ארבעה בלשים השתתפו בתקיפתו של גנב הרכב הפלסטיני עלאן אבו נג'מה מחברון. השוטרים, על פי הטענה – שאיננה מוכחשת – דחפו קנה של נשק לישבנו של אבו נג'מה, שפכו עליו אשפה, שמו סמרטוט מרוח בצואה על ראשו, והשתינו עליו. המחלקה לחקירת שוטרים הגיעה למסקנה שהשוטרים חיפו זה על זה ושיבשו הליכי חקירה. אי לכך ובהתאם לזאת, כמובן, היא החליטה להעמיד לדין פלילי רק אחד מהם.

כלומר, מתוך ארבע חיות אדם שאנסו והתעללו בחסר ישע, ואחר כך ניסו לטייח את הפשע, שלוש ימשיכו להיות חופשיות ויעמדו רק לדין משמעתי. אף על פי שמח"ש הגיעה למסקנה כבר בשלב מוקדם של החקירה שכולם, חוץ מאבו נג'מה, משקרים לה – השוטרים המשיכו בתפקידם.

זה לא המקרה היחיד, כמובן. בית המשפט המחוזי בחיפה זיכה אתמול עוד גנב רכב, מוחמד מוסא-חאלדי, מאשמת תקיפת שוטרים. מה שקרה בפועל, קבע בית המשפט, הוא שהשוטרים הם אלה שתקפו את מוסא-חאלדי תוך אלימות קשה. למזלו הנדיר של מוסא-חאלדי, נכח באירוע אזרח נורמטיבי מן הישוב, עורך דין, שהזדעזע ממה שראה והעיד לטובתו. אם היתה זו רק המילה שלו מול מילתם של שוטרים, סביר להניח שהוא היה סובל עוול כפול: סופג תקיפה חמורה מצד בריונים לובשי מדים, ויושב בכלא בשל עבירה חמורה שלא ביצע, תקיפת שוטר. מח"ש, אגב, סגרה את התיק נגד השוטרים שתקפו את מוסא-חאלדי.

שוטרים שתקפו אזרחים, או פושעים משעה שנאזקו, צריכים לעוף מהמשטרה. חד וחלק. תפקידו של השוטר הוא לא להטיל אימה אלא לאכוף את החוק. כוח מעורר בריונות וסאדיזם, ומי שלא עומד בדרישה המינימלית שלא להפוך לבריון לא יכול להמשיך ולהפעיל אלימות ממוסדת. על כך, בדרך כלל, אין עוררין אפילו בישראל.

אבל גם שוטר שהעיד עדות שקר, או שניסה לשבש הליכים, צריך לעוף מהמשטרה, מהר ובלי פנסיה. נטייתם של שוטרים לשקר כדי להגן על עצמם או על שוטרים אחרים, בדרך כלל בנסיון לטייח אלימות או רשלנות משטרתית, היא הבעיה החמורה ביותר שניצבת בפני כמעט כל כוח שיטור. זו בעיה מובנית, ולמשטרה אסור לגלות שום סובלנות כלפיה. שוטר ששיבש הליכים והעיד עדות שקר, ויצא מזה, ימשיך לעשות זאת גם בעתיד. מהסיבה הזו השוטרים שתקפו את אבו נג'מה צריכים להיות מושעים מכל תפקידי השיטור שלהם עד שיועמדו לדין, וההעמדה הזו לדין צריכה להיות פלילית ולא מנהלתית. רשלנות בלבישת מדים היא עבירה מנהלתית. עדות שקר או שיבוש הליכים הם עבירה פלילית. אסור לתת הנחות דווקא לשוטרים בעבירות כאלה. ואם הם יורשעו בדין, הם צריכים להפסל מלשמש בכל תפקיד ציבורי. כלפי שוטרים שסרחו צריך לגלות, בלשון הביטוי שהמערכת אוהבת, אפס סובלנות.

משטרת ישראל, זה סוד קטן מאד, היא ארגון שבור. הסיבה העיקרית לכך היא אי אמון נרחב מצד הציבור ביעילותה וחוכמתה. אי האמון הזה רק גובר כשנחשפת העובדה שעל השוטרים מופעל לחץ להפליל כמה שיותר אנשים – ובישראל, התבשרנו השבוע, שיעור הזיכויים בדין ירד לאחד מאלף, כך שפתיחת תיק פלילי היא שוות ערך לכל דבר ועניין להרשעה – וזו עוד סיבה לדרוש התנהלות הרבה יותר נוקשה כלפי השוטרים שלנו. משטרה שמתנהגת בהתאם לקודי השתיקה של המאפיה, חפה לי ואחפה לך, לא תוכל להשיב את אמון הציבור, ותהפוך במהירות למיליציה מושחתת, אם כבר איננה כזו.

הערה מנהלתית: פרויקט 300 חוזר לעוד סיבוב, ויימשך עד סוף חודש יולי. אני שומר לעצמי את הזכות לגלות גמישות: אם לא כתבתי פוסט בן 300 מילה ביום מסוים, אני מתכוון להשלים את הפער באמצעות כתיבת שני פוסטים ביום אחר. אם זה יצליח, אני מתכוון לשדרג את המצלמה העיקרית שלי או לרכוש עדשה מוצלחת. לתרומותיכם אודה.

(יוסי גורביץ)

(הערה: הטקסט הנוכחי נכתב במקור עבור "אחר" והוא מפורסם כאן ברשותו של רון מיברג, באיחור. שאר הטקסטים של חודש יולי יפורסמו גם הם – יצ"ג)

מבוכה דיפלומטית אירעה בשבוע שעבר: מאבטחים במעבר אלנבי פתחו את השק הדיפלומטי של שגרירות בריטניה, עבירה חמורה על הכללים הדיפלומטיים. את המחיר ישלמו ישראלים שעובדים או לומדים בבריטניה: האחרונה הודיעה שעד שישראל לא תנהל חקירה רצינית, לשביעות רצונה, בפרשה, עובדי השגרירות בתל אביב לא ינפיקו ויזות לישראלים. זה אותו מעבר אלנבי, נזכיר, שבו לפני פחות מחודשיים החליטה פקידה על דעת עצמה שלא לאפשר לפרופסור נועם חומסקי להכנס לישראל, וגרמה בכך נזק ניכר למעמדה המעורער גם כך של המדינה היהודית היחידה במזרח התיכון.

בתוך כך, הודיעה ישראל בעליצות שהיא לא מאפשרת את הכנסתן של מכונות הנשמה ששלחו נשמות טובות מחו"ל לשטחים, כי להללו יש גנרטורים ובשביל לייצר כלי נשק, כידוע, צריך חשמל, כך שמכונת ההנשמה היא בעצם סיכון בטחוני נורא. ההכרזה הזו הגיעה כיומיים אחרי שישראל הודיעה שהיא מסירה את הסגר מהרצועה, כולל הכנסת סכנות בטחוניות קשות כמו מלט או ברזל לבניה.

במקביל, בעוד נתניהו מנסה להגיע בשלום לפגישה עם אובמה בשבוע הבא, ומצליח במאמץ לדחוק לשוליים את החלטת מרכז הליכוד שאוסרת עליו להמשיך את הקפאת-הדמיקולו של הבניה בשטחים, הודיעה איזו ועדה משרדית שראשית כל, היא תרחיב בניה יהודית בירושלים, ושנית היא מתכוונת להרוס שורה של בתים פלסטינים, וזאת בשל הצורך המרענן לבנות דווקא שם פארק ארכיאולוגי.

עכשיו, כשנתניהו זועק שכל המקרים האלה בכלל לא קשורים אליו ושלא היתה לו יד במעל, אני דווקא מאמין לו. אני זוכר את ימי שרון. אצלו זה לא היה קורה. שרון, שאחרי הכל, המציא את שיטת דחיפת העיזים לראשי ממשלות – כפי שיעיד כל בכיר אמריקני שביקר כאן בזמן ששרון היה שר, וגילה שבניית התנחלות חדשה תואמה בדיוק עם הגעתו – לא היה מוכן שישחקו בו באותו האופן שבו הוא שיחק בראשי ממשלות אחרים, והתרגילים נפסקו. כלומר, ההתנחלויות המשיכו להבנות והקרקעות המשיכו להגזל, אבל בשקט. אצל שרון, לא דחפו אצבעות לעיניים של מיטשל.

מה שאנחנו רואים כאן הוא מרד לגמרי לא שקט של פקידים. במשך כמה עשרות שנים, אנשי מפד"ל, מתנחלים ואנשי ש"ס נכנסו למערכת השלטונית הישראלית. יש כמה שיטות בעולם לטפל בפקידים שנכנסו לתפקידם תחת השלטון הקודם: בארה"ב מקובל שהם מגישים את התפטרותם לנשיא עם הבחירות, גם אם מונו על ידי אותו הנשיא עצמו. בבריטניה, עובדי ממשלה נחשבים למשרתי הציבור והם אמורים להגיש לשרים סיוע ביורוקרטי ואדמיניסטרטיבי ללא כל צל פוליטי. משהו דומה לזה מתקיים גם בצרפת, אם כי שם – עקב מסורת של חילופי שלטון תכופים בזמן הרפובליקה השלישית – כוחה של הפקידות חזק באופן מסורתי.

ישראל נוקטת במודל ייחודי משלה, שבו לפקידים יש עמדות פוליטיות שבהן הם לא מהססים לנפנף ושאותן הן לא חוששים ליישם – ויאמר השר את אשר יאמר. לצה"ל יש מזה עשור "רוח מפקד" – שהתחילה כשברק היה שר הבטחון ומופז היה הרמטכ"ל – שגורסת שכל ויתור לפלסטינים הוא מסוכן, ועל כן יש למסמס כל כוונה לוויתור כזה. תחת ברק ב-2000, קיבל הצבא הוראה לפתוח את נמל התעופה הפלסטיני בעזה – ולמרות שהוא לא סירב פקודה, הוא פתח את הנמל אבל סגר את הדרך המובילה אליו. תחת ברק ב-2010, קיבל הצבא הוראה מבג"צ לפתוח את כביש 443 לתנועת פלסטינים – אז הוא התיר להם לנוע בין הכפרים, אבל מנע את הכניסות לרמאללה, הבירה האזורית, כניסה שאפשרית דרך כבישים אחרים.

הצבא רגיל לעשות שבת לעצמו, זה לא חדש. אבל המגיפה התפשטה גם לזרועות האחרות של הממשלה הישראלית. הסיבה לכך פשוטה: אפסותם של ראשי הממשלה נתניהו ואולמרט. הפקידים המפירים את הוראות הממשלה נהנים מגב פוליטי. הם יודעים שהם לא יפוטרו ולא ישלמו שום מחיר, כי נסיון לכפות עליהם תשלום מחיר כזה יערער את מעמדו הפוליטי של ראש הממשלה. אלי ישי, שאחראי לכמה מהתחבולות הללו כנגד ראשי הממשלה שהוא לכאורה משרת, יושב איתן על כסאו ויודע שלנתניהו אין את הביצים הנדרשות לפטר אותו יחד עם כל שרי ש"ס, כפי שעשה שרון בשעתו.

באותה מידה, התרגילים שנוקט צה"ל נגד נסיונותיו הנואשים והולכים של נתניהו להציג פנים חיוביות יותר של ישראל בעולם נשענים על כך שנתניהו לא יעז לפטר את שר הבטחון שלו, וברק עצמו לא מעז להתמודד עם הפקידים והקצינים שלו – בהנחה שהיה רוצה בכך – משום שמעמדו הציבורי נחות משמעותית לעומתם. למעשה, מעמדו הציבורי נחות מזה של מחלה חברתית ממוצעת.

היום התקפל בג"צ בפרשת עמנואל. ההורים המנצחים אמרו בגאווה ש"היום הזה התברר כי מי שקובע במדינת ישראל הם גדולי ישראל ולא אף אחד אחר". בג"צ מצא את עצמו עומד לבד במערכה: ראש הממשלה הודיע שהוא מהאו"ם ושהוא קורא לכולם לכבד זה את זה. בכירי המערכת הפוליטית, שפעם היו פולטים לפחות איזו הצהרה מפה ולחוץ שיש לכבד את החוק, נמנעו מכך הפעם. סגן שר החינוך פורוש העביר את משרדו לאוהל מול הכלא לאות הזדהות, ושר החינוך גדעון סער גמגם משהו על כך שפורוש מייצג את מפלגתו אבל לא את משרד החינוך. נתניהו אפילו לא העלה על דעתו לפטר את סגן השר שהעז לקרוא להפרת פסקי הדין של בית המשפט העליון.

אף אחד לא מצפה מנתניהו ומברק שיעמדו במשמרות במחסום אלנבי או שיפטרלו במסדרונות העמומים של ועדות הבניה השונות. ראש ממשלה או שר בטחון אמיתי לא היו צריכים לעשות את זה: היה ברור שמי שפועל בניגוד למדיניות הממשלה יצטרך להכפיף את עצמו לרחמי השוק החופשי. תחת מקס ומוריץ שלנו, מצד שני, שכל עניינם הוא שרידה זוחלת של עוד קדנציה ושתלך המדינה לעזאזל, מתקיים בנו הפסוק התנכ"י ההוא: איש הישר בעיניו יעשה. וכך אי אפשר לקיים מדינה.

כך זה נגמר.

(יוסי גורביץ)