הדרישה שהעלתה ממשלתנו – שהפלסטינים יכירו לא רק בקיומה של ישראל אלא גם בהיותה מדינה יהודית – התחילה מעוד מוקש קטן שהניח השר אביגדור ליברמן כתרגיל מנהיגות לראש הממשלה, והפכה למוקד לסערה של ממש.

אף אחד מהצדדים לא בא לדיון בידיים נקיות. השר מג'אדלה, שקצף ושצף היום בעקבות דבריה של השרה לבני, הצהיר בשבוע שעבר שמבחינתו, “החוק הישראלי לא חל בהר הבית": אמונתו המוסלמית גוברת, אליבא דמג'אדלה, על שבועת האמונים שלו לחוקי המדינה. צווחני הימין קראו, בצדק, לפיטוריו; הם נמנעו לעשות זאת, משום מה, כששרים דתיים הצהירו שוב ושוב שאמונתם גוברת על החוק. למשל, בכל מה שקשור לרישום בסעיף הלאום – כשעוד היה כזה – בתעודת הזהות.

התובעים מדינה יהודית יצטרכו להסביר מה פירושה של המילה "יהודית" בהקשר זה. רובם המכריע לא מתכוון להחלת חוקי ההלכה בישראל. השריעה היהודית הרי מצליחה, בנושא פשוט כמו שנת שמיטה, לגרום נזקים כלכליים ניכרים. זאת, כמובן, משום שמעולם לא היתה הלכה מדינית יהודית: המציץ בכתבים בנושא יגלה שההתקדמות המחשבתית בנושא נעצרה בתקופה ההלניסטית. המודל של הרמב"ם הוא עדיין מלך עם מועצה חלשה–ביחס לצידו, בדיוק כמו בימים הטובים ההם של אנטיוכוס השלישי. היהדות, בניגוד לשריעה, מעולם לא נאלצה לנהל מדינה ותמיד יכלה להשען על התירוץ שהיא נכנעת למלוכה חזקה ממנה.

אז כשהם אומרים "מדינה יהודית", לבני וחבריה לא מתכוונים לכך שהיא תנוהל על ידי ח'ליף בדמות הרב אלישיב. נשאר לתהות מה התוכן של המילה "יהודית", אם אין הכוונה ב"הלכתית". וכאן הידיים המלוכלכות של הציונים: כשהם אומרים "מדינה יהודית", הם מתכוונים למדינה שתעניק הטבות לתושביה בני דת משה. או, בניסוח אחר, תפלה לרעה את כל השאר.

יכול אדם להיות פלסטיני נוצרי, למרות שזה קשה והולך מדי יום; התועבה הסלפיסטית–ווהביסטית – תורה גזענית לא פחות ורצחנית בפועל הרבה יותר מההלכה היהודית – משתלטת על הציבוריות הפלסטינית. יכול אדם, אם נשלה דעתו, להיות גם פלסטיני–יהודי, למרות שלא הייתי מוציא לו פוליסת ביטוח. אבל האם יכול להיות אדם יהודי–נוצרי, או יהודי–מוסלמי?

הלכתית, למעשה, כן: ישראל שחטא ישראל הוא. לא רצוי שבן כלאיים משונה כזה יחיה במקום שבו ידם של רבנים תקפה – ולמזלו של העולם, אין מקום כזה – משום שלא תהיה לו אפילו את ההגנה החלקית שיש לד'ימי תחת שלטון מוסלמי. הוא יוצא להורג. אבל, כפי שהאינקוויזיציה לא רדפה יהודים אלא נוצרים סוטים, הוא יוצא להורג כיהודי שחטא בעבודת אלילים.

לא כן במדינת ישראל. אדם אינו יכול להגדיר את עצמו כיהודי ולהיות בן דת אחרת. כך נקבע כבר במשפט האח דניאל, יהודי שהתנצר במהלך מלחמת העולם השניה. כדי לוודא שפסיקת בג"צ ללא תתהפך, נקבע בחוק השבות שיהודי הוא מי שמצהיר על עצמו כיהודי אך אינו בן דת אחרת.

כלומר, המדינה הציונית – יורשתה של תנועה שהתבססה על הטענה הבעייתית מאד שיהודים אינם קבוצה דתית אלא קבוצה לאומית – קבעה שהדת היא קריטריון מובהק ללאומיות. אם אתנצר מחר – לא שיציאה מגבולות היהדות היא דבר פשוט בישראל – ישתנה, במפתיע, גם הלאום שלי. אם איסמעיל הנייה יתגייר מחרתיים, הוא יעבור מיד לאום, ויתר על כן – הוא יוכל לממש את זכות השיבה. רצוי לשים לב שההגדרה הציונית ל"יהודי" נוקשה מן ההגדרה ההלכתית.

אבל למה לעסוק בלוגיקה ובדקויות של זהויות? המשמעות של "יהודי" אליבא דלבני ושות' נהירה לחלוטין, ממש כמשמעות של "קוסמופוליט" לאפרטצ'יק סובייטי: זו שפה נקיה העוקפת את המוקש, זו שפה שמטרתה לסמן את המודרים. מדינה "יהודית" היא מדינה שיש לה תירוץ מצויי להפלות את כל האזרחים שאינם בני דת משה. במיוחד את הילידים שבהם. לא סתם משקיעה המדינה מאמץ בגיורם של מהגרים מחבר העמים: אחרי הכל, הם הובאו לכאן כמשקל–נגד לפלסטינים.

כששמע האלוף אלעזר שטרן (בעוונותינו, הוא שימש אז כפוליטרוק צבאי ראשי) שכמה חיילים ילידי חבר העמים מבקשים להשבע אמונים לצה"ל על הברית החדשה, התפוצץ לו פיוז והוא התחיל לצרוח. חלק מהחיילים פרצו בבכי. במדינה נורמלית, קיומם של בני דתות אחרות מהדת הדומיננטית בצבא הוא דבר בלתי חריג: המהלך בבית הקברות הבריטי שבדיר אל בלאח, שם טמונים רבים מחייליו של אדמונד בלפור, יראה צלבים רבים – וביניהם, פה ושם, סהר, מגן דוד, או סימן הינדי. הכתר הבריטי דואג לתחזוקת הקברים כולם, בלי הבדל דת.

בריטניה היא מדינת לאום, ואף שיש לה דת ממלכתית – אנגליקניות – מזה 150 שנים שאיננה נוהגת כמדינה דתית. ישראל מעולם לא היתה מדינה לאומית: היא היתה מדינת–אתנוס, מדינה של שבט אחד שנהג באחרים מעט טוב יותר מהמקובל באפריקה. חוק יסוד: הכנסת (ולא מגילת העצמאות, כפי שנהוג לחשוב בטעות) מגדירה את ישראל כ"יהודית ודמוקרטית". אבל מדינה יהודית – כפי שהיא מובנת הן על ידי הציונים הן על ידי האורתודוקסים – לא יכולה להיות דמוקרטית, ומדינה דמוקרטית לא יכולה להיות יהודית. ואם היה צורך בהוכחה לכך, הרי שבעוד שכל מאחז בלתי חוקי זוכה מיד לחיבור לחשמל, ישובים לא–יהודיים עדיין צריכים להתחנן ולהתרפס כדי לקבל שירות כה בסיסי בשנת 2007.

ודאי שערביי ישראל לא מקבלים את ישראל כמדינה יהודית; הם יודעים היטב – ממבט בכבישיהם הבלתי מרוצפים והביוב הזורם ברחובות; מן העובדה שטכנית כל הבניה הערבית בישראל היא בלתי חוקית, משום שישראל מעולם לא הוציאה תכנית מתאר לציבור הערבי, ולא הקימה לו (אלא לשבטים הנודדים שלו, שאת אדמותיהם חמדה) עיר משלו; מן העובדה ששיעור אפסי של ערבים עובדים בשירות הציבורי הישראלי, באקדמיה בכלל זה; מעשרות חוקי ותקנות אפליה קטנים ושקטים; מן האפליה הבלתי מוסתרת במציאת עבודה, מציאת דירה, מציאת גן לילדים – מה משמעותה של "מדינה יהודית": מדינת–אדונים, שמשתמשת בדת כאמתלה לרדיפה. מדינה יהודית איננה, ולא תוכל להיות, מדינה שוויונית.

וזו בדיוק הסיבה שרוב הציבור הישראלי, שאיננו מקבל עליו את ההלכה האורתודוקסית, רוצה בה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

(יוסי גורביץ)

אתמול דוד גרוסמן נמנע מללחוץ את ידו של רה"מ בטקס חלוקת פרסי א.מ.ת. לעיתונאי 'הארץ' אמר גרוסמן: "אני לא לוחץ את ידו של ראש הממשלה. אני מתאר לעצמי שאתה יכול להבין מה הסיבה לכך".

על פניה, החלטתו של גרוסמן שלא ללחוץ את ידו של רה"מ נראית כהמשך ישיר לביקורתו מהשנה שעברה על התנהלותו של רה"מ. גרוסמן, ששכל את בנו, אורי, בימים האחרונים למלחמת לבנון השנייה, הביע את ביקורתו על אולמרט בעצרת בשנה שעברה לזכר יצחק רבין. גרוסמן אמר כי "אחד הדברים הקשים שחידדה המלחמה האחרונה הוא התחושה שבימים האלה אין מלך בישראל. שההנהגה שלנו חלולה, ההנהגה הצבאית והמדינית שלנו חלולה."

אלא שהמנעותו של גרוסמן מללחוץ את ידו של אולמרט איננה מתיישבת עם דבריו הנוקבים מהשנה שעברה. פרס א.מ.ת מוענק ע"י משרד ראש-הממשלה וקרן אלברטו מוסקונה נסים. כלומר, הכבוד הכרוך בפרס היוקרתי שגרוסמן הסכים לקבל מוגש לגרוסמן על-ידי אותה היד שלא הסכים ללחוץ. דווקא לוּ הסכים גרוסמן ללחוץ את ידו של רה"מ, אפשר היה ליישב זאת עם ביקורתו הקשה. ניתן היה לטעון אז שגרוסמן לא מסכים לראות במעמד קבלת הפרס מעמד סמלי. אלא שבהחלטתו שלא ללחוץ את ידו של רה"מ, הודה גרוסמן כי הוא אכן מקבל את המימד הסמלי שבלחיצת יד שכזו. לא ברור, אם כן, מדוע גרוסמן אינו מתייחס למימד הסמלי הגלום בעצם ההסכמה לקבל את הפרס.

החלטתו של גרוסמן להמנע מלחיצת ידו של רה"מ זניחה, כביקורת ציבורית, לעומת מוכנותו למסור עצמו לחיבוק הדוב של משרד רה"מ. בעקבות התנהלותו של גרוסמן בטקס הענקת הפרס, דבריו מהשנה שעברה התרוקנו מהתקווה לשינוי, שרבים זיהו בהם. הנאום של גרוסמן זכה לתהודה משום שהצביע על בעיה מערכתית שרה"מ הוא מיצגה המובהק – בגין התנהלותם, טען גרוסמן, מוסדות המדינה אינם ראויים ליוקרה שנהוג לייחס להם. ביום רביעי בערב, כשגרוסמן העניק תוקף סימלי לקבלת הפרס היוקרתי שהרעיף עליו הממסד שנגדו יצא, הוא נכנע לכוח המשיכה של מושא ביקורתו ובחר שלא לשלם את המחיר הכרוך בהתנערות ממנו.

בהסכמתו לקבל את הפרס גרוסמן הכריז, למעשה, כי לא שבר את הכלים. למרות כאב האבדן הנורא שלו, גרוסמן לא מתנער מטפיחת השכם של מי שעל-פי דבריו שלו אחראי להתנהלותה הקלוקלת של ישראל במלחמה האחרונה, המלחמה בה אבד בנו.

גרוסמן נפל בקסמו של הפרס, השואב את יוקרתו מיוקרת משרד רה"מ, וכדי לא לחוש את גודל הויתור, הוסיף גרוסמן איזו מחווה קטנה של התנגדות, איזה 'לא' חלוּש ומיואש, שלמרבה האירוניה הפך את כניעתו לברורה עוד יותר ונסך בדמותו מימד טראגי של ממש. על מנת להישאר נאמן למסקנותיו שלו מהמלחמה האחרונה, היה על גרוסמן לדחות את ההכרה והיוקרה שהציעו לו מושאי ביקורתו – אחרי הכל, כמה יוקרה גלומה כבר בתואר שניתן מיָדה של "הנהגה חלולה" שבראשה עומד "אין מלך" בעל גינונים מלכותיים?

כדי לחיות, המילים זקוקות למעשים. בהתנהלותו אתמול, חזר בו דוד גרוסמן מדבריו בכיכר רבין בשנה שעברה: גם אם לא יאות למגע ידו, גרוסמן הכיר כי יש מלך בישראל, וכי יד המלך איננה חלולה – היא מגישה לו פרס.

(עודד נעמן)

אלוף הארץ בגלגול עיניים, זבולון אורלב, כתב מאמר נרגש ומבולבל משהו ב-ynet היום. ניתן לחלק את טענותיו לשני סוגים. ראשית, הוא טוען שהחלטת הפרקליטות שלא לטעון מול בג"צ שנאסר על קיבוצים לעבוד בשבתות "מרוקנת את השבת מכל תוכנה היהודי" ו"מצהירה בעצם כי הקיבוצים אינם חלק מהעם היהודי".

בולשיט יודו–פאשיסטי, כרגיל: “חוק שעות עבודה ומנוחה" נקרא כך במכוון, ולא במקרה אין הוא נקרא "חוק שבת הקדושה". מדובר בחוק שמיועד להסדיר לא את אמונתם של אנשים, אלא את שעות העבודה שלהם. ועל הטענה שהקיבוצים "מוציאים את עצמם מכלל העם היהודי" יש לומר: א. יש אנשים שחושבים אחרת (למשל, שאין עם יהודי), וב. אז מה? הם אנשים בוגרים, ואם הם החליטו להפסיק עם ההרגל המגונה של יהדות, מה זה עניינך?

מאוחר יותר, קולט אורלב שבעצם, רוב האנשים לא יקנו את הטיעונים שלו, ועל כן הוא מתחיל ליבב על מר גורלם של האנשים הנאלצים לעבוד בשבת. ברוב המקרים, אגב, יש הרבה מאד בטענה הזו – סביר להניח שבהנתן שבישראל יש רק 22 פקחים לענייני זכויות עובדים, יש מעסיקים רבים המאלצים בפועל את עובדיהם לעבוד שבעה ימים בשבוע. אבל זו דווקא סיבה להתיר לקיבוצים, שמגינים על החברים שלהם, לפתוח עסקים בשבת – כי החבר יקבל יום מנוחה אחר.

ובזמן שאני מוכן לקבל טענות בנושא משלי יחימוביץ', למשל, אני לא מוכן לקבל אותו מנציג הציבור הצבוע ביותר במדינה. אלפי מורים שובתים עכשיו – אבל במערכת הישיבות התיכוניות אין שביתה. זה לא חדש, זה ככה כבר כמה עשורים. כלומר, יש אלפי מורים ששוברים שביתה ופוגעים במאבק החברתי של אחיהם – שאם יצליח, גם הם יהנו ממנו. יש לכך תירוץ מקודש: “איסור ביטול תורה".

כמה מן הרבנים היותר רגישים יצאו נגד התופעה. הרב אבינר הוא הבולט שבהם. הרב חיים בורגנסקי, הטיח מילים קשות בממסד הישיבות, והשווה בין שבירת השביתה ובין הטלת השירות הצבאי על כתפי אחרים. ראוי לצטט חלק מדבריו: “אתם נהנים מן העובדה שמתוצאותיה של השביתה יהנו כולם, אלה ששבתו ואלה שלא שבתו. כך, אם כן, אתם אוכלים את העוגה ומשאירים אותה שלמה; אתם "יוצאים צדיקים" בכך שאינכם שובתים, דואגים לתלמידות ולביטול תורה וכו' וכו', ועם זאת משכורותיכם תגדלנה בזכות השביתה. יתר על כן, אף בשעת השביתה אתם מרוויחים, שהרי לא ינכו ממשכורותיכם את דמי השביתה". אבל הוא, כאבינר, נותר במיעוט רועם.

הטענה על "ביטול תורה" היא קשקוש. כפי שציינו יפה כמה רבנים, מי שמודאג מביטול תורה, גם לא היה מוציא את בתי הספר לחופשה של חודשיים מדי שנה. יתר על כן, מסתבר שעל פי פסיקה חדשנית מאד, שביתה אינה עילה לביטול תורה, אבל פעילות לקראת "חודש ארגון" של תנועת "בני עקיבא" דווקא כן.

הסיבה לכך פשוטה למדי: ציבור חובשי הכיפות הסרוגות הוא הציבור הבורגני והשמרן ביותר בישראל. הוא אוטומטית נגד כל דבר שמריח מסוציאליזם. המפד"ל, לאורך השנים, גרמה להרס התיכונים הדתיים ולעלייתן של הישיבות, משום שהתיכונים היו מוכוונים לציבור עני יותר – הנה נסיר מסכות: ציבור מזרחי – בעוד שהישיבות מיועדות לאליטה האשכנזית הבורגנית, שהיא לב ליבו של ציבור חובשי הכיפות הסרוגות. מורי התיכונים הדתיים שובתים; מורי הישיבות לא.

רוב רובן של הישיבות התיכוניות מקבלות תקציב מהמדינה באמצעות שתדלנות מפד"לניקית. בפעם הבאה שזבולון אורלב ינסה להתחזות לחברתי, יש להזכיר לו שהציבור שלו חיבל במאבק המורים, ושהוא, כיו"ר מה שנשאר מהמפד"ל, לא עשה שום דבר כדי למנוע את זה; ושיואיל נא להפסיק להתחפש למה שהוא לא. כמו אנשי ש"ס, שרוממות החברתיות בגרונם והכפיה הדתית בידם, גם לזבולון אורלב לא אכפת מזכויות עובדים. אכפת לו רק מכפיית מה שהוא תופס כחובה אלוהית.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

(יוסי גורביץ)