החברים של ג'ורג'

הבהרה הכרחית, כמסתבר

בוויקיפדיה לא משוכנעים שאני אנטי-ציוני. הגיע הזמן לנסות שוב

עבדכם הנאמן גילה להפתעתו ביום חמישי האחרון שיש לו ערך בוויקיפדיה, ושאם לא היה די בכך מתנהל בקרב העורכים דיון סוער בשאלה האם הח”מ הוא אנטי ציוני, או, כפי שהרהיב אחד העורכים לטעון, כל הטענות שלי על אנטי-ציונות הן סרקסטיות או אירוניות.

בהתחלה זה היה משעשע, אחר כך (אחרי שהמשיכו להתווכח בשאלה גם אחרי שכתבתי במדיה החברתית שכן, אני אנטי-ציוני) פחות. יש משהו מעליב בכך שליברלים ציונים מתעקשים שאתה לא מבין את המילים שאתה כותב ושהם, פרשניך המוסמכים מטעם עצמם, יודעים טוב ממך מהן דעותיך.

אז הבה נבהיר, ברחל בתך הקטנה, ואולי יהיה בכך רווח גם לקוראים אחרים. אני אנטי-ציוני כי:

א. אני שולל את זכות קיומה של מדינה יהודית, כאן, באוגנדה, או בכל מקום אחר; משום שמדינה יהודית בהכרח תצטרך להעניק זכויות-יתר ליהודים, ואין הגדרה של “יהודי” שרוצה לחיות במדינה יהודית שאיננה מתדרדרת בסופו של דבר לשאלה מהרחם של מי יצאת. יתר על כן, ההיסטוריה של הזרם המרכזי של היהדות – הזרם הרבני – היא במהותה היסטוריה של שנאת המין האנושי, שנאת נשים, ושנאת כל מי שאיננו רב. אפילו המדינה היהודית הנוכחית, שלכאורה הוקמה על ידי מורדים ברבנות, נזקקה לשירותיה כדי להגדיר מיהו יהודי.

יש, כמובן, זרמים יהודים אחרים, חזקים יותר וחשובים יותר. הם לא נזקקים למדינה יהודית ועושים כמיטב יכולתם לא לגור בכזו.

ב. אני שולל את המיתולוגיה הציונית, קרי את הטענה שיש “עם” יהודי, את הטענה שמוצאו של ה”עם” בפלסטינה הרומאית, ואת התוצאה של שני המיתוסים הללו: המיתוס שליהודים יש זכויות יתר בפלסטינה. לרוב יהודי העולם הנודע בשנת 70 היה מספיק שכל לא לגור פה, ורוב יהודי העולם כיום הם צאצאי היהודים ההם וצאצאי גרים – רוב יהודי האימפריה הרומאית התנצרו במאה הרביעית.

ג. אני שולל את תפיסת המיתולוגיה הציונית כעולה על ההיסטוריה, כלומר התפיסה שרק ההיסטוריה של יהודים בפלסטינה היא בעלת חשיבות. תקופת השלטון היהודי בפלסטינה זניחה, כ-80-90 שנה בערך, וברוב ההיסטוריה שלה שלטו בה כוחות אחרים, מהפרסים וההלניסטים והרומאים והפרסים והביזנטים וכן הלאה. הקבוצות הללו, במיוחד הפגאניות, הנוצריות, והמוסלמיות תרמו לפלסטינה הרבה, הרבה יותר מהיהודים שחיו בה.

ד. אני רואה את הציונות כצורה החזקה ביותר כיום של עליונות יהודית, תפיסה שנובעת מעצם ההנחה שליהודים יש זכויות יתר בפלסטינה, ועליונות יהודית היא מבחינתי גזענות גרידא.

ה. אני מתנגד לעצם הקמתה של המדינה היהודית, מתוך תפיסה שלגיטימיות שלטונית מגיעה מהסכמת הנשלטים, וכל מסמך בינלאומי שמכיר במדינה היהודית – מהצהרת בלפור עבור בהחלטת סן רמו עבור בהחלטת האו”ם 181 – התעלם מרצונם של רוב תושבי הארץ בזמן קבלתם. הקמת המדינה היהודית היא אקט קולוניאליסטי אחרון של מעצמות אירופאיות, שנובע מן הרצון שלהם לכפר על השמדת העם של היהודים באירופה ומתוך תפיסה שמדינה יהודית תוכל לסייע להן במלחמה הקרה.

ה. בהתאם, אני רוצה בפירוקה של המדינה היהודית/ציונית, משום שאין לה קיום אלא על טיהור אתני, הנמשך גם בימינו אלה (ראו מספר יטא); משום שהיא איננה יכולה אלא להיות מדינת עוול לרוב תושביה, ומשום שהתפיסה הדתית שלה עוינת למין האנושי. מדינה עם תועפות שנאת המין האנושי ונשק גרעיני היא לא שילוב מרנין.

ו. אני מבחין בין פירוקה של המדינה היהודית/ציונית ובין השמדתה: המסגרת המדינית הישראלית שולטת כעת, ושלטה מאז יוני 1967, בכל חלקי פלסטינה המנדטורית. השמדתה של המסגרת המדינית הזו יוביל כמעט בוודאות לשפיכות דמים גדולה ולאסון הומניטרי עצום. על כן המטרה שלי היא להביא לפירוקה של המדינה היהודית/ציונית והחלפתה במדינת כל תושביה, שתעניק זכויות שוות לכל היושבים בין הים לירדן. אין לראות ברצון שלי בפירוקה גרידא של המדינה היהודית/ציונית ולא בהשמדתה סוג של תמיכה בציונות (ראיתי נסיון נואש כזה). לכל דבר ועניין המדינה היהודית לא תתקיים יותר אחרי שינוי משטר כזה.

אם הציונים בישראל יבחרו במלחמת נצח ויסרבו לפירוק מדינת העוול שלהם, אז מן הדין שהמדינה הזו תושמד, עם כל המחיר ההומניטרי האיום הכרוך בכך; שכן החלופה היא המשך שעבודם של הפלסטינים לנצח. למדינה הציונית אין קיום אלא על שעבודם של הפלסטינים, ועצם התפיסה שמותר לקיים מדינה כזו מגיעה, שוב, מתפיסת העליונות היהודית המובנית בציונות ומהתפיסה שליהודים יש זכויות מיתולוגיות בפלסטינה.

אני מקווה שכעת דברים ברורים יותר. בפירוק המדינה היהודית ננוחם.

ועוד דבר אחד: כתבתי שלשום (ה’) פוסט קצר בפטראון על תפיסתו המגונה של השופט דוד מינץ. הפוסט פתוח כעת לקהל הרחב.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הגיע זמן פרישה מהקהל

אנחנו צריכים לומר לסטרוקים ולסמוטריצ’ים: לא יהיה חלקנו עמכם. אם אתם יהודים, נצטרף לרוב היהודים ונותיר את הזבל הזה מאחורינו

אורית סטרוק, המיועדת לשרת המשימות הלאומיות, הבהירה היום (א’) מה המשימה העליונה בעיניה: למנוע כפיה על רופא יהודי להעניק טיפול שעומד בניגוד לאמונתו הדתית, כי “לא יכול להיות שהמדינה שהעם הזה הקים אחרי אלפיים שנות גלות של מסירות נפש תהיה מדינה שקוראת להלכה הדתית אפליה,” וזאת כדי למנוע מצב שבו “ההלכה והאמונה היהודית לא תהיה מושפלת למול ההלכה.” זה הנר האחרון של חנוכה שהיא מדליקה.

לא מסובך להבין למה סטרוק מתכוונת: הקדוש הלאומי של הציונות הדתית, ברוך גולדשטיין, התפרסם בכך שסירב להעניק טיפול רפואי לחיילים לא יהודים. הלכתית, לגולדשטיין היה על מה להשען: שורה של פוסקי הלכה, ביניהם הרמב”ם, אוסרים על ריפוי לא יהודים: “מכאן שאתה למד שאסור לרפאות עכו”ם [עובד כוכבים ומזלות], אפילו בשכר; ואם היה מתיירא מהם, או שהיה חושש משום איבה, מרפא בשכר; אבל בחינם אסור.” שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה! במשך מאות שנים האשימו לא-יהודים רופאים יהודים בכך שהם מסובבים את המיתה לחולים שאינם יהודים, והנה באה שרה (מיועדת) בישראל ואומרת לאנטישמים: צדקתם. הזהרו ברופאים יהודים אורתודוקסים.

אבל לא רק הם צריכים להזהר. באותו הפרק כותב העיט הגדול ש”מוסרי ישראל [והאפיקורסין] [והמינים] מצווה לאבדן ביד ולהוריד אל באר שחת, מפני שהן מצירים לישראל ומסירים את העם מאחורי ה’.” הוא לא היחיד: יוסף קארו, המרא דאתרא של ארץ ישראל, כתב (שולחן ערוך, יורה דעה, קנ”ח ב’) ש”מיני ישראל, והם שעובדים לעבודת כוכבים, או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילות או לבש שעטנז להכעיס; והאפיקורסים, והם שכופרים בתורה ובנבואה מישראל, היו נוהגין בארץ ישראל להרגן. אם היה בידו כח להרגן בסייף, בפרהסיא, הורגו. ואם לאו, היה בא בעלילות עד שיסבב הריגתו. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלקו ואומר: הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו."

אם אתה חולה חילוני, ר”ל, עד כמה אתה יכול לסמוך על הרופא האורתודוקס, שלא יסובב לך את מותך? האם אתה סומך על כך ששבועת היפוקרטס שלו – גוי טמא, אחרי הכל – תגבר על אמונתו ברמב”ם ובשולחן ערוך?

ואל תאמרו: אלה זוטי דברים. זהו לב הדברים. אלה ההלכות שבישיבות לומדים בהתרגשות עצומה. היהדות הרבנית תמיד היה מסע נקמה נגד ההיסטוריה: זו הליבה שלקחה ממנה הציונות, זו הסיבה שקוק יכול היה לראות במדינת ישראל “ראשית צמיחת גאולתנו.” הוא ידע שחברת הלומדים החיוורת, המותשת, לא תוכל להקים את דת משה בחרב: לשם כך היה צורך בחלוצים שלמדו כיצד לנשל את ילידי הארץ. ואחר כך, הוא לימד, הם יסיימו את תפקידם ההיסטורי, ודור חדש של לומדי תורה, שלמד גם אכזריות ושימוש בנשק, יעלה במקומם.

זו הליבה של הציונות הדתית. זו הליבה, בשינויי הטעמה, גם של החרדים המודרנים בישראל. לא במקרה, שוב ושוב, הם שונאי הזרים הגדולים ביותר. ולא רק פלסטינים ולא- יהודים אחרים: האויב הגדול תמיד היה יהודים אחרים, אלה שהרמב”ם וקארו קראו לרצוח בערמומיות. והפעם, שומו שמיים, היהודים האלה פועלים בפרהסיה. נשים, חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה, מעיזות לדרוש שוויון – שוויון, שקוק ראה בו מידת קין בעולם, שהרי ברור לכל שהעולם איננו שווה: שהטבע מסודר, בדרג עולה, מדומם, צומח, חי, מדבר, יהודי.

ועכשיו לאנשים האלה יש ממשלה. עכשיו, הם מאמינים, מגיע זמנם. עכשיו הכוח בידם. ובדיוק מסיבה זו עכשיו הוא הזמן להשיל מעל עצמנו את היהדות. להמיר דת, אם רצונכם בכך; ללכת למשרד הפנים בדרישה למחוק את המילה ‘יהודי’ מהתיאור שלכם; להתאגד, וזה יהיה מעשה נועז, ולדרוש ממשרד הפנים להכיר בקבוצה חדשה, מתיוונים, ולהצטרף אליה.

אחרי הכל, ההיסטוריה איתנו. רוב מוחלט של היהודים לאורך ההיסטוריה אמרו “חשבון, בבקשה,” והצטרפו לקבוצות אחרות. רובם הגדול עשו זאת ללא כפיה: הם פשוט לא מצאו שום דבר בחשבונאות הדם והגזע של היהדות שמושך אותם. רוב היהודים התנצרו במאה הרביעית, עם התנצרות האימפריה. בתחילת המאה החמישית, היו כל כך מעט יהודים ברחבי האויקומנוס – העולם הידוע היווני-רומאי – שהקיסרים הרומאים, המזרחי והמערבי כאחד, ביטלו את הנשיאות, הדיחו את הנשיא האחרון (רבן גמליאל השישי), וכמעט אף אחד לא שם לב.

להיות יהודי במדינת האדונים היהודית תמיד עורר אי נוחות בליבם של אנשים רגישים וחושבים; להמשיך להקרא יהודי תחת סטרוק וסמוטריץ’ זו חרפה. זו הסכמה בשתיקה עם משטר העליונות היהודית בדיוק כשהוא הופך למובהק. אין דבר שיערער את הציונות הדתית מאשר מספר גדול של אנשים שמכריזים שהם משליכים את היהדות בבוז.

וכמובן, אחרי הסרת היהדות יגיע השלב הבא: סירוב לשרת בצבאה. אחרי הכל, מדובר בצבא של מדינה יהודית, שמנהיג משטר טרור כנגד לא-יהודים בגדה המערבית וברצועת עזה. איננו יהודים; לא נתגייס. די לנו באזרחות הישראלית. אתם מגעילים אותנו, לא נבוא בקהלכם.

וכבר נשמעות יללות הצבועים: חלק מאנשי הציונות הדתית אמרו לטל שניידר שהמפלגה “הציונות הדתית” עושה “השמדת ערך” ל”מותג” הציונות הדתית. ובכן, חברים, מה אתם רוצים מאיתנו? אתם אלה שבחרתם בהם. אם הם היו מחללים שבת בפומבי, הייתם בועטים אותם מבתי הכנסת שלכם. אבל גזענות ממאירה, שנאת אדם, שנאת להט”בים – את אלה קיבלתם בקריצה וחיוך יודע. אכלו את שבישלתם.

ונסיים, שוב, בלוסיאן וולף, מראשי יהדות בריטניה קודם החורבן של הצהרת בלפור, שידע מראש לאן כל זה הולך. מדינה יהודית בפלסטינה “תביא בפלסטינה עצמה ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים, ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת."

את החרפה המתמשכת הזו השאירו לסמוטריצ’ים ולצבועים המייללים. אל תתנו לה לדבוק בכם. הוציאו את עצמכם מהסיפור הזה, ולילדיכם תאמרו שכאשר היהדות הפכה לנאצית, אתם בחרתם לפרוש מהקהל. זה לא יהיה הרבה, אבל זה עדיף על “ואז הפניתי את מבטי.”

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ה"שיישרף לכם הכפר" של הרל"ביסטים

הפלסטינים הישראלים צפויים להחרים את הבחירות במספרים גדולים, והרל”ביסטים מאחלים להם טיהור אתני

ממשלת “השינוי” לא שינתה דבר, להוציא העובדה שהיא מורידה את אחוז ההצבעה בקרב פלסטינים ישראליים עוד יותר. הסיבה לכך, בעיני גבר אשכנזי ממעמד הביניים זה, ברורה למדי: כל המפלגות הפלסטיניות שהבטיחו שינוי נכשלו. המשותפת הציעה את ראשות הממשלה לקצב מעזה, בני גנץ, והוא דחה את ההצעה בבוז והלך עם נתניהו. ממשלת בנט-לפיד הואילה בטובה לקבל את רע”ם לקואליציה, והבטיחה לה גדולות ונצורות, אבל הכספים שהממשלה הבטיחה לא הועברו: היא לא החזיקה מספיק זמן, ואיילת שקד שרשעותה אמנותה חסמה חלק מהכספים שהממשלה היתה אמורה להעביר. מנסור עבאס הימר את הימור חייו על כך שאם יעלים את נושא הלאומיות הפלסטינית, הוא יוכל לסייע לבוחריו. לפיד, בנט ושקד כנראה קברו אותו.

קריאות לטיהור אתני ממלאות את החלל הציבורי הישראלי. בכירים בליכוד, ביניהם מי שהתיימר להיות הורדוס, ישראל כץ, מאיימים בגלוי על הפלסטינים הישראלים בנכבה שניה. אצל בעלי הברית של הליכוד, הציונות הדתית, טיהור אתני ושלילת זכויות הם מצע מפורש. מצד שני, הפלסטינים הישראלים מכירים את יכולת הביצוע של כץ, והם לא מתרשמים גם מאיתמר בן גביר. הם זוכרים שמי שהרג בהם יותר מכל הוא המרכז היהודי. אתם יודעים: הנכבה בוצעה ע”י מפא”י, טבח כפר קאסם על ידי בן גוריון, יום האדמה רשום על שם שמעון פרס, וטבח אוקטובר 2000 על שם אהוד ברק.

חרם בחירות מצד פלסטינים ישראלים הגיוני הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. הראשון הידוע היה ב-1996, אחרי טבח כפר כנא, כאשר הפלסטינים הישראלים הענישו את פרס על הטבח. כשפרס שמע על כך, בעת סיור בצפון, הוא – ככל הנראה שיכור – פלט באוזני העיתונאים שסביבו “הערבים המזוינים האלה לא יודעים מה טוב להם.” העיתונאים הקפידו לא לפרסם את האמירה הזו עד אחרי הבחירות. חרם בחירות שני נרשם אחרי טבח אוקטובר 2000, והפלסטינים הישראלים שלחו את ברק לסחור בנשק. עכשיו אנחנו מתקרבים – אלא אם הסקרים טועים מאד, וזה תמיד אפשרי – לחרם בחירות שלישי. חד”ש-תע”ל ורע”ם משמיעות את המקבילה הערבית של גוועלד. סקרים פנימיים של המפלגות, כך נטען, אומרים שארבע המפלגות הפלסטיניות לא יעברו את אחוז החסימה.

כל זה מציב את המרכז היהודי בבעיה כפולה. מצד אחד, אין לו שום סיכוי לקיום ללא הקולות של הפלסטינים. בלעדיהם, הוא יכול רק לצרוח “לך!” מעל גשרים. מצד שני, הוא מרכז יהודי. הוא לא יכול להכיר בפלסטינים הישראלים כאזרחים שווים. הוא לא יכול להכיר באפשרות של מדינת כל אזרחיה ועצם הדרישה לכזו מאיימת עליו.

פרשנים פוליטיים תוהים מדוע ראש הממשלה – הזמני מאד, יש לקוות – יאיר לפיד לא מנסה לפנות לציבור הפלסטיני, אני משוכנע שלפיד יודע לספור עד 61 בדיוק כמו כל כתב פוליטי, ואני מציע לראות בהתעלמות של לפיד מהציבור הפלסטיני לא טעות אלא מדיניות. אחרי הכל, לפיד כתב כשר אוצר ש”[אנחנו] גם אומרים שאחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו, וגם לא מבינים למה לא מתקנים להם את הביוב באום אל פאחם ואחרי זה עוד מתפלאים שהם לא מתים עלינו.” את הדברים הוא לא כתב ב-2013: הוא העתיק אותם מטקסט שכתב כמה שנים קודם לכן. זה מה שהוא חושב, ככל שהוא מסוגל למחשבה. האיש שהתפרסם בגלל השאלה “מה ישראלי בעיניך” (התשובה, כמובן, היא עונש קולקטיבי ללא-יהודים) לא רואה בפלסטינים ישראלים ישראלים של ממש. אני מציע לזכור שכאשר אנשים אומרים לך מה הם, רצוי להקשיב להם.

לפיד יודע את נפש בהמתו, הציבור הרל”ביסטי. בחודשים האחרונים, מאז פרשת רינאווי-זועבי, הרשת מלאה בקריאות ייחום לקראת טיהור אתני. הן מגיעות לאו דווקא מהימין, אלא מהמרכז: “אה, אתם לא מצביעים? עוד תצטערו על זה כשיגיעו המשאיות.” יש מאות טוקבקים כאלה, והרשתות החברתיות מלאות בקריאות דומות. ב”הארץ” אפילו פרסמו מאמר של אחד יורם יובל, שמתאר כיצד אפשר לבצע טיהור אתני של 200,000 פלסטינים ישראלים תוך יומיים. האיש ספר את האוטובוסים הנדרשים. גרון יפה יש לכם, רומז יובל, לא חראם אם יקרה לו משהו? אם לא תצילו אותנו מהימין, מזהיר המרכז היהודי, אנחנו נרקוד כשיגרשו אתכם.

תשכחו מסולידריות. תשכחו מזה שנעמוד לצדכם במקרה של טיהור אתני (מה שהמרכז היהודי לא היה עושה ממילא). לא הצלתם אותנו מנתניהו? אנחנו נהיה הילדה מ”רשימת שינדלר” שצורחת Goodbye, Jews!

המרכז היהודי, כמובן, לא יצעק בגלוי “שיישרף לכם הכפר”. זה לא מתורבת, זה לנישט פון אונזרע. אתם יודעים, ההם. אלה שהם לא משלנו. מה, עוד לא הבנתם? הוא לא יצעק את המילים, הוא יעביר אותן סובלימציה. זה לא שאנחנו רוצים שיגרשו אתכם, אתם מבינים, זה שזה מגיע לכם – אם לא תעשו מה שאנחנו רוצים, אם לא תצילו אותנו מעצמנו.

ולא, אנחנו לא נבטיח לכם כלום. לא שוויון. לא ביטול של חוק הלאום. לא השוואת תקציבים. אין לנו מה להבטיח לכם, יש לנו רק איומים. לא מתאים לכם? יבוא בן גביר. ואז מה תעשו? לא כדאי לכם להקשיב לנו ולעשות מה שאנחנו רוצים?

להתנהלות כזו קוראים מזימת פרוטקשן בקנה מידה לאומי, ולמרכז היהודי צריך לומר: חרא עליכם, שתשרפו. מגיע לכם בן גביר. מגיע לכם סמוטריץ’. אחרי הכל, אתם לא באמת שונים מהם. אתם תומכים בעליונות יהודית באותה המידה, רק ברטוריקה אחרת, כזו שעברה סובלימציה. הימין הקיצוני לא מפחיד אתכם בשל מה שהוא יעשה לפלסטינים – הממשלה שלכם רצחה יותר פלסטינים בגדה מכל ממשלה מאז ממשלת אולמרט – אלא בגלל מה שהוא יעשה לכם.

ואתם יודעים מה? הגיע הזמן שתאכלו את מה שבישלתם. אולי תלמדו משהו. לא סביר, אתם יהודים ציונים, אבל דברים משונים יותר קרו. אישית, אגב, אצביע – לבל”ד. על כך, בפוסט עתידי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

כבר לא בכיס של איפא”ק?

סימן מעודד מארה”ב: המחוקקים לא מצטרפים אוטומטית לדרישותיה של ישראל

במשרד החוץ הישראלי חוששים שוועדת החקירה של האו”ם ביחס לדיקטטורה הצבאית בשטחים (”הסכסוך הישראלי-פלסטיני”, בלשון המדיה) תכריז בעוד כחצי שנה על ישראל כמדינת אפרטהייד. וראו זה פלא, לפני כמה ימים 42 מחוקקים בארה”ב פנו למזכיר המדינה בלינקן בדרישה שיעצור את ועדת החקירה.

מתבקש, כמובן, להעלות כמה תהיות. הראשונה שבהן היא איך בדיוק משרד החוץ הגיע להערכה שיכריזו על ישראל כמדינת אפרטהייד. האם המידע הגיע על ידי האזנה לעובדי או”ם באמצעות תוכנת פגאסוס? כי, צריך להזכיר, אנחנו יודעים שאחרי הבכירים הפלסטינים שהגישו את התלונות לבית הדין הבינלאומי בהאג בוצע מעקב על ידי פגאסוס. כאן המקום להזכיר שמעקב כזה, שמשבש חקירה של פשעי מלחמה ואולי פשעים נגד האנושות, הוא פשע מלחמה בעצמו.

שאלה נוספת היא למה, בעצם, צריכה לארצות הברית זכות וטו על החלטות שאינן מתקבלות על ידי מועצת הבטחון (השאלות ביחס לעצם סמכות הווטו של מועצת הבטחון יחכו להזדמנות אחרת). אחרי הכל, האו”ם מייצג את הקונסנסוס העולמי. באיזו סמכות מדינה אחת שוללת ממדינות העולם את הזכות להביע את דעתן?

שלושה ארגוני זכויות אדם בולטים – Human Rights Watch, יש דין ובצלם – כבר מצאו שהמשטר הישראלי הוא משטר אפרטהייד (בהבדלי גוונים שונים בשאלה האם משטר האפרטהייד חל רק בשטחים הפלסטיניים הכבושים או גם בישראל של 1948 גופא, שאלה שהופכת למעניינת יותר לאור העובדה שלראשונה יש מפלגה פלסטינית בקואליציה). מהדיווחים עולה שמחרתיים יצטרף אליהם גם אמנטסי אינטרנשיונל. נראה בשמחות.

ציונים, למותר לציין, לא מסוגלים להבין את עצם הרעיון שישראל היא מדינת אפרטהייד, וזאת משום שהתפיסה של הציונות מאז 1947 מחייבת משטר אפרטהייד. התפיסה היא שישראל צריכה להיות מדינה יהודית, גם ובמיוחד כאשר רוב האנשים שהיא שולטת עליהם אינם יהודים. כמו המצב כרגע. קריאת ההזדווגות של הזכר הציוני היא “ומה תעשה אם יהיה פה רוב ערבי”? מה זאת אומרת מה אעשה? אציית להחלטתן של בחירות חופשיות. מה אתם מציעים, משטר אפרטהייד?

אופס.

אבל לאחר כל ההערות הללו, צריך לדבר על הכלב שלא נבח: מספר המחוקקים שחתמו על המכתב לבלינקן הוא 42.

רק 42.

בקונגרס יש 535 חברים (הסנאט, עם 100 חברים, הוא הבית העליון של הקונגרס). עבדכם הנאמן זוכר את התקופה שבה אחד מאנשי איפא”ק, ארגון סוכני ההשפעה ולעתים הריגול הפרו-ישראלי החזק בארה”ב, התרברב שהוא יכול להשיג חתימות של 70 סנאטורים על מפית. השיטה של איפא”ק מוכרת: הוא מזרים כסף למועמדים שתומכים בישראל, ולמועמדים שמתייצבים נגד מועמדים שמתנגדים לישראל. ידועה גם העובדה שרוב הציבור האמריקאי נמצא הרבה יותר שמאלה ביחס לישראל מאשר חברי הקונגרס – כלומר, תומך בסנקציות כלפיה אם תמשיך לנהל את משטר האפרטהייד.

ועכשיו, כשיאיר לפיד רוצה לצאת למלחמה נגד האו”ם, הוא מצליח לגייס פחות מעשירית מחברי הקונגרס לתמיכה. מותר להניח – לא, לא להניח; מוקדם מדי; לקוות – שהאחיזה של משטר האפרטהייד הישראלי בגרונה של ארה”ב נחלשת. מותר לקוות שרבים מהדמוקרטים – במיוחד חברי הקונגרס, שהבחירה שלהם לא מובנת מאליה ושצריכים להתמודד מחדש מדי שנתיים – הבינו לאן הציבור שלהם הולך, והולכים איתו. עדיין לא בגלוי, עדיין לא בהתרסה, אבל בהתחמקות, בסרבנות אפורה. ב”אני עסוק מדי כרגע.”

מיכאל ספרד אומר כבר כמעט עשור שסופו של הכיבוש יבוא כגנב בלילה; שהוא יתמוטט כשהוא נראה בשיא עוצמתו, כמו ברית המועצות, כמו משטר האפרטהייד המקורי. מותר לקוות – ולדעת שכשהמשטר הציוני יתמוטט סוף סוף, נצטרך תכניות פעולה מוכנות משמאל, אלטרנטיבה למשטר שחלף.

דעו תקווה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פרויקט 300: שני גויים בבטנך

ינון מגל ועקיבא נוביק הביעו היום תמיכה במעשי הטרור של חגי סגל. מדינת ישראל מתפוגגת, ומדינת יהודה תופסת את מקומה

חגי סגל, כידוע, נוהג להתייחס לחלקו במחתרת היהודית של שנות השמונים כ“טרוריסט ללילה אחד”, אבל זה היה בזמנים שבהם הטמנת מטעני חבלה במכוניות של ראשי ערים ונסיון לפוצץ שישה אוטובוסים היה משהו מביך, משהו שצריך להעלים מהתודעה הציבורית. נראה שהזמנים האלה חלפו.

הבוקר התייחס ינון “בבוקר מישוש, בערב קידוש” מגל לעברו של סגל במילים הבאות: “תן בבקשה כבוד לחגי סגל מעמודי התווך של הימין, איש עתיר זכויות, שהיה במחתרת היהודית למען עם ישראל.” העיתונאי עקיבא נוביק, בנו של חבר אחר במחתרת, ריטווט את הציוץ.

המחתרת היהודית רצחה מספר בני אדם, פצעה אחרים, ניסתה לפוצץ כמה אוטובוסים עמוסים בחפים מפשע, ועמלה על תכנית לפוצץ את מסגד אל אקצה, מה שכנראה היה מכניס אותנו למלחמת נצח. הם רצו את מלחמת הנצח הזו, כי הם האמינו שהיא תביא לבוא המשיח. כלומר, קבוצה של פסיכים החליטה לחטוף את העם בישראל, על דעת עצמה ובלי שום דיון ציבורי, בידיעה ברורה שחלקים ניכרים מהציבור ייהרגו וייפגעו, כי הם היו משוכנעים שהפעם יהוה יכניס את עצמו להיסטוריה ויביא גאולה. על הר גדול מאד של גופות, כמובן, אבל אנחנו מדברים על התכנית האלוהית, כך שכמה מיליוני חיי אדם (במקרה הטוב) הם בסך הכל בוטנים.

הציבור היהודי (את הפלסטינים, כמובן, לא סופרים פה) נחלק בשאלה הזו על פי שני קווים. האחד, זה שניצח, גרס שמדינת ישראל היא בסך הכל כיסוי ריק שמאחוריו מסתתרת מדינת העליונות היהודית. רוב האנשים שחשבו כך לא היו משיחיים, אבל הם לא ראו שום בעיה עם רצח פלסטינים, ועל הר הבית הם העדיפו לא לחשוב. סקרים הראו שחלק ניכר מהציבור תמך ברוצחים ומתכנני רצח העם. הצד האחר, וכיום אנחנו מבינים כמה חלש הוא היה, ראה במדינת ישראל מדינת חוק, שמתנהלת ככל הגויים; הוא האמין שהיא צריכה להתנהל על פי רצון תושביה, לא על פי הזיותיהם של מסוממי יהוה. הצד הזה הפסיד.

תוך זמן קצר, כל מורשעי המחתרת היהודית – שרק על חלקם בנסיון לחרחר מלחמת עולם היו צריכים לשבת במאסר עד סוף ימיהם – שוחררו. הם חזרו לחייהם, וחלקם התקדמו מאד. זאב “זמביש” חבר הוא אחד האנשים המשפיעים במדינה, בא ויוצא מלשכות ראש הממשלה ושר הבטחון. חגי סגל הוא היום עורך של עיתון חשוב. הבן שלו הוא פרשן מדיני נחשב (תהרגו אותי אם אני מבין למה, האיש טועה יותר מאסטרולוג). גם לעקיבא נוביק יש קריירה עיתונאית מצליחה (וייאמר שבניגוד לעמית סגל, הוא אשכרה יודע על מה הוא כותב ולא מתבשם מעצמו). לוסי אהריש אמרה לפני כמה שנים שאם אבא שלה היה מחבל, אף אחד לא היה שוקל להעסיק אותה כעיתונאית. היא צדקה. מדינת ישראל היא מדינת העליונות היהודית. לא-יהודים מתבקשים בה לא להרים את הראש. והרבנים, שאישרו את כל זה? הם, כרגיל, חמקו מדין. ככה זה במדינה יהודית.

העבר של הרוצחים והמחבלים לא רדף אותם. הם התגברו עליו בקלות. היה מחנה פוליטי שלם מאחוריהם. במשך שנים הם נהגו לפטור את המעשים שלהם במשיכת כתף. אין עוד צורך: איש תקשורת בכיר פרסם היום דבר שבח למעשה טרור. אף אחד לא חושב בכלל לחקור אותו על כך.

המדינה הישראלית תמיד היתה חלשה. היא תמיד היתה קודם כל יהודית. דמוקרטיה, כידוע, איננה ערך יהודי. המדינה מוגדרת כ”יהודית ודמוקרטית.” קודם כל יהודית, אחר כך, בעיקר לצרכי חוץ, גם דמוקרטית. בני קצובר, ממנהיגי מדינת יהודה המתהווה, אמר לפני כעשור ש”כיום, לדמוקרטיה הישראלית יש תפקיד אחד מרכזי והוא להיעלם מהשטח. הדמוקרטיה הישראלית סיימה את תפקידה, והיא חייבת להתפרק ולהתכופף בני היהדות.”

והנה, אנחנו כמעט שם.

גרשום שלום הרחיק לראות, לפני מאה שנים, וזיהה את מטען הנפץ שבחזרה אל השפה העברית, ליבת החזון הציוני: “אלוהים לא יוותר אילם בשפה שבו השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו. […] מחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם. הלוואי וקלות הדעת שהנחתה אותנו לדרך האפוקליפטית הזאת, לא תגרום לאובדננו.”

הישראליות לא הצליחה להעמיד לעצמה עוגנים – בדיוק משום שדווקא כאן הוקמה מדינה יהודית. כאן, במקום שבו במשך כמעט אלפיים שנים יהודים האמינו שיבוא המשיח. מסתבר ש-100 שנים של תרבות חילונית למחצה אין די בהם כדי לסלק את המטען המשיחי. למייסדי הציונות לא היה העוז להתמודד עם הרעיונות היהודיים ולפרק אותם בפומבי – ואיך יעשו זאת, כשהם צריכים לנופף בקושאן האלוהי על הארץ? הישראליות התגלתה כחלשה כקורי עכביש, משום שלא העזה להתמודד עם היהדות. ונראה שרבים מאיתנו – צמחים זרים, ולא רק הם – ישלמו את המחיר.

(יוסי גורביץ)

ליהודים אין זכויות בחראם אל שריף

צריך להפסיק את הטירוף של נסיון השתלטות יהודי על חראם אל שריף. גם המציאות זקוקה להגנה

עבדכם הנאמן הגיע למסקנה, אי שם בשנות התשעים, שהפתרון הראוי לנושא האגן הקדוש בירושלים פשוט למדי: מטען גרעיני של כ-25 קילוטון. הבזק אחד, שבעתיים כאור החמה, והמורסה בלב ירושלים – המוקד לשפיכות הדמים הבלתי פוסקת שהיא המוזיקה הנצחית של החור הנתעב הזה – תנוקז בשניות. האבנים הקדושות יהפכו לזכוכית רדיואקטיבית, והטעות ההיסטורית של טיטוס (העובדה שהוא לא סיים את העבודה בירושלים, והשאיר חורבות שסביבן אפשר היה לבנות את המקום מחדש) תתוקן. ישנן, כמובן, מספר בעיות פרקטיות שמשאירות את הפתרון הזה בתחום הפנטזיה. בתור התחלה, סביר מאד להניח שהוא יגבה מחיר עצום בחיי אדם; שנית, יש להניח שהפנאטים הדתיים ברחבי העולם לא יבינו שזה אמור להיות הסוף של שפיכות הדמים, לא התחלה של סיבוב גדול נוסף; ושלישית, כמובן, ישנו הטאבו הראוי מאד על שימוש בנשק גרעיני, שאפילו חיסול מזבחות המולך רוויי הדמים האלה יתקשה להצדיק את הפרתו.

זו, בקצרה, פנטזיה מסוכנת. ולכולנו ייטב אם היא לא תמומש. אבל בציבור היהודי רווחת פנטזיה אחרת, מסוכנת הרבה יותר, והיא נחשבת למכובדת ביחס: בניה מחדש של בית מקדש יהודי במקום חראם אל שריף. האנשים שתומכים במהלך הזה יושבים בממשלה ובכנסת. ראש הממשלה נפתלי בנט סירב לפני שמונה שנים להתנער מחבר ברשימתו, ג’רמי למפל, שקרא לפיצוץ חראם אל שריף. לא שזה צריך להפתיע: בנט החזיק ברשימתו גם את אביחי בוארון, שקרא להקים מחנות השמדה “לעמלקים.” הטענה שבנט הוא אדם מתון היא פנטזיה לכל דבר.

השבוע הפריח בנט בלון ניסוי: הוא טען שליהודים יש זכויות פולחן בחראם אל שריף. הבלון יורט תוך שעות על ידי הממשל האמריקאי וממלכת ירדן, שהר הבית נתון לניהולה באמצעות הוואקף, כחלק מהסכמי השלום עם ירדן: בנט חזר בו ודיבר על “זכויות ביקור.” הסמכות של ירדן בהר הבית היא אולי המהלך הגאוני ביותר של יצחק רבין, דרך לניטרול מוקש משיחי רב עוצמה, וזו בדיוק הסיבה שסיעות הימין הדתי הצביעו נגד השלום עם ירדן. אבל הממשלות שבאו אחריו נסחפו אחרי המשיחיים. אריאל שרון עלה להר הבית, ולא רק דלתות השאול נפתחו שם, אלא גם הדרך להגשמת הפנטזיה המשיחית האולטימטיבית.

המשיחיים טוענים שבניית המקדש תביא את המשיח, ושהיא מימוש זכות היסטורית של העם היהודי ולמעשה תכלית קיומו. התפיסה הזו לא מוגבלת לאנשים דתיים. רונן שובל, המייסד של אם תרצו ואחד הבודדים בארץ שמסתובב עם חותמת “פאשיסט” של בית משפט, מי שלכאורה כל ישותו היא “לאומיות”, כתב לפני מספר שנים שהר הבית (כך מכנים היהודים את חראם אל שריף) “הוא הלב הפועם של עם ישראל מבחינה רוחנית, ולכשיקום הבית השלישי הוא יהיה גם הלב הפועם של עם ישראל מבחינה פיזית […] אין אנו יכולים להסתפק רק בשריד מקדשנו [הכותל – יצ"ג]. עלינו לשוב ולעלות להר, ושוב לשוב לעלות אליו.” שובל קרא להקים את בית המקדש מחדש.

המשיחיים שמנסים לקבוע יתד בחראם אל שריף עושים, כמנהגם, שימוש סוטה בשיח הזכויות: לכאורה יש להם “זכות פולחן” שם. לא, אין להם. לאף אדם דתי אין זכויות במתחם של דת אחרת. וכאן, ברשותכם, אכניס לשיח הישראלי, בניגוד למקובל, עובדות היסטוריות. חראם אל שריף נבנה באמצע המאה השביעית. להוציא הפרעה קצרה ביחס, שבה נתפס על ידי פולשים זרים, הוא היה מתחם מוסלמי במשך 1,400 שנים. כלומר, משמעותית יותר זמן משעמדו במקום המקדש היהודי הראשון והשני גם יחד.

להיסטוריה הזו יש משמעות. למציאות יש משמעות. יש להן הרבה יותר משמעות ממאווי לב של אנשים אחרים. העובדה שפעם עמד במקום מקדש יהודי לא מקנה ליהודים שום זכויות במקום. העובדות הן שבמשך 1,400 שנים המקום הוקדש לקבוצה אחרת, ושאי אפשר לבנות מקדש יהודי במקום מבלי לחלל את הנוכחי. עצם התפיסה הזו מופרכת: כביכול יש קבוצה אחת בעולם שההיסטוריה לא חלה עליה, שיש לה זכויות רכוש קונקרטיות על-זמניות.

אבל, כמובן, התפיסה המופרכת הזו עומדת בלב התפיסה הציונית עצמה. התנועה הציונית עצמה היתה תנועה משיחית כמעט מראשיתה: ב-1906 היא דחתה את הצעת אוגנדה, והחליטה שיהודים שרוצים להקים לעצמם מולדת שאיננה בציון (הטריטוריאליסטים הנשכחים כיום) אינם עוד חלק מהתנועה הציונית. אם מטרת התנועה הציונית היתה רק לספק מקום מוגן ליהודים, היינו מנהלים את הדיון הזה בקניה/אוגנדה – כנראה תוך כדי מלחמת גרילה אכזרית בתושבים המקומיים. אבל, כידוע, המשיחיות ניצחה את הפרקטיות. הציונים טוענים עד היום שהעובדה שחלק מהיהודים ישבו כאן תחת השלטון הרומאי מעניקה לכל יהודי זכויות בארץ שאין לילידיה. מבין הטענות הקולוניאליסטיות, זו כנראה ההזויה מכולם; אבל היא האידיאולוגיה הרשמית של ישראל.

שיח עיוות הזכויות של המשיחיים לא חדש במיוחד. האנשים האלה טוענים שישראל הוקמה לא מכוח החלטת האו”ם 181 (שקובעת הקמת מדינה פלסטינית על חלק גדול משטחי פלסטינה המנדטורית), אלא מכוח החלטת סן רמו. על הקשקוש הזה כבר כתבתי כאן. הגנבים חסרי המנוח האלה מתעלמים מעובדות לא נוחות, כמו למשל שהחלטת סן רמו לא התייחסה למדינה יהודית אלא ל”בית לאומי”, ולא בגלל שמנסחי ההחלטה לא ידעו איך לאיית “מדינה”; וגרוע מכך, מהסיפא של ההחלטה, שקובע ש”מובן וברור שלא ייעשה דבר אשר עשוי לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של קהילות לא-יהודיות קיימות בפלסטינה, או בזכויות ובמעמד הפוליטי ממנו נהנים יהודים במדינות אחרות,” ההדגשה שלי. הליסטים של יש”ע רוצים לעשות בחראם אל שריף את מה שכבר עשו במסגד האיברהימי (המכונה מערת המכפלה): לשלול את זכויותיהן הדתיות של הילידים ולקחת לעצמם זכויות שאין להם. שלי שלי, שלך שלי. מידת סדום.

ההשתלטות על חראם אל שריף ובניית מקדש, מסתירים המשיחיים מכלל האוכלוסיה, היא לא המטרה; היא אמצעי אל המטרה. המטרה היא בוא המשיח. המשיחיים מאמינים שהקמת המקדש תעורר את מלחמת גוג ומגוג, ובזה הם כנראה צודקים, והתוצאה תהיה חורבן מוחלט פה. ואז לאלוהים לא תהיה ברירה אלא להתערב, להציל את שארית הפליטה, ולהביא את יום הדין הגדול והנורא.

הדברים האלה נכתבים שבוע אחרי תשעה באב, זכר לנסיון המשיחי הגדול האחרון לאלץ את החבר המדומיין בשמיים לחזור לתוך ההיסטוריה ולחלץ אותם. הם האמינו שאלוהים לא יוכל לעמוד בחרפה של הריסת ביתו; הוא יהיה חייב להתערב. התוצאה היתה חורבן מוחלט: מניין ההרוגים היה עצום ורוב הערים, ביניהן ירושלים, נהרסו. על פי יוספוס והמקורות התלמודיים כאחד, הכהנים האחרונים התאבדו בקפיצה אל האש. ברוך הסורי כותב שהכהנים השליכו את מפתחות המקדש אל השמים: “מאחר ולא נמצאנו ראויים, שמור אתה על ביתך”, אגדה שהתלמוד השוגה-תמיד ייחס אחר כך לבית ראשון.

ההיסטוריה נעה בכיוון אחד, קדימה; והיהדות הרבנית, אחוזת פוסט טראומה, מנסה שוב ושוב לשחזר את האירוע בתקווה שהפעם דברים יהיו אחרת, שאפשר יהיה להחזיר את ההיסטוריה לאחור, להביא תיקון. ואנחנו צריכים לסרב בכל תוקף להיות קורבנות חדשים על מזבח ישן – ולהשתחרר מהפנזטיה הקטלנית כל כך, כביכול יהודים אינם חלק מההיסטוריה.

“אבל אני אינני חול אשר על שפת הים,

ואני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם. […]

אברהם, יצחק ויעקב נחים עתה בשקט בקברם,

ולי אין חשק לחפור גם את הקבר שלי לצידם.” (חנוך לוין, אני לא מקיים הבטחות שנתן אלוהים לאברהם)

(יוסי גורביץ)

הסוד יצא

לחוק האזרחות אין, ולא היה, כל קשר לצרכי בטחון. השבוע הודה יאיר לפיד שהמטרה היא משטור דמוגרפי, ולא שם לב שבכך אישש שישראל היא משטר אפרטהייד

בצירוף נסיבות מוצלח, הפילה האופוזיציה את חוק האזרחות בהצבעה השבוע. חוק האזרחות, נזכיר, מונע מפלסטינים אזרחי ישראל את האפשרות להעניק מעמד לבני זוג פלסטינים שאינם ישראלים. יהודי שמתחתן עם יהודיה מפנסילבניה יעניק לה בכך זכויות אזרחיות פה; אם יתחתן עם נוצריה בפלורידה, היא תקבל תושבות – אם כי משרד הפנים צפוי לחרוק שיניים; אבל החוק מנע מפלסטינים ישראלים שנישאים לפלסטינים אחרים להעניק להם זכויות פה. חשוב לציין: החוק לא חל רק על פלסטינים מהגדה המערבית והרצועה, אלא על פלסטינים בכלל, כולל למשל פלסטינים ירדנים.

החוק הוא טכנית "הוראת שעה": הכנסת ידעה שבג"ץ לא יוכל לבלוע חוק כזה כחוק קבוע, משום שהפרת הזכויות מהותית מדי. אבל בג"ץ הוא כמו מלאך המוות היהודי, טמבל עיוור, כך שכל זמן שמדובר ב"הוראת שעה" שמאושרת מדי שנה, הוא חי איתה. אחרי הכל, אלה לא הילדים של שופטי בג"ץ שיושפע ממנו.

במהלך השבועות האחרונים היתה הרבה קשקשת על כך שלחוק הזה יש חשיבות בטחונית. כמו בכל פעם שישראל טוענת שצורך בטחוני, בסופו של דבר מדובר בצורך אפרטהיידיסטי. השבוע אמרה איילת שקד במפורש שהמטרה של החוק היא דמוגרפית. אבל אין מביאים ראיה מן היודו-נאצית. נפנה, אם כן, אל איש המרכז הרדיקלי המובהק, שר החוץ יאיר לפיד: הוא אמר השבוע ש”לא צריך להסתתר מן המהות של חוק האזרחות. הוא אחד הכלים שנועדו להבטיח רוב יהודי במדינת ישראל.”

המשמעות של דברי לפיד היא שלישראל יש צורך ברוב יהודי; ושלשם הרוב היהודי הזה היא לא תתבייש לפגוע בזכויות הבסיסיות של אזרחיה הפלסטיניים. הוא לא אמר במפורש, אבל המשמעות של דבריו היא שיש ציבור במדינה שיש לו את כל הזכויות, מי שיצא מרחם אשה יהודיה, ויש מי שיש לו רק זכויות חלקיות. יש מי שיש לו זכויות אזרחיות וזכויות קיבוציות, ומי שיש לו רק זכויות אזרחיות, גם הן חלקיות, ושיגיד תודה.

אפשר היה לשאול מה עוד מוכנה ישראל לעשות כדי לשמור על “רוב יהודי”. האם, למשל, היא תבצע טיהור אתני, במקרה שמספר האזרחים הפלסטינים יעלה על הנדרש על פי תפיסה דמוגרפית כלשהי? אחרי הכל, אנחנו מדברים על האיש שלפני שמונה שנים כתב ש”אחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו.” לפיד אמנם העתיק אז מטור קודם שכתב, אבל כשפרסם את הדברים הוא כבר היה שר האוצר. מהטקסט הזה ברור מי מבחינתו הקהל שלו (יהודים) ומי מיעוט נסבל בקושי.

אפשר להאמין שלפיד לא הבין מה הוא אומר: ש”יהדות ודמוקרטית” היא בלוף, כי הדמוקרטיה תמיד תכנע לפני היהדות. שישראל עדיין נמצאת בתפיסה שבטית ואין לה תפיסה לאומית. שישראל היא מדינת אפרטהייד ובהכרח תהיה מדינת אפרטהייד, כי הצו המרכזי של קיומה הוא עליונות יהודית – זו המשמעות של “מדינה יהודית”, שמזה 70 שנים ויותר לא מצליחים לצקת לה תוכן אחר. מדינה שבה היהודי הוא אדון וכל השאר הם אורחים שצריכים לומר תודה.

כאילו לא היה כאן עם יליד. כאילו אין למקום המעונה הזה היסטוריה ארוכה, שרובה המכריע איננה היסטוריה יהודית. כאילו אפשר, בשם הרצון לחבר בין התנ”ך והפלמ”ח, לדלג על 1,900 שנים ולהחליט שהן אינן היסטוריה, רק סרח עודף שצריך להעלים. ישראל תמיד תהיה מדינה של יהודיה, ותמיד תהיה מפוחדת עד מוות מן הזר.

הפחד הוא כפול: ראשית, הפחד הבסיסי מן היליד שנושל ושעודו איתנו (צפו בפירכוסים ההיסטריים כשעולה הנושא של זכות השיבה, כביכול ליהודים יש זכות שיבה מיתית אחרי 2,000 שנים ולפלסטינים אין זכות היסטורית כזו אחרי 70 שנים), שהוא משותף לכל החברות של קולוניאליזם של מתיישבים (settler colonialism). הליסטים יודע שהוא ליסטים. מכאן החשש שכל דריסת רגל של המנושל תביא לאובדן של המנשל – אחרי הכל, המנשל יודע שהוא עצמו ביצע טיהור אתני, והוא משליך את מה שעשה על קורבנותיו.

והשני הוא הפחד היהודי העמוק מכולם: שהיכרות עם הזר תביא לאובדן הזהות היהודית. אחרי הכל, רוב היהודים לאורך ההיסטוריה עשו בדיוק את זה: הם השתקעו בחברות שבהן חיו, ותוך זמן לא רב הם לא היו יהודים יותר. בסופו של דבר, החשש היהודי הבסיסי הוא שהזהות שלו תלושה, שכל מגע עם תרבות זרה יחסל אותה. ואכן, צריך להודות שהיהדות האורתודוקסית היא לא בדיוק הסחורה הלוהטת ביותר בשוק הרעיונות.

אלא שלפחדים האלה, שהיהודים הישראלים מקרינים על סביבתם, יש קורבנות של ממש – המיעוט היליד. ומאחר ואין למדינה היהודית קיום אלא כמדינת אפרטהייד; מאחר והיא איננה מסוגלת להכיל את כל ילדיה של המולדת, הגיע הזמן להעביר אותה מן העולם.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

ניצחו יהודים את הישראלים

המטען שתמיד היה בלב הציונות הופעל, והקונספט של ישראל הופך לקליפה ריקה. חמורו של משיח עשה את שלו

אחת השערוריות של השבוע האחרון היתה תקרית במהלך טקס חלוקת כומתות של חיילי שריון, שבמהלכו עשרות חמושי צה”ל פצחו בשירת ‘אני מאמין.’ הטקסט בן יותר מ-800 שנים, הוא נכתב על ידי הרמב”ם (חלק מי”ג עיקרים שלו), והוא פשוט ומוכר: “אני מאמין בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה, עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא.” השירה היתה חלק מובנה מהטקס, כפי שציין ניר גונטז’, שחשף את הסיפור. דובר צה”ל, שהבין שחיילי צה”ל – הם קליינטים קשים לכל ארגון יח”צ, גם לשקרן הממומן ביותר במזרח התיכון – שוב העלו אותו על מוקש, מיהר לשקר כהרגלו והודיע ש”מספר לוחמים ביקשו לשיר את השיר האמור. נציין כי השיר אינו נכלל בספר הבמה, עם זאת, הרס"ר נענה לבקשת החיילים לשיר את השיר בתום הטקס. אף חייל לא חויב לשיר את השיר.”

בשנים האחרונות אני נוטה להסתייג מתגובות חילוניות מתלהמות מדי, שלטעמי נובעות לעתים קרובות מחוסר הבנה או בורות. המקרה הזה הוא חריג. למה? לשם כך אנחנו צריכים לחזור למושכלות יסוד.

חופש דת הוא אחת החירויות שאנחנו נהנים מהן, למעשה אחת החירויות הראשונות המוכרות – תולדה של 250 השנים האיומות שאחרי מרטין לותר ומלחמות הדת של אירופה. במאה ה-18 כבר התבסס במערב אירופה הרעיון שדת היא לא משהו שהורגים עליו, ושדת היא משהו שהפרט צריך לשמור לעצמו, ושהיא איננה חלק מדיון פוליטי לגיטימי.

חשוב לציין שהרעיון הזה הוא במהותו פרוטסטנטי. הוא נשען, בין השאר, על ההבחנה שעושים הפרוטסטנטים בין אמונה ובין מעשים טובים: התפיסה של sola fide, “האמונה לבדה”, שקובעת שלמעשיו של האדם בעולם הזה אין השפעה על השאלה אם ייוושע או לא, אלא רק לשאלת אמונתו באל. ואם למעשיך אין השפעה אלא רק לאמונתך, ממילא אמונה היא עניין פרטי הרבה יותר מאשר ציבורי.

התפיסה היהודית-אורתודוקסית קוטבית לחלוטין. אין שום חובה להאמין באל. יש איסורים על עבודת אלים אחרים, ועל נשיאת שמו לשווא. אבל אמונה בו, כדבר מחייב? זה לא קיים. זה כנראה לא קיים משום שהיהדות האורתודוקסית התאבנה בדיוק ברגע שבו עצם שאלת קיומו של האל עלתה לדיון פתוח, אבל זה לא שם. כל זמן שאינך מפיץ את דבר כפירתך, ואתה מקפיד לבצע את המצוות שהאל דורש – פותח את היום בנעילת נעליים בסדר הנכון, “ינעול מנעל ימינה ולא יקשרנו, ואחר כך ינעול של שמאל ויקשרנו, ויחזור ויקשור של ימין” – אתה יהודי טוב. יהדות אורתודוקסית היא פעולה חברתית, לא פרטית: תפילות הן במניין אלא אם יש לך סיבה טובה מאד, והדגש הוא על הקהילה ולא על הפרט.

זו, בין השאר, הסיבה לכך שהתנועה החסידית התקבלה בכל כך הרבה עוינות בקרב יהודי מזרח אירופה, עד רמת הלשנה לשלטונות: החסידות (כל זמן שלא הסתיידה והפכה להערצת גורו) שאלה אלמנטים חזקים מן ה-pietism של תקופתה, ומהמהפכות הדתיות הגדולות של התקופה, שהיו במהותן פרוטסטנטיות. החסידות שמה דגש על הקשר האישי בין האדם לאל. הסיפור הידוע על הילד הרועה בבית הכנסת ביום הכיפורים, שחש את הרגשות הנוראים סביבו, הפחד המזועזע מיום הדין, אבל איננו יודע להתפלל, ועל כן, ביאושו, שורק כפי שהוא שורק לצאנו – והשריקה, אומר הרב החסידי, קרעה את הרקיעים והיא התפילה שהתקבלה; הסיפור הזה מנוגד לסדר הישר של האמונה האורתודוקסית, כי הוא מעמיד את האמונה התמימה של הילד, שאפילו להתפלל אינו יודע, אל מול תפילותיה של הקהילה כולה. אבל זה היה מזמן, והיום החסידים הם חלק לכל דבר מהקהילה האורתודוקסית – כל זמן שאינם מגזימים במשוגות האמונה ברבע שלהם, משוגה שכמעט והוציאה החוצה את חב”ד מקרב היהדות.

היהדות האורתודוקסית, יתר על כן, לא עברה את מהפכת החילון. למעשה היא התנגדות לחילון: הרגע שבו נוצרת האורתודוקסיה הוא הרגע שבו יהודים משכילים מנסים לבצע רפורמה ביהדות. היא בריחה הרחק מן הרפורמה ומן המדע.

כל דת מנוגדת, מהותית, לרעיון הדמוקרטי. התפיסה הדמוקרטית אומרת שהאדם הוא לא רק כלי, אמצעי, אלא בראש ובראשונה מטרה לעצמו. הקהילה הדמוקרטית היא זו שקובעת את דרכה על סמך התבונה של חבריה, לא על סמך אגדות על אנשים מזוקנים בשמיים. התפיסה הדתית בהכרח מעמידה מוקד אחר של סמכות: לא זו של קהילת האזרחים, אלא של האל – כמובן, האל כפי שהוא מפורש על ידי גברים, לעתים קרובות מזוקנים. כל הדתות קודמות למהפכת זכויות האדם, וכולן מכילות אלמנטים עוינים לה: חלק ניכר מהן שונאות זרים, רובן הגדול שונאות להט”בים (מרידה, כביכול, בסדר הטבעי שיצר האל), וכמעט בלי יוצא מן הכלל הן שונאות נשים.

אבל הקהילה הדמוקרטית מקבלת את כל אלה. אין לה קיום בלי נשים, להט”בים, זרים. אין לה קיום בלעדיהם משום שהזרה שלהם משמעה סתירה של העקרון הדמוקרטי הבסיסי: כל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם. השוויון הזה מובנה לעצם קיומם. כל קהילה דתית שלא קיבלה עליה את העקרונות של זכויות האדם היא, על כן, סכנה לכל משטר דמוקרטי. היא בהכרח תהיה עוינת לו: הוא בהכרח הסדר הלא נכון, הסדר שהוא חוצפא כלפי שמיא, הסדר שאל נוקם ונוטר, פוקד עוון אבות על בנים, בהכרח ישמיד באלימות מתישהו. ומי ששיתף פעולה עם המרד כלפי האל, ישלם את המחיר בעינויי אינסוף.

(כן, יהוה מאמין בעינויים לנצח. נזכיר שהוא קודם כל דמון.)

ועל כן כל מדינה דמוקרטית חפצת חיים חייבת להצמד לעקרון הפרוטסטנטי-משכילי: היה יהודי בביתך ואדם בצאתך. ככל שהיא תתיר חתירה דתית תחת העקרון הדמוקרטי, היא תעודד את הקנאים שבדתיים – והקבוצה הזו קנאית בהגדרה – לפעולות שפוגעות במשטר הדמוקרטי. צרפת, למודת מלחמות הדת והעימות על סף מלחמת אזרחים בין הרפובליקה ובין הכנסיה הקתולית במהלך משפט דרייפוס, נקטה עמדת קיצון בשאלה הזו: כל מבני הציבור שלה מטוהרים מדת. העמדה הזו מתנגשת לעתים קרובות עם עקרון חופש הדת. ארה”ב נקטה במהלך אחר: היא הפרידה את הדת מהמדינה ולמדינה אסור להתערב בדת. אסור לבתי ספר בארה”ב לקדם תפילות. תלמידים יכולים להתפלל, בזמנם החופשי, אבל אי אפשר לאלץ תלמידים להתפלל.

אפשר, כמובן, לטעון שהפתרונות האלה קיצוניים ביחס למקרה הישראלי. אני אטען את ההיפך: שמדינת ישראל נמצאת בסכנה חריגה של חיסול על ידי הדת היהודית. מלכתחילה מצבה היה קשה. הציונות ניסתה לקחת עיקר אמונה אחד ועיוותה אותו: אני מאמין בביאת המשיח ואין לי כוח להתבחבשות שלו, ועל כן אני אביא אותו בעצמי.

שהרי מהו בוא המשיח, על פי הרמב”ם (שכזכור, מחבר את ה”אני מאמין”) אם לא ביטול שעבוד המלכויות? הפסקת המצב של גלות, החזרת היהודים לארצם, ולקיחת כוח לחיים ולמוות בידיהם? זו המשמעות של ביאת המשיח; זו תמיד היתה המשמעות. המשיח הוא קודם כל מלך מנצח, משחרר. הרמב”ם רק זיקק את זה. על כן היו שטענו שהמשיח היה דוד בן גוריון: הוא הגשים את המטרה הבסיסית של משיח.

הציונות היתה מרד נגד היהדות, בעיקר נגד הפסיביות שלה. היא יצרה תזקיק מורעל של היסטוריה לקרימוסה – היסטוריית הסבל של היהודים – ותאוות נקם. וליהדות היתה הרבה מאד תאוות נקם. והציונות השיגה את מטרתה: יש לה מדינה, ויהודים רודים בה בלא יהודים. ויש לה את היכולת (פתח מנטרה) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה) להביא את קץ האנושות.

ובסופו של דבר, אברהם קוק צדק: הציונים היו חמורו של משיח. הם הביאו למשיחיים היהודים, שהיו עסוקים יותר מדי בהלכות קורקבני עוף, את הגאולה. הם כבשו את כנען בסופה, בזמן שהמשיחיים הישנים אסרו את אלם ברצועות של תפילין.

אבל, משהשיגה את מטרתה, הציונות גילתה שהיא בנויה על מסד של חול. אלוהים, כפי שכתב גרשום שלום, לא יוותר אילם בשפה שבו השביעו אותו אלפי פעמים לשוב ולחזור אל חיינו: “המהפכה בשפה שקולו נשמע בתוכה, שאין למנוע אותה, – הרי זה הנושא היחיד שלא מדובר בו כאן בארץ. משום שמחדשי השפה העברית לא האמינו ביום הדין, שאותו הועידו לנו במעשיהם.”

והשבוע, בפקודה, עשרות חיילים בכוחות המזוינים הצהירו על אמונתם במשיח – כלומר, הצהירו על אמונתם שהמשטר הנוכחי זמני, חסר תוקף או לגיטימציה, ודינו לעבור מן העולם. הם הצהירו על כך בפומבי. לא ברור אם הם הבינו את המשמעות של מה שהם אומרים, כי הימין היהודי מסרס מזה 25 שנים את לימודי האזרחות: אבל הם הצהירו נאמנות למשטר זר, משטר אחר, משטר בלתי נבחר; משטר שידחוף את רוב אוכלוסיית ישראל חזרה למצב של חסרי מעמד אזרחי, משום שעצם המושג “אזרח” זר לו. וחשוב לציין: האנשים שהצהירו על כך הם חיילים. כלומר, הם חברים במוסד שממילא מהווה את הסכנה הגדולה ביותר לכל דמוקרטיה.

אם הייתי כותב את זה לפני 20 שנים, כנראה שהיו לי עצות איך להתמודד עם ההפיכה השקטה הזו, שקטה משום שהיא משתלטת קודם כל על הנפש. אבל, כרגע, נראה לי שהפתרון האיום האפשרי היחיד הוא אסון קטסטרופלי, כזה שיערער את עיקרי האמונה עד היסוד. משהו ברמה של חורבן בית שני.

אוי לנו מ”פתרון” כזה. ויש לקוות שאם יבוא, אף אחד לא ינסה עוד להקים מדינה יהודית. הכתובת היתה על הקיר מלכתחילה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

פולארד והשאלה היהודית

למה הימין היהודי אוהב את הבוגד האמריקאי

בסוף השבוע הודיע משטר טראמפ שהוא לא יאריך את ההגבלות על הבוגד המשוחרר ג’ונתן פולארד. המשמעות היא שפולארד יוכל להגר לישראל, שבה יש לו קהל מעריצים גדול. למה הנושא הזה חשוב בכלל?

נתחיל בעובדות. פולארד, יהודי אמריקאי, היה קצין מודיעין ב-ONI, המודיעין של הצי האמריקאי. הוא תמיד היה מאוהב בתפקיד המרגל (הוא ניסה להתגייס ל-CIA, ונדחה כי הסוכנות ראתה בו אדם לא יציב מספיק), ובאמצע שנות השמונים הוא התחיל לנסות למכור מודיעין לשורה של מדינות: דרום אפריקה, פקיסטן, והוא העביר מסמכים גם לקצין מודיעין אוסטרלי, שנבהל מאד. על פי דיווחים שלא אושרו, הוא ניסה גם את הסינים, או שקל לנסות: לבקשת אשתו, הוא גנב מסמכים שקשורים לסין. כל המדינות הללו דחו את ההצעה: כשאתה מוצא מולך walk-in (סוכן שמציע את עצמו), אתה תמיד מסתכן בכך שמדובר בסוכן כפול ושמנסים להפיל אותך.

בסופו של דבר, פולארד מצא מדינה שתקנה את הסודות שלו: ישראל. הוא הופעל על ידי סוכנות עלומה, הלק”מ, שבעברה עסקה בגניבת סודות האטום ושהיתה צריכה צידוק לקיומה. פולארד קיבל כמות גדולה מאד של כסף, וזה מה שהתחיל את הנפילה. הוא הוציא הרבה יותר כסף ממה שיכול היה להיות לו, וה-ONI התחיל חקירה. ברגע שהחוקרים גילו שפולארד מוציא כמות גדולה של מסמכים מהמשרדים, חלקם הניכר מסמכים שלא היו קשורים לעבודתו כמנתח מודיעין, הם הבינו שיש מולם מרגל.

כשפולארד גילה שעלו עליו, הוא ניסה לברוח לשגרירות הישראלית, ושם – ברגע נדיר של צלילות מצד הרשויות הישראליות בכל הפרשה – סירבו לאפשר את כניסתו. הוא נעצר, הועמד לדין, הורשע, ונידון לעשרות שנות מאסר. הפעלתו של סוכן מודיעיני יהודי בארה”ב גררה עליה באנטישמיות, ומבחינת שירותי המודיעין האמריקאים גם חשד שיהודים אמריקאים הם סוכנים ישראליים פוטנציאליים. פרשת הסוכנים של איפא”ק בעשור הקודם לא הועילה, בלשון המעטה.

ישראל היא שהפכה את פולארד לסמל. הסיבה לכך היתה בעיקרה לחץ מהימין היהודי. נתניהו ניסה להפוך את פולארד לקלף מיקוח בשיחות עם הפלסטינים. ב-1995, ישראל העניקה לפולארד אזרחות ישראלית.

אז איך הפך בוגד סדרתי, שפעל מתוך תאוות בצע, לגיבור בישראל?

ובכן, הוא התאים לימין היהודי כמו כפפה ליד. הימין היהודי דוחה את הלאומיות. אדם בעל תודעה לאומית יניח שפולארד הוא קודם כל אמריקאי ואחר כך יהודי. נאמנותו היחידה אמורה להיות למולדתו. משהפר את הנאמנות הזו, ועוד עבור ממון, הוא בוגד ותו לא.

אבל הימין היהודי לא מקבל את התפיסה הלאומית. הוא חי בתפיסה פרה-לאומית, שבטית: פולארד הוא קודם כל יהודי, וכל השאר לא חשוב. לאום הוא המצאה מודרנית; השבט היה איתנו תמיד. הימין היהודי דורש מיהודי ארה”ב נאמנות לישראל, כביכול היא מולדתם. מי שחוו את זה על בשרם היו הנרי קיסינג’ר, שהימין היהודי קרא לו Jew Boy; מרטין אינדיק, שזכה לכינוי הזה מרחבעם זאבי; וכך גם הפקיד האמריקאי-יהודי שהוביל לביטול פרויקט הלביא.

ככל שיהודי ארה”ב ממשיכים לאכזב את הימנים היהודים בישראל (למשל, בתמיכתם העקבית במפלגה הדמוקרטית ובזכויות אדם, ופרטנית בהצבעה נגד דונלד טראמפ), מתחיל הימין היהודי לייחס להם את מה שהוא מייחס לשמאל הישראלי: שהם לא באמת יהודים. על פי הטענה הרווחת מדי, יהודים ליברלים (רוב יהודי ארה”ב, למשל) רק חושבים שהם יהודים. בפועל, הם “ערב רב”, צאצאי הנשמות של הערב רב שיצא עם בני ישראל ממצרים. פרקטית, הם נחשבים לעמלק. ועל פי תיאוריה קבלית אחת לפחות, השעבוד האחרון של היהודים לפני בוא המשיח יהיה תחת הערב רב.

פולארד – ששהוא אוהב להציג את עצמו כפטריוט יהודי ולא כנבל – מתאים לימין היהודי כמו כפפה ליד: הוא יהודי כמו שהימין אוהב, יהודי שהפשיט מעליו את הלאומיות, שלא רואה את עצמו מחויב לשום מסגרת שאיננה יהודית. יהודי שמאפשר להם לנגח את יהדות ארה”ב הליברלית, שזרקה את פולארד לכלבים כמה שיותר מהר ברגע שנחשפה בגידתו. פולארד איננו בוגד מבחינתם: הוא התגלמות הפטריוטיות.

ואם תהיה פה חגיגה גדולה כשהוא יגיע, ותהיה; ואם בשל כך יהדות ארה”ב תואשם בנאמנות כפולה, והיא תואשם; ואם טראמפ ינצל את הנושא כדי לחזור שוב על הטענה שהמדינה של יהודי ארה”ב ישראל – הימין היהודי יחגוג, כי מבחינתו יהודים שאינם משתפים פעולה עם החזון המשיחי שלו הם אויבים. ערב רב, אמרנו. ואם כתוצאה מהפצת השנאה של הנשיא של הימין היהודי הפזורה המצליחה ביותר בהיסטוריה היהודית תעורער, בהתנחלויות יפתחו בקבוקים.

והבגידה, ותאוות הבצע, והמסמכים לקצין האוסטרלי? כל אלה לא חלק מהתמונה שהיהודים הטובים מציירים לעצמם. הם לא מתאימים למסגור. וכיום, קל מאד להתעלם מהם ולומר שמדובר בפייק ניוז.

הלאומיות המודרנית רוויה בעיות. היא גורם שפיכות הדמים הגדול בהיסטוריה, וכנראה גורם העוול הגדול ביותר. ועל כן טוב מדי פעם שיש לנו תזכורת שיכול היה להיות גרוע יותר: יכולנו לחיות במסגרת שבטית. על כל מה שזה אומר, ובראש ובראשונה מיזוגניה. רק מסגרת על-שבטית יכלה לפרק את המבנים העתיקים האלה של הפטריארכיה; רק ריסוק של המשפחה כמסגרת הכוללת היחידה יכלה לפרוץ דרך החוצה. ועל כן אין זה כלל מקרה שהדוגלים בשבטיות יהודית הם גם מיזוגנים והומופובים בוטים.

ג’ונתן פולארד חבר לאויבי החברה הפתוחה הישראלית. הוא עושה זאת ביודעין עשרות שנים. ככזה, אין לי אלא לאחל לו את גורלם הקבוע של בוגדים מסוגו: הבזק תהילה קצר, ולאחר מכן שקיעה בדומן של אנונימיות ונסיון נואש וכושל להחזיר את עצתך לרלוונטיות. אני תוהה תוך כמה זמן נראה אותו בתכנית ריאליטי, ואנשים מנסים להזכר מי הוא היה בעצם. נקווה שלא יותר מדי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

Hasbara, אחותי, את על מטומטם

נוה דרומי ניסתה לשכנע את הציבור היהודי שהכל בסדר, שאין מה לראות ואין מה להשוות ברצח איאד אל חלאק. ובכן

חמושים ישראלים רצחו את איאד אל חלאק בשבת האחרונה, ואצל הרבה אנשים הרצח הספציפי הזה, של אדם אוטיסט שמתחנן על חייו בחדר אשפה, של המלווה שזועקת לחמושים שהוא נכה, כשהוא צועק שהיא איתו, חדר את כל שכבות ההגנה. שכבות הגנה שמערכת ה-hasbara מטפחת במשך שנים: שדברים אינם כפי שהם נראים לעין, שמה שנראה לכם כמו רצח הוא בעצם פעולה צבאית הכרחית.

לרוע מזלה של מערכת ה-hasbara, הרצח של אל חלאק התרחש על רקע של שורה של מעשי רצח של שחורים מצד כוחות השיטור בארה”ב. מקרי הרצח האלה, והמהומות שפרצו בתגובה, תופסים כעת את תשומת הלב ברחבי העולם. ההשוואה בין השוטר שדורך בשלווה על צווארו של אזרח במשך תשע דקות ובין זה שרודף אחרי אוטיסט לחדר אשפה נעשית מאליה.

וזו לא צריך להפתיע, כי בסופו של דבר התמונה של גבר חמוש שהורג חפים מפשע היא אוניברסלית. זו, בין השאר, הסיבה שכאשר מלמדים בישראל על השואה מדברים כמעט אך ורק על מחנות ההשמדה ולא על שואת הבורות. המראות ההם, חייל מכוון נשק לאנשים לא חמושים, עלולים לעורר אי נוחות. ההשוואה – מוגזמת, לא מדויקת ובכל זאת מכילה גרגיר של צדק – קופצת למוח מעצמה; בתמונה יש קווי דמיון בולטים מדי.

ובכן, בעיה למערכת ה-hasbara. זו, כזכור, עוסקת בעיקר בלוחמה פסיכולוגית נגד הציבור הישראלי-יהודי, קצת בל”פ נגד יהודים בחו”ל, וזהו בערך. מיד קפצה נוה דרומי להודיע לנו שמה שאנחנו רואים הוא לא מה שאנחנו רואים. הפלסטינים, טענה, אינם שחורים, אינם משועבדים, אסור להשוות.

אעשה חסד עם דרומי ואציין בנימוס שהיא לא בדיוק הגבינה החדה ביותר במזווה של ה-hasbara. אתם עשויים לזכור אותה מהקמפיין שהעלה תמונת ענק של עזה הבוערת, מסוקים באוויר, אבו מאזן ומקבילו מהחמאס בפוזיציה שבה דרומי רוצה את הפלסטינים: על הברכיים, כבולים ועם פלנלית על העיניים.

כן, ההיסטוריה של הפלסטינים לא מקבילה לחטא הקדמון של ארה”ב, עבדות השחורים בארה”ב והיסטוריית הדיכוי שלהם לאחר מכן – להוציא בכך שחיי שחורים בארה”ב היו, ובמידה ניכרת הינם, זולים כמעט כמו חיי פלסטינים.

אבל באמריקה, כידוע, הכל גדול מהחיים, וארה”ב התברכה בלפחות שני חטאים קדמונים. הם באו כמעט באותו הזמן, אבל אם אפשר להתווכח על השאלה האם יכלה להיות כלכלה משגשגת בארה”ב הצעירה ללא עבדות, אין שום ויכוח שלא היה לה שום קיום אלמלא ביצעה טיהור אתני בילידים, שבילדותי קראו להם אינדיאנים.

וזו נקודת ההשוואה: מה שישראל עושה לפלסטינים – מסע ארוך של טיהור אתני – דומה מאד, יותר מדי, למה שארה”ב עשתה ל”אומות הראשונות.” לפני 20 שנים בערך, טענו המתנחלים ותומכיהם שלארה”ב אין זכות מוסרית להתלונן על מה שישראל עושה לפלסטינים, משום שהיא עשתה דברים גרועים יותר לילידים באמריקה.

לא כל כך שומעים את הטיעון הזה יותר, לא במילים אלה, אבל הוא עדיין חלק מהחשיבה בקרב הימין היהודי. דרומי נוהגת להכחיש שציונות היא גזענות; היא טוענת שהיא לאומיות; אבל הבה נראה איך היא מתייחסת לאזרחים ישראלים שאינם יהודים:

“מה יקרה אם הפלסטינים יבקשו להיות ‘השחורים’ של ישראל? ובכן, יש כבר פלסטינים כאלה – ערביי ישראל […] הם לא נהנים משוויון בכל הנוגע לסוגיות של זהות לאומית, ואל לנו להשלות אותם שייהנו משוויון כזה. ההמנון האמריקאי פונה לשחורים ולבנים כאחד. ההמנון הישראלי פונה אל הנפש היהודיה ההומיה, וכזה הוא יישאר.”

בנדיבותה, פוטרת דרומי את האזרחים משירת ההמנון היהודי. היא משאירה אותם אזרחים חלקיים, אזרחים ללא דגל וללא המנון. ככה זה במדינה היהודית: לא כולם נולדים שווים. נניח עכשיו לבורות שמגלה דרומי ביחס להמנון האמריקאי ולטענה שהוא פונה לשחורים ולבנים כאחד; היא אמנם לא בדיוק מאור הגולה, אבל גם רוב האמריקאים לא יודעים שהשורות

No refuge could save the hireling and the slave

From the terror of flight or the gloom of the grave

בהמנון האמריקאי מתייחסות למרידות עבדים ועבדים מתקוממים שחברו אל האנגלים הפולשים במלחמת 1812. בארה”ב לא מקובל לשיר את השורות הללו היום. מישהו עוד יכול לפשפש ולגלות שמחבר ההמנון, פרנסיס סקוט קי, היה תומך עבדות נלהב. לא נעים.

הלאומנים של ימינו – אתם יכולים לזהות אותם לפני דבקותם הצווחנית בפורמט מדינת הלאום, כביכול זה עומד לפני הכחדה – טוענים שאין קשר בין לאומיות וגזענות. זה, במחילה, קשקוש. לאום מגדיר את עצמו, בין השאר, על ידי הבדלות מאחרים. כאשר הלאומיות נמצאת בסכסוך, היא הופכת לגזענות תוך שלוש דקות בערך. הבה נסתכל על עמים מתורבתים ושלווים, כמו הצרפתים והגרמנים.

צרפת וגרמניה נכנסו לסכסוך רשמי ראשון ב-1870. לפני כן לא היתה גרמניה, והבעיה של הלאומיות הגרמנית – טוב, אחת מהן – היא שהיא מאוחרת כל כך, ושהיא הורכבה מכל כך הרבה שברים. הלאומיות הצרפתית היתה אינטגרטיבית יותר, אבל היא דיכאה במהירות וביעילות את השפות של דרום צרפת ואת הברטונית. הבניית הלאום הצרפתית התבססה על צרפת מסוימת מאד, זו של האיל דה פראנס. לגרמניה היה אפילו קשה יותר להגיע ללאומיות, כי היא היתה אוסף של מדינות עצמאיות, והיו המון מהן: היינה, שתיעב את הלאומיות הגרמנית, העיר בארסיות שאי אפשר ללכת בגרמניה בלי שתדבק לך איזו מדינונת לנעל.

אז צריך לגבש לאום חדש, משורה של מדינות ונסיכויות שהיסטורית היו יריבות, לעתים מרות, זו לזו. הנסיון של קיצונים בבוואריה לפרוש מגרמניה אחרי מלחמת העולם הראשונה לא בא מהריק. בוואריה היתה עצמאית 50 שנה קודם לכן. מה עושים? ממציאים אתוס לאומי. איך עושים את זה? ובכן, קובעים שהעם הגרמני הוא העם הטוב שבכל העמים, שהוא השאור שבעיסה, שהוא זה שיוביל את אירופה העייפה והמנוונת קדימה.

כן, יש פה לאומיות, אבל הלאומנות אפילו לא מסתתרת. שלוש דקות של עבודה, ואנחנו כבר בגזענות: בעלי הדם הטבטוני עדיפים על פני הדם הלטיני המנוון. אפשר להסוות את זה, כמו שעשה מקס וובר מבלי משים, בדיבורים על קתוליות מול פרוטסטנטיות (קתוליות היא “דרומית” ולכן עצלה, פרוטסטנטיות “צפונית” ולכן יעילה יותר), אבל הגזענות שם, מחכה שמישהו יקרא לה. היא לא צריכה לחכות הרבה. הרכבת הזו לעולם לא מאחרת.

כשנוה דרומי מדברת על מדינת לאום, היא מדברת על שני סוגים של מדינות לאום. אחת מהן היא במובהק מדינת גזע. המעמד שלך נקבע לפי לידתך: אם אתה פלסטיני, במקרה הטוב תהיה אזרח חסר, במקרה הרע, נתין משועבד לשרירותו של כל לובש מדים במחסום. אם אתה יהודי, ובכן: אם עבד, אם הלך – נוצרת בן מלך.

(ז’בוטינסקי דיבר על “עברי”, לא על “יהודי”. המונח נעלם מהשפה, כי הוא לא זהה והוא מדבר על לאומיות אחרת.)

הסוג השני של הלאומיות שדרומי חותרת אליה הוא הלאומיות כפי שהובנתה בין הסכם ווסטפליה ובין 1939: התפיסה שלאום הוא ריבוני לעצמו, שממשלות יכולות לעשות בנתיניהן ככל העולה על רוחן ללא התערבות של ממשלות אחרות, ושללאום מותר לחפש את הרצון לעוצמה שלו, כלומר לכבוש שטחים של עמים אחרים. מתוך ללאומיות הזו רחש הקולוניאליזם, האלימות יוצאת הדופן שהפעילה אירופה כלפי עמים ילידים. עד שנות הארבעים היה מקובל למדי, בקרב עמים מתורבתים בעיני עצמם, לדבר על כך שהעליונות הלאומית שלהם מתבטאת בשעבודם של אחרים. בריטים, אמריקאים, גרמנים, צרפתים, איטלקים – כולם שאפו את הגז הרעיל הזה. זו הסיבה שהנסיון ליצור את התפיסה של עקרון ההגדרה העצמית נכשל אחרי מלחמת העולם הראשונה: ליותר מדי מעצמות העקרון הזה הפריע.

העקרון של הגדרה עצמית הפך למקובל בפועל רק אחרי מלחמת העולם השניה. מה שזעזע כל כך המון אנשים במה שעשו הנאצים באירופה הוא העובדה שהם ייבאו אליה את השיטות שלבנים הפעילו כלפי לא-לבנים באפריקה, אסיה, אוסטרליה וכמובן אמריקה – והפעילו אותן כלפי אוכלוסיה שנתפסה כלבנה. כאשר רוב האוכלוסיה באירופה ואמריקה הגיעה למסקנה ששיטות קולוניאליות הן פשע, הקולוניאליזם איבד את כוח החיות שלו וקרס בהרף עין היסטורי – פחות מעשרים שנה.

דרומי – ושאר מתנגדי הסדר העולמי שאחרי מלחמת העולם השניה – לא מוכנים לקבל את הצורה החדשה של מדינת הלאום: כזו שיש עליה כללים. כזו שנאסר עליה לכבוש מדינות אחרות או לצאת למלחמות תוקפניות. כזו שנאסר עליה לדכא קבוצות אתניות.

כן, נאסר עליה: זו המשמעות של הצטרפות לאו”ם. זו המשמעות של הצהרת זכויות האדם האוניברסלית. לכל בני האדם יש זכויות, והן קודמות לזכויות של הלאומים. לא במקרה גם דרומי וגם אנשי האלט-רייט (שם מנומס לניאו נאצים, שאחד מהם יושב בבית הלבן) רוצים לחזור לתפיסת הלאום כפי שהיתה ב-1939. היה כיף אז, לא?

לאומיות, כפי שדרומי מדברת עליה, היא במקרה הטוב לאומנות – ולא מצאתי אף תומך לאומיות שהצליח להסביר לי איפה עובר הקו החמקמק הזה – ובמקרה הרע תפיסה של עליונות גזעית.

דרומי מתייחסת לפלסטינים כפי שהפולשים הלבנים התייחסו לכל אוכלוסיה קולוניאלית: הם “פספסו הזדמנויות” לשעבד את עצמם, הם “סירבו לוויתורים” על מה שהיה שלהם, הם “בחרו בטרור.” ואכן, הילידים הברברים יימח שמם סירבו להתייצב לשדה קרב מול מקלעים ותותחים, והעדיפו את המארב, את הצליפה, את הפיצוץ, ואת ההרעלה. ומה לעשות, בהיותם חסרי תרבות הם לעתים קרובות הרגו גם אזרחים של המעצמה הקולוניאלית הכובשת.

כמובן, הם עשו זאת במספרים נמוכים הרבה, הרבה ממספר האזרחים הנכבשים שהרגה המעצמה הקולוניאלית, אבל אתם יודעים, אסור להשוות. אנחנו “משליטים סדר” – מונח אהוב על קולוניאליסטים – והם “מפרים סדר”. וכשמפרים את הסדר הטבעי, זה שבו הפולש הוא החזק יותר בהגדרה – שאם לא כן, פלישתו לא היתה מצליחה – אין מנוס מלהפעיל כוח ברוטלי כדי להשיב את הסדר על כנו. הם הרי מבינים רק כוח.

וזה כואב לנו, תאמינו. לעולם לא נסלח להם על כך שנאלצנו להרוג את ילדיהם. אבל אוי ואבוי, אם לא נעשה את זה, ניתקל ב”מאבק למען פירוקה של מדינת ישראל, או לפחות שינוי הגדרתה.” שימו לב למה שדרומי מגניבה כאן: המאבק הוא לא על קיומה של מדינת ישראל, אלא על קיומה כמדינת עליונות יהודית.

וכדי לשמור על זה, צריך מדי פעם לרדוף אחרי גבר לוקה בנפשו ולירות בו כשהוא משתופף בחדר אשפה. ככה זה. דרומי רוצה שתחשבו שמדובר ב”טרגדיה”. אתם יודעים, האחות הפחות מוצלחת של “אירוע נקודתי.” טרגדיה: התנגשות של שני סוגים של צדק, צדק אנושי ומה שכינתה גולדה צדק יהודי, שבסופה יש גבר בלתי חמוש שוכב מת ואנשים שמתקיימים מ-hasbara שמסבירים לנו שמה שאנחנו רואים הוא לא מה שאנחנו רואים.

אחרי הכל, אם תבינו שמה שאתם רואים הוא אכן מה שאתם רואים, יכול להיות שיקרה לכם מה שקרה לאירופאים אחרי 1945: רתיעה באימה מהמראה שהוצגה בפניהם. ואז מה תעשה נוה דרומי? מהיכן תשאב את תחושת הגדלות הלאומית שלה, אם תצטרך להיות אזרחית שווה ללא יהודים?

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)