אחד האירועים היותר מעורפלים בהיסטוריה היהודית הוא הנסיון להקים מחדש את בית המקדש השלישי. לא שמעתם עליו? זה לא במקרה.
סיפורנו מתחיל בבחור מתוסבך בשם יוליאנוס, נצר לשושלת הקיסר קונסטנטינוס, המכונה בטעות "הגדול". הלז ידוע בעיקר בגלל משום שהתנצר והפך את הנצרות לדת מותרת. נקודה שההאגיגרפים הנוצרים שלו השתדלו מאד להסתיר היתה שהוא היה פסיכופט לא קטן, אפילו יחסית לתקופה – המאה הרביעית לספירה – ושהוא רצח, בין השאר, את בנו. יורשו, לאחר כמה תככים ביזנטיניים במובן המילולי ביותר של המילה, היה קיסר מאוס במיוחד, כזה ששום היסטוריון מעולם לא ראה סיבה לכתוב עליו מילה טובה, בשם קונסטנטיוס. כתוצאה מהתככים הנ"ל נרצחה רוב משפחתו של יוליאנוס, וקונסטנטיוס יהרוג לימים גם את אחיו, גאליוס. כל זה נעשה בחסותה החסודה של הכנסיה, ויוליאנוס הצעיר הופך לאחד האנוסים הראשונים: כדי לשמור על חייו, הוא נאלץ להעמיד פני נוצרי אדוק, אבל בסתר הוא לומד את הפילוסופים הפגאניים. הוא נמשך במיוחד לניאו-פגאניזם, ויש סיבות להאמין שהוא השתתף בטקסים מאגיים, ביניהם טקסי כת אש אזוטרית.
בשת 355, והוא בן 24 שנים, הוא מזומן לחצרו של קונסטנטיוס. הוא מעריך שהוא עומד ללכת בדרכו של גאליוס, ולהפתעתו ולרווחתו המפלצת הזקנה ממנה אותו לנציג בכיר שלה – קיסר, בעוד קונסטנטיוס שומר על תואר האוגוסטוס – במערב האימפריה, שם יש בעיות עם ברבריים עקשניים. יוליאנוס מתגלה כמצביא מוצלח, אהוב על החיילים, וכעבור חמש שנים קורה הדבר הצפוי: הלגיונות מכריזים עליו כאוגוסטוס. הרומאים נערכו לסיבוב של הספורט החביב עליהם, מלחמת אזרחים, אבל קונסטנטיוס עשה לשם שינוי משהו מועיל והתפגר לפני שהמלחמה התחילה ברצינות.
יוליאנוס הופך לאוגוסטוס – לאחר הרפורמה הדיוקלטיאנית, יש שני דרגים של קיסרים: אוגוסטוס, המדרגה העליונה, וקיסר, הכפוף לו – והוא מתחיל בשורה של רפורמות, או שמא ריאקציות. הוא מנסה להחזיר את הקיסרות למה שהיתה לפני עליית הנגע הנוצרי. הוא לא עורך פוגרומים בנוצרים – למרות שכמה פוגרומים ספונטניים אכן פורצים, ונראה שהם לא מסבים לו סבל רב – אבל הוא מנסה לשבור את כוחה של הכנסיה. הוא שולל ממנה את כל המענקים שקיבלה, בתואנה הנהדרת שהוא רוצה להשיב אותה לתומתה ולעוניה – לך תתווכח עם זה! – והוא מנסה לארגן מחדש את הפולחנים הפגאניים. הוא מקים שורה של מקדשים שחרבו, והוא מנסה ליצור היררכיה פגאנית – מושג זר, מועתק מהנצרות, שלא מצליח לעמוד בכוחות עצמו.
כל ימי מלכותו של יוליאנוס הם כ-19 חודשים, והוא מת בקרב מול הפרסים. בין הנסיונות שלו להחזיר את העולם הקדום לתחיה, הוא מנסה גם להקים מחדש את מקדש היהודים בירושלים. זה לא עובד; יש שם תאונה מסתורית, אולי חבלה. ואחרי מותו, קיסרים נוצרים מגלים חוסר עניין מובן בהמשך היוזמה.
יש שתי סיבות, מבחינתו של יוליאנוס, לנסיון הקמת המקדש: לאחד את יהודי האימפריה, שהם עדיין מיעוט גדול, סביב הקיסר – ולתקוע אצבע משולשת בעין של הדוקטרינה הנוצרית, שגרסה שמאחר וישוע ניבא את חורבן המקדש, הוא לא יוקם שוב. אבל כל הראיות – המעטות – שיש לסיפור הזה מראות משהו משונה מאד: חוסר עניין בולט מצד היהודים.
למה? אחרי הכל, המקדש השני הוקם בפקודתו של מלך זר, כורש הפרסי, והורדוס, מלך זר – כך, לפחות, כך נתפס על ידי נתיניו – בנה אותו מחדש בתפארתו. ישעיהו, אחרי הכל, יכול להתייחס לכורש כאל משיח: "כה אמר יהוה למשיחו, לכורש…" אז למה, שלוש מאות שנים כמעט לאחר חורבן המקדש, עמדו רוב היהודים מן הצד?
סימן מובהק לפתרון השאלה הזו נותן לנו התלמוד, שמשמש במקרה הזה ככלב הלא-נובח של שרלוק הולמס: הוא לא מזכיר את יוליאנוס כלל. שוב: קיסר רומאי מנסה להקים את בית המקדש, העבודה מתחילה וכושלת, ואין אפס קצהו של אזכור. למה?
התשובה שלי היא שהאליטה הרבנית, כמו במקרה של העסקה עם הרומאים אחרי המרידות הגדולות, שוב מכרה את העם לשם שמירה על כוחה. הפרושים/הרבנים, אחרי הכל, חגגו את נצחונם על הצדוקים השנואים, קבעו ימי חגיגה לשם כך – נצחון שלא היה מושג אלמלא חרב בית המקדש השני. הצדוקים היו בני מעמד הכהונה. שהם עדיין היו בסביבה ושעדיין היתה להם משמעות אנחנו לומדים מסיפור משונה מהמאה השישית, שבו נוצרים מדווחים על רדיפתם על ידי "כהנים מטבריה".
אילו הוקם בית המקדש השלישי על ידי יוליאנוס, סביר להניח שהרבנים היו מוצאים את עצמם במאבק מחודש על לב ההמונים – מאבק שלאחר שלוש מאות שנים של שיתוף פעולה עם הרומאים והביזנטים מצד האוליגרכיה של שושלת הלל היה בהחלט עשוי להגמר אחרת. אז הם זזו הצידה, עשו כמיטב יכולתם לא לסייע לפרויקט, נשמו לרווחה כשהוא כשל – ואחר כך, כמקובל, מחקו אותו מהגרסה שלהם של ההיסטוריה. המשמעויות מסמרות שיער: אילו היו הרבנים נותנים כתף, אילו הוקם בית המקדש בזמן שיוליאנוס היה עדיין חי, מהלכה של ההיסטוריה היהודית היה מסתחרר כל כך עד שקשה לשער היום איך היה נראה. אולי הוא עדיין היה עומד; אולי חורבן שלישי היה משחרר סופית את היהודים מאמונתם הנפסדת. כבר לא נדע.
זו לא תהיה הפעם האחרונה שהממסד הרבני יבחר באסטרטגיה הזו. אנשיו יילחמו בשצף קצף במהפכה הצרפתית ובנורמות הליברליות שהביאה עמה. אפשר להבין את הריאקציונריות הזו אם אתה אציל צרפתי או פרוסי; היא מובנת קצת פחות כשמדובר באליטה היהודית – עד שזוכרים שמשמעותה של האמנציפציה וקריסת חומות הגטו היא גם קריסתה של הסמכות הרבנית על היהודים. הם כבר לא היו נתונים למשמעתם.
האנשים שעדיין נתונים למשיסתם של הרבנים, כמובן, לא יודעים את זה וכנראה גם לא ידעו. איש לא אמר להם שבכל רגע משבר הקריבו הרבנים את מאמיניהם לשם שימור עצמם, עד הבגידה האולטימטיבית במהלך מלחמת העולם השניה, כשרבנים הצילו את עורם והפקירו את בני קהילתם מאחוריהם. הרבנים למדו מזמן את הפטנט: מבחינתם, בערות היא המפתח לכוח.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות