האם נפתלי בנט הוא מטומטם קליני, או שהוא רק מעמיד פנים ככזה?

בכנס שדן ב"חיזוק זהותה היהודית" של ישראל באמצעות חקיקה, אמר בנט את הדברים הבאים: "אין סתירה בין יהודית ודמוקרטית. […] בג"צ, מאז אהרן ברק, פועל בעקביות לשנות את האיזון ולרוקן משמעות יהודית במדינה. עשו מהפכה אזרחית על חשבון היהודית, כמו פסק דין קעדאן. ייהוד הארץ הפך להיות מגונה, כי לא הגדרנו את זה כיעד חוקתי."

רגע, לא הבנתי. החלט נא: "אין סתירה בין יהודית ודמוקרטית" או "עשו מהפכה אזרחית על חשבון היהודית"? אם אין סתירה, איך האחד בא על חשבון האחר? אם משיכה בכיוון הדמוקרטי באה "על חשבון היהודית," האם לא בהכרח תבוא משיכה לכיוון היהודי על חשבון ה"ודמוקרטית"?

ורק עוד שניה, בבקשה. כשאתה אומר שבג"צ קעדאן הוא "מהפכה אזרחית על חשבון היהודית," חשבת שניה מה אתה אומר בעצם? מה קבע בג"צ קעדאן? הוא קבע שלמדינה אסור להפלות בין האזרחים בהקצאת קרקעות, שהן רכוש המדינה ואזרחיה כולם. הוא קבע שאסור לבנות ישובים שמיועדים ליהודים בלבד. אז כשאתה, נפתלי בנט, אומר שבג"צ קעדאן הוא דוגמא ל"מהפכה אזרחית על חשבון היהודית," מה אתה אומר בעצם על הזכויות שיש לאזרחים לא יהודים בישראל?

אתה אומר שהם אזרחים סוג ב'. אתה אומר שהם לא צריכים להחזיק בכל הזכויות של יהודי, אלא בזכויות שהיהודי מוכן בטובו להותיר להם. ואלה לא כוללות את הזכות להתיישב על קרקע של המדינה. שזו, איך לומר, זכות די בסיסית. במיוחד בהתחשב בכך שחלק ניכר מקרקעות המדינה הן בעצם קרקעות פלסטיניות גזולות.

אבל רגע, שניה, אני רוצה לחזור קצת אחורה בזמן. במצע הבית היהודי, שהעתקת ישירות מהמצע של "האיחוד הלאומי" – המפלגה, נזכיר, של מיכאל בן ארי – כתבת ש"כיום מדינת ישראל שוגה פעמיים. היא מבליגה אל מול הסתה של גורמים ערביים החותרים להשמדת ישראל, ואילו היא מפלה כנגד הערבים הרוצים להשתלב בחברה הישראלית. אנו נפעל בדיוק הפוך. נחישות אל מול גיס חמישי, וחיזוק של אזרחים ערבים הרוצים בטובת ישראל."

אז זה מה ששווה ה"חיזוק" שלך של "ערבים טובים": שלילה של זכות בסיסית להשתמש בנכסי הכלל – מה שמובן לגמרי, כי אתה לא רואה בהם חלק מהכלל, לכל היותר סרח עודף נסבל. אני אפילו לא מדבר על הקשקוש על "לגלות אפס סובלנות לרצונות הלאומיים של ערביי ישראל." מה זה בכלל אומר? אתה מתכוון לפזר אסיפות ציבוריות של בל"ד באש חיה? בעצם, אתה יודע מה, אל תענה על השאלה הזו.

והדברים שלך נאמרים בימים שבהם ליצן אחר של המחנה היודו-נאצי מעביר הצעת חוק בנושא חסר משמעות, אבל מקפיד לומר שהמטרה שלה היא צעד ראשון לקראת הפרדה חוקית בין ערבים נוצרים וערבים מוסלמים. במילים אחרות, כנסת ישראל העבירה – בלי רעש כמעט – הצעת חוק שכל מטרתה היא לסמן קבוצה באוכלוסיה כקבוצה שמופלית לרעה.

ככה נראית "דמוקרטיה יהודית." זו "המדינה היהודית" שבה דורש ראש הממשלה נתניהו הכרה. הצעת החוק הזו הרי מגיעה ממפלגתו. בנט נשמע כמו אחד המנהיגים של ה"דמוקרטיות" המזרח אירופאיות בין המלחמות – ולא במקרה. הרי רוב ההנהגה הפוליטית של ישראל בימי הקמתה באה משם. "יהודית ודמוקרטית" הוא אוקסימורון בדיוק כמו "אוקראינית ודמוקרטית" או "אסטונית ודמוקרטית." משמעה שלטון הרוב האתני בחוזק יד על המיעוט, משמעה שהמיעוט מתקיים בחסדו של הרוב. "מדינה יהודית" משמעה המדינה שבה היהודים הם גזע האדונים.

מצד שני, למה אפשר היה לצפות ממפלגה שקוראת לעצמה "הבית היהודי."

(יוסי גורביץ)

המנהיג הפוליטי היחיד בישראל שמסתובב עם תווית "פאשיסט" שהדביק לו בית המשפט, רונן שובל, פרסם ב"סופהשבוע" האחרון מאמר משונה מהרגיל, שבשיאו הוא המליץ לשמאל הישראלי להגר מכאן. לצערי לא מצאתי את המאמר ברשת ואני נשען על צילום שלו שקיבלתי באדיבות תומר פרסיקו.

"קריאתי הפשוטה – רדו מהארץ," כותב שובל, "או, בשפה שלכם – תהגרו. אם אנחנו כל כך רעים, דוחים, עובדי אלילים, חשוכים, פאשיסטים וגזענים, הניחו לנו. היהודים, כפי שבחרתם לנסח זאת, ניצחו, מנצחים וינצחו את הישראלים. הבינו – כמה שלא תטיפו לנו שברית מילה היא התעללות בילדים – נמשיך למול את בנינו; גם אם תסבירו לנו שהכותל הוא בסך הכל קיר – נמשיך להתרגש ממנו; והחזיר ימשיך להגעיל אותנו, למרות ביקורות המסעדות המהללות ב"הארץ". כן, נמשיך לעשות קידוש בערב שבת ולחגוג את סדר פסח, ובכלל נאמין ברעיונות מוזרים של מוסר וערכים […] נמשיך להתרגש בשירת "התקווה" […] אתם, שמאמינים כי אנחנו נמצאים "בצד הלא נכון של ההיסטוריה", פשוט הרימו ידיים, קחו את הרגליים והפקלאות, ולכו לברלין, לברצלונה, ללונדון או לניו יורק. במקום להקדיש את חייכם למלחמה בנצח ישראל, לכו עשו חיים בגולה – דרך צלחה, המפתחות בפנים." המילים האחרונות הן גם הכותרת של המאמר.

שזה קצת חצוף מצד מי שעשה חלק מהכסף שלו מסחר עקיף עם מדינות אויב. כמה הערות. קודם כל, אם למישהו היה ספק, גם אחרי פסיקת בית המשפט, גם אחרי שקבע ש"בית המקדש הוא הלב הפועם של עם ישראל מבחינה רוחנית," שרונן שובל הוא פאשיסט, אז הנה ההוכחה האחרונה. הוא כל כך לא יכול לחיות באותה המדינה עם אנשים שחולקים על דעותיו, שהוא דורש מהם שיהגרו. המדינה שרוצה שובל היא מדינה שיש בה קו מחשבה אחד בלבד, זה שלו. מי שמעז לחלוק עליו, מתבקש לעזוב. כלומר, בינתיים הוא מתבקש; בינתיים, כל זמן שלשובל אין את הכוח ליישם את הפנטזיות שלו, זו רק בקשה. אחר כך? טוב, נו, אנחנו יודעים איך הפאשיסטים נוהגים לטהר את העם.

שנית, שלמרות ששובל עצמו איננו חובש כיפה, הרי שהוא חמור מובהק של המשיחיסטים. הסממנים שלו ללאומנות יהודית הם דתיים כמעט כולם (בהמשך הוא מדבר גם על גאווה בצה"ל, שבלעדיה הרי אי אפשר): הטלת מום בפעוטות חסרי ישע (וביצוע מעשה מגונה בכפיה בהם), קידוש בערב שבת, סדר פסח, הקיר החיצוני של בית המקדש של הורדוס, גועל מבשר חזיר. האם הלאומיות היהודית בכלל יכולה להיות חילונית בתפיסה של שובל? ואיזה מין חילוני הוא-עצמו? אפיקורס לתיאבון, שלא מסוגל לעמוד בדרישות ההלכה וחושב שהדתיים צודקים אבל, אף שהנפש חפצה הגוף חלש?

שלישית, התפיסה המשונה ש"[אנחנו] נאמין ברעיונות מוזרים של מוסר וערכים": הימין הדתי – ואני חושב שדי ברור, אחרי הטקסט הזה, ששובל הוא חלק ממנו, גם אם לצרכי הסוואה הוא לא חובש כיפה – תמיד טען שהיריבים שלו נטולי ערכים, נטולי מוסר, לא היה מסוגל להתמודד עם העובדה שיריביו העמידו מול הערכים שלו ערכים מנוגדים.

וכמובן, רביעית, את העובדה ששובל – פרדוקסלית – לא מבין פטריוטיות מהי ולא מסוגל להיות פטריוט ישראלי. פטריוטיות באה מהמילה patria, מולדת; משמעה אהבת מולדת; והביטוי המזוקק שלה הוא המנון המחאה הישן ממלחמת לבנון:

אין לי ארץ אחרת,

גם אם אדמתי בוערת;

רק מילה בעברית חודרת

אל עורקיי, אל נשמתי;

בגוף כואב, בלב רעב,

כאן הוא ביתי.

לא אשתוק, כי ארצי

שינתה את פניה;

לא אוותר לה,

אזכיר לה,

ואשיר כאן באוזניה

עד שתפקח את עיניה.

כלומר, אהבת המולדת גם כאשר היא כרוכה בכאב, בסלידה ממה שהפכה להיות; להיאבק על דמותה – ואין מולדת שאיננה זקוקה למאבק כזה – גם כאשר דומה שהאדמה בוערת. הפטריוט לא עוזב את ארצו אלא כאשר כלו כל הקיצים, כאשר הרונן שובלים כבר בשלטון ממש.

שובל איננו מסוגל להבין פטריוטיות טבעית, שנובעת מהמקום שבו נולדת, מהאנשים שאיתם גדלת ושהפכו לחבריך ושלמדת לאהוב, מהחשש שלך לגורלם, לגורלך, לגורל הכלל, מהדרישה שיהיה כאן טוב יותר, ובחיים האלה. הפטריוטיות שלו היא פטריוטיות מלאכותית, גרמאנית-רומנטית במהותה, והיא תלוית אידיאולוגיה. שובל חייב את המולדת שלו ציונית, ולא סתם ציונית – הוא תוקף במאמר שלו שלושה אנשי מרכז מובהקים: יאיר לפיד, ארי שביט ו(איזו כפיות טובה כלפי מי שהזניק אותו למרכז תשומת הלב)בן כספית – אלא ציונית-קנאית. מדינה ציונית שבונה בית מקדש, מדינה ציונית שסותמת את פיות יריביה או מרחיקה אותם.

הפטריוטיות האחרת, הטבעית, נראית לשובל – ולחלק גדול מן הציונים, יש לומר – מאד משונה. למה לעזאזל, הם שואלים שוב ושוב, אתם גרים כאן? התשובה הפשוטה – נולדנו כאן – לא נראית להם סבירה. לא, ברצינות, למה אתם גרים כאן? אם אין לכם שליחות אידיואלוגית, אם אתם לא עטופים בשריון צדקתנו ההיסטורית, למה אתם גרים כאן? מה, חסרים מקומות טובים יותר בעולם?

במונחים ציוניים קלאסיים, שובל הוא הארכיטיפ (השקרי במידה רבה, צריך לציין) של היהודי הגלותי, כזה שהרגש הטבעי של הפטריוטיות, של החיבור למקום בו נולדת, מת בקרבו עוד בטרם לידתו, זה ששום מקום איננו ביתו. כדי למלא את החסר, שובל צריך כמויות עצומות של אידיאולוגיה שתלטף לו את האגו, שתאמר לו שהוא נזר הבריאה, ויותר מכך – הוא צריך להיות האדון. הוא צריך שיהיו אנשים שכפופים לו. הוא צריך בית מקדש, כי בלי בית מקדש, בלי דם וקורבנות ולב האומה הפועם וכל הקיטש הוואגנרי הזה, למה לו לגור כאן ולא בשיקאגו.

אז שובל עושה את המהלך הציוני הקלאסי: מגרש את האנשים שאכן יש להם קשר משלהם למקום, שרוצים לשפר אותו, לשנות אותו, להשקיע בו – לא לאונן על "הלב הפועם של עם ישראל" בדמות מזבח ועליו בהמה טבוחה, צואתה ודמים. כל כך הרבה דמים.

לא תודה, שובל. אנחנו פה. אתה רוצה ללכת למקום שיתאים לך יותר? סע לשלום, המפתחות בפנים.

(יוסי גורביץ)

מאחז העיניים של כל הזמנים בפוליטיקה הישראלית, יאיר לפיד, הכריז שלשום (ה') על כך ש"לפני שעה קלה, בוועדת הכנסת, עבר השיוויון בנטל, כולל החלת חוק שירות בטחון חובה על החרדים, בדיוק כמו שהוא חל עלינו ועל ילדינו. עיוות חוקי והיסטורי שנמשך 65 שנה תוקן מפני שהיינו נחושים." זה כנראה השקר הגס ביותר שאי פעם נאמר בפוליטיקה הישראלית, ולפיד עטף אותו במילים "הציונות חזרה." אם קראתם רק עד שם, אז הוא הצליח לעבוד עליכם.

בהמשך, מנסה לפיד להתחמק מהשקר הזה: "כולם יילכו לבקו"ם, וכולם ישרתו בשירות צבאי או אזרחי, וכולם ישתלבו אחר כך בשוק העבודה ויפרנסו את עצמם ואת משפחותיהם. […] כבר מהחודש הבא כל צעיר חרדי בן 17 ללא יוצא מן הכלל יקבל צו גיוס; כבר בחודש הבא – לאחר שהחוק יעבור בקריאה שניה ושלישית – ישוחררו מיידית לשוק העבודה עשרות אלפי חרדים שעד היום היו כלואים בישיבות וחיו על חשבוננו.
תוך 3 שנים 70% מהחרדים הצעירים כבר יתגייסו. אין יותר התחמקויות, לא למשתמטים חילונים ולא למשתמטים חרדים." ההדגשות שלי.

מה קרה פה? מאד פשוט. הונאה מול עיניכם. החרדים אמנם "ילכו לבקו"ם", בהנחה שהם לא יחליטו לצאת למרי אזרחי, אבל שם הם…. יקבלו דחיית שירות, בפועל עד תחילת 2018 (טכנית, ה-31 בדצמבר 2017; נחום ברנע מדווח ב"מוסף לשבת" של "ידיעות" שלפיד לא היה מוכן להזיז את התאריך לראשון בינואר 2018. "הכל צריך לקרות ב-2017", הוא התעקש.) עד אותו תאריך, חרדים יוכלו לקבל פטור, להשתחרר מעול הרבנים שלהם, ולצאת לשוק העבודה כבר בגיל 22 – שזו אכן התפתחות מבורכת, אבל אין ולו שמץ בינה ובין שוויון בנטל. כן, הם יוכלו גם לבחור בשירות אזרחי. מה בינו ובין "שוויון בנטל"? כלום.

בסוף 2017, יצטרך המגזר החרדי להעמיד 5,200 מתגייסים. זה המספר הנוכחי, שדורשת ממשלה שמפלגת מצב הרוח של לפיד מהווה בה משקל מרכזי; מה יקרה למספר הזה כשהקואליציה הבאה תדרוש את נוכחותה של מפלגה חרדית, אפשר לנחש. אם לא יהיו מספר מתגייסים חרדים כנדרש, אז תצטרך המשטרה הצבאית לפשוט על בני ברק וערים חרדיות אחרות ולגרור בכוח מגויסים.

איך זה ייראה בפועל? בהנחה שהחברה החרדית לא תצא למאבק אזרחי אלים כנגד הגיוס, עד כדי כך שהיא תבהיר לציבור שזו גזירה שהציבור איננו יכול לעמוד בה, אז מה שיקרה הוא פשוט: בתחילת 2018, ראשי הישיבות יזרקו לצבא את נידחי הציבור החרדי. הבעייתיים, החלשים, הלא מקורבים, חסרי הקשרים ייגררו לשרת בצה"ל. הם יהיו עוד יותר מגויסי כפיה מהמגויסים הרגילים: הללו, אחרי הכל, עוברים אינדוקטרינציה אינטנסיבית מגיל הגן שמטרתה לשכנע אותם שהשירות הצבאי הוא, אם לא משאת נפש והגשמת היעוד העצמי, משהו שהכרח לעשות. לחרדים אין אינדוקטרינציה כזו, למעשה יש להם אינדוקטרינציה הפוכה, וצה"ל יקבל כמה אלפי חיילים שהוא א. לא צריך, ב. לא ערוכים לשירות בצבא מודרני, ג. נשואים עם ילדים ועל כן יעלו לצבא הון, וד. מלאים מרמור כלפי החובה הזו, הרבה מעבר לרגיל. אה, כן – הם גם יהיו מאורגנים בקבוצות מסודרות, עם רשתות סיוע הדוקות שמבוססות על הישיבה בה הם למדו. קוראים לזה "פוטנציאל מרד." אפילו לא צריך מרד אמיתי: די יהיה בשמועה על מרד כדי שהצבא ישובש על ידי אלפי המגויסים החדשים. אם נערי הגבעות של חטיבת כפיר עושים לצבא בעיות, עוד לא ראיתם כלום. כל זה, כמובן, בהנחה שהם לא יציפו את הקב"נים של צה"ל בדרישה לפטור בשל בעיות נפשיות – צה"ל מצא לפני כמה שנים שחרדים מהווים 45% מכלל מבקשי הפטור הנפשי. וזה היה לפני שהם חויבו בשירות.

כלומר, החרדים ישמרו על האליטה שלהם ויקריבו את פשוטי העם. סביר להניח שהאליטה הזו, כריאקציה, תהיה הרבה יותר סתגרנית מהאליטה של הדור הקודם. היא תצטרך להוכיח את עצמה במבחן אידיאולוגי, והמבחן יהיה ביחסה לשלטון שמכניס את עצמו לנעלי משטר הצאר. העשור האחרון ראה, בעיקר כתוצאה מלחצים כלכליים, התרופפות מהוססת של החומות בין הציבור החרדי והציבור הכללי; כעת הן צפויות להזדקף שוב.

חשוב לציין שיש עוד קבוצה ששומרת היטב על האליטה שלה: חובשי הכיפות הסרוגות. הם הצליחו לצאת מהמהלך הזה כשקבוצת החוד שלהם, בחורי ישיבות ההסדר, יצטרכו לשרת רק 17 חודשים במקום 16 כבעבר. את ההחלטה הזו, אגב, העבירה איילת שקד בהצבעה בה נכחה היא לבדה; ההחלטה הזו היתה קומבינה עם חברי "יש עתיד", שנעלמו מההצבעה. כנראה שלפיד חושב שלא יזכרו שהוא אישר את השתמטות האליטה של בנט. אגב, כמו בישיבות החרדיות, גם בישיבות של ההסדר לא עושים יותר מדי. 20% מהרשומים בהן לא הגיעו לביקורת נוכחות גם כאשר קיבלו עליה הודעה מראש. אנחנו מממנים את ההשתמטות החוקית הזו. בימים האחרונים, אליטת משתמטי הכיפות הסרוגות חשה במצוקה, ומנסה להסיט את האש. היא טוענת שזה נכון שבחורי ישיבות ההסדר לא משרתים כל כך, אבל שרוב חובשי הכיפות הסרוגות אינם בחורי הסדר והם דווקא משרתים. צחוק מריר: במשך שנים, מספר חובשי הכיפות הסרוגות שאינם בהסדר היה מוקד לכלימה בקרב הקבוצה, והיו השמצות בלתי פוסקות על חברי הקבוצה ששירתו שירות צבאי מלא – כלומר, יצאו בפועל משליטת הקבוצה והרבנים. עכשיו הגלגל התהפך, ואלו שהיו מבוזים אמורים עכשיו לחפות על האליטה. רק שיתנו לה להמשיך בשלה.

אז עם מה נשארנו בסוף כל הטררם הזה? קבוצת משתמטים ברשות שתשרת 17 חודשים; דחיה של גיוס החרדים עד 2018; תליית הגיוס של החרדים במכסת מתגייסים; הסכמה במשתמע שהחרדים יוכלו לבצע גם שירות שאיננו צבאי; כמו כן, המשך הפטור האוטומטי לנשים שמצהירות על כך שהן דתיות.

בחן את עצמך: האם אתה יכול לבחור בין שירות צבאי כפוי מלא של 36 חודשים ובין א. דחיית שירות בארבע שנים ואז פטור בתנאי שקבוצת ההשתייכות שלך כבר גייסה מספיק אנשים, ב. שירות של 17 חודשים ובטלה רווחית על חשבון הציבור? האם את יכולה להצהיר שבשל אמונותיך את מנועה מלשרת בצבא? אם לא, אתם שייכים לקבוצת היהודים סוג ב', כפי שהגדיר אותה יאיר לפיד תחת השם האורווליאני "שוויון בנטל."

ולמען הסר כל ספק: אני מתנגד לכל צורה של שירות צבאי כפוי. אני לא מאמין שלמדינה יש זכות לדרוש מאזרחיה לסכן את נפשם עבורה, ולבישת מדים הופכת את הלובש למטרה מותרת בפגיעה. אני ודאי לא מאמין בשירות כפיה בצבא שעיקר הפעילות שלו היא דיכוי שאיפות החירות של עם אחר. אני מאמין ששירות צבאי משחית כמעט את כל מי שהוא נוגע בו, על כן אני מאמין שצריך לבטל את גיוס הכפיה לכולם, ושיש לעבור למודל של צבא מקצועי. אם לא ימצאו די משרתים, סימן שאזרחי המדינה אינם מוכנים לשלם את המחיר של קיומה כפי שהיא, ולמדינה אין זכות לחייב אותם לשלם את המחיר: זה הרגע שבו היא הופכת למשעבדת ולאויבת של תושביה.

פעם היה עיתונאי חריף בשם עפר שלח, שכתב ספר שלם ("מגש הכסף") על הצורך במעבר לצבא מקצועי ועל הנזקים שבצבא כפיה. השבוע הוא הצביע בעד חוק הגיוס של לפיד. בכך הוא השלים את ההתקרנפות שלו.

ועוד דבר אחד: משטרת ירושלים זימנה לחקירה צלם בשם אמיר עבד רבו, תושב מזרח העיר, בחשד שכתב בחשבון הפייסבוק שלו שניר ברקת הוא "ראש עיריית הכיבוש." כך נראית הדמוקרטיה הישראלית בירושלים. אני מזמין את משטרת ישראל לעצור גם אותי לחקירה, שכן גם אני רואה בברקת את ראש עיריית הכיבוש ולמעשה יש לי כמה מילים חריפות יותר לומר עליו. אני מודע לכך שמעצרי וחקירתי עשויים להיות לנטל על המשטרה, שכן הם ימנעו זמנית מאנשיה מלהפגש עם רבנים חשודים בפלילים ויגזלו זמן מהפללתם של אזרחים אחרים, אבל מפציר בה לעשות את המאמץ. היא הרי לא תרצה לטעון שעבד רבו נחקר רק בשל מוצאו האתני.

(יוסי גורביץ)

לפני כעשור ומשהו, כשאיש הדמים חאפז אל אסד חרחר את נשימותיו האחרונות, והיה צורך להכשיר את הקרקע להעברת השלטון ברפובליקה הסורית ליורשו בשאר – שלימים יסתבר שעבה קוטנו ממותני אביו בכל הקשור לשפיכת דמים – מלאה התקשורת הישראלית שחוק. הפרלמנט הסורי הכנוע מיהר בבהילות לתקן את החוקה כך שתאפשר לבשאר, שהיה צעיר מדי, למלא את תפקיד הנשיא. איזו בדיחה של מדינה, התרוננה התקשורת הישראלית; הכל אישי.

מלשכת ראש הממשלה בנימין נתניהו הדליפו אתמול (ד') שהוא רוצה לשנות את חוק יסוד: הנשיא, כי הוא לא מתאים לו. על פי ההצעה של נתניהו, הבחירות לנשיאות – שאמורות להתרחש ביולי הקרוב – יידחו בשנה, ובמהלך השנה הזו תעביר הכנסת שינוי לחוק היסוד, שיעביר את בחירת הנשיא מן הכנסת אל העם. יש להניח שהנשיא הנוכחי, שמעון פרס, הפטיר כמה "מה אני צריך את זה" לפני שהודיע לנתניהו שהוא מקבל את דין התנועה; ואם במסגרת שינוי חוק היסוד, ישונה גם הסעיף שכרגע אוסר על הנשיא להבחר לכהונה שניה, אף אחד לא צריך להיות מופתע. זה פרס.

העובדה שמדובר בהדלפה ולא בהודעה רשמית מעידה על כך שנתניהו שולח פה בלון ניסוי, ובוחן את התגובה. אם היא תהיה חזקה מספיק, הוא ייבהל ויגנוז את היוזמה. אנחנו הרי מכירים אותו.

השאלה שצריכה לעלות היא למה לעזאזל לשנות חוק יסוד כל עשור ומשהו. עד בחירתו של משה קצב, נשיאים יכלו להבחר לשתי כהונות של חמש שנים; קודם להצבעה הזו שונה החוק כך שהנשיא יוכל לכהן רק כהונה אחת, בת שבע שנים. אם היוזמה הזו היתה מגיעה מהכיוון של פרס, היה ברור מה מקור השינוי: הרצון של פרס שלא לבלות ולו רגע אחד כאזרח פרטי.

אבל היא מגיעה מכיוון נתניהו. אז מה קורה שם? תשמחו לדעת שמקורביו של נתניהו כלל לא מסתירים את המטרה. "הוא לא מרוצה מהגלריה הנוכחית של המועמדים. הוא לא רוצה לראות את רובי ריבלין בתפקיד. הוא מאד לא רוצה לראות את סילבן שלום מכהן כנשיא, משתי סיבות עיקריות: נתניהו יודע שסילבן ינסה להאפיל על נתניהו על כל צעד ושעל, ומיומו הראשון כנשיא ינהל קמפיין לתפקיד הבא – ראשות הממשלה. בעוד הנשיא פרס מתפקד לבדו, רעייתו של סילבן, ג'ודי, תהפוך דמות מפתח ותאפיל על אשת ראש הממשלה, שרה נתניהו."

כלומר, ראש הממשלה ממש לא מתלהב משני מועמדים לתפקיד הנשיא, שאחד מהם הוא אכן סכנה אסטרטגית על שלום הבית שלו. במדינה נורמלית, עם מסורת רפובליקנית מוצקת, הוא היה מושך בכתפיו או נושך את שפתו; לכולם היה ברור שאין מה לעשות בנידון. במדינה שפויה, מדינה שאיננה ממלכה, לא מתאימים את החוק – על אחת כמה וכמה חוק יסוד, שהוא אבן יסוד של החוקה שעדיין איננה – לגחמותיו של אדם מסוים. לא מתאים לנתניהו לראות את סטיב או את רובי בבית הנשיא? בעסה, יואיל נא להתנחם בקצת גלידת פיסטוק.

אבל זו ישראל. אתם יודעים, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. לא מדינת הבלאי שיש מצפון. זו המדינה שבה הדבר הראשון שעשה אהוד ברק עם בחירתו לראש הממשלה על פי חוק הבחירה הישירה היה לשנות אותו, כדי שיתאים לצרכים הזמניים של הקואליציה שלו. כשבנימין נתניהו החל לחתור תחתיו – הוא קרא לעצמו אז "אזרח מודאג" – הוא הפעיל את הליכוד כדי לשנות את חוק היסוד הזה, כך שיתיר גם למי שאיננו חבר כנסת להתמודד לראשות הממשלה. נתניהו ירד מהעץ הזה אחרי שברק הפתיע והודיע על בחירות לראשות הממשלה בלבד, אבל עד אז הוא היה לגמרי בעד.

אז אם חוק יסוד: הממשלה הוא פלסטלינה, שאפשר ללוש אותה או לקצץ אותה על פי הצורך הפוליטי הרגעי, למה לא לשחק כך גם עם חוק יסוד: הנשיא? ואכן, הפרשנים שדיווחו על המהלך של נתניהו התעסקו רק בשאלה האם יש לו יכולת לבצע את המהלך (ספק), ולא עסקו לרגע בשלוש השאלות הערכיות: ראשית, האם ראוי להתנהל כך כלפי חוקי יסוד? שנית, איך זה שמישהו שמיילל כבר עשור שההוצאות הציבוריות גדולות מדי מוכן, ללא הנד עפעף, לזרוק עשרות עד מאות מיליונים על מערכת בחירות שאף אחד לא צריך, ושכרגע מתנהלת בכנסת בעלות אפסית? שלישית, כמה זמן נתניהו מתכנן להשאר כראש ממשלה? אם שלום ייבחר לנשיאות, לכהונה של חמש או שבע שנים, למה נתניהו צריך להיות מודאג ממנו כראש ממשלה, אם הוא לא מתכוון להשאר שם?

כל זה, ובלי לדון בכלל בתיאוריית הקונספירציה שאומרת שנתניהו רוצה לדחות את הבחירות לנשיאות כדי שהוא-עצמו יוכל להבחר לנשיא, ולהשליך את שאריות חורבן המדיניות שלו לידיו של איזה יורש חסר מזל, בדיוק כשהסופה המושלמת של כשלון התהליך המדיני, הבידוד הבינלאומי והמשבר הכלכלי ישתלבו לסערה אחת. נתניהו נשאל לפני מספר חודשים אם יש לו תוכניות כאלה, והכחיש במרץ. מצד שני, אתם יודעים מה שווה האמינות שלו.

על כן צריך לומר לנתניהו: שום שינוי בחוקי יסוד ממך. אם אתה רוצה לשנות את חוק יסוד: הנשיא, השינוי היחיד שאנחנו מוכנים לקבל הוא ביטול התפקיד המיותר הזה. אם אתה רוצה להתאים אותו לצרכיך, אז לך לסוריה.

ועוד דבר אחד: בימים האחרונים, רשם ארגון "יש דין" (גילוי נאות: אני מספק לו שירותי בלוגינג בתשלום) הישג, כשהפרקליטות הצבאית הודיעה שהיא תחדד את הנהלים שאוסרים על שימוש בכפרים פלסטינים כאתרי אימונים. הבוקר התבשרנו מהוססות שגם המאבק ארוך השנים של בצלם, שמצלמות-הקריפטונייט שלו מתעדות מעצרי לילה מחפירים זה אחר זה, כנגד מעצרי הלילה של קטינים נחל הישג ראשוני, ובצה"ל שוקלים כעת לנסות להמנע ממעצרי קטינים באזור מוגבל, כפיילוט. אלבר קאמי אמר פעם שאנחנו לא נוכל למנוע את עינויים של ילדים, אבל נוכל לצמצם את מספר הילדים המעונים. זו נקודה של אור בלב הלילה – וצריך לזכור שאסור להתמקד יותר מדי באור; הוא עדיין מוקף בחשיכה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כבר אי אפשר לטעון שהחרם הבינלאומי על חברות ישראליות הוא זניח: שורה של חברות אירופאיות סירבו או נסוגו מהצעת מכרז לפרויקט הנמלים הפרטיים החדש, פרויקט מרכזי של ממשלת נתניהו. החברה שבכל זאת שלחה הצעה, שלחה אותה בשם חברת בת, מחשש שתוחרם. זה הרבה מאד כסף שחברות בניה משאירות על השולחן, וכפי שמציין עמי קאופמן ב-972, הן עושות את זה משיקול עסקי קר. כניסה למכרז, הן יודעות, תעלה להן יותר. פעילות בישראל הופכת למשקולת כלכלית.

אמש (ב') התבשרנו שאחד ממסלולי ההשקעה של הדויטשה בנק, מסלול ההשקעה למשקיעים בעלי מצפון, מונה את בנק הפועלים בין הארגונים שאדם מוסרי איננו יכול להשקיע בהם. הדויטשה בנק, שאין לו בעיה להמליץ על בנק הפועלים במסלולי ההשקעה חסרי המצפון הרגילים שלו, לא נימק את ההחלטה; אבל יש להניח שהיא נובעת לא מהרגלה של בעלת הבנק חובבת החוצנים לפטר עובדים תוך כדי קשקוש על כך ש"השלום מתחיל בתוכך," וגם לא מעמלות העושק של הבנק, אלא מהעובדה שבנק הפועלים הוא אחד המסבסדים הגדולים של הבניה בשטחים הכבושים, בכלל זה גם במאחזים שאפילו אליבא דממשלת ישראל הם בלתי חוקיים. אחרי הכל, בנק הפועלים מספק משכנתאות לישראלים שפולשים לשטחים המיועדים למדינת פלסטין. ככזה, הוא מרוויח ישירות מגזל האדמות שם.

כתוצאה מכך, עלתה הצווחה של הימין היהודי השמימה. ח"כ אופיר אקוניס (הליכוד ביתנו) טען ש"בנק גרמני מחרים יהודים כאילו לא היו דברים מעולם"; וראש הממשלה נתניהו אמר דברים דומים. לדבריו, "זו שערורייה שעל אדמת אירופה מדברים היום על חרם נגד יהודים […] אחרי שניסו להביס אותנו בכלים צבאיים ונכשלו, כעת מנסים להשתמש כנגדנו בנשק מסוג חדש – חרם. בעבר קראו להחרים יהודים, כעת קוראים להחרים את המדינה היהודית. מי שקוראים להחרים את ישראל הם אנטישמים בלבוש מודרני." על כל פנים, אלה הדברים שאמר נתניהו לקוראיו הישראלים; לקוראי האנגלית הוא אמר דברים מעט שונים: הוא הפנה אותם בעיקר לפעילי תנועת ה-BDS, ונזהר שלא להכליל את כלל האירופאים. בכל זאת, נתניהו לא רוצה שבארה"ב ואירופה יתייחסו עליו כאל סוג של ארדואן. בדברו אל הישראלים, עם זאת, הוא הגביר את מדורת הפראנויה.

מה שאקוניס והפיתום שלו אומרים השבוע הוא מה שבנט ופושע המלחמה מוטי יוגב צווחו בכנסת לפני שבוע: שלגרמנים אין זכות למתוח ביקורת על ישראל בגלל אתם-יודעים-מה ושחרם הוא מהלך פסול, מהלך אנטישמי. נתניהו נוהג להתהדר בכך שהוא בנו של היסטוריון, כאילו שזה מעניק לו תכונות כלשהן (אני בנו של חשמלאי, זה לא מנע ממני להתחשמל), כמו גם בייחוס הז'בוטינסקאי שלו; מותר היה לצפות, על כן, שהוא יזכור את החרם שארגנה התנועה הרוויזיוניסטית על מוצרים גרמנים החל מאמצע שנות השלושים. המטרה של החרם הזה היתה זהה למטרה של ה-BDS: פגיעה בשלטון עוול מבוסס אפליה אתנית באמצעות פגיעה בכיסו. החרם הזה, שהתנועה הרוויזיוניסטית התגאתה בו רבות – ובמידה של צדק – נשמט פתאום מזכרונו של נתניהו. נו, אתם יודעים. לא נעים למצוא את עצמך בתפקיד הנבל בסיפור. ועוד הנבל הזה.

האם פעילי ה-BDS אנטישמים? חלקם, אולי. האם זה משנה? לא באמת. יש סיבות טובות מאד לחרם על ישראל, ובמיוחד על גרורותיה שבשטחים הכבושים, גם בלי להיות אנטישמי. כמו שהעובדה שאתה פרנואיד לא אומרת שלא רודפים אחריך, כך העובדה שאנטישמים מאמצים את העמדות שלך לא אומרת שאתה טועה. למה ממהרים בנט, נתניהו, יוגב ואקוניס לצרוח כל כך מהר "אנטישמיות" ו"נאצים"? קודם כל משום שהם התרגלו, שנית משום שאף שהשטיק הזה מאבד מכוחו מהר מאד בחו"ל, בארץ הוא הוא עדיין רץ חזק מאד, ושלישית משום שזה יופי של כיסוי תחת.

נתניהו לא יבצע נסיגה מהשטחים. כל מה שהוא מנסה לעשות הוא להפיל את התיק של כשלון המו"מ על הפלסטינים. את זה כבר ראינו. אבל זה כבר לא יעבוד. ישראל כל כך מצורעת, כל כך לא אמינה, שמשרד החוץ שלה לא יכול להוציא את המסרים שלו בעצמו – אף אחד לא יתייחס אליהם – אלא מדבר כבר שנים על ההפצה שלהם דרך צד שלישי, כביכול לא מעורב. הבעיה של ישראל היא לא עם ממשלות אירופה; היא עם הפעילים הפוליטיים של אירופה והציבור שם. הממשלות עוד עשויות לקנות שקרכלשהו על כך שהמו"מ לא הצליח, ישראל ממשיכה להתנחל אבל זו לא אשמתה ובכל מקרה אין לה כל כוונות סיפוח; הציבור, על כל פנים הציבור העירני, כבר לא קונה את זה. ולציבור יש כוח. אתם מרגישים אותו בטיפות הזיעה שעל מצחו של נתניהו.

ומאחר ונתניהו ימשיך למכור את ישראל עבור חלום סיפוח הגדה המערבית; ומאחר והציבור יתחיל תוך זמן מה להבין שיש מחיר למדיניות ההתנחלות; ומאחר והציבור יקלוט פתאום שהממשלה ראתה את הצונאמי בא אבל לא עשתה כלום; ומאחר והציבור גם ייזכר שבעצם, הממשלה דופקת אותו גם בתחום הכלכלי ואף מגבירה את הלחץ – נתניהו יצטרך איזשהו תירוץ. לומר את האמת הוא לא מסוגל, כנראה לא מסוגל ברמה פסיכולוגית.

אז הוא יגיד לכם שכולם אנטישמים. זה עבד די טוב עד כה, אחרי הכל.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ביום חמישי ערך המגזר המקומבן ביותר במדינה, זה של הכיפות הסרוגות, עצרת באזור E1, בהשתתפות אלפי צעירים וכמה חברי כנסת. למה דווקא ב-E1? כי שם אפשר לתקוע את המסמר האחרון בתכנית שתי המדינות. בקיצור נמרץ – האנשים הטובים של "עיר עמים" מסבירים כאן יותר – בניה יהודית ב-E1 תנתק את מזרח ירושלים סופית משאר הגדה המערבית, מה שיסתום את הגולל על הרעיון של מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים. לרוב הציבור, כמובן, אין שמץ של מושג מה המשמעות של E1, וככה חובשי הכיפות הסרוגות אוהבים את זה: מהפלסטינים הם גונבים עוד דונם, לנו הם תוקעים עוד עז.

אבל הסיפור הוא לא E1. הסיפור הוא המשתתפים בהפגנה: רוב מוחלט שלהם היו בני ישיבות תיכוניות וישיבות הסדר שהוזעקו אליה במיוחד. כפי שחשף אתר "61", קודם להפגנה, הגיעו נציגים של תנועת "נחלה" הימנית-קיצונית לישיבות התיכוניות וערכו שם שעות הסברה על ההפגנה המתקרבת.

בדרך כלל זה לא היה מושך תשומת לב מיוחדת, כי כך מתנהלת מערכת החינוך הדתית-לאומנית מזה ארבעים שנה ויותר. הח"מ, בוגר ישיבת "נחלים," השתתף בשורה של הפגנות בצעירותו, לא כי רצה להשתתף בהן אלא בגלל שהובהר לו שכלפי מי שלא ישתתף יינקטו סנקציות. מי שזוכר את ההפגנות הגדולות בתקופת ההתנתקות, יזכור בוודאי את עשרות אלפי התלמידים שהגיעו אליהן, כמעט תמיד בצורה מסודרת באוטובוסים שאספו אותם מהישיבות שלהם. מי שזוכר את הפגנות "בדם ואש/את רבין נגרש" של 1994-1995, יזכור שבלטו בהן, שוב, תלמידי ישיבות, שהגיעו אליהן בצורה מסודרת.

במגזר המקומבן מכולם היה כל כך רגילים להתנהל ככה, שהם לא שמו לב שהמצב השתנה משהו. בשבועות האחרונים סערה המדינה בשל פרשת אדם ורטה, אחרי שכהניסטית צעירה בשם ספיר סבח האשימה אותו בפומבי באמירת אמת מובנת מאליה – שצה"ל עושה פעולות לא מוסריות. תחת לחץ ציבורי, נסוגה בה רשת "אורט" – שהמנכ"ל שלה, צבי פלג, הוא חבר לשעבר במפלגה היודו-נאצית "הבית היהודי" – מהכוונה לפטר את ורטה. סבח הפכה לגיבורה של הימין היהודי, כששרים כמו לבנת ויעלון אצים ללחוץ את ידיה, ושזכתה לאחר מכן ב"פרס המדינה היהודית" מטעם בן ארי וכהניסטים אחרים.

על הרקע הזה, זכתה השתתפותם של אלפי תלמידי ישיבות בהפגנה שאין פוליטית ממנה, בדרבונם הפעיל של המחנכים שלהם, לתשומת לב תקשורתית ניכרת ביחס. לא מספיקה, אבל ניכרת ביחס. עכשיו נשאר לראות האם שר החינוך פירון יתחיל בהליכי הדחה כלפי ראשי הישיבות התיכוניות הרלוונטיים, שהכניסו פוליטיקה אסורה ברגל בוטה כל כך לבית ספרם, והאם בוגי "משה" יעלון ידיח את ראשי ישיבות ההסדר, ששלחו את מי שהם טכנית חיילים להפגנה.

אני מתלוצץ, כמובן. פירון הוא בשר מבשרו של המגזר. כראש ישיבה, גם הוא שלח את תלמידיו להפגנות. יעלון מחזר אחרי חובשי הכיפות כבר יותר מעשור: הוא קלט שהם המושכים בחוטים. את הנאום הראשון שלו כרמטכ"ל הוא נשא בפני ראשי ישיבות דווקא. אנחנו מדברים על מי שלא הצליח, ויש להודות שגם לא מי יודע מה התאמץ, לסגור את ישיבת "עוד יוסף חי", הידועה יותר כישיבת תג-מחיר. אז דווקא על ראשי ישיבות ההסדר הוא אמור להוציא את חמתו, ועוד בגלל משהו שהם עושים כבר שנים ארוכות?

מה שמי שלא גדל במגזר לא יודע הוא, שבישיבות אין כמעט שיעורים נטולי פוליטיקה. כמחצית לפחות מיום הלימודים מוקדשים ללימודי גמרא ועוד כמה שיעורים למחשבת ישראל/תנ"ך ומקצועות נלווים. כמעט כל השיעורים האלה, כמעט בלי יוצא מן הכלל, הם בסיס להטפה פוליטית בלתי פוסקת, עמוסת שנאה כלפי כל מי שאיננו מהמחנה. לא במקרה כמעט ואין מורים חילונים במערכת החינוך הדתית; זה לא רק החשש המתחסד שמא הם יציגו לתלמידים "דרך אחרת" – העובדה שהסתגרות אינטלקטואלית היא לא רק לגיטימית, היא גם התירוץ הרשמי, אומרת דרשני – אלא גם החשש שהם ידווחו על מה שהם רואים ושומעים.

בעוד כל זה קורה, נסגר הדיל הגדול סביב חוק הבלוף בנושא הגיוס. הסיכוי שהוא אשכרה יביא לגיוסם של חרדים, או למשהו שדומה ל"שוויון בנטל", אפסי. מדובר בחוק שכל מטרתו הוא לאפשר לממשלה למשוך זמן מול בג"צ ולאפשר לנתניהו ויורשיו לא לאבד סופית את הסיכוי להקים ממשלה עתידית עם החרדים. הגיוס הראשון של חרדים אמור בכלל להתרחש ב-2017, כלומר אחרי הבחירות הבאות.

יש רק דבר אחד ברור בתוך כל הבלגאן הזה: שהמגזר המקומבן מכולם הצליח לשמור על קומבינת ההשתמטות שלו. בחורי ישיבות ההסדר, שמשרתים כעת 16 חודשים – פחות מחצי מבן גילם החילוני, שאינו מקושר – ישרתו מעתה, תחת לחץ, 17 חודשים. כלומר, עדיין פחות מחצי. חמישה מהחודשים הללו יהיו בכלל במילואים. אמור מעתה, על כל שנה שמשרתים משתמטי ההסדר, צעיר חילוני משרת שלוש.

איך זה יכול לקרות? איך המגזר הזה נטול כל בושה? יש לכך שתי סיבות עיקריות. הראשונה שבהן היא שהם שכנעו את עצמם שהם נזר בריאה. אין להם ספקות. הם באמת חושבים שהם החלק החשוב, החלק הארי, של החברה הישראלית, ושבהתאם כל השאר הם זיבורית ותינוקות שנשבו במקרה הטוב, מחכים שהחבר'ה הטובים עם הכיפה הסרוגה יבואו לגאול אותם, ורעל וערב רב במקרה הרע.

במשך שנים, השליטו תלמידי הרב קוק על מערכת החינוך הדתית את התפיסה שאנחנו באתחלתא דגאולה, ושהחילונים הם "חמורו של משיח" – מועילים כל זמן שהם מיישבים את הארץ או מסייעים לכך, אבל שוגים בכל דבר אחר. אין לדאוג: כשיזרח האור הגדול הם יבינו את טעותם ויצטרפו אל חובשי הכיפות הסרוגות.

כשזה לא קרה, ושתי המהמורות הגדולות היו פינוי סיני וההתנתקות, התיאולוגיה הקוקיסטית, שגורסת שאין נסיגות בגאולה, התעוותה. היה צורך למצוא תירוץ, והוא נמצא: החילונים וסתם עמך שלא תומכים במתנחלים הם או יהודים שאיבדו את דרכם או ערב רב. הפתרון הוא הפיכה אמונית. מנהיג המתנחלים בני קצובר אמר במפורש שזמנה של הדמוקרטיה הישראלית פג, ושהיא צריכה להכנע ליהדות. אליקים לבנון, ראש ישיבת הסדר, דיבר על הפיכה אמונית וקרא בפועל למרד בצה"ל. כלומר, החלק הזה של הציונות הדתית, שפעם ניתן היה להשוות אותו לאחים המוסלמים – שסבורים שכל מוסלמי הוא מאמין טוב ביסודו, ושצריך רק להעיר את המוסלמי שבו – הפך להיות למקבילה של הג'יהאד האיסלמי, שמאמין שרוב המוסלמים נסוגו אל תקופת הג'האליה ושיש צורך באליטה מהפכנית שתתפוס את השלטון, במידת הצורך תוך הריגה של מאמינים מזויפים.

והאליטה של העם היהודי לא כפופה לכל מיני שטויות כמו נהלים של משרד החינוך, היא עושה מה שבראש שלה. היא לא מאמינה בהפרדה בין פוליטיקה ולימודים – כלומר, לא כל זמן שזה מגיע לתלמידים שלה. אצלם היא שואפת לתפיסה הוליסטית. אצל האחרים, לא כל כך. זו אידיאולוגיה מתחרה, אחרי הכל, וצריך לשים לה רגלים. חמישים שנה של סגירות אינטלקטואלית הצליחו לשכנע את חובשי הכיפות – אלה מהם שלא מסירים את הכיפה אחרי הלימודים, והנתונים הלא ברורים מדברים על משהו שנע סביב הרבע – שהם נזר הבריאה. לנזר הבריאה מותר הכל. 47 שנים של שקרים וקריצה במגזר ההתנחלויות עשו גם הם את שלהם.

זה הצד האחד. הצד השני הוא זה של התקשורת. זו קנתה את הלוקש על בחורי ההסדר הנפלאים לפני שנות דור, והיא מפמפמת אותו בכל הזדמנות, כשהיא לא טורחת לברר את הנתונים. היא נפלה כאן לספין של סרוגי הכיפות: כביכול הם הדתיים "הטובים" בניגוד לחרדים "הרעים"; הם הרי משרתים (קצת) בצה"ל. ומאחר והמידה של התקשורת החילונית לטוב הוא השירות בצה"ל, היא נפלה בבור הזה ועוד לא שמה לב שהיא בבור.

צד נוסף של המשוואה הזו הוא שבמסגרת תכניתה של הציונות הדתית להשתלט על מוקדי הכוח במדינה – על הצבא, כפי שאמר לבנון, על בתי המשפט, כפי שכתב פירון (אופס!), ועל אחרים – היא מנסה להשתלט גם על התקשורת. הח"מ הוא בוגר הקורס הראשון לתקשורת של ישיבת "נחלים," שנועד לעשות בדיוק את זה: להכניס חובשי כיפות למה שנתפס כקבוצה עוינת. במקרה שלי, למותר לציין, זה לא כל כך הצליח (ובפגישת מחזור שנערכה לאחרונה, נראה שאף אחד אחר מבוגרי הקורס לא השתלב בתקשורת). במקרים אחרים, דווקא כן. המוסד הוותיק של כתב לענייני פלסטינים גווע בשנים האחרונות; הוא הוחלף על ידי כתב לענייני מתנחלים, או, כפי שהוא מכונה בתקשורת הימנית יותר, "ההתיישבות." הכתבים האלה הם כמעט תמיד חובשי כיפות סרוגות, והם מדווחים בהתאם.

כל זה, כמובן, לא יוציא את רגשי הנחיתות מתוך חובשי הכיפות הסרוגות. תחושת הנרדפות היא הכרחית למיעוט קנאי שרוצה להשתלט על מוקדי הכוח, גם כשההשתלטות קלה להפתיע ולא נתקלת כמעט בהתנגדות. באותה המידה שהימין מאשים את "הסמול" בכל חוליי המדינה 35 שנה לאחר שעלה לשלטון, חובשי הכיפות יצטרכו לרדוף אויבים מבית – אמיתים או מדומיינים – גם, ולמעשה במיוחד, אחרי שישלימו את ההשתלטות על מוקדי הכוח.

למה ההשתלטות הזו מתרחשת, למה רוב הציבור בישראל רופס כל כך, זה כבר נושא לפוסט אחר.

ועוד דבר אחד: חניכי קורס מ"כים נתפסו כשהם מרמים בניווט. בפני עצמו, זה לא צריך להפתיע: הם הרי מפקדים בצה"ל. שקר הוא חלק בסיסי מהתפקיד שלהם. רק שהמערכת לא אוהבת שמשקרים לה, ועל כן – בצדק – היא קבעה כלל שאומר שמפקד שנתפס בשקר מודח. הכלל הזה, למרבה הצער, לא מיושם כלפי קצינים בכירים מספיק, אלא אם התקשורת שמה לב. במקרה הזה, מתקבל הרושם שצה"ל עומד להזנות את עצמו עוד יותר, ולהחזיר את הנוכלים לשירות, בטענה המטומטמת ש"הם נדרשים להשתלב ביחידות צה"ל, והדחתם עשויה לפגוע בחטיבות השונות, שיוותרו ללא מפקדים." וואלה. בפעם האחרונה שבדקתי, אנחנו לא במלחמה בשתי חזיתות. החטיבות יסתדרו כמה חודשים, עד שיכשירו מפקדים חדשים. את האצווה הנוכחית יש לגרש מהצבא בקלון, כדי ללמד את הקצינים הזוטרים ששקרים גסים כלפי פנים מותרים רק מדרגת סגן אלוף ומעלה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

נתחיל מהבולשיט הנקי. שורה של חברי כנסת מהבית היהודי, בהנהגת נפתלי בנט, יצאו היום (ד') בזעם מאולם הכנסת לאחר שיו"ר הפרלמנט האירופי, מרטין שולץ, אמר שני דברים שהעלו להם את הסעיף. הראשון שבהם היה שישראל מטילה מצור על רצועת עזה. בנט כתב בזעם קדוש ש"ואז, אמירה שנייה: 'ישראל מטילה מצור על עזה', כאילו לא יצאנו מעזה, גירשנו 8000 תושבים, החרבנו ישובים, וכאילו הם לא ירו על תושבי ישראל אלפי טילים." בנט טען שמדובר בשקרים ודרש התנצלות.

עכשיו, לא הבנתי איך בדיוק העובדה שישראל שלפה ב-2005 את הקוצים שנעצה בישבנה של עזה (אם בנט לא אוהב את הדימוי, הוא יודע לאיפה לפנות) שלושים שנה קודם לכן, קשורה לעובדה שהיא מטילה עליה מצור; אבל מעבר לכך, פחות או יותר באותו הזמן שבנט הכחיש בזעם שיש מצור על רצועת עזה, טען שזה שקר ודרש התנצלות, לשכת ראש הממשלה הודיעה שהמצור על עזה יוסר רק על גופתה. האם יואיל שר הכלכלה לתאם את השקרים שלו עם לשכת ראש הממשלה?

כל כך אין מצור על עזה, אגב, שעקב האיסור הישראלי על הכנסת חומרי בניה לרצועה, עלתה האבטלה ברצועת עזה ברבעון האחרון של 2013 ב-18.4%, והיא עומדת כעת על 38.5%. 11,000 מבין 29,000 המובטלים החדשים הם עובדי בניין.

* * *

עד כאן הבולשיט הנקי. נעבור לשקר השני. הטענה השניה של בנט ואנשיו היא שהאמירה של שולץ, על פיה "פלסטיני זכאי ל17 ליטר מים לעומת ישראלי שזכאי ל70 ליטר מים ליום," גם היא שקר. שולץ אכן לא דייק בנתונים. אף אחד לא יכול להתקיים מ-17 ליטרים ביום. אבל הוא דייק ביחס: 5:1. המתנחל הממוצע מקבל חמישה ליטרים לפחות של מים על כל ליטר שמקבל פלסטיני.

לנושא המים התייחסתי בקצרה לפני כשלוש שנים. על פי נתוני בצלם, בשנת 2011 היו בגדה המערבית 57 ישובים פלסטיניים שלא היו מחוברים לרשת המים. התגוררו בהם 71,666 תושבים. התקן של ארגון הבריאות העולמי של האו"ם לשימוש במים הוא 100 ליטר לאדם ליום; הממוצע לפלסטיני, על פי נתוני אמנסטי מ-2009, הוא 70 ליטר ליום. צריכת המים לנפש של מתנחל עשויה להגיע עד פי 20 מהצריכה לנפש של השכן הפלסטיני שלו.

עשרות אלפי פלסטינים שחיים בשטח סי – לא, נפתלי, לא גרים שם רק 25,000 פלסטינים – היו אמורים, לאור שליטתה של ישראל בשטח, לקבל שירותי מים מישראל, שאחראית שם הן מבחינה בטחונית הן מבחינה אזרחית. אבל מאחר ומטרתה הכמעט מוצהרת של ישראל היא לספח את שטח סי, ומאחר ולשם כך היא צריכה לשכנע כמה שיותר פלסטינים לעזוב, בפועל הם לא מקבלים שירותי מים, ודאי לא ברמה שמשתווה לזו של המתנחלים.

כפי שמראה הדו"ח הזה של בצלם (עמ' 15-16), 42 קהילות פלסטיניות בשטחי סי מקבלות פחות מ-60 ליטר לנפש ביום; קהילות של רועים נאלצות להסתדר עם 20 ליטרים לנפש ביום. הצריכה בישראל נעה, בממוצע, בין 100 ליטרים לנפש ליום ובין 230 ליטרים לנפש ליום. הצריכה של המתנחלים גבוהה יותר: במקרים האמנם חריגים של רועי ובקעות שבבקעת הירדן, המתנחלים שלהן צורכים 460 ליטרים ליום לנפש לצרכי בית בלבד, בעוד שהקצאת המים של תושבי הכפר הפלסטיני הסמוך, אל-חדידייה, עומדת על 20 ליטרים בלבד – יחס מדהים, אמנם חריג, של 23:1.

אחת הזרועות הביצועיות של המתנחלים, המנהל האזרחי, עוסקת במרץ בפגיעה בתשתית המים שהפלסטינים מארגנים לעצמם. בין השנים 2009-2012, הרס המנהל האזרחי 90 בורות מים, 61 בארות ו-17 מאגרי מים. כאשר הפלסטינים מנסים לשמור על מקורות המים שלהם, למשל באמצעות גידורם, המנהל האזרחי ממהר להוציא צווי הריסה – ובניגוד לצווי ההריסה למאחזים בלתי חוקיים, צווי ההריסה האלה מיושמים גם מיושמים. כל זה, מעבר לאכזריות היומיומית של שפיכת מים שבידי פלסטינים.

פלסטינים שלא מחוברים לרשת המים יכולים לרכוש מים מקבלן פרטי; בדרך כלל הם מאוכסנים במיכלי המים השחורים שאפשר לראות כמעט על כל גג בישוב פלסטיני. הפלסטינים משלמים על כך מחיר גבוה פי שלושה מהמחיר שמשלמים תושבי תל אביב על מים, ובעוד שההוצאה המשפחתית בהתנחלויות על מים היא 150 ₪, שהם כ-1.4% מכלל ההוצאה המשפחתית, ההוצאה של משפחה פלסטינית שמקבלת מים במיכליות נעה בקיץ בין 1,250 ל-2,000 ₪, קרי כמחצית מההוצאה החודשית שלה (!).

אז בוויכוח בין שולץ ובנט, מי השקרן? המתנחלים, כמובן. השקר הוא מהות יסודם. אם הם לא ישקרו, הם יצטרכו להודות שמה שמתרחש בשטחים כבר מזמן איננו כיבוש; הוא אפרטהייד. כיבוש הוא מונח צבאי, שמתייחס להחזקתו של שטח או אוכלוסיה. מה שמתרחש בגדה הוא נישול: שוד משאבים, והעברתם מידי התושבים לידי אוכלוסיה של פולשים מערביים. כפי שחוק אחד חל על הילידים וחוק אחר על הפולשים, כך הגישה של האוכלוסיה למשאב שבלעדיו אין קיום – מים – נקבעת על פי המוצא האתני שלהם. ועל כן בנט ולהקתו חייבים לצווח בקול גדול ולנקוט בצעדים תיאטרליים, כמו יציאה מהאולם, כשהנושא הזה עולה על הפרק; אחרת מישהו עוד עשוי לבחון את הטענה ולגלות את האמת. ולמתנחלים, האמת היא כמו מצלמות לחיילי צה"ל: קריפטונייט.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

(המידע שבפוסט הזה מגיע ממקור אמין מאד שמבקש שלא לחשוף את זהותו או פרטים נוספים אודות הקורבן.)

יש נער בן 17 בשם סולימאן, תושב כפר בגדה המערבית. בשל המשבר הכלכלי בגדה, סולימאן ירד לדרום ישראל בניגוד לחוק כדי לשבור שבר. הוא עבד, בשחור כמובן, כעובד בניה עבור קבלן בדימונה. אין להניח שהרוויח כסף רב: השכר הממוצע בגדה המערבית – שבה יש אבטלה של כ-19.1% – לצעיר נטול תעודת בגרות הוא 99.8 ₪ ביום. אבל אין הרבה עבודות כאלה. היעדר היכולת להתפרנס במולדתו הוא מה שדחף את סולימאן לחפש עבודה בישראל.

יום אחד, לפני מספר חודשים, מעד סולימאן באתר הבניה, ונפל מן הקומה השניה. הדבר הראשון שקרה אחר כך הוא שהקבלן היהודי שלו נעלם מהשטח. הוא היה מוכן לשלם לסולימאן – אם כי פועלים מעידים שלעתים קרובות, מאחר והם עובדים לא מוסדרים, הם צריכים להתחנן על משכורתם, ולא תמיד הם מקבלים אותה – אבל הוא לא היה מוכן לקחת אחריות עליו. על ביטוח, כמובן, לא היה על מה לדבר.

סולימאן פונה לבית חולים בשכם, שם שהה עשרה ימים. אחר כך, הוא הועבר לבית החולים מוקאסד שבאל קודס (ירושלים המזרחית), שם נותח. לאחר תקופת החלמה של כחודש, הוא נשלח חזרה לביתו. כעת, הוא מזומן לבית החולים מוקאסד שוב, לצרכי בקרה ובמידת הצורך גם לניתוח נוסף.

אלא שיש בעיה. ברגע שסולימאן נפצע, הוא נכנס לרשימות של השב"כ כשב"ח. אתה שב"ח, אומר השב"כ לסולימאן: אתה לא רשאי להכנס לירושלים המזרחית, אפילו לא לצרכי טיפול רפואי. מתישהו, בלי ששמנו יותר מדי לב, ירושלים המזרחית – עיר ליבה של הגדה המערבית – נותקה ממנה בפועל. היכולת של פלסטינים להגיע אליה ממושטרת, תלויה באישורים. אפילו אם זה לצרכי טיפול רפואי. ומסולימאן, ילד בן 17 נטול הכשרה שניסה לפרנס את עצמו, נשלל האישור.

לא לגמרי. תשמע, אומר השב"כ, אתה עכשיו בקבוצת סיכון, אבל יודע מה? אנחנו נלך לקראתך. אתה יכול להגיע לבית החולים עם מלווה. המלווה? הוא יהיה איש חברת אבטחה שאנחנו סומכים עליה. זה יעלה לך 3,000 ₪ ולנו זה עולה יותר. איך אנחנו איתך?

סולימאן, כזכור, ניסה לקושש משהו כמו 100 ₪ ביום, כלומר 2,000 ₪ בחודש. הוא כבר הוציא לא מעט כסף – אני מניח שאת רוב הכסף שראה מהקבלן שנטש אותו, פצוע, למרגלות אתר הבניה – על טיפולים רפואיים. 3,000 שקלים, מבחינתו, הם חודש וחצי של עבודה. והוא לא יכול לעבוד. אין לו 3,000 שקלים. פשוט אין.

שניה, רגע. אם השב"כ חושב שסולימאן מסוכן לציבור, אף על פי שהוא כבר שהה במזרח ירושלים חודש מבלי לקחת בני ערובה או לפוצץ מבנים, אז, עם כל הכבוד, שיאבטח אותו. זה מה שעושה השב"ס, זה מה שעושה המשטרה. מתי לעזאזל הספיק השב"כ להפריט את הפונקציה הזו? מי אישר את ההחלטה הזו? ומי גזר עליה קופון? מי נהנה מהקומבינה השקטה הזו?

מאחר וזו החלטה של השב"כ, אין בעצם ערכאות ערעור. על שקיפות בתהליך קבלת ההחלטות הזה, כמובן, אין מה לדבר. אנחנו עוסקים בשו-שו. סולימאן, שהוא לכל דבר ועניין נתין של ישראל, צריך לשכנע אותה לתת לו מקבילה של תעודת מעבר פנימית כדי שיוכל לקבל את הטיפול הרפואי שהוא זכאי לו. או להשליש 3,000 ₪ שאין לו לאיזה קבלן עלום של השב"כ, שלא ברור באיזו דרך עלומה הוא קיבל את החוזה שלו.

זוכרים איך התגאתה מדינת ישראל, והשפריצה באמצעות כל מנגנוני ה-hasbara שלה, שהיא הסכימה להעניק טיפול רפואי לנכדתו של איסמעיל הנייה, אמל? אז קודם כל, צריך לומר שבניגוד לתפיסה האוטומטית הישראלית, אמל היתה – היא נפטרה בינתיים – אדם בזכות עצמו: היא לא היתה נכדתו של איסמעיל הניה, היא היתה קודם כל ילדה. ככזו, היו לה זכויות, ביניהן הזכות לטיפול רפואי; ומאחר והטיפול הזה לא היה זמין במולדתה, שכן ישראל, שכבשה אותה עד 2005, הקפידה שלא לבנות שם תשתיות כאלה, ומאחר וישראל מטילה מצור על רצועת עזה, היא היתה אחראית על אמל.

זה דבר אחד. הדבר השני שצריך לזכור הוא שמקרים כמו של סולימאן – כמו גם העובדה שישראל דוחה חלק ניכר מהבקשות לטיפול רפואי של עזתים – נפוצים הרבה יותר מאשר מקרה יח"צ מובהק כמו זה של אמל הנייה. סולימאן, לא אמל, הוא הכלל. והכלל הוא רשעות חסרת חמלה, עטופה היטב-היטב בז'רגון ביורוקרטי-בטחוני, שמדי פעם גם מנסה להרוויח קצת על חשבון המנושלים.

סתם סיפור קטן, יומיומי, מהסוג שלא עובר עורך ישראלי היום. כך נראה הכיבוש שלכם, יקירים: אל נא תסיטו ממנו את מבטכם.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כלי התקשורת דיווחו הבוקר (ד') בהבלטה על כך שלראשונה, הוגש כתב אישום כנגד מבצעי פעולת טרור נוסח "תג מחיר." ראשיתה של הפרשה במעצרו של יהודה לנדסברג מהמאחז הבלתי חוקי חוות גלעד. לנדסברג הוחזק בבידוד וללא גישה לעורך דין במשך תקופה ארוכה. בסופו של דבר הוא הודה, שחזר את המעשה, והפליל שני מתנחלים אחרים, בנימין ריכטר ויהודה סביר. ריכטר, שהוחזק גם הוא ללא גישה לעורך דין, והודה גם הוא.

ובזה, פחות או יותר, זה נגמר: מהודאה משחרר רק המוות. בישראל, אחרי הכל, מספר משפטי הזוטא שבהם נמצא שעצירים עונו או שהוצאה מהם הודאה בכוח עומד על אפס. עורך דינם של השלושה, עדי קידר, אמר שהשב"כ הטעה את בית המשפט וייחס להם עבירה בטחונית – הם הואשמו בהשתתפות ב"התאחדות בלתי מותרת." נראה שקידר צודק: הסעיף הזה לא קיים בכתב האישום, כנראה משום שהוא בלתי ניתן להוכחה. צריך יהיה להוכיח התאגדות, אחרי הכל, וזה קצת יותר משלושה חבר'ה שמגיעים ביחד לבצע הצתה.

הח"מ איננו משפטן, אם כי הוא מסתובב יותר מדי עם כאלה, אבל על פניו ה"ה לנדסברג, ריכטר וסביר לא עשו אף אחד מאלה: לא הפיצו שנאה כנגד ממשלת ישראל או מי משריה; לא קראו ל"מיגור חוקתה של ישראל או ממשלת ישראל בכוח הזרוע או באלימות" (על איזו חוקה אנחנו מדברים, אגב?), לא הביאו ל"השמדת רכושה של ממשלת ישראל או לפגיעה בו," וודאי שלא היו מעורבים ב"מעשי טרור המכוונים נגד ממשלת ישראל או כנגד עובדיה"; על כל פנים, כתב האישום לא מייחס להם שום דבר מאלה. כך שלכל היותר אפשר להאשים אותם בכך שהם חברים בהתאגדות בלתי מותרת משום ששר הבטחון הכריז עליה כבלתי מותרת. זה כל כך מעגלי שאפשר להבין למה שירותי הבטחון לא רוצים לבחון את זה בבית המשפט.

מותר גם להניח שבחורינו המצוינים ידעו את כל זה, לפני שמכרו לבית המשפט את סיפורי הסבתא על "התאחדות בלתי מותרת", כדי שאפשר יהיה למנוע מהחשודים את הגישה שלהם לעורכי דין.

אז ככה נראית הצלחה של השב"כ ושל מפלג פשל"א (פשיעה לאומנית) של משטרת ש"י: טענות שווא, שלא לומר טענות כזב, בפני בית המשפט, שבתורן מביאות לשלילת זכות יסוד של חשוד, קרי הזכות להיוועץ בעורך דין. יצוין עוד כי מקורביו של לנדסברג אומרים שהוא סבל התעללות קשה בחקירה שלו, אם כי היא לא היתה פיזית – מדובר ביהודי, אחרי הכל, לא בפלסטיני. על פי הטענות, בין השאר החוקרים השמיעו לו הקלטות של ילדיו הבוכים. שימו אדם שאיננו עבריין קשוח במעצר שלא ברור מתי הוא יסתיים, מנעו ממנו גישה לעורך דין – שיסביר לו שמה שהוא לא עושה, אסור לו לחתום על כלום ואסור לו לדבר – ואז השמיעו לו את בכי ילדיו, וברוב המקרים הוא יחתום על מה שתרצו.

בחלק ניכר מהמקרים, מאחר והוא לא מכיר את המערכת, הוא יאמין בתמימותו שאם רק יוכל להגיע לבית המשפט ולהסביר לשופט מה קרה, הכל יפתר על הצד הטוב ביותר. זה לא המצב. כאמור, אם הודית, הסיפור נגמר. הודאה היא מלכת הראיות ובתי המשפט הישראלים מפגינים חוסר התעניינות נפשע באופן שבו היא הושגה.

צריך לומר שאם יצוצו הוכחות לכך שלנדסברג, ריכטר וסביר אכן עשו את מה שכתב האישום מייחס להם, לא אופתע כלל. אבל בינתיים לא ראיתי הוכחות. ראיתי רק הודאה, והדרך שבה היא הוצאה הופכת אותה לראיה טמאה. ככה נראים טובי המוחות של השב"כ – אני לא רוצה לדבר על משטרת ש"י, לטובתי ולטובתם – כשהם מתרגלים להשיג את הראיות על ידי עקיפת דיני הראיות: הם שכחו איך חוקרים. הם יודעים רק להוציא הודאות.

שוחחתי עם עו"ד קידר לפני מספר שבועות, כשהפרשה עדיין היתה חלקית תחת צו איסור פרסום. הוא אמר לי אז שהוא ייצג בעבר חשודים בפשיעה חמורה, בהשתייכות לארגוני פשע. אף אחד לא העלה על דעתו למנוע מהם גישה לעורך דין. זה כבר לא מדרון חלקלק, זה שיפוע. צריך לעצור את ההתנהלות הזו, ומי שחושב שהיא תיעצר בחשודים בתג מחיר, משלה את עצמו. הכיבוש משחית; אולי הגיע הזמן שגם בימין יבינו את זה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)