לומר שנועם חומסקי הוא אדם לא-ישר, זה אנדרסטייטמנט. על שרוול אחד מספריו האחרונים, הוא ציטט את הניו יורק טיימס על עצמו: "נועם חומסקי הוא אחד האינטלקטואלים המבריקים והחשובים של זמננו". הציטוט לא היה שגוי, אבל הוא היה מטעה: חומסקי נמנע מלציין שהוא נכתב לפני 40 שנים, והוא השמיט את שארית המשפט: "אז איך הוא יכול לכתוב שטויות כאלה על מדיניות החוץ של ארצות הברית?"

דוגמא נוספת לחוסר היושר – ולשטויות על מדיניות החוץ של ארצות הברית – העניק לנו חומסקי השבוע. יחד עם שורה של סופרים נחשבים, הוא כתב מנשר על "ישראל, לבנון, ופלסטין", שכולו דברי הבל, שטות, ורעות רוח.

חומסקי מתחיל בטענה ש"הפרק הנוכחי בעימות בין הישראלים לפלסטינים החל כאשר ישראל חטפה שני אזרחים, רופא ואחיו, מעזה; תקרית שכמעט ולא הוזכרה, אלא בעיתונות הטורקית".

נניח לשאלה מדוע הסיבוב הנוכחי מתחיל דווקא אז, ולא, נניח, במטחי הרקטות הבלתי פוסקים על שדרות. הרושם העולה מדיווחו של חומסקי שזוג אחים יצאו להם לטיול בעזה הפסטרולית, כשלפתע הגיחו כוחות האופל הישראליים וחטפו אותם, אזרחים תמימים.

הטענה שלו, על פיה הנושא הוזכר רק בעיתונות הטורקית, היא שקרית. הנה, למשל, אזכור בעיתונות הישראלית. וראה זה פלא: בעיתונות הישראלית, מצוין כי זוג האחים חשודים בביצוע מעשי טרור, ועל כן נעצרו. אפשר, כמובן, להניח שמדובר בתעמולה ציונית זולה, וכי מדובר באזרחים תמימים. אז יצטרך חומסקי לענות על השאלה מדוע מבזבז הצבא הישראלי את מיטב משאביו בחטיפתם של רופאים עזתים ואחיהם.

כלומר, לטענת חומסקי, מעצרם של שני חשודים בטרור הוא שהביא עלינו את כל הקדחת של החודש האחרון, כולל זה שבלבנון. דא עקא, יגעתי אך לא מצאתי ולו אזכור אחד של לבנון בכל הטקסט הזה, אף שהיא מופיעה במקום מכובד בכותרת.

בשאר הטקסט, חומסקי שב ומבכה את גורלם של הפלסטינים המדוכאים, הכבושים על ידי ישראל. אכן, גורלם נורא; והוא ימשיך להיות נורא בעתיד הנראה לעין, משום שהם הוכיחו סופית לציבור הישראלי שאין עם מי לדבר. ישראל נסוגה מעזה, אבל עזה ממשיכה לרדוף אחריה. זכותם, כמובן, של הפלסטינים לדבוק בצדק ולומר שכל זמן שלא שוחררה הגדה, תמשיך הלחימה גם מן הרצועה; חובתם לדעת שכל רקטת קסאם הנורית לעבר שדרות מרחיקה את שחרור הגדה. אף אחד כאן לא מטומטם די הצורך כדי לאפשר להם להפגיז גם את פתח תקווה ונתניה.

חומסקי מתייחס, למעשה, לרקטות הקסאם: הוא מדבר על "טילים מאולתרים החוצים את מסלולם של טילים משוכללים". אבל ראה זה פלא: אף ששני סוגי הטילים "קורעים לגזרים גופים באופן מזעזע", מתקבל הרושם שהטילים המתוחכמים – היינו, אלו שבהם משתמשת ישראל – מכוונים "אל העניים והמנושלים, החיים בצפיפות".

וזו כבר חוצפה. במשך שש שנים, חוטפת שדרות רקטות קסאם. לא מי יודע מה קטלניות, אבל מוחצות-שיגרה, מטילות אימה, מעוררות טראומה: נשק טרור, פשוטו כמשמעו. הציבור בשדרות הוא, יופתע מר חומסקי לדעת, "עניים, מנושלים, החיים בצפיפות". דברים דומים ניתן לומר על תושבי קרית שמונה, כרמיאל, נצרת, ועשרות ישובים שהותקפו על ידי החיזבאללה: מי שנותר בהם היה מי שלא היה חזק דיו כלכלית כדי להימלט.

חומסקי, כאמור, לא מתייחס למלחמה בלבנון. אילו עשה כן, היה עליו לגנות את החיזבאללה, שגרר את האזור לעוד סיבוב דמים בשירות אדוניו האיראניים. אבל חומסקי התארח אצל החיזבאללה לא מזמן – יש לאינטלקטואלים רדיקליים פטיש לא מוסבר עם מוסלמים פסיכים במיוחד; פוקו, כזכור, התרפס לרגליו של חומייני – וזה לא מנומס להעליב את המארחים שלך.

ההתעלמות הזו מן החיזבאללה ומחלקו בהסלמה, הטענה חסרת הפשר שמטרת המלחמה היא "השמדת האומה הפלסטינית" (אילו היו הפלסטינים אומה ולא אתנוס, חלק גדול מבעיותיהם היו נפתרות) = הופכים את המניפסט הזה לאחד הדברים השקריים והנקלים ביותר שנכתבו לאחרונה.

אפשר היה להתעלם מחומסקי ומהשטות שכתב. גם סאראמאגו הוכיח עצמו כמאור קטן למדי בתחומים פוליטיים. לנביחה האנטי-אמריקנית האוטומטית של הרולד פינטר כבר התרגלנו. אז למה, בעצם, להתייחס לפלקט השטוח הזה?

משום שהוא מתיימר להיות "שמאלי". אין בו שום דבר מן השמאל, כמובן. יש בו התרפסות עיוורת בפני העולם השלישי, גינוי מוחלט של המערב, והטחת אשמה אוטומטית בישראל ובארה"ב. אלא שבארצות הברית, וגם בישראל, שלישיית התכונות הזו מזוהה עם השמאל.

ואני לא רוצה שמישהו יכרוך אותי עם שנאת המערב הזו, המתחפשת ל"אהבת האחר" ובדרך מסירה כל מחויבות בסיסית לאמת היסטורית. אם פעם היתה שכבה מסוימת של האינטליגנציה "אידיוטים מועילים" של הרודנות הסובייטית, היום הם החליפו אדונים, ובשם ה"רב-תרבותיות", הם משרתים את האיסלמו-פאשיזם.

אם לשאול סיסמה ממתנגדי המלחמה בעיראק: לא בשמי, נועם. לא בשמי.

(יוסי גורביץ)

מלחמת לבנון סיפקה לעיתונות העברית שפע של היסטוריה מביכה. מקום ראשון, כמובן, ניתן לעיתונאים שלא העיזו לדווח על מות גוני הרניק וחבריו בבופור, משום שראש הממשלה בגין אמר שלא היו הרוגים. ולא שוברים לראש הממשלה את המילה. במחלקת מודעות האבל היו יותר חתרניים: שם אישרו לכתוב את המשפט "נפל בקרב הבופור" לצד שמות החללים.

על המקום השני מתחרים עמירם ניר, שכתב יום לאחר פתיחת המלחמה את "שקט, יורים" המפורסם, ועורך העיתון הרצל רוזנבלום, שכתב מאמר הזוי במיוחד כנגד מפגיני חד"ש שיצאו בהפגנה נגד המלחמה.

ובכן, לרוזנבלום וניר קם יורש ומתחרה.

כך נראתה אמש הכותרת שדיווחה על הפגנת אנשי השמאל בתל אביב. ראוי לזכור שהיה לא רק אדם שכתב את הטקסט הזה, אלא גם עורך שאישר אותו. אבל מי שעקב אחר התקרנפותו של "מעריב nrg" לא הופתע באמת. הזלזול בכל מה שאיננו בקונסנסוס, מתן תשומת הלב לארבעת הערסים ש"קיללו את הצועדים" – זה nrg טהור.

ההתחנפות לקהל הישראלי, שנעשה בבוני מתמיד מאז התחילה המלחמה, נמשכה גם היום. גיל לבנוני, סגן עורך, מקונן על כך ש"רק בישראל מפגינים נגד המדינה" – כאילו ההפגנה היא נגד המדינה, ולא נגד מדיניות ממשלתית; כאילו שלא נערכו הפגנות כאלו בארה"ב ובאירופה לפני המלחמה בעיראק; כאילו לא היתה מחאת מלחמת ויאטנם כלל – והולך צעד אחד הלאה, ומציע למפגינים לעבור לצד השני של הגבול. "גם סארטר הוא צרפת"? לא בישראל.

אגב, לבנוני מציע להפוך את ישראל רשמית למדינה משוגעת, ורומז בגסות שראוי לתקוף את איראן תקיפה מקדימה בנשק גרעיני. אני מניח שזה שיפור: לפני שנתיים, פרסם "מעריב" מאמר דעה שקרא להתקיף בנשק גרעיני את צרפת דווקא. יש לציין כי עורך מדור הדעות נפטר מן הכותב מיד לאחר מכן.

עוד זה מדבר וזה בא: דנה לוי, שהיתה בעבר דוברת האיחוד הלאומי, מציעה לקוראי nrg פתרון לכל המידע הלא סימפטי שהם מקבלים: פשוט לגייס את התקשורת ולאסור על שידורים שאינם עולים בקנה אחד עם הקו של דובר צה"ל. תפקידה של התקשורת, היא סבורה, הוא להעלות את המוראל של העם, לא לבלבל אותו עם עובדות.

קצפה של לוי יצא על ראיון עם אזרח, שאמר ש"נסראללה יצא גבר ועשה לנו בית ספר". היא נאלצת להודות שמדובר בדעה רווחת, אך מוסיפה בצדקנות ש"בשעה שאמהות שכולות מתייפחות על אובדן יקיריהם, משפחות יושבות לצד הפצועים בבתי החולים והורים מודאגים מחכים לשמוע דיווחים על גורל בניהם החטופים, ניתן להפעיל צנזורה קטנה שתחסוך מהם את הצפייה בתשבחות חסרות טעם של גדול הטרוריסטים במזרח התיכון".

וואלה? גדול הטרוריסטים במזרח התיכון? אני דווקא חשבתי שבקטגוריה הזו נמצא זרקאווי, או בן לאדן. שיהיה. הצנזורית מטעם nrg כנראה היתה מורידה גם את וינסטון צ'רצ'יל מדוכן הנואמים בפרלמנט, לפני שהיה נושא את נאום השבח הידוע לרומל. למה העם צריך לשמוע מילים כאלה בזמן כזה, היא היתה שואלת בזעף.

ההתחנפות של נרג ושל מעריב למה שהם חושבים שהוא הטעם הישראלי איננה דבר חדש; אבל במתקפה שלו כנגד המחאה, כנגד זכות הציבור לדעת, הוא כורת את רגליו שלו-עצמו, יחד עם רגלי הציבור.

עם זאת, הדבר המפחיד באמת אירע דווקא בעיתון "הארץ". עמוס הראל ואבי יששכרוף דיווחו ביום שישי על כך שצה"ל סירב לדחות הפצצה של רובע בביירות, שעה שראש הממשלה הצרפתי, דומיניק דה וילפן, שהה בו. "הוא לא הספיק לצאת? אנחנו מצטערים מאוד, אבל שלא יזוז מהמלון. חזרנו להפציץ", אמר גאון כלשהו במדים.

למותר לציין שמותו של ראש הממשלה הצרפתי מהפצצה ישראלית, אילו התרחש, היה אסון דיפלומטי בקנה מידה חסר תקדים. והעובדה שהידיעה של הראל ויששכרוף לא היתה כותרת ראשית, אלא נדחקה לעמודי הדעות, מעידה על צנזורה עצמית מסוכנת – מסוכנת יותר מההתחנפות לבבונים נוסח נרג.

(יוסי גורביץ)

כהמשך לפוסט על חוסר ההבנה הבסיסי של דוברת צה"ל: שלשום הפציצו מטוסי חיל האוויר את מה שנטען שהיה בונקר הפיקוד של החיזבאללה. דובר צה"ל התרברב ש-12 מטוסים הטילו 23 טונות של חומר נפץ על הבונקר, שלטענתו שהו בו בכירי חיזבאללה, ביניהם חסן נסראללה.

בקיצור, דובר צה"ל גמר מהר ורץ לספר לחבר'ה. נסראללה, שהוא גאון תקשורת, שמר על שתיקה במשך 24 שעות כמעט, נתן לדובר צה"ל להתבשל במיץ של עצמו, ואז נתן הופעה רהוטה וגינה את דברי דובר צה"ל כשקרים גסים. עוד יופי של גול עצמי. בפעם הבאה, מיריל'ה, רצוי לוודא שאכן פגעתם בשרץ הקטן, לפני שאתם רצים להוציא ידיעות מוקדמות מדי על מותו.

הפרנואידים שביננו טענו שהפרסום על ההתקפה היה מיועד להוריד מסדר היום את מותם של שני חיילים בלבנון שלשום. אם זה נכון, זה לא כל כך הלך – חיזבאללה ארגן לנו ארבעה הרוגים לאתמול, ופשלה מבצעית חיסלה שני מסוקים, טייס, ופצעה קשות עוד שלושה. הצבא "הטוב בעולם" החליט להכנס למלכודת שפרש בפניו נסראללה.

בעוד שכלי התקשורת הזרים דיווחו על נפילת הארבעה כבר אתמול אחר הצהרים, הצליח דובר צה"ל לדחות את הידיעה כמה שיותר, ועיתוני הבוקר יצאו עם דיווח חלקי בלבד. ראוי לתהות אם לא נעשה שימוש טקטי במנהג שלא לדווח על הרוגים עד ההודעה למשפחה.

והתקשורת הישראלית? האויב הטבעי של דוברת צה"ל – של כל דובר – מתפקד בינתיים על תקן גיוס מילואים, ומספק לדוברת צה"ל אש חיפוי. כן, יש סימני התעוררות, במיוחד בערוץ 10 – אבל השבוע הראשון למלחמה מזכיר מאד את השבוע הרע ההוא של יוני 82', של "שקט, יורים", כשהעיתונות הקפידה לדווח על הרוגי הבופור רק במודעות האבל, אבל לא בעמודי החדשות.

(יוסי גורביץ)

I and the public know

What all schoolchildren learn:

Those to whom evil is done

Do evil in return. 

W. H. Auden, “1st September, 1939”

דוברת צה"ל, מירי רגב, מצאה לעצמה כמה דקות פנויות בלב התופת, וניצלה אותן כדי להשתלח ברוני אלוני-סדובניק. ברוחב לבבה, הרשתה התא"ל לאלוני-סבודניק "לחשוב ולהביע כל דעה", ו"אפילו לבחור את עיתוי פרסומן של דעותיה, יהיה תמוה ככל שיהיה". טוב לדעת שבראש מערך הדוברות הצבאי עומד אדם ליברלי כל כך.

על מה יצא קצפה של הגנרלית? ובכן, אלוני-סבודניק סבורה שמערך המודיעין של צה"ל כושל, ושההסברה הישראלית לא משהו. רגב חושבת שזה קודם כל לא פטריוטי לדבר ככה, ושנית שמדובר בעובדות לא נכונות.

לתא"ל יש יתרון מסוים עלינו, בני התמותה: הפאשלות של חיל המודיעין חסויות היטב לשלושים השנים הבאות לפחות. ובכל זאת, הטענה של רגב בעייתית. להלן רשימה חלקית של כשלי המודיעין הצבאי בחודש האחרון:

· אין לו מושג איפה נמצאים החטופים הישראלים בלבנון. שזו לא בושה גדולה – קשה מאד, אולי בלתי אפשרי, לחדור לחיזבאללה – אבל גם לא מי-יודע-מה סיבה לגאווה.

· מתקפת החיזבאללה תפסה אותו בלתי מוכן לחלוטין, למרות שההכנות למבצע נמשכו חודשים.

· הוא לא היה ערוך להתקפת רקטות על צפון המדינה, ולקח לו יומיים להתעורר, ולעדכן את רשימת טווחי הרקטות – שכפי שציין אמ"ן עצמו ב-2004, מסוגלות להגיע למרכז הארץ.

· המודיעין הצבאי לא ידע על טילי הקרקע-ים של החיזבאללה, וההתקפה על אח"י-חנית באה לו כהפתעה גמורה. כה גדולה היתה השאננות, שלא לומר הזלזול, עד שצוות הסטי"ל לא טרח כלל להפעיל את מכשור הלוחמה האלקטרונית שלו, שעשוי היה למנוע את פגיעת הטיל. התרגלנו להלחם בפלסטינים.

· גרוע מכל: רגב מציינת שהמודיעין הוא זה שמסמן לחיל האוויר את המטרות. ובכן, עד כה הרג צה"ל – כהודאתו – רק כ-15 אנשי חיזבאללה. חיל האוויר הרג למעלה מ-230 אזרחים לבנונים. זהו יחס עגום מאד בין מטרות לנזק סביבתי. יתר על כן, יש סיבות טובות להניח שבחלק מהמקרים, הרגו הטייסים – בשוגג, יש לקוות – פליטים, שנטשו את כפריהם בעקבות הוראת צה"ל. המודיעין סייע בכך לשמיטת הקרקע המוסרית מהמבצע, ולמעשה לסיומו המוקדם (והמתקרב). שלא לדבר על כך שהריגת אזרחים מסייעת לחיזבאללה.

אשר לתפקודו של דובר צה"ל, מוטב היה לו הגנרלית מוצאת לעצמה איזו שוחה להתחבא בה. פער כזה בין המציאות ובין הדיווח לא נרשם מאז, אררר, שקודמתה טענה בתוקף שאלונקה היא טיל, ודרשה להדיח את ראש אונר"א בשל כך.

בחלק מכך אשמה המסורת הישראלית של השהיית הדיווח על נפגעים עד להודעה למשפחותיהם. התוצאה, הבלתי נסבלת בעידן התקשורת האלקטרונית, היא השהיה של שעות רבות בין הרגע שבו כל העולם יודע שחיילים ישראלים נפגעו ובין הזמן שבו מותר גם לישראלים לדעת על כך.

ודאי שאיש אינו מציע לפרסם את שמותיהם של ההרוגים קודם ההודעה למשפחות; אבל ההתעקשות שלא לפרסם את עצם נפילתם, כשהידיעה מתנוססת ברויטרס, הבי.בי.סי. ואל ג'זירה הופכת את דובר צה"ל לגוף נלעג, החוזר כתוכי על המנטרה "לא מכיר דיווח כזה", עד שלפתע הופך המידע למותר לפרסום. יתר על כן, הסירוב לפרסם את הידיעה המוכרת לכל מעניקה אמינות=יתר לחיזבאללה, בתקופה שבה האמון בדובר צה"ל נמצא בשפל מוצדק.

בחודש האחרון, נתפס צה"ל פעמיים בשקר. בפעם הראשונה, כשהכחיש הרמטכ"ל את ההתרעה על ההתקפה על כרם שלום. ההכחשה הזו אילצה את השב"כ, באופן נדיר, לפנות לתקשורת ולהצביע על השקר. העובדה שהחייל הפצוע אמר, עם התעוררותו, כי היתה התרעה, אילצה את חלוץ לסגת לעמדה האומללה בנוסח "אני לא מתווכח עם חייל פצוע".

השקר השני נבע מאותה תרבות אי-דיווח שהוזכרה קודם. כשתקף החיזבאללה את אח"י-חנית, היתה התגובה האינסטינקטיבית של דובר צה"ל הכחשה: כן, היתה פגיעה, אבל היא היתה שולית. היתה דליקה קטנה והיא כובתה. רק לאחר מכן, הוא נאלץ להודות שהפגיעה היתה משמעותית, ושארבעה אנשי צוות נהרגו. במשך יממה, התעקש דובר צה"ל להתייחס אל ההרוגים כאל "נעדרים", למרות שלכולם ברור שאם מלח עף מספינה באמצע הלילה, גם אלוהים לא יציל אותו. רגב נתנה מתנה גדולה לנסראללה.

אבל פער האמינות האמיתי הוא זה שבין המתרחש בלבנון ובין הציבור הישראלי. כאמור, צה"ל הרג למעלה מ-235 אזרחים לבנונים (נתון זה איננו כולל את הרוגי היום, שמספרם נאמד בכ-50 אך טרם אומת). רגב יכולה להמשיך ולטעון שמדובר ב"נזק סביבתי", ולגרום נזק לשמה הטוב של ישראל בעולם; לציבור הישראלי לא אכפת.

הציבור יודע שנעשה לו עוול – וכמו תלמיד בית ספר, הוא מתעקש לגרום עוול בתמורה. מה שהוא מסרב להבין, הוא חוסר המידתיות של התגובה הישראלית. כמו ילד, הציבור הישראלי מתעקש להתעסק רק בכאב שלו. וכמו ילד מתפרע, בהחלט יתכן שהוא צריך סטירה כואבת כדי להוציא אותו מההתקף.

(יוסי גורביץ)

מלחמה בצפון. זה מה שהכותרות זועקות בכל מקום. הרמטכ"ל מזעיף פניו במסיבות עיתונאים ומדבר אלינו, בהבעה החצי משועממת הזו שלו, כאומר you're on a need to know basis, and you don't need to know, שר הביטחון צווח כתרנגול שאך עתה גילה את החדווה שבלהשתמש בציפורניו ומאשר צווי 8, חיל האוויר מפציץ, חיפה מופגזת, וכן הלאה. באוויר עומדת תחושת קטסטרופה ממשמשת, כמו תמיד בזמנים כאלה.

אינני מציע שאנחנו לא צריכים לקחת ברצינות את שמתרחש כעת. אבל אולי ראוי לזכור לרגע שמה שאנחנו קוראים לו מלחמה, הוא בסך הכול שגרת החיים במקומות כמו רצועת עזה. הפגזות לתוך מרכזים הומים אדם, חטיפות באישון לילה, ערים שהתנועה שלהם משותקת. הבניין הזה שנפל בחיפה? כמה כאלה הפלנו אנחנו לפלסטינים בניסיונותינו לסיכולים ממוקדים רק בחודשיים האחרונים?

החיזבאללה איננו עושה יותר מאשר לתת לנו טעימה מאורח החיים מעברו השני של הגדר. כך זה מרגיש כשכוח צבאי שאינך יכול להתמודד עימו מחליט להפוך את שיגרת יומך למסלול מכשולים קטלני. 70% מבתי העסק בצפון נסגרו אתמול. זה מה שקורה לכלכלה תחת מצור, לכל מי שמעוניין לדעת מדוע השטחים הכבושים הם מרכזים של עוני, דלות ורעב.

מלחמה? אולי. אבל איש לא מאיים לפרוץ את גבולותינו, יש כאן פשוט ניסיון להפוך את חיינו לנסבלים הרבה פחות. אנחנו מקבלים עכשיו טעימה, רק טעימה קטנה מאוד, של התרופה שלנו עצמנו.

מלחמה? אולי. אבל לא מלחמת אין ברירה. המלחמה הזו היא על זכותנו לשקט וביטחון, בזמן שהגופים המתיימרים לפעול בשמנו, משליטים פחד וטרור על האחרים שמעבר לגדר. גרוע מכך, זו מלחמה על זכות הציבור לא לדעת על מה שמתרחש תחת אפו. על הזכות של לובשי המכנסים הלבנים המתנפנפים לעשות מדיטציה על החוף ולומר שאין להם עניין בפוליטיקה, בזמן שבני אדם כמוהם נרמסים תחת מגפי השכן המגבניק שלהם.

זו מלחמה על זכותנו שלא לחוש את העולם האמיתי שמתרחש מתחת למעטפת היום יום המזויפת המקיפה אותנו. המעטפת העשויה סיינפלד וחברים. המעטפת הבנויה מהמשחה האחרונה נגד קמטים, ג. יפית, שיטות מין טנטריות ובאפי קוטלת הערפדים.

אינני רוצה להציע שהדברים הללו אינם דברים חשובים. אלה הדברים מהם מורכבים חיינו. אין לי התנגדות עקרונית מדי אפילו לג. יפית. אבל בתוך הקונטקסט של המציאות היום יומית באזור, המוכנות של אזרחי הארץ לשקוע כל כך עמוק לתוך החלום הפסיבי הזה בזמן שבעולם הערות, מרחק כלום נסיעה מהם, אנשים נאנקים תחת עול כיבוש דורסני, איננו דבר מובן מאליו. זהו החלום שהשקיעה לתוכו מאפשרת למנהיגינו, האזרחיים והצבאיים, לעשות כרצונם.

השבוע החיזבאללה נתן לנו קריאת השכמה, אבל אנחנו לא נישאר ערים זמן רב. האש תיכבה, אנחנו נקום להשתין בזיעה קרה, נשתה כוס מים, ונחזור למיטה בארשת שלווה מתוקה.

(אסא וולפסון)

לזה שפוליטיקאים עוטפים את עצמם בדגל, כבר התרגלנו. פוליטיקאי ישראלי מצוי לא יכול לסיים נאום בלי להשבע בירושלים, בירתנו הנצחית. אין קליפ בחירות שלא כולל חיילים – מן העבר, כמובן: בחיילים הנוכחיים אוסר החוק להשתמש, ואלה של פעם עדיין נחשבים ליעילים וראויים לחיקוי. משום מה, מרבים להשתמש בתמונות ממלחמת ששת הימים.

במסגרת ההפרטה, התחיל טרנד מדאיג של ניכוס נכסי האומה על ידי אנשי עסקים או סתם עסקים. על פי חזונו של בנימין נתניהו על הפרטת הרווחה, סמי עופר מממן לנו תרופות לסרטן; עלובי החיים נשלחים לתכנית "הקניית הרגלי עבודה" המנוהלת על ידי חברה עסקית, שמעייניה, כמו כל חברה, ב-bottom line שלה; ואפילו את בתי הכלא כבר החלו להפריט.

Defenceless under the night

Our world in stupor lies;

Yet, dotted everywhere,

Ironic points of light

Flash out wherever the Just

Exchange their messages:

May I, composed like them

Of Eros and of dust,

Beleaguered by the same

Negation and despair,

Show an affirming flame.
 
– W. H. Auden, “1st September, 1939”
רק לפני שלושה חודשים וקצת הלכנו לבחירות, ובחרנו ממשלת מרכז-שמאל. בחרנו עורך דין כראש ממשלה ונציג ועדי עובדים כשר ביטחון. עורך הדין אמר בגלוי שהוא מתכוון לוותר על רוב השטחים הכבושים, בניגוד לעצת הספינרים שלו, ועדיין זכה לעמוד בראש הסיעה הגדולה ביותר. שרת החוץ זכתה לכבוד והערכה, במקום הקריקטורה שהחליפה. אם בעבר איישה בריונית בורה את תפקיד שרת החינוך, היא הוחלפה בשרה המעוררת בעיקר הערכה והערצה. בריוני הימין גורשו אל החושך החיצון, אשר שם היבבה וחרוק השיניים. הממשלה החדשה חרתה על דיגלה את שיקום החינוך והבטיחה להעלות את שכר המינימום. 
 
אפילו השחיתויות הקרינו נורמליות: שר האוצר עסק באיזו עמותה מפוקפקת, אבל שלא כקודמו לא שלח 100,000 ₪ בהוצאות הובלה לממשלה, לא בזז את בית ראש הממשלה ולא עישן 10,000 ₪ מכספי הציבור מדי חודש. וכשהסתבך הנשיא, האפרורי באדם, במה שנראה כמו שערוריית מין, אנשים הריצו בדיחות קלינטון. לחודשיים, בערך, אפשר היה בקלות יחסית להעמיד פנים שאנחנו באירופה. 
 
ופתאום, תוך שלושה שבועות, היינו במזרח התיכון הישן והרע. 




אפשר שהממשלה החדשה היתה מחזיקה מעמד, אילו היתה מתמודדת עם משבר בטחוני אחד. כאשר על הפרק היתה רק חטיפת גלעד שליט, אולמרט העז לזרוק את ראשי הצבא מהלשכה שלו ולומר להם לחזור עם תכניות טובות יותר 
אבל שני משברים בטחוניים – קרי, שתי השפלות לצבא "הטוב ביותר בעולם" – היו יותר מדי. הכבוד של הצבא היה מושלך בסימטאות ג'בליה ודאחיה, והיה צריך להרים אותו משם. ובישראל, נגד צבא מושפל, לממשלה אין באמת אופציות.



 
העדות הנוקבת מכל להצלחת השתלטותו של הצבא על הפוליטיקאים היתה המטמורפוזה של עמיר פרץ. האיש שבנובמבר 2005 הצהיר על חלומו, ובו ילדים ישראלים ועזתים משחקים יחדיו בין בית חאנון ושדרות – חזון שמעולם לא היה פופולרי בישראל, מעולם לא היה מושך קולות – הפך למאשר סיטוני של "סיכולים ממוקדים", שמעולם לא היו כה בלתי ממוקדים. השינוי הושלם בשבוע שעבר, כאשר הכריז עמיר – בפרץ מאצ'יזמו ששאול מופז לא היה נגרר אליו – ש"הוא יגרום לנסראללה לזכור את השם עמיר פרץ, ולא לטובה". 
 
לא חסרו מתלהמים אחרים בממשלה, אבל מהאופורטוניסטים הוותיקים חיים רמון ושמעון פרס איש לא ציפה לדבר, ורוני בר און – ובכן, הציבור עדיין מנסה לעכל את העובדה שהאיש שר. 
 
אהוד אולמרט, האיש שהבטיח להפוך את ישראל לארץ שכיף לחיות בה, החזיר אותנו ללבנון.
 

קל, ולא בלתי מוצדק, להאשים את הגנרלים. אין ספק שדן חלוץ, כשטרח להדליף את המלצותיו לפעולה נרחבת לפני שעדכן בהן את שר הביטחון, הקשה עליו מאד את החיים. אבל מגנרלים אנחנו מצפים לחדוות קרב. ציפינו מהפוליטיקאים שלנו ליותר.
 
הבעיה היא שהפוליטיקאים, בבוחנם את מה שנראה כרחשי לב הציבור, מגלים תקשורת מתלהמת וציבור מוטרף-דעה. הישראלי הממוצע רצה למחוק את עזה, רצה להעלות באש את ביירות. ואולמרט ופרץ, שניהם חדשים בתפקיד, גילו שהם ניצבים לא רק מול החונטה הצבאית, אלא שאיפוק יהיה מנוגד מאד לרגשי העם. כה מנוגד, עד שבליכוד נשמעו קולות – אמנם, בעיקר מצד אותה קריקטורה, סילבן שלום – המדברים על ממשלת אחדות, משום שנראה היה שממשלת אולמרט מטה ליפול.
 
במשך שנים טיפחנו שיח מתלהם דו כיווני. מצד אחד, התפיסה הרווחת ברוב הציבור שהפתרון הוא תמיד הפעלת כוח, ואם אפשר – כוח מופרז. התפיסה של המדינה המשוגעת, ששרון התאהב בה, הפכה לנחלת הכלל. 
 
מן הצד השני, השיח השמאלני הצדקני, הגובל באנטי-ישראליות, שמייצגים היום יוסי ביילין ואנשי "יש גבול", מעדיף להתמקד בתגובת-היתר הישראלית ולהתעלם מן העובדה שאין עליה עוררין שישראל הותקפה, וללא פרובוקציה. בעשותו כן, הוא מקטין עוד יותר את הסיכוי שעמדותיו – השפויות ברובן – יהפכו בשלב מסוים לעמדת הרוב. 

אבל היאוש האמיתי הוא מן הפרטנרים-בכוח שבצד השני. תגידו, יא דפוקים, כל כך כאבה לכם היציאה הישראלית מעזה ומלבנון? כל כך רציתם אותנו בחזרה? פעם בארבעים שנים אנחנו מצליחים לבחור ממשלה שמעוניינת לסיים את רוב הכיבוש, ודווקא אותה אתם מנסים להפיל תוך חודשיים? 
 
מילא הפלסטינים. הם תמיד הוכיחו יכולת לפוצץ את רכבת ההזדמנות. אבל מה קרה ללבנונים? איך הרשו האנשים האמיצים האלה, שעמדו מול מכוניות התופת של הקצב מדמשק, שחירפו נפשם בהפגנות, לנסראללה להפוך את כולם לבני ערובה? האם באמת המילה "ישראל" היא מילת-קסם, המכשירה כל תועבה?
 
השבוע מתה תכנית ההתכנסות. הכיבוש זכה עכשיו לעוד 20-30 שנות לבלוב. איש לא יעז לסגת מהשטחים הכבושים, כאשר אלה הן תוצאות הנסיגות. וכשבעפרה יוולדו הנינים הראשונים, לא תהיה עוד ממשלה שתאזור את הכוח לפנות אותה. האיסלמיסטים, בדמות פרצופם המחויך של נסראללה ומשעל, ניצחו השבוע. 
 
בהחלט יתכן שנסראללה יהפוך לשליט דה-פקטו של לבנון. בהחלט יתכן שאנחנו נגררים לסיבוב סופי של מלחמת תרבויות. בהחלט יתכן שכאשר ישראל תנצח ותגרש או תשמיד, פיזית, את הפלסטינים ואת השיעים הלבנונים, לא ישאר מי שימחה. 
האביב היה כה קצר. כמו תמיד כאן. 
 
(יוסי גורביץ)

						

אם יגיע צו הקריאה לתיבת הדואר שלי, אני אוציא אותו, אכנס לביתי, אתיישב בכבדות בספה ולא אזוז למשך זמן רב. אולי אעשן כדי להירגע מעט. האמת, ידעתי שזה הולך לקרות, ההלם שלי ברגע זה איננו נובע מהפתעה. זהו ההלם של מי שהרשה לתקווה לקחת את ההגה התודעתי שלו, מחוסר אונים.

אחר כך אוכל משהו, אעשה כמה תרגילי נשימה בודהיסטיים שאני מכיר או אולי איזו קאטה או שתיים- דברים כאלה תמיד הכניסו אותי למצב רוח נכון יותר- ואתחיל לארוז. בשלב כלשהו יתקשרו אלי ההורים שלי שכבר קיבלו את הצו גם לכתובת שלהם, הרשומה אצל יחידתי, ואנחנו נדבר מעט.

אני אתקשר לאקסית שלי, הרחוקה ממני מאוד ומקפידה לדבר עמי בכל יומיים בשבוע האחרון. היא נמצאת בארה"ב והחדשות מלאות בנו עד להקיא שם. נדבר מעט, ואני אשתה עם זה קפה שחור חזק. שתיים סוכר.

צו שמונה הוא רגע נורא. גרסה קיצונית וחריפה של צו המילואים הרגיל. זהו הרגע שבו הסיפור העצוב והמכוער שנפרש ללא רחמים על העמודים הרקובים של המזרח התיכון, דורס באלימות את הסיפור שהתאמצת כל חייך לבנות. הסיפור הפרטי שלך, שאותו ניסית בעקשנות לטעון ברגש, יופי ומשמעות. הסיפור הזה נמעך עתה ואיש לא יודע מתי או אם בכלל תוכל שוב לקבל לידיך את העט.

אם יגיע צו הקריאה לתיבת הדואר שלי, אני אוציא אותו, אכנס לביתי, אתיישב בכבדות ולא אזוז זמן רב. אני אדבר עם כל מי שסבלנותי תתיר לי לדבר עימו, תוך כדי סידור התיק. הנעליים האדומות שלי כבר מוכנות מזמן. אני שומע אותן שורקות לעצמן מארש צבאי עליז בארון. אינני יודע בדיוק היכן הדיסקיות שלי מונחות – תמיד הייתי רשלן בקשר אליהן – אבל אני יודע שבמקום בו הן נמצאות, הן רוטטות עכשיו בהתרגשות מתכתית כסופה. אינני מאשים אותן, כל דבר אוהב לשרת את תכליתו.

וכשאצא מהדלת, המוח שלי יפזם תפילה פזורת נפש. שלא ישתמשו בי בחוסר זהירות, הוא מבקש. שלא ישתמשו בי לשטויות, שלא יובילו אותי לביירות בגלל איזה גנרל שאפתן. אני שם את עצמי בידיכם לא מתוך אמונה בסיפורים שאתם מספרים לנו, הוא משדר מנטאלית לחלוץ, לא מתוך אמונה בטוהר מדינת ישראל, או בצדקת דרכה, או בעם היהודי, או בכם.

אני שם את עצמי בידיכם משום שכמעט כל מה שאני אוהב באמת נמצא במקרה בצד הזה של הגדר. אנא, אל תהפכו את המחווה הזו לנלעגת. ממילא לא מגיעה לכם המסירות שאני ועמיתיי לגורל ממלאים בה את תפקידנו, לפחות הואילו להשתמש עתה במעט תבונה ואנושיות, ככל שאתם מסוגלים לגייס מלבכם המקומט, ולא לבזבז את חיינו היקרים לנו מאוד, לשווא.

סוף שדר.

(אסא וולפסון)