החברים של ג'ורג'

כן, לשחרר; לא, לא לקבל גוויות

הערב תיערך בכיכר רבין עצרת הזדהות עם שלושת החיילים החטופים. עם כל האמפטיה למשפחות החטופים, קשה לראות איך הצעד הזה יועיל למישהו. אף אחד לא חושב, יש לקוות, שנסראללה ישמע את הנאומים קורעי הלב, יוציא מטפחת, ויורה על שחרורם. ההפגנה היתה צריכה להיערך מול לשכתו של אולמרט, אבל אין להניח שלבו רחום יותר מזה של נסראללה.

החטופים הם חיילים, שלוחיה של מדינת ישראל, והיא מחויבת להחזירם. המצב חמור במיוחד בגזרה הדרומית: השבוע למדנו שחוטפיו של גלעד שליט החלו להתקוטט בינם ובין עצמם. יש להוציא אותו משם, מהר.

האתוס של מבצע אנטבה הוא זה שמונע מישראל להגיע להסכמים, ומסכן שלא לצורך את חייליה. אבל עסקאות כאלו בוצעו קודם לאנטבה וגם לאחריו. אם ישנה אופציה צבאית, יש לנסות אותה במידה ויש לה סיכוי סביר להצלחה. אם אין – ועל פי כל הסימנים, אין – יש להפסיק את המשחקים ולהודיע שאנחנו נכנסים למשא ומתן. וכשלב ראשון למשא ומתן, אנחנו רוצים לדעת שיש סחורה: על החיזבאללה וחמאס לספק ראיות עדכניות לכך שהחטופים חיים ובמצב טוב. אז אפשר יהיה להתחיל לדבר על המחיר.

אם שני הארגונים יתחמקו מהמינימום הזה, הממשלה צריכה להודיע שמבחינתה החיילים מתים עד שיוכח אחרת, ולנקוט צעדים בהתאם – להודיע שהפסקת האש מבוטלת, מבחינתה, ושהיא תנקוט כל פעולה בלבנון שתמצא לנכון. את העצורים השיעים שבידי ישראל יש לשפוט כפושעי מלחמה, ולתת להם את עונשי המוות המגיעים למי שפועל במכוון כנגד אוכלוסיה אזרחית. הם אינם חיילים ואין להם זכויות של חיילים. הא-סימטריות הזו בה ישראל משחררת אסירים ומקבלת גופות, צריכה להפסק.

לא, זה לא נחמד. כאן לא נורווגיה. הלבנונים לימדו אותנו את השיעור הזה. הגיע הזמן לומר להם שכפי שישראל איננה יכולה לרקוד על שתי החתונות – פעם להכריז שמדובר ב"מלחמה", ופעם לעצור את הנהגת החמאס בטענה שעברה על החוק – גם הם לא. אתם רוצים יחס של צבא? תתנהגו כצבא. אתם רוצים להשתמש בחולשות שלנו, בתפיסה שלנו על זכויות – תפיסה שאתם שוללים מעיקרה- כדי לנצח אותנו? אנחנו לא חלשים, ולכם אין שום זכויות. אתם פיראטים, ואנחנו נתייחס אליכם ככאלה.

עסקת השבויים האחרונה לימדה את חיזבאללה שהוא יכול לקבל מחיר טוב מאד גם תמורת עבריין אחד ושלוש גופות. את הלקח הזה, המדרבן בו זמנית חטיפה של חיילים ישראלים ואי-שמירה על שלומם, יש למחוק.

(יוסי גורביץ)

 


*

זה היה היום השישי או השביעי לשהותנו בלבנון. הצטופפנו, מזיעים, מיובשים ומורעבים בדירה בצפון הכפר א-טייבה, ובפעם הראשונה במלחמה המצ'וקמקת הזו, הורגש דכדוך של ממש באוויר. בבוקר, כשעמלנו לפרוץ לדירה, מישהו בקרבתנו שיגר טיל – שד אדום פנים ושורק של אבדון – לכיוונו של מסוק, והמלחמה לבשה לפתע פנים מציאותיות ומיידיות עבורנו. היום שעבר עלינו לאחר מכן היה מתוח ומדכא מאוד, ולא בלי סיבה. היכן שהוא, לא רחוק מאוד מאיתנו, ישבה לפחות חוליית נ"ט אחת של החיזבאללה, עם היכולת לטווח אותנו בכל רגע נתון, מבלי שהדבר אף יפריע את שגרת יומה, וכל מה שאנחנו עשינו היה לשבת, לנהל תצפיות ולהמתין.

האוכל היה מועט, את המים שאבנו מהבור המקומי. בתוך הבית היה צפוף, חשוך ועייף. ורבים מאיתנו היו במצב רוח רע. התפקוד שלנו באותו הבוקר היה מאוד לא מקצועי וזה הפחיד הרבה אנשים. כאשר אתה חש שמעליך אין מי שבאמת סופר אותך, דואג לך וכן הלאה, כל מה שנשאר לך לסמוך עליו זה אתה והאנשים שסביבך. וכשאתם מפשלים, זה מותיר אותך עם אפס דברים לסמוך עליהם. זה לא קרה הרבה, אגב, רוב הזמן התפקוד של האנשים שהיו שם היה מעל ומעבר למה שניתן לצפות למצוא ביחידת מילואים, מספיק כדי למלא את ליבך בגאווה והכרת תודה. אבל באותו הבוקר זה קרה. וזה היה מפחיד.

כל זה מובא כאן כדי להסביר מה הייתה האווירה הכללית בכוח, כשהופיעו לפתע, באמצע היום, באמצע כפר הרפאים ההרוס ההוא, זוג זקנים לבושים בשחור והחליטו להחנות את עכוזם בדיוק על השביל שבין הבית שבו הייתה המחלקה ובין הבית שבו הייתה מחלקה נוספת מהפלוגה. זה נראה היה כמו משהו מתוך מחזה סהרורי. הזקן צלע על מקל ההליכה שלו ונאנח בקולניות, מוציא מפיו כל מיני תלונות, השם יודע על מה, והאישה, שכנראה הייתה אשתו, מגדפת אותו בלי הרף על תלונותיו ועצלנותו ולעיתים בועטת בו כשהיה נשכב על הרצפה לנוח. ברקע רעמו הפיצוצים, כמו בסרט מלחמה אמריקאי.

הבית הושקט כולו. איש לא רצה להתמודד עם האפשרות שנתגלה על ידי הזקנים הללו. איש לא רצה להתמודד עם ההכרעות שגילוי כזה עשוי להביא עימו. השקט נשמר על כן, בקפידה. כולנו קיווינו שהם פשוט ימשיכו ללכת. אלא שהזקנים לא זזו משם. הם קבעו את מקומם על הכביש שלידנו והחליטו להישאר. ובעמדת קלעי הסער, אצבעו המיוזעת של חברי למחלקה כבר רעדה על ההדק. "הם מסמנים אותנו לחוליית הנ"ט," הוא אמר. ואף אחד, אף אחד לא חשב שזה מופרך. אחד אחר הזכיר את הסיפור המפורסם של החבר'ה של דני מט, הסיפור העגום ההוא של ה-ל"ה. וזה עם האצבע הרועדת אמר "כדור אחד, זה כל מה שאני צריך. כדור אחד". מעולם לא חשבתי שאומר זאת, אבל הבנתי אותו היטב.

כשיצאתי למלחמה הזו, הדברים היו לי ברורים מאוד בכל מה שקשור להכרעות מוסריות כגון אלו. הרג אזרחים מבחינתי הוא רצח, פשע מלחמה. נקודה וסימן קריאה וכל חיזוק אחר שניתן לתת לכך. באותו היום, כשחבר אחר שלי אמר שלדעתו מדינת ישראל הומאנית מדי בשדה הקרב, הצצתי מבעד לחלון בזוג הזקנים הללו וחשבתי מה היה קורה אילו בעוד דקה היה טיל פוגע בבית שלנו, והחדר היה מתמלא לפתע בדם והפרשות, באיברים כרותים וזעקות נואשות לעזרה, בפאניקה ואימה, ומוות. האם גם אז הייתי חושב שזה מחיר ראוי לשלם. ומה על הורי המתים והפצועים. האם הם היו חושבים שבנם הוא מחיר ראוי לשלם על התנהגות אנושית בשדה הקרב? האם הורי היו חשים כך? הוריך? חבריך?

הזקנים נשארו שם כל אותו היום, ובלילה, חוליית הנ"ט ההיא קנתה את עולמה בספר התהילה של החיזבאללה. היא הרימה ראשה והטילים שהיא ירתה עברו כל כך קרוב לראש שלנו, שעד עכשיו הלב שלי לעתים מחסיר פעימה על קולות שריקה רועמים. הטילים הללו לא היו מיועדים לנו, ככל הנראה. הם עשו שמות בטנקי המרכבה שעבדו כמה קילומטרים דרומה לנו, אבל הם יכולים היו להיות מיועדים לנו באותה המידה. וכל פעם שנשמעה בבית הזעקה "סאגר, סאגר", והדבר האדום והשורק מהגהינום יצא למנוסת השדים שלו באוויר, כולנו אחזנו בשכפצ"ים ובקסדות שלנו, ירדנו לרצפה והשתופפנו בפחד, מחכים לבום האיום, ולהתרחשות הנוראה שתבוא בעקבותיו ללא ספק. ולמטה ברחוב, הזקנים ייללו ונאנקו, וקיללו.

אינני יודע מה קרה ביחידות צה"ל האחרות במלחמה הזו. שמעתי וראיתי מספיק במהלך שירותי הצבאי ולאחריו, כדי לדעת שמדינת ישראל וצה"ל אינם בשום פנים ואופן "הומאניים מדי בשדה הקרב". אבל אני יכול להעיד שהיחידה שבה הייתי הפעם התנהגה באופן נערץ, בכמה וכמה מקרים. במקרה זה, משהתברר שהזקנים אינם עומדים לזוז משם, נלקחה ההחלטה לקחת את הסיכון ולהניח להם. יתר על כן, מישהו מהמחלקה ששכנה קרוב יותר אליהם החליט להסתכן ולזרוק להם מעט מים ומזון, לאחר שנראה היה שהם במצוקה. זה לא עזר הרבה. ביום שלאחר מכן, הזקן נפטר, אינני יודע ממה, אבל לא משום דבר שאנחנו עשינו, והזקנה הפסיקה את הבעיטות והגידופים, שמה את ראשו בחיקה והחלה לקונן עליו בהתייפחויות קולניות שהדהדו מקירות הבתים המחוררים במקום הנטוש והארור ההוא.

* * *

אינני רוצה כרגע לדבר על השאלה האם במידה וישראל הייתה "הומאנית פחות", ניתן היה להשיג ניצחון במלחמה זו או אחרת. התשובה לכך לדעתי היא לא, אבל נתווכח על כך מאוחר הרבה יותר בבקשה.

הנקודה כרגע היא שהמקום שבו אידיאלים נבחנים הוא לעולם לא ליד הכורסא, לעולם לא ליד המקלדת, לעולם לא בבית הקפה. שם חושבים עליהם. שם מעצבים אותם ומתווכחים עליהם, דבר חשוב כשלעצמו, אולם נקודת המבחן עבורם שונה מאוד. האתאיסט לעולם לא יידע אם הוא אתאיסט באמת, עד הרגע שבו הוא עומד למות והכומר מציע לו להתוודות. הקומוניסט לעולם לא יידע מי הוא באמת, עד הרגע שבו הוא זוכה בלוטו וצריך להחליט אם הוא נותן את זה לקיבוץ או לא. "ואהבת את רעך כמוך" לא נבחן לעולם, עד הרגע שבו אתה צריך לעשות משהו קשה באמת בשם האהבה הזו. וכמוה טוהר הנשק, עד שהוא מסכן את חייך, עד שיש לו מחיר. רק אז הוא נבחן באמת. ברגע ההחלטה המרה.

האמירה הזו שצבא ישראל הוא הומאני מידי, היא ביטוי לרצון לנטוש את האידיאל כאשר לפתע יש לו מחיר. כאשר מסתבר שהמציאות יכולה להיות לעתים חדה כתער. כאשר הוא חשוב מכל. בדיוק ברגע שבו נבחנת רצינות כוונותיו של זה שמצהיר שהוא מחזיק בו.

אינני יכול להביא את עצמי להאשים את החייל שכושל ברגעים מעין אלו. לא משום המתח והחרדה שבהן הוא נמצא, וזו סיבה טובה מאוד לעזאזל, אלא משום שלעתים מדובר בהחלטה שנלקחת בשבריר שנייה, מתוך אינסטינקט, ללא מחשבה, לעתים ללא שום מידע מלבד זה שמסופק לו על ידי מפקדיו. (אגב, אינני מתכוון למקרה שבו ברור שהחייל פעל בקור רוח ובידיעה מלאה של מה שהוא מבצע. קרו מספיק מקרים כאלה, וכשהם קורים, יש לשפוט את אותו החייל על רצח, אונס, ביזה, או כל מעשה נבלה אחר במלוא חומרת הדין).

את האצבע חייבים, אבל, להפנות אל הדרגים הגבוהים יותר. אל אלה שנותנים את ההוראה להפגיז קרוב מידי למרכזים מיושבים, או לעתים עליהם ממש. אל אלה המציבים חייל צעיר במעמד של כובש זר באמצע אוכלוסייה אזרחית עוינת. אל אלה המדברים על "מכות קלות בכנף" בקלילות דעת שיכולה לבוא רק ממי שאיננו צריך לראות ולהריח אחר כך את הצלמים המעוותים של הגופות השרופות הנותרות רחוק רחוק, בעולם הנמלים של הקרקע. אל אלה שאין להם רשות לפעול בשבריר שנייה, מתוך אינסטינקט, ללא מחשבה. אל אלה שבידיהם נמצא המידע. אל אלה השולחים את בניכם ואבותיכם לעמוד במצבים שבהם הם עלולים, חס וחלילה, לעשות מעשים שלא ייעשו.

אותם צריך לשאול שוב ושוב, האם מחר, כשיחזור בני הביתה, יהיה על ידיו דם ילדים, דם נשים, דם זקנים, דם אזרחים בלתי חמושים. אם כן, בשם איזה צורך? מה עשיתם עד היום בכדי למנוע מהדבר המקולל הזה מלהתרחש. ומה אתם מתכוונים לעשות כדי שהוא לא ייקרה עוד לעולם.

צריך לשאול זאת שוב ושוב, משום שאנחנו רוצים לחשוב על עצמנו, ומתיימרים להיות, טובים ומוסריים מיריבינו. צריך לשאול זאת שוב ושוב משום שהשאלות הללו, והדומות להן, הן כל מה שמפריד בין אדם לחיית אדם. כל מה שמפריד בין לוחם לטרוריסט.

 

(אסא וולפסון)

הקדוש פרץ ומסע הצלב לבינת ג'בל

אחד האנשים המשפיעים ביותר בימי הביניים היה ברנרד, אב המנזר של קלרוו; למיליוני קתולים, גם היום, הוא פשוט "הקדוש ברנרד". אדם פעלתן, שתלטן, יעיל, נבון, בעל עט זהב: מי אירגן מחדש את המסדר הקיסטרקיאני והחזיר אותו לחוקת העוני שלו; שדחף להקמת המסדר הטמפלארי, וכתב את החוקה שלו; שכתב דרשות ופרשנות שמלומדים חופרים בהן עד היום; הצלחה.

היו לו צדדים אפלים, כמובן. הוא רדף את אבלאר והביא לשריפת ספרו כספר מינות – אבל פחד מאד מעימות פומבי עמו. והיה מסע הצלב השני, כשלון מונומנטלי אפילו בקנה המידה של הטיפשות ההמונית שהיו מסעות הצלב. ברנרד, שנחרד מהמוני ההרוגים ללא כל תכלית, כתב לאחר מכן שמסע הצלב לא היה כשלון מוחלט; הוא איכלס את גן העדן בהמוני קדושים.

היום נזכרתי בו בגלל עמיר פרץ.

 

sic transit gloria mundi

 

אוי.

מעולם לא חשבתי שעמיר פרץ הוא אדם טיפש. תמיד חשבתי שהלעג כלפיו – לא ראיתי, אבל הדי המגאפון של "ארץ נהדרת" הגיעו גם אלי – הוא אווילי, על גבול הגזעני. כשפגשתי אותו, בימים האחרונים של מערכת הבחירות, מצאתי אדם כמעט מחוק מעייפות, אבל אינטליגנטי, רהוט, מהיר חשיבה. תמכתי בו בכל לב במערכת הבחירות.

אבל היום הוא הוכיח, סופית, שהוא לא מתאים לכהן כשר בטחון. כן, הגנרלים עשו לו כל תרגיל בספר, אבל הוא היה צריך לדעת שצל"ש לא מעיד על הצלחה. להיפך. במקום שבו יש תכנון וחשיבה, אין צורך בגבורה ולא מוענקים צל"שים. האותות נשלפים מן המגירה, כאשר התוכנית לא שורדת מגע ראשון עם האויב, כאשר הכל קורס וכל מה שנותר ללוחמים הוא גבורה עירומה.

עמיר פרץ לא אחראי ליהירות של חלוץ ולדוקטרינת "השלטנות האווירית" – קציני יבשה מכנים אות ה"שרלטנות האווירית" – שלו; הוא לא שהה מספיק זמן בתפקיד כדי לשאת באחריות לכך שראש אט"ל, או איך שזה לא נקרא עכשיו, ממליץ לחיילים על ביזה; ספק אם הספיק לסייר בימ"חים, כך שחסרונם אינו באשמתו; כל חייו הפוליטיים היה אזרח, כך שאין להאשים אותו שלא הבין שצה"ל הפך לגרוטאה, ושככל שרבו בו תורות הניהול כך התרחק מן היעילות.

אבל הוא לא מתאים. רצוי שיעזוב את התפקיד הזה, שמלכתחילה לא רצה בו, ועדיף שיעשה זאת קודם שיכזיב את האחרונות שבתקוות, בטרם יניח לצה"ל לבלוע עוד 30 מיליארדים מן הכסף שהיה מיועד למהפכה החברתית.

קשה לעמוד על הריסותיה של קריירה שנבנתה במשך שנים; קשה להסתכל אחורה ולא להבין איך הכל נשרף כל כך מהר, בששה שבועות קצרים. אבל עדיף ללכת, אפילו כך, מאשר להצמד לקרנות המזבח. זה הלקח ששמעון פרס מעולם לא הבין, ודי לנו באחד.

(יוסי גורביץ)

הקדוש פרץ ומסע הצלב לבינת ג'בל

אחד האנשים המשפיעים ביותר בימי הביניים היה ברנרד, אב המנזר של קלרוו; למיליוני קתולים, גם היום, הוא פשוט "הקדוש ברנרד". אדם פעלתן, שתלטן, יעיל, נבון, בעל עט זהב: מי אירגן מחדש את המסדר הקיסטרקיאני והחזיר אותו לחוקת העוני שלו; שדחף להקמת המסדר הטמפלארי, וכתב את החוקה שלו; שכתב דרשות ופרשנות שמלומדים חופרים בהן עד היום; הצלחה.

היו לו צדדים אפלים, כמובן. הוא רדף את אבלאר והביא לשריפת ספרו כספר מינות – אבל פחד מאד מעימות פומבי עמו. והיה מסע הצלב השני, כשלון מונומנטלי אפילו בקנה המידה של הטיפשות ההמונית שהיו מסעות הצלב. ברנרד, שנחרד מהמוני ההרוגים ללא כל תכלית, כתב לאחר מכן שמסע הצלב לא היה כשלון מוחלט; הוא איכלס את גן העדן בהמוני קדושים.

היום נזכרתי בו בגלל עמיר פרץ.

אוי.

מעולם לא חשבתי שעמיר פרץ הוא אדם טיפש. תמיד חשבתי שהלעג כלפיו – לא ראיתי, אבל הדי המגאפון של "ארץ נהדרת" הגיעו גם אלי – הוא אווילי, על גבול הגזעני. כשפגשתי אותו, בימים האחרונים של מערכת הבחירות, מצאתי אדם כמעט מחוק מעייפות, אבל אינטליגנטי, רהוט, מהיר חשיבה. תמכתי בו בכל לב במערכת הבחירות.

אבל היום הוא הוכיח, סופית, שהוא לא מתאים לכהן כשר בטחון. כן, הגנרלים עשו לו כל תרגיל בספר, אבל הוא היה צריך לדעת שצל"ש לא מעיד על הצלחה. להיפך. במקום שבו יש תכנון וחשיבה, אין צורך בגבורה ולא מוענקים צל"שים. האותות נשלפים מן המגירה, כאשר התוכנית לא שורדת מגע ראשון עם האויב, כאשר הכל קורס וכל מה שנותר ללוחמים הוא גבורה עירומה.

עמיר פרץ לא אחראי ליהירות של חלוץ ולדוקטרינת "השלטנות האווירית" – קציני יבשה מכנים אות ה"שרלטנות האווירית" – שלו; הוא לא שהה מספיק זמן בתפקיד כדי לשאת באחריות לכך שראש אט"ל, או איך שזה לא נקרא עכשיו, ממליץ לחיילים על ביזה; ספק אם הספיק לסייר בימ"חים, כך שחסרונם אינו באשמתו; כל חייו הפוליטיים היה אזרח, כך שאין להאשים אותו שלא הבין שצה"ל הפך לגרוטאה, ושככל שרבו בו תורות הניהול כך התרחק מן היעילות.

אבל הוא לא מתאים. רצוי שיעזוב את התפקיד הזה, שמלכתחילה לא רצה בו, ועדיף שיעשה זאת קודם שיכזיב את האחרונות שבתקוות, בטרם יניח לצה"ל לבלוע עוד 30 מיליארדים מן הכסף שהיה מיועד למהפכה החברתית.

קשה לעמוד על הריסותיה של קריירה שנבנתה במשך שנים; קשה להסתכל אחורה ולא להבין איך הכל נשרף כל כך מהר, בששה שבועות קצרים. אבל עדיף ללכת, אפילו כך, מאשר להצמד לקרנות המזבח. זה הלקח ששמעון פרס מעולם לא הבין, ודי לנו באחד.

(יוסי גורביץ)

העולם על פי נר"ג

לכשיחקרו, ויש לקוות שיחקרו, את התנהגותה של התקשורת הישראלית במהלך המלחמה האחרונה, יהיה מקום להקדיש פרק מיוחד במחקר לאחד אתרי החדשות הפופולריים ביותר, מעריב nrg, או בקיצור נר"ג. (גילוי נאות: הכותב עובד באתר חדשות מתחרה).

בתור אתר שלא הצליח להחליט אם שמו הוא ישראלי או לא, נר"ג הוא הסמן הימני הקיצוני בקרב אתרי המיינסטרים. התופעה בולטת במיוחד בנר"ג מתנחלים (המוסווה כ"נר"ג יהדות"), אבל היא פשתה באתר כולו. האתר היה יותר פטריוטי מפטריוטי, ובשילוב עם עיתון האם מעריב יצא במתקפה על עצם הרעיון של ביקורת על הצבא והממשלה. במיוחד הצבא. בהתאם, יצא נר"ג למתקפה שוצפת על התקשורת הישראלית, וכפי שכבר נכתב כאן העלה מאמר דעה סהרורי במיוחד, שקרא לגיוס התקשורת הישראלית.

השבוע יצא האתר בשאלון, שאמור להבהיר מי האשם במחדלי המלחמה:

 

 

לי, אישית, חסרים כמה מועמדים. למשל, לא ברור לי מדוע הצבא נתפס כמי שאין לו כל קשר לכשלון צבאי, ואיך הצליח דני חלוץ להתחמק מרשימת החשודים, בעוד דווקא אהוד ברק נמצא בה. לא הבנתי איך התקשורת אשמה במצב יותר מאשר, נניח, שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר שאול מופז. בין הפותרים נכונה יוגרל דן מרגלית.

וויליאם רנדולף הרסט נזכר לדראון עולם, לאחר שפמפם את היסטריית המלחמה עם ספרד ואמר, על פי האגדה, לאחד מכתביו: "אתה ספק את הכותרות, אני אספק את המלחמה". נמרודי ונר"ג מפרכסים את דעת הקהל הימנית כזונות המפרכסות זו את רעותה, מפמפמים אווירה היסטרית של חוסר אמון במערכת הפוליטית האזרחית, ומקדמים את אגדת הסכין בגב. הם מתעלמים מהעובדה שהמערכה נגד התקשורת היא בומרנג; היא תחזור גם אליהם.

על אחת כמה וכמה אם הדברים יצאו משליטה והמיאוס מן הפוליטיקאים יביא להעברת השלטון רשמית לידי הכת הצבאית. אז יגלה נמרודי עד כמה צונח העניין בעיתון פטריוטי. אלא שאז יהיה מאוחר מדי, ולא יהיה מי שיזכור אותו, אפילו לא כהרסט ישראלי.

(יוסי גורביץ)

דם על הידיים

הכשלון הראשון של וינסטון צ'רצ'יל היה בפלישה הרת האסון לגאליפולי, ב-1915. הצבא הטורקי הסב לבריטים ולאנשי אנזא"ק אבידות כבדות, והדף אותם למעשה אל הים. צ'רצ'יל התפטר לזמן מה מהממשלה; על פי כל הסימנים סבל מדכאון. לידיד שביקר אותו בעת שצייר, אמר ש"על הידיים האלה יש יותר דם מאשר צבע".

בעיתונים הישראליים, ולאחרונה גם האמריקניים, עיראק נדחקה מזמן לעמודים האחוריים; מכוניות התופת היומיומיות מופיעות במבזקים, אם בכלל. אילו פעמוני-אשכבה נשמיע לאלו המתים כבקר?

ובכל זאת נשמיע. נזכיר שבחודש יולי לבדו, נטבחו ונחנקו ונורו ונשרפו 3,348 אזרחים בבגדאד – ואלו נתוני הממשלה, שאין להניח שהם מכסים את כל התקריות. כתב סי.אן.אן. ראה בבגדאד ביוני את גופתה של ילדה, שראשה נערף ובמקומו תפר פסיכופט את ראשו הערוף של כלב; על מלאכתו של פסיכופט אחר, המבריג יחדיו את כפות ידיהם של ילדים סונים, קורבנותיו המועדפים, העידו עשרות. שתי מתקפות אמריקניות נכשלו החודש בכיבושה מחדש של בגדאד.

הסונים זרעו רוח, ועכשיו הם קוצרים את הסופה. מי שתמך בזרקאווי ואנשיו, מי שדיבר על עיראק כ"חרב הסונים נגד השיעה", מי שריסק את קונספט האומה העיראקית ופירק אותה לחלקיה הדתיים, נמצא עכשיו, כאשר הגלגל מתהפך, בעמדה מוסרית שאין לקנא בה.

רחמים לסונים? הם לא הראו כל רחמים בשלוש השנים האחרונות, כשפוצצו מסגדים על המתפללים בהם, כאשר המחבלים שלחו ילד עם תסמונת דאון להתפוצץ בתורי המצביעים בבחירות, שהתעלות מלאו גוויות נשים שחטאן היה עבודה בבסיס האמריקני הקרוב. רחמים? לסונים?

אבל: ילדה עם ראש כלב. ילדים שתחושתם האחרונה היתה הבורג החודר את כפות ידיהם.

האמריקנים מתעוררים עכשיו – תמיד במאוחר מדי, כאן ושם – ומבינים שלמלחמה בעיראק אין כל קשר לטרור. שאם כבר, היא הפכה לחממה יוצאת דופן לטרור. שבמקום להחליש את האיסלמו-פאשיזם, היא חיזקה אותו. שהמלחמה שיחקה לידיה של איראן. בקצרה, הם מרגישים כמו הישראלים אחרי שהשיקוי של דני חלוץ התפוגג, ונשאר רק חיוכו של נסראללה.

כמו כאן, המלחמה בעיראק נוהלה בעיקרה מן האוויר, בנסיון לחסוך באבידות לוחמים. כמו כאן, השימוש החופשי באש כנגד בלתי מעורבים הרס את סיכויי הצמיחה של הדמוקרטיה. כמו כאן – כי המלחמה בעיראק היתה, אחרי הכל, הדגם שעליו נבנתה מלחמת לבנון השלישית. והיא עצמה, אפשר מאד, נועדה להיות הדגם שעליו תיבנה מלחמת איראן.

אלוהים יודע על מה חשב ג'ורג' בוש – יש לקוות שאכן חשב – כאשר החליט על הפלישה לעיראק. קולין פאוול הזהיר אותו ש"שברת, קנית"; אבל לא פאוול ולא אדם אחר יודעים כיצד לבנות מחדש את עיראק. ידיו של בוש מלאות דמים. בניגוד לצ'רצ'יל, "נשיא המלחמה" הזה לא נראה מוטרד מכך; "המחליטן" גילה תסכול רק כאשר התברר שהפגנת-ענק של השיעים בבגדאד הוקדשה לתמיכה… בחיזבאללה.

דם על ידיו, ועל ידי אלו שתמכו במלחמה הארורה הזו. כמה טיפות דם גם על ידי שלי – אם כי, בכותבי את המבזקים המכילים שמות מקומות ומספרים, אני מתנחם בכך שלי, לפחות, לא היתה כל השפעה על הדרגים המחליטים שם, או על הציבור האמריקני.

3,438 הרוגים ביולי 2006. אני מפחד לחשוב על המספרים שיביא עמו אוגוסט.

(יוסי גורביץ)

האשליות מתחילות להתפורר, התקשורת מתחילה להתעורר

לתקשורת הישראלית יש מעין ריטואל קבוע: כשמשמיעה הממשלה את מילת הקסם "מלחמה", היא משתטחת על הגב ומניפה את רגליה באוויר. חודש או משהו לאחר מכן, כשמתחילות להתברר הפאשלות של הצבא הטוב ביותר בפארטצ'יה, מתעוררת התקשורת ונזכרת שהיא בעצם אמורה להיות כלב שמירה. יחד איתה מתחילה להתעורר גם המערכת הפוליטית.

במאמר אמיץ היום ב-ynet, אומר רון בן ישי את מילות הכפירה: הפסדנו במלחמה כי החיזבאללה היה יותר טוב. בניגוד להתלהמות המקובלת, גם של חיילים משוחררים, הוא מציין כי אילו נמשכה הלחימה, אפשר מאד שהפיאסקו היה רק מתרחב. דבר סביר, בהתחשב בכך שצה"ל פשט רגל מוסרית ולוגיסטית עד כדי כך, שחלק מהחטיבות קיבלו פקודה לקיים את כוחותיהן על ביזה.

הצבא, כרגיל, מכניס את הסכין הרגילה בגב ומאשים את הפוליטיקאים; בין השאר הוא משקר וטוען שתקציביו קוצצו. לשם כך, כפי שמראה נחמיה שטרסלר, הוא עושה כמה תרגילים מרשימים מאד. חבל שהוא לא מצליח להראות תושיה כזו בשדה הקרב.

בין לבין, נחשף עוד שקר קטן: צה"ל טען שהוא לא חטף לבנונים בפשיטה בבעלבק בתחילת החודש, ושבכל מקרה – המטרה לא היתה לחטוף קרובים של חסן נסראללה. חלוץ טען אז שהפשיטה נועדה לצרכי "הוכחת יכולת". עכשיו מסתבר שהוא בכל זאת חטף חמישה בני אדם, כולם אזרחים לא חמושים, וששניים מהם, ראה זה פלא, נקראים בשמו של מזכ"ל החיזבאללה. משעתרו החטופים לבג"צ, העדיף צה"ל לשחרר אותם ובלבד שהפרשיה המביכה כל כך למודיעין – יוסי קופרווסר, איפה אתה? – לא תיחשף בבית המשפט. חלוץ ורגב הביתה, כבר אמרנו?

והאוצר כמנהגו נוהג: כאילו לא נפלו עלינו גזירות סילבן וביבי, החליטו הגאונים שם לקצץ כבר עכשיו 1.8 מיליארד מתקציב הממשלה, כדי להעביר אותם לצבא. שר האוצר לא טרח להגיע לוועדת הכספים; גם לא הממונה על התקציבים. למה מה, כולה חברי כנסת. אבישי ברוורמן ואורית נוקד מהעבודה הפילו את הקיצוץ, ובתגובה מאיימים בקדימה לפרק את הקואליציה. יש לקוות שהכנסת מתחילה, שש שנים מאוחר מדי, שהחוק העניק לה שיניים.

אם כבר לקצץ בתקציב, בואו נתחיל עם תקציב הביטחון. אחרי הכל – החבר'ה באוצר בטח יבינו את זה – אם מחלקה מסוימת נכשלת, סימן שהיא לא עושה את שלה ויש להעניש אותה, לא להעניק לה עוד תקציבים ולהשליך כסף טוב בעקבות כסף אבוד. אין כמו קיצוץ תקציבים כדי לחדד את הנקודה הזו. והפעם, כדי למנוע מצה"ל את המשחקים הרגילים שלו – "אה, קיצצתם לנו חצי מיליון? טוב, אין ברירה, נבטל את חיל האוויר" – יש לשלול ממנו את היכולת לקבוע את תקציבו. רצוי למנות ועדת חקירה, שתבדוק בדיוק מה עושה צה"ל עם התקציב שלו, ומדוע – שלוש שנים לאחר שוועדה אחרת קבעה שהוא לא ממגן את החיילים כראוי – לא נעשה דבר בנושא. עדיף שלוועדה הזו תהיה סמכות להדיח מיידית, ללא פנסיה, את האחראים למחדל.

אבל בשביל זה, צריך מועצה לביטחון לאומי עם שיניים, שאיננה מורכבת ממי שהיו תא"לים כושלים רק לפני שנה. וכדי להקים כזו – המלצה ישנה של ועדת אגרנט, שהצבא הצליח למסמס במשך יותר מ-30 שנים – צריך פוליטיקאים שחושבים חמש שנים קדימה ושמסוגלים לעצמאות מול החונטה הוותיקה. כלומר, צריך אנשים עם אומץ לב אזרחי, כי במשחק על דעת הקהל הצבא תמיד נתפס כלא-מושחת – ויידרש יותר מרמטכ"ל שמלהטט בבורסה בעת מלחמה כדי לשנות את התדמית הזו. ואיך לומר, בין קצב לאולמרט, בין הנגבי לרמון, איבדה הכת השלטת את כל אמינותה.

צה"ל הצליח במלחמה הזו לסכן לא רק את ביטחון ישראל, בהעניקו זריקת מרץ לאיראן, סוריה והחיזבאללה, אלא גם את הדמוקרטיה הישראלית – שהיא היחידה היכולה, אם תתעשת, לתקן את הצבא. מעציב, לכן, שהתקשורת מתעוררת תמיד מאוחר מדי – ולא לפני שקשרה זרי תהילה לבחורינו הקשוחים במשקפי השמש.

(יוסי גורביץ)

על צפרדעים סרבניות, מילואימניקים זועמים, והפרדוקס הסורי

מעצמת האופרטה. הבריטים הפנימו שהם מעצמה דרג ב' אחרי כשלון הפלישה למצרים ב-1956, אותה קנוניה בריטית-צרפתית-ישראלית ששווקה כאן כ"מלחמת סיני". מאז הם השתדלו להמנע מהרפתקאות מעבר לים, ונצמדו למדיניות החוץ האמריקנית.

צרפת סירבה להבין את המסר, והמשיכה להפגין מניירות של מעצמה גם לאחר שנבעטה מאלג'יר. השבוע התבקע הסופלה: צרפת, שהובילה את הסכם הפסקת האש בלבנון, תוך התחייבות להעמיד כוחות גדולים במקום, הודיעה שבעצם, היא תשלח רק 200 חיילים. מהנדסים.

מי שרוצה לשחק במגרש של הגדולים, צריך לשחק לפי הכללים שלהם. 200 מהנדסים? על מי אתם מנסים לעבוד? 200 מהנדסים, חבר'ה, לא שווים מקום קבוע במועצת הביטחון. אני חושב שהיפנים, ההודים או הגרמנים יעשו עבודה טובה ורצינית יותר.

קרוב מאד לפוטש. רק בישראל: כשיש כבר מחאה נגד המלחמה, היא על כך שהיא לא נמשכה מספיק. חיילי מילואים בחטיבת "חוד החנית" שלחו מכתב לשר הביטחון ולרמטכ"ל, בו הם מאשימים את הדרג הבכיר בכך ש"מנעו מהם את הניצחון".

אם הדבר נכתב כשהיו החיילים משוחררים, ניחא. לאזרחים יש זכות להתאגד ולהביע את דעתם. אבל הרושם המתקבל הוא שהדבר הזה נכתב בעוד החותמים במדים. וזה כבר מסוכן. מחאה, רבותי, היא דבר לגיטימי – אבל הניחו קודם כל את הנשק בצד. מכאן ועד "הם ירעדו שם בממשלה, כשנעלה מן התעלה" של שרון, הדרך קצרה מאד.

מעגל הקסמים הסורי. אבי דיכטר הציע היום במפתיע להגיע להסכם שלום עם סוריה, על בסיס ויתור על הגולן. להערכתו, הדבר יביא להשקטת גבול הצפון. אין ספק שאסד ג'וניור זקוק להישג; השאלה היא אם הוא עדיין מסוגל לבלום את הגולם האיראני שאליו חבר, ואם הוא מסוגל בנקודת זמן זו – לאחר שכבר יצא בהצהרות לוחמניות – ללכת למשא ומתן. ראוי לציין שזהו השר השני המביע תמיכה במו"מ עם סוריה; קדם לשר לביטחון פנים שר הביטחון, עמיר פרץ.

ראש ממשלתנו הנערץ, אהוד אולמרט, התנגד מיד. לדבריו, אין לשאת ולתת עם סוריה, כל זמן שהיא מספקת נשק לחיזבאללה. דא עקא, שסוריה מספקת נשק לחיזבאללה כאמצעי לחץ על ישראל להגעה למשא ומתן. איך יוצאים ממעגל הקסמים הזה? כנראה שלא לאולמרט פתרונים.

(יוסי גורביץ)

שלוש הערות, בשש אחרי המלחמה

מבחן אולמרט. השאלה שצריך להציג בפני המגיבים שצווחו ש"לאף אחד אין זכות לדעת מה עושה הרמטכ"ל בכסף שלו בזמן מלחמה" היא כזו: איך הייתם מגיבים לידיעה שאהוד אולמרט מימש את תיק המניות שלו כשנודע לו על החטיפה? גם אז הייתם עומדים על זכותו לפרטיות וכו'?

העובדה שהיחס לחלוץ, פקיד ממונה, הוא כאל קדוש יותר מראש הממשלה הנבחר מעידה היטב על עומק המיליטריזם של החברה הכביכול-כבר-לא-מגויסת שלנו. אולי כל אחד יכול להתחמק משירות מילואים, אם הוא מתעקש על כך, ואולי פסגת חלומותיהם של צעירינו היא כבר לא להיות קודקוד בסיירת מטכ"ל, אבל במובן הבסיסי ביותר – זה שבו נתפס הצבא כטהור אל מול הפוליטיקאים והכלכלנים המושחתים – החברה הישראלית עוד לא קיבלה את פנקס השחרור שלה.

ויפתח האל האכזר את פי האתון. האלוף אלעזר שטרן הוא אלוף פליטות הפה המביכות. תקצר היריעה מלפרט אותן, אבל נציין שלוש: הוא נזף בחיילים נוצרים שהושבעו על ברית חדשה, וצווח ש"הם לא יהודים מספיק" (כאילו, דה!); והוא האיש שטען, לאחר מותו המאד-ניתן-למניעה של מדחת יוסף, "שלא תמיד ניתן לשמור על כל הערכים"; וכמובן, איך אפשר בלי "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא מאושוויץ".

לאחר שמיהר ללהג באוזני שדר רדיו (רפי רשף?) ש"לא היה ולא יהיה שכול בתל אביב" (לא היה? אף פעם? לא יהיה? אף פעם?), התברר שרק כמה שבועות קודם לכן גררה האתון הרשמית של צה"ל את רגליה לבית משפחה שכולה בתל אביב, שעכשיו זועמת ובצדק.

משעשע הרבה יותר לראות את המאבקים בתוך החברה הדתית, ממנה מגיע שטרן. אם היתה כוונה מאחורי האמירה על "תל אביב הלא מתגייסת", היא היתה להעלות את מניותיו בקרב אחינו חובשי הסרוגה של האלוף הדתי, מניות שעלו רובן בעשן בזמן ההתנתקות ולאחר שהכריז על הצורך בפירוק ישיבות ההסדר. וראה זה פלא: דווקא הקבוצה שבשיחותיה בינה לבין עצמה תוקפת את "תל אביב" המטאפורית יותר מכל קבוצה אחרת, בחורי ישיבות ההסדר, הוציאו מברק מחאה על דבריו של שטרן. אחד מקרא ואחד תרגום: אתה יכול להתחנף אלינו כמה שאתה רוצה, אבל לא שכחנו שאתה לא עשית את המסלול המקובל, אנחנו זוכרים היטב את ההתנתקות, ולא נשכח ולא נסלח על כוונתך לפרק אותנו. מי צריך את nrg יהדות?

לא צנזורה, אבל אולי בכל זאת. יאיר לפיד, בטור מביך מהרגיל, ממחזר את האגדה על פיה הידיעה איפה נופלת רקטה עוזרת לטיווח. בהתחשב בתנאי השיגור של הרקטות – מטח בלתי רציף, שנעשה לאחר תקופת זמן לא סדירה, ולעיתים קרובות מנקודה אחרת – ובהתחשב בכך שטווח הדיוק של הצינורות האלה הוא ממילא רדיוס של קילומטר, הטענה שאפשר לטווח אותן באמצעות דיווח היא שטות. אם היה מדובר בסוללה שנמצאת במקום קבוע, שיורה מטחים קצובים ומדודים, ניחא.

לפיד גם מגנה בהתחסדות את הדיווחים על חשש מפגיעה בבתי הזיקוק, אותם הוא מכנה "כמעט הזמנה לרצח המוני". יופי של מילה, "כמעט": היא מאפשרת לך לטעון שלא אמרת את מה שאמרת. ומה היה אומר לפיד אילו התקשורת לא היתה מפרסמת אזהרה כזו, ופגיעה היתה גורמת למותם של אלפים? הוא היה אומר, בצדק, שהתקשורת מעלה בתפקידה. בקיצור, ארור אתה בבואך וארור אתה בצאתך.

ולאחר שזרה מנחה לאלי הפופוליזם, אומר האייקון הרשמי של בנק הפועלים שאמנם, "צנזורה היא תמיד דבר רע", אבל, מצד שני, "מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להכיר בעובדה שבזמן מלחמה הכללים משתנים. גם במדינה הכי דמוקרטית, החופש לא מתיר אלא גם מחייב". וואלה. עכשיו הבנתי הכל.

מישהו יכול להזכיר לי מתי האיש הזה היה עיתונאי?

(יוסי גורביץ)

לבנון III: פוסט מורטם

הנדפקים, כרגיל, ממלחמת לבנון השלישית (בישראל מעדיפים, בצדק, לשכוח את מבצע ליטני הכושל) הם הפלסטינים. ישראל תשתקם במהירות, ככל הנראה, וגם הלבנונים הוכיחו יכולות מרשימות בקימה מן האפר; הם כבר החלו בבנייה מחדש של ארצם. אבל המדינה הפלסטינית העצמאית נדחתה בשנים רבות, אולי בדורות, כתוצאה מהמלחמה שעדיין אין לה שם. פרדוקסלית, היא נדחתה בשל התבוסה הישראלית.

אבל אולי כדאי להתחיל מההתחלה.

סטטוס קוו אנטה

המצב בלבנון היה מעניין מאד ערב התקפתו של נסראללה על ישראל. בפעם הראשונה מזה דורות, התקוממו מאות אלפי לבנונים – ללא הבדלי עדה – והצליחו, למרות מתקפה רצחנית של שירותי המודיעין הסורי, לדחוק את הצבא הסורי מלבנון. לראשונה, הוקמה בלבנון ממשלה דמוקרטית – שברירית ולא יציבה, אבל עם תנאי פתיחה טובים: אליטה משכילה; שכבה רחבה של סוחרים; פתיחות לעולם המערבי; כלכלה פורחת.

גם בלבנון, כמו בשאר המדינות הערביות/מוסלמיות, התרגשה אותה מלחמה – שבעולם הערבי היא מלחמה ממש – בין המודרניות ובין ימי הביניים, בין החזרה ל'ימי הזוהר' של האיסלם ובין השתלבות בעולם הגלובלי. אבל בלבנון נראה שכוחות המודרנה מנצחים.

בסיוען הנדיר בשילובו של ארצות הברית וצרפת, הצליחו הלבנונים לעמוד' על רגליהם-שלהם. צרפת היא הפטרונית הוותיקה של ארץ הארזים; בארצות הברית נשמו לרווחה, כשראו שחזון הדמוקרטיה במזרח התיכון קורם עור וגידים – לשם שינוי, בלי מעורבות צבאית. הקשר בין בגדאד ובין ביירות היה הדוק: וואליד ג'ומבלט, מנהיג הדרוזים הוותיק, אמר שלא היה יוצא למערכה נגד סוריה, אילו לא ראה את האצבעות הכחולות של מצביעים עיראקים.

לבנון נמעכה בחמישים השנים האחרונות בין שני ענקים, סוריה וישראל, שלשניהם היו שאיפות אימפריאליות ביחס אליה. סוריה ראתה בה מעין מחוז מורד, אותו הצליחה במאמץ להוריד לדרגת ווסאל; בן גוריון הזה שגבולה האמיתי של ישראל הוא הליטני, ואמר שצריך יהיה למצוא איזה קצין לבנוני – "אפילו רב סרן" – שישתלט למען ישראל על חלק זה של דרום לבנון. במקרה או שלא במקרה, מייסד צד"ל – שהשתלט בסוף מבצע ליטני על דרום לבנון למען ישראל – היה רב סרן חדאד.

אבל ב-12 ביולי 2006 לא היו עוד סורים בלבנון, וישראל, שנעקצה קשות, הסתפקה בגיחה אווירית מדי פעם ושכחה מן החלום הישן ההוא. האויב העיקרי של לבנון הדמוקרטית היה החיזבאללה: בעוד שהכוחות הדמוקרטיים והחופשיים בלבנון התאגדו סביב רפיק חרירי הנרצח, החיזבאללה ארגן הפגנות פרו-סוריות. הלחץ האמריקני והצרפתי לפירוק המיליציה הזו, שנראתה כעת כנושא הכלים של בשאר אסד, הלך וגבר.

אבל חיזבאללה הוא כלי איראני לא פחות משהוא כלי סורי.

אפוקליפסה, וכמה שיותר מוקדם

עד יוני 2005, היה נשיא איראן אדם שיודע לצחוק, גם על עצמו: מוחמד חתאמי נראה מתפקע מצחוק בהקרנה של "הלטאה", סאטירה – ראשונה באיראן – שתקפה את כהני הדת. באחת הסצינות, נראה שם גנב הלבוש בגדי מולא, כשהוא מנסה לחצות את הכביש – וכל הנהגים מנסים לדרוס אותו. חתאמי הפנה לעולם פנים מאירות; אבל השפעתו מעולם לא היתה רבה כדי רפורמה ממשית, וגם על הסרט החצוף לא הצליחה להגן: זמן קצר לאחר ביקורו של חתאמי באולם הקולנוע, אסרה הצנזורה על הסרט.

את מקומו של חתאמי המובס תפס מחמוד אחמדניג'אד. רוב האנשים שמעו את שמו לראשונה בליל הבחירות המפוקפקות בהן ניצח; אבל אף שהוא ניצח לאחר שרוב המועמדים הרפורמיסטים נופו מן הרשימות, ואף שרוב הבוחרים לא טרחו להצביע – 70% נשארו בבית – הרי שנצחונו בקרב אלו שכן הגיעו לקלפי היה מרשים: הוא גבר על המועמד הוותיק רפסנג'ני ברוב של 65% נגד 35%. והוא לא היה זקוק לזיופים: המצביעים היו קהל הבית שלו.

אחמדניג'אד הוא בן המהפכה. כצעיר, הוא היה ככל הנראה בין חוטפי הדיפלומטים האמריקנים. במהלך המלחמה, הוא היה מדריך בבאסג'י, המיליציה הקנאית ששלחה ילדים להתגלגל, עטופים בשמיכה ולופתים את מפתח גן העדן שלהם, בשדות המוקשים העיראקיים. הוא מקפיד לעטות את צעיף הבאסג'י בהופעותיו הפומביות, גם כיום. הוא משתייך לכת דתית המאמינה כי המשיח השיעי, "האימאם הנסתר", צפוי להגיע בימינו – וכי ניתן להחיש את בואו על ידי פעולות בעולם הזה, במיוחד כאלו שיביאו כאוס ובלבול.

עם עלייתו לשלטון, החל אחמדניג'אד לדרבן את פעולותיה של איראן לכיוון נשק גרעיני. יש הגיון אסטרטגי בכך: איראן מוקפת אויבים, מוצהרים פחות ויותר, וכוחות אמריקניים נמצאים על גבולה באפגניסטן ובעיראק. הצורה השונה בה התייחס ג'ורג' בוש לקים יונג איל ולסדאם חוסיין מעידה עד כמה נשק גרעיני הוא תעודת ביטוח מפני דמוקרטיזציה באמצעות בי-52.

אלא שלהשגת נשק גרעיני דרוש זמן, ונושא הגרעין האיראני היה אמור לעלות בפני מועצת הביטחון באוגוסט. לא שהיה חשש גדול שהמועצה תעשה משהו יעיל: רוסיה כבר הודיעה שתתנגד לכל סנקציות יעילות. אבל היה צורך בהסחה. והפתיל של החיזבאללה הוצת.

צבא העזר של חיל האוויר

הצבא שאותו תקף החיזבאללה היה צבא אחר מזה שגירש מלבנון: עברו עליו שש שנים של מלחמה מתישה בגדה המערבית, מלחמה מכוערת וחסרת תהילה. אבל בעיקר היתה זו מלחמת הזהירות: העיקר העליון היה המנעות מסיכון חיילים.

לכך היו השלכות מוסריות ופרקטיות. מוסרית, הוזל עד למאוד דם הלא-יהודים. בג"צ נזקק לחמש שנים כדי לאסור על "נוהל שכן", שבמסגרתו היה נשלח פלסטיני לחטוף את הקליעים הראשונים מידי מבוקש. האצבע על ההדק הפכה לקלה מאד – וכאשר הרגו חיילי צה"ל ילדה פלסטינית בת 13, איימן אל המס, הצליח הצבא להוציא את הקצין האחראי ואת החיילים נקיים, למרות שהקצין נשמע אומר בבירור "הרגנו אותה, אני גם וידאתי את ההריגה".

פרקטית, צה"ל למד לזוז לאט – ועם חיפוי אווירי חסר תקדים. יחידות חי"ר לא זזות בלי דחפור די-ניין, ובהכרח מתקדמות במהירות שלו. לכל מ"מ יש סיוע אווירי ולעיתים מזל"ט. החיסולים כבר מזמן לא יחודיים ל"פצצות מתקתקות": הם כלי עיקרי במלחמה בפלסטינים. צה"ל התרגל למלחמה נטולת סכנות, באויב שעיקר סכנתו לאוכלוסיה האזרחית. ההצלחות הפלסטיניות בקרבות עם צה"ל היו נדירות ביותר – ולכן, בין השאר, היה ההלם לאחר התקיפה המוצלחת בכרם שלום כה גדול.

התוצאה של שש שנות אינתיפאדה היתה הפיכתו של צה"ל לצבא זהיר, שמשאיר את רוב העבודה לחיל האוויר. עלייתו של חיל האוויר לא היתה מקרית: היא באה זמן קצר לאחר המלחמה הראשונה, והיחידה עד כה, שהוכרעה מן האוויר – מלחמת קוסובו. הפצצה החכמה החליפה את הקצין החכם. לאחר מפגן ה"הלם ואימה" בעיראק, נראה היה שאין שום דבר שחיל האוויר – "הטוב ביותר בעולם", "יש לנו כל מה שיש לאמריקנים, ודברים שאין להם" – לא מסוגל לבצע. העובדה שלראשונה מאז 1974 הרמטכ"ל לא נועל נעליים אדומות, סייעה גם היא להאדרת שמו ויכולתו של חיל האוויר.

אלא שבצה"ל הסתכלו רק על חלקה הראשון, הקצר והזוהר, של מלחמת עיראק. החלק האחר, זה ההולך והנעלם מדפי החדשות ומופיע בסוף העיתון, ליד מודעות האבל – אליו לא שמו בצה"ל את ליבם.

אבל זה בדיוק החלק שאליו רצה נסראללה להגיע. והוא הגיע, כי הוא חייב היה להגיע: קוסובו היתה חריג, ועיראק – אם הוכיחה משהו – הוכיחה שחיל אוויר לא מנצח מלחמות; שאם אתה רוצה להחזיק שטח, אתה זקוק לחיילים; ושאם אתה רוצה גם לזכות בליבה של האוכלוסיה – מרכיב עיקרי בלוחמת גרילה – אתה לא יכול לירות על כל מה שזז.

הפר הזועם

בסביבות השעה 09:00 בבוקר ה-12 ביולי, פתח החיזבאללה בהרעשת-הסחה. תחת חסות ההרעשה, תקפו אנשיו פטרול של צה"ל, באחת מן הנקודות העיוורות שלו – נקודות עיוורות שקצינים ציינו, לשווא. ארבעה חיילים נהרגו במקום ושניים, אהוד גולדווסר ואלדד רגב, נלקחו שלל.

שעה לאחר מכן, הצליח סוף-סוף מפקד הגדוד להבחין שחסרים לו שני חיילים. בשעה הזו, יכלו החוטפים להגיע עד עיבורי ביירות. באקט תמוה במיוחד, נשלח טנק לרדוף אחרי החוטפים – כזכור, באיחוד של שעה. הטנק נכנס לעומק 10 מטרים בשטח לבנון, עלה על מטען ענק, והושמד. כל אנשי צוותו נהרגו. על כוחות צה"ל שניסו לחלץ את הגופות, נפתחה אש.

אילו היו גולדווסר ורגב נהרגים, סביר להניח שלא היתה פורצת מלחמה; צה"ל היה מסתפק בכמה הפצצות. אבל החטיפה פגעה בנקודה רגישה: פחות מחודש קודם לכן, ב-25 ביוני, הצליחה פעולת הקומנדו הנועזת ביותר של הפלסטינים מאז ליל הגילשונים: חוליה חדרה לבסיס בכרם שלום, בשטח ישראל, הרגה שני חיילים, פצעה שלישי, חטפה רביעי, השמידה טנק ונגמ"ש – וחזרה ללא פגע לשטח הרצועה.

צה"ל השתולל, אבל הסתבר שההשתוללות לא מועילה יותר מדי. ישראל איימה – והחוטפים לא נכנעו. שבועיים חלפו, צה"ל לא הראה כל התקדמות – והתסכול במטכ"ל גבר. כשהסתבר שגם החיזבאללה חטף שני חיילים, אף אחד בצה"ל לא היה מוכן לשקול תגובה שקולה.

קודם שנפגש הרמטכ"ל עם שר הביטחון – אבל לאחר שמכר את מניותיו – הדליף מי מטעמו את המלצותיו. בכך סינדל חלוץ את הממשלה: ממשלה שהיתה מסרבת לצאת למלחמה אחרי חטיפה שניה, תוך התעלמות מהמלצות הרמטכ"ל, היתה עפה הביתה. זו היתה ישיבת ממשלה קצרה מאד: 20 דקות. ההתרברבות של נסראללה – "אולמרט חדש בתפקידו; גם שר הביטחון; גם הרמטכ"ל; שישאלו את הקודמים, איך זה בלבנון" – גם היא תרמה את שלה.

באותו ערב, החל חיל האוויר להפציץ את ביירות. סופה של הדמוקרטיה הלבנונית הגיע.

"לא נכנס ללבנון"

השבוע הראשון של המלחמה לא הצליח להביא לכל תוצאות ראויות לציון, להוציא פגיעה אנושה באמינותם של הדוברים הישראליים. הצהרות-שחץ עפו לכל הכיוונים: קצינים התרברבו ואמרו ש"נסראללה לא ציפה לזה. הפתענו אותו".

יכול להיות. סביר, אפילו. אבל נסראללה חיכה בסבלנות לדבר אחד: הכניסה הקרקעית. הוא ידע את מה שידעו שורדי מונטה קאסינו, סטלינגרד ואיוו ג'ימה: שאם העמדה מבוצרת מספיק, וחפורה עמוק מספיק, יש מעט מאד דברים שחיל האוויר יכול לעשות לה.

והעמדות של חיזבאללה היו מוכנות היטב. בונקרים מצוידים בכל הנדרש, כולל חשמל ומיזוג אוויר; לוחמים שהתאמנו שנים לקראת הרגע הזה, חמושים בטילי נ"ט ששמו ללעג את הטענה הצה"לית שהמרכבה היא טנק בלתי חדיר; ואלפי רקטות, שנורו מדי יום לישראל והשביתו את צפון ישראל.

בדיוק מסיבה זו, דיברו הרמטכ"ל ושר הביטחון נגד כניסה קרקעית, ורוב הפרשנים התקשורתיים תמכו בהם. אבל כשהפציצה ישראל את מטה נסראללה בביירות והרסה את ביתו, הגיב נסראללה לראשונה בירי על חיפה. הציבור הישראלי נזכר פתאום שחיל האוויר אף פעם לא ידע לשתק ירי ארטילרי: לא ב-1981 מול הפתח, לא בתקופת המלחמה הארוכה ברצועת הביטחון, אפילו לא מול הקסאמים של הפלסטינים.

יתכן שהיו לעיכוב המערכה הקרקעית גם סיבות אחרות. על פי מאמר של סיימור הרש בניו יורקר, המלחמה הזו תוכננה מראש, באישור משרדו של צ'ייני – והיא היתה אמורה להיות הדגמה לכוחו של חיל אוויר מיומן למוטט מערכות בונקרים. דוגמא למה? דוגמא למתקפה עתידית אמריקנית על הבונקרים הגרעיניים של איראן. על פי התכנית, שבהכנתה היו מעורבים בכירים ישראלים ואמריקנים, חיל האוויר היה אמור לתקוף את מערך החיזבאללה במשך שבועיים – שזה, פחות או יותר, מה שקרה. אלא שהתוצאה לא היתה מה שאמורה היתה להיות.

על פי פרסום אחר, בטיים, חלוץ הפגין יהירות יוצאת דופן: קודם למלחמה הציעו לו האמריקנים לקבל משלוח של פצצות חודרות בונקרים, אך חלוץ דחה את הבקשה באומרו שהפצצות המיוצרות בישראל טובות דיין. באמצע המלחמה, נאלץ חיל האוויר לפנות לאמריקנים ולבקש כמה חודרות בונקרים.

התחיל פמפום נמרץ בעד כניסה קרקעית בלבנון. רוני דניאל הוביל את המקהלה התקשורתית. הרמטכ"ל החל לומר ש"חיל האוויר לא יכול לעשות את כל העבודה". וראה זה פלא: סקרים הראו שבשבוע הראשון למלחמה, רוב גדול של הישראלים התנגד לכניסה קרקעית: הישראלים זכרו היטב את הסיבוב הקודם מול נסראללה. אבל לאחר שבוע של ריכוך תקשורתי בלתי פוסק, התהפך הגלגל: רוב מוחלט של הישראלים תמך בכניסה קרקעית. הפור הוטל.

עם כניסת הכוחות, החלו מטחי הרקטות להתעצם, כמו לעג החיזבאללה במכוון לטענת צה"ל שהוא "משתק" את הרקטות. אם קודם לכניסה הקרקעית המוגבלת, ירה החיזבאללה כ-60 רקטות ביום, לאחריה הוא החל לירות בממוצע 130 רקטות. וזו היתה הקטנה שבמכות שסבלה האמינות של צה"ל.

פער האמינות

בצה"ל הבינו בשלב מוקדם למדי שהקרב הוא במידה רבה קרב על התודעה. הצבא התחיל את המלחמה במצב חיובי: הציבור היהודי היה מגויס כמעט כולו למאמץ המלחמתי, וקריאות שפויות בנוסח "בואו נחשוב דקה" נדחו בזעם.

אבל עם כל יום שחלף התפוררה אמינותו של צה"ל יותר ויותר. חלק גדול מן האשמה נופל על המציאות: הברברת וההתרברבות של הקצונה הבכירה פשוט לא גובו בתוצאות בשטח. נוספה לכך אותה מכה שלא כתובה בתו"ל, מירי רגב.

הופעותיה הצווחניות של רגב הוציאו לה, בצדק, שם רע. אבל הבעיה היתה עמוקה יותר: דובר צה"ל פשוט שיקר לאורך כל המלחמה. כשהודיע נסראללה בשידור ישיר שהוא תקף סטי"ל ישראלי, הכחיש דובר צה"ל את הדיווח. אחר כך הודיע שכן, היה משהו כזה, אבל הוא זניח: היתה שריפה והיא כובתה, ובכל מקרה אין נפגעים. אחר כך נאלץ להודות שהספינה נפגעה קשות – אח"י חנית חזרה לפעולה רק בסוף השבוע שעבר – ושיש ארבעה נעדרים. אחר כך גם הודה שהם מתים. פאשלה על גבי פאשלה.

כדי לגנוב כותרות, הודיע דובר צה"ל על ההפצצה על מפקדתו של נסראללה מיד עם ביצועה, וציין בהתלהבות את כמות חומרי הנפץ שהושלכה על המקום. נסראללה שב וצץ יממה לאחר מכן, ורגב נשארה עם הביצה מרוחה על הפנים.

השקר הגדול ביותר, והמטומטם ביותר, היה הודעה על כיבושם של יעדים בטרם אכן הושג. מארון א ראס היתה הדוגמא הראשונה, שהגיעה לשיאה ב"בירת הטרור" בינת ג'בל – שנכבשה כביכול, אבל אז הסתבר שהקרבות העזים פרצו דווקא לאחר "הכיבוש". שעות מספר לאחר מכן, אמר דובר צה"ל כי הכוחות "מכתרים" את העיירה.

גם המנהג הישראלי, להשהות ידיעה על מותם של חיילים עד להודעה למשפחותיהם, פעל נגד האמינות הצבאית. כשדובר צה"ל הודה סוף סוף שחיילים מתו, כל העולם ואשתו כבר ידע את זה. העובדה שבמשך שעות, נאלץ דובר צה"ל לומר ש"הנושא בבדיקה", ו"יש קרבות קשים" – שם הקוד החדש – רק פגמו באמינותו. מנסיון, השמועות עשו שמות במוראל של קרובי וידידי החיילים – דבר שהודעה מסודרת, בזמן ולא באיחור של 12 שעות, היתה עשויה למנוע.

לבעיות האמינות הללו הצטרף מנהגו של צה"ל לפגוע באזרחים. הפגיעה באזרחים החלה כבר ביום הראשון של המלחמה, כשמטוס של צה"ל הפציץ מן האוויר שיירת פליטים, חלקם אזרחים קנדים. הפצצתה של ביירות, אקט כל כך טיפשי שרק גנרל יכול היה לחשוב עליו, הציפה את סוכנויות הידיעות בתמונות הנפגעים.

צה"ל טען שמדובר ב"נזק נלווה", שקורה בכל מלחמה. מותר וצריך לפקפק בכך. הנורמות הזלזלניות בחיי אדם שנוצרו בלחימה בשטחים הופעלו גם כאן. במקרה אחד, סירב צה"ל לדחות הפצצה על ביירות, כדי לאפשר לראש הממשלה הצרפתי לעזוב את המקום בבטחה. עמדת או"ם באל חיאם הופצצה – למרות שאנשי האו"ם ציינו כי צה"ל יורה קרוב מדי אליהם. וכמובן, היתה ההתקפה השניה על כפר כנא.

צה"ל הרג שם 28 אזרחים, ולא 60 כפי שדווח תחילה. זה הבדל משמעותי, שהתרחב עוד יותר כשהסתבר, שוב, שהעסקת צלמים מקומיים היא דרך טובה להשיג תמונות מפוברקות. אבל ההבהרה הגיעה באיחור קריטי של כיממה; והעובדה שהתברר שצלמים ערבים נוטים לעוות את המציאות לטובת הטרגדיה, לא חיפתה על מאות האזרחים שנהרגו. ההפצצות הלא-מדויקות, במקרה או במכוון, הצליחו להביא לאבדן התמיכה הבינלאומית בישראל, שהיא תמיד שברירית.

כשבועיים לאחר תחילת הלחימה, הודיע החיזבאללה כי הוא ממנה את עימאד מורנייה, אחד המבוקשים הבכירים בעולם כולו, כמפקד דרום לבנון – אבל בישראל אף אחד לא שם לב לתפקיד החדש של מפוצץ השגרירות האמריקנית, מפוצץ מפקדת המארינס וחוטף טיסת TWA. אילו הבחינו בכך, היה הדבר יכול לשמש ככלי הסברה יעיל – להציג את הצד הטרוריסטי-בעליל של החיזבאללה.

קריסת העורף

את מידת האמון של הציבור הישראלי בהערכות הצבא אפשר למדוד בהתנהגותו. במלחמת המפרץ השניה, קרא פיקוד העורף שוב ושוב לאזרחים לשאת עמם את ערכת המגן שלהם. הציבור צפצף. במלחמה הנוכחית, נקראו תושבי הצפון להשאר במרחבים מוגנים – אבל רבים מהם, כמיליון, העדיפו שלא לסמוך על הגנת צה"ל ועל יכולתו להסיר במהירות את איום הרקטות, ולנטוש.

התוצאה היתה שבצפון נשארו בעיקר אלו שלא יכלו להמלט: בשל עוני, בשל מחלה, בשל זקנה. ולראשונה, קיבלו תושבי ישראל הוכחות, בשידור חי, לקריסתה של מערכת הרווחה שלהם, ולמשמעותה של חברה מופרטת. על כולם התעלה פיקוד העורף, שהצליח להפריט אפילו את האזעקה.

שוב התברר שיש בישראל רבים, פרטים וארגונים, המוכנים לסייע במסירות לנזקקים. שוב התברר כי בהחלט יתכן שהסיוע הזה מזיק יותר משהוא מועיל, משום שהממשלה שמחה להתעלם מחובותיה ולהשליך אותם לחיקם של ארגוני מתנדבים. החוצפה הממשלתית הגיעה לשיא, כשהממשלה סירבה להכריז על מלחמה – משום שמצב זה ייאלץ אותה חוקית לסייע לנפגעי הלחימה. העובדה הזו לא הפריעה לשרי הממשלה לדבר שוב ושוב על "מלחמה".

עוד זה מדבר וזה בא

בעוד העורף סופג רקטות ופקידי אוצר, החלה הכניסה הקרקעית לצבור תאוצה – ואבידות. יום אחר יום, התפרסמו ידיעות על "קרבות עזים"; יום אחר יום, התפרסמו שמותיהם של חיילים הרוגים, ותוצאות – אין. בינת ג'בל לא נפלה, וההתנגדות נמשכה בכל עוזה.

באמצע המלחמה, הדיח חלוץ בפועל את אלוף פיקוד הצפון, אודי אדם, כשמינה מעליו את סגן הרמטכ"ל קפלינסקי. עם הגעתו של זה, התחילו בצה"ל לפמפם את הטענה שקפלינסקי יהפוך את הקערה – האגדה אמרה שהוא לוחם חי"ר מנוסה שמכיר את לבנון.

וככל שעלה מספר ההרוגים, כך גברה הברבריות של תפיסה הלחימה. חלקים נרחבים – 68%, על פי סקר אחרון – העדיפו לחימה שתגרום נזק רב לאוכלוסיה הלבנונית, ובלבד שלא יהיו נפגעים בקרב החיילים הישראלים. אפילו שר המשפטים – לא שהוא מאור גדול במיוחד, אבל התפקיד בכל זאת מחייב – קרא "לשטח" את הכפרים הלבנונים. הנה היא שוב, אותה צריבת-תודעה שעשו בנו הפלסטינים במלחמת ששת השנים. אפס נפגעים לצה"ל, ויהיה אשר יהא המחיר לאוכלוסיה הפלסטינית. אפשר לציין שאין כל תועלת טקטית ב"השטחת" כפרים שיש בהם בונקרים, שיש בכך למעשה נזק טקטי – וזאת מבלי לציין את הנזק ההסברתי – אבל לא נראה שיש טעם רב בדיון עם "משטח הכפרים" הישראלי הממוצע. הוא כבר מזמן פרא חסר מעצורים בתפיסתו, אם לא במעשיו.

הלחימה נמשכה ללא הפוגה וללא תוחלת. יותר ויותר שיוועה ישראל להפסקת אש. ולפתע, כשהגיעה, פתחה לפתע במתקפה רחבה: באותו הלילה, הנחית צה"ל 20,000 חיילים בלבנון – תוספת לעשרת אלפים שכבר היו שם. מה יכלו החיילים הללו להשיג ביומיים שהוקצבו להם? ובכן, צה"ל הצליח להעלות את מספר המשפחות הנהנות מקצבת שכול ב-33. פרט לכך, לא הושג דבר. ישראל הגיעה להפסקת האש מותשת ומובסת.

תבוסה ידועה מראש

הסכם הפסקת האש מעיד על גודל התבוסה. החיילים החטופים, תואנת המלחמה, מוזכרים רק בהקדמה הבלתי מחייבת של ההסכם. החיזבאללה ייאלץ, רשמית, לסגת מדרום לבנון – אבל פירוקו מנשק הוטל על צבא לבנון וכוח יוניפי"ל משודרג; אין סיבה להניח שהם יצליחו יותר מאשר צה"ל, או שינסו זאת בכלל. חוות שבעא, שרק בשנת 2000 קבע האו"ם כי היא שייכת לסוריה ולא ללבנון, הונחה שוב על שולחן הדיונים. החיזבאללה גונה חריפות – אבל קשה להניח שהוא מתרשם יותר מדי.

אסד מרים ראש: אמש הוא אמר כי איננו מעוניין בשלום עם ישראל, וכי הוא עשוי "לשחרר את הגולן בכוח צבאי". המלחמה, שיועדה להחזיר לישראל את אותה חיה מיתולוגית אבודה, ההרתעה, רק הרחיקה אותה: איומים נשמעו גם מאיראן, ובכמה ממדינות ערב האחרות מביעים עניין גובר בחיזבאללה ובטקטיקות שלו.

את כל זה אפשר היה לחזות מראש: בישיבת הממשלה האחרונה אמרה שרת החוץ ציפי לבני כי "אין צבא שיוכל לפרק את החיזבאללה". על כן, אמרה, רצוי היה לפעול בנתיב המדיני. אין ספק שהיא צודקת; החיזבאללה נהנה מתמיכת 40% מהציבור הלבנוני. אבל, ציפי, איפה היית בחודש האחרון?

סופה של פלסטין

במהלך המלחמה, ירה החיזבאללה רקטה ארוכת טווח לעבר בית שאן. הם החטיאו; הרקטה פגעה דווקא בג'נין. התושבים המקומיים לא מחו על כך; להיפך, הם פצחו בריקודים ושיבחו את שמו של נסראללה, הגיבור שפוגע בישראל.

נסראללה ניצח בסיבוב הזה. אירונית, אירוניה שהמפזזים בג'נין כנראה לא יעריכו, נצחונו סתם את הגולל על חלום המדינה הפלסטינית העצמאית. דו"ח שהוגש השבוע לאולמרט, והודלף מיד לתקשורת, קובע כי ההתכנסות מסכנת את קיומה של מדינת ישראל.

הדו"ח הזה צודק, כמובן. מי שנסוג מרצועת עזה, והמשיך לספוג ירי רקטות משם, שנסוג מלבנון, וחטף רקטות גם משם, לא יסוג מג'נין ויניח לרקטות לפגוע בנתניה ובפתח תקווה. נדבך מרכזי בתפיסת השלום של השמאל הישראלי היתה עוצמתו של צה"ל: "עם חזק עושה ויתורים". ומשהסתבר שצה"ל איננו מסוגל לנצח אפילו את החיזבאללה, ארגון גרילה, קרס עמוד התמיכה הזה בקול רעם.

כרגיל, יהיו הפלסטינים הראשונים לשלם על תבוסותיה של ישראל. במקרה הזה, יוכלו הרוקדים מג'נין להאשים בעיקר את עצמם: ישראל לא נותנת בהם אמון, ובצדק מוחלט, שישכילו להבין שהאינטרס שלהם דורש שקט בישראל. רוב הישראלים מעדיפים, בצדק מוחלט, את המצב הנוכחי – בו הם מוגנים מאחורי חומה – על פני נסיגה. ולא נראה שבשנים הקרובות ניתן יהיה לשנות דעה זו.

שרון יצא למלחמת לבנון הראשונה כדי לחסל את הלאומיות הפלסטינית. זו לא הסיבה שבשלה יצאו אולמרט ופרץ למלחמה בלבנון – הם עלו לשלטון מתוך הבטחה, ראשונה ונדירה, לנסיגה כמעט מלאה מהגדה – אבל זו התוצאה. להיסטוריה יש חוש הומור – ואנחנו נידונו לחיות בזמנים מעניינים.

(יוסי גורביץ)