בשעה שהדברים הללו נכתבים, כ-36 שעות לפני פתיחת שנת הלימודים, עדיין לא ברור כיצד תסתיים פרשת הילדים האתיופים בפתח תקווה. פשרת דמיקולו הושגה בין ראש העיריה, יצחק אוחיון, ובין בתי הספר ה"תורניים" המרדנים: בתי הספר הואילו לשנות את אי הסכמתם לקבל את התלמידים להסכמה לקבל 30 (במקום 50) תלמידים, על פי "מדדים של אורח חיים הנהוגים" בהם. כלומר, הם בעצם החליטו לשמור לעצמם את הזכות שלא לקבל אותם, או לקבל אותם בהתחלת השנה ולזרוק אותם אחרי חודש-חודשיים, כשכולם כבר ישכחו מכל העניין.

יש בעיה אחת שאף אחד לא מדבר עליה. דתיים, שהגזענות הזו – כיתות נפרדות לשחורים בלבד – מוטחת בהם, נוטים להתנפח, לגלגל עיניים לשמיים, ולציין בצביעות שבתי הספר החילונים כלל לא מקבלים תלמידים אתיופים.

הם צודקים ומשקרים בו זמנית. בתי ספר חילונים אכן לא מקבלים אתיופים, אבל לא משום גזענות: חלק מתנאי הגיור של האתיופים הם שילדיהם ילמדו בבתי ספר דתיים. כפי שהבהירו לי המתמחות החרוצות של המרכז לפלורליזם יהודי, חלק מתנאי הגיור של כל ילד הם שהוא ילמד במוסד חינוך דתי. וכשאנחנו אומרים "דתי" אנחנו, כמובן, מתכוונים "אורתודוקסי". המקרה של האתיופים ייחודי בכך שזו עדה שכל ילדיה נחשבים למתגיירים.

מונף מעליהם שוט בלתי נראה: הורים שישלחו את ילדיהם למוסד לימודים שאיננו אורתודוקסי, ימצאו שהרבנות תבטל לא רק את גיורם של הילדים, אלא אף את גיורם-שלהם. יצוין שעצם ביטול הגיור הוא חומרה חדשה, סתגרנית במיוחד, שדורות קדומים לא הכירו: הופתעתי לשמוע עליה משולמית אלוני. אמרתי לה שזה לא נשמע לי אפשרי. היא צחקה צחוק מריר וארוך.

היא צדקה, כמובן. ביטול הגיורים הפך לטרנד. הסוסים הטרויאנים של יוסף שלום אלישיב השתלטו על הרבנות. הבכיר שבהם הוא, ללא ספק, הרב הראשי – ההוא מהמעשים המגונים והשוחד, לא ההוא מהחטיפה והתקיפה – יונה מצגר. כפי שכתב יפה יואל בן נון, ביטול הגיור הוא תועבה שדורות קודמים לא הכירו, רפורמה של ממש (במובן המגונה, האורתודוקסי של הדברים) שמבטלת את דברי הרמב"ם וקארו.

מצבם של היהודים האתיופים רעוע עוד יותר. אף אחד לא מדבר על זה יותר מדי, אבל התפיסה שאפריקנים מיועדים מטבעם לשעבוד די מושרשת ביהדות; מקורה כבר בספר בראשית, שם מקלל נוח את כנען, בנו של חם, ש"עבד עבדים יהיה לאחיו". הפסוק הזה, והייחוס המקראי שקובע שחם הוא אבי "כוש", היינו אתיופיה (ואפריקה בכלל בתפיסה התלמודית), ישמש לימים כצידוק לעבדות, בפי יהודים ונוצרים כאחד. נזכיר שיהודי אפריקה והלבאנט החזיקו בעבדים, כל זמן שאחזקתם היתה מותרת באימפריה העות'מנית, ושחלק מהגזענות הערבית-מוסלמית כלפי האפריקנים – המילה 'עַבּד' עדיין מציינת 'שחור' בערבית – ודאי חלחל גם אל היהודים שישבו בקרבם.

זה עלה על פני השטח לרגע בשבוע שעבר, כשהעבריין המורשע ומאחז העיניים ברוך אבו חצירא, הנחשב לרב מקובל, אמר שנשיא ארה"ב הוא "עבד כי ימלוך, שהגיע מגזע עבדים". לא מצאתי, אם כי חיפשתי, את שורת הרבנים הממהרת להתנער מדבריו. למה שהוא אומר יש מקורות.

נזכיר שוב שהיהדות מעולם לא ביטלה את העבדות; שגברים אורתודוקסים מודים כל בוקר לאלוהים על כך ש"לא עשני עבד"; שעבדים "כנענים" – כלומר, עבדים לא יהודים, אבל עצם השם מצביע אחורה אל חם ואל אתיופיה – נתפסים כנחותים במיוחד, ושאין לשחררם; ונבין, אולי, את התעקשותם של בתי ספר אורתודוקסיים שלא לראות מי שנחשבים לצאצאי עבדים חובשים ספסל לצידם של בני גזע האדונים. הם, כמובן, לא יכולים לומר את זה בגלוי – יש בישראל חוקים נגד גזענות – ועל כן, כמו בתי הספר החרדים האשכנזים שמסרבים לקבל ילדים "ספרדים", הם מסתתרים מאחורי שלל תירוצים, ביניהם אחד מוצלח במיוחד – זה שאומר ש"הילד לא יסתדר פה". כבר ידאגו שלא יסתדר.

והעגום מכל הוא שזו אשמתנו. כשאנחנו מתחילים לשחק את המשחק של האורתודוקסיה, כשאנחנו מתחילים להתפלפל בין אלישיב וקארו, אנחנו נופלים למלכודת שלהם. הסיבה שגיור חשוב כל כך הוא שמדובר בעצם בתעודה שמכריזה שבעליה הוא צאצא לגזע האדונים המקומי, ויש להעניק לו את כל הזכויות המגיעות לכזה.

רק כשנבטל את העוול הזה – כשנפסיק לקבל את ההנחה האורתודוקסית שיהודים שווים יותר מעצם היותם יהודים, שיש משהו בדמה של אם יהודיה שמבדיל אותה מכל העמים – נוכל להשאיר אותם להתבסס בפיגורם. כל זמן שנקבל את הנחת היסוד הזו – והיא מקננת גם בעצם התפיסה של "מדינה יהודית ודמוקרטית" – תמיד נשחק במשחק של האורתודוקסיה, ותמיד נשחק בעמדת נחיתות, כי הם תמיד יהיו יהודים יותר. הגיע הזמן לשנות את כללי המשחק, שמאמלל יותר ויותר מתושבי ישראל.

עדכון: הרב עמאר הבהיר כי הרבנות איננה מוכנה שילדים שעברו גיור ילמדו בבתי ספר חילוניים.

(יוסי גורביץ)

"האגדה השחורה", חביבתם ויצירתם של ההיסטוריונים הפרוטסטנטים-ליברלים של תקופות הנאורות, ציירה את ימי הביניים כ"תקופת החושך". ימי הביניים היו הרבה יותר רבגוניים ואף פתוחים משתיארו אותם ההיסטוריונים הפרוטסטנטים, ונראה שהם נפלו למלכודת עתיקה: הם תיארו תקופה קדומה כאילו היתה בת זמנם. והקתוליות של התקופה בה כתבו אכן היתה סתגרנית, שמרנית ועבשה.

הכנסיה הקתולית, שהתנודדה במשך שתי המאות שלאחר הסכיזמה הגדולה (1378), התעוררה בבהלה עם הרפורמציה וגילתה שהרפורמטורים ברחו לה עם חלק ניכר מהמאמינים. יצוין שכמה מהרפורמטורים המובילים – לותר וקלווין – היו מציאות קטנות מאד, שבמובנים רבים היו הרבה יותר סתגרנים ושמרנים מהכנסיה עצמה. הם גם היו קנאים הרבה יותר: ז'נבה של קלווין יכלה ללמד את טהראן של חומייני כמה וכמה דברים.

בנסיון להגן על עצמה, נכנסה הכנסיה לשלב הקונטרה-רפורמציה (או, בקרב תומכיה, "הרפורמציה הקתולית"), שאפשר לציין את תחילתו בוועידת טרנט (1545). הכנסיה הפכה לגוף הרבה יותר הדוק, הקפידה הרבה יותר על הדוקטרינה שלה, והפכה להרבה פחות סובלנית כלפי דעות חריגות מצד המאמינים. הצנזורה על ספרים, שעד אז היתה רופפת אם בכלל, הפכה לחונקת; האכיפה הקתולית הפכה להיסטרית. אם בעבר די היה לכנסיה בכך שההמונים יקבלו את ברכתה ואת מרותה, עכשיו היא גם ציפתה לשמוע מהם שהיא צודקת. התהליך המיוסר הזה, שהביא במהירות לפיגורן של המדינות הקתוליות, הגיע לשיאו בהחלטה שהתקבלה בוועידת הוותיקאן הראשונה, ב-1870, על פיה האפיפיור אינו יכול לטעות. ההחלטה המדויקת מסוייגת הרבה יותר, ועד כה השתמש רק אפיפיור אחד בסמכות זו, אבל קשה לחשוב על החלטה מתריסה יותר כנגד הרוח המדעית של המאה ה-19.

מתקבל הרושם שכמו הכנסיה בעת רקבונה, גם הציונות מגיעה כעת לשלב שבו היא מנסה לכפות את עמדותיה.

* * * * *

מותר היה לפטור בנחרת בוז את הבומים העל קוליים שהשמיע גדעון סער עם כניסתו לתפקיד שר החינוך. הוא רוצה שבבתי הספר ישירו את ההמנון כל בוקר. דווקא את זה הוא העתיק מארה"ב, כנראה תוך שהוא שוכח – כמה נוח – ששם תלמידים המבקשים פטור מהשירה גם מקבלים אותו. נו. גם לימור לבנת רצתה. זוכרים את לימור לבנת? כמה טוב שכבר לא, אה?

אבל נראה שנחרות הבוז לא במקומן, ושסער יצליח להתגבר גם אחד הממסדים המסואבים ביותר בישראל, זה של המורים. רוח ציבורית חזקה מאחוריו, וכשהוא רוצה להעניק מענקי הצטיינות לבתי ספר ששולחים יותר חיילים לצבא, הוא מצליח לשלב שני הלכי רוח: האחד, זה ההיסטרי מחשש ל"השתמטות" בלתי קיימת, והשני – זה שרוצה יותר משמעת. בתי ספר שמעמידים יותר חיילים, שמתהדרים ב"ערכים" – תמיד ערכים לאומניים – נתפסים כיותר ממושמעים.

אין ספק שהגיע הזמן לקצת יותר משמעת כלפי הברברים הקטנים. ספק אם הצעדים של סער יועילו בהרבה: הבעיה היא לא במערכת החינוך, שנעה ממילא במהירות של קרחון. הבעיה היא בחברה הישראלית, שמעולם לא הבחינה בין האישי והציבורי, שמעולם לא העמידה גדרות בין ההתנהגות המותרת ברשות הפרט ובפרהסיה; שקידשה את התפיסה של אדם לאדם זאב, שגידלה דורות על התפיסה ש"זה ג'ונגל שם בחוץ", ומשמי שנחמד נדרס; האלימות של הילדים היא אלימותם של מי שלמדו שהפגנת כוח היא אמצעי לגיטימי, ושמצאו את עצמם כלואים ומשועממים עד מוות במשך חלק ניכר מהיום – כלואים יחדיו עם קורבנות פוטנציאליים. החברה הישראלית זקוקה למהפכה תפיסתית. בית הספר, המוסד המבוזה ביותר במדינה – לעיתים קרובות בצדק – לא יוכל להוביל אותה. סער, שר אביון, צל חולף, על אחת כמה וכמה שלא.

אבל הוא יוכל לחזק מגמות קיימות. הפטישיזציה של הכוחות המזוינים מתגברת והולכת משנה לשנה – ובאופן לא מפתיע, היא מתגברת ככל שמתברר שהם אינם מסוגלים לבצע את תפקידם. במקום להתמודד עם הבעיה הזו, מעדיפים להתמודד עם מי שמצביעים עליה, וממציאים אויב חדש ולא קיים: הקולאקים שלנו, ה"משתמטים".

המשתמטים, כמו שמאלנים בכלל, נתפסים כנהנתנים, בוגדניים, תלושים, חסרי קשר לחברה בה הם חיים ופועלים להחרבתה. הם בו זמנית קפיטליסטים לעילא, שמנצלים את השנים שהרוויחו לעשיית רווח, וקומוניסטים-אנטי-גלובליסטים מדופלמים. הם נתפסים כפרוצים מינית ומתוארים פעם אחר פעם כבעלי נטיות הומוסקסואליות. כלומר, בדיוק כמו השמאלנים, הם הפכו למושא השנאה של הימין האנטישמי בישראל. הקבוצה היחידה השנואה יותר היא זו של חיילים לשעבר שמצביעים על פעולותיו האמיתיות של הצבא.

סער מחזק את ההסתה. תפקידו של בית הספר – הוא לא מבצע אותו, אבל זה תפקידו – הוא להכין את התלמיד לחיים. להוציא אותו לעולם עם קורפוס ידע מינימלי שהכרחי לקיומו בחברה הישראלית. סער, בתמיכת ציבור מוסת, משנה את תפקיד בית הספר: מעתה, תפקידו איננו להכין את התלמיד לחיים, אלא להכין חייל ממושמע, בשר תותחים שלא יתלונן ויתגייס כנדרש. אופק חייו של התלמיד מצומצם משמעותית, ושלוש השנים שמיד לאחר גמר הלימודים הופכות לשנים החשובות ביותר בחייו.

סער הודיע כי הוא יגביר משמעותית את לימודי "מורשת ישראל והציונות" בבתי הספר. גם כך הם עוסקים בהם ללא הפסק: כל שנה, כפי שציין ספי רכלבסקי, לומדים על "חגי ישראל" וסופגים קצת אינדוקטרינציה מתקרבנת באמצעותם. למה סער רוצה להגביר את אספקת הסם במים? כי התלמידים יורקים את המינונים הנוכחיים. "ציונות" הפכה למושא ללעג עוד בימי הפלמ"ח, וככל שמנסים לאלץ את התלמידים לשנן את "מורשתם", הם מואסים בה. אז אולי, אם נגביר את המינון, אם נאלץ כל תלמיד לבקר בירושלים, הוא יבין שהוא לא חי במדינה חופשית, אלא במדינה שיש לה אידיאולוגיה רשמית.

סביר שכפיית האידיאולוגיה רק תוביל לעליה בלעג ובכפירה – זה מה שקרה בארצות קתוליות ובארצות קומוניסטיות – אבל קומיסארים נוסח סער מעולם לא הבינו זאת. כל אידיאולוגיה שנאלצת לצווח שהיא צודקת ולהפעיל כוח לשם כך, יודעת בתוך תוכה שהדבר רחוק מלהיות נכון. התקשורת אמנם מפריעה לטיפוסים מסוגו של סער מדי פעם – בעיקר בתכניות סאטירה, כמעט אף פעם לא בתכניות "רציניות" – אבל היא הרבה יותר שובניסטית משהימין מצייר אותה, ובדרך כלל מתייצבת אוטומטית לימין השלטון. לדוגמא עכשווית, ראו המאמרים המתלהמים על "בתי הספר הקרביים ביותר"; ראו העובדה שהטענות של "שוברים שתיקה" צוטטו כמעט אך ורק בטורים, וכמעט שלא בידיעות החדשותיות אודותיהן.

כמובן, ההחלטה של סער לתעדף תקציבית בתי ספר שמייצרים יותר בשר תותחים היא גם פגיעה בבתי הספר הערביים. הם, אחרי הכל, לא במשחק הזה. וכשהם מנסים להגיע לשירות לאומי, הם נדחים. כמו השטיק האחרון של ליברמן – שמיועד לנפות ערבים מקורס הצוערים של משרד החוץ; החרדים, כרגיל, כנראה יסתדרו – מדובר בעוד קצת הדרה של ערביי ישראל.

על כן מאלף היה לקרוא את הראיון שהעניק סער בסוף השבוע למוסף של "ידיעות". במקביל לחיזוק המורשת הציונית במגזר היהודי, הוא אומר, הוא יפעל ל"חיזוק האזרחות". תודה לסער, שמבלי משים ביצע את ההנגדה בין ציונות ואזרחות: האחת תנועה לאומנית של יודן אוּבֶּר אַלֶעס, ששאבה רבות מהלאומנות המזרח אירופית בין שתי המלחמות, שאיננה מסוגלת לקבל את הבלתי-יהודי כשווה, אותה מציע סער לבני גזע האדונים; האחרת, תפיסה שלווה שאומרת שכל האזרחים שווים בזכויותיהם ובחובותיהם – ואותה, כמובן, מציע סער לאנשים שהוא שוקד על דחיקתם. הערבים יצטרכו להיות אזרחים יותר, היהודים – יהודים יותר. אין ספק שזה יעבוד.

ואולי הדבר המפחיד ביותר, מבחינת סער, הוא שזה אכן יקרה: שאזרחים ערבים יתחילו להגיע בהמוניהם ללשכות הגיוס ולמשרדי הגיוס הלאומי ולדרוש בתוקף שיקבלו אותם, שהם רוצים להיות אזרחים. הרי ככל שהפכו ערביי ישראל לאזרחים יותר, בשנות השבעים והשמונים, הפכו היהודים ליהודים יותר – עד הפיצוץ הגדול בימי אהוד ברק וטבח אוקטובר. מאז, לשמחתם של הסער'ים והראעד סלח'ים, שתי הקבוצות מתרחקות במהירות זו מזו.

עד שיגיע הפיצוץ הגואל. נחמת עניים: לפחות שר החינוך הוא לא בוגי.

הערה מנהלתית: הבאנר בצד שמאל הוחלף, ברוח הזמן. תודה לעדי גינת על עבודה משובחת כתמיד.

(יוסי גורביץ)

משטר האפרטהייד בדרום אפריקה הצטיין לא רק ברדיפת שחורים ושלילת זכויותיהם, אלא גם בסתימת פיותיהם של יריביו הליברליים, שהואשמו בבוגדנות, ובחרחור היסטריה ציבורית – תוך סיוע מסיבי מהתקשורת המקומית – שהתבססה על התפיסה של "העולם כולו נגדנו", כשקולות מתונים יותר מושתקים מיד. זה היה אחד הגורמים להתמוטטותו.

קשה להבין עד כמה התדרדרנו מאז הפך בנימין נתניהו לראש ממשלה. בסוף השבוע, פתח משרד החוץ במתקפה פראית על שוודיה: עיתון שוודי פרסם כתבה – שמתקבל הרושם שמעט מאד בישראל טרחו לקרוא, ועל הכתבה עצמה מיד – שבה הועלתה טענה שחיילי צה"ל קוצרים אברי פלסטינים, וישראל הגיבה כאילו היתה ערב הסעודית בשעה שעיתון דני פרסם קריקטורות על מוחמד. משרד החוץ דרש משוודיה כולה, ובעיקר מממשלתה, להתנצל; ראש הממשלה חזר על הדרישה, תוך שינוי הנוסח מ"התנצלות" ל"גינוי"; שר הפנים, הרב מאיר כהנא… אה, סליחה, הרב אלי ישי, הודיע שישלול אשרות עבודה מעיתונאים שוודים – כל העיתונאים השוודים; ומנהל לשכת העיתונות הממשלתית, הביזיונר הסדרתי דני סימן, הודיע שהוא מעכב הנפקת תעודת עיתונאי לכל עיתונאי שוודיה; איזה מתנחבל כבר התחיל לארגן חרם על מוצרים שוודיים. מילת הקוד היתה, כמובן, אנטישמיות ו"עלילת דם".

עוד לפני שהספקת להבין מה קרה, לעזאזל, כבר שיגר ליברמן עוד מטח: אתמול (א') הוא תקף גם את נורווגיה. לדבריו, הוא "נדהם" מכך שהמדינה הנורדית השלווה מציינת 150 שנה ללידתו של קנוט האמסון (Knut Hamsun), שהיה משת"פ נאצי בולט בזמן הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השניה. לדבריו של המהגר ממולדוביה, שמדיניותו המוצהרת היא נטישת המערב והתקרבות בין ישראל לרוסיה, הדבר מתקשר לכך שהנציג הנורווגי הקשיב לנאומו של אחמדניג'אד בוועידת דרבן השניה, ומוכיח שממשלת נורווגיה היא אנטישמית.

ליברמן נמנע מלציין שמדובר בזוכה פרס נובל לספרות, ששורה מספריו תורגמו לעברית, בכלל זה אחרי מלחמת העולם השניה, אולי מתוך תקווה שאף אחד לא יטרח לברר. ליברמן גם נמנע מלציין מה דינם של מו"לים עבריים, והמתרגמים משתפי הפעולה שלהם, שלא הסתפקו בציון יום הולדתו של האמסון אלא אף העזו להרעיל באמצעותו את הקהל הישראלי. לז'דאנוב זה לא היה קורה.

ההסתה של ליברמן, ונסיגתו שוב ושוב למלחמת העולם השניה – בדבריו על הפלסטינים הוא מזכיר שוב ושוב את הגרוסמופתי, חאג' אמין אל חוסייני, ובשוודים הטיח את הנייטרליות-למחצה שלהם במלחמת העולם – מיועדים לייצר אווירה ציבורית היסטרית. הם גם מצליחים. מותר לשאול מדוע מתעקש מי שמתיימר להיות שר החוץ להבעיר את מערכת היחסים של ישראל עם העולם המערבי, אבל את האג'נדה של ההומו סובייטיקוס הזה כבר ציינו. ליברמן לא באמת מפתיע. גם לא ישי או סימן.

התגובה הציבורית הפתיעה. כל כך התרגלנו לענישה קולקטיבית בגדה וברצועה, שאנחנו מאמינים שאפשר להחיל אותה בקלות גם על עמים אחרים, אם אינם נכנעים למשמעתנו; שהיא, בעצם, קו הפעולה הראשון.

כל כך התרגלנו לחופש עיתונות המוגבל בישראל, שנעצר בקו שקובע איזה פקיד במשרד הבטחון, עד שכמעט ולא נשמע קול מחאה על פגיעה בעבודתו של עיתונאי זר. לפני כמה שנים, מאמר מערכת ב"מעריב" קרא להפצצתה של צרפת בנשק גרעיני (!), שזה, איך לומר, טיפה חמור יותר, ואף אחד לא ציפה שישראל תנזוף ב"מעריב" או תתנצל. כותב הטור פוטר, וזהו. מה שנערץ בדנים בעת מהומות הקריקטורות – הסירוב החד להתנצל על פעולתו של עיתון, או לנסות לצנזר אותו (ויצוין ששוודיה לא עמדה במבחן הזה) – הופך כעת לבזוי: ממשלת שוודיה חייבת לנו התנצלות, כי…

כי מה? שמתי לב לדבר קטן: ישראל לא הודיעה שהיא תתבע את העיתון. בתוך כל צווחות ה"אנטישמיות", היא מעולם לא הכחישה רשמית את הידיעה שהוא הביא. ואולי ישראל הרשמית יודעת למה.

* * * * *

לירן לוטקר, שקרא את הכתבה של האפטון בלאדט במקור – דבר, שוב, שמעט מאד טרחו לעשות, ועד כה לא הופץ תרגום מהימן שלה – ציין שהטקסט של הכתב דונלד בוסטרום עוסק בסחר האיברים בישראל, שעד לאחרונה לא הוסדר בחוק והיה פרוע יחסית. הטענה שחיילים ישראלים קוצרים איברים מפלסטינים היא חלק קטן יחסית מהכתבה, והיא מתמקדת במקרה של בילאד אחמד ג'נאן. יצוין שבוסטרום מצהיר במפורש שהוא לא נכח בתקרית, שהוא שמע עליה מכלי שני, והוא מקפיד לצטט את תגובת דובר צה"ל. זו, שכידוע לא הגיעה לציבור הישראלי.

מה קרה שם? ב-1992, על פי הטענה, ירו חייילי צה"ל בבילאד אחמד ג'נאן, העלו את גופתו על מסוק, והחזירו אותה לאחר כמה ימים כשכמה מאבריה חסרים. נטען ש"קולות האתים התערבבו בקולות הצחוק של החיילים, שרק רצו ללכת הביתה" – והקטע הזה נשמע לגמרי סביר, מנסיוני.

אבל מה קרה לגופתו של ג'נאן? כנראה שקרה לה משהו, אחרי הכל, אם הסיפור מסתובב כבר 17 שנים. זה לא מריח כמו השקר הפלסטיני שהורגלנו לקבל. השקרים האלה בדרך כלל עדכניים. הם מתייחסים למשהו שקרה אתמול או שלשום, לא לאירוע משלהי האינתיפאדה הראשונה. עם זאת, הסבירות שמדובר באיברים להשתלה היא אפסית. לאיבריו של אדם שכבר מת אין כמעט ערך; לאיבריו של אדם שנורה בחזהו ורגליו, עוד פחות. אז מה קרה?

אין לדעת, אבל אפשר לשער. פה צריך לזכור איך התנהל המכון המשפטי באבו כביר באותה תקופה. מאחר וחלק ניכר מהישראלים הם עובדי אלילים – הנה הוכחה משעשעת מהזמן האחרון – לא היו לפתולוגים די גופות להתאמן עליהן.

חסידי הדמון יהווה מאמינים שהוא כל יכול, אבל משום מה גורסים שהאומניפוטנטיות הזו נבלמת בשלמות הגופה: הישות הקוסמית העוינת מסוגלת להחיות את כל המתים, אם ממש יתחשק לה, אבל משום מה איננה מסוגלת להחיות גופה החסרה איבר. אי כך ובהתאם לזאת, מאמיני הכת – ולא מדובר רק בחובשי כיפות; כמו תפיסת טוהר הדם, גם התפיסה הזו נפוצה גם בקרב "יהודים חילונים" רבים – אינם מוכנים לתרום את גוויותיהם למחקר.

זו, כמובן, זכותם המלאה. אבל זה השאיר את המכון, בראשות פרופסור יהודה היס, בבעיה. הם מצאו פתרון: התאמנו, פה ושם, על גופות של חיילים. כשהם הפריזו – כשאב גילה שגופת בנו החייל נותחה, כשנמצא שאבריו של חייל אחד הושתלו בגופו של חייל אחר – פרצה שערוריה ענקית. "ידיעות אחרונות" מצא בשנת 2000 שבמכון התנהל סחר בלתי חוקי באיברים לצרכי מחקר. אליוקים רובינשטיין הרחום והחנון, כהרגלו, נזף בפרופ' היס, שנאלץ זמן קצר לאחר מכן לפרוש, אבל לא העמיד אותו לדין.

יצוין שכפי שחשף הבוקר רוני שקד ב"ידיעות", אפילו בני משפחתו של ג'נאן לא סבורים שמדובר בקצירת איברים לצורך השתלה – אבל עדיין רוצים לדעת מה קרה לבן שלהם. מה קרה לו, זה משהו שממשלת ישראל מעדיפה לא לדבר עליו. מותר לתהות אם כל צווחות "עלילת הדם" ו"אנחנו לא מפריכים אנטישמים" מיועדות להסיח את הדעת מכך שישראל בעצם לא ענתה על השאלה, ועל כך שמרכז הכתבה של האפטון בלאדט היה חוסר הסדירות בכל הנושא בישראל.

זו, אחרי הכל, עמדה שקשה מאד להגן עליה: לך תסביר שאיזה פתולוג שיצא משליטה קצר איברים של פלסטיני, אבל רק לצרכי מחקר, ושהוא לא עצר גם בפלסטינים ולא בחל גם בחיילי צה"ל, וכשכל העסק התברר אנחנו, אה, העברנו אותו לתפקיד אחר. זה לא נראה טוב, זה מורכב מדי, בואו נגיד שמדובר באנטישמיות.

יש רק בעיה אחת בשיטה הזו: אם יסתבר שזה אכן מה שקרה לגופה של ג'נאן, השערוריה העולמית תהיה ענקית. אף אחד, ובצדק, לא יאמין יותר לשום הצהרה ישראלית. בהתחשב בגודל השערוריה, סביר שיש מי שכבר החל לבדוק את הנושא. כדאי, כדאי מאד, שמי שהחליט על המסלול הזה להתמודדות עם פרסום זניח – הפיכתו לשערוריה בינלאומית – וידא היטב את העובדות לפני שעשה זאת.

זהותו של שר החוץ לא מעוררת אמון רב בנושא.

(יוסי גורביץ)

הפגנה משונה נערכה מול שגרירות ארה"ב ביום רביעי האחרון: קבוצה של אנשי ימין, שחלקם היו מחופשים לאינדיאנים, במחאה על התנגדותו של ממשל אובאמה לבניה בהתנחלויות. הסיבה לתחפושת היתה, כמסתבר, כדי למחות על דו פרצופיותה של ארה"ב: מי שהורישה את הילידים האמריקניים, לעיתים תוך כדי טבח ובמקרים אחרים באמצעות הרעבה וגירוש, לא מניחה לישראל לעשות מעשים דומים.

טענות דומות משמיע הימין בעקביות כלפי מדינות אירופאיות: לא נקבל, הם אומרים, הטפות מוסר מצד האנגלים שכבשו את אירלנד, ולא מהצרפתים על המלחמה הפראית שניהלו בשעתו באלג'יר. מי שעשה דברים כאלה, אי אז בעברו, שיואיל ויסתום את הפה.

כלומר, החטא הקדמון של ארה"ב – נישול והשמדה של ילידיה – ושל אירופה (הקולוניאליזם), לא רק שאיננו מגונה על ידי אנשי הימין, אלא הוא מופת שיש לנופף בו. יצא המרצע מן השק: הימין המתנחל מודה, באמצעות ההשוואה, שגם מה שהוא עושה הוא גזל, שיעבוד ורצח. הוא פשוט לא מבין למה לא נותנים לו ליהנות מאותן פריבילגיות.

האנלוגיה לא עובדת, אבל אל תבלבלו אותם עם עובדות. אירלנד כבר הפכה ל"שתי מדינות לשני עמים" ב-1920, עם הקמתה של איירה. המיעוט הקתולי שבצפון אירלנד הוא, ובכן, מיעוט; והוא בוחר נציגים לפרלמנט האנגלי. צרפת נסוגה מאלג'יר, ולקחה איתה את מיליון וחצי המתנחלים שלה, למרות גל הטרור הפרוע שלהם (שכלל מרד צבאי ונסיון התנקשות בחיי דה גול); אלג'יראים רבים – רבים מהם חארקי, לוחמים שפעלו לצד הכוחות הצרפתים, ומספרם עולה על אלה שנלחמו בשורות ה-FLN – קיבלו אזרחות צרפתית. ראוי גם לציין שהמרד הצבאי בסוף ימי הכיבוש הצרפתי נבע מסירובם של חיילים צרפתים להפקיר את החאקרי לחסדיהם המפוקפקים של מעריצי פראנץ פאנון. ילידים אמריקנים, אלה מהם שנותרו, חיים בשמורות אוטונומיות או זוכים לאזרחות אמריקנית. רבים מהם שירתו, ומשרתים, בכוחותיה המזוינים.

הפלסטינים, מצד שני, לא זכו למדינה משלהם, אפילו אוטונומיה אין להם – לא מעט, אמנם, בשל חוסר יכולתם לקבל הכרעה היסטורית ולכפות אותה בקשיחות הנדרשת על ארגוני ה"פורשים" שלהם – והמתנחלים אפילו לא מעמידים פנים שיש בדעתם לתת להם זכויות כלשהן. למעשה, הם פועלים שוב ושוב לשלילת אזרחותם של אזרחי ישראל הערבים.

המתנחלים וסייעניהם, מפייגלין ויעלון בימין ועד ברק בשמאל – הוא השתתף בהכנסת ספר תורה במזרח ירושלים, במעמד ברוך מרזל – כלל לא מבחינים שהטיעון הזה לא מטיל רפש באירופים או באמריקנים: הוא פשוט מכניס אותם לרשימת חלאות המין האנושי העדכנית. תירוצים לא חסרים, רובם שקריים: החל מטענת "שמדינה אחרת לא תגיד לנו איפה לבנות", המתעלמת מהעובדה שהגדה המערבית מעולם לא סופחה לישראל, ועבור בטענת "אי אפשר להגיד ליהודי איפה לשבת בארץ ישראל".

יהודים רוצים לגור ב"ארץ ישראל"? סבבה. שיעשו את זה תוך הגעה להבנות עם האוכלוסיה המקומית. אבל לא על זה מדברים תומכי המתנחלים: הם לא רוצים ישיבה, הם רוצים כיבוש, מגובה בצבא ישראלי. רוב מוחלט של "ארץ ישראל" מעולם לא היה בריבונות יהודית; כל ימיה של הריבונות היהודית (ישראל, כזכור, טוענת שאיננה הריבון שם) בגדה המערבית הם כ-80 שנים, וזה היה לפני יותר מ-2,000 שנים. רצוי להזכיר שרוב היהודים לא טרחו באותה תקופה לחיות כאן, ושהקשר בין יהודים ישראלים ליהודים שחיו פה בסביבה בימי הורדוס רעוע במיוחד. ההיסטוריוגרפיה הציונית נאחזה במשפחה אחת בפקיעין, שכביכול היוותה קשר שלא נותק מאז ימי אלכסנדר ינאי ועד ימינו. במצרים היתה התיישבות יהודית רציפה הרבה יותר, וכנראה גם קדומה יותר.

יש לשמוח על כך שהמתנחלים מודים, גם אם במשתמע, ש"זכותם" על הארץ נובעת לא מאיזו זכות כלשהי, אלא מפעולותיהם של המקבילים המקומיים לשרידן וקאסטר. יש להודיע להם שקצת איחרו את הרכבת – כיבוש לא מהווה טיעון לגיטימי מאז משפטי נירנברג. כן, הממזרים שינו את הכללים. לא, אי אפשר לומר שלא הודיעו לכם על זה. תתמודדו.

(יוסי גורביץ)

האל האכזר פער אמש (ב') שוב את פיו של השר לענייני כלום (רשמית: לענייני אסטרטגיה), בוגי "משה" יעלון. הלז, שעדיין לא שכח איך הצליח לגרום לעצמו לאבד שנה רביעית בתפקיד הרמטכ"ל (לא, הוא לא "הודח"), הודיע שההתנתקות היתה טעות (את זה התרגלנו לשמוע ממנו), ושיש לחזור לחומש, ההתנחלות לשעבר שלדבריו יש לה חשיבות אסטרטגית ממדרגה ראשונה. עוד הוסיף יעלון ש"הנסיגות נתנו רוח גבית לטרור".

הבה ננסה לפרק את הדברים האלה. ראשית, אדוני הרא"ל המתוסכל, האם אתה זוכר מי היה אחראי לתכניות הנסיגה מחומש? הרשה לי לרענן את זכרונך (קציני צה"ל סובלים תמידית מבעיות זכרון מביך): אתה. תפקידך הסתיים כחודשיים לפני ביצוע ההתנתקות. היא הוכרזה בסוף 2003, אושרה סופית בכנסת באוקטובר 2005, ואתה לא עשית כלום. כלומר, ייללת הרבה בתקופה ההיא, חתרת תחת הממשלה שמינתה אותך, אבל היית פחדן מכדי לשים את הדרגות על השולחן וללכת. היום אתה אומר שידעת שהדבר יקדם את הטרור – אבל בפועל, אז אחזת בחוזקה בקרני המזבח, עד שגילית שהנעליים שלך לא מפסיק גבוהות.

כלומר, בין מה שהצהרת שהוא בטחון ישראל ובין בטחון הקריירה שלך, אתה בחרת באפשרות האחרונה. צריך, על כן, לתהות גם עכשיו: האם הדברים שאתה אומר נובעים מדאגה לבטחונה של ישראל, או שמא מדאגה למצבה הרעוע של הקריירה הפוליטית שלך? האם יש צורך להזכיר לך, הוד כבוד הגנרל בדימוס, שרק לפני פחות מחודש נפנף אותך ראש הממשלה כמו זבוב טורדני, והוריד אותך על ארבע בפרשת הפשרות הקרקעות, שרק שבוע לפני כן הצהרת שהיא ייהרג ובל יעבור? האם יותר לנו, אדוני אוכל החינם, מי שרצה להיות שר חינוך או שר בטחון והסתפק בלשכה ריקה מתוכן, לחשוד שכל ההצהרות אתמול היו מיועדות להשיב חיים לגווייתך הפוליטית?

ההתנתקות, אתה אומר, נתנה רוח גבית לטרור. הבה נבדוק את העובדות. אתה היית סגן רמטכ"ל בשנים 2000-2002, ומיולי 2002 עד יוני 2005 שימשת כרמטכ"ל. במהלך התקופה הזו, נרצחו 531 ישראלים בפיגועי התאבדות. בזמן שחלף מאז סוף כהונתך כרמטכ"ל, נרצחו 35, ורק 30 מהם נרצחו מאז ההתנתקות. כלומר, בהשוואה לימי האסון של כהונתך – והיית, להזכירך, סגן רמטכ"ל פעיל מאד – הימים שלאחר הנסיגה מהרצועה הם לא בדיוק גן עדן, אבל הרבה יותר טובים משתרצה שנאמין. נתונים על הרוגים מפיגועים אחרים אין לי, אבל אני בספק אם הם ישנו את התמונה משמעותית.

נזכיר עוד דברים לא נעימים. יש לך, אדוני הגנרל, הרבה מאד דם ישראלי על הידיים. כי במהלך שנות הזוועה 2001-2003, כשאמרנו בבוקר מי יתן ערב ובערב מי יתן בוקר, כשישראלים קשי יום היו מהמרים כל בוקר על חייהם בתחבורה הציבורית, אתה – יחד עם כל הממסד הצבאי, לא היית לבד – נעצת את רגליך האחוריות בקרקע ומנעת את הקמת גדר ההפרדה, למרות תחינות השב"כ, למרות שברצועת עזה היא הוכיחה את עצמה היטב. הגדר – הישראלים – לא עניינו אותך. אתה התעניינת ב"צריבת התודעה" של הפלסטינים, והציבור הישראלי היה מבחינתך אסופה רקובה של אנשים שרק רוצים לחיות, השפלים. אבי דיכטר היה הגון מספיק כדי להתנצל בשם ארגונו, ולהודות שנכשל; אתה מעולם לא הודית בטעות.

אה, כן – עליית כוחות הג'יהאד. אולי זכורות לך, אדוני הגנרל, השנים 2002-2005. היית אז רמטכ"ל. את מירב מרצך הפנית לחיסולה של הרשות הפלסטינית. בחמאס כמעט ולא נגעת. פיגועים שבוצעו על ידי החמאס זכו לתגובה הולמת, בדמות חיסול אנשי הרשות. למעשה, הוד מעלת האסטרטג, אתה היית סייען ראשון במעלה לחמאס ברצועת עזה, ועשית יותר מכל אדם אחר כדי להשמיד את התשתית הרעועה גם כך של הרשות שם. אזכיר לך, הוד אצטגננותו, גם אם אין הדבר נעים, שבאותה תקופה אתה ראית את האיום הגדול לישראל כגלום באחד, יאסר ערפאת. הוא התפגר בתקופה שבה עדיין היית רמטכ"ל, כמעט אף אחד לא זוכר אותו היום, ומכל תיאוריות הקונספירציה שלך שהתחזו להערכה מודיעינית – "ערפאת שולט בגובה הלהבות" היא הידועה שבהן – לא נשאר כלום.

שניה, כבוד השר. לא סיימנו. שנה אחרי שעזבת את צה"ל, קרה משהו קטן בלבנון. אולי שמעת על זה. מלחמונת. מבצעונצ'יק. הצבא – זה שהשארת לרמטכ"ל שבא אחריך, זה שכסגן רמטכ"ל היית אחראי על "בניית הכוח" שלו – לא הצליח לחסל מיליציה מקומית, ספג אבידות קשות, ולא הצליח לפתוח קו תחזוקה באורך של חמישה קילומטרים בשטח עוין. החיזבאללה, משום מה, לא התרשמו מהתחזית שלך שהקטיושות שלהם יחלידו, והפגינו יכולת מרשימה למדי לידות אותן עד חיפה, כשצבא הבט"ש שלך, צבא "צורבי התודעה" וחושפי שדות התותים, הצבא שהרגלת להלחם בחוליות פלסטיניות חמושות למחצה – לא מסוגל להגן על תושבי ישראל, לא מסוגל לבלום את הירי, לא מסוגל להתקדם אחרי ספיגת אבידה ראשונה. זה היה, אדוני הגנרל, הצבא שאתה בנית.

על כן, כמובן, עשית את אחד המעשים הבזויים ביותר שנעשו כאן: מיהרת ותקעת סכין בגב הממשלה, שעוד לא התאוששה מהמלחמה. תבעת מיד את התפטרותה ואת התפטרות הקצונה הגבוהה. הייתה לך החוצפה לומר ש"לא הופתעת מכלום", כי ידעת שאף אחד לא יזכור שב-2004 אמרת אתה – אתה ולא שרף, אתה ולא מלאך חבלה – ש"החיזבאללה לא ינסה לחטוף חיילים". האשמת את ראש הממשלה אולמרט שהוא יצא למתקפה האחרונה בלבנון כ"ספין מושחת" – טענה שוועדת וינוגרד רמסה. הצטרפת למקהלת הסכין בגב – מקהלה שחלוץ, גנרל כושל פחות וישר יותר, דחה בבוז. הצבא, הוא הודה, "לא סיפק את הסחורה". הוא, ולא הממשלה.

אשר לעומק החשיבה האסטרטגית שלך, ראוי אולי לציין שלא מזמן פלטת בפומבי את השטות הבאה: הפתרון לסכסוך הישראלי-איראני הוא… סיכול ממוקד. כי זה, כידוע, הצליח נהדר מול המנהיגות הפוליטית של החמאס.

די, די כבר. לא עוד. עד מתי, בוגי, תנצל לרעה את סבלנותנו? במדינה מתוקנת היית מוצא את עצמך במצבם של ווסטמורלנד ומק'נמארה אחרי ויאטנם. בצבא נורמלי, היו רומזים לך בגסות שהגיעה השעה לתקוע לעצמך כדור בראש.

אבל אנחנו לא חיים במדינה נורמלית, ואשר לצבא – איש מחברי המטכ"ל של 1973 לא התאבד אחרי מלחמת יום הכיפורים, כך שאין הרבה למה לצפות. אנחנו תקועים איתך להרבה, הרבה שנים. אפשר להתנחם בכך שכפי שהדברים נראים עכשיו, אתה תהיה האפרים סנה של הימין.

גם כן נחמה.

(יוסי גורביץ)

(לדולי, באיחור קל)

בשבוע שעבר, ענה הרב שלמה אבינר – מאבי אבות ההתנחלויות – על שאלה אקטואלית, הנוגעת להפסקת שירותו של תא"ל (בקרוב, תודה לאל, בדימוס) עימאד פארס. כהערת אגב אציין שלגבי דידי צריך היה פארס לפרוש כבר ב-1997, כשהורשע בכך שסטר לנהג שלו, ושהעובדה שהוא קודם הלאה אומרת משהו על כל העמדת הפנים הצבועה של צה"ל באשר להתעללויות שנחשפו לאחרונה, אבל זה באמת נושא אחר.

בחזרה לאבינר. הוא נשאל שאלה מוזמנת, כל כך מוזמנת שהיא היתה צריכה להגיע עם כתובית גילוי נאות: האם ראוי בכלל שקצין דרוזי ישרת בצה"ל. התשובה עליה ברורה למדי ואבינר לא התחמק ממנה: היא שלילית. על פי ההלכה, למלך יהודי אסור להעמיד קצינים זרים. לא יעלה על הדעת שיהודי קדוש יקבל פקודות מגוי מטונף. גם חייל גוי לבדו לא יעלה על הדעת.

אלו אינם דברים חדשים, מבחינתו של אבינר. הוא אמר אותם כבר בעבר, לאחר שאותו מועל באמון, אלעזר שטרן – ההוא שהוציא מסמכים פנימיים של הצבא לעיתונאי כדי להשמיץ חייל, ואנחנו שילמנו את פיצויים – נער ש"חיילים לא יהודים הם חיילים פחות טובים". והאמת, הוא לא יכול היה לומר אחרת.

אבינר, כמובן, עטף את דבריו בכל הקשקשת הרגילה על כך שהוא לא מציע שינויים בצה"ל, שאין לו שום דבר נגד דרוזים, ושזו המציאות – אבל הוא לא היסס כלל לומר שהמציאות איננה ראויה, ושבמציאות הראויה כל מה שישאר לדרוזים יהיה שירות לאומי. הוא נמנע מלציין שבאותה מציאות ראויה הדרוזים יהיו עם כבוש המעלה מס, כי זה כנראה מוגזם מדי. זה אותו ה"מלכתחילה", אותו אמצעי התחמקות, שבו אחז הרבצ"ר רונצקי כשאמר ש"מלכתחילה" אסור להעניק טיפול רפואי לשבויים שאינם יהודים ואותו "מלכתחילה" שבשלו העז לומר לחיילות דתיות שעצם גיוסן מנוגד לדעת הרבנים.

אצל אבינר זה מדאיג יותר, כי הוא אמור היה להיות הדתי-ממלכתי-פר-אקסלנס. במשך שלושים שנה מבלבלים לנו את השכל שאין לנו ממה לחשוש מחובשי הכיפות הסרוגות, כי הם "ממלכתיים" ומקדשים את המדינה ובמיוחד את צה"ל. האגדה מספרת שאחד הרבנים ה"ממלכתיים", משנשאל על ידי תלמידו אם מותר לו להגיע לחופה במדים, אמר שלא רק מותר, גם מומלץ: מדי צה"ל הם כמדי כהונה.

על פניו, הממלכתיים צריכים היו לשמוח על גיוסם של חיילים דרוזים: זו ראיה-לכאורה לכך שהאידיאולוגיה שלהם איננה גזענית, שהיא מוכנה לקבל גם לא יהודים, אם אלו רק יביעו את תמיכתם במדינה. הרי זו הטענה החוזרת ונשנית של כמעט כל חובשי הכיפות (ולמעשה, כמעט כל היהודים): אם רק הערבים היו נאמנים…

אבל הדרוזים הפגינו ברית דמים של נאמנות, וכל מה שהם קיבלו הוא עשרות שנים של הזנחה וקיפוח. ועכשיו חושף לעינינו אבינר את ערוות "הממלכתיות הדתית": גם עדה נאמנה לישראל לא תוכל להעלות על הדעת שתהיה שוות זכויות. אבינר רוצה להחזיר את מעמדם של הדרוזים ל-1950, או בעצם למקום הרבה יותר גרוע: לזה של "גרי תושב", ההלוטים של היהודים (או, אם לדייק, הפנטזיה של היהודים על הלוטים).

כדי להבין את משמעות הביטוי "גר תושב" או "בן נח" לעומקו, נציין שנשים שנאנסות אונס חוקי לחלוטין על ידי חיילים יהודים בצבאו האידיאלי של אבינר (והרמב"ם מבהיר היטב שמדובר באונס: "וכן בועל אשה בגיותה, אם תקפו יצרו. אבל לא יבעול אותה ויילך לו, אלא מכניסה לתוך ביתו…ואסור לבעול אותה ביאה שניה, עד שיישאה"), ומסרבות לוותר על דתן הקודמת, אינן נחשבות ל"גרות תושבות" ועונשן מיתה. זה מה שמייעדים האבינרים לדרוזים, זה מה שמסתירה קליפת ה"ממלכתיות" שלהם.

ראוי גם לציין שבשנים האחרונות, מתקבל הרושם שהקיצוניים בסרוגי הכיפות מחפשים לעצמם מריבה עם הדרוזים. פלגים קיצוניים במיוחד הדפיסו כרוזים הקוראים לגרש את הדרוזים, וערב ההתנתקות נפוצו ידיעות – שלא אומתו – על פסקי הלכה המתירים לפגוע בחיילים דרוזים במהלך ההתנתקות. המתנחלים עשו בשנים האחרונות מאמצים להתנחל דווקא בפקיעין, שבה יש אוכלוסיה דרוזית גדולה, מה שהוביל למהומות קשות. בהחלט יכול להיות שהם רואים בדרוזים אבן נגף קשה במיוחד, מכשול אידיאולוגי ותיאולוגי גדול: לא- יהודים שמשרתים בהצטיינות לצד יהודים, מתוך אידיאולוגיה משותפת של הגנה על המקום בו הם חיים – דבר המציג ללעג הציבור את ערוות טיעוני "עם לבדד ישכון" של חובשי הכיפות.

(יוסי גורביץ)

הגז נורה, הפעם, עוד קודם שהחלה ההפגנה.

ביום שישי נסעתי בפעם השניה לבילעין. זה היה לאחר שהתברר שלצבא יש שיטה ייחודית לטפל בתביעות משפטיות: בשבועות האחרונים, אחרי שתושבי הכפר הגישו תביעות כנגד החברה הצרפתית שאחראית לבניית ההתנחלות שאמורה להיבנות על שטחיהם הגזולים, החל הצבא בפשיטות על הכפר ובמעצרים שיטתיים. דובר צה"ל שיקר כהרגלו, ואמר שאין שום קשר בין המקרים. זה מה שהם אמרו, גם כשמיהרו לעצור את אביה של זו שצילמה את עמרי בורברג ול' יורים בעציר כפות.

באו הרבה מאד אנשים. הרבה ישראלים, הרבה בינלאומיים, הרבה מצלמות. אולי בגלל זה – אפקט "האח הקטן" – האלימות הפעם היתה מוגבלת הרבה יותר. בפעם שעברה, התקבל הרושם שהחיילים שיחקו איתנו: ירו גז לשלוש נקודות, כך שנוצר משולש של חנק שממנו קשה היה להמלט. הפעם הם היו רגועים יותר. הם ירו פחות גז, אם כי ירו אותו עוד קודם לפתיחת ההפגנה ומטח מאוכזב אחרון אחרי שהוכרז על סיומה. הגאדג'ט החדש של הבהמה הירוקה, "הבואש", ירק מטח של משהו מסריח במיוחד על ערימה של מפגינות בינלאומיות, בעיקר צרפתיות וספרדיות אם הבנתי נכון, ועשה עוד קצת כדי להבאיש את ריחה של ישראל בעולם.