בית המשפט העליון החמיר במהלך השבוע את עונשו של הקלגס שחר מזרחי, שירה למוות במחמוד גנאים בשלישי ביולי 2006. בית המשפט המחוזי גזר על מזרחי 15 חודשי מאסר; בית המשפט העליון הכפיל את הענישה.

התוצאה היתה צרחה וצווחה, התקפות על בית המשפט העליון ברמה שמזמן לא נראתה, כשהן מובלות על ידי מפכ"ל המשטרה והמינוי של ליברמן במשרד לבטחון פנים, יצחק "ערבוש" אהרונוביץ'; האחרון אף דורש הענקת חנינה למזרחי.

חבר הכנסת דני דנון (ליכוד) מיהר להעלות הצעת חוק, שקובעת כי "לא יישא שוטר או איש ביטחון באחריות פלילית למעשה שהיה בתוקף תפקידו, והיה דרוש להדוף תקיפה כלפיו או זולתו, או למנוע בריחה של אדם שעבר זה מקרוב עבירה בת מעצר, מקום בו סבר השוטר כי נשקפת סכנה לחייו או לחיי זולתו". ההדגשה שלי. הצעת החוק מסייגת את רשיון ההריגה שהיא מעניקה בכך שהשוטר לא יוכל להשתמש אלא אם הותקף או אם מבצע העבירה – שצריכה להיות פשע – נמלט, כמו גם שההגנה הזו לא תעמוד לשוטרים במקרה של פעולה בלתי סבירה בעליל.

הבה נבחן את המקרה של מזרחי. בית המשפט העליון, בצעד חריג, הגיב בתקיפות על ההתקפות נגדו מצד השוטר מס' 1 והשר שלו, ופירט את האירועים. מפסק הדין עולה כי מזרחי הפתיע את גנאים ותפס אותו על חם; גנאים ניסה להמלט אל הרכב שאיתו הגיע, וניסה לדקור את מזרחי במברג. גנאים הגיע אל הרכב, והחל בנסיעה איטית כדי לצאת מהחניה – הרכב שלו היה בין שני רכבים. מזרחי הגיע למקום, שבר את השמשה בצד הנהג וירה כדור אחד בראשו של גנאים. בכך חרג מזרחי מנהליה של המשטרה עצמה, שקובעים שהיה עליו לירות לעבר הגלגלים.

במהלך המשפט, שינה מזרחי את גרסתו ובסופו של דבר טען כי "חש מאוים" על ידי גנאים, שכן סבר שידרוס אותו. בקצרה, כמקובל בקרב שוטרים בבית משפט, הוא שיקר: הוא עמד אז לצד רכב שחנה בין שני רכבים ושלא יכול היה לתמרן. הוא ביצע, בפועל, הוצאה להורג של גנב. בית המשפט דחה את הטענה, וקבע שמזרחי היה מודע לכך שהוא יורה לעבר ראשו של גנאים.

המון מעשי גניבה מתרחשים בארץ מדי יום. רובם המכריע, למרות נסיונם של הגנבים להמלט אם מזהים אותם, לא נגמר במוות. מה שהמשטרה דורשת עכשיו הוא להעביר לידי כל שוטר את הזכות להוציא להורג אזרחים לפי שיקול דעתו; הוא תמיד יוכל לטעון אחר כך – כפי שטוען כעת מזרחי – שהוא "חש" מאוים.

המצב הזה, שבו די ב"חשש" – חשש שתמיד אפשר לפברק לאחר מעשה, כפי שמעיד המעשה במזרק שהתחפש לקלשון – כדי לאפשר לשוטר להפעיל נשק קטלני יעניק לשוטרים כוח ושכרון כוח, וידרבן את השוטרים למעשי ירי בלתי אחראיים. כל מיני מפכ"לים לשעבר מייבבים עכשיו שה"שוטרים יפחדו לירות" ושוטרים התבדחו בנוכחות עיתונאים שהם יוצאים מעכשיו לסיור רק עם גז מדמיע ואלה.

טוב מאד! שוטרים צריכים לחשוש להפעיל כוח קטלני. הם צריכים להפעיל אותו רק כאשר הם, או אלו שעל הגנתם נשבעו, נמצאים בסכנת חיים מיידית. לפני מספר שנים היה מקרה שבו שוטר הגיע לדירה שאליה פרץ בעל גרוש, שחטף את אשתו ואיים עליה בסכין. השוטר הרג אותו כשקירב את הסכין לפניה. זה בעליל היה ירי מוצדק; כאן, בניגוד למקרה של מזרחי, היתה סכנה אמיתית, והשוטר לא היה נתון בסכנה משפטית ולו לרגע.

המשטרה טוענת כעת שהמוטיבציה של השוטרים תרד בעקבות הפסיקה. זה טיעון פסול: גם אילו היו אוכפים את החוקים נגד אלימות משטרתית – מקרה היפותטי, כמובן – המוטיבציה המשטרתית צפויה לרדת. זו לא סיבה טובה להתיר אלימות משטרתית, ועוד פחות מכך להתיר לשוטרים לירות באזרחים על פי שיקול דעתם. אז כן, בפעם הבאה שהם מתעמתים עם פורץ, שישתמשו באלה או בגז מדמיע, לא באקדח.

כל זה, מבלי לומר מילה על החשד המנקר שמזרחי לא היה מעז לירות כך בגנב יהודי. לזה, הוא ודאי ידע, יהיו השלכות.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו כמה תרומות בקרן הטבק והאלכוהול. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לתורמים.

(יוסי גורביץ)

(הערה: הפוסט הזה פורסם במקור ב"אחר", בתחילת השבוע, והוא מובא כאן בהסכמתו של רון מיברג).

הצעת חוק שהועלתה לאחרונה בכנסת אוסרת על ישראלים לקרוא "להחרמת ישראל" – מבחינת הצעת החוק, גם הגדה המערבית היא ישראל – וקונסת, גם רטרואקטיבית, ישראלים שחרגו מהקונסנסוס הציוני והעזו להיאבק בכיבוש באמצעים לא אלימים. הדמות הבכירה ביותר שחתמה על הצעת החוק היא דליה איציק, יו"ר הכנסת לשעבר, חברת קדימה.

אחת ממובילות ההתקפות על ח"כ חנין זועבי היתה חברת כנסת חדשה יחסית, יוליה שמאלוב-ברקוביץ', שאף כינתה אותה – "בטעות", כמובן – "ח"כ זובי". הרקורד המרשים האחר של שמאלוב-ברקוביץ' כולל טענה שענן האפר שפלט הר הגעש האיסלנדי הוא נקמה של יהוה צבאות על השואה, תמיכה נלהבת ב"אם תרצו", מחאה על "שגעון הדמוקרטיה הישראלית" ו"דבקות בערכים אוניברסליים והומניים", הצעת חוק.שתאסור על "משתמטים" ללמוד באוניברסיטה, ועוד. כמקובל בקרב בריונים מהסוג הזה, שמאלוב-ברקוביץ' התחמקה משירות צבאי, לטענתה בשל בעיות בריאות, והסתפקה בשירות לאומי, שם ביצעה תפקידים פקידותיים שכנראה יכלה לבצע גם במדי זית. בניגוד למה שאולי אפשר להניח, שמאלוב-ברקוביץ' איננה חברה בישראל ביתנו. היא חברה בקדימה.

בין התוקפים האחרים של זועבי היה ח"כ יוחנן פלסנר, שלא היסס לאתגר אותה, והציע לה ללכת לעזה: "תלכי לעזה לפחות לשבוע ונראה אותך שם מדברת על זכויות נשים, על זכויות אדם, על זכויות אזרח. שבוע אחד בעזה – ונראה מה קורה לך. רווקה, בת 38, נראה איך מתייחסים אליה שם". כבר ניחשתם באיזו סיעה חבר פלסנר, אני מניח.

התקשורת הישראלית המתה השבוע סביב זיכויו של צחי הנגבי מעבירות של שוחד בחירות והפרת אמונים, תוך שהיא עושה הכל כדי להמעיט בחשיבות העובדה שהנגבי, האתרוג החדש שלה, הורשע בעדות שקר. הנגבי מיועד כעת לשוב להנהגת קדימה.

כששרון עזב, בשלהי 2005, את הליכוד ולקח איתו שורה של בכירים, אמרה חברת הכנסת הנלעגת מהליכוד, גילה גמליאל, ש"שרון הוציא את הבררה מהליכוד". צחקו עליה נורא אז, אבל מסתבר שהיא צדקה.

* * * * *

לקדימה יש נכס אחד בולט, קוראים לו ציפורה לבני. אף אחד לא יודע בעצם מה טוב בציפורה לבני; היא לא הותירה שום חותם בשום תפקיד שבו כיהנה. היא חייבת את חייה הפוליטיים לאביגדור ליברמן, המנטור הראשון שלה, ולאריאל שרון. יש לה יכולת מרשימה להתבטא במתינות – כלומר, לא לומר שום דבר שניתן לציטוט או נחרת בזכרון – ואומרים שהיא גם יודעת לתופף. היו רק שני אירועים שבהם היא אמרה דברים אמיצים יחסית. הראשון היה כשלון מהדהד: היא דרשה מאולמרט להתפטר אחרי מלחמת לבנון השניה, והוא סירב בבוז. בתגובה היא עשתה… כלום. האחר היה כאשר חברי כת גלעד שליט באו להציק לה בדרישה שתאשר את שחרורם של עשרות מתכנני פיגועים (טוב, הם מציגים את זה אחרת); היא סרבה ולתדהמתם, היא גם נימקה. נוצרה סופה בכוס תה קר שהחזיקה יומיים. מצד שני, כאשר החרדים בבני ברק דרשו להסיר את תמונתה מכרזות הבחירות, היא העדיפה להעמיד פנים שמדובר בגשם, והסכימה.

הסיבה שהיא מחזיקה ב-29 מנדטים, כלומר במצב החריג מאד של עמידה בראש מפלגת אופוזיציה שהיא גם המפלגה הגדולה ביותר, היא העובדה שהיא הצליחה לשכנע מספר גדול של בוחרים שאם לא יבחרו בה, בנימין נתניהו יהפוך לראש ממשלה. ובכן, הם בחרו בה והוא בכל זאת הפך לראש ממשלה. מה עכשיו?

כלום, כמסתבר. מדי פעם לבני עורכת איזו מסיבת עיתונאים ואומרת משהו שרובם לא טורחים לצטט, כי קשה להם להאמין שהוא מעניין אפילו אותה. בהצבעה ל]ני כשבוע על שלילת זכויות היתר של זועבי, הגנו עליה שני רוויזיוניסטים ותיקים, רובי ריבלין ודן מרידור. לבני, שבאה מאותו המחנה עצמו, מילאה פיה מים. זה לא פופולרי. זה יכול להבריח קולות מהמרכז והקולות הערביים ממילא אבודים מבחינתה. אם היא נזפה בשמאלוב-ברקוביץ' על שנאת האדם שלה ובפלסנר על השוביניזם שלו, היא עשתה את זה בשקט מוחלט. מול ההתקפה הגואה והולכת כנגד מה שנשאר מהמדינה החופשית בישראל, קולה של לבני לא נשמע.

או, בעצם, לא לגמרי מדויק: בתחום אחד היא הצטרפה להתקפה על ישראל הליברלית. היא תקפה את "הבערות בתחום היהדות" בקרב מצביעיה וקוננה על כך שהפרהסיה של תל אביב לא נראית כמו זו של בני ברק – אותה עיר, כזכור, שבפרהסיה שלה אי אפשר לתלות את תמונותיה של לבני עצמה. העובדה הזו, כמסתבר, לא מפריעה במיוחד ללבני, שעדיין חושבת שהיא תוכל לעשות את התרגיל הקלאסי של מפלגות השמאל-מרכז: למכור את המצביעים שלהם ואת העקרונות הליברליים שלהם לחרדים, במקרה הטוב כדי להגיע לאיזשהו הסכם שלום, במקרה הרע כדי לקושש כמה שנות שלטון. לבני, בקצרה, אמרה למצביעים שלה שהם שכחו מה זה להיות יהודים.

אז הנה קצת יידישקייט: החזיר, טוען התלמוד, פושט את טלפיו בעת רביצה כדי להעמיד פנים שהוא טהור ולהטעות את הבריות. לבני היא טלפי החזיר של קדימה. היא זו שאמורה לשכנע אנשים סבירים להצביע עבור אסופת חדלי האישים, הגזענים והמושחתים שמאכלסים את הרשימה שמאחוריה. והגיע הזמן להצביע על כך.

(יוסי גורביץ)