שתי תופעות שונות, כאשר שתיהן מייצגות פאסיביות ממאירה ומכעיסה:

• כל יום ראשון בשעה 13:00, משודרת בגלי צה"ל פינה שבה מקריאים את שמותיהם וגילם של כל ההרוגים בתאונות הדרכים בשבוע החולף. פינה זאת מסתיימת תמיד במילים "חייבים לעצור את זה". ניסוח זה סתמי ומכעיס. מי חייב לעצור את זה? האזרחים? הממשלה? המשטרה? חייזרים? לא סתם לא מצויין במשפט מי "חייב לעצור את זה". זה פשוט מאפשר מעבר חלק לפריט הבא, וניצול העובדה שלאזרחים ולשדרני הרדיו יש זכרון של דג זהב בערוב ימיו. זה משתלב בדיוק עם מנהלי פרלמנט הסלון, המצקצקים בלשונם על ,תאונות הדרכים הנוראיות, בעוד שחלק ניכר מהם עשה כל עבירה אפשרית בדרך לאותו סלון. זה משתלב בהכרזות התקופתיות של המשטרה על יישום שיטה חדשה למלחמה בתאונות הדרכים, שתמיד מתמצות בדיווח חד פעמי על נתינת כך וכך דו"חות, ובניידות שמתמקמות אחרי ירידות תלולות בכבישים ישרים לחלוטין כדי לתת דו"חות על מהירות מופרזת (זאת למרות שמהירות מופרזת היא מהסיבות השוליות לתאונות קטלניות, לפי דיווחי אותה משטרה). לו רצו אנשי "גלי צה"ל" לעשות מאמץ רציני בנושא, היו עושים תחקירים נשכנים כל שבוע. הרי ניתן לבדוק מדוע אין כספים לתשתיות חדשות, ומדוע שר תחבורה כושל ממשיך לכהן בתפקידו. ניתן גם לברר את מצב משטרת התנועה, ולברר מדוע אין הרבה יותר ניידות סמויות בכבישים מסוכנים. ניתן לברר מדוע אין אכיפה נאותה, ולחקור בנעשה ברמת החינוך. ניתן לעשות את כל אלו, אבל קל יותר לשים מוזיקה עצובה, להקריא שמות בטון מלנכולי, ולעבור לדיווח על המונדיאל. הרי מישהו "חייב לעצור את זה", ואולי הוא במקרה מקשיב לרדיו.
• מפאסיביות תקשורתית נעבור לפאסיביות אזרחית. הייתי וראיתי מספר ארועים בשנים האחרונות שבהם שרו את השיר המתועב "אנחנו הילדים של חורף שנת 73". בעוד שבגיל 12 התקווה לשלום עלולה להיות חיננית, ובתור חיילים יש עוד זכות לפאסיביות כלשהי, הגיע הזמן לספר משהו לילדי חורף 73: תתבגרו כבר, אתם תהיו בני 33 השנה. אז מה אם הבטיחו לכם פעם ולא קיימו, תמשיכו לשבת בפינה ולבכות לנצח? מאז גיל 18, יש לילדי חורף שנת 73 פריבלגיה גדולה. הם יכולים ללכת לקלפי ולהצביע, וכך להעניש את מי שמבטיח ולא מקיים. הם יכולים לארגן הפגנות, אבל יותר קל לשבת, לקטר, להתלונן על המצב, ובסוף להצביע לגימלאים. אבל ילדי חורף 73 מעדיפים את התנוחה העוברית במקרה הטוב, ובמקרה הרע מוחאים כפיים לעומדים ברשות הממשלה מאז אותה שנת 1973, כאשר רובם מנסים לשחזר את הישגה המרשים של גולדה שהגיע לשיאו באותו חורף.

העצוב הוא, שיש יותר דומה מאשר שונה בין שתי תופעות אלו לבין מדבקת "אבא תרחם". לפחות אצל החרדים ברור ממי הם מצפים לפעול.

הערה קטנה ונדושה: כרגע דיווחו על "נס" בבית חולים רמב"ם, שבו הצליחו להציל את חייו של פעוט מהצפון שננעצה בראשו יתד מתכת בתאונה ביתית, לאחר מספר שבועות של ניתוחים אינטנסיבים וטיפול רפואי צמוד. שאלה לי, וכמו שאמרתי זו אינה שאלה חדשה או מקורית: מדוע טיפול רפואי מדהים מוגדר כ"נס" ונזקף לזכות אלוהים ולא לזכות הרופאים, אך רשלנות רפואית היא לחובת הרופאים בלבד?

(עופר רון)