החברים של ג'ורג'

למה אצביע למשותפת

כי צריך לסיים את הכיבוש, ובגלל שנצטרך לחיות ביחד בארץ המעונה הזו

מחרתיים אצביע, בפעם השניה, לרשימה המשותפת, ואני קורא לכם לעשות כמוני.

למה? ובכן, ראשית ראוי שאסביר מדוע אני לא מצביע עוד למרצ, המפלגה שבה תמכתי בבלוג הזה במשך כעשור.

בבואי לשקול את הצבעתי, במשך שנים היה בפני שיקול אחד: מי יסייע יותר למאבק בכיבוש ובסיומו. בשנה האחרונה, לאור הפצת השנאה הבלתי פוסקת של נתניהו, התווסף שיקול נוסף: הגנה על המיעוט הפלסטיני-ישראלי וסולידריות איתו. אלה, מבחינתי, עילות ה-sine qua non להצבעה.

בשנה וחצי האחרונה, עם השתלטות סיעת האדומים בהנהגת אילן גילאון על מרצ, חלה התרחקות מתמדת של המפלגה מתמיכה במאבק לסיום הכיבוש, וחוויתי עוינות של ממש מצד ותיקי המפלגה בכל פעם שהעלתי את הנושא ונושאים סמוכים, כמו העובדה שצה”ל הוא צבא כיבוש וקיומה של הנכבה. בנושא האחרון, למשל, קיבלתי תגובות שנראו כאילו נשאבו מ”נכבה חרטא” של אם תרצו. כמובן, חלקים ניכרים במרצ שייכים לתנועה הקיבוצית, מרוויחה עיקרית משוד האדמות של 1948.

לקראת בחירות ספטמבר, החליטה מרצ החלטה שהיתה מבחינתי חציית קו אדום: השתלבות עם הלאזוכראיךקראולה של אהוד ברק. ניבאתי שהצירוף החדש לא יביא ולו שישה מנדטים. ההצבעה על צירוף ברק היתה איומה: קריאות גנאי למתנגדים, צעקות. נרשמתי לשאת דברים. לא קיבלתי את זכות הדיבור. היתה הצבעה, היא נגמרה 240-6 לטובת האיחוד. קש נוסף ששבר את גב הגמל היה יאיר גולן. כן, לאיש היתה התבטאות מוצלחת בנושא “זיהוי סימנים.” הוא גם הועמד לדין על ידי צה”ל בשל שימוש בנוהל שכן (קרי, שימוש במגן אנושי) לאחר שבג”צ אסר על כך. הוא ננזף. מבחינת החוק היבש, יאיר גולן הוא פושע מלחמה. כן, הוא פושע מלחמה שתומך בעמדות כמעט-כמו-אלה-של-מרצ. אהוד ברק הוא פושע מלחמה בשל מעשיו בעופרת יצוקה. רשימה עם שני פושעי מלחמה היתה יותר מדי בשבילי. זמן קצר לאחר ההצבעה לקבל את שני אלה, הודעתי על פרישתי מוועידת מרצ. עביט השופכין שנשפך עלי אז היה מדהים.

הצבעתי בספטמבר לראשונה למשותפת בחוסר חדווה ובהרבה דאגה. אני שמח לומר שההצבעה הוכיחה את עצמה בכל תקופת הרפאים שחלפה מאז. לאחרונה, החליטה מרצ להתמזג עם מפלגת העבודה. נושא הכיבוש ירד לחלוטין מסדר היום, ואת המחויבות שלה לפלסטינים הישראלים הוכיחה המפלגה בכך שהציבה את המועמד הפלסטיני הישראלי הראשון במקום 11 הלא ריאלי. עכשיו סיעת אמת רוצה שאכניס לכנסת את איציק שמולי, שהצטרף להתקפה על ארגוני זכויות האדם, ואת אשת הימין אורלי לוי. אלה שתי צפרדעים יותר מדי מבחינתי.

חשוב לומר עוד משהו בנושא הזה. בשנת 1988 ראיתי את שולמית אלוני מתמודדת עם שאלה מדוע להצביע לרצ ולא למפ”מ. היא מנתה כמה סיבות, ואז אמרה בשלווה “ואם תצביע למפ”ם, אני לא אריב איתך.” השלווה חסרה לי, אבל אם אתם רוצים להצביע למה שנשאר ממרצ, לא אריב אתכם.

למה המשותפת, אם כן – או, ליתר דיוק, נתחיל בבעיות בהצבעה למשותפת. אני לא אוהב את הרשימה האיסלמית והייתי מאד שמח לא להצביע לה. גם דעותי על מק”י ידועות. אילו עמדה בפני האפשרות להצביע לבל”ד לבדה, או לאחמד טיבי, הייתי עושה את זה ללא היסוס.

אבל היכולת הזו נגזלה ממני על ידי קנוניה של אנשי ימין. בשנת 2014, נתניהו, לפיד וליברמן קשרו יחדיו להעלות את אחוז החסימה, כדי לחסל את הסיכוי של מפלגות ישראליות פלסטיניות לרוץ לבדן. עוד שטיק ציוני במסע הארוך של הציונות לחסל את ילידי הארץ ואת היכולת שלהם להגיע לכוח פוליטי. לפיד, ליברמן ונתניהו החליטו שלא תהיה לי האפשרות לבחור רק בבל”ד או בטיבי.

ואחרי זה: ההצבעה למשותפת איננה הצבעה מאונס. המשותפת, בהנהגתו של איימן עודה, מייצגת כרגע את האפשרות הטובה ביותר למי שאיננו ציוני. היא מדברת על פיתוח הארץ לטובת כל יושביה, היא דוחה את הגזענות על כל צורותיה, והיא שותפה נאמנה למאבק בכיבוש.

מעל לכל, היא מייצגת את הציבור הילידי במקום הזה, שנדחק לאחור על ידי פולשים זרים. הנכבה לא נגמרה. היא נמשכת גם כיום. ראינו את זה באום אל חיראן, כששוטרים ישראלים התייחסו לבדואים כאילו הם אויבים (ועל הדרך ירו כדור ספוג בעינו של ח”כ עודה, נקודה שהתקשורת היהודית התעלמה ממנה כמיטב יכולתה.) אנחנו רואים את זה בתכנית פראוור, בסירוב החוזר ונשנה לבנות תכניות מתאר לישובים הפלסטיניים-ישראלים ובמקביל בניהול מלחמה בבניה הבלתי חוקית בהכרח שלהם (חוק קמיניץ). המטרה של המשטר הציוני היתה ונותרה נישול באמצעות רדיפה והצקה של פלסטינים ישראלים, עד שיימאס להם ויילכו. בעוד מרצ מתפוגגת לתוך בועת צדק-חברתי-ליהודים, שיש עליה הסכמה כללית מהקצה השמאלי של הליכוד (סליחה, שרן השכל!), ובכן, מרצ, מישהו צריך להגן גם על הזכויות שאלה שבעוונם לא נולדו לעם הנבחר.

אמרו לי: זו לא הצבעה טקטית נבונה. עניתי: אין דבר כזה “הצבעה טקטית נבונה.” איש לא יודע איך יסתיימו הבחירות. “הצבעות טקטיות נבונות” נגמרות לעתים קרובות בכך שאתה מכניס לכנסת אנשים שגורמים לך להתחרט שיצאת מהבית להצביע. מרכיב ראשי להשגת צדק במולדת המעונה שלנו הוא להכיר בקיומם של ילידיה ובזכויותיהם; לשם כך צריך כמה שיותר קולות למשותפת, כדי שהמפלגות הציוניות לא יוכלו עוד להתעלם ממנה. לשם כך צריך כמה שיותר קולות יהודיים למשותפת, כדי שהפלסטינים הישראלים יבינו שהם לא עומדים לבדם במאבק הזה, שלא כל מי שמחוץ למחנה הוא עוין. סולידריות היא קריטית. ללא סולידריות, הנתניהוז והלפידים יפוררו אותנו.

ובכל זאת: מה ביחס להפלת נתניהו? זה לא מסובך, למעשה. אין לגנץ אפשרות להקים ממשלה ללא תמיכת המשותפת – אלא אם הוא הולך לשבת עם הליכוד. לפיד אמר זאת בקולו: המטרה של כלום לבן היא לשכנע את הליכוד ללא נתניהו לשבת איתם. מעבר לכך שזה לא אפשרי – הליכוד לא ישליך את נתניהו בקרוב – קיבלנו כאן הצצה למה שרוצה כלום לבן: עוד מאותו הדבר, אבל עם פחות שחיתות. העתיד שלנו יהיה זהה – הדיקטטורה הצבאית בשטחים תמשך, הגזל הציוני בתוך ישראל יימשך – אבל האנשים שינהיגו אותנו יקחו פחות לכיסם וישתדלו להיראות מהוגנים יותר.

אני מאמין שמגיע לנו הרבה יותר מזה, ולכן אנחנו צריכים את המרכיב שאיננו כלום-לבן בגוש המרכז-שמאל חזק ככל האפשר. אם למשותפת יהיו 15 מנדטים או יותר, גנץ ייאלץ לשאת ולתת איתם. ואם לא עכשיו, אז בסיבוב הבא. בחירות אינן עומדות בפני עצמן. הן נקודות במאבק ארוך.

לכו עם מצפונכם. אפשר לשבור את מעגל היאוש, אבל לשם כך אנחנו חייבים לשבור את מעגל האינרציה ולהכריח את המערכת הפוליטית היהודית לקבל את מפלגת הילידים. זה לא יהיה קל, ויהיו לא מעט משברים בדרך, אבל זו הדרך היחידה לצאת ממעגל שלטון הימין: לקבל את מי שאומרים לנו שאסור לקבל. בפשטות: לשמאל הישראלי אין סיכוי ללא הפלסטינים הישראלים.

לא לפחד כלל.

https://www.facebook.com/JointListHebrew/videos/767447903746582/

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

שובו של השקרן

גלעד “השקרן” ארדן מוכיח שוב שהוא משוכנע שהציבור אידיוט. צריך להראות לו שהוא טועה

ימים קשים עוברים על הנער לעניינים מלוכלכים, גלעד ארדן, מהבזויים באנשי הציבור שקמו לנו. מצד אחד, ראש הממשלה היוצא סומך עליו פחות ופחות, ואם יצליח להקים ממשלה ארדן לא צפוי לקבל בה תפקיד משמעותי. מצד שני, לארדן – תיראו מופתעים – לא היה עמוד השדרה הנדרש להצטרף להתקוממות נגד נתניהו שהוביל גדעון סער. מצד שלישי, אפילו הרשויות מודות היום במה שנכתב פה כבר אז: שהמשטרה, בפיקודו של ארדן, רצחה את יעקב אל קיעאן ואחר כך בדתה מליבה פיגוע.

ארדן היה חלק מרכזי מהטיוח של הרצח; רצח, חשוב להזכיר, שלא היה מתאפשר אלמלא הפעילה המשטרה תחת הנהגתו של ארדן נוהל בלתי רשמי של רצח באמצעות מניעת טיפול רפואי מחשודים בטרור. הנוהל הזה הופעל פעמים רבות בגדה המערבית ובירושלים המזרחית, שם הפלסטינים אינם אזרחים; במקרה של אל קיעאן, המשטרה פשוט הרחיבה אותו לפלסטינים ישראלים, בתמיכה נלהבת של השר שלהם. השבוע סירב ארדן שוב להתנצל בפני משפחתו של אל קיעאן.

בקיצור, המון כותרות שליליות לארדן. וצריך להתחנף איכשהו למנהיג הדגול. אז היום (ד’) הודיע ארדן שהוא ביקש מראש השב”כ לברר אילו חומרים רגישים עברו מהמשטרה לחברת המימד החמישי, והאם הם דלפו לחו”ל.

דהפאק? ובכן, היה היתה חברה בשם המימד החמישי. כמו חלק ניכר מחברות ההייטק הישראליות, היא הפיצה כזבים על מוצר שלא היה לה ולקוחות שהיו קיימים רק בדמיונה הקודח. היא עשתה את זה כדי למצוא משקיעים. התוצר שלה היתה תוכנת ריגול כלשהי, שלמרבה השמחה לא ראתה את אור היום. החברה פשטה רגל ב-2018, ויש לקוות שזה כאב למשקיעיה.

עד כאן, סיפור שגרתי למדי. אממה, יש בו שני חריגים: האחד, העובדה שבני גנץ היה היו”ר של החברה. השני, שהחברה ניסתה למכור את התוכנה שלה למשטרה ואשכרה קיבלה ממנה כמה מיליונים לשם כך. היא לא סיפקה מוצר, כי כזכור לא היה כזה. לאחרונה הודיע המשנה לפרקליט המדינה, שמונה ישירות על ידי שר המשפטים אוחנה, שמונה אישית על ידי בנימין נתניהו, שהוא פותח בחקירה פלילית בפרשה, בחשד שאנשי היח”צ של החברה רימו את אנשי המשטרה ומכרו להם מוצר לא קיים ושיקרו ביחס ללקוחות שלא היו להם.

ההתנהלות הזו מעוררת חשד: המהירות שבה נעה הפרקליטות לחקירה במקרה הזה מעוררת הרמת גבות ביחס לקצב האיטי שבה היה טיפלה בחקירות נתניהו (ובעובדה שמנדלבליט עדיין לא פתח בחקירה כנגד נתניהו בפרשת מניות מיליקובסקי). יתר על כן, במקרים של נתניהו, מנדלבליט עשה כמיטב יכולתו כדי לעכב חקירות ושימועים עד אחרי הבחירות.

בקיצור, תמוה. אבל לעבדכם הנאמן לא היה שמץ של אמון ביושרה של הפרקליטות עוד קודם לכן. חשוב לציין שעד כה, אף אחד לא טוען שיש קשר בין ההתנהלות של אנשי המכירות של המימד החמישי ובין יו”ר החברה גנץ. אבל החקירה בקושי התחילה. אשר לטענה שגנץ, כיו”ר, לא היה מודע לכך שהמשטרה היא הלקוח היחיד של החברה – נו. אם זה אכן המצב, יש פה רשלנות קשה שמצביעה על כך שהוא לקח את הג’וב כחלטורה. לא בדיוק המלצה חמה לתפקיד ראש הממשלה.

אבל נחזור לרגע לשטיק של ארדן מהבוקר. הוא ניסה לערבב את השקשוקה ולטעון – על רקע פרשת הרוגלה אלקטור שמפיץ הליכוד, שראש המוסד לשעבר הגדיר היום כ”קורונה בטחונית” – שפרשת המימד החמישי היא לא רק ישראבלוף הייטקי שגרתי, אלא סכנה לבטחון המדינה.

פה צריך להזכיר כמה עובדות:

א. ארדן הוא השר לבטחון פנים מאז ה-25 במאי 2015. ככזה, הוא אחראי מיניסטריאלית על המשטרה.

ב. כל פרשת המימד החמישי התרחשה תחת משמרתו.

ג. ככל שהיתה דליפה בטחונית מהמשטרה באמצעות המימד החמישי, ארדן הוא האחראי עליה מתוקף אחריותו המיניסטריאלית כשר לבטחון פנים. לא מסובך מדי לטעון שככל שהיתה דליפה כזו, אחריותו של ארדן עולה משמעותית על אחריותו של יו”ר החברה.

ד. החברה נסגרה, כאמור, לפני שנתיים והיא בכותרות כבר שנה (כמה מפתיע, בדיוק מהרגע שגנץ הפך למועמד לראשות הממשלה). האם במשך השנתיים האלה, לא בדק ארדן האם דלף מידע סודי? האם הוא דגר על האפשרות הזו במשך השנה שהחברה היתה בכותרות? האם, בהתאם, הוא לא אשם ברשלנות נפשעת בואכה בגידה?

המסקנה המתבקשת היא שאין שום מידע חשוב שדלף ממשטרת ישראל; שארדו יודע שאין שום מידע כזה; שהוא הפיץ את הידיעה השקרית כדי לחבל במפלגה יריבה באמצעות הפצת שקרים שאי אפשר יהיה להפריך עד הבחירות; שבכך הוא חזר לתפקידו ההיסטורי כנער לעניינים מלוכלכים של נתניהו, בתקווה שיזכרו לו חסד נעורים; ואולי חשוב מכל, שתחת שנות הטמטום לדעת של נתניהו, הציבור שכח מה תפקידו של שר ומהי אחריותו. שאם לא כן, אחד הבזויים שבאנשים שבחיי הציבור שלנו לא היה מפליל את עצמו.

וביום שני הקרוב יש לכם הזדמנות לשלוח אותו לשמש כסריס של איזה אוליגרך. נצלו אותה.

ועוד דבר אחד: למקרה שעלה בכם החשק האירציונלי להקשיב לדובר צה”ל, הוא נתפס הבוקר בעוד שקר מטומטם, כהרגלו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

אמא’לה, שוויון

למה כחול לבן בורחת מהאפשרות להקים ממשלה: הקסנופוביה היהודית

מפלגת כחול-לבן הודיעה השבוע שאין בכוונתה להקים ממשלה יציבה: היא הודיעה שהיא לא תשב בשום מצב עם הרשימה המשותפת. ההודעה הזו מגיעה כשבוע לאחר שאחד הסמנים הימניים של כחול-לבן, יועז הנדל, השתבח בתרבות האירופאית המפורסמת של מצביעי מפלגתו, ואמר שהיא לא משתלבת עם התרבות הערבית. גנץ הבהיר שהמשותפת לא תהיה חלק מממשלתו. דוברים של כחול לבן אמרו שהם יישענן על ליברמן כדי להרכיב ממשלה.

המתמטיקה לא מסתדרת, כרגיל. אם נניח שלכ”ל יש 35 מנדטים (הנחה נדיבה), שלמפלגת העבודה יש שמונה (עוד הנחה נדיבה) ושליברמן שומר על שמונת המנדטים שלו, אנחנו מגיעים ל-51 מנדטים. עשרה פחות מהרוב הנדרש. אז או שבכ”ל חושבים שהם יצליחו לסדוק את גוש הימין ולהעביר ממנו עשרה מנדטים, או שהם יצטרכו את המשותפת לתמיכה מבחוץ.

ליברמן, צריך להזכיר, הוא משענת קנה רצוץ. הוא סיבה בולטת לכך שאנחנו הולכים לבחירות שלישיות. אף אחד לא יודע מה הוא רוצה ולאן הוא הולך. מדובר באדם שחמק בקושי ניכר מהעמדה לדין על שלל עבירות ושהוא המקדם המודרני של התכנית של העברת חלקים מישראל לפלסטינים כדי לשלול את אזרחותם של פלסטינים ישראלים. איתו אין לגנץ “מחלוקות עמוקות ובלתי ניתנות לגישור” כפי שיש לו עם הרשימה המשותפת.

בדרך, כ”ל עושה כמיטב יכולתה להקשות על מנהיגי המשותפת לחבור אליה בעתיד: המפלגה שתקה ארוכות ביחס לתכנית ג’ארד-נתניהו, וגנץ נדרש לשבועיים כמעט כדי להודיע שהוא לא יתמוך בהעברת ישובים ישראליים-פלסטיניים (לזכותו של עפר שלח ייאמר שהוא התנגד לכך מיד; לחובתה של כ”ל ייאמר שאיש לא הצטרף אליו).

ציבור המצביעים של גנץ, צריך לומר, הרבה יותר ליברלי ממנו: בנובמבר, אמרו 52% מהמצביעים שהם יתמכו בממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת. מנהיג בעל איזשהו שיעור קומה היה מטפח את הסנטימנט הזה ומציע עסקה לציבור הפלסטיני-ישראלי. גנץ איננו כזה.

למה? הסיבה על פני השטח היא הקמפיין של הליכוד, ששוב ושוב דופק מסמר בראש של הציבור ואומר שגנץ יישב עם המשותפת. גנץ נבהל, אז הוא מתחמק מהנושא ומשחק לידי הליכוד ומודיע שהיה לא תהיה.

מה שבסך הכל אומר שכאשר לא תהיה לו ברירה אלא להקים ממשלת מיעוט בתמיכת המשותפת (שמצידה היתה נדיבה מספיק להודיע שהיא תמנע מתמיכה בממשלה עם ליברמן, אבל לא תצביע נגדה), הליכוד יצווח שהוא הפר את הבטחתו לבוחר. וזה יהיה נכון.

וזה כבר קרה בעבר. סיבה מרכזית לרצח רבין היא הטענה החוזרת והנשנית של הליכוד ש”אין לו רוב יהודי.” יגאל עמיר טען לאחר מעצרו שמחצית מהנאומים בכיכר היו בערבית. בולשיט מוחלט, כמובן, אבל בולשיט שחצי מהציבור היהודי בלע בצמאון.

גנץ לא רוצה לגמור כמו רבין, אז הוא אומר לימין היהודי את מה שהוא רוצה לשמוע. אחר כך הוא יצטרך לשלם את המחיר, והמחיר יכלול גם הגברת ההסתה נגד המיעוט הפלסטיני בישראל. אבל למה להטפל לגנץ? הוא בסך הכל ממשיך במסלול שהתווה יאיר לפיד, שכבר כתב ש”אחרי הפלסטינים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל” ונשא תפילה ש[יש סלע כזה] “וקוראים לו הפלסטינים. ונכון שאתה לא יכול להרים אותו, אבינו שבשמיים, אבל אולי תגלגל אותו קצת הצידה?” לפיד רוצה שהפלסטינים ייעלמו, והם, אפעס, מסרבים.

בסופו של דבר, הרצון שפלסטינים ייעלמו הוא התשוקה הציונית הראשונית, הדרך היחידה ליישם את הפנטזיה של “ארץ ללא עם לעם ללא ארץ.” אבל אם הפלסטינים שבשטחים הכבושים הם בעיה, הרי שהם הבעיה הקלה יותר: הם בהגדרה אויבים. הבעיה המורכבת יותר היא הפלסטינים הישראלים: הם הרי אזרחים ישראלים. מה עושים? התשובה הציונית הבסיסית היא להעמיד פנים שהם לא פה. לומר שהם משהו שנצטרך לטפל בו אחר כך, מתישהו, כשיהיה זמן. איך “נטפל” בהם? כמו ב-1948, אין יותר טוב מזה. אבל אם תשאל את הלפידיסטים, הם יענו לך ש-70 שנה, לך תזכור מה עשינו שם.

אבל הם פה. ובסופו של דבר, הם האיום החמור ביותר על הציונים הטובים מסוגם של גנץ ולפיד. הפלסטינים הישראלים מנסים להשתלב בחברה הישראלית כבר 40 שנה, פרדוקסלית מאז שבגין שבר את המנהג המפא”יניקי של בניית מפלגות לוויין של פלסטינים ישראלים. וככל שהם מנסים להשתלב יותר, כך הם חוטפים סטירות לחי מצלצלות יותר. המצב הטוב ביותר היה בממשלת רבין השניה, אבל אחר כך בא אהוד ברק וטבח אוקטובר 2000. אחר כך באו ממשלות ימין עוינות, ולפני שלושה חודשים הגיע שוב רגע התחברות: הפגישה בין גנץ ונציגי המשותפת, ההודעה של המשותפת שהיא תרצה לשבת בממשלה.

ההחלטות האלה לא מובנות מאליהן. לצד הרצון בהשתלבות, שעולה מכל הסקרים, הציבור הישראלי-פלסטיני מתנגד למדיניות הישראלית כנגד אחיו שבגדה וברצועה. הכרה בלגיטימיות של ממשלה ציונית איננו דבר מובן מאליו. הוא לא מובן מאליו, צריך להזכיר, גם ליהדות התורה. אבל לה מטאטאים את זה, אף שהציונות לדורותיה פגעה בה הרבה פחות משפגעה בפלסטינים.

בסופו של דבר, לציבור היהודי כפי שהוא מתבטא בגנץ ולפיד יש שתי בעיות עם הפלסטינים הישראלים: הדרישה שלהם לשוויון, ומה שמשתמע ממנה. הדרישה לשוויון תשנה את כל הצורה שממשלה ישראלית תצטרך להתנהל. היא תצטרך להוציא על אזרח פלסטיני מה שהיא מוציאה על אזרח יהודי; אולי, שומו שמיים, אפילו מה שהיא מוציאה על יהודי מתנחל. היא תצטרך לבטל שורה של שכבות של פריבילגיות. הממשלה, על כל זרועותיה, תצטרך להתנהל כאילו יהודי הוא שווה ערך לפלסטיני. למפלגה שלא מוכנה לבטל את חוק הלאום זו צפרדע גדולה מאד לבלוע. וזו, בסופו של דבר, הסיבה שלגנץ וללפיד יש יותר מן המשותף עם ליברמן מאשר עם עודה: הם לא מוכנים להכיר בישראלי פלסטיני כשווה.

למה? ובכן, אם יש שוויון, יהיה גם שוויון מיני. זה הטאבו היהודי הגדול ביותר: אנדוגמיה, נישואים עם הזר. ליהדות הרבנית יש פחד מבוסס למדי מהתמזגות באוכלוסיות אחרות. היא יודעת שאין לה מה להציע, שבכל מקום שבו ניתנה ליהודים בחירה, הם השילו מעליהם את היהדות הרבנית. כדי למנוע התמזגות כזו, יש צורך בגדרות. הגויים הטובים יצרו גדרות כאלה לאורך הדורות, ומשאלה הוסרו חלק ניכר מהיהודים ברח. יש, על כן, צורך להציב גדרות משלנו. צריך ללמד את יהודי ישראל שהזר הוא, ראשית, מאיים ומסוכן (ואלה רוב התשדירים נגד התמזגות); ושנית, שהוא בזוי ומושפל, שהתחברות איתו תוביל לירידה מובהקת במעמד.

ואם הזר יהיה שווה, יהיה קשה מאד לתאר אותו כמסוכן, ועוד פחות מכך כבזוי ומושפל. הוא יהיה אזרח לכל דבר. כמובן שהתגובה החברתית היהודית תפגר שנים, אולי עשורים, אחרי השינוי החוקי; אבל היא תצטרך להתמודד עם הרעיון האדיר מכל שיצרה התרבות המערבית, זה שמרסק כל חומה: Amor vincit omnia, האהבה מנצחת הכל. 60% מיהודי ארה”ב, ברוכים יהיו, בוחרים לא-יהודי כבן זוג. הם אמנם חיים בתרבות זרה חזקה מאד, אבל לא יהיה מוגזם מדי להניח שיהיו פה חמישה אחוזים, אולי עשרה אחוזים, של בני תרבות הרוב שיבחרו להתמזג עם בני תרבות המיעוט.

וזה הפחד הגדול. בסוף כל משפט שאתם אומרים בעברית יש ערבי, לאו דווקא עם נרגילה. והחשש הגדול של כל ציוני הוא ממפגש בלתי אמצעי איתו. כי בסופו של דבר כל ציוני נושא בתוכו יהודי רבני, והיהודי הרבני יודע שבכל מפגש עם הזר הוא מגיע בעמדת נחיתות.

ועל כן גנץ יברח לזרועות נתניהו לפני שיעז לחשוב על איימן עודה כשותף; ועל כן אנשי המרכז הטובים, עם אצבע בתחת ושיר בגרון, יבחרו בשלטון היחיד של נתניהו או בשחיתות העייפה מעצמה של ליברמן על פני פלסטינים ישראלים שבסך הכל רוצים להצטרף למעמד הביניים. ככה זה כשהערך המרכזי שלך – “נצטרך לטפל בערביי ישראל”” – הוא קסנופוביה.

קסנוס הוא זר, אבל גם אורח; פוביה היא קודם כל פחד, אבל אחר כך גם שנאה. אפשר להפוך את הזר לאורח ואולי גם לאזרח. בשביל זה צריך רצון עמוק להשליך לפח שנאות ישנות. ספק אם יש מישהו בכחול לבן שמסוגל להבין את הנטל הזה, שלא לדבר על להרים אותו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מלחמת התשה

בדרכו לכלא, נתניהו הורס כל חלקה טובה בדמוקרטיה הלקויה הישראלית, ובעיקר את תפיסת האזרחות. הנזקים יהיו ארוכי שנים

בעוד שלושה שבועות בערך נלך לבחירות, ואלה יהיו כנראה הבחירות המיואשות ביותר שמישהו מאיתנו יזכור. התחושה הכללית היא של לאות. בהליכה ברחובות כמעט ולא נראים שלטי מפלגות. האוויר רווי חמיצות, בעיקר בקרב מפלגות המרכז-שמאל, אבל לא רק בהן. הרעיון של סיבוב בחירות רביעי נראה סביר למדי. אנשים שיבחרו ללכת לקלפי יעשו את זה במידה של מיאוס וחוסר רצון.

הסיבה לכך, כמו לעצם העובדה שאנחנו בכלל הולכים לבחירות בפעם השלישית, היא נסיונותיו הבלתי נלאים של הנאשם בנימין נתניהו לחמוק מגורלו העתידי כאסיר. אדם עם תפיסה כלשהי של חובה ציבורית היה הולך הביתה אחרי בחירות ספטמבר. אבל נתניהו לא יכול ללכת: הוא חייב לשמור על מעמדו כראש ממשלה אם הוא רוצה לעכב את כניסתו לכלא. הוא כבר הודיע שבכוונתו לנהל את המשפט מלשכת ראש הממשלה. בדרך, הוא רומס כל אמת מידה דמוקרטית.

הוא עושה זאת בכמה שיטות. קודם כל, הסירוב לציית לכללי המשחק. בבחירות אפריל, כשהתחוור לו שאין לו אפשרות להקים ממשלה, הוא עשה תרגיל מצחין מהרגיל ובמקום להעביר את המנדט לגנץ, כינס את הכנסת באופן ספק חוקי והלך לבחירות שניות, בחירות ספטמבר. באמצע הוא נבהל, ואחרי שהכנסת פיזרה את עצמה הוא ניסה לגרום לה לחזור בה מהמהלך – תרגיל שהוא כבר ספק חוקתי.

כדי להשאר רלוונטי לציבור, הוא שולף שפנים בלתי פוסקים מהכובע. האחרונים שנמצאים בזכרון הציבור היו ההסכם עם ג’ארד קושניר על ריסוק השטחים הפלסטיניים, החזרתה של נעמה יששכר מרוסיה, והפגישה עם נשיא סודאן באוגנדה. כל התרגילים הללו, שהתנדפו במידה ניכרת, כללו הונאות וניצול מעמדו של נתניהו כדי לתפוס את תשומת לבה של התקשורת. כמעט כל ראשי הממשלה עשו תרגילים כאלה בעבר ערב בחירות (משיגור שביט 2 של בן גוריון ועד הפצצת הכור העיראקי על ידי בגין) אבל לא במספרים כאלה.

בינתיים נמחקה מהזכרון הציבורי כל פרשת החסינות שנתניהו רצה: ההמתנה עד הרגע האחרון לבקשתה, משיכת הזמן הבלתי פוסקת, המלחמה נגד כינוס הוועדה שתדון בנושא (עד וכולל הליכה כושלת לבג”צ), ואז – משיכת בקשת החסינות ברגע האחרון, משהתברר שאין לה סיכוי. בימים רגילים, הסיפור הזה היה מחזיק חודשים או שנה. הוא הרי חריג כל כך. אנחנו עשרה ימים בקושי ממנו, והוא נמחק. הרעשה תודעתית אחרת תפסה את מקומו.

מעבר לכל זה, יש הפצצה בלתי פוסקת של תעמולה מצד נתניהו בכל הכלים העומדים לרשותו, הרבה יותר מכל מועמד אחר. התוצאה היא התשה של הציבור, שכבר לא עומד ברצף ההפצצה. לא יהיה מסובך לטעון שכמו רודנים אחרים, נתניהו חייב את תשומת הלב של הציבור כל הזמן, ושהצורך הבלתי פוסק שלו בתשומת לב גורם נזק פסיכולוגי לציבור. אנחנו מורגלים בעקביות בכך שאין יום שקט, כל יום יש לו את השפן שלו, כל יום אנחנו נדרשים להקדיש תשומת לב לתרגיל האחרון של נתניהו.

התוצאה היא שאם אתה לא ג’אנקי של פוליטיקה, אתה מתנתק או מתנתק חלקית. זה הגיוני לגמרי: אתה עושה את זה כדי להגן על עצמך מהרעשה בלתי פוסקת של מידע שאין לך אפשרות לאמת או לעכל. בדרך חולפים מעל ראשך עשרות ומאות שקרים. למשל, הטענה שחזרו עליה מספיק פעמים עד שתהפוך לעובדה שהאיראנים הוציאו מידע סודי מהטלפון של גנץ.

וכשאזרחים מתנתקים, הם הופכים לאזרחים פחות טובים. אזרחים טובים צריכים להיות מודעים, אבל מי יכול לעמוד בקצב האש של נתניהו ועוזריו? מי יכול לעקוב? אז מצמצמים קשב, ובהתאם מתרגלים לכך שהאוויר מלא ביותר שטויות משאי פעם תוכל לסנן, ובהתאם מתרגלים לעקוב עוד פחות. וכשאתה מגיע ליום הבחירות, אתה כבר מותש. למותר לציין שגם פה, נתניהו מחקה את דונלד טראמפ.

הדמות השניה שמצריכה תשומת לב בהקשר הזה היא אביגדור ליברמן. מישהו יודע מה הוא רוצה? הוא היה ההפתעה המוחלטת של בחירות אפריל, כשבתירוץ קלוש כלשהו הוא סירב להכנס לממשלת נתניהו. כולם הניחו שהוא מבלף, כי לא היה שום הגיון במהלך הזה. הוא לא. אחר כך באו בחירות ספטמבר, והוא מנע הקמת ממשלה לכאן או לכאן. מה הוא יעשה אחרי בחירות מארס 2020? לא ברור, אבל אף אחד לא באמת יופתע אם הוא שוב ימנע הקמת ממשלה.

כשמנסים להבין את ליברמן, למצוא פשר במהלכים שלו לאורך השנים (האיש מתמודד לכנסת כבר 21 שנים) – ההתפטרויות הבלתי סבירות, ההצלה של ממשלת אולמרט בשעתה הקשה ביותר, התזזיתיות הבלתי פוסקת, מהלכיו בשנה האחרונה – קשה להמנע מהמחשבה שהסדר היחיד הוא אי הסדר: שליברמן מכוון תמיד לכאוס. וכשזוכרים את הפגישה האישית שלו עם פוטין לפני כמה שנים, שלא נכח בה אף נציג ישראלי ושאין שום רישומים ממנה, קשה שלא לתהות האם הכאוס שבפעולותיו של ליברמן הוא מקרי, תוצאה מכוונת של מדיניות רוסית ארוכת שנים שמטרתה לערער את המשטרים הדמוקרטיים, או אימוץ עצמאי של המדיניות הזו.

הדמות השלישית שמעורבת בערעור המערכת הישראלית הוא סמרטוט הרצפה האנושי, יולי אדלשטיין. הוא היה שותף נרצע לכל מהלך של נתניהו, מהנסיון לבטל את בחירות ספטמבר אחרי שהכנסת התפזרה, לטענה שהוא נגד בחירות (הוא הצביע עבורן), לכל גרירת הרגליים של של הכנסת בפרשת החסינות של נתניהו. בכל פעם הוא מעל בתפקידו ובאמון הציבור והתייצב לצד ראש הממשלה נגד הנוהל והחוק – או, ליתר דיוק, שימש הדום לרגליו.

מה שקרה בשנה האחרונה לא ייעלם. התרגילים המסריחים והלא חוקתיים של נתניהו לא ייעלמו. ראשי ממשלה עתידיים ישתמשו בהם, ולעזאזל אמון הציבור. הפיתוי יהיה חזק מדי. ראשי ממשלה עתידיים גם יתפתו למנות לתפקיד יו”ר הכנסת אנשים חלשים, נטולי ערכים, כאלה שאפשר לשלוט בהם. יולי אדלשטיין עוד עשוי להפוך למושג: תארגן לי איזה יולי לתפקיד הזה.

הפוליטיקה הישראלית התעלמה בשנים האחרונות מהמציאות הקשה של ישראל והתאזנה על ציר נתניהו-אנטי נתניהו. כשהאשליין הגדול יילך סוף סוף, הפוליטיקה הישראלית תצטרך לעבור שידוד מערכות. הראשונה שצפויה להתפרק היא מפלגת השלטון המיועדת, כחול לבן. אחרי הכל, אין שום קשר בין חלקיה. יועז הנדל (שדרך בסוף השבוע על מוקש, כשכרך את יוצאי מדינות ערב היהודים עם הערבים הישראלים בדיבורו על “קונצרט מול דרבוקות”) לא באמת יכול לשבת באותה המפלגה עם עפר שלח. כל מה שמאחד ביניהם הוא תיעוב לנתניהו. מה יקרה אחר כך?

אחר כך נצטרך זמן כדי להזכר שיש פה בעיות של ממש: הדיקטטורה הצבאית בשטחים שלא הולכת לשום מקום, התקציב הצבאי שרק תופח, הקריסה של מערכות הבריאות והחינוך, משבר התשתיות ומשבר התחבורה. בקיצור, כל מה ששעמם את נתניהו ב-11 השנים שבהן היה ראש ממשלה. כל זה ישאר נחלתה של מערכת פוליטית מעורערת ושל ציבור שהורגל שאין טעם לפעול לשינוי כי לא יהיה שינוי. וברקע, כמובן, מגיע אסון האקלים, שממשלת ישראל, הציבור והתקשורת שלה מצטיינים בהתעלמות ממנו.

בקצרה, שנות נתניהו משאירות אותנו עם ציבור שהורגל באדישות וממשלה שהורגלה בחוסר תפקוד. מדינת עולם שלישי עם סייברסייבר, כיבוש ומפציצים שוקעים בשטפונות. שיהיה לכולנו בהצלחה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הכיפה שלא היתה

מה אפשר ללמוד מהצורך הנואש של חובשי כיפות לנכס לעצמם את צה”ל

מודעה בזויה מהמקובל של מפלגת הנאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים הודיעה שהיא מחבקת את המגזר המקומבן ביותר בישראל, זה של הכיפות הסרוגות. כדי להראות שזה מה שהיא עושה, פרסמה מפלגת השוחד והמרמה את צילום דגל הדיו המפורסם, עם שינוי קל: היא הדביקה לאברהם “ברן” אדן כיפה סרוגה שהוא מעולם לא חבש. על אחת כמה וכמה לא במעמד ההוא.

בנו של אדן תבע את עלבונו, בציינו שאביו הצביע תמיד לעבודה או למרצ, מעולם לא לליכוד. מעבר לזיוף המטופש למדי – אם כי, בהתחשב בכך ששרי החינוך שלנו הם חובשי כיפה ברובם, לגמרי יתכן שבעוד כמה שנים התלמידים כבר לא יוכלו להבחין בזיוף – עולה השאלה: למה זה היה טוב? למי זה הועיל?

זיופים כאלה לא בלתי ידועים בקרב מפלגות חובשי הכיפה. לפני כמה שנים, פרסם נפתלי בנט כמודעת בחירות שבה נראו שלושה חיילי צה”ל צועדים קדימה. לתמונה הזו הוסיפו התועמלנים של בנט תמונה של חייל רביעי, שלא היה בתמונה המקורית. החייל הזה, אלא מה, חבש כיפה סרוגה ונראה כמעודד את החיילים החילונים.

מקרה מוכר יותר הוא התמונה המפורסמת של יעקב שבתאי הצעיר, שנגנבה על ידי מפלגת התחיה, שעשתה בה שימוש בבחירות 1981 ונאלצה אחר להחליף את התמונה.

למה, בעצם? למה הכיפות הסרוגות צריכים לזייף את עצמם למקומות שבהם הם לא היו? מדוע הם צריכים לשכתב את ההיסטוריה כדי לחוש טוב עם עצמם? ראשית, משום שהמגזר עף על עצמו, משוכנע שהוא מתת האל לאנושות (כן, כך ממש; זו האידיאולוגיה שלו), והוא מוצא את עצמו מובך על ידי השוליות המוחלטת שלו בימי הקמת המדינה. ”ראשית צמיחת גאולתנו” נבנתה, מה לעשות, בעיקרה על ידי חילונים. ואולי הם אמורים היו להיות חמורו של משיח, אבל, כמו חמורים, הם עשו את חלק הארי של העבודה.

ויש סיבה עמוקה יותר: מאז שהכיפות הסרוגות פרו ורבו ושרצו בצה”ל, הוא לא כל כך מנצח. יש לא מעט דגנרלים וקולונלים מאנשי הכיפות הסרוגות, מאפי איתם עד עופר וינטר. אממה, הם כולם מגיעים מימי דיכוי האוכלוסיה המתקוממת הפלסטינית. ומלחמות “כיסוח דשא” לא מצליחות לייצר תמונות נצחון שאפשר להסתכל עליהן בלי מבוכה אחר כך. התמונה האיקונית של הכיפות הסרוגות היא התמונה של הרוצח משה לוינגר וחנן “פורים שמח, יהודים” פורת על כתפי המתנחלים בסבסטיה.

שהגיעו לשם אחרי שפרצו מחסומים של צה”ל והכו חיילים. תמונה שמסמלת את היחס הדו ערכי של המתנחלים לצה”ל: חמורו של משיח, שאוי לו אם יבעט בבעליו. ומה לעשות, תמונה של התרסה נגד חיילי צה”ל – אבוי לפלסטינים שהיו רק מעיזים לחשוב על מעשה כזה – היא לא בדיוק תמונת נצחון.

אז צריך לזייף. האגו דורש את זה. והמגזר, כידוע, לא טוב בדחיית סיפוקים.

(יוסי גורביץ)