החברים של ג'ורג'

בן דרור ימיני: תשתית טרור

בן דרור ימיני מוליך שולל את קוראיו ביודעין – ומציב בכך את התשתית להפעלת טרור כלפי ארגוני זכויות אדם

ארכיבישוף תעשיית השקרים, בן דרור ימיני, פרסם מאמר שקרי מהמקובל במוסף לשבת של “ידיעות אחרונות” אתמול (ו’) (תמונה מלאה שלו מופיעה בסוף הפוסט הזה.) אחד השקרים הללו היה קל במיוחד להפרכה: הטענה של ימיני ששוטרים אמריקאים לא מתאמנים בישראל דרשה ממני עבודה של רבע שעה.

למרבה הצער, העיתון הגדול ביותר במדינה נתן לימיני להפיץ לקוראיו שקרים חמורים הרבה יותר, שאותם אני רוצה לפרק כאן. נתחיל מהגדול שבהם, שאותו אפרק לנקודות:

א. לטענת ימיני, יש ל”שוברים שתיקה” נציג בארה”ב.

ב. הנציג הזה נקרא ערן אפרתי.

ג. אפרתי טוען שכל השוטרים בארה”ב עוברים אימונים בישראל.

ד. הוא מדבר “בלהט של מטיף אנטישמי.”

ובכן, העובדות:

א. אין ל”שוברים שתיקה” נציג בארה”ב או בכל מקום פרט לישראל.

ב. ערן אפרתי אכן עבד בשוברים שתיקה, אבל כבר כארבע שנים שאיננו עובד בארגון.

ג. בן דרור ימיני יודע את זה ובכל זאת חוזר על השקר.

שימו לב: אפרתי מכונה על ידי ימיני, פעמיים, “נציג של שוברים שתיקה”: פעם אחת כותב ימיני “לארגון יש נציג בארצות הברית,” ופסקה אחר כך הוא כותב על “הנאומים של נציג שוברים שתיקה.” אבל, בסוף הקטע, כותב ימיני ש”גם אם שוברים שתיקה יתנערו מאפרתי, האיש ייצג אותם במשך שנים.” ייצג. כלומר, ימיני מודע היטב לכך שאפרתי כבר לא עובד בשוברים שתיקה.

ben_dror_2_annotated

איך אנחנו יודעים שימיני יודע את זה? כי הוא ממחזר כאן דברים שכתב ב-2014, כשעוד עבד במעריב:

ben dror_4

והוא בעליל מתייחס להרצאה של אפרתי שמופיעה כאן. מי שיילך לדקה 31 של ההרצאה, יוכל לשמוע איך אפרתי מתאר את הפרידה שלו מ”שוברים שתיקה”, שמתרחשת ב-2010.

אז, שוב: ימיני יודע שאפרתי הוא לא נציג של “שוברים שתיקה,” אבל מציג אותו ככזה לקוראי “ידיעות אחרונות,” תוך שהוא דוחף הסתייגות שהמשמעות שלה ברורה ליודעי ח”ן – הסתייגות שהוא כנראה כבר יודע שהעורכים שלו לא יבדקו.

אגב, אם אני הייתי עורך בעיתון גדול ומישהו היה עושה לי תרגיל כזה, מסכן ככה את האמינות שלי ככלי תקשורת, זו היתה הפעם האחרונה שהוא היה כותב אצלי משהו, וכנראה שהייתי מערב את המחלקה המשפטית.

זה היה שקר גדול אחד. בתוכו מובלע שקר קטן יותר: ימיני צריך לדעת ששוטרים אמריקאים מתאמנים בישראל, כי הארגונים שאיתם הוא מסתובב כל הזמן משתבחים בכך שוב ושוב: הנה הליגה נגד השמצה, הנה ה-JINSA מתפארים בכך שהם שולחים שוטרים אמריקאים להשתלמויות בישראל, הנה מעקב של ה-Jewish Virtual Library על התכניות הללו, עדכני לספטמבר 2015. מה יש לימיני לומר על כך? הוא אומר שהדברים הם “סיפור מדהים”, טוען שאפרתי אומר שכל השוטרים האמריקאים מתאמנים בישראל (הוא לא, הוא מצטט שוטר שאומר את זה), ואז מביא את דברי משטרת ישראל: אין אימונים כאלה.

וואלה. שמישהו יעדכן את הליגה נגד השמצה ואת JINSA.

ובהתחלת הטור, יש לנו שקר גדול ראשון. שוב, נפרק אותו לנקודות:

א. ימיני מצטט איזה איש ימין שאומר שנציג שוברים שתיקה אומר למבקרים זרים שצה”ל מבצע ירי במקלעים כבדים בתוך העיר.

ב. ימיני יוצר את הרושם שמדובר ב”הרג מסיבי,” למרות שאנשי הארגון מעולם לא טענו זאת: הם טענו שמדובר בירי בכלי עם רדיוס הריגה מסיבי לאזור אזרחי.

ג. אז הוא שואל “מתי היה הרג מסיבי כזה,” כשאף אחד לא טען שהיה כזה.

ד. ואז הוא שואל “איך קרה שאף אחד לא צילם את הירי המטורף הזה?”

אז הנה צילום, מעמוד הפייסבוק של שוברים שתיקה.

אחר כך, ימיני פונה לערפל את העובדות עוד יותר: יכול להיות שהיה ירי (שפטו בעצמכם, שימו לב ליללות השמחה בדקה 4:06), אבל יכול להיות גם שנציג “שתיקה משקר”, ואז צריך להעמיד אותו לדין על הסתה, פשע שנאה, ופשעים נד האנושות. כדי לערפל את זה עוד יותר, חוזר ימיני על “לא היו הרוגים, ודאי שלא המוני הרוגים, כלום”, ושוב יוצר מצג שווא כביכול “שוברים שתיקה” טענו לטבח.

ben_dror_3_annotated

למה כל הערפול הזה? כדי להמנע מלהסגיר את העובדה שאין לו מושג מה קורה בחברון וכדי לעבוד על הקורא – וקודם כל על הקורא הראשון, העורך. אחרי הכל, יחיני מפרסם את המאמר שלו ב-27.11; “שוברים שתיקה” פרסמו את תיעוד הירי ב-20.11, קרי שבוע קודם לכן. או שימיני לא טרח לבדוק את העובדות, או שהוא רצה לטשטש אותן.

אז, בסופו של יום, העורך של המוסף לשבת נתן לימיני לעבוד עליו בשני שקרים גדולים (הטענה על אפרתי כנציג שוברים שתיקה, הטענה על טענות על טבח) ושני שקרים קטנים (שוטרים אמריקאים לא מתאמנים בישראל, לא היה ירי מקלעים בחברון). זה די מרשים לטקסט של 800 מילה בערך. זה צריך לחסל סופית את האמינות של גנרל ה-hasbara ימיני.

אבל רגע, יש פה עוד משהו.

[…]

בתחילת השבוע, פנתה משטרת ישראל לבית המשפט בבאר שבע והוציאה צו שאוסר על “שוברים שתיקה” לערוך אירוע בפאב מקומי. המשטרה טענה שהיא לא תוכל להגן על המקום מפני אספסוף ימני זועם. בסופו של דבר, נאלצו אנשי “שוברים שתיקה” לערוך את האירוע שלהם בשלוש דירות פרטיות ובהסתר. כלומר, ה”דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון” נכנעה לטרור ימני.

לא משהו יוצא דופן. היא עושה את זה על בסיס קבוע. אבל כדי לארגן טרור כזה, צריך תשתית. מישהו צריך להלהיט את עלובי החיים ולשכנע אותם שיש איזה עמנואל גולדשטיין. מישהו צריך לגרום להם להאמין שיש דמון מפיץ שקרים. מישהו צריך לגרום למשועממים שפטריוטיותם הריקנית גאוותם לצאת לרחוב ולאיים על אנשים אחרים באלימות.

והמישהו הזה, פעם אחר פעם, הוא בן דרור ימיני. הוא אבן יסוד של תשתיות הטרור היהודי בישראל. הוא, לכאורה, “איש המרכז”, הוא הפנים המתונות, המיושבות לכאורה, שעליהן יכול להצביע החוליגן המוסת ולומר תראו, אפילו ה”מתון” הזה אומר שאנחנו צודקים. איך כתב פעם ימיני? “אלימות היא פועל יוצא של הסתה, של שקרים, של הטעיה.” הדברים הללו, אגב, נכתבו תוך התמוגגות על האלימות שהופנתה כלפי הפגנות השמאל בטבח “צוק איתן.” יש לציין שאף שימיני מפרסם את טור השנאה שלו כלפי “שוברים שתיקה” ב-27.11, הוא לא מתייחס לביטול של האירוע, שהתרחש כמה ימים קודם לכן. בכל זאת, הקשר עשוי להיות ברור מדי.

אז יש לקוות שבמה שנותר מהדמוקרטיה היהודית לא יטפלו בימיני כמו שמטפלים במפיצי שנאה פלסטינים; יש לקוות שהוא לא יחוסל מהאוויר או יועלם לאיזה מעצר מנהלי. אבל כל כלי תקשורת שנותן לו במה צריך לדעת שהוא נותן פתחון פה לסייען טרור מוביל.

(הטור המלא של ימיני):

ben dror full

 

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

אינסטינקט המוחבראת

הטרור האיסלמי דוחף מדינות מערביות להפוך לאויב הבסיסי של הטרור האיסלמי: מדינת המוחבראת. הבעיה היא שבתוך כל מדינה חופשית יש מדינת מוחבראת שרוצה להיוולד

ג’ון ברנן, ראש הסי.איי.איי. שלא הצליח אפילו לשמור על המיילים שלו, הטיל השבוע את האחריות על הפיגועים בפאריס על מדליף-העל אדוארד סנודן. לדברי ברנן, העובדה שהחשיפות של סנודן הובילו לצמצום תכנית המעקב של ה-NSA כלפי אזרחים אמריקאים היא פגיעה במלחמה בטרור והיא שצמצמה את היכולת של שירותי המודיעין להלחם בארגוני טרור איסלמיים. סכנה קשורה שעליה מתריעים ברנן ודומיו היא שסנודן העלה את המודעות להצפנה, ובכך נתן כלים לארגוני הטרור.

ואם אתה ניזון מהתקשורת הממוסדת, אתה אשכרה יכול להאמין לבולשיט הזה.

עובדה א’: תכנית המעקב של ה-NSA לא בלמה ולו מתקפת טרור אחת. זו לא אמירה שלי: זו אמירה של ועדת חקירה של הממשל האמריקאי. כלומר, במשך יותר מעשור ביצעה ה-NSA הפרות רבתי של החוקה האמריקאית וריגלה אחרי מיליוני אזרחים, בלי שום תועלת בטחונית ובעלות של מיליארדים.

עובדה ב’: השבוע נמצא בזירת אחת הפיגועים הטלפון של אחד המתאבדים. היה בו סמס שאמר בפשטות “קדימה, מתחילים.” הטלפון לא היה נעול והמסרון לא היה מוצפן.

עובדה ג’: טרוריסטים מודעים לאפשרות של הצפנה מזמן, אל קאעדה עשתה בכך נסיונות עוד קודם לפיגועי ה-11 בספטמבר. והממשלה האמריקאית ניסתה להלחם באפשרות של הצפנה זמינה מימי PGP של פיל צימרמן בשנות התשעים המוקדמות. אז האויב היה פשע מאורגן וסוחרי סמים; היום הוא טרוריסטים וסוחרי פורנו ילדים.

עובדה ד’: ה-NSA סובלת מעודף מידע ובמקביל מחוסר יכולת לזהות את המידע שהיא צריכה. דוגמא שנחשפה לאחרונה היא שאנליסט ב-NSA הופתע לגלות שהסוכנות מחזיקה ב”מכרה זהב” של מידע על בכירים בחברת הנפט של ונצואלה. המידע פשוט למה לעזאזל צריכה ה-NSA להתעסק בחברת הנפט של ונצואלה כשיש לה ארגונים כמו דאע”ש על הראש? כי הוא אוספת הכל, על כולם, בכל מקום. בלסנן היא פחות מוצלחת.

עובדה ה’: השבוע הכריזה ממשלת ישראל, בצו, על התנועה האיסלמית כעל תנועה בלתי חוקית. רגע, איך זה קשור?

הנה.

[…]

הטרור האיסלמי המודרני – כדי למצוא טרור איסלמי מאורגן לא מודרני, אנחנו צריכים לחזור אל החשאשינים – הוא תגובה לכשלונות המודרנה בעולם המערבי. האחים המוסלמים הבחינו בשלב מוקדם בכך שהמדינה הלאומית הערבית לא מסוגלת לעמוד בהבטחות שלה, ושבמקביל היא עוסקת בדיכוי רחב היקף. מימי סייד קוטב (Sayyd Qutb, פעיל בעיקר בשנות החמישים והשישים, הוצא להורג ע”י משטר נאצר) והלאה, הטרור האיסלמי בונה את עצמו קודם כל נגד מדינת המוחבראת הערבית. התפיסה הבסיסית שעיצב קוטב היא שהמדינות הערביות הן בעצם מדינות ג’הליה, מדינות שחזרו לתקופת הבערות הפרה-איסלמית, משום שהן תובעות מן המוסלמי נאמנות לא לאל אלא לאדם. מדינת המוחבראת היתה ידועה לשמצה בכך שהיא יכולה להגיע לכל אדם, בכל מקום; ואף על פי כן, היא תמיד נאלצה לחיות על כידונים. ככל שהתעצם כשלון הלאומיות הערבית, עלה כוחן של התנועות האיסלמיות – גם ובעיקר כאשר הן דוכאו בכוח. אפילו מדינת מוחבראת מודרנית, נטולת כל מעצורים, לא יכולה להתמודד בהצלחה עם התקוממות עממית. אבל, כמובן, הטרור האיסלמי סיפק בתורו גם את הלגיטימציה למדינת המוחבראת: תראו עם מה אנחנו צריכים להתמודד, אין כלים אחרים.

כאשר הטרור האיסלמי פונה למדינות העולם החופשי – ונניח עכשיו לשאלה של המניעים של פיגועים כאלה, שנעים בין רצון לנקמה ורצון להרתעה (ככל שאפשר להפריד בין השניים) ובין זעם ותסכול פשוט – הוא מדרבן את מדינות העולם החופשי להפוך למדינות מוחבראת: פחות חירויות, יותר מעקב, יותר סמכויות לגופים במדינה שפועלים בפועל מחוץ לחוק, ועל כן, בהכרח, יותר התנגשויות בין מדינת החוק ובין מדינת המוחבראת. ובזמנים של טרור, הדחף הציבורי הוא להכנע מצד אחד לפחד ומצד שני לאנשים שמבטיחים הבטחות שווא על כך שאם ניתן להם לכרסם עוד קצת בחירויות שלנו, יהיה לנו יותר בטחון.

הבעיה היא שככל שבודקים את הטענה הזו, אין בה ממש. ה-NSA, כפי שראינו, לא בלמה ולו התקפת טרור אחת למרות הוצאות אינספור וכרסום מסיבי בחירויות הפרט. היא עקבה בפועל אחרי כל האמריקאים. היא לא הצליחה להגיע לאף אחת מהתקפות הטרור שאכן התרחשו בארה”ב. צרפת העבירה אחרי הפיגוע בשארלי הבדו חוקים נוקשים יותר, שאיפשרו לשירותי המודיעין הגם כך לא מרוסנים שלה יותר סמכויות, יותר מעקב. הם לא הצליחו לזהות ולבלום התקפה משולבת בשש נקודות שונות, וזו התקפה שאי אפשר לבצע אותה בלי להשאיר שובל דיגיטלי עצום. כפי שראינו, התוקפים לא השתמשו בהצפנה. המידע היה גלוי. הוא כנראה יושב באיזה שרת. אבל לא הגיעו אליו.

למה? מכמה סיבות. ראשית, ככל הנראה מחסור במתרגמים. שנית, יש פשוט יותר מדי מידע. כשהרשת שלך פרוסה רחב מדי, אתה אוסף כמויות חריגות של מידע לא רלוונטי. אתה מגדיל את הרעש על חשבון האות. התוצאה היא שהסוכנים שלך צריכים לבדוק המון מילא לא רלוונטי. כשפעם אחר פעם הם חוקרים ומגלים שהיה עשן אבל אין כלום, הם מתחילים לגלות שאננות. כשהם יגיעו לאדם שבמקרה שלו העשן העיד על בערה שעומדת להתפרץ, הם כבר היו רגילים לקבל כלום. אז הם המשיכו הלאה.

התוצאה של הכשלון הזה, כמובן, היא לא אמירה של “הגזמנו, בואו נצמצם את האיסוף שלנו ונמקד אותו” אלא דרישה לעוד איסוף. עוד איסוף שמגדיל את הרעש. עוד איסוף שמקשה על מציאת האות, עוד איסוף שמקל על טרוריסטים לבצע פיגוע, עוד כשלון שבתורו ידרבן דרישה לעוד סמכויות איסוף ועוד צמצום בחירויות וכן הלאה. תוצאת הלוואי של הטרור האיסלמי היא כרסום מתמיד במדינה החופשית על חשבון המדינה החשאית – והמדינה החשאית מעוותת את כל המושג של מדינת חוק. היא מעבירה יותר ויותר סמכויות לאנשים שלא חייבים דין וחשבון. עד שיום אחד אתה מתעורר ומגלה שכבר אי אפשר להבדיל בין החזירים ובין בני האדם.

[…]

ישראל היתה מדינת מוחבראת מראשיתה. החופש שהיא הבטיחה תמיד היה מוגבל (תקנות שעות חירום תמיד היו בתוקף), ותמיד היה מוגבל ליהודים שחשבו נכון. השב”כ של ימי בן גוריון היה גוף מפלגתי, שהראש שלו ישב בישיבות מרכז מפא”י ושאנשיו היו עסוקים בהאזנות סתר לארגונים מסוכנים כמו חירות של בגין ומפ”מ. מדינת המוחבראת הזו, כמובן, פעלה עם הרבה פחות הגבלות במגזר הערבי, שהיה תחת משטר צבאי עד דצמבר 1966, והיא התפשטה במהירות ובקלות לשטחי הכיבוש חצי שנה אחר כך. מעקב אחרי פעילים חברתיים ופעילים שהציקו לממשלה היה קיים תמיד. פעמים רבות הפרה הקדושה של הבטחון שימשה כתירוץ. אנחנו יודעים מה עושה ה-NSA, אבל לאף אחד אין מושג מה עושה הגוף המקביל בישראל ומי הוא בכלל; לאחרונה פסק בג”צ שאסור לפרסם אפילו את מספר האזנות הסתר שמבצע השב”כ. רק ב-1999, אסר בג”צ על עינויים בחקירות – ופעם אחר פעם, הוצאו צווים מיוחדים שאיפשרו עינויים “לצרכי בטחון.”

התנועה האיסלמית נמצאת על הכוונת של מדינת המוחבראת הישראלית מזה כשני עשורים. בשנת 2003, היא עצרה בקול תרועה את ראאד סלאח ובכירים אחרים בארגון, בין השאר בחשד של קשרים עם המודיעין האיראני (!) וסיוע לפיגועי טרור. זה נגמר בקול ענות חלושה עם סעיפים של העברת כספים להתאחדות בלתי מותרת. (ראוי לציין, בנושא זה, גם את מעצרה של טלי פחימה, שהתחיל במעצר מנהלי בכלל כי היא “נחושה לבצע פיגוע”, המשיך בהצהרות על ויתור על עונש מוות, ונגמר בשלוש שנות מאסר על… לא כל כך ברור בעצם.)

השבוע הוצאה כל התנועה האיסלמית, על כל ארגוניה – שחלק ניכר מהם הם ארגוני צדקה – אל מחוץ לחוק. כל אדם שעשוי להיות מקושר לפעילותה העתידית צפוי למאסר. מדינת המוחבראת שלנו טוענת שהתנועה האיסלמית קשורה לטרור, אבל לא טורחת לספק ראיות. מי צריך ראיות כשיש צו מנהלי?

אז מה קורה עכשיו? עשרות אלפי אנשים, שיש להניח שהיתה להם סיבה טובה לא להיות אוהדים גדולים מדי של המדינה הציונית גם כך, מגלים עכשיו שהפעילות שלהם אסורה ושהם כמעט הוגדרו כאויבים. אם הם רוצים לעשות את מה שעשו עד כה, הם יצטרכו לרדת למחתרת. יש להניח שמאות או אלפים מהם אכן יעשו זאת, כי איך לומר – אם אתה חבר בתנועה האיסלמית, אתה כנראה לא מתרשם יותר מדי מהסמכות המוסרית של בוגי יעלון לאסור עליך משהו.

ואם אתה כבר במחתרת, אתה מחוץ לפעילות לגיטימית. ואם המדינה היא האויב, כמה מסובך זה להשתכנע לא לתרום לאיזו עמותה מפוקפקת, לא לציין בעצב את מותו של שאהיד, לא לחלק מפות עם תמונת פלסטין השלמה או להסביר איך אורי אריאל מסכן את אל אקצה, אלא לעבור לפעילות אלימה?

ואז יש לנו מאות או אלפי אנשים שקודם היו רחוקים מפעילות טרוריסטית, ועכשיו הם קרובים אליה יותר. ועכשיו צריך לעקוב אחרי כל האנשים האלה. ועכשיו תהיה גאות בכמות הרעש לעומת כמות האות, ואנחנו נענה את האנשים הלא נכונים. כשנעשה את זה, נדרבן הן אותם והן את קרוביהם לאחוז בנשק, כי רבאק, אם כבר עינו אותך, לפחות שתהיה סיבה ואם עינו את אחיך ואי אפשר אפילו להביא את זה לבתי המשפט, אז אתה תגבה מחיר מחוץ לערוצים החוקיים. וכמובן שאי אפשר יהיה לדבר על כל זה בבתי המשפט, ועל חלק ניכר מזה בתקשורת; צווי איסור פרסום וצווי איסור פרסום על עצם צווי איסור הפרסום. ואז יהיו פיגועים, ויהיו עוד מעצרים לא ממוקדים ועוד עינויים לא ממוקדים ועוד פיגועים ועוד דרישות לעוד סמכויות, כי אלו שיש לא מספיקות.

עד שתהיה פה מדינת חוק חלושה כדי כך שאפשר יהיה לגרור אותה לאמבט ולהטביע אותה שם, בלשון האמירה החביבה על ליברטריאנים על הממשלה, והיא תהיה מיוצגת בעיקר על ידי אנשי לוחמה פסיכולוגית (hasbara, בלעז) כמו יאיר לפיד ובוז’י הרצוג. עד שעצם הדיבור על זכויות אדם ואזרח יהיה מגונה, כי מה אתה יפה נפש עכשיו, עוד שניה יכול להגיע מישהו עם סכין שמשום מה, המודיעין שלנו לא מצליח לזהות מראש.

הכת הצבאית החביבה על הכת הצבאית שלנו, זו של מצרים, כבר היתה בסרט הזה. לפני כשנתיים הוציא א-סיסי את האחים המוסלמים אל מחוץ לחוק. מאז, יש גל טרור שמדינת המוחבראת שם לא מצליחה להתמודד איתו, והיא לוקחת לעצמה עוד סמכויות. מי היה מאמין.

[…]

הנחות היסוד של לוחמה א-סימטרית:

א. הכוח שלך, כשהוא מופעל בצורה לא מדויקת, הוא מכפיל כוח של האויב.

ב. האויב יעשה כמיטב יכולתו לגרור אותך לפעולה מופרזת. הפעולה המופרזת שלך מספקת לו לגיטימציה, מכרסמת בזו שלך, ומאפשרת לו לגייס.

הפתרון, והוא לא פתרון פשוט או מוחלט, הוא דה-אסקלציה: שימוש מוגבל, זהיר, מדוד בכוח. הפעלת אלימות או סמכויות כוחניות אך ורק כלפי אנשים שיש נגדם ראיות. זה מצריך אורח רוח, נחישות, ויכולת לספוג קורבנות – כי, ראו סעיף ב’, האויב יעשה הכל כדי להוציא אותך משיווי משקל.

אבל בשביל זה, צריך ערכים דמוקרטיים. צריך לומר שדמוקרטיה היא משהו ששווה להיאבק וכן, גם למות עבורו. שלא יהיו תמיד הצלחות, שאין 100% של בטחון, ואף על פי כן אנחנו לא נהפוך את עצמנו למבצר, לא נתנהל כמו יחידת ספצנאץ באפגניסטן, ושאנחנו נפעיל כוח מדויק כי כוח לא מדויק הוא עוול; הוא גוזל במקרה הטוב את החופש ובמקרה הרע את החיים של אדם חף מפשע. שאנחנו נצמצם את המגע עם האוכלוסיה הפוגעת כדי להקטין את החיכוך ובהתאם כדי להקטין את המוטיבציה של המפגעים. שההבטחות לבטחון מוחלט הן שקרים.

בישראל, שכבר החליטה לספח את הגדה, זה כנראה אבוד. למערב עוד יש סיכוי.

ועוד דבר אחד: יש אפליקציה קטנה וחיובית בשם Signal. היא זמינה לאייפון ולאנדרואיד. היא מאפשרת הצפנה קלה ומהירה בין משתמשיה. התקינו אותה, השתמשו בה, ועשו את שלכם כדי לדחוף את מדינת המוחבראת אחורה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

סתמי את הפה או שנרצח אותך

יועז הנדל, הימין המתון לכאורה, כמעט מרייר על הרצח העתידי של חברת הכנסת חנין זועבי. הפתרון שלו: לסתום לה את הפה

גם מי שמורגל בכתיבה האיומה של היאיר לפיד הבא בעיני עצמו, יועז הנדל – כתיבה טרחנית, חסרת מטרה, עמומה, לעתים קרובות חסרת משמעות מרוב הנסיון של הכותב שלא להפוך את הסאב-טקסט לטקסט – שמט את הכוס מידו ביום שישי האחרון. הטור מוקדש כמעט כולו לפנטזיה מוסווית למחצה על הרצח העתידי של חברת הכנסת חנין זועבי. הסיבה לרצח: זועבי פרובוקטורית. זה נאמר במפורש: “שעון העצר החל לפעול. בסוף תיעשה עוד פרובוקציה מצד זועבי שאחריה עלול רוצח קיצוני שצמח בלהב”ה או במקום אחר לעשות מעשה. הקש ישבור את גב הגמל, את הגב של הדו-קיום.”

handel_edited

לכאורה, אזהרה. בפועל, משהו שנע בין משאלה לאיום. שווה לבחון את הדרך בה כותב הנדל על זועבי: היא “חבית חומר נפץ לדו קיום במדינת ישראל […] מתעלמים מכך שהיא הפכה לחומר נפץ שמסכן את הדו קיום כאן ומסכן את עצמה.” מה עושים עם חומר נפץ, עם מטען לא יציב? בדרך כלל החבלן לוקח אותו למקום בטוח ומפוצץ אותו כך שלא יפגע באחרים. זה, כפי שנראה, מה שהנדל רוצה לעשות בזועבי.

למה זועבי היא חומר נפץ? משום “חיבתה לפרובוקציות.” הנדל לא אוהב פרובוקציות. הוא אוהב את המדינה שלו שקטה, את הפלסטינים הישראלים שלו – סליחה, ערביי ישראל – כנועים ומערבבים את הטיח ואת החומוס. זועבי לא משחקת לפי הכללים. מה עשתה זועבי הפעם? ובכן, היא נשאה נאום לרגל ליל הבדולח, ובו אמרה שרוב הגרמנים התנגדו לליל הבדולח (נכון, היתה הסכמה כללית שזה היה מוגזם ושלא עושים דברים כאלה בפומבי, ושזה פגע ב-hasbara), אבל לא עשו כלום כי הם פחדו (גם נכון), ושהיא מדברת כצאצאית של ציבור שבוצע בו טיהור אתני. זה הביא לישראלים הטובים מסוגו של יועז הנדל ויאיר לפיד את הסעיף. טיהור אתני? אנחנו? כן, חברים. זוכרים משהו קטן שנקרא הנכבה? שבו, על פי הגרסה הישראלית, גורשו 700,000 פלסטינים (מאה אלף יותר ממספר היהודים שהיו במדינה שזה עתה הוכרזה)? זוכרים משטר צבאי? כפר קאסם? יום האדמה? וואלה, לא זוכרים? זה בסדר, זועבי והמצביעים שלה זוכרים. התקשורת היהודית קראה לנאום של זועבי “נאום הסתה”, למרות שהוא לא הסית לשום דבר (הסתה היא קריאה לפעולה), זאת משום שבתקשורת היהודית כל הצהרה שלא מסתדרת עם דף המסרים היומי של ה-hasbara היא “הסתה.”

הנדל טוען שזועבי התמכרה לפרובוקציות. יכול להיות. אני יכול לחשוב על עוד כמה פוליטיקאים כאלה. הבוס לשעבר של הנדל, למשל, שהיה ידוע במנהגו להגיע לאתרי פיגוע ולרקוד על הדם בזמן שמנגבים אותו, ואחר כך הפך לליצן עולמי כשכולם מנסים לחשוף איזה שטיק יביא איתו הפעם לאו”ם – שרטוט פצצה? שרטוטים של מחנה השמדה? אולי סתם 44 שניות קצרות מדי של שתקה? נפתלי בנט, שידוע בגניבת מוצגים ארכיאולוגיים כדי לנופף בהם מול מראיינים זרים עוינים. פרובוקציה היא דרך של אנשי ציבור למשוך תשומת לב אליהם ואל הנושאים שהם רוצים להעלות, במיוחד מול תקשורת עוינת – ואין פוליטיקאי שמתמודד עם תקשורת יותר עוינת מזועבי. כש”גב האומה” רוצים לעשות סיבוב על ינון מגל, הם משתמשים בזועבי כשכפ”צ: הנה, תראו, אנחנו לא באמת בוגדים, אנחנו נכנסים גם בה.

אם זועבי היא חבית חומר נפץ, אז לשיטתו של הנדל יש מרעום. קוראים לו בנצי גופשטיין והבריונים הלאומנים שסביבו. משום מה, אליהם הנדל מתייחס די בסלחנות: הוא אמנם כותב “שם טמונה הסכנה. הגופשטיינים מסוכנים וזועבי מסוכנת בפעילותה ומסוכנת בפוטנציאל הפגיעה בה […] הגופשטיינים הם תקלה שאנחנו לא מתמודדים איתה מספיק טוב והזועבים הם תקלה שאנחנו לא מתמודדים איתה.” כלומר, הסכנה שבזועבי ובפרובוקציות שלה כפולה מהסכנה הטמונה באלו שירצחו אותה; כלומר, עם הגופשטיינים אנחנו מתמודדים “לא מספיק טוב”, אבל עם הזועבים (איך היא התרבתה?) אנחנו לא מתמודדים, נקודה.

וכאן חוצה הנדל את כל הקווים המותרים בדמוקרטיה. הוא משווה בין דיבור מכעיס (פרובוקציה) של חבר כנסת ובין רצח של חבר כנסת, ומעמיד אותם באותו המישור. בשום מקום הוא לא אומר “לזועבי מותר לעשות פרובוקציות, יש לה חופש ביטוי, ולכם אסור לפגוע בה.” בשום מקום הוא לא אומר שצריך לפעול אך ורק כלפי המאיימים על זועבי. הוא מקדיש לפרובוקציות – חופש הביטוי – שלה הרבה, הרבה יותר מקום מאשר לרצח שלה. ברור מה באמת מביא לו את הסעיף.

אבל, בעיה. רצח של זועבי, למרות שהנדל מעמיד פנים שהיא לא מייצגת אף אחד, יוביל פה כנראה למלחמת אזרחים. הנדל לא רוצה לשלם את המחיר הזה, הוא גם לא רוצה שהגופשטיינים ישלמו אותו – לחופש הביטוי שלהם הוא דווקא דואג – ועל כן הוא רוצה שמי שתשלם אותו תהיה זועבי. “אם הר הבית דורש פיקוח מצולם וכוחות משטרה, אז חבית חומר הנפץ האנושית [פעם רביעית שהביטוי מופיע במאמר – יצ”ג] זועבי דורשת התייחסות דומה. הרחקה ואבטחה כדי שחלילה רצח לא יהיה. בג”צ טעה, הוא היה צריך להבין זאת לפני שאיפשר לה להתמודד לכנסת, ועכשיו המשטרה חייבת להבין. דמוקרטיה משמעותה איזון ערכים. חופש הביטוי של זועבי לא קדוש יותר ממניעת שפיכות דמים.”

מהדברים של הנדל משתמע שלמרבה הצער, בג”צ נתן לזועבי זכות ביטוי, ועכשיו תפקידה של המשטרה למנוע אותו. “הרחקה ואבטחה” – מה זה? לא ברור, אבל נשמע מאד כמו סוג של מעצר בית או למצער מניעה של המשטרה מזועבי לבצע “פרובוקציות” נוספות.

רגע, שניה, לא הבנתי משהו. יש פה חברת כנסת. היא מדברת. אמנם, מביאה לעיתים את הסעיף. גם לי. מצד שני, יש לנו רוצחים, מאיימים ברצח, ומשתוקקים לרצח. איך לעזאזל זועבי יוצאת פה חבית חומר הנפץ? אם הנדל חושש שרוצחים מן הימין הקיצוני ירצחו חברת כנסת, מה שיפוצץ את הדו קיום הכל כך יפה שלנו, לא כדאי שהוא ידרוש מהמשטרה לטפל קודם כל בערוגות הרעל של תומכי הרצח?

הוא יוכל לעשות מעשה אזרחי מועיל ולהסגיר את עצמו מראש. שהרי מה המסר שלו לזועבי? או שתסתמי את הפה, או שמישהו מאיתנו ירצח אותך. צוואר יפה יש לך, לא חראם?

אני רוצה לכתוב כאן מילים שיש לקרוא אותן בזהירות, חיים ומוות ביד המקלדת: אם וכאשר ירצח אזרח יהודי את חנין זועבי, הוא יעשה זאת לא רק בגלל שהוא קורא את גופשטיין ואליאסי, אלא בגלל שהוא יודע שיש אנשי ממסד מכובדים כמו יועז הנדל ויאיר לפיד שמצדיקים את המעשה שלו במשתמע; הם אולי יגנו אותו אחר כך, אבל זה יהיה גינוי מהסוג של "הוא הגזים קצת."

הרוצח לא יבקש לגיטימציה מגופשטיין; הוא יבקש אותה מהגוש האמורפי של “עם ישראל.” וכשראש הממשלה תוקף את זועבי אישית; כשאיש “מרכז ימין” כמו יועז הנדל כותב מאמר שבו הוא משווה אותה ארבע פעמים לחבית חומר נפץ; כאשר יאיר לפיד אומר שהוא לא “יישב עם הזועבי’ז” ואחר כך שותף להעברת חוק שמטרתו לחסל את היצוג הפוליטי של זועבי – כשכל זה קורה, המתנקש העתידי יודע ש”העם איתו.” לא רק “הקיצונים”, הלא מגולחים, אלא האנשים שיושבים בתוכניות מכובדות עם תספורת מושקעת ובחליפה יקרה ואומרים כלפי זועבי אותם הדברים עצמם: שאין סיבה שנסבול אותה, שצריך להוציא אותה אל מחוץ לגדר.

אם יש כאן חבית חומר נפץ, הרי היא התפיסה שלפלסטיני בישראל מותר לומר פחות ממה שמותר ליהודי. אם יש מרעום לחבית הנפץ הזו, הרי אלה ה”מתונים” בעיני עצמם כמו יועז הנדל. רצוי קודם כל לפרק אותם; לשם כך הפוסט הזה.

ועוד דבר אחד: המאמר של הנדל הביא לי את הסעיף כל כך כשקראתי אותו, שהעלתי את הציוץ הבא: “יום אחד יקום אדם שלא יוכל לסבול יותר את היעדר המשמעות ואת דו הפרצופיות וירצח את יועז הנדל. וזו תהיה אשמתו המלאה של הנדל.” חשבתי שהפרודיה הזו מובנת, אבל מסתבר שלא: אתמול החליט יריב אופנהיימר לקחת ברצינות את האפשרות של רצח על רקע חוסר משמעות והגדיר את הציוץ כ”מזוויע, מסית, ומכוער. בושה וחרפה.” על הטקסט של הנדל עצמו לא היה לו מה לומר. וגם זו עוד הערה על מה שנותר מחופש הביטוי בישראל.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

השופט כל הארץ לא יעשה משפט?

בג”צ קובע שאם אתה פלסטיני, המשפחה שלך היא בת ערובה לפעולותיך

בג”צ דחה ביום חמישי האחרון שורה של עתירות כנגד הריסות בתים (את פסק הדין, שממנו אצטט בהמשך, אפשר לקרוא כאן.) כמו באלפי מקרים קודמים – קשה למצוא ולו מקרה אחד שבו בג”צ מנע הריסת בית; לכל היותר עיכב את ההריסה או דרש אטימה במקומה – השופטים קיבלו את עמדת מערכת הבטחון.

עם יוצא דופן אחד: בעוד שהשופטים אישרו את ההריסה של רוב הבתים אותם דרשה מערכת הבטחון להרוס (וזו אכן החריבה ארבעה מהם אתמול) הם הסכימו, פה אחד, למנוע את ההריסה של דירה בבית דירות, שהחשוד בפיגוע שהתגורר בה גר בה בשכירות ושלא היה לו קשר משפחתי עם בעל הבניין – אבל התנו את ההמנעות מהריסת הבית של אדם שלישי בכך שהוא יפנה את משפחת החשוד בתוך 48 שעות.

מהפסיקה של שלושת השופטים – לידיעת התביעה בהאג, מדובר בנשיאה מרים נאור ובשופטים חנן מלצר ונועם סולברג – עולה מסקנה חדה: בעוד שיהודי יישפט על ידי מערכת המשפט הישראלית כאילו היה פרט, כאילו לפעולותיו-שלו אין השלכה פלילית בפני עצמן על אנשים אחרים, הרי שפלסטיני יישפט כחלק מקולקטיב. אם הוא יבצע פשע, כל הקולקטיב יישא בעונש. גבולות הקולקטיב הזה לא מוחלטים, אבל בפסיקה הנוכחית הם מוגדרים כמשפחתו של החשוד.

כלומר, אם אצא מחר מביתי ואדקור אדם, אני אועמד לדין ככל הנראה באשמת נסיון לרצח בנסיבות מחמירות. יתכן שבני המשפחה שלי יתושאלו, כדי לנסות להבין מה לעזאזל הלך פה, אבל אף אחד לא יודיע להם שהם צריכים לעזוב את הבית שלהם תוך 48 שעות, כי כוחותינו האמיצים יגיעו כדי להרוס אותו. אם פלסטיני תושב הגדה, מזרח ירושלים ואולי גם יפו יעשה את אותו הדבר, משפחתו תשא בעוונו.

השופט מלצר כותב זאת במפורש (סעיף 4ב’): “הדגישה ב-בג"צ 8091/14 (31.12.2014) כי לשיטתה אם יהיה בידי בני משפחת המחבל שביתם עומד להיהרס לשכנע בראיות מינהליות מספיקות כי טרם ביצוע הפיגוע הם  ניסו להניא את המפגע מהביצוע, כי אז מן הראוי לייחס לנתון זה משקל משמעותי ביותר, העשוי, במקרים מתאימים, לשלול החלטה להריסת ביתם של אותם בני משפחה. גישה זו מקובלת עלי.” ההדגשה שלי.

כלומר, כל המשפחה כולה משמשת כבת ערובה לפעולתו של המפגע; אם היא לא מסוגלת להוכיח שהיא ניסתה למנוע את הפיגוע, היא תשלם את המחיר. כאן יש לציין שאם תגיע נרעש לתחנת המשטרה ותאמר לשוטר שאתה ידעת שאחיך עומד לדקור מישהו, ניסית לשכנע אותו ולא הצלחת – אתה מפליל את עצמך. מעניינת גם התפיסה, שחוזרת גם אצל נאור, שעל פיה המשפחה הפלסטינית היא בעצם סוג של מוח כוורת: אין אפשרות שאחד מבני המשפחה לא יידע על כוונותיו של אחר. ומכאן עולה מסקנה נוספת: שמבחינת בני המשפחה הפלסטינית, כפי שהם נתפסים על ידי השופטים הנכבדים, מותו של בן המשפחה הוא אבידה נסבלת – מה שאין כן בהריסת ביתם. בשונה מכל בני האדם, אומרים לנו השופטים, האם הפלסטינית מעדיפה את הנדל”ן על חיי בנה. האם השופטים לא שמים לב כיצד הם מיישמים סטריאוטיפ אנטישמי מובהק על הפלסטינים?

השופטים אומרים שוב ושוב שהמטרה של הריסת הבתים איננה “ענישתית” אלא “הרתעתית.” מדוע, אם כן, לא ייהרסו בתיהם של מפגעים יהודים? הרתעה היא דבר חשוב מאד, אחרי הכל. נאור, כהרגלה, מתחמקת: “בעתירות שלפנינו הועלתה טענת ההפליה באופן כללי בלבד, מבלי שהובאו תימוכין רציניים לה. העותרים לא הציגו אפוא תשתית עובדתית מספקת לתמיכה בטענתם, ומשכך אינה מצדיקה את התערבותנו.”

הלו, החברה נאור! נרדמת תוך כדי כתיבה או משהו? הנה התימוכין שלך: מדינת ישראל ביצעה כך וכך אלפי הריסות בתים. כולן בלי יוצא מן הכלל היו בתים של פלסטינים. כולן נשענו על אותן תקנות שעות חירום שחלות עד לרגע זה ממש בישראל ושמתוקפן, למשל, אתם ממשיכים לאשר את הרדיפה של ג’ון קרוסמן (”מרדכי ואנונו”). למרות שורה של פיגועי טרור מצד יהודים (עייני בערך “טרור יהודי” בוויקיפדיה לרשימה חלקית), אף בית של מחבל יהודי לא נהרס. הנה האפליה, החברה נאור: הושיטי היד וגעי בה.

ואל המקום שבו לנאור יש מספיק שכל להתחמק ולא להגיע אל המסקנה המפורשת, מתפרץ סולברג ופולט את האמת: “הטעם לכך שלא נעשה שימוש בתקנה 119 כלפי יהודים נעוץ בכך שבמגזר היהודי אין צורך באותה הרתעה סביבתית שהיא תכליתה של הריסת הבתים. הציבור היהודי, ככלל, מוּרתע ועומד, ואינו מוּסת. אמנם אין לכחד: יש ויש מעשים של תקיפה מצד יהודים כלפי ערבים. לבטח מחוייבוֹת רשויות האכיפה, ונדרשים בתי המשפט, למצות גם במקרים הללו את הדין הפלילי עד תום. להוותנו אף לכדי הרצח הנורא של מוחמד אבו-ח'דיר הגענו, שלא לדבר על הרצח המזעזע של בני משפחת דוואבשה, שלא כל פרטיו ידועים. אך השוני עולה על הדמיון בכמה וכמה היבטים, ובעיקר לצורך ענייננו – ביחס הסביבה: גינוי תקיף והחלטי מקיר לקיר במגזר היהודי, מה שאין כן בצד שכנגד.” אמור מעתה, יש לנו חוק אחד – תקנות שעת חירום – אבל אנחנו נפעיל אותו בצורה שונה על שני ציבורים שונים. אדם יישפט לא על פי העבירה שביצע, אלא על פי הציבור שאליו הוא משתייך.

למרבה הצער, אי אפשר לומר שמדובר בחידוש משפטי. שופטי בג”צ מיישרים קו עם ליצני הגיהנום של לאטמה, ועם, בלשון המעטה, תקדימים משפטיים בעייתיים מתקופות אפלות (TM).

אבל רגע, “אדם יישפט”? אין ולא היה פה שום משפט. העבירה שבה מואשמים הפלסטינים – היותם בני משפחה של חשודים בטרור – היא לא עבירה שאפשר להתגונן מפניה. החשודים עצמם – כן, חשודים! – מתים ברוב גדול של המקרים. הם כבר באו על עונשם, אם בכלל עשו משהו. בבואם לאפשר את הריסת בתי קרוביהם, השופטים לא דורשים אפילו הליך משפטי שיוכיח שהאיש שלכאורה ביצע פשע שבעטיו יענישו את קרוביו יורשע למצער בעבירה שבה נחשד. די בכך שהרשויות אומרות שהוא ביצע את העבירה, כדי להעניש את קרוביו. הללו לא יכולים אפילו להעלות טענות לחפות בן משפחתם.

זה, רבותי, איננו משפט. זו תיאודיציאה בלשון משפטית על מעשי נבלה ופשע, שמטרתם המשך דיכויו של עם אחר. וזכרו, החברים נאור, מלצר וסולברג, את ימי שפוט השופטים: גם שופטים יכולים להשפט. יש תקדימים. מוטב שתהרהרו בהם.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

על רן ברץ, חופש ביטוי, ויושר אינטלקטואלי

מסתבר שהממונה המיועד על ההסברה לא מאמין בהסברה – אלא אם, כמסתבר, הוא יכול לגזור ממנה קופון

להיות ימני מודרני זה לומר שהממשלה לא יכולה לעשות שום דבר כמו שצריך, ואז לקבל על עצמך תפקיד ממשלתי שאתה לא מאמין בו: רן ברץ כמשל.

רבי המזל ביניכם שלא היו מודעים לקיומו של ברץ עד השבוע שעבר לא הפסידו הרבה. ברץ, מתנחל מכפר אדומים – אותה התנחלות בה גר בשעתו רונן שובל ושחלק ניכר ממייסדי “תנועת המרכז” אם תרצו הגיעו ממנה – הוא דוקטור לפילוסופיה שלא קיבל קביעות, והפך את ההחלטה המוצדקת הזו (אין לו פרסומים) לקרדום לחפור בו. מסתבר שיש כסף בלהיות קורבן מקצועי ימני.

ברץ היה ממובילי הקמפיין של אם תרצו נגד הקרן החדשה, ואחר כך הפך לעורך הראשי של מידה, לכאורה בטאון ימני אינטלקטואלי ובפועל עמותה ימנית (”אל הפרט: חירות ואחריות אזרחית”) שמקפידה – כמקובל – להסתיר את מקורות המימון שלה. כעורך של מידה, הוא נתן במה למצדיק השואה אלון מזרחי ופרסם תוכן של מפלגה שונאת זרים עם גוון אנטישמי, ה-English Defense League. בין לבין, הוא פרסם שורה של מאמרים מייגעים אפילו ביחס לאתר שלו, שהפגינו בעיקר את סוג האנטי-הומור שמכונה בקרב חובשי הכיפות “ויצים.”

כל זה, כמסתבר, היה מספיק ללשכת ראש הממשלה כדי למנות אותו כאחראי הלאומי על ההסברה. ואז התחילו הצרות. קודם כל, התברר שברץ חושב שהרעיון של שליחת נשיא המדינה לדאע”ש (אפילו הם לא ירצו אותו!) הוא מצחיק, ובאותה הזדמנות אמר גם שלריבלין אין ממה לחשוש כי הוא לא חשוב מספיק להתנקשות. אחר כך הסתבר שהוא אמר על אובמה שהוא אנטישמי ועל קרי שהוא בגיל מנטלי של 12. כמקובל בקרב אנשי אם תרצו שמעמידים פני ימין שפוי, תוך זמן קצר נחשפה העובדה שברץ גם פינטז על בניית בית מקדש בהר הבית. זה היה השלב שבו לשכת נתניהו התחילה להשמיע קולות שאולי בעצם הוא לא ימונה לתפקידו, ולפני כיומיים ברץ הותקף על ידי סגן הנשיא ביידן עצמו, אם כי לא בשמו. למנות אותו עכשיו, זה כנראה לא סוג ההשתנה מהמקפצה שנתניהו לא רוצה להסתכן בו.

ברץ עצמו פרסם אי-התנצלות, שבפועל מחקה לאחור את כל קריירת הכתיבה שלו: כולה הוגדרה כ”דברים שנכתבו בקלות הדעת ולעתים בבדיחות הדעת.” אז בוא נראה: אתה דוקטור לפילוסופיה בלי פרסומים, וכל מה שיש לך הוא קריירת הכתיבה שלך. הרגע מחקת את כולה למפרע. מה בעצם הכישורים שלך לתפקיד? העובדה שאתה שייך לקונספירציה הימנית הגדולה, שמשתרעת מלשכת ראש הממשלה בואכה מכון שלם עבור באם תרצו, ארגוני קש אחרים והקריקטורה האנטישמית שמממנת את כולם?

אנשי הימין התחילו מיד לצווח שפוגעים בזכות הביטוי של ברץ (הנה דוגמא של עוד “אינטלקטואל” של מידה). בחדות: בולשיט. לכל אדם יש זכות להתבטא כרצונו מבלי שהמשטר ירדוף אותו (כן, ימנונים, זה כולל גם הערות מרגיזות של חנין זועבי); לאף אדם אין זכות מולדת לתפקיד ציבורי. האנשים שדרשו לפני 22 שנים למנוע את פרס ישראל מישעיהו ליבוביץ’ בשל דבריו עומדים כעת על זכותו של אדם למלא תפקיד ציבורי אחרי שגידף את נשיא המדינה והעליב את נשיא ארה”ב ומזכיר המדינה שלה.

אבל יש פה רמה נוספת של גיחוך: אחת העמדות שמידה של ברץ קידם בעקביות (שימו לב לשם העמותה: “אל הפרט: חירות ואחריות אזרחית”) היא ליברטריאניות. לכאורה, יש סתירה בין ליברטריאניות – התפיסה שהמדינה לא צריכה להיות נוכחת בחיינו ושיש לפרק כמה שיותר ממנה כדי להעניק כמה שיותר חירות לאזרח – ובין העובדה שרוב הליברטריאנים בישראל תומכים בעצם במדינה יהודית מאד; הסתירה הזו נפתרת אם מתעלמים מהעמדת הפנים שמדובר בעמדה אינטלקטואלית ומבינים שזו כסות אידיאולוגית של חלאנים, במקרה שלנו חלאנים יהודים. (כן, אני יודע: יש כמה ליברטריאנים שאשכרה מאמינים במה שהם אומרים. נאחל להם רפואה שלמה ונזכיר שבמקרה הזה, 99% מהליברטריאנים מוציאים שם רע לכל השאר.)

ופה יש סתירה. התפיסה הליברטריאנית אומרת שהממשלה לא עושה שום דבר נכון; הדבר המתבקש הוא להקים ארגון פרטי שיעשה את זה. מהבחינה הזו, הבחירה של ברץ לקדם את הרעיונות שלו באמצעות מידה היא הבחירה הנכונה. אז למה החליט ברץ לקחת את כספי הממשלה ולקבל ג’וב ממשלתי, אם נתון שהממשלה לא עושה שום דבר נכון?

ואז מגיע זה. אני מודה לדדי שי על החשיפה ומבקש שלשכת ראש הממשלה תשלם לו את המשכורת של האיש שאמור היה לבחון את ברץ קודם למינויו.

baratz

שזה די מדהים. ברץ לא מאמין בהסברה. הוא חושב שהיא בזבוז של זמן ומאמץ. ואף על פי כן, שנה וחצי אחרי שהוא כותב את זה, הוא מקבל מינוי ציבורי, בכספי ציבור, כדי להיות אחראי על ההסברה. כלומר, ליברטריאן לוקח על עצמו תפקיד ממשלתי שהוא יודע שלא יכול לעבוד. כי, היי, משכורת ושורה נאה ברזומה.

אז זה מה ששווה היושר האינטלקטואלי של רן ברץ. זה מה ששווה הליברטריאניזם היהודי. וזה מה ששווה יכולות הבדיקה של לשכת ראש הממשלה. אלוהים אדירים, אלה האנשים שאמורים היו להוציא אותנו למלחמה עם איראן.

ועוד דבר אחד: מדהים לגלות שכאנטי-ציוני, יש לך כבוד רב הרבה יותר למוסדות המדינה – גם המיותרים, כמו הנשיאות – מאשר לימנים גאים כמו ברץ וחוגיו. בסופו של דבר, זה ההבדל: אני חושב על מדינה אזרחית, וברץ ודומיו חושבים על מדינת פולק, מדינה שצריכה להתבטל כדי לבטא את רצון העם היהודי. היינו בסרט הזה. כדאי שנצא ממנו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

מהדרים במצוות “והיית משוגע”: ארבע הערות על המצב

ממשלת ישראל הופכת במהירות לפרודיה על מדינה, ולא נראה שנשאר איזשהו עוגן של הגיון

הבוגד אורי אריאל הורה לאחרונה להפסיק את המימון של סירוס חיות רחוב. מדובר בתקציב של 4.5 מיליוני שקלים, שאריאל החליט שהוא מנוגד לאמונותיו. סירוס בעלי חיים, כתב אריאל, מנוגד להלכה, ועל כן הוא מורה להעביר את התקציב כולו לפרוייקט שמטרתו היא טרנספר של חתולי רחוב למדינות זרות. אחרי כמויות חריגות של לעג וקלס, בכלל זה בחו”ל, שינה אריאל את טעמו: הכסף שמיועד לסירוס בעלי חיים ישמש מעתה, החליט, למחקר, בכלל זה “מחקר הלכתי” בנושא.

אני חייב להודות לאורי אריאל: מעולם לא שיערתי שמישהו יעמיד לי דוגמא ברורה כל כך לאיסור החמור מכל חמור, להעניק לאח יהודי סמכות כלשהי על הציבור – כי אין שום תפקיד, שום משרה, שהם לא יעוותו כדי לכפות את תורת המוות שלהם על הציבור. אני מודה שמעולם לא הייתי מסוגל לחשוב על משהו כמו טרנספר של חתולים.

בבואנו לדון בבעיית חיות הרחוב, אין לנו ברירות טובות. אנחנו לא יכולים לאמץ את כולן, ואנחנו לא יכולים להאכיל את כולן – ולו חשום שאם נעשה זאת, תוך זמן לא רב תגדל האוכלוסיה שלהם למצב שבו לא נוכל לעשות זאת. סירוס הוא לא פתרון טוב, אבל הוא הפתרון הפחות גרוע: הוא מקטין את מספר החיות. כשהמדינה מפסיקה לממן את הסירוס, קורים שני דברים: מצד אחד, אוכלוסיית החיות עולה; מצד שני, פקחי עיריות הורגים אותם.

כלומר, המדיניות של אורי אריאל – שמטרתה לכאורה למנוע סבל מבעלי חיים – תוביל למעשה להגדלת הסבל. הייתי צריך חמש דקות בערך בשביל לגבש את הטיעון הזה, ואני עושה את זה בלי לקבל על כך משכורת מהציבור. האם אורי אריאל לא יודע זאת? ודאי שהוא יודע זאת, אבל הוא בוגד.

המטרה של הצו של אורי אריאל היא לא “להפחית צער של בעלי חיים”: היא להוכיח אדנות על הציבור החילוני והציבור הלא-יהודי. החיים שלכם פה יתנהלו על פי חוקים בלתי רלוונטיים לחייכם, כי אנחנו האדונים.

האם אריאל לא יודע שההלכה איבדה מזמן קשר למציאות? שהיא לא עודכנה ושלמעשה אי אפשר לעדכן אותה? האם הוא לא ידע שההחלטה שלו תהפוך את ישראל ללעג ולקלס, ותבהיר לעולם שהיא סוג מגוחך יותר של דאע”ש, המדינה היהודית בלבאנט? האם הוא לא יכול פשוט להניח לדברים להמשך בשקט כפי שהם? ודאי שהוא יודע, ודאי שהוא יכול. אבל הוא בוגד. “עם לבדד ישכון” הוא לא טעות, הוא מדיניות.

אורי אריאל יושב בקבינט הבטחוני. ראש הממשלה שלכם לא הדיח אותו ממנו אחרי הצעת “טרנספר החתולים” המטורללת.

מצד שני, הוא לא הדיח אותו גם אחרי שאריאל הפר את הסטטוס קוו והתפלל בהר הבית, ושימש בכך כגפרור שהדליק את סיבוב הדמים הנוכחי. עד כה מתו למעלה מ-70 פלסטינים וכ-10 ישראלים כדי שאורי אריאל יוכל לבגוד בציבור הישראלי, ולהשתמש בתפקידו ובמעמדו כדי להביא להתלקחות, הכל סביב הרעיון של בניית בית מטבחיים גדול שבו יוציאו אלפי בעלי חיים את רגעים האחרונים ביסורים כדי לרצות את החבר הדמיוני בשמיים, שאוהב דם ואיברים פנימיים.

זה אולי פחות מצחיק מרעיון טרנספר החתולים, אבל לא פחות הזוי.

פשוט הורגלנו אליו.

[…]

הבוגד זאב אלקין – כן, גם הוא שר היום; איך הימין אוהב לקדם בוגדים, אה? – לא אהב את מה שהוא שמע מראש אמ”ן, האלוף הרצי הלוי. האחרון סקר בפני השרים את הסיבות לפרוץ גל הדמים הנוכחי, ומנה שלוש מהן:

א. נסיונותיה של ישראל לשנות את הסטטוס קוו בהר הבית.

ב. רצח משפחת דוואבשה.

ג. התסכול והיאוש הכללי של הפלסטינים.

עכשיו, זה בסך הכל ראש אמ”ן, ולאור ההיסטוריה של אמ”ן סביר לגמרי שהוא טועה. אבל אלקין לא התקומם על האפשרות שיש כאן טעות: איך קורה, הוא שאל בזעם, שראש אמ”ן “מסביר” את העמדה הפלסטינית. איך אפשר לקדם את העמדה הישראלית הרשמית בעולם, העמדה שגורסת שהכל בגלל “הסתה” פלסטינית, קונן אלקין, כאשר ראש אמ”ן בעצמו אומר לשרים את ההיפך?

או, במילים אחרות: למה אתה מבלבל אותנו עם העובדות? זה מפריע לנו להציג את עצמנו כקורבנות. תסתום את הפה ותגיד לנו את מה שאנחנו רוצים לשמוע. זו לא רק הרעלת hasbara, זה לא רק נסיון להכחיש את המציאות כפי שרואים אותה גורמי המקצוע: זה נסיון לבצע מניפולציה במודיעין. אל תגיד לממשלה את מה שהיא לא רוצה לשמוע. אתה יודע, זה הפורום שעשוי להחליט על המשך הקריירה שלך, אם יהיה כזה. גם אם לא, כל אחד מהאנשים שם יכול להיות אויב בעל השפעה בקריירה השניה שלך. למה לך? חסרות לך צרות?

(ביחס לסעיף ב’ של הלוי יש לציין במאמר מוסגר שהמדינה הגישה לאחרונה את ההודאות שלכאורה גבתה המשטרה מהחשודים – בפועל, מי שגובה את ההודאות הוא השב”כ; אחר כך מזמינים שוטר, כדי שיכתוב את ההודאה שניתנת “מרצון וללא כפיה” שמכתיב איש השב”כ לחשוד – ברצח בני הזוג הנקין; החשודים אומרים שם שהם רצחו אותם כסוג של תג מחיר בתגובה על רצח משפחת דוואבשה. זו כמובן בסך הכל הודאה שיש חשד סביר שנגבתה בעינויים, כך שאין לדעת מה ממנה אמר הנחקר ומה הושם בפיו על ידי החוקר; אבל נראה שהיא מהווה בעיה למי שטוען שיש לסמוך על כל הודאה כזו מבלי לחקור אחריה. הטרור הפלסטיני הזה הוא תוצאה ישירה של הטרור היהודי.)

[…]

ועדת הכנסת לתקציב הבטחון סירבה היום (ג’) לאשר את תקציב הבטחון לשנת 2016 שהוגש על ידי הממשלה, אחרי ששר הבטחון – נציג הממשלה, כן? – אמר לה שהתקציב לא מספיק, ואחרי שראש הממשלה (ושר התקשורת, ושר הכלכלה, והשר לפיתוח אזורי, ושר החוץ, ועם התיקים ששכחתי הסליחה) הודיע שאכן, התקציב לא מספיק אבל יהיה בסדר; הוא ידאג לצבא לתוספות כנדרש במהלך השנה.

כלומר, הממשלה הגישה לכנסת תקציב בטחון ששני הנציגים הבכירים ביותר שלה, שר הבטחון וראש הממשלה, אומרים שהוא לגמרי לא התקציב הנכון. אז למה לא הגשתם את התקציב שאתם רוצים להגיש? כי, אה… זה עבודה קשה? פשוט תנו לנו לומר “יהיה בסדר.”

המשילות! המשילות! תראו את כל המשילות!

[…]

האפס שהתגלם בבשר, יאיר לפיד, אמר היום לטמקא ש”הפיגוע הבא הוא לא סכין אלא פתק בקלפי, יהיה לנו ראש עיר פלסטיני בירושלים.”

כלומר, הפעולה הדמוקרטית, השלווה והאזרחית ביותר שאפשר להעלות על הדעת – הגעתו של אזרח לקלפי והצבעה בעד המפלגה שבה הוא תומך, וספירת כל הקולות באופן שווה – נדמית בעיניו של לפיד כפיגוע. אין הבדל של ממש בין האמירה הזו ובין האמירה של נתניהו ש”הערבים נוהרים אל הקלפיות.” שתיהן אומרות שהשתתפות של לא-יהודים בתהליך הדמוקרטי היא סכנה קיומית. אבל משום מה, לפיד נתפס כלגיטימי בעוד שלכולם ברור שנתניהו הוא גזען יהודי מצוי.

בעיני לפיד, בדיוק כמו בעיני נתניהו, כל פעולה שהפלסטינים עושים היא טרור. גם אם מדובר בהצבעה. “טרור” הוא שם אחר להתנגדות למדינת האדונים היהודית. למעשה, במדינה היהודית בלבאנט – כפי שהיא מיוצגת על ידי הברומטר האנושי המשוכלל שבילה שנים בכיול עצמי לכיוון נקודת האמצע המוחלטת של דעת הקהל היהודית – ההצבעה הפלסטינית היא אקט הטרור המסוכן ביותר.

אחרי הכל, בסכינאים אפשר לירות. במצביעים – זה כנראה יצטלם ממש רע ויצריך אפילו יותר מאשר כושר ה-hasbara של האפס שהתגלם בבשר.

בארץ העיוורים, אומרים, סתום העין הוא המלך. בארץ המטורללים נוסח אריאל ואלקין, יש מי שרואה באתון של יש עתיד ראוי למלוכה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)