ויקום מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף; ויאמר אל עמו, "הנה עם ישראל רב ועצום ממנו. הבה נתחכמה לו, פן ירבה; והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו, ועלה מן הארץ". וישימו עליו שרי מיסים, למען ענותו בסבלותם; ויבנה ערי מסכנות לפרעה, את פיתום ואת רעמסס. וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ; ויקוצו מפני בני ישראל. ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך, וימררו את חייהם בעבודה קשה: בחומר, בלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך. ויאמר מלך מצרים למיילדת העברית, אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה, ויאמר: "בילדכן את העבריות, ראו על האבניים: אם בן הוא – והמתן אותו; ואם בת היא, וחיה". שמות, 8, 8-16.

שם יפה יש לה, ליחידת הקלגסות החדשה שלנו: "עוז". שם גברי, מלא און ועזוז. משימתה של היחידה קשה ומסוכנת: אקציות בחיפוש אחר אויבי העם הערמומיים. כך תיאר (תודה לנעמה כרמי על ההפניה) הפקח – המשטרה מכחישה כל קשר ליחידה – אסף חיון את הריגוש בתפקידו:

"לבוא לתוך בית, יש בזה ריגוש. אתה רוצה למצוא אותם. אני מת על האכיפה. לפני כמה שבועות הלכנו לבית בסביון לבדוק מידע על מטפלת לא חוקית. אנשים מפוצצים בכסף. בעל הבית הכחיש, אבל ידענו שהיא שם, מסתתרת. היא התחבאה מאחורי קיר. החזיקה ילד קטן בן שלוש. התינוק לא צייץ, אבל אז היא התחילה לבכות. היא הבינה שהיא צריכה ללכת הביתה. בשבילי לתפוס אותה זה הישג."

חיון לא נשמע כמו מישהו שהמושג "זכרון היסטורי" אומר לו משהו. "רשימת שינדלר", מבחינתו, זה כנראה עוד סרט אקשן. זה היה הדימוי הראשון שעלה לי כשקראתי את הפסקה הזו. השני היה סמדר הרן וילדתה בת השנתיים, יעל.

יש עוד:

"אני לא מתבייש במה שאני עושה. זאת עבודת קודש. אני מסתובב ברחוב עם חזה נפוח. האנשים האלה חושבים שהם מסכנים ואוי למה אנחנו מגרשים אותם. הם מזהמים את המדינה בסמים ומחלות ולוקחים מקומות עבודה למובטלים שלנו. למדינה יהיה יותר טוב אם יהיו עבודות למובטלים. הם באים ונשארים וגם מביאים ילדים. תסתובבי קצת בלוינסקי ותראי מה הולך שם. זיהום ולכלוך. זה רחוב בתל אביב, לא בתאילנד. הם יכולים להדביק במחלות. עושים שודים וגניבות. צריך להרחיק אותם. כן, הם מסכנים, והם בסך הכל באו לעבוד. אבל גם אני עובד עכשיו ואם אני לא אעשה את זה, אף אחד לא יעשה את זה. אני מקצועי. כשאני על מדים אין רגש".

ההשוואות פשוט נעשות מעצמן. אולי אומץ הלב – בחזה הנפוח שלו אני מאמין בכל לב- של חיון וחבריו יתורגם גם הוא, ביום רחוק אחד, כשתושלם המהפכה האמונית ושוב יהפוך יום גירוש הנוכרים ליום חג, לסרט. אם כך יקרה, אם עוד יהיו אמנויות בישראל, אפשר יהיה לקרוא "רשימת ציקי".

שכן אין לטעות: חיון הוא לא חריג ולא "כשל מקומי". הוא מייצג נאמן של רוח המפקד. ציקי סלע, קולונל לשעבר בצה"ל – שם ודאי רכש את מיומנותו בהתעללות בחסרי ישע, כמו גם את כישורי הרטוריקה שלו – העניק לפני כשבוע ראיון ל"מעריב". הוא אמר שם דברים מפליצים באמת, במובנה המקורי של המילה. בין השאר, טען סלע שהארגונים התומכים בפליטים ובפליטי העבודה "רוצים בהשמדתה של מדינת ישראל", לא פחות. בהפגנה של טעם טוב נדיר, השווה סלע בין אם המגורשת מישראל והמופרדת מילדיה ובין "ההיא מ'השרדות', שנפרדה מהילדים שלה לשלושה חודשים".

סלע מציע לעובדים מקל וגזר: "קחו את עצמכם מפה ותצאו ברצון. ניתן לכם את כרטיס הטיסה… אם לא תצאו בטוב, תצאו ברע. זה יהיה מלווה בטראומה לילד, בטראומה לאשה. זה לא נעים".

מאליו מובן שהפקיד הנחוש, שדורש קשיחות מאנשיו בדיוק כפי שנדרשו לה על ידי כל משטר שידע שפקודותיו אינן אנושיות, אינו מתייחס אל האנשים שהגיעו לכאן כדי למלא את החסר לכלכלה שלנו כאל בני אדם. מה שמדהים במיוחד הוא שסלע לא מוכן להתייחס אליהם גם כאל יחידות ייצור עצמאיות:

"חברים, אנחנו התבלבלנו לגמרי. הם באו לפה לעבוד, וזה נותן להם אפשרות לעזוב מעסיקים בלי בקרה. צריך לעצור את התהליך הזה… אני לא חושב שזה סביר שעובד יעבור מתי שהוא רוצה בין מעסיקים. להיפך."

סלע מתייחס אליהם כאל צמיתים, עובדים הכבולים לאדוניהם. המילה לצמית, בלטינית, היא servus. שלא במקרה, אותה מילה ציינה, כמה מאות שנים קודם לכן, עבד. כלומר, באותו מקרה מזעזע שחשפה רותי סיני, בו אסר שופט על עובדת זרה שסבלה חרפה, רעב והתעללות מצד בנה של מעסיקתה להתפטר, החבר ציקי נמצא לחלוטין בצד של המעביד המתעלל. ממתי זה סביר ש"עובד יעבור מתי שהוא רוצה בין מעסיקים"?

ואכן, שיטת העסקתם של עובדים זרים בישראל היא צמיתות מודרנית. אנחנו עוד לא ברמה של ערב הסעודית, ששם האירוח שהיא מעניקה לעובדים זרים יצא למרחק, אבל אין מה לומר, השתלבנו נהדר במרחב. קבלני העובדים, שמקבלים מכסות מהממשלה – ויום אחד מישהו יצטרך לנהל תחקיר רציני על איך התגלגלו שם כספים, בין מי למי – מקבלים מידי הממשלה רשיון לייבוא עובדים. ומאחר וזול להם יותר לייבא עובד חדש מאשר להעסיק אותו כראוי, הם מנערים את אחריותם ממנו כעבור תקופת מה, לעיתים קרובות שנה. היכולת לייבא עובד הפכה לרווחית כל כך, שכבר לפני חמש שנים נעצרה קבוצה של קבלנים בחשד שניפחה את מספר העובדים שרצתה – כולל טענה של צורך בעובדים לפרויקטי בניה שלא היו קיימים כלל. הספסרות הזו משתלמת היטב.

אבל סלע לא צד את הספסרים, את הסוחרים בבני אדם. הוא צד את האומללים שבנדחי החברה הישראלית, את אלה שלשיטתו אין להם זכות אלא להיות צמיתים, ומשברחו מבעליהם – יש לטפל בהם כבעבד נמלט: להשיבם לידי בעליהם או לגרשם. זכות להלקותם או לצרוב בבשרם טרם ניתנה לו, למרבה הצער – בג"צ ודאי יתנגד, אם כי יתכן שיידרש לכמה שנים כדי להביע זאת.

ורוח המפקד, המהלכת על פני תהום? "אם כל ילד יקבל מעמד, נמצא את עצמנו בעוד כמה שנים עם מיליון וחצי זרים". אה, כן: החשש היהודי הקדמון לטוהר הגזע, האבסולוטיות הישנה ההיא של ההפרדה, האימה משעטנז, החרדה מפני בתו המפתה או בנו האונס של הגוי. עכשיו אלה רק ילדים; עוד עשור הם יהיו האסון הלאומי הבא.

ראוי לציין שמשרד הבריאות שוקל, בהמרצתה של הסוכנות היהודית, יבוא גדול של עובדים זרים בתחום הרפואה. במקביל צפויה עליה של שיעור מסוים באחוז התמותה בישראל, שכן הסוכנות מבקשת שמשרד הבריאות יגלה קצת גמישות בתחום הידע שהם יידרשו להפגין. העובדים הללו, אם יגיעו, יהיו חסינים מפגיעתם של סלע וחיון; הם צפויים להיות יהודים.

ספק אם אפשר להפגין בצורה מובהקת יותר את האבסורד שבתחום. יד אחת מגרשת את הזרים, תוך נפנוף בכל התירוצים הישנים של "הזרים גוזלים את עבודתנו"; היד השניה מסובבת את הדלת ומביאה עובדים חדשים; היד השלישית, מוטציה ייחודית לישראל, מוכנה לקבל עובדים זרים, אפילו במחיר ירידה מסוימת בתוחלת החיים של אזרחי ישראל – אבל בתנאי שהם יוכלו להוכיח את מוצאם שלושה דורות אחורה. אם יעשו כן, יהיו מהגרי העבודה האלה – כל כך מהגרי עבודה, שהם מבקשים הנחה בבחינות – ללא-זרים רטרואקטיבית מיד עם הגעתם לישראל. ילדיהם של צמיתים שנולדו בישראל, ינקו עברית עם חלב אמם, למדו בבתי הספר שלה ולעיתים שירתו בצבאה – אלה תמיד יהיו זרים; החיונים והסלעים תמיד יחפשו אותם, חיוורים מפחד, מסתתרים מאחורי אמם. .

כשזו רוח המפקד, שזכתה לגיבוי משר הפנים, וכשברכה רשמית של הקלגסת מזכה את המגרשים הגאים ב"קיום מצוות 'וביערת הרע מקרבך', מה לנו כי נלין על עובד הקצה של מפעל הברוטליות הזה? מי לימד אותו אי פעם שלחיי אדם יש ערך בפני עצמם? הוא ינק את שנאת האדם מילדותו.

אם יש משהו מדהים, הרי זו האירוניה. המשפט הידוע ההוא של מרקס, על נטיות הקאמבק של ההיסטוריה, השמיט את האפשרות של אירוניה סרדונית, מורעלת, כזו שמודעת-לא מודעת לעצמה, זו שבחרה בה ישראל.

(יוסי גורביץ)