(לדולי, באיחור קל)

בשבוע שעבר, ענה הרב שלמה אבינר – מאבי אבות ההתנחלויות – על שאלה אקטואלית, הנוגעת להפסקת שירותו של תא"ל (בקרוב, תודה לאל, בדימוס) עימאד פארס. כהערת אגב אציין שלגבי דידי צריך היה פארס לפרוש כבר ב-1997, כשהורשע בכך שסטר לנהג שלו, ושהעובדה שהוא קודם הלאה אומרת משהו על כל העמדת הפנים הצבועה של צה"ל באשר להתעללויות שנחשפו לאחרונה, אבל זה באמת נושא אחר.

בחזרה לאבינר. הוא נשאל שאלה מוזמנת, כל כך מוזמנת שהיא היתה צריכה להגיע עם כתובית גילוי נאות: האם ראוי בכלל שקצין דרוזי ישרת בצה"ל. התשובה עליה ברורה למדי ואבינר לא התחמק ממנה: היא שלילית. על פי ההלכה, למלך יהודי אסור להעמיד קצינים זרים. לא יעלה על הדעת שיהודי קדוש יקבל פקודות מגוי מטונף. גם חייל גוי לבדו לא יעלה על הדעת.

אלו אינם דברים חדשים, מבחינתו של אבינר. הוא אמר אותם כבר בעבר, לאחר שאותו מועל באמון, אלעזר שטרן – ההוא שהוציא מסמכים פנימיים של הצבא לעיתונאי כדי להשמיץ חייל, ואנחנו שילמנו את פיצויים – נער ש"חיילים לא יהודים הם חיילים פחות טובים". והאמת, הוא לא יכול היה לומר אחרת.

אבינר, כמובן, עטף את דבריו בכל הקשקשת הרגילה על כך שהוא לא מציע שינויים בצה"ל, שאין לו שום דבר נגד דרוזים, ושזו המציאות – אבל הוא לא היסס כלל לומר שהמציאות איננה ראויה, ושבמציאות הראויה כל מה שישאר לדרוזים יהיה שירות לאומי. הוא נמנע מלציין שבאותה מציאות ראויה הדרוזים יהיו עם כבוש המעלה מס, כי זה כנראה מוגזם מדי. זה אותו ה"מלכתחילה", אותו אמצעי התחמקות, שבו אחז הרבצ"ר רונצקי כשאמר ש"מלכתחילה" אסור להעניק טיפול רפואי לשבויים שאינם יהודים ואותו "מלכתחילה" שבשלו העז לומר לחיילות דתיות שעצם גיוסן מנוגד לדעת הרבנים.

אצל אבינר זה מדאיג יותר, כי הוא אמור היה להיות הדתי-ממלכתי-פר-אקסלנס. במשך שלושים שנה מבלבלים לנו את השכל שאין לנו ממה לחשוש מחובשי הכיפות הסרוגות, כי הם "ממלכתיים" ומקדשים את המדינה ובמיוחד את צה"ל. האגדה מספרת שאחד הרבנים ה"ממלכתיים", משנשאל על ידי תלמידו אם מותר לו להגיע לחופה במדים, אמר שלא רק מותר, גם מומלץ: מדי צה"ל הם כמדי כהונה.

על פניו, הממלכתיים צריכים היו לשמוח על גיוסם של חיילים דרוזים: זו ראיה-לכאורה לכך שהאידיאולוגיה שלהם איננה גזענית, שהיא מוכנה לקבל גם לא יהודים, אם אלו רק יביעו את תמיכתם במדינה. הרי זו הטענה החוזרת ונשנית של כמעט כל חובשי הכיפות (ולמעשה, כמעט כל היהודים): אם רק הערבים היו נאמנים…

אבל הדרוזים הפגינו ברית דמים של נאמנות, וכל מה שהם קיבלו הוא עשרות שנים של הזנחה וקיפוח. ועכשיו חושף לעינינו אבינר את ערוות "הממלכתיות הדתית": גם עדה נאמנה לישראל לא תוכל להעלות על הדעת שתהיה שוות זכויות. אבינר רוצה להחזיר את מעמדם של הדרוזים ל-1950, או בעצם למקום הרבה יותר גרוע: לזה של "גרי תושב", ההלוטים של היהודים (או, אם לדייק, הפנטזיה של היהודים על הלוטים).

כדי להבין את משמעות הביטוי "גר תושב" או "בן נח" לעומקו, נציין שנשים שנאנסות אונס חוקי לחלוטין על ידי חיילים יהודים בצבאו האידיאלי של אבינר (והרמב"ם מבהיר היטב שמדובר באונס: "וכן בועל אשה בגיותה, אם תקפו יצרו. אבל לא יבעול אותה ויילך לו, אלא מכניסה לתוך ביתו…ואסור לבעול אותה ביאה שניה, עד שיישאה"), ומסרבות לוותר על דתן הקודמת, אינן נחשבות ל"גרות תושבות" ועונשן מיתה. זה מה שמייעדים האבינרים לדרוזים, זה מה שמסתירה קליפת ה"ממלכתיות" שלהם.

ראוי גם לציין שבשנים האחרונות, מתקבל הרושם שהקיצוניים בסרוגי הכיפות מחפשים לעצמם מריבה עם הדרוזים. פלגים קיצוניים במיוחד הדפיסו כרוזים הקוראים לגרש את הדרוזים, וערב ההתנתקות נפוצו ידיעות – שלא אומתו – על פסקי הלכה המתירים לפגוע בחיילים דרוזים במהלך ההתנתקות. המתנחלים עשו בשנים האחרונות מאמצים להתנחל דווקא בפקיעין, שבה יש אוכלוסיה דרוזית גדולה, מה שהוביל למהומות קשות. בהחלט יכול להיות שהם רואים בדרוזים אבן נגף קשה במיוחד, מכשול אידיאולוגי ותיאולוגי גדול: לא- יהודים שמשרתים בהצטיינות לצד יהודים, מתוך אידיאולוגיה משותפת של הגנה על המקום בו הם חיים – דבר המציג ללעג הציבור את ערוות טיעוני "עם לבדד ישכון" של חובשי הכיפות.

(יוסי גורביץ)