החברים של ג'ורג'

בקהל צבועים וקניבלים

לפני כשבוע עשיתי מנוי על כלכליסט. צריך. פרנסה.

בארבעת הימים הראשונים של השבוע, בוקר אחר בוקר, העיתון נגנב. אני נוהג לקום בשבע וחצי, פלוס מינוס. העיתון היה מגיע בשש וחצי, פלוס מינוס, לקומת הקרקע. תחילה הושם מתחת לתיבת הדואר. אחר כך, לפי בקשתי, הוא הושם בארון החשמל שבקומת הקרקע. כל זה לא עזר: הוא נגנב כל בוקר.

לקראת יום חמישי, ביקשתי משירות הלקוחות – כל העסק עצבן אותי ואותם; הדבר הראשון שעשיתי כל בוקר, לפני הקפה, היה להתקשר אליהם ולהתלונן. כבר למדתי את המספר שלהם בעל פה – שהעיתון יונח בארון החשמל שבקומה שלי. קומה אחת מעל. העיתון הגיע.

שווי גליון של כלכליסט: שלושה שקלים. בשביל שלושה שקלים, מישהו – שכן שלי – הפך לגנב. היה לו יתרון של שעה עלי, שעה של אנונימיות. היא העניקה לו כוח מסוים.

עד לפני שבועיים, במשך כשבעה חודשים, היה לי מנוי על "הארץ". הגליון היה מונח תמיד למרגלות תיבת הדואר. איש לא נגע בו, למרות ששוויו פי שלושה לערך מזה של גליון כלכליסט. שמו הטוב כעיתון אליטיסטי הגן עליו, אני מניח.

* * * * *

"מת אבא, אבא זקוף הגו שלי", כתב אמש בני ציפר. הוא תיאר, בכשרון נדיר ובעברית שחולפת מן העולם – דברים שבדרך כלל לא בולטים דרך הסחי של הבלוג שלו – את מותו של אדם שכבר לא רואים כאן: מי ששנא התבכיינות ולא התבכיין בעצמו, אדם צונן ורגוע, שבז לרבנים ולאמונה התפלה היהודית. "אני נוסע והוא נוסע," מסיים ציפר, "ולבשתי מקטורן ועניבה לכבודו. ואסור לבכות ובעיקר אסור להתבכיין".בני ציפר, אוגוסט 2007 (יצ

וידעתי אינסטינקטיבית, תוך כדי קריאה, מה יקרה. ידעתי, כי שלוש שנים ישבתי בצד השני של המסך. ידעתי שיגיעו מפלי ההשתלחות והשנאה. ידעתי, אבל קיוויתי שיצנזרו אותם. הם לא צונזרו.

"מנתח מערכות" (25) כותב "על הכל נסלח לאביו, רק לא על זה שהוליד את ציפר."; "רענן" (29) משגר "כפי הנראה אבא שלך מת מבושה לגבי הדעות המטומטמות שלך והשינאה שלך לכמעט כל דבר שלא הומצא על ידיך"; ו"זאב הערבה" (37) מקנח ב"באבוד רשעים רינה"; "אפשר להקיא" (43) שואל: "מה הסיפור? עוד זקן אחד שמת!! לצערנו הוא השאיר אחריו חרא גדול!!"; "אבא גוריו" (47) מחריק: "עברת התקף לב, עכשיו הקומבינטור מת, יש לי הרגשה שאוטוטו נקבל בשורה משמחת שתגאול [כך במקור – יצ"ג] מנוכחותך"; "בעזרת השם," כותב "אמיר" (60), "תצטרף אליו במהרה בימינו"; "קורא הגון" (61) משבח: "כתוב יפה. אני מצפה בשקיקה למותם של שאר אבותיך, יא בן 1000 [כך במקור – יצ"ג]"; ו"אליקימוני" (93) מייחל: "הייתי שמח לקרוא מאמר כל כך יפה מאת הבן הדוקטור של ציפר, אפשר בלועזית".

דיינו. יש עוד איזה 150, אבל דיינו.

* * * * *

אני רחוק מלהעריך את בני ציפר. לדעתי הוא כותב שטויות לעיתים קרובות, ויש להעבירו במהירות מהנחלה הפיאודלית שלו כעורך מדור הספרות של "הארץ". המינזטרופיות שלו, שנאתו לכל מה שהוא ישראלי, הפכה חלק גדול מהפוסטים שלו לבלתי ראויים לקריאה, ועוד פחות מכך לפרסום.

זו ביקורת. ההשתלחות הפראית הזו בתגובות איננה ביקורת, היא קניבליזם. היא חגיגה על המוות, היא שמחה לאידו של אדם שמתו מוטל לפניו. היא התגלמות כל מה שרע בישראל 2008, כל הלבנטיניות הזו, כל מה שלמדנו מהפלסטינים, כל ההשתלבות במרחב, כל ההתהדרות הצווחנית בדת יהווה נקמות נמצאת כאן. חוץ מלנופף בראשו הכרות של היינץ ציפר, האספסוף עשה הכל.

והעורכים בעיתון של האנשים החושבים שתקו ואישרו. צריך לזכור: כל דבר בלע עבר עורך ואושר. ידנית. רחמי למסכן שהיה צריך לעשות את העבודה המטונפת הזו, המתבססת על המוסכמה שאם משהו הוא לא לחלוטין פלילי, הוא גם ראוי לפרסום. אני מקווה שהוא לא יצטרך להישיר בקרוב מבט אל ציפר, או גרוע מכך – אל המראה.

כן, הוא יוכל לשקר לעצמו ולומר שהוא פעל בשם חופש הדיבור – סביר להניח שיעשה כך; זה קו ההגנה האוטומטי. אבל לחופש הדיבור לא היה דבר וחצי דבר עם ההתעללות הווירטואלית בגוויה שבוצעה באתר "הארץ". עקרון בסיסי של עיתונות הוא שלא כל דבר צריך להיאמר, לא כל מה שראוי שייאמר ראוי שייכתב, ולא כל מה שנכתב ראוי לדפוס. עקרון בסיסי הוא שלא מניחים לאדם לכתוב מבלי שיעמוד מאחורי דבריו. דבר לא היה נגרע מחופש הביטוי של "אפשר להקיא" ו"קורא הגון" אילו היו כותבים את דבריהם בבלוג משלהם. כל אחד – על כל פנים, כל מי שיכול לטקבק – יכול גם לפתוח בלוג. אלא שאז, כמובן, הם ייאלצו להסיר את מסכת הפחדנות האנונימית שלהם ולעמוד מאחורי דבריהם. הפרסונה שלהם, על כל פנים, תהיה מקושרת למה שיכתבו. חופש הביטוי במקרה הזה הוא תירוץ גרוע במיוחד לתאוות בצע; כתבה שגוררת אחריה זנב מכובד של מכשכשי זנב חושפת את קוראיה להרבה יותר פרסומות.

ולא, אני לא מדבר על מחיקת תגובות מטעמים חוקיים – למרות שבהחלט סביר שלציפר יש עילה טובה לתביעת דיבה נגד רבים מהטוקבקרים. אני מדבר על משהו שנשכח מזמן, על חוש טעם, על "לא ייעשה כן במקומנו".

ישראל הופכת למקום שקשה לאדם מסוג מסוים – משכיל, חילוני, ולעיתים קרובות, כן, אשכנזי – לחיות בו. במהירות מסחררת, הופכת ישראל להכלאה בין ג'נין לטהראן, ועל חוסר העוגנים שלה בתרבות בת קיימא, על הסגידה הבלתי פוסקת של תושביה לממון ולפרסום חמקמק, על היותם – רבים, כה רבים מהם – קבוצת נוכלים וגנבים עלובה, מחפים בני האספסוף בצווחנות דתית-לאומנית.

המרחב הציבורי הופך לבלתי נסבל, משום שכה רבים הישראלים שמעולם לא גדלו על ההבנה שיש הבדל בין המרחב הציבורי והפרטי, ושעליהם להתנהג במרחב הציבורי באופן שיגרום כמה שפחות אי נוחות או נזק לאחרים. יותר ויותר אנשים אינם מדברים, הם צועקים; יותר ויותר הופכים את יתר באי האוטובוס לשבויים של המוסיקה שלהם, המורעמת מאיזה מכשיר דור רביעי, ארור ממציאו עד דור שביעי, שמשמש גם כמשדר ולא רק כטלפון. והם אפילו לא חושבים להשתמש באוזניות. למה, מי ימחה? (אני).

מתקבל הרושם שאנחנו הופכים במהירות למדינה ערבית – ואם לשפוט על פי המודל של שכנינו, נייצא בקרוב מאד מספרים גדולים למדינות המערב, שם הם יתלוננו על המקומיים וימשיכו את המסורות שמהן נמלטו.

ואני יודע שיש הסברים (ההפיכה המהירה של ישראל למדינה מופרטת והתנערות הממשלה מחובותיה; התחושה העמומה, הבסיסית, שכל מה שסיפרו לנו על עצמנו היה שקר, שאנחנו מתגוררים בבית קברות, ושרוחותיו השקופות-למחצה חורשות נקמה; הכשלון המהדהד שבהתכתן של קבוצות אתניות ותרבותיות נפרדות לחלוטין לכדי תרבות אזרחית), ושיש תירוצים (המצב הבטחוני, האנטישמיות העולמית, וכו') – אני יודע. אבל, אלוהים אדירים, זה נהיה כל כך בלתי נסבל בעשור האחרון!

(לטקסט הזה אין כל תוקף מדעי – אין צורך שתאמרו לי את זה, אני יודע. הוא משקף תחושה, שאני חושב שהיא צייטגייסט, ושאני קולט מהרבה מהסובבים אותי.)

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

בוסניה-גייט

מתקבל הרושם שהילארי קלינטון, בעלת חגורה שחורה באמנות הלחימה של אמירות בלתי מתחייבות, עלתה סוף סוף על מוקש.

כפי שכבר נכתב כאן, קלינטון ניסתה במשך חודשים לעבות את הרזומה שלה בתחום מדיניות החוץ. לשערוריה לקח כמה זמן לצאת מהבלוגוספירה הדמוקרטית, אבל אמש היא התפוצצה בטלוויזיה הלאומית, ולא במקרה.

בנסיון ל, אה, אלוהים יודע מה בעצם, ניפחה קלינטון בתחילת החודש את הסיפור עוד יותר, והפכה את עצמה לגיבורת מלחמה. היא התחילה ב"בכל מקום שהיה קטן מדי, או עני מדי, או מסוכן מדי לנשיא, נהגו לומר בבית הלבן: שלחו את הגברת הראשונה". לאחר מכן הגיע תיאור מסמר שיער של קלינטון הנוחתת בבוסניה במטוס "שנקט אמצעי התחמקות", ומצב כה כאוטי על הקרקע עד ש"רצנו, כפופים, תחת אש צלפים, אל המכוניות… טקס קבלת הפנים בוטל". מה קרה בפועל, אפשר לראות בווידאו שמופיע בלינק למעלה.Picture by Flickr user Marcn. used according to the Creative Commons license

כלומר, קלינטון מבקשת מאיתנו להאמין שבעלה שלח אותה לתוך אש צלפים, ושהיא הלכה לשם ברצון. כל כך ברצון, בעצם, שהיא לקחה איתה שני בדרנים – ואת בתה הצעירה צ'לסי. ההקרבה! שמישהו יתן לה מדליה.

כשסינבד, אחד הבדרנים שהתלווה אליה, העיר בתגובה שהוא לא זוכר שום ירי צלפים ושההכרעות הקשות שהיו בנסיעה נגעו לשאלה "איפה נאכל", קלינטון פטרה אותו בשורה מזלזלת קצרה: "ובכן, הוא רק קומיקאי". ואחרי פחות מחודש, הסתבר שהמילה שלה שווה פחות מזו של קומיקאי, שהזכרון שלו טוב משלה – ושהוא מגובה בווידאו.

מותר לשאול מה, לעזאזל, היתה מטרת השקר הכל כך מטומטמם הזה. אחרי הכל, הגברת הראשונה לא טסה לבד: היא מלווה בעשרות עיתונאים. לקח לבלוגרים זמן לשכנע אותם לנסות להזכר מה קרה בבוסניה לפני 12 שנים, אבל זה קרה בסוף. יתר על כן, מסתבר שהגרסה שכתבה קלינטון בספר הזכרונות שלה דומה הרבה יותר למציאות מאשר לפנטזיה שבדתה במארס 2008.

וכשכל זה צף, הקמפיין שלה נכנס לפאניקה. הדוברים שלה אמרו שהיא 'כשלה בלשונה' (misspoke), שזה ביטוי עדין מאד למצב הזה. ואז באה קלינטון ודפקה את המצב עוד קצת: לדבריה, הזהירו אותה קודם לנחיתה שיתכן שתהיה אש צלפים ושעליה ללבוש "את הדבר החסין כדורים" – אבל גם ש"ישנה הילדה הזו בת השמונה [הילדה הבלונדינית בצמות בסרטון הווידאו – יצ"ג] על המסלול, ואני לא יכולה, אני לא יכולה לחלוף על פניה, אני חייבת לפחות לברך אותה. אז בירכתי אותה, לקחתי את החומר שלה ואז הלכתי. וזה מה שאני זוכרת מזה".

אוי. צפו שוב בווידאו. אפשר לראות את קלינטון מחייכת, צוחקת, מחבקת את הילדה, כשברקע מרחפת צ'לסי, מחויכת גם היא. כולם נראים רגועים ולא נראה שמישהו לובש שכפ"ץ. יתר על כן, אני מתקשה להאמין שהתרגול של מאבטחי הגברת הראשונה כולל "ריצה בראש שפוף למקרה אש צלפים – אלא אם נתקל בהזדמנות צילום ייחודית". וכמובן, סביר להניח שבמצב שבו יש למלט את הגברת הראשונה אל מקום מאובטח, ילדה בת שמונה על המסלול אכן תהווה בעיה שיש להתעכב עליה, תוך שנותנים לצלף האויב האכזר כמה עשרות שניות יקרות לכוון את נשקו.

אז מה כבר אפשר לומר, אחרי זה, אם לא שיש לה בעיית נתניהו?

עדכון: קלינטון טוענת כעת שכשסיפרה את סיפור בוסניה, היא סבלה מחוסר שינה. הניסוח שלה ראוי לציטוט: "מדי פעם, אני בן אדם כמו כל אחד אחר… בפעם הראשונה ב-12 שנים בערך כשלתי בלשוני". מבריק.

עדכון II: ועכשיו מסתבר שקלינטון חזרה על הזיית הצלפים שלוש פעמים בשלושה חודשים. כנראה שהיא סובלת מבעיות שינה חמורות במיוחד. מן הראוי לציין שהיא מסלימה את הדימויים שלה לאורך זמן: בדצמבר, היא מדברת על כך ש"אמרו שיש חשש לאש צלפים"; בפברואר, היא כבר מדברת על כך ש"היה צריך להעביר את הטכס [ממסלול ההמראה – יצ"ג] פנימה בגלל אש צלפים" – היינו, אש צלפים ממשית; ובמרץ, היא כבר מדברת על "נחתתי תחת אש צלפים". כלומר, הסכנה להילארי גוברת עם כל גרסה של הסיפור. כמו בכל צ'יזבט טוב, בעצם.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

את הלפיד הזה צריך לכבות

אמש נערך טקס הדלקת הלפיד האולימפי, שבאירוניה חריפה יינשא לסין דרך טיבט. בפעם הראשונה בהיסטוריה של הטקס, נערך נסיון לשבש אותו: פעילים פרו-טיבטיים הגיעו למקום, בין השאר, עם דגלים שחורים ועליהם חמישה עיגולי-אזיקים. המשטרה הרחיקה אותם.

בסין, כמובן, שום דבר מזה לא דווח. העיתונות הסינית היום דיווחה על הטקס ללא דיווחים על ההפרעה. אנשי הטלוויזיה הסיניים, מיומנים מאד כמסתבר, הפסיקו את השידור בדיוק כשהתחיל הבלגאן.

סין מנהלת עכשיו מסע דיכוי נרחב. היא הודתה כבר שלא מדובר רק בטיבט, שם היא מנהלת מסע נישול של התושבים באמצעות מדיניות התנחלות פרועה (וכמובן, מנוגדת לחוק הבינלאומי) ובאמצעות הכחדת תרבותם; המהומות פשטו גם לחלקים אחרים של סין. כדי לוודא שאף סיני לא יראה שום דבר שהוא לא צריך לראות, יש שמועות שסין מתכוונת – לראשונה בהיסטוריה – למנוע שידור חי של טכס פתיחת האולימפיאדה. איזה ספורטאי עם מצפון עוד יכול ללבוש חולצה שכתוב בה משהו על טיבט, על דארפור, על זיבאבוואה, אולי אפילו על סין עצמה.

מספר המתקוממים שנרצחו על ידי כוחות הבטחון של סין איננו ידוע. גם לא מספר האנשים שנשלחו לגולאגים, או מספר המעונים. כמה יפה שאפשר, גם במאה ה-21, לנהל מדיניות כזו. נחשו מה היה קורה לדנמרק, נניח, אילו היתה נוקטת בצעדים דומים כנגד פוגרומצ'יקים מוסלמים עם הרבה פחות סיבות מוצדקות למרירות. איך היו מתייחסים אליה – או, למשל, לישראל – אם היתה חוסמת גישה ליוטיוב או לעשרות אתרי תקשורת אחרים, בטענה שהם "מלבים את האלימות". במקרה של אל ג'זירה, למשל, אפשר לטעון שזה בדיוק מה שהיא עושה.

אבל לסין השמאל – שתמיד יודע מתי כדאי ומתי לא כדאי למחות על פגיעה בזכויות אדם – קצת מוותר. סין, אחרי הכל, היא בצד של המלאכים. רק תאמר 'סין', ומיד שבה הנוסטלגיה לימים הטובים ההם, שבהם כל מה שידענו על היו"ר מאו הוא מה שהוא רצה שנדע.

ישנה תנועה הקוראת לביטול או החרמת האולימפיאדה בסין. איתמר שאלתיאל הסביר יפה מאד מדוע ראוי להחרים אותה. אבל החברים הוותיקים, שכל מה שנשאר מהקומוניזם שלהם הוא שנאה אוטומטית של המערב הארור, שניצח במלחמה הקרה, מתעלמים ממערכת הבריאות המזעזעת של סין; מתעלמים מכך שמצב זכויות העובדים בה הוא מהגרועים ביותר בעולם, שיש בה יותר הרוגים בתאונות עבודה מבכל שאר העולם כולו; מפנים את מבטם הלאה מהתעשיה של אברי האדם – ביניהם של נרצחים פוליטיים – שמשגשגת בה; מסתכלים הצידה, כמו אז, כשסארטר צווח שנמאס לו לשמוע על הגולאגים הסובייטיים; לא רוצים לדעת על היעדר החופש המוחלט, על הקפיטליזם-החזירי-של-מפלגה-אחת; ומעדיפים לייבב על גורלם של האיסלמיסטים בעזה מאשר להישיר מבט אל טיבט.

התירוץ האחרון, כפי שמכרו לנו הבוקר ב"הארץ", הוא שאין שום קשר בין ספורט ופוליטיקה ושחוץ מזה, חרם לא עובד. עד כמה שזה מפתה – ועד כמה שזה מוכיח את הטענה – נניח לשקר של הכותב, המנסה לטעון שג'ורג' בוש חתם על מספר הוצאות להורג השווה לזה של סין; סין מוציאה להורג כ-10,000 איש מדי שנה, בוש הרג 300. כולם, יש לציין, אחרי שעברו הליך משפטי שגם כאשר הוא כושל בעליל, לוקח בהליכה כל הצגה של הליך משפטי סיני, נתמקד, אם כן, בשתי הטענות הראשונות.

הטענה הראשונה, במחילה, היא בולשיט טהור. אתלטים באולימפיאדה מתחרים בקבוצות לאומיות ולא כפרטים. נערך חישוב מדוקדק של איזו מדינה קיבלה כמה מדליות. זה תמיד היה כך. האולימפיאדה היא, במידה רבה, ההתגלמות הפוליטית של הספורט. וכאקט פוליטי, האולימפיאדה היתה לעיתים קרובות בעייתית: ב-1936 פרץ ויכוח סביב השאלה האם להצדיע במועל יד כשהנבחרת עוברת מול היטלר; ב-1980, ניסו האמריקנים להחרים את האולימפיאדה במוסקווה בשל הפלישה הרוסית לאפגניסטן; וב-1984 הרוסים השיבו באותו מטבע והגוש המזרחי החרים את האולימפיאדה בלוס אנגל'ס.

או, טוענים תומכי סין; החרם לא עובד. באיזה מובן הוא "לא עובד"? סביר להניח שאולימפיאדה, מסוג כלשהו, תתקיים בסין. אבל הרודנות הסינית מתכוונת להפוך את האולימפיאדה לאירוע יחסי-ציבור, שמטרתו – כמו זו של האולימפיאדה של היטלר – להוכיח שסין היא חלק מהעולם התרבותי.

ואת זה אפשר לשבש. ההחרמה האמריקנית של אולימפיאדת מוסקווה לא ביטלה את האולימפיאדה – אבל היא העלתה משמעותית את המודעות לפלישה הסובייטית לאפגניסטן, גם בקרב תושבי ברית המועצות. וכמובן, יש דוגמא אחרת, מוצלחת הרבה יותר, שלא במקרה מעדיפים מעריצי מאו להתעלם ממנה: זו של דרום אפריקה בזמן האפרטהייד.

החרם על דרום אפריקה היה לא רק כלכלי אלא גם ספורטיבי. הספורטאים הדרום אפריקנים לא הורשו להשתתף באולימפיאדות, וגם לא במשחקי חבר העמים הבריטי. ולאומה שהדת השניה שלה היתה קריקט, זה כאב לא פחות ויש מי שיאמר שאף יותר מאשר החרם הפוליטי.

אז למה, בעצם, לא לנהוג בסין כפי שנהג העולם בדרום אפריקה? האם המשטר שלה יותר חופשי? יותר הוגן? פחות רצחני? או, שמא, סין פשוט גדולה מדי וחזקה מדי? זה תירוץ רווח – וזה משונה, כי הוא רווח בעיקר בקרב אנשים שאין להם שום בעיה עם ביקורת על ארצות הברית, למשל. בסופו של דבר, זה תמיד חוזר לתפיסה הנפשעת-מוסרית שכל האומות שוות, אבל יש אומות – בעיקר כאלו מהעולם השלישי, רצוי כאלו עם עבר קומוניסטי או פסוודו-קומוניסטי – ששוות יותר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מפוצץ את ההיסטוריה היהודית

הסיפור המרכזי, זה שכל ילד יודע, על ההיסטוריה היהודית הולך כך: הרומאים החריבו את בית המקדש השני ב-70 לספירה, ומאז חי העם היהודי בגלות, מקפיד שלא להתערב בגויים, שומר על טוהר דמו, וחולם לשוב לארצו – חלום שהוליד מספר משיחי שקר כשלמה מולכו ושבתאי צבי. בסוף המאה ה-19 – כאן כבר מתחילה הגרסה הציונית – בעקבות שורה של רדיפות, התעורר העם, והחל בשיבה המונית למולדתו, אותה מעולם לא שכח. זו הגרסה הקאנונית של ההיסטוריה היהודית; לכל אחד יש את הווריאנט שלו (החרדים, למשל, רואים בשיבה למולדת חטא, ולא תחיה לאומית), אבל זה הבסיס.

וכפי שמראה ספרו החדש של פרופ' שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", אין בו ולו מילה אחת של אמת.

הגליה? איזו הגליה?

בשיחה איתו, מציין זנד עובדה אחת פשוטה, שאין עליה עוררין: אין שום מקור היסטורי שמציין את הגליית היהודים. אף לא אחד. עד כה, לא כתב אף היסטוריון ולו ספר אחד על אקט ההגליה. אף לא אחד. וזאת מסיבה פשוטה מאד: לא היתה הגליה.

הגליה לא היתה מנהג רומאי. לכל היותר הם לקחו שבויים ומכרו אותם לעבדות, והגלו את המנהיגים, אבל הם חסרו הן את הטכנולוגיה והן את העניין בשינוע מיליוני אנשים. יתר על כן, הגליה לא היתה מועילה לאף אחד. מה הם היו עושים עם כל המוגלים הללו? גם כך, על פי המקורות ההיסטוריים, מספר השבויים הגדול כתוצאה מהמרד הגדול כמעט ושבר את שוק הסחר בעבדים.

מעבר לעובדה שאף מקור היסטורי – כלומר, בן הזמן או הזמן הקרוב – לא מציין הגליה (הוכחה מתוך שתיקה לאי קיומה), ישנן שורה של ראיות שמעידות שהיא לא התקיימה. נחזור לרגע לסיפור התלמודי המכונן, המדבר על הקמתה מחדש של היהדות לאחר חורבן הבית.

עסקה אפלה ביבנה

לאחר תחילת המצור על ירושלים, ולאחר שראה כיצד אשה ענוגה גוועת ברעב, נמלט רבן יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה, כשהוא מתחזה למת בתוך ארון קבורה, ומתייצב בפני אספסיאנוס (גיטין נו, א-ב). בן זכאי – או, ליתר דיוק, הבור שערך את התלמוד – מלהטט בהבליו, ומוכיח מתוך פסוקים שהוצאו מהקשרם, כמיטב המסורת התלמודית, שאספסיאנוס הספקני הוא קיסר רומא. זמן קצר לאחר מכן, מודיעים לאספסיאנוס שוואלה, הוא קיסר.

אדון העולם הטרי והמופתע שואל את בן זכאי כיצד יוכל לגמול לו, ובן זכאי נותן לו תשובה פשוטה: "תן לי יבנה וחכמיה ואת שושלת רבן גמליאל". אספסיאנוס מסכים, והאוליגרכיה הרבנית מתחילה את העסקה האפלה, במסגרתה היא תשמש כמשת"פית רומאית ובתמורה תזכה בשלטון מקומי. בכך, אגב, היא תירש את האוליגרכיה השנואה ("אוי לי מבית ביתוס, אוי לי מאלתם!/ אוי לי מבית חנין, אוי לי מלחישתם!/ אוי לי מבית קתרוס, אוי לי מקולמוסם!/ אוי לי מבית ישמעאל בן פיאבי, אוי לי מאגרופם!/ שהם כהנים גדולים, ובניהם גזברים, וחתניהם אמרכלים, ועבדיהם חובטים את העם במקלות") של הכהנים לבית צדוק.

קשה להניח שהפגישה בין בן זכאי ובין אספסיאנוס התקיימה כפי שהיא מתוארת, וזאת מכמה סיבות. ראשית, זמן קצר מאד לאחר המצור על ירושלים, כבר החל אספסיאנוס במסע לרומא, לקראת נצחונו במלחמת האזרחים של שנת ארבעת הקיסרים. שנית, קשה להניח שמועמד לקיסרות ימצא זמן לשיחה ארוכה עם רב בלתי מוכר (ואין סיבה להניח ששמו של בן זכאי היה מוכר למישהו, קודם למלחמה; הרומאים נשאו ונתנו עם הכהנים הגדולים או עם הסנהדרין כגוף).

אבל פגישה דומה מאד כנראה כן התרחשה, משום שמהלך ההיסטוריה מוכיח שהרומאים שמרו על חלקם בעסקת "תן לי יבנה וחכמיה" – וכפי שמוכיחה עמדתם של רוב הרבנים במרד בר כוכבא, 60 שנה לאחר מכן (ועל כך מיד), גם הם שמרו על חלקם. אז עם מי נפגש בן זכאי? המפקד הרומאי במקום היה טיטוס, בנו של אספסיאנוס, ומסיבות מובנות כותבי התלמוד לא הפגישו את גיבורם עם מחריב המקדש.

אפשר – וזו ספקולציה בלבד, אבל זו ספקולציה יפה – שהאיש שנשא ונתן עם בן זכאי היה ראש המטה של אספסיאנוס וטיטוס, איש הצללים שלהם, טיבריוס יוליוס אלכסנדר. הלה, שלא במקרה אנחנו יודעים עליו מעט מאד, היה בן אחיו של הפילוסוף היהודי פילון ובנו של ראש הקהילה היהודית באלכסנדריה, שנטש את הדת היהודית ועבר אל הפגאניות. אם יש מישהו שיוכל להבין את יכולתם של הרבנים לדכא את הלאומיות (או, ליתר דיוק, המשיחיות) היהודית, היה זה אלכסנדר.

כך או כך, האליטה הרבנית בדמותו של בן זכאי הבטיחה את נאמנותה לרומאים, והחלה במרץ בשיפוץ דמותו של המשיח. ממשחרר לאומי הוא הפך לדמות פלאית, שמדברת בלשון הציפורים. בתחילת המאה הראשונה רבו משיחי השקר (“You are the messiah! Trust me, I have followed a few!"), ולאחר החורבן הם מתמעטים מאד.

אלא שאליטה איננה קיימת בוואקום. השלטון שהובטח לרבנים הובטח להם על משהו. שושלת רבן גמליאל – האוליגרכיה לבית הלל הזקן – מתקיימת מעמלם ודמעתם, ממיסיהם של איכרי יהודה. השנאה בין האיכרים ("עם הארץ") ובין עושקיהם גדולה וידועה. האוליגרכיה הרבנית תתקוף אותם בחריפות: "לא ישא [תלמיד חכם – יצ"ג] בת עמי הארץ, מפני שהן שקץ ונשותיהם שרץ ועל בנותיהן הוא אומר 'ארור שוכב עם כל בהמה'… אמר ר'אליעזר: עם הארץ מותר לנחרו ביום הכיפורים שחל בשבת. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור 'לשחטו'; ענה להם, זה טעון ברכה וזה אינו טעון ברכה" – פסחים מט:ב', יש שם עוד סיפורים מרנינים.

אבל קיומו של "עם הארץ", על כל טינתו, שמתקיים יפה עד המאה הרביעית, מעיד כאלף עדים על כך שרוב העם לא הוגלה אלא נשאר על אדמתו. אוכלוסיות חקלאיות אינן נודדות.

מרד בר כוכבא ודעיכת הישוב היהודי בפלסטינה

הוכחה נוספת לכך שלא היתה הגליה המונית היא מרד בר כוכבא. אנחנו יודעים מעט מאד – היהודים לא נהגו לכתוב היסטוריה – על אירועי המרד הללו והם עדיין שנויים במחלוקת גדולה בקרב ההיסטוריונים. עם זאת, העובדות הבסיסיות הן שלאחר שורה של מה שנתפס כפרובוקציות רומאיות – איסור על סירוס שנתפס כאיסור על המילה, תכנית להקים מחדש את ירושלים כפוליס רומאית על מקדשיה הפגאניים – פרצה התקוממות פראית עוד יותר מקודמתה. כה עזה היתה הלחימה, עד שהקיסר הדריאנוס נאלץ להשמיט מאגרותיו לסנאט את הפתיחה המקובלת, "לי ולצבא שלום" – משום שהיא פשוט לא היתה אמיתית.

כלומר, 60 שנה אחרי חורבן הבית וההגליה המפורסמת – הבית נחרב ב-70, מרד בר כוכבא פרץ ב-132 והסתיים ב-135 – עדיין היו ביהודה מספיק יהודים כדי לארגן מרד חריף עוד יותר מקודמו. מרד שהיה כל כולו של "עם הארץ"; רק רב חשוב אחד, רבי עקיבא, תמך בו – וגונה בשל כך על ידי המסורת התלמודית.

אה! יאמרו לכם תועמלנים ציונים – אף היסטוריון ישר לא יטען זאת – הגלות החלה אחרי דיכוי מרד בר כוכבא! ושוב, אין שום ראיות תומכות בטענה הזו. אף מקור היסטורי לא טוען זאת. יתר על כן, ראיות היסטוריות וארכיאולוגיות מראות שלאחר דעיכה קצרה, הישוב היהודי ביהודה ובגליל שב ופורח, ולמעשה נכנס – יחד עם האימפריה הרומאית כולה – לתקופת זוהר קצרה, ששיאה ברבי יהודה הנשיא, מגדולי המשת"פים הרומאים ועורך המשנה. תקופת הזוהר הזו תבלם בפתאומיות, כמו בכל האימפריה, עם משבר המאה השלישית (עצמאות היתר של הצבא, האינפלציה הפרועה – תופעה בלתי מוכרת, שלא ידעו כיצד לטפל בה – ופלישות הברברים במערב והפרסים במזרח), שיביא את האימפריה המערבית אל קיצה ויעביר את מרכז הכובד של האימפריה המזרחית לביזנטיום.

עם התנצרות האימפריה, בתקופת קונסטנטינוס המכונה בפי עצמו הגדול (324 הוא תאריך מקובל), מתחילים היהודים ברחבי האימפריה להיעלם. ההיעלמות הזו איננה מלווה בפוגרומים נוצריים – יש מספיק כאלה, תודה ששאלתם, אבל הם מכוונים כנגד פגאנים – וההנחה היא שמדובר בהתנצרות המונית. הכמרים הנוצריים לא כינו את צאן מרעיתם "עם הארץ", תוך שהם בוזזים אותם, ועומס המיסים הנוצרי קל יותר.

נותרו בפלסטינה מספיק יהודים, עם זאת, כדי לסייע לפולשים הפרסים ב-614 להדוף את הצבא הביזנטי (ולטבוח בשבוייו). זמן קצר לאחר מכן – ב-636 – הגיע הכיבוש המוסלמי, והקהילה היהודית בפלסטינה נכנסת לדעיכה סופית. תוך זמן לא רב, מתאסלמים כמעט כל יושבי הארץ. הסיבה לכך לא היתה דווקא כפיה דתית: השלטון המוסלמי הכיר ב"עמי הספר", ואף שקבע כי עליהם להיות מושפלים לעומת המוסלמים, הסיבה האמיתית להתאסלמות היתה ככל הנראה הג'יזיה.

השליטים המוסלמים הראשונים לא הטילו מיסים על בני דתם. ההכנסות היחידות של השלטון היו ממס הסובלנות – הג'יזיה – שנאלצו בני הדתות האחרות לשלם. אנחנו יודעים שעד תחילת המאה השמינית, נכנסות הממלכות המוסלמיות למשבר פיננסי משום שלא נותרו די משלמי מיסים, היינו, רובם התאסלמו כדי להמנע מתשלום המס, שהמוסלמים היו פטורים ממנו.

קהילות קטנות של נוצרים ויהודים – יותר נוצרים מאשר יהודים – נשארו בפלסטינה גם לאחר הכיבוש המוסלמי. פלסטינה חדלה לשמש כמרכז יהודי חשוב – אבל זה קרה במאה השביעית, וזו לא היתה תוצאתה של הגליה. מה קרה לאותם יהודים מתאסלמים? סביר להניח שאנחנו מכירים אותם תחת השם "פלסטינים".

קהילה דתית מיסיונרית

אז איך בכל זאת יש יהודים בכל רחבי העולם?

או. ראשית, גם קודם לחורבן הבית השני, רוב יהודי העולם לא ישבו ביהודה ובגליל. קהילות גדולות שגשגו בפרס, במצרים – במיוחד באלכסנדריה – ובסוריה, ברומא ובאסיה הקטנה. אלו היו קהילות דתיות, לא לאומיות: המקדש בירושלים שימש להן כמרכז דתי, אבל הן לא התגייסו לצידם של המורדים ביהודה.

וכמובן, רובם המוחלט של היהודים לא היו, לא אז ולא היום, מצאצאי דוד ושלמה. ההתפוצצות הדמוגרפית של היהודים, החל מהמאה החמישית לפני הספירה והלאה, איננה מוסברת על ידי עליה חדה בשיעור הילודה: זה פשוט לא קרה בעולם העתיק, שגידול האוכלוסין שלו היה מוגבל על ידי יכולתו החקלאית להאכיל את עצמו. העליה במספר היהודים נובעת, עד כמה שאפשר לדעת, כתוצאה מתנועה רחבה מאד של גיור.

עלייתה של הנצרות מוסברת, בין השאר, ביכולתה להציע לפגאנים מחפשי=דרך דברים שהיהדות לא יכלה להציע – למשל, שותפות מלאה בקהילה גם מבלי לעבור את הריטואל הטראומטי של המילה (מספר הנשים המתייהדות היה תמיד גדול מזה של הגברים המתייהדים, וזה לא מקרה). וכשהנצרות עלתה – דבר שמתרחש בתקופה טראומטית ליהדות, לאחר חורבן הבית, ועם הפיכתה לסתגרנית – נעלם מאגר-הגיור שלה בעולם הידוע.

זנד מציין עובדה שמרבים להתעלם ממנה: שהיהדות נותרה דת מיסיונרית גם לאחר חורבן הבית. הוא מביא כדוגמאות את ממלכת חיימ'ר בתימן; את המלכה הברברית דהיה אל כהינה, שבלמה – לזמן מוגבל – את הצבא המוסלמי הפולש, שהיתה ממוצא יהודי; ואת ממלכת הכוזרים, אותה כינה בשעתו מייסד ההיסטוריוגרפיה הישראלית, שר החינוך לימים בנציון דינור, "אם גלויות מזרח אירופה". רוב היהודים, אז והיום, היו צאצאי גרים.

זו, כמובן, עובדה מאד לא נוחה לציונים. הציונות היא כת לאומנית-אתנית: היא ניהלה סיפור אהבה סוער עם הרומנטיקה של הדת והאדמה בגרסתה הגרמנית, והיא אימצה למעשה את הנראטיב הרומנטי הגרמאני. היא ראתה את היהודים כעם של איכרים-לוחמים, שנעקר בכוח מעל אדמתו והוגלה, ועכשיו הוא שואף לשוב לארץ מולדתו. היהודים, על פי המיתוס הזה, הם קהילה אתנית, קהילת דם.

אלא שזה לא כל כך מסתדר עם העובדה שבין יהודי תימן ובין יהודי פולין לא מקשר שום דבר פרט לדת. המאכלים שונים, התרבות שונה, המוסיקה שונה, כל מה שמייצג אתניות שונה; רק הדת זהה. וגם כאן יש הבדלים ניכרים: היהדות האשכנזית היא מונוגמית מאז המאה העשירית; יהדות ספרד היתה פוליגמית עד שלב מאוחר מאד, והפוליגמיה של יהדות תימן מוכרת בפסיקה הרבנית בישראל.

רגע, רגע…

אז אם העובדות לא מסתדרות, מאיפה מגיע המיתוס על ההגליה? איך זה שכולנו מכירים אותו?

זה סיפור מעניין במיוחד. ישראל יובל, חוקר היהדות הפרובוקטיבי תמיד (ספרו "שני גויים בבטנך" מומלץ מאד) כתב מאמר קצר בשם "מיתוס ההגליה מן הארץ – זמן יהודי וזמן נוצרי", הנוגע בשאלה שרוב החוקרים לא מוכנים לגעת בה במקל.

יובל חושף שהתפיסה של "מפני חטאינו גלינו מארצנו" מקורה בתלמוד הבבלי, שנכתב בפרס. התלמוד הירושלמי לא כותב על גלות – הוא יושב ביהודה, הוא יודע שלא היתה גלות! – אלא בשני מובנים: האחד, שעבוד פוליטי; השני – גלות בית ראשון. יובל מציין עובדה מעניינת נוספת: רוב הישראלים משוכנעים שהדמויות הנושאות את מנורת בית המקדש בשער טיטוס הם יהודים גולים; בפועל, אלה חיילים רומאיים.

מאיפה, אם כן, הגיעה התפיסה של גלות אל המקורות היהודים? כמו הרבה דברים אחרים – הקדיש הוא דוגמא בולטת – זו העתקה מן הנצרות. מימי יוסטינוס מרטיר במאה השניה והלאה, השתמשו הנוצרים באיסור על יהודים להתגורר בירושלים כהוכחה לכך שהיהודים הוגלו מארצם, כעונש על צליבת ישוע. יובל מעלה השערה שקביעת חורבן הבית כזמן תחילת הגלות היה נסיון לקצוב את זמנה של הגלות: מה שיש לו התחלה, יש לו גם סוף. אבל, כזכור, רוב היהודים מאז ומעולם היו 'גולים'. כלומר, היהדות אימצה למעשה את הנראטיב הנוצרי והאנטישמי של "היהודי הנודד".

בהשענו על היסטוריון היהדות ישראל יובל הפרובוקטיבי תמיד, מציין זנד שגם התפיסה התלמודית של "מפני חטאינו גלינו מארצנו" היא מאוחרת מאד, איננה קיימת בתלמוד הירושלמי אלא רק בבבלי – כותבי התלמוד הירושלמי היו, הם עצמם, עדות חיה לאי קיומה של הגליה – ושמקורה ככל הנראה בתפיסת "היהודי הנודד" הנוצרית.

כתב אישום חריף

זנד מראה היטב עד כמה הנראטיב הציוני מבוסס על אתניות-עוברת-בדם, ואיך יצרה התפיסה הזו את החברה הישראלית הגזענית של ימינו, שבה קשה למצוא רחוב שאין בו כתובת "מוות לערבים", שבה המיעוט הערבי מודר בעקביות מכל תפקיד בחברה וסובל אלימות משטרתית דיספרופורציונלית. וכל זה נשען על מסורת היסטוריוגרפית אתנוצנטרית, גרמנית במקורה, שבלקראת סוף המאה ה-19 החלה לתאר את היהודים כעם – זו תופעה יהודית-אירופית

יתר על כן: זנד מציין שהפלסטינים הם ככל הנראה צאצאי היהודאים של בית שני, שמעולם לא גלו מאדמתם. רק במאה ה-19, בעקבות התעוררות התנועות הלאומיות באירופה, התחילו היהודים לתאר את עצמם כעם – וזו תופעה יהודית-אירופאית, שהושפעה באורח ניכר מהתעוררות הלאומיות במרכז ומזרח אירופה. לתופעה זו, רצוי לציין, אין מקבילה ביהדות ארצות האיסלם; הלאומיות הגיעה לשם במאוחר מאד.

ספרו של זנד מציג את הציונות כטרגדיה מתועבת במיוחד: צאצאי טטארים מהגרים בהמוניהם לפלסטינה, עוקרים מאדמתם את התושבים המקומיים שישבו שם מימי הרומאים, וביהירותם טוענים כי הם-הם בעלי המקום, וכי יושביו הם-הם הפולשים. לא סביר שהישראלים היהודים יעניקו מחילה לזנד, או יטרחו לעיין בו ברצינות; לכל היותר ינפנפו בו כדוגמא לפתיחותה – היחסית – של החברה הישראלית מול אלו הסובבות אותה. ולעזאזל העובדות.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

(יוסי גורביץ)

מסתבך בשקריו

לא כל כך הולך לו, לבנימין נתניהו. הוא הגיש בתחילת השבוע תביעת דיבה כנגד ערוץ 10, שחשף את ההתנהגות הבזיונית שלו בלונדון. זה היה הימור על כל הקופה – ובינתיים, נראה שנתניהו מפסיד.

לנתניהו היו שורה של טענות, ונראה שהן נסתרות זו אחר זו. הטענה הראשונה שלו שהנסיעה המתוארת בערוץ 10 – זו שהיתה באמצע המלחמה – היתה נסיעת עבודה, הוא נסע להטיף לגויים. נניח עכשיו לעובדה שאיך לומר, הוא לא מי יודע מה הועיל; זה קשור יותר לתפיסה הישראלית המוזרה, האומרת שאין דבר תועבה שהיא מבצעת שאיננו ניתן לתירוץ באמצעות החיה המיתולוגית ההיא, ההסברה, שתמיד היא פצועה משום מה. נצא מנקודת הנחה שמסע ההופעות של נתניהו, אם לא הועיל לישראל, גם לא הזיק לה.

השאלה המתבקשת היא, במקרה כזה, אם נתניהו תמיד לוקח את הילד לעבודה; כי ללונדון – במה שהיה, יש להזכיר, בשבוע הלחוץ ביותר במלחמה, שבו התברר לישראלים שהם מובסים בלבנון –  הוא לקח גם לקח.

הטענה השניה של נתניהו היתה שהוא שילם מכיסו. זו טענה שמוטב לה שלא היתה מושמעת, ראשית כי נוהגו של נתניהו שלא לשלם הפך לשם דבר ושנית – כי היא הוכחשה מיד. המיליונר שהזמין אותו לבריטניה, ג'ושוע ראו, אמר כי נתניהו החזיר לו 1,500 ליש"ט – עשירית בלבד מן ההוצאות

אחר כך טען נתניהו שמדינת ישראל "לא שילמה שקל", וכי ההוצאות כוסו על ידי הבונדס. ושוב, ראוי שהוא לא היה מדלדל את מאגרי החמצן העולמי בהפרחת השטות הזו. הבונדס הוא ארגון של מדינת ישראל. הוא כפוף לחשב הכללי של האוצר. כל שקל שהוציא הבונדס על כביסה, תיאטרון ותסרוקת, הוא שקל שלא נכנס לקופה הציבורית. אין שום אפשרות לטעון שנתניהו לא יודע את זה, כי הוא היה שר האוצר וככזה, הבונדס היה כפוף לו. אגב, החשב הכללי? ההוא שאישר בלי למצמץ את כל ההוצאות? הוא אותו אדם מסור להגנה על האוצר הציבורי, ירון זליכה. כנראה שהוא חשב שאלה הוצאות הכרחיות.

הבוקר חשף "ידיעות אחרונות" – גילוי נאות: הח"מ מספק שירותי פרילאנסר לאחת הזרועות של רשת מוזס, כלכליסט – שנתניהו הצליח להוציא מהבונדס עוד שתי נסיעות, שערכן בלשון המעטה (אפילו לדעת הבונדס) מפוקפק. בשתיהן, שהה נתניהו במלונות יקרים במיוחד, לשתיהן הוא לקח את שרה והילדים, ושתיהן נפלו, במקרה או שלא במקרה, על חופשות חג.

רגע, רגע – אם הבונדס לא חשב שיש תועלת בנסיעות של נתניהו, מדוע הוא אישר אותן? אה. נשיא הבונדס הוא עסקן הליכוד הוותיק יהושע מצא, שבמשך שנים ארוכות היה חבר כנסת טרחן במיוחד. הוא הצליח אפילו להיות פעם שר הבריאות. ראש הממשלה האחראי עליו היה, ניחשתם נכון, בנימין נתניהו.

מצא לא ניסה להגן בגופו על אוצר המדינה ולמנוע נסיעות שהוא מודה שהיו בזבזניות. באחת מהן, נסיעה לצרפת כשנתניהו היה שר אוצר, ב-2004, הבטיח נתניהו להשתתף ב-50% מההוצאות. הוא ניסה להתחמק מההבטחה הזו, והתוצאה היתה – על פי הדיווח – סצינה מכוערת במלון היוקרה, כששרה צווחת שהמלון מונע מזון מילדיה.

באותה נסיעה, אגב, הוציא נתניהו לטענתו כ-3,628 דולרים מכיסו. בהנחה שזה היה 50% ממחיר הנסיעה (ובהנחה שהוא דובר אמת), המדובר בהוצאה כוללת של 7,256 דולרים לשבוע; שער הדולר היה 4.33 ₪, וההוצאה הכוללת היתה כ-31,400 ₪. היינו, החופשה של נתניהו עלתה קצת יותר משמונה משכורות חודשיות בשכר מינימום, שכנגד העלתו נאבק בכל כוחו. נראה שהוא עדיין לא מבין מה לא בסדר בזה.

אבל אפילו היה נתניהו משלם על כל נסיעותיו מכיסו, ולא משתמש בגוף רשמי של מדינת ישראל כסוכן נסיעות, לא בטוח שהוא יוצא מהסיפור בסדר. אפילו אם נניח שאין בעיה מוסרית בהוצאות כאלו מצד מי שמתיימר להיות שליח ציבור, עולה השאלה מאיפה הכסף. נתניהו היה, רוב מוחלט של ימיו, עובד ציבור. הוא ייבב שלאחר שהובס בבחירות 1999, התחוור לו שהוא צריך לחיות מ-1,000 דולר בחודש, סכום שלדבריו – וראוי לציין שדברים אלו לא יושמו על אחרים – אי אפשר לחיות ממנו.

שהייתו של נתניהו מחוץ למערכת הפוליטית היתה קצרה; הוא חזר לתפקיד שר (במשרד החוץ) בימי הדמדומים של ממשלת שרון הראשונה, בנובמבר 2002. הציבור זכאי לדעת כיצד התעשר במהירות רבה כל כך, ואיך אימץ לעצמו כל כך מהר גינונים של בן האלפיון העליון. כן, זו שאלה שיש להפנות גם לאולמרט וברק, שהתעשרות הבזק שלהם מעוררת פליאה, אם לא חשד – אבל על אחת כמה וכמה שיש להפנות אותה למייצג פר אקסלנס של הקפיטליזם החזירי בישראל, למי שריסק את רשת המגן החברתית בישראל, שחלם על הפרטת שירותי הרווחה, שבחוצפתו דיבר על "האיש השמן" שהוא המגזר הציבורי בעודו שואב מבורות השומן.

כי כפי שאנחנו רואים היום, עם קריסת בר סטיירנס והמשבר האמריקני, עם הפאניקה של "קברניטי המשק" המשליכים מאחורי גוום את כל העקרונות של "אי התערבות במשק" ודורשים מהנגיד התערבות כזו בדיוק כשהמשבר מגיע אליהם, הוא שמדובר בקפיטליזם-של-חברים, קפיטליזם של שמור לי ואשמור לך, קפיטליזם שאין לו דבר וחצי דבר עם שוק חופשי. רצוי, אם כן, שנדע מי הם החברים הטובים של נתניהו, מי הם המצנאטים שמממנים את מלונות הפאר שלו, לפני שאביר ההפרטה יספיק למכור להם את שאר המדינה. 

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

טיוח בשידור חי

מטען חבלה נשלח אתמול לבית משפחה באריאל, מוסווה כמשלוח מנות. אחד מבני המשפחה, בן 15, פתח אותו ונפצע קשה; אחת מגפיו נקטעה והרופאים נאבקים על הצלת ראייתו.

יש להניח שמי שאחראי לפיגוע הזה לא יימצא מעולם, מפני שלאירוע יש את כל הסממנים של טרור יהודי. המשפחה היא "יהודית משיחית", היינו יהודים המקבלים את ישוע כמשיח, כלומר הבוגדים האולטימטיביים; ראש עיריית אריאל מגדיר אותם כ"מיסיונרים"; והפיגוע אירע בחג הנקמה היהודי.

והנה מתחיל, לנגד עיננו, תהליך הטיוח. את הקורבנות, המשטרה מגדירה כ"כת". וכת, כידוע, היא לא דבר שצריך להתעכב עליו יותר מדי. וזה עוד בוויינט ו"הארץ", שמתייחסים לאירוע גם היום; בנרג הוא צלל כאבן במים אדירים – ואולי טוב שכך, כי העיתון המיינסטרימי של היהודים הגאים מביא הערכה אחרת של המשטרה: מדובר באירוע פלילי. (תגובה שלי שם, שציינה את הפרסום ב"הארץ" ואת החשד לטרור דתי, לא פורסמה). כמה נוח.

עוד שבועיים, לא יהיה זכר לאירוע הזה. הוא ייעלם בתהומות הנשיה, יחד עם שאר ההתנכלויות – הקטנות, היומיומיות, שלעולם אינן נפתרות – לנוצרים וליהודים משיחיים. ככה זה: אנחנו לא רוצים לזכור את הטרור חובש הכיפה. אז, שהאי-זכרון הקולקטיבי שלנו יעשה את שלו והאירוע ייעלם, הנה תזכורת. יש לקוות שזה הפיגוע היהודי האחרון בחג הנקמה השנה.  

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

למות מקנאה

בין הפריימריז האחרונים ועד הפריימריז הבאים – 22 באפריל, בפנסילבניה – לא אמור לקרות הרבה; המרוץ לנשיאות ארצות הברית נגרר הלאה. אבל, בניגוד לציפיות, שלשום היה אחד השיאים שלו, כשאובאמה נשא נאום שהוגדר כמעט מיד היסטורי.

סביר להניח שאובאמה היה מעדיף לוותר על התענוג. הוא נגרר לנאום הזה עקב תקלה קשה: הכומר הפורש של קהילתו, ג'רמיה רייט (Wright), נתפס בשורה של אמירות בעייתיות, כגון "עלינו לומר 'אל, ארור את אמריקה'", כשהוא מתייחס לשורה של עוולות שבצעה ארה"ב. הדברים קיבלו מיד תהודה רחבה, וציירו את אובאמה בדיוק כמה שהוא מנסה להמנע ממנו: שחור זועם.

הנוהל הפוליטי המקובל במקרים כאלה הוא להשליך את התומך הבעייתי אל מתחת לגלגלי האוטובוס הקרוב. קלינטון נפטרה מכמה מתומכיה, הבולטת שבהן ג'ראלדין פרארו; אובאמה הביא להתפטרותה של יועצתו המחוננת, סמנתה פאואר, לאחר שזו כינתה את קלינטון "מפלצת". תחילה נראה שזה מה שאובאמה יעשה: רייט התפטר מתפקידו בקמפיין של אובאמה.

ואז הוא אימץ אותו בחזרה אל חיקו. ב"שבוע הקדוש" שאחרי פסחא, בנאום המשמעותי ביותר בפוליטיקה האמריקנית מאז "יש לי חלום" של מרטין לותר קינג, אובאמה העז לדבר על מה שאין מדברים עליו: היחסים בין הגזעים בארה"ב, ולהציב מחדש את ההבחנה בין דחיית החטא ובין השלכת החוטא. הנאום ארוך – כ-5,000 מילה – אבל מאד שווה קריאה, ואני מתכוון לצטט ממנו באריכות.

אני מניח שהוא ינותח שוב ושוב; אני מזהה בפתיחה שלו, מיד, הד ברור לנאום גטיסברג. הוא מתחיל בשבחים לחוקה האמריקנית, ואז מציין ש"לא היה די במילים על קלף לשחרר את העבדים, או להעניק לאנשים, בני כל הצבעים והאמונות, את זכויותיהם וחובותיהם המלאות כאזרחי ארצות הברית": המאבק לשיפור הוא תמידי. לא, אומר אובאמה, האיחוד איננו מושלם, והוא לא יהיה מושלם לעולם; אבל אפשר לקרב אותו יותר לשלמות.

הוא מנתח את הכעס בקהילה השחורה, מסביר את הרקע לזעמו של רייט – ואז דוחה את החרון הזה. דבריו של רייט שיקפו, הוא אומר, "תפיסה מעוותת בתכלית על הארץ הזו; שרואה את הגזענות הלבנה כפושה כמגפה; שמעלה על נס את מה שפגום באמריקה מעל מה שטוב בה". השגיאה הבסיסית של רייט היא "לא על כך שדיבר על גזענות בחברתנו; היא בכך שדיבר כאילו חברתנו קפואה ובלתי משתנה, כאילו לא היה שינוי; אבל אנו יודעים, ראינו, שאמריקה יכולה להשתנות".

אבל הוא לא דוחה את רייט. "אני מתוודה שאילו כל מה שידעתי על הכומר רייט היו שבבי הדרשות הללו, ששודרו שוב ושוב… או אילו כנסיית טריניטי תאמה את הקריקטורה שלה שהפיצו כמה פרשנים, אין ספק שהייתי מגיב בדרך דומה [לזו של רוב המגיבים]. אבל האמת היא, שזה לא כל מה שאני יודע על האיש"; וכאן באים שבחיו של רייט, ושבחי הכנסיה: "טריניטי מייצגת את הקהילה השחורה בכללה: הרופא ואם-הסעד, הסטודנט המצטיין וחבר הכנופיה לשעבר… הכנסיה מכילה במלואה את הנדיבות והאכזריות, האינטליגנציה החריפה והבורות המדהימה, המאבקים וההצלחות, את האהבה, וכן – את המרירות והאפליה שמהווים את החוויה השחורה באמריקה".

הוא לא יכול, אומר אובאמה, להתכחש לרייט כפי שאינו יכול להתכחש לקהילה השחורה, "או את סבתי הלבנה, אשה שסייעה לגדל אותי, אשה שהקריבה שוב ושוב למעני, אשה שאוהבת אותי יותר מכל דבר אחר בעולם – אבל גם אשה שהתוודתה פעם על הפחד שהיא חשה בעברה על פני גבר שחור ברחוב, ושביותר מהזדמנות אחת הביעה סטריאוטיפיים גזעיים או אתניים שגרמו לי להתכווץ".

ואז הוא שולח יד אל קהילת הצווארון הכחול הלבנה: "כעס דומה קיים בחלקים של הקהילה הלבנה. רוב האמריקנים הלבנים בני המעמד העובד והמעמד הבינוני אינם חשים שהם זכו לפריווילגיה כלשהי בשל גזעם. החוויה שלהם היא חווית מהגרים: עד כמה שזה נוגע להם, איש לא נתן להם דבר, הם בנו הכל מכלום. הם עבדו קשה כל חייהם, פעמים רבות רק כדי לראות את עבודותיהם עוקרות אל מעבר לים, או את הפנסיה שלהם מושלכת, לאחר שנים רבות של עבודה. הם חרדים לעתידם, וחשים כיצד חלומותיהם חומקים מהם; בעידן של משכורות שאינן עולות ותחרות גלובלית, ההזדמנות נראית יותר ויותר כמשחק סכום אפס, שבו חלומותיך מתגשמים על חשבוני." גם את הזעם שבקהילה הלבנה, שחשה נפגעת ממדיניות של "אפליה מתקנת" – אוקסימורון, אפליה אינה יכולה לתקן – מבין אובאמה, והוא מסרב לקרוא לו גזענות.

ואז הוא שובר את המשחק הרפובליקני שנמשך כבר יותר מ-20 שנה: "כפי שהכעס האפרו-אמריקני הוכיח עצמו לא פעם כמזיק לעצמו, הטינה הלבנה הזו הפנתה את תשומת הלב מהאשמים האמיתיים במעיכתו של המעמד הבינוני: תרבות תאגידית רוויה בסחר פנימי, נהלי ניהול חשבון שנויים במחלוקת, ותאוות בצע קצרת-טווח".

עכשיו, אומר אובאמה, "אנחנו יכולים לשדר את דרשותיו של הכומר רייט בכל ערוץ, כל יום, לדוש בהם שוב ושוב עד הבחירות… ואנחנו יכולים לזנק על כל פליטת פה של תומכי הילארי… נוכל לעשות את זה.

"אבל אם נעשה את זה, אני יכול לומר לכם שגם בבחירות הבאות נדון באיזו הסחת דעת. ואחר כך, בעוד אחת. ובעוד אחת. ושום דבר לא ישתנה. זו אפשרות אחת. או, שברגע הזה, במערכת הבחירות הזו, נתאחד ונאמר "לא הפעם". הפעם אנחנו רוצים לדון בבתי הספר המתפרקים, הגוזלים את עתידם של ילדים שחורים ולבנים ואסייאתיים והיספניים… הפעם אנחנו רוצים לדבר על כך שהתורים בחדרי המיון עמוסים בלבנים, שחורים והיספנים שאין להם ביטוח בריאות… הפעם אנחנו רוצים לדבר על המפעלים הסגורים, שפעם סיפקו מחיה נאותה לגברים ונשים מכל הגזעים, ועל הבתים העומדים למכירה שפעם השתייכו לאמריקנים בני כל הדתות, כל המחוזות, כל אורחות החיים".

ויש עוד. הנאום הזה יצוטט, אני מוכן להמר, שוב ושוב. לא מיותר לציין שאובאמה התעלם במופגן מהרעיון של ייצור "סאונדבייט": הוא נתן נאום של 5,000 מילה. ואולי, בעידן שבו כל אחד יכול לקרוא את כל הנאום או לצפות בו, חלף זמנו של הסאונדבייט?

 

*           *            *            *            *

התגובה התקשורתית על הנאום היתה יוצאת מן הכלל. השמאל האמריקני, שחלקים ממנו ראו את אובאמה כמתון מדי בשל סירובו להבטיח להאכיל את הרפובליקנים במה שהם האכילו את הדמוקרטים שמונה שנים, התגבש סביבו מיד. צופים בנאום, שחורים ולבנים, בכו; ציניקנים מושבעים החליטו שזה לא היום

ואז מייק הקאבי, הכומר הרפובלקני שפרש מן המרוץ, יצא להגנת רייט ואובאמה. אחרי שדיבר על דרשות מאולתרות שיוצאות משליטה, שלא היו נראות כך אילו נכתבו, הוא אמר: "ויש עוד דבר אחד שצריך לזכור. עד כמה שקל ללבנים בינינו לומר 'אלה הצהרות נוראיות!", – אני גדלתי בדרום המופרד מאד, ואני חושב שאנחנו צריכים לגלות יותר הבנה… כלפי אנשים שגדלו תוך שמכנים אותם בשמות גנאי, שאמרו להם 'אתם צריכים לשבת ביציע כשאתם הולכים לקולנוע. אתם צריכים להכנס למסעדה בדלת האחורית. ואתם לא יכולים לשבת שם עם כל השאר. יש חדר המתנה מיוחד אצל הרופא. והנה המקום שבו תשבו באוטובוס…'. ואתם יודעים מה? לעיתים אנשים מטפחים טינות, ואתה פשוט צריך לומר: כך גם אני, כנראה. כך גם אני, כנראה. למעשה, סביר שאני הייתי שומר יותר טינה".

זו היתה חריגה גסה מקו המפלגה הרפובליקני. הקאבי עשה אותה בכל זאת. הוא עשה אותה למרות שהוא רוצה להיות סגן הנשיא של מק'קיין. וזו לא החריגה הראשונה שלו: הוא היה המועמד הרפובליקני היחיד שהגיע לעימות פומבי בין המועמדים לנשיאות שאורגן על ידי ארגון לקידום השחורים, והוא דחה את הקו הנייטיביסטי של מפלגתו ואמר שהוא מסרב למנוע שירותים מילדי מהגרים לא חוקיים: "לא אעניש ילדים בגלל פשעי הוריהם. אנחנו יותר גדולים מזה".

פרשנים שונים השוו השבוע את אובאמה, לאחר הנאום, לנשיא הבדיוני בארטלט מהסדרה "הבית הלבן". ייחודה של הסדרה הוא שהיא הוגנת גם כלפי הרפובליקנים – שלעיתים מקבלים את השורות הכי טובות. הרפובליקנים של "הבית הלבן" איננה מפלגת הערפדים שלמדנו להכיר בשמונה השנים האחרונות. אם אובאמה היה בארטלט, הקאבי – על כל בורותו המוצהרת, על כל תמיכתו ב'בריאתנות' – התעלה למדרגת יריב רפובליקני ראוי.

איפה, לעזאזל, האובאמה שלנו? זו תהיה שאני שומע יותר ויותר מיותר ויותר אנשים משכילים. איך, לעזאזל, נתקענו בין דבר וכולרה, בין אולמרט, נתניהו וברק? רבאק ערס, זו התוצאה הסופית של הקבוצה שהוציאה את שפינוזה ואיינשטיין, בין רבים וטובים? אולמרט ונתניהו? זה כל מה שאנחנו מסוגלים לו? זה השיא של היכולת הפוליטית שלנו?

התשובה – הדי צינית, לצערי – היא שכל דבר אמריקני מגיע לכאן באיחור של 15 עד 20 שנה. חלק מהדברים – תפיסת אזרחות, למשל – מעולם לא אימצנו. יש לנו איזה 15 שנים לחכות, אם כן.

עד אז, נותר רק למות מקנאה.


ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

זה לא בן גביר

מאות חוליגנים חובשי כיפות הגיעו אמש לג'בל מוכבר, התעמתו עם שוטרים, פרצו מחסומים, וניסו לבצע פורים שמח בתושבים המקומיים. כל אזרח אחר שהיה פורץ מחסום, במיוחד אם קוראים לו מוחמד והוא גר בכפר בלתי מוכר, כבר היה חוטף כדור באוויר של הריאות. אבל לבהמות הקדושות אנחנו רגילים לוותר – מה גם שמדובר בירושלים ובמשטרת ירושלים, שחיים חפר הגדיר כבר בשנות השמונים כ"משטרה של כ"ך".

המשטרה מודיעה שהיא הופתעה. האמת, גם אני. אמנם, היתה התרעה מודיעינית מוצקה: כרוזים קראו כבר לפני שבוע לצאן הקדושים להגיע לג'בל מוכבר, לקחת את החוק לידיים ולהרוס את "בית המחבל". הסיוע המוסרי מצד דיכטר ואיציק ודאי לא הזיק: אפילו 'השמאל' (לתפיסתם, כל מה שמשמאל לכהנא הוא שמאל) איתנו.

במבט ראשון, אלה נראים כמו הכרוזים שהתרגלנו אליהם. איתמר בן גביר, אשף התקשורת שמריץ את הקמפיינים של ברוך מרזל, מסוגל להנפיק אותם מתוך שינה. ועד כה, בדרך כלל הם לא הצליחו לייצר יותר מאשר גימיק, כמו נסיונות לעלות להר הבית עם כבש במטרה להקריב אותו בפסח (המשטרה בלמה את העליה, לכבש שלום). נסיונות לארגן משהו גדול יותר, כמו "רבבה" – הנסיון להביא 10,000 אנשי ימין להר הבית, כדי לשבש את תכנית ההתנתקות – גוועו בקול חלושה.

ככתב בנענע, יצא לי לעבוד די הרבה מול בן גביר. קשה שלא לחבב את השרץ הקטן. מדובר בגאון תקשורת בלתי מוכר, ומה שהוא שכח על זכויות אדם ואזרח, רוב עורכי הדין כבר לא ילמדו. ראיתי אותו עושה סיבובים סביב עורכי הדין של הפרקליטות שהזכירו, אבוי, את סרטי רואד ראנר, כשהפרקליט בתפקיד הקויוטה. כמעט בכל פעם שהוא נכנס במשטרה – שבתסכולה, מפעילה מולו את כל כוח הקלגסות שלה – הוא ניצח. הוא הצליח לגרום למשטרה לשלם על מזונו של הכלב שלו, צ'ומפי, אחרי ששוטרים כיוונו נשק אל הכלב (מיפ מיפ!). כמי שיודע שפעילי הימין הקיצוני נתונים להטרדה בלתי פוסקת ולעיתים קרובות בלתי מוצדקת מצד המשטרה, קשה שלא להעריץ את השימוש המושכל, הנתעב והמבריק בו זמנית, שעושה בן גביר בזכויות האדם כדי לחתור תחת הדמוקרטיה הישראלית, שאת ערוותה הוא חושף לעיתים כה קרובות. אתה כל הזמן אומר לעצמך "אם הוא רק היה בצד שלנו…".

אבל הוא לא, כמובן. הוא לחלוטין בצד האחר, גם אם החוזר בתשובה הזה גרר איתו לצד האופל שקיעין של מנהגים חילוניים כמו החזקת כלב. מצד אחד, בן גביר הוא הדובר הבלתי מעורער של הימין הקיצוני. אין אף אחד אחר בצד ההוא של המפה הפוליטית, שבו סלידה מן התקשורת באה עם חלב האם, שמסוגל ללהטט כך בתקשורת. בן גביר יודע שכל ביפר שהוא מנפיק יצליח להכנס לפחות לשני אתרי תקשורת, בדרך כלל ליותר. מצד שני, כפי שיעיד הכשלון של "רבבה" ומספר האנשים המועט שמתלווים אליו במסעותיו להגחכת המשטרה והפרקליטות, המשקל הממשי שלו ושל מרזל קטן.

אז למה "רבבה" נכשלה, וההסתערות על ג'בל מוכבר היא הצלחה – תקשורתית, על כל פנים – כבירה? כי הפעם אשף התקשורת כיוון היטב לנקודות הנכונות של הציבור שלו. הזעם על הפיגוע במרכז הרב הכניס את הכתומים להיסטריה. הזעם היה כה גדול, עד שהרבנים הסכימו לצאת מן הצללים.

עד כה, הרבנים שיחקו תפקיד אפל מאד: הם נתנו פסקי דין שאישרו פיגועים – המחתרת הראשונה, רצח רבין, ולפי דיווחי ערוץ 1, גם אחרי מרכז הרב – אבל לא הסכימו להיחשף. כשחשף יואל בן נון את דב ליאור ונחום רבינוביץ' כרבנים שהנפיקו את הפאתווה לרצח רבין, הוא הפך במהירות למנודה בציבור שלו-עצמו, ונאלץ – הוא ולא הרבנים – להסתובב עם שומרי ראש.

היציאה של הרבנים מן הארון התחילה כבר בשבוע שעבר, כשפסק הלכה הקורא "לכל אחד לתאר לעצמו מה האויב זומם לעשות לנו, ולקיים בו מידה כנגד מידה" פורסם בירושלים. נעזוב עכשיו את המופרכות האינהרנטית הקיימת בתפיסה שיש ל"נקום" במישהו על סמך מה שאתה מדמיין שהוא רוצה לעשות לך, ונתמקד בשתי עובדות: האחת, שהכרוז הסתיים בקריאה ל"ונקהלו היהודים בעריהם לשלוח יד במבקשי נפשם" – ציטוט מתוך מגילת אסתר הנקראת בחג הנקמה היהודי פורים, וקריאה די מפורשת לפעולה; ובכך שהכרוז הזה היה חתום.

בין החותמים אפשר למצוא את דוד דרוקמן, החב"דניק שמכהן כרב קרית מוצקין, שקרא בעבר להטלת "פולסא דנורא" על ראש הממשלה דאז שרון; את יעקב יוסף, בנו הסורר והימני מאד של עובדיה יוסף; עידו אלבא, שהורשע ונאסר בעבר לאחר שפרסם חוברת בכותרת המעודדת "הלכות הריגת גוי"; והרוצח המורשע עוזי שרבף, מאנשי המחתרת הראשונה, שהיה בין מבצעי הטבח במכללה האיסלמית. בין הרבנים שהגיעו בג'בל מוכבר אמש, היו אליקים לבנון מאלון מורה, שמאז ההתנתקות מטיף ל"השתלטות אמונית" על השלטון בישראל, ודודי דודקביץ' מיצהר, שנחשב לסמכות הרוחנית של "נוער הגבעות" – במידה והאנרכיסטים האלה בכלל מקבלים סמכות כלשהי.

זה כבר לא בן גביר, על כל גאונותו, וגם לא התמהונות של נדיה מטר. הם תמיד תופסים את תשומת הלב של התקשורת; אבל הם מעולם לא הצליחו לארגן משהו בסדר גודל כזה. הרבנים הם העיקר, הם הכוח הדוחף, ויש מקום לחשוש שהם יידו אתמול את האבן הראשונה של מלחמת האזרחים הישראלית, בזהותם את נקודת השבר הבולטת של הרפובליקה: מיעוט ערבי גדול השנוא על רוב האוכלוסיה היהודית, מיעוט שממילא נתפס בחוגים רבים כעמלק, מיעוט שפגיעה בו לא תביא לתגובת-נגד קשה מצד רוב הציבור – אבל המשטרה והממשלה יתקשו להגן עליו. וזה, כמובן, יביא לרדיקליזציה של הציבור הערבי, וחוזר חלילה, עד שמלחמת אזרחים – "טיהור הארץ", במונחי הימין – תהיה לא רק סבירה, אלא בלתי נמנעת.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

ספקולציה פרועה, מה שנתניהו לא מבין, כנירון מול חורבות רומא, והמנוע של הקטר הישראלי: ארבע הערות על המצב

ספקולציה פרועה: פעם, לא כל כך מזמן, מוטט ג'ורג' סורוס את כלכלת דרום מזרח אסיה כמעט לבדו. הוא קנה כמויות גדולות של המטבע המקומי, מה שהקפיץ את מחירו מעבר למחירו "האמיתי", מה שגרם לעוד ספקולנטים לקנות את המטבע, והעלה את מחירו עוד יותר. ואז, בוקר אחד בהיר, שפך סורוס לשוק את כל יתרות המטבע שלו, זרק שורה של מדינות למשבר כלכלי מתמשך, הרס את חייהם של מיליונים, וגרף עוד כמה מיליארדים שהוא לא באמת צריך.

בעולם מתוקן יותר, אדם שרושש בכוונת מתכוון מיליוני אנשים כדי לשפר קמעא את חשבון הבנק התופח ממילא שלו, היה מועמד בזריזות אל הקיר הקרוב ומוצא להורג על ידי כיתת יורים, שנבחרה בבהילות שהיתה גורמת לחיסולם של הערפדים הרומנים ב-1989 להיראות הליך שקול ומתון. בעולם שאנו חיים בו, ראו זה פלא, סורוס הוא אלילו של השמאל האנטי גלובליסטי. היי, הוא מתנגד לבוש.

ולמה אני מזכיר את זה עכשיו? בגלל שמה שקורה בשבועות האחרונים לשקל מתחיל להיראות באופן מעורר חשש כמו תרגיל סורוס. אפשר להבין התחזקות של השקל מול הדולר – זו תוצאה של חולשה אמריקנית יותר מאשר עוצמה ישראלית – אבל הוא מתחזק גם מול היורו ומול השטרלינג. אני לא כלכלן, רחוק מכך, ויכול להיות שזהו פחד נטול בסיס – אבל אני מתחיל לפחד. מה שקרה למעצמת ההיי טק דרום קוריאה ב-1998 יכול לקרות ב-2008 למעצמת ההיי טק המזרח תיכונית.

עדיין לא קולט: בנימין נתניהו לא מבין מה רוצים ממנו. הוא אפילו שוקל תביעת דיבה. למי אכפת שהוא הוציא כ-175 אלף שקלים על שבוע אחד בבריטניה? למי אכפת שהוא הוציא 11,000 שקלים על תיאטרון? כ-5,000 שקלים על ארוחה אחת? מה זה עניינכם? זה לא על חשבון המדינה. זו, לדבריו, רדיפה פוליטית.

אין ספק שהאנשים שמסרו לערוץ 10 את הפרטים על הבככנליה של בני הזוג נתניהו אינם שוחרי טובתם. זה לא קשור. כמעט כל סקופ עיתונאי נשען על כך שמישהו לא אוהב מישהו אחר עד כדי כך שהוא מוכן להדליף מידע מזיק. נתניהו מתעקש לא להבין שני דברים.

ראשית, שהעובדה שהכספים לא שולמו על ידי המדינה איננה נסיבות מקלות. להיפך. מועמד לראשות הממשלה שמקבל סכומי עתק ממיליונרים זרים, אפילו אם היה בעבר מועמד לתפקיד שר האוצר של איטליה, הוא מועמד בעייתי מאד. על פניו, זה אפילו מנוגד לחוק – כך ערוץ 10 – אבל אני לא משפטן. הכנסת, אגב, הכחישה היום את טענתו של נתניהו, על פיה אושרה גם נסיעתו של אשתו, שרה.

שנית, וחשוב יותר, נתניהו עיוור למשמעות הציבורית של המעשה. האיש שעישן סיגרים ב-10,000 כל חודש על חשבון הציבור עד שתפסו אותו, האיש שידוע בכך שהוא לא מרבה לשלם במסעדות, האיש שאוהב את החיים הטובים, הוא האיש שהרס להרבה מאד אנשים את החיים. יש פער איום בין הדרישה שאנשים יתקיימו משכר מינימום ושהמדינה תקצץ את תמיכתה בנזקקים, ובין נסיעת תענוגות שבזבזה, בשבוע אחד, פי שניים ממה שהישראלי הממוצע מרוויח בשנה.  נתניהו הוא איש ציבור, לא איזה מוטי זיסר. אחד הדברים שפגעו במועמד הדמוקרטי הפופוליסטי – פופוליסטי במובן הטוב ביותר של המילה – ג'ון אדווארדס היתה העובדה שהוא נתפס משלם 400 דולר לתספורת. זה רדף אותו לאורך כל הקמפיין.

נתניהו לא פופוליסט, רחוק מכך – אוליגרך תהיה הגדרה מדויקת יותר – ואף על פי כן, יש לזקוף את התנהגות האלפיון-העליון שלו, גם אם היא חוקית, כנגדו. לא שזה יקרה, כמובן.

הברווז הצולע מגעגע: נשיא ארצות הברית, לא עלינו, הוא ג'ורג' וו. בוש. הוא ישמש בתפקידו עד ה-20 בינואר 2009, שאז יושבע במקומו נשיא אחר. מטבע הדברים, עם כניסת מסע הבחירות לנשיאות להילוך גבוה, הופך בוש לפחות ופחות רלוונטי. המועמדים הרפובליקנים – לנשיאות ולקונגרס; בזה האחרון צפויים הרפובליקנים למשבר, כשיותר מ-30 חברי קונגרס הודיעו שהם לא יתמודדו שוב על מושבם – מתרחקים ממנו כמו מנושא צרעת.

אבל הוא עדיין הנשיא, והוא עדיין אסון מהלך. לפני כשבוע, חשף בוש את שקרי הממשל שלו בנושא העינויים; לאורך כל הדרך, מהרגע שבו אמר צ'ייני ש"נצטרך לפעול בצד האפל", הכחיש הממשל כי הוא מענה. לכל היותר, התוודה ל"שיטות חקירה מורחבות". בוש נחשב לנשיא הממעט להשתמש בסמכות הווטו – בדרך כלל הוא פשוט כותב על החוק שאין לו כל כוונה ליישם אותו – אבל לפני שבוע, הוא הטיל ווטו על חוק שאסר על הסי.אי.איי. להשתמש ב"שיטות חקירה" האסורות על ידי הצבא, ספציפית "ווטר בורדינג" שהיא סימולציה של הטבעה.

השוק האמריקני מסתחרר, הממשל מעביר בבהילות כספים לחברת ההשקעה בר סטיירנס שנמצאת על סף קריסה – ובוש נושא את אחד הנאומים הגרועים ביותר שלו. בעלת הטור מורין דאוד – בלשון המעטה, לא מעריצה של בוש – הגדירה את התפקוד שלו כשווה ערך להופעה הראשונה, הקטסטרופלית, של בוש אחרי פיגועי ה-11 בספטמבר. לדבריה, הוא נראה חופשי ומאושר ככל שהכל סביבו קורס.

לא צריך לקבל את התיאוריה הפרוידיאנית של דאוד – שבוש חש משוחרר משום שעכשיו אין עוד טעם למרוץ, שהיה חסר טעם מלכתחילה, שבו התחרה באביו – כדי להבין שמשהו דפוק קשות באיש. די להקשיב למה שאמר לחייליו באפגניסטן בסוף השבוע: "אני חייב לומר, אני קצת מקנא [בכם]. אם הייתי מעט צעיר יותר ולא מועסק, אני חושב שזו היתה יכולה להיות חוויה פנטסטית – להיות בקו החזית של סיוע לשגשוגה של הדמוקרטיה הצעירה הזו. אתם ודאי מוצאים את זה מסעיר… במידה מסוימת רומנטי".

זה אותו אדם שהשתמש בקשרים של אביו כדי להמנע מהצבה בוויאטנם ושימש בתור טייס במשמר הלאומי של טקסס.

לקרוא ולא להאמין: "מכינים את הילדים לקראת המסע אל העבר הקולקטיבי של עמם, אל המנוע עשוי אפר המתים אשר ממשיך להפעיל את חיי המדינה בהווה ולשרטט את דמותה בעתיד. אי אפשר להפריז בחשיבות המסע לפולין, חשיבות המפגש עם החומר שממנו עשויה הרוח הרודפת את האומה הישראלית והמרוממת אותה". כך כתבה היום טלי ליפקין-שחק על המסע אל מחנות ההשמדה. ההדגשות שלי.

כן, יש במאמר כמה הסתייגויות צנועות על "הצורך לעצור מדי פעם ולבחון את התכנים" – אבל רוב המאמר מוקדש לתלונות על כך שהמסע לשם עולה כסף. "אם הנסיעה לפולין היא ערך כמעט מקודש" – איזה יופי של 'כמעט' – "של סדר היום הישראלי, יש לאפשר לכל התלמידים המעוניינים בכך להשתתף במסע".

הייתי אומר שזה מדהים, אבל זה כבר מזמן הפך לשגרה.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

חד גיסא; אידך גיסא; בתי המשפט האמריקנים והשטיק של ערוץ 10; וקלינטון יורדת לביבים. ארבע הערות על המצב

התחלה שקטה למלחמת אזרחים: טרם נרגענו מהתחנפותה של דליה איציק לאספסוף, והחרה אחריה השר לבטחון פנים: אבי דיכטר הנחה את המשטרה להרוס את ביתו של המחבל מישיבת מרכז הרב.

הריסת בתים מתבצעת בשטחים בלבד. היא נובעת מתקנות שעת חירום 1945 – אותן תקנות שהגדיר מנחם בגין, בצדק מוחלט, כ"גרועות יותר מאלו של הנאצים" – והן מעניקות לכל מפקד צבאי סמכות להרוס בתים. כשדיכטר מורה על הריסת בית הנמצא בתחומי מדינת ישראל, והמיושב באזרחים ישראלים – מכוח איזו סמכות הוא עושה זאת? ודוק – כמו כל העולם, אינני מכיר בסיפוח הישראלי של מזרח ירושלים, אבל דיכטר ודאי מכיר בו.

במעשה הזה – אם אכן יתבצע; במה שנראה כהצבעת אי אמון שקטה בשר התזזיתי והמעט טמבל שלהם, בכירי המשטרה פנו לייעוץ משפטי ממשרד הבטחון –  מחיל למעשה דיכטר את חוקי הכיבוש החלים בגדה המערבית גם על ערביי ישראל, ומנטרל למעשה את אזרחותם. מעתה, אם יעלה זממו בידו, יהיו גם ערביי ישראל חשופים לנקמה קולקטיבית מטעם זרועות הבטחון.

דיכטר משחק היטב לזרועות הימין הקיצוני, ששורה מארגוניו הקיקיוניים קראו היום לאזרחים לבצע את הריסת בית המשפחה בעצמם. אם דיכטר מנסה, כמו איציק, לרכב על גב הנמר, רצוי שיזכור שפעולה שכזו תהווה הצדקה לשבירת כל הכלים ולהתקוממות בקרב ערביי ישראל. הם יציינו, ובצדק, שאת בית משפחת הבוגד והרוצח נתן עדן-זאדה דיכטר לא ניסה להרוס. האם דיכטר לא מבין את זה? הוא מבין, אבל כמו איציק, הוא מוכר את האינטרסים ארוכי הטווח של ישראל עבור כמה דקות של תהילה עכורה.

מצד שני… בכל פעם שאני כותב משהו על הצורך בשימור ושיפור היחסים עם ערביי ישראל, אני נתקל באיזה בשארה שמשחק ישר לידיים של הגזען הממוצע. התולעת התורנית היא שייח' ראאד סלאח, ראש התנועה האיסלמית הצפונית ותומך חמאס ידוע.

סלאח, שכבר ישב כמה שנים בכלא על תמיכה בעמותות חמאס – אבל הכניס נוקאאוט לתביעה והציג את המשטרה באור נלעג, כשהטענות המנופחות שלה על היותו "סוכן איראני" ומתכנן פיגועים נמסו כשלג בצהרים –  יצא בעוד אחת מההצהרות השקריות שלו. הפעם הוא לא רמז, כמו שרמז בפברואר, שהיהודים טובלים את פתם בדם; הוא סתם הכחיש את קיומו של בית המקדש.

עכשיו, ליהודים יש מיתוסים משונים מאד, פתולוגיים לעיתים, על ההיסטוריה שלהם. הם מאמינים, למשל, שהם צאצאיהם של יהודים שחיו ביהודה קודם ל-70 לספירה; לטענה הזו אין שמץ של ביסוס. אבל בשביל להגיע לפסיכוזה בתחום, צריך כנראה להיות מוסלמי. השמאל שתק במשך שנים כשטענות מפגרות כמו אלו של סלאח הופרחו באוויר; הוא גם לא התמודד עם הכחשת השואה שהיא קו ההגנה המוסלמי הראשון. לשתיקה הזו אין מקום, וגם לא למבטים נבוכים. מי שמשמיע שקרים כאלה צריך להתקל בתגובה נחרצת, שתאלץ אותו להודות בטעותו או לצאת מכלל בני התרבות. שייח' סלאח יכול להיות רגוע; הוא מעולם לא היה אחד מהם.

מלכודת הדבש של ערוץ 10: לפני כחודשיים, הריץ ערוץ 10 את אחת התכניות הבזויות ששודרו בישראל. התרגיל, שהתבסס על תכנית טלוויזיה אמריקנית, היה פשוט: תחקירני הערוץ היו מתחזים לבנות טיפש עשרה בפורומים, ומפתות סוטים אומללים להגיע אליהם הביתה. כשהללו היו מגיעים, עם שוקולד וקונדומים, הם היו נתקלים במצלמות הערוץ – ובמשטרה. ההשפלה התבצעה מול פני האומה. אגב, לא ראינו הרבה כתבי אישום – וכנראה שלא במקרה. בכלל לא בטוח שבוצעה כאן עבירה, שכן בשום שלב לא היתה קטינה אמיתית מעורבת.

שופט ניו יורקי אישר שלשום תביעה בסך 100 מיליוני דולרים כנגד תכנית-האם האמריקנית, שהגישה אחותו של אחד הקורבנות. הקורבן, עוזר התובע המחוזי, התאבד ביריה כשהמשטרה פשטה על ביתו. האחות ביכתה את פעולתה "חסרת המעצורים של קבוצה שמינתה את עצמה לשמש כשופט, חבר מושבעים ותליין, שעודדה על ידי תכנית ריאליטי שיצאה משליטה". לניו יורק טיימס, בלינק מעל, יש כמה מילים חשובות לומר על ההשחתה שמבצעת התכנית הן באנשי הטלוויזיה והן באנשי אכיפת החוק.

למזלנו, אף אחד מקורבנות הלינץ' הטלוויזיוני עוד לא התאבד. ראוי, עם זאת, שערוץ 10 ילמדו את הנושא; השבוע למדנו שאין להם די כסף כדי לשלם לספקים שלהם. תביעה כזו יכולה להביא לסגירת הערוץ, וחבל – תכניות החדשות שלו טובות, בהתחשב.

צוללת אל הביבים: משהו משונה התחיל לקרות בפריימריז הדמוקרטיים האחרונים: הילארי קלינטון החלה זוכה לפתע לתמיכתם של רפובליקנים שהפכו לדמוקרטים. בפריימריז שהיו אתמול במיסיסיפי, היא זכתה לתמיכתם של 75% מהרפובליקנים האלה. איך זה קרה? אולי הרמז נעוץ בכך ש-15% מתומכיה של הילארי אמרו לאחר ההצבעה שיתאכזבו אם תזכה במועמדות.

בחודש האחרון, קורא איש הרדיו הימני המשפיע, ראש לימבו – קחו את אדיר זיק ותכפילו ב-100 אלף כדי לקבל תיאור גס של השפעתו – לרפובליקנים לעשות בדיוק את זה. הרציונל שלו הוא שלרפובליקנים טוב שהסכסוך הפנים-דמוקרטי יימשך כמה שיותר, ושחבל לתת לאובאמה לסיים את ההתכתשות ולעבור לחזית מול מק'קיין.

השטיק המסריח הזה, גניבת בחירות פשוטה, אמנם איננו של הילארי – אבל נראה שהיא לא מתנערת ממנו. כמה מבחירי הקמפיין של קלינטון הופיעו, משום מה, בתכניתו של לימבו לאחרונה.

לפני פחות משבוע, נאלצה יועצת בכירה של אובאמה, סמנתה פאואר, להתפטר לאחר שתיארה את קלינטון כ"מפלצת". שלשום, הודיעה תומכת בכירה של קלינטון, ג'ראלדין פרארו – המועמדת הדמוקרטית לסגן הנשיא ב-1984, השנה הקטסטרופלית שבה ניצח רייגן ב-49 מדינות – שכל המועמדות של אובאמה נשענת על כך שהוא גבר שחור ושפרט לכך אין בה דבר.

נו. פאשלה. קורה. אבל כשהתבקשה פרארו לחזור בה, היא תקפה בחריפות: "גזענות היא דו כיוונית. אני באמת חושבת שהם תוקפים אותי בגלל שאני לבנה. מה דעתך על זה?" פרארו לא פוטרה מתפקידה, וקלינטון הסתפקה באמירה ש"יש חילוקי דעות" ביניהן בנושא. ויש עוד – אנחה – כמעט שישה שבועות עד פנסילבניה. מבריק.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 (יוסי גורביץ)