מחבל או מחבלים יהודים השליכו במוצאי יום העצמאות ארבעה בקבוקי תבערה על דירות שבהן מתגוררים פליטים בדרום תל אביב; אחת הדירות שימשה כגן ילדים. בבוקר היה צריך להסביר להם למה מישהו רצה לשרוף אותם.

המשטרה עצרה עד כה חשוד אחד, חיים מולה, כאחראי לכל ההתקפות. תושבים בשכונה התעמתו עם מפגינים בטענה שהללו קוראים להם גזענים. בקבוקי תבערה הם לאו דווקא דבר נדיר בדרום תל אביב: באוקטובר 2008, עצרה המשטרה שישה צעירים משכונת התקווה בחשד שהשליכו בקבוקי תבערה לעבר שני בתים בשכונה. המיוחד בבתים הללו, כמו בהתקפה הנוכחית, הוא שהתגוררו בהם לא-יהודים, במקרה הספציפי ההוא פלסטינים. איומים והתנכלויות לערבים ישראלים – אחד מהם חייל לשעבר – הבריחו חמישה מהם מדרום תל אביב בסוף 2010. אחד האיומים היה הצתה של הדירה שבה גרו. התקפת הצתה כנגד פליטים סודאנים התרחשה בסוף 2010, באשדוד, ואך כפסע היה בינה ובין אובדן חיים.

כנגד הפליטים ומבקשי המקלט – ורובם הם פליטים ומבקשי מקלט, שמגיעים מסודן ואריתריאה – מעלים תכופות שתי טענות. ראשית, ש"למה הם מגיעים רק לדרום", כביכול מדובר בקנוניה של ישראל השבעה והמרוצה מעצמה כנגד תושבי שכונות שגם כך נדפקו. התשובה לכך פשוטה מאד: הם מגיעים לדרום כי רק בדרום הם יכולים להרשות לעצמם לחיות. צפון תל אביב היא כבר מזמן מעבר להישג ידם של סתם בני המעמד הבינוני, אלא אם התמזל מזלם ורכשו שם דירות לפני עשרים שנה. הפליטים מגיעים לדרום כי זה כל מה שהם יכולים להרשות לעצמם, וגם זה בקושי רב.

הטענה השניה היא שהפליטים העלו את הפשיעה באופן ניכר והתושבים המקוריים "מפחדים ללכת ברחוב." יכול להיות שהם מפחדים, אבל לפחד הזה יש מעט מאד קשר לממצאים אמפיריים: מחקר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת מצא בסוף 2010 (זהירות, מסמך) שהפשיעה בקרב מבקשי המקלט נמוכה מהפשיעה בקרב הישראלים. זה לא הפריע בשעתו למפכ"ל המשטרה, דודי כהן, לטעון שהוא חושש מגל פשיעה בקרב המהגרים.

אז מה קורה פה? זה לא באמת מסובך. זו גזענות, גזענות נקיה, שיודעת שהיא לא תבוא על עונשה, ושמתומרצת מלמעלה. אנשי כהנא, בהנהגת ברוך מרזל ומיכאל בן ארי, פועלים במקביל נגד ערבים ישראלים ופליטים. מרזל הקים את "משמר השכונות", מיליציה ויג'ילנטית שפועלת בדרום תל אביב ומקומות אחרים.

על הכל מנצח המסית הלאומי שלנו, בנימין נתניהו, שהגדיר את תופעת הפליטים כסכנה לאומית; לשכתו התרברבה (בסביבות 0:30 והלאה) בפסח האחרון ש"עם הגדר החדשה, שמושלמת בגבול הדרומי, היום זה [יציאת מצרים – יצ"ג] לא היה כל כך פשוט." על חרשות הצלילים מיותר להרחיב את הדיבור. כאן המקום להזכיר שפרט לגדרות, ממשלת נתניהו לא עשתה כלום: היא ודאי לא ניסתה לקבוע את מעמדם של הפליטים. יצוין שבהחלט יתכן שלחלק ניכר מהם לא מגיעות זכויות פליט, אבל הממשלה מתחמקת מהנסיון לברר מי מהם אכן פליט מהסיבה הפשוטה מאד שחלק מהם זכאים למעמד הזה, וישראל, מדינת עם אדונים, לא מוכנה להכיר בכך. לפני שנתיים, אחרי גל ההתקפות הקודם, מה שהיה לנתניהו לומר הוא שהממשלה "מטפלת בבעיה" ושהאזרחים "לא יכולים לקחת את החוק לידיים," כי כידוע השלכת בקבוק תבערה היא הליך חוקי מוכר.

בכל מה שקשור לזכויות לא-יהודים, אין הרבה הבדל בין בנימין נתניהו, אלי ישי ומיכאל בן ארי. ובעצם, גם לא עם המרכז הרדיקלי הישראלי. בן ארי כתב אתמול (א') בעמוד הפייסבוק שלו את הדברים הבאים: "בדרום תל אביב הולך ומתפוצץ הר געש מסוכן. נתניהו וממשלתו שהביאו למציאות הזאת, צריכים להציל את המסתננים ולהעביר אותם לצפון תל אביב. שם אין גזענות וסכנה למסתננים. ואם בצפון תל אביב לא רוצים אותם. אז אנא החזירו אותם לסודן, שם מסתבר יותר בטוח מדרום תל אביב."

חשוב להתייחס לרשעות ולציניות. בן ארי, אחרי הכל, הוא אחד מאלה שהפכו את דרום תל אביב למסוכנת לפליטים. זו סחטנות מאפיונרית, מהסוג שבמדינה נורמלית היה הופך את בן ארי למוקצה מחמת מיאוס. אבל אנחנו חיים במדינת יהודים.

אבל אם בן ארי הוא איש ימין מובהק, שגזענות כזו מצופה ממנו, הרי שמה שאומר איש ה"מרכז" המובהק בן דרור ימיני דומה מאד: "בדרום תל-אביב הולכת ומתפתחת פצצת זמן. עוד מחדל ממלכתי שהולך והופך לפיגוע זוחל. אין שום סיכוי שהממשלה תצליח לפנות את עשרות האלפים שכבר נטועים במקום, והאלפים, או עשרות אלפים, שעוד יגיעו. וכאשר יש מדינה שכבר אפשר להחזיר אליה את המסתננים, כמו דרום סודן, חזקה על פעילי הקרטל שהם יעשו מהומת אלוקים, וגם ירוצו לבג"ץ, כדי למנוע את ההחזרה." ה"קרטל" של ימיני הוא ארגוני זכויות האדם: "פלנגות קרטל זכויות האדם," הוא קורא להם במשפט הראשון שלו. גם פלנגות, כלומר מיליציה פאשיסטית, גם קרטל. מבקשי המקלט הם לא מבקשי מקלט, הם "מסתננים", הם "פצצת זמן," הם "פיגוע זוחל." מסתבר שכשזה מגיע לזכויות לא-יהודים, בן ארי הפרוע וימיני הממסדי נמצאים באותו המקום עצמו.

ימיני מגונה קצת יותר, למעשה: בן ארי לא מנסה לטייח את הפשע. ימיני מנסה לטעון ש"למרות אירוע זריקת בקבוקי התבערה, התושבים הם קורבנות של אלימות המסתננים, ולא להיפך." ראו, שוב, הדו"ח של הכנסת למעלה. קשה להאמין שימיני לא מכיר אותו. קשה גם להאמין שהוא לא יודע איך נראית דרום תל אביב גם בימים כתיקונם.

אשר למדינה ש"אפשר להחזיר אליה את המסתננים" – ומה זה משנה מאיפה הם באו, הם הרי לא שייכים, הם לא באמת בני אדם, אין להם מרכז חיים שאפשר לעקור אותם ממנו – כלומר דרום סודן, ובכן, היא לא בדיוק בטוחה: היא נמצאת על סף מלחמה עם סודאן של פושע המלחמה המבוקש עומר אל באשיר, ההוא מדארפור, והאו"ם פותח מחנות פליטים חדשים לפליטים משני הצדדים.

לישראל יש בעיית פליטים חדשה. היא צריכה להתחיל להתמודד איתה. זה לא באמת מסובך: המדינה צריכה לקבוע מי נמצא פה משום שהוא פליט ומי משום שהוא מהגר עבודה בלתי מורשה. את הראשונים ישראל צריכה לקבל; זו חובתה החוקית והמוסרית של מדינה שהיתה מהדוחפות לכתיבת אמנת הפליטים אחרי מלחמת העולם השניה. גם לאחרונים יש פתרון פשוט למדי: להפסיק את ייבוא העובדים הזרים שמכניס כסף טוב לכיסיהם של כמה סוחרי אדם, ולקבוע שבעשור הקרוב המכסות לעובדים זרים ילכו לעובדים האלה, שאחרי שיוכיחו במשך מספר שנים רצון להתערות באוכלוסיה הישראלית, גם יזכו באזרחות.

זה, כמובן, לא יקרה, משום שמשמעות הדבר תהיה הכרזה שישראל היא מדינת כל תושביה, לא רק מדינת כל יהודיה. הימין היהודי – מבן דרור ימיני ויאיר לפיד ב"מרכז" לכאורה ועד פייגלין ובן ארי, שמימינם יש רק גדר תיל חשמלית – לא יתן לזה לקרות. אחרי הכל, קיומם של כמה זרים מאיים על טוהר הדם היהודי.

עוד יכולה לפרוץ פה, לא עלינו, התבוללות.

ועוד דבר אחד: שביתת הרעב של מספר אסירים פלסטיניים נמשכת, ושירות בתי הסוהר – דיווחו היום רופאים לזכויות אדם – מונע מהעצירים טיפול רפואי כדי לשבור את רוחם ואת שביתת הרעב שלהם, שהיא כזכור מחאה לא אלימה. ספק אם יש משהו המוציא את ישראל מעשתונותיה כמו מחאה לא אלימה. בין השאר, נמנע שב"ס מהעברת שובתי רעב שמצבם חמור לבתי חולים, מונע מנציגים של רל"א מלהפגש איתם, והוא מחזיק אותם בבידוד.

הערה מנהלתית: שבתי.

(יוסי גורביץ)

העיתונים הבוקר פרסמו מודעות שמתחילות, שוב, את הקמפיין נגד "משתמטים", תחת הסיסמה "ישראלי אמיתי לא משתמט". התשובה הסרקסטית המתבקשת היא שישראלי אמיתי, כמובן, הוא כזה שמתיז מים מסריחים מתוך רכב ממוגן על בית משפחה פלסטינית.

ועכשיו ברצינות: אין בישראל משתמטים. אין חיה כזו. יש אנשים שמקבלים פטור קבוצתי מגיוס – ערבים וחרדים – ויש אנשים שצה"ל החליט שלא שווה לו לגייס, מסיבותיו שלו. יש, כמובן, אנשים שלא מתייצבים לשירות; הם מכונים עריקים. יש מי שמסרב לשרת; אלה אנשי מצפון אמיצים, שמשלמים מחיר, והם הכל חוץ ממשתמטים.

בדרך כלל נוהגים לטעון שמי שמוציא פטור נפשי הוא משתמט. בדיקה שנערכה לפני כמה שנים הראתה שמקרב מקבלי הפטור הנפשי, 45% הם חרדים – כלומר, כמחצית הקבוצה שמקבלת פטור פטורה משירות ממילא. צה"ל, כהרגלו, הסית כנגד הישראלים החילונים.

עכשיו, סביר להניח שיש מי שמשקר לצה"ל על מצבו הנפשי. השיעור של האנשים האלה הוא אפסי – סך הכל, הלא-חרדים בקרב מקבלי הפטור הנפשי מהווים כ-2.5% מכלל המיועדים לגיוס, ויש להניח שלרובם יש בעיות אמיתיות – ולחלוטין לא מצדיק את הרעש סביבם. והאחריות על שחרורם של המתחזים הללו, נדירים ככל שיהיו, היא בכל זאת על צה"ל; הוא זה ששחרר אותם. הוא העדיף, מסיבותיו שלו, לא לחקור אותם לעומק. הוא החליט שהתעקשות לגייס אותם עשויה להתפוצץ לו בפרצוף, למשל אם הם יתאבדו.

השנה שוב סירב צה"ל לפרט את סיבות המוות של כ-50 חללים חדשים שספג השנה, שנה שהיתה כנראה השקטה ביותר מבחינת פעילות בטחונית. חלק מזה הם, סביר להניח, חיילים שנהרגו בחופשות. ואחרים, שמספרם לא ידוע אבל הוא גבוה, הם הקורבן שאנחנו מעלים מדי שנה למולך גיוס הכפיה. המספר הזה מוערך בכ-30, ויש לציין שהוא דומה למדי למספר החללים של צה"ל בממוצע מדי שנה ברצועת הבטחון. עליהם אנחנו מעדיפים לא לדבר; איש לא יוכל לטעון שקורבנם לא היה קורבן שווא, דם ילדים תמימים שלא טעמו חיים, שהעדפנו להקריב כדי שלא נאלץ לבחון מחדש כמה מהמוסכמות היותר יקרות והיותר פגיעות שלנו.

תופעת המשתמטים לא קיימת. תופעת המתאבדים קיימת גם קיימת. ועליה, כמובן, המיליטריסטים שלנו מעדיפים שלא לדבר.

(וזהו, חופשה.)

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שיזכה לראות בעוד שנה את ישראל עצמאית, כלומר לא מחזיקה מגף על צווארו של עם אחר. זכרו: בזמן שאתם חוגגים, צה"ל מחזיק את תושבי הגדה במצור-לייט, המכונה במקומותינו "סגר." בנימה אופטימית זו, אציין שהבלוג הוגדר על ידי דה מארקר כאחד מעשרת המשפיעים ביותר בתחום המחאה החברתית.

(יוסי גורביץ)

אלימות הכיבוש הישראלי נמשכה בסוף השבוע כסדרה: חמושי צה"ל תקפו בנאבי סלאח נשים, ילדים וצלם, בילאל תמימי. כנראה הפנימו שם את הלקח של פרשת אייזנר: קודם כל לסלק את המצלמות. חמושינו החביבים נכשלו במשימתם: במקום היו עוד כמה מצלמות, והן תיעדו את התפרעות החמושים – מה שבארה"ב היה מכונה Police riot. הראיות היו כל כך חותכות, עד שבית משפט צבאי הורה על שחרורו המיידי של תמימי (!). כמובן, בית המשפט לא הרחיק עד כדי כך שיורה להעמיד לדין את החמושים שהעידו עדות שקר כנגד תמימי, כי כידוע אמירת אמת היא לא ערך צה"לי.

במקביל, פרסם היום "בצלם" תזכורת שהחמושים משתמשים בעקביות במטולי הרימונים שלהם לצורך ירי בכינון ישיר, בניגוד לפקודות. ירי בכינון ישיר, במיוחד בטווח קצר, יכול ואף הביא למותם של מפגינים. למיטב ידיעתי, איש מעולם לא הועמד לדין בשל הרג כזה. החמושים תמיד יכולים להתגונן בטענה שהם "חשו בסכנה," וזה יכסה על הכל.

בעקבות פרשת אייזנר, בדק אלכס פישמן מ"ידיעות אחרונות" מה בעצם אומרות פקודות הצבא על שימוש בנשק כאלה. באופן בלתי מפתיע, הן אוסרות על כך – אבל פישמן מצא (ראו תמונה) שפקודות הצבא אוסרות על הכאה באופן גורף: לא רק בנשק, מפאת החשיבות המיסטית שיש לו, אלא גם באלה. פקודות צה"ל אוסרות חד משמעית על הכאת מפגינים בלתי חמושים, אלא לצורך הגנה עצמית. כל התנהגות אחרת, כותב פישמן, היא "הפרת פקודה ושבירת קוד ההתנהגות האתי של הצבא." ובכל זאת, חיילי צה"ל מפעילים אלימות כזו באופן שגרתי, ומעטים מאד המקרים שבהם מישהו מהם הועמד לדין או הודח – ואז היתה מעורבת התקשורת בפרשה.

רגע, לא סיימנו. לאחרונה החלה את פעילותה ועדת אדמונד לוי, שמונתה על ידי ראש הממשלה כדי להכשיר את שרץ המאחזים – אלה שהתחייבה ישראל לפנות עוד בימיו של אריאל שרון כראש ממשלה. מבחינת החוק הבינלאומי, כמובן, כפי שציינה האגודה לזכויות האזרח (זהירות, PDF), אין שום הבדל בין התנחלות שאושרה על ידי ממשלת ישראל למאחז לא מאושר. שניהם אסורים לחלוטין על פי אמנת ז'נבה הרביעית. המכתב של האגודה מצטט את עמדת היועץ המשפטי של משרד החוץ מספטמבר 1967: "האיסור הוא איפוא קטגורי, ואיננו מותנה במניעי ההעברה או מטרותיה, והוא נועד למנוע התיישבות בשטח כבוש של בני המדינה הכובשת."

אבל, העיד השבוע היועץ המשפטי של משרד הבטחון, אחז בן ארי, כל ההבחנה בין התנחלויות למאחזים היא קשקוש משפטי שמטרתו לסמא עיניים: "בשל הסתירה העולה מהתמיכה התקציבית [הממשלתית – יצ"ג] והמצב המשפטי מאידך, המדיניות עליה הוחלט היתה להוציא צווי הריסה אך בפועל לא לבצע אותם." ההדגשה שלי. בן ארי הסביר שמדובר בעצם, כדברי "מקור ראשון", "מעין פשרה שנועדה לאזן בין עמדת המערכת המשפטית לבין ההחלטות המתקבלות על ידי הדרג המדיני." כלומר, כדי להמנע מהלחץ הבינלאומי שהיה נובע מהקמת התנחלויות חדשות, מדינת ישראל החליטה להקים מאחזים. מאחר והיא לא יכולה לאשר אותם חוקית, אז היא מכריזה עליהם כפריעת חוק ומוציאה נגדם צווי הריסה – אבל בקריצה. אין לה כל כוונה ליישם אותם. רק שהפעם, אחרי 45 שנים של עצימת עין סלחנית מצד בג"צ, הוא לא מוכן יותר לשחק את המשחקים האלה.

הפגנות פלסטיניות, שמלוות מדי פעם בידויי אבנים כנגד החמושים, מוגדרות דרך קבע על ידי הרשויות כ"הפרות סדר." כביכול יש מצב של "סדר" ב"אזור", וההפגנות הן אלה שמפירות אותו. הפרות הסדר מוגדרות ככאלה על פי התקנות הצבאיות, שאוסרות בעצם על כל סוג של הפגנה (וטכנית, יכולות להעניש גם על פרסום מאמר דעה – מאסרים כאלה היו נפוצים מאד בשנות השבעים והשמונים), שבתורן נכתבו על ידי משפטנים ישראלים במדים, אושרו על ידי המשפטנים הללו כשהם פשטו את מדיהם ועטו גלימות, מבלי שלפלסטינים הכפופים להן תהיה כל יכולת להשפיע על התקנות.

במשך 45 שנים, ישראל מדכאת את הפלסטינים בגדה וברצועה. היא מעניקה לכך אצטלה משפטית – "הפרות סדר," "סכנה לשלום האזור" – כשתחת המילים המשפטיות הללו מסתתר עוול של שליטה בעם אחר ונישולו מאדמתו.

אבל בעוד הפלסטינים נדרשים שלא "להפר את הסדר," שכפה עליהם העם הנבחר, ישראל דווקא הרשתה לעצמה להתעלם הן מן החוק הבינלאומי, הן מן הפקודות הצבאיות שלה-עצמה. ילד פלסטיני מנאבי סלאח, כי ייחשד שיידה אבן בקלגס משוריין, ייחטף מביתו באישון לילה ויוחזק במשך חודשים ארוכים; לחמוש צה"ל, אם יפר את הפקודות שהוא אמור להיות כפוף להן ויירה רימון גז בהורגו פלסטיני, או ישבור את ברכיו של ילד פלסטיני, לא יקרה דבר. וכאשר תגזול המדינה עבור המתנחלים אדמות חדשות, היא תשקר לבתי המשפט: היא תוציא צווי הריסה, תבטיח לקיים אותם תוך שנה-שנתיים-עם-הגעת-המשיח, תוך שהיא יודעת היטב שהיא משקרת ושאין לה כל כוונה ליישם אותם.

זה ה"סדר" שקיים בשטחים: סדר של עם אדונים, סדר של כיבוש וגזל, התעללות ועינויים, שלמען המשכו הממשלה – כשהעם שלה מעדיף לא להסתכל, ומסנן קללה לעבר מי שכן – מוכנה לשקר גם לבתי המשפט שלה. אלה, מצידם, קרובים לעם הרבה יותר משהעם משער: גם הם רוצים, רוב הזמן, לא לדעת שעובדים עליהם.

ה"סדר" בשטחים הוא מיטת סדום, שמיועדת לשבור את הפלסטינים. במידה מסוימת זה מצליח: כתבה של 60 Minutes על הגירת הנוצרים מהגדה מטילה, בניגוד לתעמולה הציונית, את עיקר האשמה להגירה על הכיבוש. האוכלוסיה הנוצרית משכילה ועירונית ברובה, והיא לא יכולה יותר. תכנית הטרנספר השקט של נתניהו והימין עושה את שלה. (זה ששגריר ישראל בארה"ב יצא בריון וטמבל, זה כבר סיפור אחר, שהתרגלנו אליו).

ואם זה הסדר, ואם זו מטרתו, אז יש להפר אותו. יש לקוות שהפלסטינים יבינו סוף סוף שבמילים ובדיבורים הם לא יקבלו מישראל דבר, שהיא מבינה רק כוח, ויצאו להתקוממות עממית בלתי אלימה – האלימות רק תשחק לידי החמושים ולידי אנשי ה-Hasbara – עד שהישראלים יגיעו למסקנה שמחיר השליטה בגדה המערבית גבוה מדי. ואם תגובת הנגד הפראית של ישראל, שוודאי תבוא, תשכנע את העולם שהגיע הזמן להתייחס למדינה המשוגעת מהמזרח התיכון כפי שהתייחס בשעתו למדינה המצורעת מדרום אפריקה, מה טוב.

ועוד דבר אחד: שר החינוך בעיני עצמו, יאיר לפיד, הודיע שהוא חושב שהילדים שהפריעו למהלך ההצגה "גטו" – סערה בכוס מים בפני עצמה – לא צריכים חינוך, אלא טיפול משטרתי: הוא רוצה שיגישו נגדם תלונה במשטרה "כדי שיהיה להם רישום פלילי שגם יגיע לידיעת הצבא." הדברים מכילים סתירה פנימית: כזכור, לפיד כתב בשעתו שרק בזכות השירות הצבאי מצליחים תלמידי ישראל להשיג משהו. כלומר, בגלל הפרעה להצגה, לפיד רוצה להשית על תלמידים בני 16 רישום פלילי – כמעט בלתי ניתן למחיקה בישראל, ואיתו אי אפשר להשיג תעודת יושר – וגם לשלול מהם את היכולת להתפרנס בעתיד מהייטק. למעשה, בשל הרישום הפלילי שלהם, הוא דן אותם לחיי עוני. אני מקווה ששר החינוך הבא יהיה אדם שפוי יותר, דרקולה נניח.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבל סיוע לקיום הבלוג באמצעות קרן הבעת הרצון הטוב וההערכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

(למאשה מלאכי, שתמיד נשארה שם)

כשמלמדים את ההיסטוריה של עליית הרייך השלישי בבתי הספר שלנו, נוהגים להתחיל במספר נקודות מוכרות: הסכמי ורסאי שכביכול לא היו הוגנים, האינפלציה הנוראית של 1923, המשבר הכלכלי. ו-וואלה, הנה לנו היטלר. הסיפור מורכב יותר, מתחיל מוקדם יותר, וחלק ניכר ממנו מתרחש במקביל.

עד 1870, גרמניה היא בעיקרה – אם להשתמש בביטוי של מטרניך על איטליה – מושג גיאוגרפי. מספר גדול של רסיסי ממלכות עצמאיות (היינה הפטיר פעם שאי אפשר ללכת בגרמניה בלי שתדבק לך איזו מדינונת לנעל), שלא היה ביניהן קשר רב. היתה תנועה לאומית גרמנית, וכדרכן של תנועות כאלה במאה של העמים, היא רצתה לשלוט בכל השטחים שבהם ישבו גרמנים. כאן עמדה ההיסטוריה של גרמניה, ה"מסע מזרחה" שלה מימי הביניים והלאה, לרועץ לכל אירופה: גרמנים מהווים מיעוטים, לעתים מיעוטים גדולים מאד, בכל מזרח אירופה. גרמניה של ביסמארק לא כוללת את המדינה הגרמנית הגדולה השניה, הקיסרות האוסטרית. ביסמארק צריך לבנות את גרמניה המסוכסכת סביב בסיס מאחד כלשהו, והוא בוחר בזה שיש לו: הצבא והמסורת הצבאית. בפרוסיה לצבא היה מעמד איתן, חריג, עוד קודם לאיחוד גרמניה, אבל עכשיו המיליטריזם הפרוסי מתעצם והצבא הופך לחזות הכל גם במדינות הגרמניות האחרות.

היבט בעייתי נוסף של גרמניה תחת ביסמארק הוא הנסיון לכפות אחדות לאומית על ידי רמיסת מיעוטים. המקרה הידוע ביותר הוא הקולטורקאמפף, מלחמת התרבות המקורית, שבמקור נועדה לאחד את האומה מתוך שבירה של המיעוט הקתולי, שהואשם – במידה של צדק, בימים של כנסיה שמרנית ואפיפיורות שתלטנית – בכך שהוא מציית להנחיות זרות. הקתולים לא נשברו, והעובדה שאלפים מהם נכנסו לכלא רק חיזקה את נחישותם. ביסמארק נסוג. אבל זה לא היה המקרה היחיד: המדינה הגרמנית ניסתה, ובצורה הרבה יותר משולחת רסן, לשבור גם את הפולנים שבמזרחה (שלגמרי לא במקרה, היו קתולים), עליהם הפעילה פחות או יותר משטר צבאי. היא נלחמה בתנועות הסוציאליסטיות והקומוניסטיות. בקצרה, המדינה הגרמנית החדשה, השברירית, שרק בשנות התשעים של המאה ה-19 ביטלה סופית את מה שנותר מברית ערי ההנזה המדיוואלית, הכירה רק במוסד-על אחד (הצבא), ומראשיתה התרגלה לרדוף קבוצות מיעוט.

ואז באה מלחמת העולם הראשונה. המלחמות של המאה ה-18 והמאה ה-19 נשענו על קוד ג'נטלמני, שהופר מדי פעם – במיוחד כאשר צבא תוקף מצא את עצמו לא מול חיילים אלא מול אזרחים עוינים – אבל זה היה לפני כוח ההרס של הנשק המודרני. קשה לשמור על תפיסה של פרט ושל זכויותיו כאשר גדודים שלמים הופכים לבשר תותחים. האבדות הקשות ביותר, בחזית המערבית, היו של הצרפתים, אבל גם הגרמנים סבלו אבדות איומות, בל יתוארו. אנחנו מכירים את הסום, את פשנדל ואת ורדאן בעיקר מהצד של בעלות הברית, אבל החיילים הגרמנים סבלו לא פחות וערך החיים בעיניהם ירד באותה המידה.

גורם מרכזי בשנאה הגרמנית להסכמי ורסאי היתה העובדה שהצבא הגרמני ניצח בחזית המזרחית. הוא אילץ את הבולשביקים, שמלחמת האזרחים היתה חשובה להם יותר, לוותר על שטחים עצומים בהסכם ברסט-ליטובסק. וכל השטחים האלה אבדו בהסכמי ורסאי. קבוצות של חיילים גרמנים, פרייקורפס, ניהלו מאבקים פראיים מאד נגד המדינות הבאלטיות, נגד פולין ונגד הסובייטים. הרבה מהם חזרו לגרמניה זועמים, חשים שהצבא והמדינה הפקירו אותם. הנאצים מיהרו לאמץ אותם לשורותיהם.

והיתה כמובן אגדת הסכין בגב. כשלודנדורף ואחרים הבינו שהמלחמה במערב אבודה, ושהצבא על סף התקוממות, הם דרשו מהפוליטיקאים של גרמניה להציל אותה בהסכם שלום כלשהו, כשהם עצמם מזיזים את הקייזר מהדרך. כשהצליחו הפוליטיקאים לקושש הסכם – לא הסכם טוב, אבל הסכם – הגנרלים מיהרו לתקוע להם סכין בגב ולהאשים אותם בכך שבגדו בצבא המנצח. ושוב, יש לזכור: רבים מהחיילים הגרמנים אכן חשבו שהם מנצחים, כי הם שירתו בחזית המזרחית ושם אכן היה נצחון. ההתקוממות הצבאית של סוף 1918 הושכחה במהירות.

מי שחזר משדות המטבחיים של מלחמת העולם הראשונה לא יכול היה להסתכל על אבדן חיי אדם כפי שהסתכלו עליהם קודם יותר. ההרג הפך מוכני, היכולת להרוג אלפי בני אדם תוך זמן קצר מאד – בקרב סום, איבדו הבריטים 60 אלף איש ואת כל הגל המסתער הראשון – הפכה לדבר סביר, כמעט יומיומי. המלחמה לא היתה אישית, לוחמים כמעט ולא ראו זה את זה: ההרג בוצע מרחוק.

במקביל, קרס ערך חיי האדם גם במזרח. הרבה לפני שנפתח מחנה הריכוז הראשון בגרמניה, ברוסיה כבר פעלו גולאגים, שהעקרון שלהם היה פשוט ואכזרי: ערך חיי אדם נמדד ביכולתו לתרום למאמץ המגויס. אדם שהשיג יותר מהמכסה הבלתי סבירה שהועמדה לו, קיבל יותר מזון ויכול היה לשרוד יותר. מי שלא עמד במכסה, קיבל כמות מזון קטנה יותר – מה שכמעט והבטיח שלא יוכל לעמוד במכסה גם ביום שלאחר מכן, מה שהבטיח את מותו. על השיטה הזו, אומרים לנו, ניצח אדם בשם נפתלי פרנקל (יליד חיפה, כמסתבר), לשעבר אסיר בגולאגים ואחר כך בכיר בנ.ק.וו.ד.. מיליונים מתו. המלחמה הפראית שניהלה ברית המועצות כנגד האיכרים שלה ("המלחמה הירוקה"), שבה מתו ככל הנראה עוד כמה מיליונים, היתה מוכרת היטב לגרמנים – שחלק מהם היו ניצוליה. הנאצים והסובייטים העריצו אלה את אלה, והשיטות של לנין וסטאלין קיבלו לגיטימציה מתוקף היותה של ברה"מ אויב כמעט מוצהר: אם הם מרשים לעצמם להתנהג כך כלפי אויבי המשטר, איך נוכל אנחנו לנהוג אחרת? אנושיות הופכת להיות מוגדרת כ"סנטימנטליות בורגנית" – ערך שיש לדחות בבוז. עלינו להיות נוקשים ולא להתייחס לסבלו של הפרט. האומה/המהפכה העולמית דורשים זאת. מוסקווה איננה מאמינה בדמעות.

הן התנועה הנאצית והן התנועה הבולשיביקית ראו בעצמן תנועות צבאיות. שתיהן השתמשו בסוגים שונים של מדים וכוחות מיוחדים שהחזיקו בסמכויות צבאיות, צבאיות למחצה, וסמכויות צבאיות מעורבות עם אזרחיות; שתיהן ראו באוכלוסיה שלהן משהו שיש לגייס ולהשתמש בו, לא אסופה של אנשים בעלי רצונות אוטונומיים. שתיהן ניהלו מלחמת השמדה נגד אלמנטים שנתפסו כ"מטמאים" את החברה. כשבאו הנאצים להשמיד את היהודים עמדו לרשותם כמה כלים: התקדים של השמדת ה"קולאקים" – המעמד המומצא של איכרים עשירים וחמסנים בברה"מ – יחד עם צבא שהורגל במשמעת נוקשה במיוחד, אוכלוסיה שהורגלה על ידי שנים ארוכות של משטר סמכותני לציית ולא לערער, תפיסה שאמרה שהמלחמה היא מלחמה לחיים ולמוות ועל כן הכל מותר בה (תוצר מובהק של מלחמת העולם הראשונה), מערכת אמונות לאומית שכבר הורגלה שמדי פעם המשטר "מטהר" איזו קבוצה לא רצויה – וכמובן, כמות גדולה מאד של אנטישמיות ממשלתית.

אבל המרכיב שבלעדיו אי אפשר היה לבצע את ההשמדה היה, בעליל, המרכיב הצבאי. העקרון שמאחורי צבא, כל צבא, הוא שהוא שובר את האדם שקיבל ומוציא אותו כחייל; כלומר, מי שמורגל לא לחשוב אלא לציית. זה הרעיון הבסיסי שמאחורי כל טירונות.

עכשיו, כל זמן שלצבא יש משמעת פלדה, והוא נלחם בצבא אחר, סביר להניח שזה ייגמר בלי יותר מדי מעשי זוועה. יהיו כאלה, כמובן: מלחמה היא שחרור החיה שבאדם. אין צבאות שלא עושים מעשי זוועה. לכן נחוצה משמעת: צבא שמוציא להורג את פושעי המלחמה שלו, או כולא אותם למאסר עולם, יקטין את מספר מעשי הזוועה שכוחותיו מבצעים. צבא שלא יעשה זאת, יגדיל אותם.

אבל כשהצבא, כל צבא, נאלץ להתמודד לא עם צבא אחר, אלא עם כוחות בלתי סדירים, אי אפשר לשמור יותר על משמעת. כל אדם נראה כמו אויב ועל כן כל אדם מקבל יחס של אויב. מקרי אכזריות קטנים הופכים יומיומיים. מפקדים מעדיפים להעלים עין כדי שיוכלו לשמור על מעמדם מול חייליהם. ההתנגדות, כמובן, מנסה להטריף את דעתם של החיילים על ידי הרג שמקורו לא מוכר ולא מובן: המטרה שלהם, במידה ניכרת, היא לגרום לחיילים לבצע מעשי זוועה. כך הם מעבירים את האוכלוסיה, שבמקרה של כיבוש חצויה לעתים קרובות ביחסה אל הכובשים, חד משמעית אל הצד שלהם. כל התעללות, כל מעשה זוועה, מצד הכובשים משרתים אותה.

תוך זמן קצר, הכובשים מתחילים להתייחס אל האוכלוסיה הכבושה כאל אנשים שאינם באמת אנשים. אחרי הכל, בסתם אנשים – אנשים מהישוב, אנשים שאתה פוגש בחופשה בבית – אי אפשר להתעלל ללא עונש. הם שומרים על מעמדם האנושי. דה הומניזציה כזו מתרחשת מעצמה, והיא זו שמאפשרת לחייל – ולאוכלוסיית הבית התומכת בו; כמעט תמיד יש כזו, כאשר התמיכה נעה בין תמיכה גלויה לנסיונות השתקה של מעשי הזוועה – להתעלל באדם אחר ללא מעצורים. אחרי הכל, הוא לא באמת בן אדם. אם הוא היה בן אדם, הוא לא היה נותן לדבר כזה לקרות לו.

מהבחינה הזו, כל צבא הוא – יודגש – פוטנציאלית צבא נאצי, וצבא כובש על אחת כמה וכמה. נקודת הפיצוץ של השואה לא היתה כיבוש פולין, אלא מבצע ברברוסה. הפקודות שנלוו לו ביטלו את חוקי המלחמה (התואנה היתה שברה"מ לא חתמה על אמנת ז'נבה, מה שנכון), והורו למפקדים לא למנוע מהחיילים פגיעה באוכלוסיה האזרחית. המטרה לא היתה היהודים – באלה היו אמורים האיינזצגרופן לטפל – אלא האוכלוסיה הסלאבית, במיוחד זו שתמכה בקומוניסטים (אם כי יש לומר שהמונח "בולשביק," "קומיסר," ו"יהודי" היו מטושטשים בתפיסה של הפקודות הללו, והיתה חפיפה גדולה ביניהם בפועל). ההחלטה על השמדת היהודים מתקבלת כנראה בספטמבר-אוקטובר 1941, אחרי ארבעה חודשים של מלחמת השמדה גזעית (שהוגדרה ככזו בפקודות הצבא) על אדמת המזרח. בתחילת ספטמבר, היידריך ואייכמן עדיין מאשרים יציאת יהודים מאירופה הכבושה – שרידיה של תפיסת היהודים מאירופה; באמצע אוקטובר בערך, היידריך אוסר על יציאת יהודים. זמן הגירוש חלף; הגיע זמן ההשמדה.

בחינה של מכתבי חיילי הוורמארכט מראה התדרדרות עקבית בהתייחסות של החיילים ליהודים (ולסלאביים כפריים, שסבלו דיספרופורציונלית יותר מעירוניים) מתחילת ברברוסה והלאה. יותר ויותר, הם נתפסים כאויב מלוכלך, מפורעש, מורעב, מתרפס, לא אנושי, כזה שרק יעשו לו טובה אם יגאלו אותו מיסוריו (וחיילים גרמנים אכן משתמשים במונח "גאולה" כדי לתאר רצח). כמובן, מה שמביא יהודים וכפריים רוסיים למצב שבו הם מלקקים את מגפיו של קצין כדי לקבל מזון, או מביא נערות כפריות לסחור בגופן כדי לקבל אישור כלשהו, הוא פעולותיהם של אותם החיילים עצמם, אבל החיילים מכירים בכך רק לעתים נדירות.

ישנה הרשעות שמגיעה מלמעלה, אבל ישנה גם רשעות מקומית, של חמושים שמגלים לפתע שהם הפכו לעבד כי ימלוך, והם יכולים להרשות לעצמם דברים שלעולם לא היו יכולים להרשות לעצמם במולדת. במקרים קיצוניים במיוחד, כשהמשמעת מתרסקת לגמרי, התוצאה היא רצח אקראי; במקרים רגילים יותר, יומיומיים למצבי כיבוש, התוצאה היא השפלה, עינויים, התעללות. וככל שהחמושים נמצאים בשטח הכבוש זמן רב יותר, הם מתנגדים יותר להחזרת עול המשמעת. קצינים שמנסים לאכוף אותה נתקלים בהתנגדות, לעתים עד סף מרד.

השחרור הקמאי הזה הוא משהו שהתרבות האנושית מנסה לכבוש, ושמחפש לו דרך פריצה. הוא חוזר ופורץ גם לאחר שנים. כשנשלחו חיילים גרמנים לבלקנים בשנות התשעים, אחרי ארבעים שנה של חינוך מחדש, גרמניה זועזעה עד עמקי נשמתה כשהתברר שחלק מהם עסקו באימוני עינויים ואונס. והבונדסוור באמת לא דומה לוורמאכט. הצבא האמריקאי גילה לחוסר שביעות רצונו שהוא מושך אליו קבוצות של ניאו נאצים. במג"ב לא יודעים כבר שנים איך להתמודד עם מתנדבים שמגלים התלהבות גדולה מדי להתעלל בפלסטינים עם גיוסם.

לבעיה הזו יש רק פתרון משביע רצון אחד: הפסקת החיכוך בין צבא ובין אוכלוסיה. אבל כאשר הדרג האחראי על הצבא אפוף בפנטזיות על שחזור הגדולה הלאומית, על חזרה לחבלי מולדת שבינתיים התיישב בהם עם אחר, כאשר האוכלוסיה לא מבינה מה בעצם פסול בכיבוש, כאשר היא חושבת שאין שום פסול בהבחנה בין בני אדם בשל מוצאם ושאסור להאשים חיילים לא משנה מה הם עושים, המטלה הזו הופכת לבלתי אפשרית.

ואז נוצרות ההשוואות מאליהן.

ועוד דבר אחד: יאיר לפיד הודיע שהוא ייכנס לממשלה הבאה ויהי מה. אין לו בעיה מיוחדת להכנס לממשלת נתניהו. נו, את זה כתבתי כבר לפני שלושה חודשים.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בטמקא יודעים היטב איך לקבור את הסיפור: הם מדווחים על כך שחמוש מיחידת דובדבן הודח לאחר שבעט בפרצופו של פלסטיני כבול. והדחה, אילו היתה מלווה בכמה חודשי מאסר, אכן היתה עונש ראוי. אבל זה לא הסיפור.

איך, בעצם, הפך הפלסטיני לכבול? ובכן, קבוצה של חמושי דובדבן – שכידוע, מסתובבים כשהם מחופשים לפלסטינים, ללא מדים או נשק גלוי – החליטה לערוך תרגיל הסתננות לכפר פלסטיני. ההסתננות נכשלה, והתושבים – שכפרם סבל מתופעת גניבות – החליטו שהמסתערבים הם פורצים, ותקפו אותם בנשק קר. החמושים השיבו אש, וכתוצאה מהירי נפצעו שניים מהתושבים שניסו להגן על בתיהם ורכושם. אחד מהם מת מפצעיו. השני חטף בעיטה בפרצוף בעודו כבול.

כלומר, צה"ל העניש חייל שעשה מעשה חמור אך נסלח – התנהגות כזו, לאחר פציעת עמית, היא בלתי ראויה אך סבירה; זה מחיר שחרור החיה שבאדם – אבל, כמובן, לא העניש את מי שהחליט שפלסטינים הם כל כך לא בני אדם, שמותר להשתמש בהם כסטטיסטים בתרגיל צבאי שעשוי – כפי שהסתבר – גם לכלול אש חיה. חיילי צה"ל מתאמנים על פלסטינים. הפעם התרגיל השתבש, והגיע לתקשורת. החייל שאיבד שליטה הודח; המפקד שתכנן והקצין שאישר את התרגיל, כלומר האנשים שאחראים למותו של הפלסטיני, יישארו בתפקידם.

בישראל נחקק לפני כמה שנים חוק דרומי, שמתיר לאדם להגן על רכושו מפני פורצים אפילו בנשק. כשחושבים על העדר הזכויות של הפלסטינים, צריך לזכור גם את העדר הזכות הבסיסית להגנה עצמית מפני חמושי צה"ל – גם כשיש לך כל סיבה לחשוב שמדובר בפושעים, למרות שהם לא לובשים מדים. זה לא מקרה בודד: פלסטינים מתלוננים כבר שנים שצה"ל משתמש בהם לצרכי אימונים.

אבל העיקר שטוהר הנשק נשמר, והחייל שבעט באדם כפות הודח.

ועוד דבר אחד: רבקה שמעון, אולי הכותבת הפרועה ביותר של המגזר חובש הכיפה, מתמוגגת מהתקיפה שביצע סא"ל אייזנר, שהועבר היום מתפקידו. מבחינתה, העובדה שיהודי מרביץ לגוי היא "מתנה יקרה מאד." עירית לינור אמרה דברים דומים, על התמוגגותה מכך שיהודי מזוקן מרביץ לזהוב שיער שמזכיר את ההיטלר יוגנד. מבחינת הרבה יותר מדי ישראלים, הקמתה של ישראל היא מסע נקמה נגד ההיסטוריה. וכרגיל במסעות נקמה, הפגיעה היא בחפים מפשע. הפושעים, אחרי הכל, כבר מתו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו מספר תרומות, ביניהן תרומה גדולה מאד, בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

כששואלים את אנשי מערכת הבטחון הישראלית מדוע צריך לתקוף את איראן, בהתחשב בנזק הדיפלומטי שוודאי ייגרם כתוצאה מההתקפה הזו, החלק היותר מתוחכם שלהם (זה שיודע שהסיכוי לתקיפה איראנית הוא אפסי) טוען לעתים קרובות שהעולם הערבי אחוז אימה מפני איראן, ושאם לא נתקוף את איראן – או, טוב יותר, נוליך את ארה"ב להתקפה כזו באמצעות הלובי הישראלי שם – הרי שלעולם הערבי לא תהיה ברירה אלא להתגרען. וכשהוא יתגרען, תהיה קצרה הדרך לזליגת נשק לארגוני טרור. יתר על כן, אם נתקוף את איראן, נזכה לתמיכה שקטה מאותן מדינות ערביות.

בקיצור, אומרים לנו שכדי למנוע אפשרות מדרג שלישי – מדינות ערב מתגרענות כדי להגן מפני תוקפנות איראנית, ואז מאבדות שליטה על נשק גרעיני שלהן, שמגיע לארגוני טרור – אנחנו צריכים לצאת למלחמה ודאית לגמרי. או, למצער, לדחוף את בעלת הברית היחידה שלנו למלחמה כזו, מלחמה חמישית בעולם המוסלמי בתוך עשור ומשהו (אפגניסטן, עיראק, לוב וסומאליה עד כה), מלחמה שאחריה יהיה קשה מאד לטעון שמדיניות החוץ של וושינגטון לא נקבעת בירושלים.

אבל האם הערבים אכן אחוזי אימה מאיראן? לא ממש. סקר נרחב שנערך בשנה האחרונה ושתוצאותיו פורסמו בתחילת השבוע בפוריין רפורט אומר את ההיפך. רק חמישה אחוזים מהערבים, בממוצע, סבורים שאיראן מאיימת עליהם. האחוזים הגבוהים – 10% – נרשמו בלבנון וירדן; במצרים, טוניסיה, אלג'יר ומאוריטניה רק אחוז אחד הביע חשש מתקיפה איראנית. שיעור החוששים מתקיפה אמריקאית של העולם הערבי היה גבוה הרבה יותר – 22% – ובאופן לגמרי בלתי מפתיע, המדינה שהערבים חוששים ממנה יותר מכל היא ישראל: 51%. בהתחשב בכך שישראל תקפה בעבר את מצרים, עיראק, ירדן, סוריה, לבנון, טוניסיה וכנראה גם סודאן, זה סביר לגמרי.

רגע! לא הבנתי משהו. אם רוב הערבים חוששים מישראל, ולישראל יש נשק גרעיני (בהתבסס על מקורות זרים), הרי שמה שצפוי לגרום להתגרענות של מדינות ערביות הוא לא נשק גרעיני איראני – איראן, נזכיר, לא תקפה מדינות אחרות כבר מאתיים שנה – אלא נשק גרעיני ישראלי. ואכן, 55% מהנשאלים הערבים מאמינים שהנשק הגרעיני הישראלי (שקיים, כידוע, רק על פי מקורות זרים) מצדיק קיומה של תכנית גרעינית צבאית מצד מדינות ערביות; במצרים, ירדן וערב הסעודית השיעור הזה עומד על 60%.

כלומר, אם יש משהו שדוחף מדינות ערביות לפתח נשק גרעיני, זה איננו הנשק הגרעיני ההיפותטי של איראן, אלא הנשק הגרעיני האמיתי לגמרי (על פי מקורות זרים, כמובן) של ישראל. מכאן נובע שאם ישראל רוצה לסכל את הסכנה של זליגת נשק גרעיני ערבי עתידי לידיהם של טרוריסטים, היא תיטיב לעשות אם תצהיר על הכוונה לפרק את הנשק הגרעיני שיש לה (על פי מקורות זרים, ורק על פי הם), או למצער להביא אותו תחת פיקוח.

כמובן, בהתחשב בכך שהדיון הציבורי בנשק הגרעיני הישראלי (שקיים רק על פי מקורות זרים) לא יכול להתקיים משום שהצנזורה אוסרת לציין שיש כזה (רק על פי מקורות זרים), הציבור הישראלי לא יכול לדרוש ממקבלי ההחלטות שלו לדון באופציה הזו. ישראל מתיימרת להיות דמוקרטיה (בניכוי תושבי השטחים הכבושים ואילוצי בטחון, אם לעשות פרפרזה על דברי ראש ממשלתנו היקר), אבל אירונית, במדינות ערב הדיקטטוריות יש דיון הרבה יותר חופשי בשאלת הגרעין שלה מאשר בה עצמה.

אז רגע, מאיפה צץ הברווז הגרעיני הזה, שאומר שמדינות ערב ישמחו לתקיפה ישראלית באיראן מחשש להתגרענותה? ניחוש טוב: הוא מגיע מבית סעוד ששולט בערב ומהנסיכים ששולטים במפרץ הפרסי. השליטים שם מאד לא אוהבים את איראן – ולא משום שהם חוששים שאיראן תשיג נשק גרעיני או תפלוש אליהן. התקציב הצבאי של איראן עמד ב-2011 על כשבעה מיליארדי דולרים, ועמד על כ-1.8% מהתוצר הלאומי הגולמי שלה; זה של בית סעוד עמד על כ-42.9 מיליארדים ו-11.2%, כלומר בערך פי שש, וזה של הנסיכויות על 15.749 מיליארדים, כלומר יותר מפי שתיים (ו-7.3% מהתוצר). במקרה של התקפה איראנית, שתיהן יכולות לסמוך על סיוע אמריקאי מהיר, ולארה"ב יש את ההוצאה הצבאית הגדולה בעולם – למעשה, גדולה מזו של רוב שאר העולם יחדיו. רשמית, התקציב הצבאי של ישראל עמד על 13 מיליארדי דולרים ו-6.3% מהתוצר, כלומר בערך פי שניים מזה של איראן, אבל זו היתה רק ההוצאה הרשמית ובפועל בור השומן שבקריה קיבל הרבה יותר כספים. איראן היא לא סכנה צבאית והאחוז הנמוך מהתוצר שהיא מקדישה להוצאות צבאיות מעיד שהיא הרבה פחות מיליטריסטית מישראל, למשל.

אז מה הבעיה? הבעיה היא שיש בנסיכויות ובערב שיעור גדול ביחס של שיעים, והמשטרים הסוניים חוששים תמיד – ודאי מאז ההפיכה האיראנית – מכך שהאוכלוסיה הזו, שבבחריין למשל היא רוב, תתקומם ותביא עליהם את קצם המוצדק מאד. זו הסיבה שהם תומכים בתקיפה של איראן, על כל פנים בלחישות מתחת לשולחן. סביר להניח שאם תקיפה כזו אכן תתרחש, המשטרים שם יגנו אותה בחריפות, יאמרו שידם לא היתה במעל ושהם מזועזעים, מזועזעים מההתקפה, ויניחו להמונים בארצם לצאת במהומות נגד ארה"ב וישראל, כשסתום בטחון שמיועד למנוע מן הזעם לגלוש אליהם.

בקיצור, כשמערכת הבטחון אומרת לכם ש"הערבים" יתמכו בתקיפה של איראן, היא חוזרת על טיעונים שמיועדים להמשיך ולקיים כמה מהמשטרים המושחתים עלי אדמות, הכל בטענה שהם "מתונים." מעניין להזכיר את החשש הישראלי הגדול מעליית ההמונים בעולם הערבי ואת ההיסטריה שאחזה במערכת הבטחון שלה כשהסתבר שחגורת הדיקטטורות הערביות – שקיומן די נוח לה – מתערערת. כאן המקום להזכיר שלמרות שבשיח הישראלי, מאז ימי מלחמת לבנון הראשונה, התאבדות היא משהו שיעי ("מתאבד שיעי"), בפועל רוב מוחלט של המחבלים המתאבדים הם סונים, והמשטרים של בית סעוד והנסיכויות אחראים למימון חלק ניכר מהתשתית האידיאולוגית של הטרור האיסלמי – שוב, כשסתום בטחון שירחיק את הזעם העממי מהם והלאה.

כאן המקום להתייחס גם לטור של ארי שביט שפורסם הבוקר, שבו כותב שביט על פרשת גינתר גראס. שביט, שמתייחס לגראס כאל "הסופר המשופם", ולמקרה שאף אחד לא הבין את הרמז מוסיף "חייל האס.אס. שהיה להומניסט ידוע מסיים את חייו בדיוק בנקודה שבה התחיל אותם." כל זאת למה? משום שבאמירתו של גראס "גלום […] נסיון לבטל את האפליה המתקנת שממנה נהנה העם היהודי מאז 1945 – בכל הנוגע ליכולתו להבטיח את חייו. גלום בו נסיון לשלול מישראל את רשת הבטחון המוסרית שעליה נשענת רשת הבטחון האסטרטגית המקיימת אותה." שביט גם טוען שאיראן, ולא ישראל, היא התוקפן במזרח התיכון.

עכשיו, זו אשליה שרוב הישראלים קונים, אבל רצוי להסתכל מדי פעם – במיוחד אם אתה פובליציסט שכבר גבה את חייהם של חיילים ישראלים – על העובדות. ישראל היתה תוקפן קולוניאליסטי במלחמת 1956, ובן גוריון ניסה להקים אז את "מלכות ישראל השלישית." היא היתה התוקפן במלחמת 1967 (ולא שעתה לפניות אמריקאיות להמתין ולתת לדיפלומטיה לעשות את שלה; ממשלת ישראל היתה אז בסכנה של פוטש צבאי.) היא היתה התוקפן ב-1982, ורק משום שאריאל שרון דחה אז את תכניותיו של אהוד ברק לא התרחבה המלחמה גם לסוריה. היא כובשת את השטחים הפלסטיניים מזה 45 שנים, ומנהלת כנגד תושביהם מלחמת דיכוי אכזרית. היא סיפחה, בניגוד לחוק הבינלאומי, את ירושלים ואת הגולן. המתקפה הגדולה האחרונה על עזה ("עופרת יצוקה") בוצעה למרות קריאות החמאס לחדש את הפסקת האש.

בהתחשב בכל אלה, קשה מאד לחלוק על הדרישה – 64 שנים אחרי הקמת ישראל, שרוב שנותיה היא כוח כובש – להפסיק לתת לישראל הנחות, מה ששביט מכנה "אפליה מתקנת." ישראל לא שונה מספיק מאיראן בכדי שאפשר יהיה לסמוך על כך שהנהגתה תעשה שימוש מושכל בנשק גרעיני – ודאי לא כששר החוץ שלה פינטז בעבר בפומבי על הפצצתה לא רק של טהראן, אלא גם של סכר אסואן; כשהקואליציה שלה מכילה אנשים כמו אלי ישי, שקראו בגלוי להחרבתה של עזה ולהרג עשרות אלפים מתושביה; שהופכת מיום ליום לתיאוקרטיה חשוכה יותר (כן, אני יודע, כמו באיראן יש בישראל מיעוט חילוני וליברלי גדול ביחס); שראש הממשלה שלה התייחס בגלוי ובמשתמע לאיראן כאל "עמלק", שדינו השמדה; ושפעם אחר פעם נקטה בתפיסה של "מדינה משוגעת."

יתר על כן, שביט הוא האחרון שיכול לפצות את פיו בנושא. הוא מעריץ מוצהר של מה שהוא מכנה "מערך הבלימה הסוני" כנגד איראן – כלומר, הוא בלע את התעמולה של בית סעוד ולא נודע כי באה אל קרבו; הוא דרש שאובמה יביע תמיכה במהפכנים באיראן, מה שהיה מחסל אותם ציבורית ומבטיח את השרדותו של אחמדניג'אד – עמדה דומה להפתיע לזו של מערכת הבטחון; הוא הזה את השתלטותה של איראן על המזרח התיכון ב-2011, וזאת משום שהיא לא הותקפה על ידי ארה"ב ב-2009; ב-2006, הוא דרש לדחות את ההתכנסות… כדי לאפשר לארה"ב לתקוף את איראן; ביוני 2008 קרא שביט לדחות את הבחירות כדי שארה"ב תוכל לתקוף את איראן בין סוף הכהונה של בוש לתחילת הכהונה של אובמה, וטען אז ש"איראן מעוקרת מגרעין תבטיח את עתיד ישראל, תמתן את המזרח התיכון ותאפשר למערב לקיים את ערכיו ואורחות חייו לאורך זמן," כי אין ספק שעוד מלחמה אמריקאית, שתתפס בכל המזרח התיכון כמלחמה שחורחרה על ידי ישראל, דווקא תמתן את המזרח התיכון. ב-2009 הוא דרש מפרס לעשות את מה שאסור לו לעשות מבחינה חוקית, לאלץ את נתניהו להקים ממשלת אחדות עם לבני, כדי למנוע פצצה גרעינית איראנית…. ב-2010. כמו הגנרלים שלנו, שביט דוחה פעם אחר פעם את תאריך היעד של הפצצה האיראנית. במאמר שלו מ-2006, זה שבו דרש לדחות את ההתכנסות, הוא קבע בפומפוזיות הרגילה שלו ש"2007 היא השנה הקובעת. היא מזמנת למערב אתגר, שכמוהו לא ידע מאז תום המלחמה הקרה. היא מזמנת לישראל מפגש עם גורלה."

2007 נגמרה מזמן, שום דבר לא קרה, אבל שביט ממשיך לחרחר מלחמה, מתוך תקווה שאף אחד לא ישים לב לשורת הנבואות הכושלות שלו. לא במקרה אני נטפל אליו: הוא דוגמא קלאסית לשיח שמערכת הבטחון מנסה לכפות על אזרחי ישראל, שיח שבו איראן היא דמון מאיים שאוטוטו – כבר 20 שנה – שם יד על נשק גרעיני, שיח שבו אין דקויות ויש רק איומים, שיח שבו הצהרה פומבית של עלי חמינאי שיצור נשק גרעיני הוא "חטא חמור" כלל לא זוכה לדיון ציבורי. חמינאי יכול, כמובן, לשקר – אבל למה לו לגרור את סמכותו הדתית לשקר כזה? מה גם שההצהרה שלו מהדהדת את הפאתווה של מייסד המשטר, חומייני, שאסרה כליל על יצור נשק כזה.

אפשר להתווכח, כמובן, עם מה שאמר חמינאי. אבל העובדה היא שמה שהוא אומר בכלל לא קיים בדיון הישראלי – כי זה יחסל את הדחליל שמערכת הבטחון ופוליטיקאי-הפחד שלנו, בראשם נתניהו, מטפחים בשקידה כבר שנים, בסיועם הנדיב של כתבלבי חצר כמו ארי שביט. הגיע הזמן להתייחס לצ'יזבטים של מערכת הבטחון בנושא (כמו, למשל, האגדה על התמיכה הערבית בהתקפה על איראן) כאל מה שהם: נסיון לחרחר מלחמה ולהשאיר את הישראלים מפוחדים מכדי שהם יפקפקו בה, כדי שחס וחלילה הם לא יעזו להניף גרזן על קודש הקודשים, התקציב הצבאי הישראלי.

שכאמור, כפול מזה של איראן ותופס חלק גדול פי שלוש ויותר מהתוצר הלאומי הגולמי. בכסף הזה אפשר היה לפתור חלק ניכר מבעיותיה החברתיות של ישראל. מערכת הבטחון וארי שביט מעדיפים שלא נחשוב על זה בכלל.

ועוד דבר אחד: היהודי האמריקאי שוויתר על אזרחותו האמריקאית רק כדי לקבל את הג'וב של השגריר בוושינגטון, מייקל אורן, פרסם מאמר Hasbara רצוף שקרים והטעיות בפוריין רפורט. נועם שיזף פירק חלקים נבחרים מהמאמר כאן. נקודה שאליה נועם לא התייחס היא הטענה של אורן שלישראל "אין דת לאומית." וואלה. כנראה שאורן לא חי בישראל מספיק זמן כדי לשמוע את הביטוי "יהודית ודמוקרטית", לא שמע את הטיעונים הדתיים הקבועים שבשל כך צריכה הדמוקרטיה לסגת מפני ההלכה, ולא שמע על כך שבחוק השבות יש סעיפים דתיים מובהקים. כנראה שהוא גם חושב שהקוראים שלו בורים ושהם לא מסוגלים לזהות שקרים.

(יוסי גורביץ)