למה חשוב להזכיר את הפן המכוער של שמעון פרס דווקא עכשיו. סוג של אנטי-חבצלת

כמה ימים אחרי טבח כפר קנא ב-1996, שר הבטחון פרס סייר בצפון עם להק עיתונאים. המלחמה הקטנה שתכנן כדי להגיע לבחירות עם הילה הירואית (הוא אהב להצטלם אז בבטלדרס) התפוצצה לו בפרצוף. כל מהותה היתה פעולת טרור גדולה: להפגיז במכוון אזרחים בדרום לבנון כדי להכריח אותם לברוח לביירות, כדי שביירות תפעיל לחץ על חיזבאללה, כי צה”ל לא הצליח. האדריכל של התפיסה הגאונית הזו היה כמובן אהוד ברק. להפגזת אזרחים כדי להשיג מטרה פוליטית יש שם לא נעים: פשע מלחמה. זה נכון כשהחמאס מפגיז את שדרות וזה היה נכון גם במבצע ענבי זעם.

רבין ניסה את זה כמה שנים קודם, במבצע דין וחשבון, אבל לרבין היה מזל. לפרס מעולם לא היה. צה”ל הרג 106 ילדים ונשים במקלט של האו”ם. האוכלוסיה הפלסטינית-ישראלית זעמה, והודיעה שהיא שוקלת להחרים את הבחירות. כשפרס היה במסוק בצפון, הוא חשב על הקלפיות. הוא גם שתה, אמרו כמה עיתונאים אחר כך, טיפה יותר מדי.

התוצאה היא משפט שלא יופיע בחבצלות שתראו היום בתקשורת: “הערבים המחורבנים האלה”, ירק פרס (אחרים ייחסו לו את המונח “מזדיינים”), “לא יודעים מה טוב להם.” ספק אם יש משפט קולוניאליסטי יותר שאפשר לומר. העיתונאים, כמו תמיד, שמרו על שתיקה בזמן אמת. ולמרות שהדברים לא פורסמו, כמה חודשים לאחר מכן הפלסטינים הישראלים נשארו בבית ופרס, כמו תמיד, קם גם בבוקר ההוא לתבוסה.

[…]

פרס התחיל את הקריירה שלו כאחד מנערי בן גוריון. הוא היה היוזם של הקנוניה הקולוניאליסטית עם בריטניה וצרפת לכיבוש סיני ב-1956, מה שהבוס שלו הזה לכמה דקות שיהיה “ממלכת ישראל השלישית.” את שני העשורים הבאים הוא מעביר בעיקר בתככים, כשגולת הכותרת שלהם היא הנסיון הנואש לחזור מהגלות הפוליטית ברפ”י למפלגת העבודה ערב מלחמת ששת הימים. שמו כחתרן בלתי נלאה היה מוכר 10 שנים בערך לפני שרבין טבע את הביטוי באוטוביוגרפיה שלו.

המהלך החשוב ביותר שביצע פרס הוא, כמובן, בניית ההתנחלויות. כשרבין עשה מאמצים עילאיים לסלק את המתנחלים מהגדה, שר הבטחון שלו עשה הכל כדי לנטוע אותם שם. הוא אמר אז מעל בימת הכנסת שלא יעלה על הדעת שיהודים לא יוכלו לגור ביהודה ושומרון. גם את המשפט הזה כנראה שלא תשמעו יותר מדי. אחר כך רבין נאלץ לפרוש ופרס, כמובן, הפסיד לבגין. ואת המסמר ללא ראש שהוא תקע בסבסטיה כבר אי אפשר להוציא. אם ההתנחלויות הן ראשית סוף החזון הציוני, כפי שנהוג לטעון (לא שסוף החזון הציוני הוא דבר רע), מי שחתום על תעודת הפטירה הוא שמעון פרס.

וזה לא שפרס האמין אי פעם שההתנחלויות חשובות למשהו. יש הסכמה כללית שהוא קידם אותן כדי לתקוע לרבין אצבע בעין. הפעולה החשובה האחרת שלו כשר בטחון היא כמובן ההצעה למכור נשק גרעיני לדרום אפריקה של האפרטהייד. במשך שנים אחר כך יגן פרס בחירוף נפש על מערכת היחסים עם המשטר, עד שזה יקרוס.

[…]

ב-1990 ביצע פרס את התרגיל המסריח: קנוניה עם המפלגות החרדיות להפלת ממשלת שמיר, שבה היה פרס חבר, כדי להקים ממשלה בראשותו. התרגיל, כמו תמיד, התפקשש ברגע האחרון. פרס, אחרי שרשם כמה מהשורות המושחתות בהיסטוריה הפוליטית הישראלית, התמוטט ובכה. הוא היה במרחק נגיעה, אבל לא הגיע. עשור שלם של התחנפות לחרדים קרס ברעם – כפי שיקרוס שוב ושוב.

ב-1995 הוא הפך לראש ממשלה, אחרי שקודמו נרצח, ומיד עשה את הצעד המתבקש: במקום לפרק שש-שמונה התנחלויות ואת ישיבות ההסדר כדי להבהיר שמרד נגד השלטון לא יעבור, הוא התחנף למחנה של הרוצח ואפילו ניסה להכניס את המפד”ל לממשלתו. העובדה שרצח רבין נתפס פחות כאירוע חמור של התקוממות ויותר כאירוע של בכי וקריאה לאחדות – הקריאה לאחדות היא תמיד לכיוון ימין – מתחילה שם.

ואחר כך הגיע כפר קנא והתבוסה בבחירות. פרס היה יכול להציל את עולמו אם היה פורש מהפוליטיקה אז. הוא היה הגיבור הטראגי שניסה להציל את השלום ונכשל. אבל תאוות הכבוד סירבה לדעוך, והתחילו 20 שנות ההתבזות.

פרס ניסה לזחול לממשלת נתניהו הראשונה. נתניהו שיחק את המשחק כפי ששיחק אותו תמיד: הידיעה שיכולה לקום ממשלת אחדות שיתקה את היריבים שלו, והיא שימשה לפרס משען נגד ברק. בשלב מסוים פרס שקל בלחישות פומביות לפרוש ולהקים “מפלגת שלום.” בשנת 1997 הגיע הרגע הבלתי נשכח שבו פרס שאל את ועידת המפלגה “אני לוזר?”, וקיבל את התשובה המהדהדת “כן!”

אחרי שברק נבחר, הוא ידע שהחתרן הבלתי נלאה מסוכן בכל תפקיד, אז הוא המציא בשבילו את התפקיד הריק של “השר לפיתוח אזורי.” הוא ניסה להפטר ממנו על ידי בעיטתו למעלה, לתפקיד הנשיא, אבל פרס הצליח להפסיד לאנס משה קצב. כאן יש לציין את התפקיד ששיחקה ש”ס, ששוב מכרה את פרס בחיוך גדול.

בבחירות 2001, הבחירות האישיות בן ברק ושרון, פרס התחנן בפני מרצ שתתן לו את החתימות לנשיא שמאפשרות גם לו להתמודד. יוסי שריד, בתבונה, נמנע. שבועות אחר כך הוביל פרס את העבודה לממשלת שרון וליברמן. ועידת המפלגה רגשה ופרס איבד את זה. הוא נופף בהסכם שלו עם שרון וצרח “זה ליברמן?”

פרס שימש כמלבין הרשמי של ממשלת הדמים הראשונה של שרון, הממשלה שבה נהרגו יותר אזרחים מאשר כל ממשלה אחרת מאז מלחמת העצמאות. הוא היה שר החוץ. אם יש לו הישגים כלשהם בתקופה ההיא, אף אחד לא שם לב אליהם. מאוחר יותר הוא יזחל גם לממשלת שרון השניה, כשהוא דורש במפגיע שימשיכו לקרוא לו ראש האופוזיציה בעודו מנהל מו”מ על התפקיד הריק של “המשנה לראש הממשלה.” שרון גיחך ונתן לו.

ואז פרס הפסיד שוב. הפעם הוא הפסיד לעמיר פרץ. להפסיד לפרע… פרגמנט זה לא משהו שפרס היה מוכן לו. אחרי עשרות שנים בהנהגת העבודה, הוא פרש בזעם לקדימה. אחיו, גיגי פרס, דיבר אז על “הפלנגות הצפון אפריקאיות” שהשתלטו על המפלגה. כששרון קרס, היו לכמה דקות לחשושים על כך שפרס חותר שימנו דווקא אותו, ולא את ממלא מקום ראש הממשלה אולמרט, לתפקיד. זה נגמר מהר, אבל הוא ניסה.

כשהגיעה מלחמת לבנון השניה, פרס היה משוכנע – על כל פנים, כך יאמר אחר כך – שזה רעיון נורא, אבל הוא הצביע בעד היציאה למלחמה כי, לדבריו, לא שוברים לראש ממשלה את המילה. ואז, אחרי שקצב נחשף, פרס הצליח סוף סוף להפוך לנשיא – ראש הממשלה הראשון שחיפש את התפקיד הדי ריק הזה.

שבע השנים של פרס בנשיאות היו חגיגה בלתי פוסקת של עצמו. הוא לא אמר שום דבר חשוב. הוא לא עימת את החברה הישראלית עם חולייה ובעיותיה. הוא היה שם כדי שיעריצו אותו. וכמובן, כדי לשמש כמלבין של נתניהו, שפרס שכנע את עצמו שהשתנה. וכשהוא התחיל ללטף את האגו של העם, העם גרגר. ופרס אהב את זה. ובהתאם, לא עשה כלום. שזה, כמובן, התפקיד הקלאסי של נשיא; אבל שנתיים של ריבלין הראו לנו כמה אחרת התפקיד הזה יכול להראות, אם לא תחשוב רק על עצמך.

אקורד הסיום של פרס היה הסרטון המביך שעשה עבור בנט. למה עשה אותו, לא ברור. אולי היה צריך כמה דקות של מצלמות בכל צורה שהיא.

[…]

נהוג לומר “אחרי מות קדושים אמור”, כלומר שאין לדבר סרה במתים, על כל פנים לא בזמן שהם מוטלים בפנינו. בכל מה שקשור לאנשי ציבור, אני כופר בכלל הזה. סוכני הזכרון עטים מיד על המת ומשפצים את ההיסטוריה. המקרה המובהק ביותר בישראל הוא הקדוש רבין, שבכלל לא ידע שהוא כזה. רבין, שעמד עם שרון מול ביירות הבוערת ונהם “להדק! להדק!”, שנתן את הפקודה הבלתי חוקית (בעל פה, כמובן) “לשבור להם את הידיים והרגליים”, שהוביל לא רק את אוסלו אלא גם את הדיכוי של האינתיפאדה הראשונה ושרצה שהרשות הפלסטינית תאפשר כיבוש “בלי בג”ץ ובצלם”, הפך למין מלאך שלום.

סוכני הזכרון עובדים על פרס כבר עכשיו. החבצלות שהעיתונים הכינו מראש יזכרו אותו כמין סבא שנהנה מאהדת העם, יזכירו במעומעם את דימונה, יתחמקו איכשהו מהכשלון של הסכם אוסלו, ידברו על הפטריוטיות שלו ועל ה”חזון” שלו, ולא ידברו על הקטנוניות, התככנות, הרצון הבלתי נלאה לכבוד ולהכרה, היכולת למכור כל עקרון עבור תפקיד, ועל הגופות בכפר קנא. נו, הם לא היו יהודים.

יאמרו: למה עכשיו, חכה לסוף השבעה. בסוף השבעה יאמרו, חכה לסוף השלושים. בסופן, מה, אין לך כוח לחכות ליורצייט? ובינתיים, האנשים שמחקו את "הערבים המחורבנים האלה" ימשיכו לפעול במרץ. הזכרון יעובד. האמת הלא נעימה תמחק או תטושטש.

ואת האמת יש לאהוב יותר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

הערה על הסכנה שבבחירה באהוד ברק

פושע המלחמה הידוע לשמצה, צ’ארלס טיילור מליבריה, התמודד על הנשיאות אחרי מלחמת האזרחים המזוויעה שם עם הסיסמה “הוא הרג את אבי, הוא הרג את אמי, אבל אצביע עבורו.” אהוד ברק הוא פושע מלחמה קטן משמעותית יותר, אבל ההגיון שבשובו לזירה הפוליטית הישראלית מזכיר את זה של סיסמת הבחירות של טיילור.

אנחנו מדברים על אדם שכבר הודיע פעמיים על פרישה מהחיים הפוליטיים (הפעם האחרונה היתה לפני פחות מארבע שנים, וכבר אז היא לא היתה אמינה), שניסה להוציא את ישראל למלחמה אזורית באיראן תוך עקיפת הנהלים הדמוקרטיים, רק כמה שנים לפני שטען שאין בעצם איום קיומי על ישראל; שהוציא על המלחמה שלא היתה באיראן כעשרה מיליארדים; האיש שייעץ לאזרחי ישראל שרוצים נורמליות לעבור לפינלנד; האיש שמעולם לא הסביר את הקשרים המפוקפקים שלו ואיך לעזאזל צבר כל כך הרבה כסף כל כך מהר; ומי שעל התעלולים הפוליטיים – הכושלים ברובם – שלו כבר כתבה זהבה גלאון את כל מה שצריך לכתוב.

ועדיין, הוא הבשורה החדשה, לפחות על פי העיתונאים הפוליטיים; האיש שיכול להביס את נתניהו, נטען, כי הוא הצליח פעם לעשות את זה ולא משנה שהוא כנראה האדם השנוא ביותר בציבוריות הישראלית. אני יכול להבין את המשיכה; אחרי הכל, האופציות האחרות הן בוז’י “נשמור על נתניהו שלמה” הרצוג ויאיר “טראמפ הישראלי” לפיד. אבל, רבאק, אהוד ברק? באמת?

אני רוצה להתמקד בנקודה שדי נשכחה ושעדיין יש לה לדעתי חשיבות קריטית, במיוחד לאור העובדה שמסבירים לנו שמדובר בגאון אסטרטגי לא מובן. נניח עכשיו לעובדה שאין לנו מושג מה עשה ברק כמפקד כוחות קטנים (זה חסוי) ושהתפקוד שלו כתא”ל, אלוף ורמטכ”ל לא מניח שום סיבה לחשוב שיש לו הבנה יוצאת דופן בתחום. בואו ניקח את מה שהיה כנראה היוזמה האסטרטגית החשובה ביותר של ברק.

ב-5 בנובמבר 1992 אירע אסון צאלים ב’, שבו נהרגו חמישה חיילי סיירת מטכ”ל. תשומת הלב התמקדה קודם כל בפאשלה, אחר כך בעובדה שהרמטכ”ל ברק הורה לצנזורה להעלים את נוכחותו בתרגיל, אחר כך – לכמה שניות – בכך שהוא שיקר לכנסת בנושא, ואחר כך בטענות של חפ”שים על כך שברק לא עזר לטפל בפצועים ועמד במקום עם ידיים בכיסים וחיוך אידיוטי על הפנים.

התאונה עצמה, עם כל הצער, לא חשובה כל כך. תאונות בנשק הן חלק מהמחיר שצבא מקבל על עצם קיומו. חשובה הרבה יותר תכליתו של התרגיל: חיסולו של סדאם חוסיין, רודן עיראק.

אוי.

תמיד כיף להזכיר את הנאום של נתניהו בקונגרס ב-2002, שבו הבטיח לאמריקאים שאם רק יסלקו את חוסיין, כל המזרח התיכון ישתפר פלאים. הנאום מעמיד באור מדויק את נבואות הזעם של נתניהו על איראן ואת ההבנה שלו באסטרטכיה ובמזרח התיכון.

אחרי הכל, כבר היינו בסרט הזה. אנחנו יודעים היום שפירוקה של עיראק היה הזרז לקריסת המזרח התיכון הישן כולו, לעליית דאע”ש (לשעבר אל קאעדה במסופוטמיה של אבו מוסאב אל זרקאווי), ובקיצור למצב המחורבן הכללי באזור.

קל לצחוק על נתניהו, אבל צריך לזכור שברק האנליטי עלה על הרעיון המבריק של התנקשות בסדאם חוסיין עשור קודם. ופחות או יותר כל מה שעמד בינו ובין הביצוע הוא התרגיל הכושל.

מה היה קורה אם התרגיל היה מצליח? אז היה ברק מפעיל לחץ כבד על ראש הממשלה ושר הבטחון רבין לבצע את הגרסה הרטובה שלו, כלומר להגיע לשלב החיסול עצמו. נניח שהפעולה היתה מצליחה. מה היה קורה אז?

סביר להניח שבדיוק מה שקרה ב-2003 והלאה, רק יותר מהר ובלי כוחות אמריקאים גדולים בזירה. הג’יהאדיסטים היו זמינים; הם בדיוק סיימו את המאבק באפגניסטן. וכל הבלגאן האזורי היה נופל לא על ראשה של ארה”ב, שמוטטה את עיראק ב-2003, אלא על ראשה של ישראל.

האם ברק היה חוזה משהו מכל זה? ספק. זה האיש שהצהיר בנובמבר 2011 שמשטר אסד “ייפול בשבועות הקרובים.” ואם כבר אנחנו בענייני ברק וסוריה, אז כאן המקום להזכיר שב-1982 האלוף הצעיר ברק הציע לשר הבטחון שרון להונות את הציבור הישראלי, ולהפנות את המאמץ העיקרי של צה”ל בשקר כלשהו מלבנון לסוריה, כדי למוטט את המשטר שם. ושב-2012 הוא דחף בכל כוחו למלחמה אזורית עם איראן. הוא התרעם על ההתנגדות הציבורית: זה יעלה רק ב-500 הרוגים, אמר.

אין לי מושג מה היה קורה אם שרון היה מקבל את התכנית של ברק, אבל אני משער שצה”ל היה תקוע לא בבוץ הלבנוני, שממנו היה קל יחסית לצאת, אלא בבוץ הסורי. ושכמו התכנית של חיסול סדאם חוסיין ב-1992, גם להפלת משטר אסד ב-1982 היו השפעות עומק לא צפויות, כנראה שליליות למדי. ואין לי ספק שאהוד ברק לא היה חוזה אותן.

אז בפעם הבאה שמדברים אתכם על אהוד ברק כמועמד רציני, זכרו לא רק שהוא מושחת עד העצם, לא רק שאין לו בסיס בוחרים, לא רק שמדובר בפוליטיקאי הציני ביותר בהיסטוריה של המדינה, אלא גם במישהו שיש לו חיבה מוזרה לחיסול משטרים ויציאה למהלכים אסטרטגיים שאין לאף אחד מושג איך יוצאים מהם.

אז אולי הוא לא הרג את אבא ואת אמא, אבל עדיין אין שום סיבה להצביע לו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בצה”ל הודיעו בגאווה שמג”ב הוא היחידה המבוקשת ביותר בקרב מתנדבים לשירות קרבי. יש רק בעיה אחת: מג”ב איננה יחידה קרבית

אחרי שנים של השמצות, מוצדקות במידה ניכרת, במג”ב מוצאים סיבה לגאווה: צה”ל, שמספק את רוב כוח האדם של החיל, מצא שבקרב המתגייסים לשירות קרבי, יש עדיפות ניכרת למג”ב על פני כוחות אחרים. על כל תפקיד במג”ב, אומרים בצה”ל – נניח לצורך הדיון שלא עשו בנתונים מניפולציה – יש שבעה עד שמונה מתנדבים; בחטיבת החי”ר הוותיקה גולני, רק 5-6 על כל תפקיד; ובצנחנים, חמישה מתנדבים עצ כל מקום פנוי. בחילות השדה האחרים – שריון, תותחנים, והנדסה – אין די מתנדבים.

צריך, קודם כל, לתת את הקרדיט המתאים למג”ב. עיקר פעילותו, כמו עיקר פעילותו של הצבא כולו, הוא בהתמודדות עם האוכלוסיה הפלסטינית המתקוממת. אלא שבניגוד ליחידות צה”ל, על כל פנים יחידותיו הסדירות, הוא קמצן באש חיה. קציניו מתגאים, במידה של צדק, שהם מיומנים בהכלת אירוע תוך גרימת מינימום הרוגים ונפגעים בעוד שיחידות צה”ל הבלתי מיומנות גורמות להרוגים רבים.

אבל אחר כך צריך לומר את העובדה הלא נעימה: מג”ב איננה יחידה קרבית. יחידה קרבית היא כזו שמסוגלת להתמודד עם יחידה קרבית אחרת. לגדוד של מג”ב, על הנשק הקל שלו, על העדר השריון והארטילריה שלו (אפילו הארטילריה הקלה) אין סיכוי מול גדוד צבא סדיר. גדוד מג”ב רגיל מסוגל לשני סוגים של פעילויות: הכלה של המון מתקומם אך לא חמוש; וציד של מספר קטן של אנשים חמושים למחצה, כאשר מספר הציידים עודף במובהק והם נהנים מסיוע אווירי. יחידות מיוחדות של מג”ב מתמחות בהסתערבות, כלומר התחזות לפלסטינים ומעצר שלהם תוך חילוץ מהיר של הכוח.

אלו פעולות משטרתיות במהותן, לא קרביות. מג”ב הוא כוח של משטרת סדר חמושה מהרגיל, לא יותר. הצורך בשמירה על כבודם של שוטרי מג”ב הביא לכך שהם קיבלו את הכינוי “לוחמים”, כמו היו חיילי צה”ל. התוצאה ארוכת השנים לא היתה העלאת מג”ב לדרגת לוחמים, אלא הורדת שאר יחידות צה”ל לדרגת שוטרים עם נק”ל.

מעידה על כך העובדה שהיחידות ההכרחיות לצבא לוחם – השריון, הארטילריה, ההנדסה – נדחקות לאחור. אף אחד לא חושב יותר במונחים של הקרבות הענקיים של 1967 ו-1973, על צבאות שריון שמתמרנים באזורים כמו הגולן או מרחבי פתוחים כמו סיני. הזמנים ההם הם זכרון מתעמעם והולך. כל מה שיש הוא הבט”ש, הצורך הבלתי פוסק לדכא אוכלוסיה.

יש לזה מחיר צבאי: צה”ל לא יצא כל כך טוב מול החיזבאללה ב-2006, ודאי לא בהתחשב בהבדלים בסדרי הכוחות, וברצועת עזה יצאנו בתיקו. כן, לצה”ל היה די כוח אש כדי להרוג המוני אזרחים ולהחריב את רוב הרצועה, אבל בהתמודדות הממשית מול לוחמי החמאס, התוצאות לא היו מיטביות, בלשון המעטה. טבעה של לוחמת בט”ש היא שהיא נמנעת מנפגעים, פשוט מתוך השיקול ההגיוני שיש לך כוח עודף ממילא, מדוע להסתכן. ואז, כשצריך כוח צבאי שיודע להסתער תחת אש, יש בעיה.

ובמובן חשוב, הבעיה עמוקה יותר. הצבא המודרני נחלק לצבאות מתנדבים וצבאות שכירים או שכירים למחצה. צה”ל הוא צבא עממי. המצב שבו חלק ניכר מהמתנדבים לשירות קרבי רואים במג”ב את החיל הרצוי להם מעיד על שני דברים: על הבנה שמלחמת בט”ש, כלומר מלחמה בהתקוממות עממית, זה כל האופק הנראה לעין; והתלהבות לקראת מלחמה כזו. ההתלהבות מעידה על השחתה עמוקה. איזה סוג של אדם צעיר, גאה בעצמו ובכישוריו, רואה את עיקר תכליתו ברדיפה אחרי צעירים לא חמושים או בציד אדם?

הצעיר המיליטריסטי הישראלי, כמסתבר. זה שעוד מתגייס לקרבי.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

למה הפרקליטות מחפה על העריצות של נתניהו?

ביום שישי האחרון, סמוך לכניסת השבת, יצר ראש הממשלה בנימין נתניהו קשר – ככל הנראה טלפוני, על כל פנים לא מתועד – עם מנכ”ל חברת הרכבת והורה לו להפסיק את העבודות בשבת. פעולה זו בוצעה ללא כל סמכות חוקית, ולמרבה הדאגה הפרקליטות – שאמורה להיות אמונה על שמירת החוק – מסייעת לראש הממשלה להתחמק מאחריותו לכך.

כיממה לאחר ההחלטה של נתניהו, הגישה מרצ עתירה דחופה לבג”ץ בדרישה להורות על החזרת העבודות לאלתר. הבקשה לצו ביניים נדחתה, אבל המדינה והרכבת נדרשו למסור את תגובתן.

בתגובתה לעתירה, הביכה הרכבת את נתניהו קשות: היא כתבה כי נתניהו עצמו, כשר הכלכלה, אישר לה לעבוד בשבת לפני כשנה; היא ציינה כי עד אתמול (ב’) היא לא קיבלה כל מסמך כתוב מנתניהו, ועל כן היא לא מסוגלת להבין מה היו השיקולים של נתניהו בהחלטה שקיבל; ובהתאם, אין לה יכולת להתגונן בפני העתירה. כתוצאה מכך, ביקשה המדינה ארכה של יום למסור את תגובתה; היום מסרה אותה, והיא מביכה במיוחד.

בתשובת המדינה יש שני סעיפים מהותיים. סעיף 4 טוען שהעתירה היא תיאורטית ושבג”ץ לא דן בעתירות תיאורטיות. מדוע העתירה תיאורטית? משום שהיא מתייחסת לעבודות שבוטלו בשבוע שעבר. זה עבר ובטל, לא ישוב עוד להטרידנו – ובהתאם, טוענת המדינה, העתירה שדנה בפעילות לא חוקית של ראש הממשלה צריכה להמחק. היא, כמובן, לא מתייחסת לשאלה מה יקרה בשבת הקרובה.

הסעיף הבעייתי הרבה יותר הוא סעיף 5. אני מצטט אותו מתוך תשובת המדינה לבג”ץ שהועברה לי על ידי מרצ:

“למעלה מן הצורך, נציין כדלקמן: לרכבת ישראל ניתן ביום 16.8.16, בהמשך לבקשת רגבת ישראל, ‘היתר מיוחד להעסקת עובדים במנוחה השבועית על פי חוק שעות עבודה ומנוחה, תשי”א-1951’ (להלן: ההיתר), לצורך עבודות פיתוח ותשתית שמעוניינת רכבת ישראל לבצען בשבתות, במהלך חודש ספטמבר 2016.

כעולה מן ההיתר, הוא ניתן לבקשת רכבת ישראל, שנבחנה בהתאם להוראות סעיף 12 [לחוק האמור – יצ”ג]. המדובר בהיתר חודשי, להעסקת עובדים במנוחתם השבועית במהלך חודש ספטמבר. ההיתר ניתן לכלל החודש, וביכולתה של רכבת ישראל באילו שבתות לנצל ההיתר, וכיצד. מן המשיבים [נתניהו, שר התחבורה כץ ושר העבודה כץ – יצ”ג] נמסר כי ההיתר לא בוטל או הותלה והינו בתוקף, ומשכך רשאית רכבת ישראל לעשות בו שימוש כל עוד לא הותלה או בוטל. עוד נמסר מן המשיבים [נתניהו, כץ וכץ – יצ”ג], כי ככל שתהיה כוונה לבטל את ההיתר או להתלותו, הרי שהדבר יבוצע על ידי בעל הסמכות […] [שר העבודה כץ – יצ”ג] או מי שהואצלה לו הסמכות מטעמו, על פי כל דין, ובהתאם לכל כללי המנהל החלים.”

ההדגשות במקור.

אז מה קרה פה בעצם? נסדר את זה כרונולוגית.

16.8.16 – רכבת ישראל מבקשת ומקבלת, בנוהל, אישור עבודה בשבת.

השבוע האחרון של אוגוסט-תחילת ספטמבר: קרבות קשים בגזרת נתניהו-ישראל כץ.

2.9.16 – ללא כל סמכות, ראש הממשלה נתניהו פונה למנהלי הרכבת ודורש את הפסקת העבודות.

3.9.16 – העתירה של מרצ.

5.9.16 – תשובת הרכבת, שאומרת שעד כה היא לא קיבלה כל אישור בכתב; המדינה מבקשת דחיה של יום.

6.9.16 – תשובת המדינה, שמטרתה לסלק את הענן מעל נתניהו.

מה אומרת המדינה? היא מבצעת גניבת דעת. היא אומרת: אין לנו מושג על מה הרכבת מדברת. יש לה היתר חוקי, שנמסר לה כדין והוא בתוקף. לנו אין שמץ של מושג מדוע הרכבת, מסיבותיה שלה, החליטה פתאום, כמה דקות לפני כניסת השבת, להפסיק להשתמש בו. ובכל מקרה ההיתר בתוקף, אז נא למחוק את העתירה.

בקיצור, מה שהמדינה רוצה הוא שבית המשפט לא יתעסק בשאלה המעיקה מי נתן את ההוראה להפסקת העבודות, כי התשובה לשאלה הזו די ברורה, ועוד פחות בכך בשאלה האם היתה לו סמכות לעשות זאת, כי גם התשובה לשאלה הזו ברורה. המדינה רוצה שבית המשפט יעמיד פנים, כמוה, שכל מה שקרה בסוף השבוע פשוט לא קרה.

זה יכול לעבוד, אגב. לגמרי יכול לעבוד. בניגוד לתדמית שטיפח לעצמו, בית המשפט ממש לא אוהב לשאול את המדינה שאלות קשות, ואם היא נותנת לו תירוץ חצי מתקבל, או אפילו כמו במקרה שלנו שווה ערך של “תראה, ציפור”, הוא יעדיף למחוק את העתירה בתירוץ מנהלי כלשהו. ויש. תמיד יש. כשלא רוצים לעשות משהו, תמיד אפשר למצוא נימוקים.

כשראש ממשלה מורה לגוף ציבורי לבצע פעולה, או להמנע מפעולה, ללא סמכות חוקית, הוא מבצע פעולה של עריצות. הסמכות שמוקנית לראש הממשלה היא הסמכות שמוקנית לו בחוק בלבד. אין לו סמכות פרט לזו שמופיעה בחוק. כשהוא מחליט לעבור על החוק, לנצל את מעמדו כדי להטיל אימה על פקידים ולגרום להם שלא לבצע את תפקידם, הוא עושה שימוש במעמד שהעניק לו החוק כדי לבטל את החוק. המדינה זה הוא.

אף אחד לא מופתע מהפעולה של נתניהו. זה האיש. מה שעדיין מדהים הוא שיש פקידים, עורכי דין, אנשים שנשבעו לשמור על החוק ולקיימו, שמקבלים משכורת ציבורית לשם קיומה של שבועה זו; אנשים שאמורים לעמוד לצד שלטון החוק בדיוק נגד פקידים ושרים שקמים עליו, ושמתקפלים כך מול ראש ממשלה. שהם מוכנים ללכת לבית המשפט ולומר דברי הבל לא כדי להצדיק איזושהי מדיניות, אלא כדי לחלץ עריץ מהמבוכה שאליה קלע את עצמו.

אני לא יודע איך האנשים האלה מסתכלים על עצמם בראי בבוקר. אני מכיר את התירוצים, אבל נשבר לי מהם מזמן. ואני יודע שכאשר יקום כאן שלטון חדש, משרתי העריצות האלה יהיו הראשונים שיצטרכו לעוף. אי אפשר היה להשחית כך את המדינה בלעדיהם.

עדכון: לפני זמן קצר קיבל בג”ץ את העתירה של מרצ, וקבע כי “ניתן בזאת צו ביניים המתלה את הוראה המשיב מס’ 1 [נתניהו – יצ”ג] למשיבה מס’ 4 [הרכבת – יצ”ג] מיום 2.9.16, ככל שהוראה זו עודנה בתוקף.” בג”ץ גם קבע שייערך דיון בעתירה, למרות בקשת המדינה לדחות אותה, בהקדם.

ראויה לציון ההחלטה להקפיא את הנחיית ראש הממשלה, ככל שיש כזו, למרות טענת הפרקליטות שאין הנחיה כזו. כלומר, אם נתניהו ינסה לחזור על התרגיל בשישי הקרוב, הרכבת תוכל לומר לו בנימוס שהוא מפר צו בג”ץ. לדעתי בהחלטה הזו משתמע אי אמון עמוק (ומוצדק) בטענת הפרקליטות ונתניהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

גדי שמני מגלה, באיחור ניכר, שהוא לא אוהב את הכיבוש. כשהקריירה שלו היתה תלויה בכך, הוא אמר את ההיפך

אלוף פיקוד המרכז לשעבר, גדי שמני, יצר סערה-זוטא השבוע כשהודיע שהכיבוש פוגע בישראל ושישראל היא “אלופה בכיבוש.” רוגל אלפר עמד כאן על חלק אחד בבעיה של שמני – העובדה שהוא תירץ את מעשיו בכך שהוא מילא פקודות – ואני רוצה לעמוד על נקודה אחרת.

מבין המאוסות בתופעות שקשורות בקצינים בכירים, כנראה שהמאוסה שביניהן היא הנטיה שלהם להודיע – תמיד כמה שנים אחרי שהשתחררו – שהמשימה שהם ביצעו היתה בעצם מיותרת ושהם הרגו אנשים לשווא וסיכנו את חייליהם ללא כל סיבה. התופעה הזו הגיעה לשיאה בתקופה שקדמה לנסיגה מלבנון וזו שבאה מיד אחריה, שבה התייצבו שורה של קצינים בכירים והודיעו שבעצם לא היה טעם בכל זה. הבכיר שבהם היה עמירם לוין, אולי היחיד בהיסטוריה שקודם לדרגת גנרל אף שהוכיח כסרן שאיננו יודע לספור עד שתיים, ששימש אלוף פיקוד צפון. כמה שנים אחרי, נזכר לוין להודיע שבעצם, כל הבלגאן הזה היה סתם, בזבוז מוחלט של משאבים וחיי אדם.

לשם תזכורת, השהיה ברצועת הבטחון גבתה מישראל מחיר בהרוגים של כ-24 מדי שנה, עם כמה שנים חריגות במיוחד: 1997 היתה כנראה הגרועה שבהן, עם אסון המסוקים ואסון השייטת. שני האירועים הללו, שבהם ההרוגים לא היו בתפזורת אלא באו במספרים גדולים, הכריעו את דעת הקהל בעד נסיגה. מספר ההרוגים הלבנונים לא ידוע, אבל כנראה שמדובר באלפים. כולם מתו לשווא.

עמירם לוין, כמובן, לא אמר את זה לחיילים שלו. להיפך: הוא היה ידוע כאלוף מורעל במיוחד, כזה שבא לכל יחידה ומדגיש את חשיבות המשימה, לכאורה הגנה על ישובי הצפון. גם גדי שמני, כאלוף פיקוד מרכז, לא אמר לחיילים שלו – ובתקופתו, כבר רוב פעולות הצבא מתבצעות בפיקוד שלו – שאין כל טעם במה שהם עושים ולמעשה, יש בכך נזק אסטרטגי ניכר.

לא, הוא אמר להם שהמשימה – חטיפת ילדים וצעירים מדי לילה והעברתם לידי מענים, פריצה לבתים בלילות כדי להטיל אימה, שיבוש שגרת החיים של האוכלוסיה (”נוהל לבנת שיבוש”), פיזור אלים של הפגנות, חיפושי פתע, השתלטות על בתים לצרכים עאלק-צבאיים – היא קריטית. המטרה היתה לא פחות מהגנה על ישראל ועל ההתנחלויות. הוא שיכנע אלפי חיילים ומאות קצינים בדרגי ביניים שמה שהם עושים הוא לא פחות מחיוני, משהו ששווה לסכן עבורו את חייהם ולהרוג עבורו פלסטינים.

האם שמני האמין לדברים שהוא מכר להם? האם הוא לא הבין אז את מה שהוא טוען שהוא מבין היום? יכול להיות שהבין, אבל ודאי הבין שאם יאמר את זה, הוא לא יקודם. כשהוא שיקר לאלפי צעירים נלהבים, אולי הוא אטילו האמין לעצמו לכמה דקות. זה קורה, כשאתה נסחף. וזה הכרחי אם אתה רוצה להיות שקרן טוב. אתה צריך להיראות משוכנע במה שאתה אומר כדי שיאמינו לך, ובשביל זה, ובכן, רצוי שתשכנע את עצמך, ולו זמנית.

בסופו של דבר, כמו כל כך הרבה קצינים, שמני העדיף להקריב את מה שהאמין בו על מזבח הקריירה שלו. התוצאה מוכרת לעייפה: החיילים יודעים שהקצינים הבכירים משקרים להם, ובהתאם חוסר האמון שלהם בקצין עולה בקו אחד עם דרגתו. הבעיה היא, מבחינת שמני ודומיו, היא שהחיילים מאמינים שהקצין משקר כשהוא יוצא בפומבי נגד הדברים שאמר להם פעמים כה רבות אישית.

הבעיה עם גדי שמני – ושמני הוא כמובן רק דוגמא למספר הרב של קצינים מסוגו – היא שהם מרעילים אלפי חיילים. הם לוקחים אנשים צעירים, עמוסי אדרנלין, שולחים אותם לפרוק את האדרנלין הזה על אנשים אחרים ומסבירים להם שהחוקים של חיי האזרחות לא חלים עכשיו, כי יש משימה קריטית. האנשים הללו הולכים ומבצעים פעולות שהם מאמינים שמסכנות אותן למען מטרה עילאית. מבחינת הרבה מאד מהאנשים הללו, הלילות הללו שבהם הם התפרצו לבתים שבהם עשוי היה להיות מישהו חמוש יהיו אחר כך השנים היפות ביותר בחייהם.

זה האדרנלין, כמובן. וכמובן, החיילים הללו כמעט תמיד לא בשום סכנה. אלפי פשיטות כאלה מתבצעות מבלי שמישהו מגלה התנגדות כלשהי. והאיש שעצרת, לך אין שום מושג אם הוא אכן מפקד החמאס האגדי בכפר של 123 תושבים או סתם מישהו שהשב”כ רוצה לטלטל כדי להפוך אותו למשת”פ.

אבל לא כך אנשים בוחרים לזכור את השירות הצבאי שלהם. הם שרפו שלוש שנים מהחיים, היה גנרל שאמר שלפעילות שלהם יש משמעות, והם ייצמדו אליה. הרעות המפורסמת לא מחזיקה מעמד הרבה זמן; חברים מהיחידה נפרדים ולרוב לא נפגשים שוב, אבל הם נושאים איתם את הזכרון של לילות שבהם אמרו להם שלמה שהם עושים יש משמעות.

מהבחינה הזו, גדי שמני לא רק שיקר לאנשים; הוא גרם נזק לציבור הישראלי. הוא לקח אלפי אנשים, שאין להם את רוחב היריעה שלו ושלעולם לא יהיה, ושכנע אותם שהמשימה הכרחית, מוצדקת. בהתאם, הם תומכים ביורשיהם, באנשים הבאים ביחידה שמבצעים את אותה המשימה. מעטים מהם יחשבו על מה שהם עשו, שנים אחר כך, וייחרדו. חלק מהם יהפכו לשוברי שתיקה. אבל גדי שמני (גדי שמני כמשל) הוא מי שהזריק לכל חבריהם לנשק לשעבר את הרעל שמהווה התנגדות אוטומטית למחשבה מחדש.

כשהשמאל מחבק את הגדי שמנים, הוא מחזק את התפיסה שצמרת הצבא שמאלנית (היא לא), ואת התפיסה ששמאלנים משקרים כדי להשיג את מטרותיהם. את הנזק שהגדי שמנים עשו הם כבר לא יכולים לתקן. שיסתמו את הפה ושיצאו לנו מהווריד. ואם מצפונם המודחק מציק להם, שישלמו לפסיכולוג. גרמתם די נזק. לכו.

(יוסי גורביץ)