ביום שישי האחרון נקלעה כיתה של צה"ל למארב של החמאס, 500 מטרים בשטח רצועת עזה. שני חיילי צה"ל, קצין וחייל, נהרגו; עוד שני חיילים נפצעו; בתקרית הזו ובתקרית אחרת נהרגו באותו היום ארבעה פלסטינים. בתגובה, התקפלה ישראל לתנוחה האהובה עליה, זו העוברית, וזעקה צעקה גדולה ומרה.

זה היה ביום שישי, כזכור. חלפו חמישה ימים מאז התקרית, והתקשורת ממשיכה לבוסס בה. היום הוקדש מקום נרחב לסרטון מקרטע של החמאס בנושא, שמיועד להבהיר שהוא ולא אחר היה אחראי לנצחון האסטרטגי הגדול.

מה, אתם אומרים, זה לא היה נצחון אסטרטגי גדול? זו היתה רק תקרית גבול שולית, שלא תזכר? זו לא התמונה שמשדרת התקשורת הישראלית. אפשר היה לחשוב שמישהו ריסק מטוס לתוך עזריאלי או שהפיגוע במלון פארק חזר על עצמו. פרשן צבאי מוביל כתב שהפשיטה הכושלת הזו של צה"ל לתוך הרצועה היתה "האתגר הבטחוני הראשון של בנימין נתניהו".

אתה מסתכל על זה ולא מבין מה קורה פה. אנשים, אתם החלטתם שאתם רוצים מלחמה עם הפלסטינים. אפשר להתווכח על ההגיון הזה, אבל זו ההחלטה הישראלית: סרבנות שלום בגדה ולוחמה ברמה נמוכה בעזה, שכוללת מצור. מה חשבתם שיקרה? חשבתם שיש מלחמות בלי נפגעים? מה פשר ההיסטריה הזו?

חלק ניכר מהרעש נגרם בגלל שאחד ההרוגים, מתנחל מעלי, היה בנה השני של אם שכולה שמת במהלך פעולה צבאית של צה"ל. הפריטה על המיתר הזה היתה צורמת במיוחד, מכל הכיוונים: המתנחלים, כהרגלם, מיהרו – ימי השבעה עוד לא חלפו – להתלות במותו של המתנחל וטענו שמותו הוא תואנה הולמת שלא לפנות את המאחז שבו חי. אבל מי שהתרגל למראות הנקרופיליים מהגבעות, על גוויות מטולטלות ממקום למשנהו כאמצעי פוליטי, לא ממש התרשם. כתיאטרון מקברי, זה היה חלש מהצפוי.

מצד שני, התקשורת הישראלית יצאה מדעתה. הצהובונים הסתערו על המחזה הזה – אם שאהידים יהודיה, שממשיכה לקרוא לילדיה לשרת שירות קרבי – בתאווה שהזכירה אסכולת ברקודות שטרף נפל לשיניה. הפרס הצהוב, ללא עוררין, שייך לידיעות, על הכותרת השקרית והמתבהמת שלו ביום ראשון, "אם כל המלחמות". אם היה בית דין לפשעים כנגד העיתונות, ואולי צריך להיות, זו היתה עילה לתביעה. זה היה שבוע תקשורתי של רגש התקרבנות נטול ביקורת או חשיבה.

מעטים טרחו לציין את העובדה שלא, זה לא היה "פיגוע"; אלו היו חיילים שפלשו לטריטוריה לא-להם, שנתקלו בכוח המקומי וספגו אבידות. עלוב הפיקוד מיהר להודיע שהפעולות של חייליו ברצועה – בשלב זה היה מדובר כבר בפעולות תגמול; דחפורים משוריינים של כוחותינו האמיצים הרסו כמה בתים של קשי יום באזור, כדי שלא נצא פראיירים בעיני העלובים הללו – מיועדות "לאפשר לעם ישראל לחגוג את הסדר בשקט". ואף אחד לא ציין שהפעולה היתה פעולה יזומה של צה"ל, ואף אחד לא אמר שאם יש משהו שהיה מסוגל להשבית את שמחת החג, הרי זו הפעולה הזו – שהיתה בהחלט עלולה להביא את החמאס להוציא כמה קסאמים מהמחבוא ולירות אותם לישראל.

להיסטריה הזו, מעבר להשלכות שיש לה על דעת הקהל, יש גם השלכות מסוכנות באמת. זכור המעשה בארי שביט, במאמר שהאשים את אולמרט בתבוסתנות, ובהרוגים המיותרים של שתי היממות האחרונות של המלחמה. היסטריה ופמפום רגשות יכולות לשכנע גופים בצבא שהשעה כשרה להתחיל עוד סיבוב לוחמה בדרום, ויכולים לשכנע פוליטיקאים שהעם רוצה במלחמה. מכאן עד ועוד הרוגים, ביניהם הרוגים אזרחיים, קצרה הדרך.

התקשורת הישראלית נהגה, ברובה, בחוסר אחריות מדהים. אבל יאמרו לזכותה שני דברים: ראשית, שהיא ניחשה וככל הנראה ניחשה נכון את נפש בהמתה; זה מה שצרכן התקשורת הישראלי הממוצע רוצה.

שנית, שיש לנו, כתרבות, בעיה של חום-יתר. כל אדם, משפגשת בו, הופך בהרף עין ל"אחי". הוא לא וגם אתה לא אחיו. אבל החמימות המזויפת הזו, הדביקות שאיננה מניחה מקום לפרטי ולאישי ולמוצנע, זו שדורשת השתפכות רגשות כאן ועכשיו, היא זו שמאפשרת את לקיחתם של שני חיילים שאיש אינו מכיר והפיכתם, תוך דקות, לדמויות נוכחות בכל בית. פתאום הם אנשים שכולם צריכים להכיר ולהוקיר.

בסופו של דבר, האבל המזויף הזה – שהוא פשוט רגש מפומפם מבחוץ שעולה על גדותיו – אינו מביא כבוד לאיש, ודאי לא להרוגים עצמם. עוד שבוע – מה שבוע, יום – התקשורת והאספסוף ימצאו לעצמם צעצוע חדש להתרגש עליו, ומשפחות החללים, שחשבו שכאבן הוא אכן כאב לאומי, שהם אכן במרכזו של רגש אמיתי, יגלו שהן לבדן. שאת שהלך אין להשיב ושבסופו של דבר רק הן מבינות את משמעותו של חדר ריק, של כסא שאדם מוכר לא יישב עליו עוד. הקרקס כבר נסע הלאה.

האמריקנים והבריטים נוהגים לפרסם הודעה קצרה על נפילתו של חייל, המציינת את המקום בו נפל, את המבצע בו השתתף במותו, ואת היחידה שבה שירת. ההלוויה נערכת בעירו – לעיתים קרובות, בעיירתו – של המנוח. ביטויי הרגש נשמרים לאנשים הזכאים להם באמת, קרוביו של החייל ההרוג וחבריו ליחידה. זה הרבה יותר קר, הרבה יותר רשמי, ובסופו של דבר הרבה יותר הוגן: מותם של חיילים לא צריך להיות צעצוע תקשורתי. אם יש משהו סוחט דמעות בהוויה החיילית האמריקנית, הרי זה החייל השב הביתה. להוציא חריגים – החייל האחרון בלבנון ב-2000, למשל – התקשורת הישראלית מתעלמת מרגעים כאלה; אולי בגלל שהחייל הישראלי נמצא בבית הרבה, הרבה יותר מחיילים אחרים.

ואולי בגלל שהשיבה הביתה, מאודיסאוס והלאה, מציינת את סוף המלחמה; ובישראל לעולם אין המלחמה נגמרת. לכל היותר, מתכוננים למלחמה הבאה. ומאחר ומתכוננים אליה, היא גם באה.

(יוסי גורביץ)

בתחילת 1933, עם עליית היטלר לשלטון, החזיקה המפלגה הסוציאל דמוקרטית בצבא פרטי משלה, הרייכסבאנר. זה היה מקובל מאד אז – פלוגות הסער לא היו המיליציה היחידה ברחובות. למיליציה היה מבנה פיקוד, סליקים של נשק וכל הנדרש להתנגד באופן אלים להשתלטות הנאצית.

המפלגה היססה, מטבע הדברים, לצאת למלחמת אזרחים – גם נוכח הטרור שהחלו הנאצים להשליט מיד עם עלייתם לשלטון. היא הפצירה בחייליה להמתין. הסוף היה פאתטי, כמו כמעט כל דבר שקשור להתנגדות הגרמנית לנאציזם: בפשיטה על משרדי המפלגה בפברואר תפסו הנאצים את הכרטסת, ומשם הדרך לשליחת חברי הרייכסבאנר – בעיקר המפקדים שבהם – למחנות הריכוז היתה קצרה. הבעיה של הסוציאל-דמוקרטים היתה טעות קונספטואלית: הם חשבו שהנאצים הם שמרנים ושעל כן יש גבול למה שהם יהיו מוכנים לעשות. בפועל, הם היו מהפכנים ימנים שהעתיקו במהירות את השיטות של המהפכנים מברית המועצות – שני הצדדים דיברו שוב ושוב על ההערצה שלהם ללהט של הצד האחר – ואת ההמשך אנחנו יודעים. האם היה ראוי לצאת למלחמת אזרחים? בהתחשב במה שאנחנו יודעים, התשובה ברורה למדי.

אירונית, הדוגמא הזו היא מההיסטוריה של קריסת וויימאר. השמאל הישראלי לכוד בקונספציה שקריסת ישראל תהיה דומה. זה עשוי להגמר רע באותה מידה.

* * * * *

"דמוקרטיה מתגוננת". זה השם שבו קוראים בישראל להתמודדות – פאתטית, כמו של הדמוקרטים הגרמנים (הנה היא שוב, הקונספציה) – עם סכנת הימין בישראל. אני אומר "ימין" ולא "פאשיזם" כי הימין שלנו איננו פאשיסטי. פאשיזם הוא הערצת המדינה והאלהת המנהיגות. אנחנו מתמודדים, בעיקר, עם תיאוקרטיה, שהמדינה מבחינתה היא "ראשית צמיחת גאולתנו" במקרה הטוב ביותר ומחסום בפני הבאת המשיח במקרה הרע יותר.

הביטוי "דמוקרטיה מתגוננת" הגיע עם בחירתו לכנסת של מאיר מרטין כהנא, ב-1984, שעשה כל מאמץ אפשרי לחדד את הדמיון בין ההלכה היהודית ובין החוקים הנאציים. בין השאר, הוא העלה להצבעה חוקים ששאובים אחד לאחד מחוקי נירנברג ונשענים על ההלכה. בשם אותה "דמוקרטיה מתגוננת", נפסלה מפלגתו של כהנא מלהתמודד שוב לכנסת ב-1988. מאז הכהונה ההיא, וויימאר וקריסתה הם חלק מהד.נ.א. של השמאל הישראלי.

אבל, יש לומר, לא ממש חלק מזה של הימין. 26 שנים חלפו מאז, ואנחנו – אלה שעדיין חושבים על ישראל כמדינה דמוקרטית – ממשיכים לחשוב במונחי "דמוקרטיה מתגוננת". אנחנו מחכים לאיזה מצעד לפידים, לאיזו השתלטות על לשכת ראש הממשלה, לאיזו שריפת רייכסטאג, אולי להפיכה צבאית (כפי שחזה צביקה עמית ב"קוד כחול", ואירונית זכה לנסיון צנזורה מהמפז"ל). בקיצור, אנחנו מחכים לאיזה אירוע דרמטי, מערער מציאות. זה לא לגמרי בלתי סביר: כמעט היה לנו כזה בכפר מימון ב-2005, ומועצת י"ש נסוגה ברגע האחרון, משהבינה שהממשלה רצינית הפעם.

אבל ההיסטוריה לעולם איננה חוזרת על עצמה במדויק. מאז השבץ של אריאל שרון לא סביר שמישהו יקיף את הכנסת בטנקים – וגם הוא התרכך משמעותית בשנותיו האחרונות. מרוב חיפושים אחרי סממני וויימאר, אנחנו מפספסים את הסכנה האמיתית, הלא-דרמטית: המשך המצב הנוכחי, עד קריסה איטית ובלתי מורגשת.

ישראל נמצאת, כפי שהגדיר זאת דורון רוזנבלום לפני כשמונה שנים, תחת הפיכה צבאית מרצון. כוחו של הצבא – הצבא המיתולוגי, לא זה המציאותי; הצבא כפי שהיינו רוצים לראות אותו, לא זה שאנחנו מכירים מנסיון – חזק מעבר לזה של כל צבא במדינה מערבית כלשהי. אפשר למתוח ביקורת על ראש הממשלה, הנשיא וודאי על חברי הכנסת – אבל מי שימתח ביקורת על הגנרלים שלנו, או גרוע מכך על פושעי המלחמה המאכלסים את שורות החפ"שים, ימצא את עצמו מול אזרחים זועמים, על סף אלימות

אשר לפשעי המלחמה, די היה לעקוב אחרי התגובות באתרי הרשת השונים למעצרם של שני החיילים שהשתמשו בילד פלסטיני כמגלה מוקשים כדי להבין עד כמה רחבה התמיכה בקרב הציבור היהודי בפשעים כאלה. אפשר לומר בלי חשש הגזמה שחלקים רחבים יותר של הציבור היהודי תומכים כעת באלימות כלפי פלסטינים מאשר הציבור הגרמני בסוף ינואר 1933 או אפילו בליל הבדולח – האלימות רחבת ההיקף כלפי יהודים, במיוחד האלימות הפומבית, גררה תגובת נגד קשה בציבור הגרמני.

המצב בקרב הנוער קשה יותר: 50% אמרו לאחרונה שהם תומכים בשלילת זכויות מערביי ישראל, ו-56% מהם אמרו שיש לשלול את זכויות ההצבעה שלהם. 48% אמרו שיסרבו לפקודה לפנות התנחלויות. אירונית, בני הנוער הערבים ליברלים משמעותית יותר לאספסוף היהודי. הפוליטיקאים מריחים את זה: שר התיירות הפעיל מאד שלנו, סטס מיסז'ניקוב, תקף את תכניתה של הממשלה להשקיע 800 מיליונים בישובים ערביים כ"פרס לאי נאמנות", ויאיר לפיד כתב בטורו האחרון ש"איני ליברל נאור החושב שכל בני האדם שווים (מצטער, מיהודים אכפת לי יותר)". לא בכל יום מודיע בעל טור ומגיש מהדורת חדשות שהוא חוזר לתפיסות האתיות שקדמו ל-1776.

וכל זה, כמובן, מקרין על צה"ל. הניכור בין השמאל ובין כוח הקלגסות הישראלי הגיוני מאד, בהתחשב בכך שבמשך רוב שנות קיומה של המדינה הוא עוסק בעיקר בדיכוי הפלסטינים. המלחמה האחרונה שבה התמודד צה"ל עם צבא סדיר אחר היתה ב-1982. מאז חלפו כמעט שלושים שנה. שמאלנים כבר לא יכולים לומר לעצמם, כפי שאמרתי לעצמי ב-1988, שנוכחותם בצבא תמתן את האירועים בשטח. אנשי הימין הדתי, שהנהגתו קוראת כבר שנים ליצירתו של קאדר מהפכני שישתלט על המדינה מבפנים, תופסים מזה שנים את מקומם.

הציבור הישראלי הופך יותר ויותר דתי, ככל שרעיון הלאומיות הישראלית – שבעצמו הוא גלגול של רעיון הלאומיות העברית-כנענית – מתפוגג וכל מה שנשאר מאחור היא יהדות, בגרסתה המתועבת ביותר, זו של "אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם". בעוד כמה שנים, פינוי התנחלויות יהיה בלתי אפשרי: כש-48% מהחיילים יסרבו פקודה, אפשר יהיה להפסיק להעמיד פנים שזה יקרה אי פעם.

בהתחשב בחוקים שמנסה הכנסת להעביר – חוק הנכבה, למשל, שיאסור על פלסטינים ישראלים לציין את אסונם – ובהחלטתה של הממשלה שהיא לא מוכנה להקצות את משאבי המדינה באופן שווה בין תושביה של ישראל; בהתחשב בכך שהדור הבא קיצוני מקודמו; בהתחשב בכך שלפקידות הישראלית נסיון מוכח בגזענות ממוסדת אך בלתי רשמית; בהתחשב בכך שהמשטרה מרסנת מחאה דמוקרטית ומותרת מאז "עופרת יצוקה", למרות הנחיות בתי המשפט (אתמול הם עצרו פעיל בהפגנות שייח' ג'ראח בביתו) – בהתחשב בכל אלה, סביר מאד שהדמוקרטיה הישראלית, בלי הכרזות רשמיות ובלי הפיכות, פשוט תהפוך למדינת כל יהודיה בפועל.

המצב הנוכחי יימשך, תוך הרעה מתמדת, בלי דרמות. אפילו אם תפרוץ אינתיפאדה בקרב ערביי ישראל – ומי יוכל להאשים אותם? – לא יהיה צורך בשינוי מהותי. ישראל פועלת מיום היווסדה באמצעות תקנות שעת חירום הבריטיות, שבזמנו הוגדרו על ידי מנחם בגין כגרועות יותר מהחוקים הנאציים, והעובדה שהן אינן מופעלות בתחומי ישראל נובעת לא מזכות כלשהי אלא מרוחב ידו של השלטון; במידת הצורך, יכול גם אלוף פיקוד העורף להוציא צו מעצר מנהלי. ההתעללות במרדכי ואנונו, למשל, מתבצעת באמצעות צווים של אותו אלוף.

רצוי, אם כן, להפסיק לחכות לאירוע הדרמטי שבעקבותיו נעשה משהו, ולהבין שאנחנו במדרון. ובחלקו התחתון של המדרון. אם תותר אנלוגיית וויימאר אחרונה, לאחר הבחירות של מארס 1933, שנערכו לאחר כחודש של טרור פרוע ואיום על מי שלא יצביע להם, עדיין הצליחו הנאצים להשיג לא יותר מ-43.9% אחוזים. יורשיהם האידיאולוגיים היהודים מחזיקים, על פי הסקרים, ביותר מ-50%.

המהפכה היהוויסטית כבר בעיצומה. וראש הממשלה שלנו כבר מדמה את אויבינו לעמלק.

(יוסי גורביץ)

שלשום שיקר לנו דובר צה"ל כהרגלו, והודיע שקבוצת חיילים הותקפה על ידי שני פלסטינים חמושים בקלשונים, ושהחיילים נאלצו להגן על עצמם ולהרוג את שניהם. בקיצור, אמרו לנו שנמנע "ליל הקלשונים" שני.

הגרסה שהגיעה כמה שעות קודם לכן היתה הרבה יותר מהוססת: על פיה, שני הפלסטינים נעצרו על ידי החיילים, תושאלו, כשלפתע ניסה אחד מהם לתקוף את החיילים באמצעות קלשון ובקבוק שבור. לא יודע מה בקשר אליכם, אבל רוב האנשים שאני מכיר לא מסוגלים לתקוף באמצעות קלשון ביד אחת בלבד, ולעזאזל – אם יש לך קלשון, מה אתה מבזבז זמן על בקבוק שבור?

למחרת, אבוי, נאלצה הבהמה הירוקה להודות שקלשון לא היה מעורב בתקיפה. כלומר, היה שם קלשון, אבל הוא היה על הרצפה. מפקד הכיתה טוען כי הוא שמע את אחד הפלסטינים ממלמל משהו שנשמע כמו תפילה, ולאחר מכן הסתער הפלסטיני על המ"כ – מאחוריו – כשהוא משתמש בבקבוק שבור שמקורו לא ידוע. המ"כ הסתובב וירה בו למוות. הפלסטיני השני, כנראה אחוז רוח "תמות נפשי עם פלישתים", שלף מכיסו מזרק (!) שכנראה הכין במקרה מבעוד מועד, והסתער לעבר קבוצת חיילים חמושה היטב, עטויה בשכפ"צים. מבועתים, לא נותרה לחיילים כל ברירה אלא לירות בו למוות. פיגוע הקלשונים שודעך באחת לפיגוע המזרק.

סביר, הא? הנה גרסה משלי למה שקרה שם: קבוצת החמושים, כולם אנשי חטיבת הקלגסות כפיר, החליטה להתעלל בשני פלסטינים. לאחד מהם נמאס מההתעללות והוא התחצף. המפקד ירה בו, אולי תחילה פצע אותו, ואחר כך הבין שהעסק הסתבך. בנקודה זו הוא רצח גם אותו וגם את הפלסטיני השני, והסתמך על קשר השתיקה. מאחר והיה צריך להסביר את מה שקרה, ומאחר ושמדובר באנשים שחלשים בשקרים אפילו יותר מאשר בחיילות, הם רקמו שקר כה עלוב שהוא נפרם בתוך יממה. ועדיין אומרים בצה"ל ש"קשה להתווכח עם תחושת הסמל כי חש שנשקפה סכנה לחייו".

לגמרי לא במקרה, ירו אתמול חמושי צה"ל למוות בחמוש צה"ל אחר, גבריאל צ'פיץ', משום שחשדו שהוא שייך לחוליית מחבלים שניסתה לחזור באזור ציר כיסופים. למעשה, לא היתה שם חוליית מחבלים כלל: היו כמה עלובי נפש שניסו להסתנן לישראל כדי שיוכלו להתפרנס. צ'פיץ' נפל קורבן לדוקטרינת הלחימה החדשה של צה"ל: ראה צל הרים כהרים.

כלומר, אם אתה חושב שיכול להיות מצב, דחוק ככל האפשר, שבו אתה עשוי לחשוב שאתה עלול להיות בסכנת חיים, הפעל את מקסימום כוח האש מבלי לברר קודם לכן במה אתה יורה. בתוצאות נטפל אחר כך, אם בכלל.

יותר ויותר אנחנו רואים נסיגה בתפיסתם של חמושינו. חיילים הם אנשים שצריכים להסתכן. זה הג'וב שלהם. לא, הוא לא נעים והוא לא צריך להיעשות בכפיה, אבל זה הג'וב. משמעת אש – כלומר, הירי רק לעבר מה שמסכן אותך – היא מושכל ראשון, ודאי כשאתה נמצא בשטח אזרחי. אבל כדי לזהות מי מסכן אותך צריך להסתכן. הפתרון שצה"ל בחר בו הוא שאם חייל חש מאוים – הוא לא צריך לזהות סכנה, הוא רק צריך "לחוש" בה – הוא רשאי לירות כדי להרוג. בהתחשב בכך שרוב פעילותו הצבאית של צה"ל היא הכיבוש, המשמעות היא שאנחנו שולחים לתוך אוכלוסיה שיש לה את כל הסיבות להיות עוינת אנשים שחינכו אותם שמותר להם לירות באדם לא חמוש גם אם הוא לא מהווה סכנה כרגע אלא עשוי להיות כזו בקרוב.

ראינו כיצד ב"עופרת יצוקה" כמחצית מהרוגי צה"ל היו הרוגים מאש ידידותית – כלומר, מההיסטריה שנובעת מכך שיש כאן מישהו שאולי עשוי להיות מסוכן, בלי לברר במי מדובר. ראינו גם את האחוז הגבוה של הנפגעים האזרחיים. ראינו איך חמושי צה"ל הרשו לעצמם להשתמש בילדים כמגלי מוקשים אנושיים. רצוי לציין שאחוז תקריות האש בין חמושי צה"ל לחמושי החמאס במהלך המבצע היה אפסי, כלומר הסכנה בפועל היתה הרבה יותר קטנה משהחיילים חשו. זה לא צבא, זה אספסוף מבוהל של פחדנים – שהוכשר להיות כזה על ידי המפקדים שלו.

שלא במקרה, החמושים האלה מגיעים מחטיבת כפיר, שמה שהיא מרשה לעצמה – כולל עינויים – כבר ידוע לכולם. חמושי כפיר היו מעורבים, יממה קודם לכן, בירי לעבר פלסטינים בהפגנה. שניים מהם נהרגו. החמושים טענו שהם ירו כדורי גומי. הטענה היתה מגוחכת לכל מי שיודע כיצד חימוש כזה עובד. עכשיו, אחרי שציטטה את דברי החמושים כתורה מסיני, גם לבהמה יש ספקות.

ישנה, למעשה, אפשרות מטרידה יותר. ארבעה הרוגים מירי חמושי כפיר, אחרי תקופה ארוכה של שקט יחסי, צריכות להעלות שאלות קשות, מעבר לפחדנות הממוסדת שמחדיר הצבא בחמושים. צריך לקוות שמישהו במצ"ח בוחן גם את האפשרות ששני מקרי ההרג האלה לא היו מקריים, שבחטיבה שכמה מגדודיה כבר הכריזו שהם יסרבו פקודה לפנות התנחלויות יש התארגנות שמטרתה הריגת פלסטינים כדי לפוצץ את השטח, לחסל את האינתיפאדה הלבנה ולהוציא את כולנו לסיבוב דמים נוסף.

(יוסי גורביץ)

לזכור את השמות: בנימין נתניהו, אביגדור ליברמן, עוזי לנדאו, סופה לנדבר, אלי ישי, אריאל אטיאס, יעקב מרגי, משולם נהרי, ישראל כץ, בני בגין, דניאל הרשקוביץ'. כל אלה הצביעו בעד בזבוז עשרות מיליוני שקלים עבור העתקת חדר המיון של בית החולים ממקומו. נוסיף אליהם, בהצבעה שהסתיימה 11:10, את שני הנמנעים: יצחק אהרונוביץ' וסטס מיסז'ניקוב.

כל אלה איפשרו, במעשה או במחדל, את מה שהוא כנראה הנבלה הגדולה ביותר בתחום המנהל הישראלי מאז הקמתה של המדינה: להוציא יותר מכל תקציב הבינוי של משרד הבריאות כדי להעביר חלק של בית חולים ממקומו, מה שידרוש בנוסף גם שנים ארוכות של בניה. וכל זאת למה? משום החשש שעצמות יהודיות קדושות טמונות מתחת לחדר המיון הנוכחי.

ודוק: לא עצמות בכלל, אלא עצמות יהודיות. רק הן, כידוע, מטמאות, משום ש"אתם קרויין אדם ואין הם קרויין אדם". על כן ייערכו בחודשים הקרובים בדיקות מדוקדקות כדי לברר אם אכן מדובר בגברין יהודאין או בקרקפתא דלא מנח תפילין; והיה כי יימצא שמדובר בערלים, ישובו החיים למנוחתם; ואם לאו, יירשו המתים את מקום החיים.

ההחלטה הזו כל כך מקוממת, כל כך מטומטמת, שצריך להסתכל שוב על רשימת התומכים כדי לזכור שלרובם – כץ, בגין (!), נתניהו, ליברמן, לנדאו, לנדבר – אין קשר הדוק במיוחד עם התפלות היהודית שהשתלטה היום על קריית הממשלה. זו היתה הצבעה שמטרתה אחת: לשמור על שלמות הקואליציה עוד קצת, לגרור עוד כמה חודשים. עד כתב האישום. עד האסון הבא. יתר על כן, פרישתה של סיעת יהדות התורה לא היתה מאיימת כהוא זה על הקואליציה. כמו כל הפרשה, היה זה נצחונה של האי רציונליות.

ושוב מודגם ההגיון הקנאי: סגן שר הבריאות – מי שאף איננו מוכן להיות שר במדינה הציונית, אבל מוכן למצוץ את לשדה בשם ציבור הטפילים ששלח אותו לכנסת, קרי אוליגרכיית ראשי הישיבות והחסידויות, ושבשל כך לא הצביע – ארגן לעצמו פסק הלכה של יוסף שלום אלישיב. תמיכתו של "גדול הדור" האשכנזי הספיקה להכריע גם את ש"ס, שאחד מחברי הכנסת שלה העז ופסק שאין להעביר את בית החולים ממקומו אלא דווקא את הקברים, וגררה אחריה גם את הרשקוביץ', שמכרו לנו אותו בתור דתי נאור ומדען. בבוא היום, הרשקוביץ' לא יכול היה לעמוד מול הקנאים, וכל נאורותו-לכאורה התבררה כקבר מסויד, צבע המסתיר את הזוהמה.

והתוצאה? קצת צעקות מכיוון האופוזיציה, הצבועה גם היא. מישהו מאמין שציפי לבני היתה עומדת בפרץ? מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר איתן חי-עם, הודיע באומץ נדיר על התפטרותו. היא תשכח עוד שבוע. והציבור הישראלי? אין דבר כזה. במקום שבו יש ציבור, זה לא היה קורה. במקום שבו היה ציבור, הוא לא היה מניח שיעשו בכספו שימוש כזה.

אלא שאין. ובמקום שבו אין ציבור – להבדיל מאספסוף מזדמן – גם אין דמוקרטיה. רק קליפתה.

(יוסי גורביץ)

שלום רב שובך: הכירו את דר' יהודה היס, הפתולוג הראשי של מדינת ישראל. בשנות התשעים הסתבך היס, כשבזז את הגוויות שהגיעו למכון הפתולוגי מרקמות ואיברים כדי לאפשר לרופאים להתאמן עליהן. במדינה נורמלית, הצורך הזה היה מתמלא על ידי אנשים שתורמים את גופם למדע, אבל בישראל מאמינים פחות ופחות במדע.

המשטרה המליצה להעמיד את היס לדין פלילי על המעשים שביצע, אבל הרועץ המשפטי אליוקים רובינשטיין הרחום והחנון התמלא רחמים כלפיו, והסתפק בדין משמעתי. היס, שהפאשלות שלו עלו למדינה הרבה מאד כסף, הוזז מתפקיד מנהל המכון הפתולוגי לתפקיד הרופא המשפטי הראשי של המכון.

היס שב לתודעה כאשר התחוללה מלחמת העצבים מול שוודיה, שבו הואשם עיתון שוודי באנטישמיות משום שאמר שפלסטינים דיווחו על גופה שהוחזרה כשהיא חסרה כמה אברים. היס הודה בשעתו שהוא לא היה בררן ולא היתה לו בעיה לעשות גם בגופות של פלסטינים ככל העולה על רוחו.

עכשיו מתפרסמת העובדה שהיס לא בחל גם בביזת גופתה של אזרחית אמריקנית. ואם יש צדק בעולם, זה יהיה סיפור ענק. כי האזרחית היא רייצ'ל קורי, שצה"ל דרס למוות ברצועת עזה ב-2003 בזמן שניסתה למנוע הריסת בתים ברפיח. צה"ל טוען שקורי לא נפגעה על ידי הדחפור אלא על ידי ערימת עפר שנפלה עליה. צה"ל הסתבך במספר גרסאות כבר אז: הוא טען שקורי נהרגה בעת הגנה על בית שהכיל מנהרה להברחת נשק, אבל אחר כך טען שבעצם לא הגנה על שום בית. לטענת המשפחה, צה"ל ממשיך להסתיר מידע בפרשה.

קו ההגנה העיקרי של צה"ל בפרשה היה הדו"ח הפתולוגי של היס. אתמול הודה היס בבית המשפט כי בניגוד לצו מפורש של בית המשפט הוא ניתח את גופתה של קורי ללא נוכחותו של נציג של השגרירות האמריקנית; הוא טען, מה שהשגרירות מכחישה בתוקף, שנאמר לו שנציג לא יגיע. כמו להוסיף חטא על פשע, היס הודה שהוא גם שמר רקמות מגופתה של קורי, מבלי לעדכן את המשפחה כנדרש בחוק. בעבר התחמקה ישראל מלענות על השאלות הללו.

יהיה זה אירוני אם דווקא פרשת רייצ'ל קורי, שיש לה פוטנציאל נזק נרחב לצה"ל, תשים קץ לקריירה של מי שהצליח לחמוק מהנושא הרגיש ביותר בישראל – שימוש לא נאות בגוויות חיילים. אגב, למרות שהתקשורת עסקה מעט בפרשה – בעיקר בראיונות עם בני משפחתה של קורי – לא נתקלתי בידיעה בעברית שמדברת על עדותו של היס. מישהו מכיר?

משוועים לאלימות: עלוב פיקוד המרכז, אבי "הבוזז" מזרחי, שלח היום חמושים רעולי פנים לבילעין וניעלין, והללו תלו שם כרזות המכריזות על כל שטחי הכפר כעל שטח צבאי סגור בימי שישי, בין שמונה בבוקר לשמונה בערב. שהותם של ישראלים ואזרחים זרים בכפר תיאסר.

בקיצור, האינתיפאדה הלבנה גורמת לישראל לשקשק. צה"ל לא יודע איך להתייחס למפגינים לא אלימים. הפתרון שלו הוא יצירת אלימות. כפי שיודע כל מי שנכח בהפגנות בבילעין, רוב מוחלט של האלימות מגיע מצד חמושי צה"ל, ובדרך כלל הם גם יוזמים אותה. בתי דין צבאיים כבר פסקו שצה"ל השתמש בפרובוקטורים ומסתערבים כדי לעודד אלימות במקום.

ישראל יודעת מה לעשות עם אלימות: עד לאחרונה, היא תמיד הצליחה לשכנע לפחות חלק מהעולם שהיא הקורבן. זה כבר לא עובד, אבל צה"ל מתכונן כרגיל למלחמה האחרונה. הפגנות לא אלימות, מצד שני, מוציאות את הקלגסים מכליהם. לזה אין להם תשובה. אז הם מנסים בכל זאת להעלות את הסעיף. זה, בערך, מה שישראל גם עושה בירושלים. היא רוצה פיצוץ ודם. היא לא רוצה אינתיפאדה נוסח גנדי.

הפתרון, לדעתי, הוא בנוסח "מנוע חיפוש לציד אדם" הסיני: לצלם את החיילים והקצינים בבילעין , למצוא איפה הם גרים, ולהבהיר להם שהשירות שלהם לא נגמר כשהם חוזרים לחופשה מבילעין. צריך להזכיר להם, גם בבית, מה הם עושים שם, וצריך לוודא שלפני שהם יוצאים לחופשה בחו"ל, הבירורים שלהם לגבי ארץ היעד יכללו גם את מדיניות ההסגרה שלה. שניים-שלושה מפקדי פלוגות שיבטלו את החופשה שלהם יעבירו היטב את המסר.

אפסותם של הרבנים: זוכרים את אליאור חן? זוכרים איך אמרו לנו שהוא לא רב? איך איזה ש"סניק דרש מכלי התקשורת להפסיק לקרוא לו רב? ובכן, כרגיל בקרב חסידי הדמון יהוה, זו היתה ת'קיה: שקר שמיועד לספק את צרכי העולם העוין. בסוף השבוע הופצו בשכונות חרדיות כרוזים שקראו לתמיכה בחן.

זה לא היה צריך לגמרי להפתיע. אחרי הכל, הקהילה החרדית של ברזיל ניסתה להגן עליו ולהסתיר אותו. מה שהפתיע היתה זהות החותמים: כל המי ומי, מיוסף שלום אלישיב ודרומה.

במכתב שלהם הם בהחלט התייחסו לחן כאל רב, ומתארים אותו כמי ש"כל ימיו עסק בתורה ויראה והרבצת תורה". הם קוראים לסייע לו ולמשפחתו. ואז בא הפרסום בתקשורת, וקיבלנו שיעור נאה באומץ לב ציבורי.

משהופנה הזרקור אל המכתב, נסו הרבנים על נפשם בשלל תירוצים. הם לא שמעו, לא ידעו, לא ראו. היו טענות על זיוף, היתה טענה מעניינת על כך שברגע שרב חשוב אחד חתם, כל השאר חתמו בלי לקרוא, מה שמעיד על החשיבות שמעניקים רבנים למה שעושים בשמם. בסופו של דבר, בחרו שניים מגדולי הרבנים – אלישיב ושטיינמן – בדרך המילוט של "דברינו הוצאו מהקשרם", ובהודעה רשמית טענו שכל מטרת המכתב היתה לסייע לבני משפחתו של חן. יש רק בעיה אחת: המכתב מתייחס למצוות "פדיון שבויים", זו של חן.

אלישיב ושטיינמן רגילים להתייחס לציבור שלהם כאל נבער ושוטה – וקשה להאשים אותם; אחרי הכל, זה הציבור שמסכים לקבל את מרותם – והם חשבו שהשקר הזה יעבור. באופן מעניין, קורה לציבור הדתי/חרדי מה שקרה לתקשורת הכללית: יותר מדי אנשים הפכו לעיתונאים או לבלוגרים, והם כבר לא מוכנים לעבור לסדר היום כשהדעה השלטת אומרת שיש דברים שאין לדבר עליהם. בלישה אחרי הליכי ההחלטה של ה"גדויילים" כבר הפכה לנושא כתיבה לגיטימי.

מכבסת המילים החדשה: כידוע, צה"ל מנהל מלחמה כנגד "משתמטים". למרבה הצער, מבחינתו, המילה הזו ריקה. אין אנשים שמשתמטים מצה"ל; יש אנשים שצה"ל, מסיבותיו שלו, שומט. כל ה"משתמטים" יכולים לנפנף בעליצות בתעודת השחרור שלהם.

אז מה עושים? משנים את השפה. לוקחים את המונח "עריק" – המייצג אדם החייב בשירות צבאי אך נמלט ממנו – והופכים אותו ל"משתמט". זה קרה פעמיים בשבועיים האחרונים: פעם אחת במקרה של עריק ותיק שנמלט מבית דין צבאי, ופעם במקרה של עריקה שנעצרה כשהתייצבה לאחר שובה מחו"ל, למרות שצה"ל הבטיח לה שלא תיעצר.

חנן גרינברג חתום על שתי הכתבות. בשני המקרים, מצוטט צה"ל כמתייחס ל"משתמט" או "משתמטת" בהודעות שהוציא או מסמכים רשמיים שלו. קשה להניח שגרינברג היה משמיט את המילה "עריק" ושם במקומה את "משתמט". כך מעוררים איבה: מבלבלים בין עריקה ובין שחרור לגיטימי, מסיבות שצה"ל הכיר בהן. לא צריך להפתיע, בהכירנו את נפש הבהמה, ועדיין מפתיע כל פעם מחדש.

(יוסי גורביץ)

שני חמושי צה"ל בדרגת סמ"ר חשודים כי במהלך "עופרת יצוקה" הם נתקלו בשני תיקים שחשדו כי הם ממולכדים, ועל כן אילצו ילד פלסטיני בן תשע לפתוח את התיקים. באורח נדיר למדי, שני החמושים הועמדו לדין על ידי צה"ל – באשמת חריגה מסמכות והתנהגות בלתי הולמת.

אמור מעתה, בצבא המוסרי יותר מהחמאס משתמשים בילדים כמפני מוקשים. זה לא התחיל היום. מי שזוכר את האינתיפאדה הראשונה זוכר שהיו תקריות כאלו – של שימוש בפלסטינים, לעיתים ילדים, לפינוי חפצים חשודים – כבר אז. הן לא הגיעו לכלי התקשורת הממוסדים וצוינו בבטאונים, כמו ב"פוליטיקה" המנוח של רצ/מרצ. אלו היו, יחסית, מקרים נדירים, אבל אילוצם של פלסטינים – במיוחד של זקנים וילדים – לפנות מחסומים או לטפס על עמודי חשמל כדי להסיר מהם את דגלי פלסטין היה דבר נפוץ מאד. ספק אם יש מישהו ששירת אז בגדה או ברצועה שאיננו מכיר את המקרים הללו, שלעיתים הסתיימו בפציעתו או מותו של הפלסטיני שאולץ לשמש כמגן אנושי לקלגסים הישראלים. במקרה חריג במיוחד ברפיח – חריג מספיק כדי שיגיע לתקשורת הממוסדת – קשרו אנשי כוח החרמ"ש במקום ילדים פלסטינים לחלק הקדמי של כלי הרכב שלהם ויצאו כך לפטרולים, מחקים מבלי דעת את הוורמאכט הגרמני, שהשתמש באותה טקטיקה בדיוק במרידות בפאריס ו-ווארשה. התרגיל של אנשי החרמ"ש תועד במצלמה – אבל הזעזוע היה יותר מהעובדה שהם הניפו מעל כלי הרכב שלהם את דגל הגולגולת והעצמות הצלובות, ופחות מהשימוש בבני ערובה.

במהלך האינתיפאדה השניה, הפך השימוש הרנדומלי הזה בבני ערובה לממוסד. הוא כונה "נוהל שכן". בג"צ נזקק לשלוש שנים בטרם הכריז כי השימוש באזרחים כמגן אנושי – עבירה מפורשת על חוקי המלחמה – בלתי חוקי. ראוי לציין כי קודם להחלטה צה"ל לא רק שלא התכחש לנוהל, אלא טען שוב ושוב כי החלטה כזו תסכן את חיי חמושיו ואפילו את חיי הפלסטינים. ולמרות החלטת בג"צ, על פי שורה של דיווחים חמושי צה"ל ממשיכים להשתמש בו.

מיסוד הנוהל התרחש לאחר חמש עשרה שנים של התבהמות והתיילדות. לאורך השנים הללו, בתהליך איטי אך קבוע, הפכו המתגייסים לצה"ל מחיילים לחמושים – כלומר, נושאי נשק שאינם כפופים לחוקי מלחמה – ומגברים לילדים. העקרון העליון – והוא הופיע ברוב מוחלט של התגובות לידיעה על העמדתם לדין שני הסמ"רים – הפך להיות אפס אבידות. כשנתפס רחבעם זאבי צועק ש"יהודי אחד שווה אלף ערבים" בכנסת, הוא ניסה לשקר ולהכחיש את דבריו, למרות שהוקלטו בבירור. בתחילת שנות התשעים, אפילו הטרנספריסט זאבי לא יכול היה לומר דברים כאלו בפומבי. היום הם הקונסנסוס. פעם, המעשים של חרמ"ש רפיח עוררו סערה; היום העמדתם לדין היתה מעוררת סערה דומה. פעם, השימוש בבני אדם כמגן אנושי היה גורר זעקה, היה מעשה פרטיזני של חיילים שידעו היטב כי הוא בלתי חוקי; היום הזעקה מופנית כלפי מי שמעז להעמיד אותם לדין. אז אמנים ממוסדים יחסית, כמו סי היימן, יכלו לעורר שערוריה כשהתייחסו בשיריהם להתבהמות החיילים; היום ספק אם שיר כזה היה מגיע לרדיו. הארגון הפשיסטי "אם תרצו" וסייעניו בתקשורת כבר היה מארגן את הלינץ'.

השימוש בילד כמגן אנושי – השימוש בכל אדם כמגן אנושי – הוא פשע מלחמה. פקודות מטכ"ל מכילות, בין השאר, גם את אמנות ז'נבה. ולמרות זאת, צה"ל מסתפק בהעמדה לדין על סעיפים שוליים יחסית. עולה החשד שהמשפט נערך משום שסוכנות של האו"ם תיעדה את המקרה, וטיוח היה בלתי אפשרי. במקרים אחרים, בעיקר בשל קוד ה"לא תלשין" המשותף לחמושים ולחברי כנופיות, הצליחה הפרקליטות הצבאית לסגור את התיקים הללו.

ספק גדול אם, אילו נקלע למקום ילד יהודי בן תשע, היו שני החמושים מעלים על דעתם להשתמש בו כמגן אנושי. במקרה כזה, סביר שהאינסטינקטים הבריאים שלהם היו אומרים להם שעליהם להגן עליו, אפילו במחיר סכנה מצידם. הסיבה שבגינה הם הרשו לעצמם להשתמש כך בילד פלסטיני היא שהם הפסיקו לראות בפלסטינים בני אדם.

הנוהל הזה מדגים שוב שכאשר חמושי צה"ל נמצאים בסכנה, האינסטינקט הראשוני שלהם הוא להפנות את הסכנה אל אזרחי אויב. זו ברירת המחדל שלהם. אחרי הכל, כאשר ראו לוחמינו האמיצים שיש בקרבתם תיקים חשודים, הם יכלו לעשות כמה וכמה דברים. הם יכלו לסגת למקום בטוח יותר, ולירות לעבר התיקים או להשליך לכיוונם רימון. הם יכלו להודיע בקשר שנתקלו בחפץ חשוד שמעכב את התקדמותם ושהם זקוקים לדי-9 או חבלן. הם יכלו לאגף את המקום המסוכן – כפי שיעידו הסטטיסטיקות של 1,400:6 במניין ההרוגים, חיילי צה"ל לא היו בסכנה של ממש ברצועה.

אבל לא. החמושים הישראלים העדיפו לעשות את מה שפעם ייחסה הבדיחה לערבים ולנשותיהם: להשתמש באזרח בלתי חמוש כמגלה מוקשים. ולפי סעיפי האישום, סביר שישוחררו תוך מספר חודשים, אם בכלל. סעיף "התנהגות בלתי הולמת" משמש, בין השאר, לשפיטתם של חיילים שדופי כלשהו נמצא בתלבושתם. השימוש בו מעיד על קלות הראש שבו מתייחסת הפרקליטות הצבאית לאירוע.

לאחרונה התחיל שר הבטחון היקר מאד שלנו להתייחס לצה"ל לא כ"צבא המוסרי ביותר", אלא כ"אחד הצבאות המוסריים ביותר". אם תפטור מערכת המשפט הצבאית את השימוש במגנים אנושיים בכמה שבועות מחבוש, אפילו כבר זה לא יהיה נכון.

והשוטים מעריצים את הכוח.

(יוסי גורביץ)

בשנים האחרונות נפוץ בקרב מקדמי הטוטאליטריות טריק ייחודי: הם אומרים שבעצם אילוצם לפעול לפי קודים ליברליים, יש דיכוי. הם משתמשים בלקסיקון של זכויות האדם כנגד עצמן, במיוחד בתפיסה של זכויות קולקטיביות. התרגיל לא חדש במיוחד: כבר בשנות השלושים של המאה ה-20, ג'נטלמניים דרומיים טענו לזכות קיומה של "דרך החיים הדרומית", שמבוססת על אביריות מיושנת, אהדה לכפריות וסלידה מעירוניות, רדניקיות עדינה ו"שמירה על השחורים במקומם". הם לא אהבו לינצ'ים, הם היו עדינים מדי, אבל הם סיפקו לתופעה של הלינצ'ים את התחמושת האינטלקטואלית.

יש שיטה בדוקה לזהות מה עומד מאחורי תביעות שהן לכאורה לזכויות אדם: יחסו של התובע לנשים. כשמישהו מדבר על זכויות מוסלמים אבל בו זמנית מגן על התביעה לחבישת רעלה – אמצעי מובהק לדיכויין של נשים – כ"שמירה על זהות תרבותית", די ברור מה עומד מאחורי התביעות שלו. כשמתנחלים מדברים על זכויות אדם – בין השאר באמצעות הארגון הגרוטסקי ל"זכויות אדם ביש"ע" – אבל בו זמנית מסרבים לשרת עם חיילות או לקבל מהן הוראות בצבא, לאף אחד אין ספקות מאיפה הם באים.

זכויות הנשים הן אחד החלקים החדשים יותר של התנועה לזכויות האזרח. אפשר, אמנם, למצוא מבשרים במאה ה-19 או אפילו במאה ה-18 (המכתב המפורסם של אביגייל אדמס), אבל זכויות הצבעה הוענקו לנשים לאט ובמאוחר במאה העשרים, בעקבות מלחמת העולם הראשונה. התנועה לשחרור האשה הגיעה לשיאה אפילו אחרי התנועה לשוויון השחורים בארה"ב.

"האשה היא הכושון של העולם," שר לנון בתחילת שנות השבעים. בישראל יש מי שרוצה להחזיר אותה אחורה, לתקופת חוקי ג'ים קרואו בדרום. בג"צ עדיין דן, מזה זמן רב, בעתירה שמיועדת לאסור על הפעלת "קווי מהדרין", שם נקי לשרץ של קווים שמטרתם השפלת נשים. ישראל כץ, שמקפיד לרשום את שמו לדראון בכל תפקיד שהוא ממלא, הגדיש את הסאה וכנראה הצליח לוודא ששמו יירשם בהיסטוריה, כשהודיע לאחרונה לבג"צ שמשרדו לא מתנגד למנהג המגונה הזה, כל זמן שהוא לא מעוגן בחקיקה ו"יתבצע בהסכמה".

אלא, כמובן, שבחרדים עסקינן, ואין שום שאלה של הסכמה. החרדים – חסידים, ליתר דיוק, הפלג המפגר יותר והאלים יותר של החרדים – מפעילים איומים ואלימות על נשים או גברים שמסרבים לדעת את מקומם. כפי שכתב היטב שחר אילן בפוסט מוצלח במיוחד, להפרדה בין נשים וגברים אין שום תקדים הלכתי. בערים שבהן רוב החרדים הם ליטאים, אין הפרדה. הסיבה לכך פשוטה מאד: אם גדולי ההלכה של הדורות הקודמים יכלו לנסוע באוטובוסים עם נשים, גם בטלני הישיבות של היום יכולים. אני זוכר היטב סיפור של אחד הר"מים שלי, הרב מנשה רשובסקי, על ראש הישיבה שלו – ישיבת חברון? לא בטוח – שכאשר התיישבה לידו אשה נאה בלבוש בלתי צנוע, הוא בירך אותה לשלום, קם – וירד מהאוטובוס. "יבוא עוד אוטובוס", הוא אמר. את החומרות שלו הוא הטיל על עצמו, והוא גם הקפיד שלא לפגוע ברגשותיה של הנוסעת.

שום דבר מזה לא נשאר בתפיסת קווי המהדרין, רק התפיסה של השפלת האשה – הושבתה מאחור. בסוף השבוע, פרסמה "נעמי בן עמי" – אם היא אכן קיימת; השם הזה מופיע בגוגל כשמה של מנהלת "נתיב", ובעליל לא מדובר באותה אשה, אם אכן באשה מדובר – מאמר בוויינט, שבו ניסתה להגן על "קווי המהדרין". מדובר בדמות מפוקפקת, שמתיימרת לדבר בשם עמותה או אגודה שאין לה כל זכר – "שדולת הנשים העולמית למען התחבורה המוסדרת" – וב"חדרי חרדים" נטען שמדובר בהמצאה של חסידות גור, הפסיכית שבין החסידויות בכל הקשור למעמד נשים.

מדובר, אם כן, במאמר תעמולה מובהק. "בן עמי" טוענת כמה טענות: ראשית, יש בעולם נוהג של הפרדה בין גברים ונשים בתחבורה ציבורית, בכלל זה במדינות דמוקרטיות; שנית, ההפרדה היא למטרת הגנה על הנשים מפני הטרדה מינית; שלישית, לאף אחד לא היו תלונות על ההפרדה בישראל עד שהגיעו "רפורמיות" ואנשי "הקרן החדשה לישראל"; רביעית, ביטול ההפרדה יסכן משרות של עובדים בחברות תחבורה ויוביל להעלאת פליטת גזי החממה.

הרשו לי לא להתייחס לטיעון הרביעי. נתחיל עם הראשון. קרונות לנשים בלבד אכן קיימים ביפן, דרום קוריאה, מצרים, הודו, טאיוואן, ברזיל, הפיליפינים, דובאי ובלארוס. בניגוד לטענתה של "בן עמי", לא מצאתי אזכורים לקרונות רכבת נפרדים או אוטובוסים נפרדים בארה"ב, צרפת, ספרד ויוון; סביר להניח שמדובר בשקר חרדי, מעורבב בקצת אמת להגברת אפקט התעמולה.

בטיעון השני "בן עמי" נופלת. היא מתארת מצב של קרונות ואוטובסים נפרדים לנשים. זה לא המצב בישראל: גברים ונשים נוסעים באותו כלי רכב, והנשים אמורות לשבת בחלקו האחורי של האוטובוס. הסיבה לקרונות נפרדים ביפן היא תופעה רחבת היקף של הטרדה מינית של נשים על ידי סוטים בקרונות הצפופים – כמו גם תופעה של האשמות שווא בהטרדה – ובכלל לא בטוח שזו התשובה הנכונה לבעיה. לא כל היפנים מסכימים עם רעיון ההפרדה; יש הרואים בו חרפה.

אבל כאן השקר: "קווי המהדרין" לא מיועדים לבלום הטרדה של נשים על ידי גברים. כמובן, מאחר ומדובר בגברים חרדים, ששיעור העבירות המיניות שלהם גבוה במובהק מהמקובל באוכלוסיה, החשש הזה לא בלתי סביר; אבל ההפרדה מיועדת למשהו אחר לגמרי – למנוע מהגבר החרדי לסבול ממראה של אשה, העשוי להביא להתפרצות היצר הרע שלו. כלומר, המטרה היא לשמור על הפרדה משום שאשה, "חמת מלאה צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה" (תמיד טוב לצטט את חוכמת היהדות), היא מפתה וטמאה מעצם קיומה. אם הבעיה היתה הטרדה מינית, לא היתה לחסידים בעיה שהנשים ישבו בראש האוטובוס והגברים בסופו. העובדה שהן יושבות מאחור – העובדה שאף אחד לא שקל להציע היפוך – מעידה גם על כוונה להשפילן, להחזירן למקומן ההיסטורי.

כדי לחזק את הטענה השקרית, מצטטת "בן עמי" מסמך כלשהו של הרשות לקידום מעמד האשה במשרד ראש הממשלה, בו לכאורה נכתב ש-60% מהנשים חוו הטרדה מינית בתחבורה הציבורית או היו עדות לה. שוב, ערבוב אמת בשקר: המסמך הממשלתי מעלה נתון מזעזע – 25% מהנשים חוו הטרדה מינית, ו-20% היו עדות לה – אבל זה לא בדיוק אותו הדבר.

אפשר היה לעצור את הפוסט כאן, אבל לא. "בן עמי" טוענת שעצם המחאה כנגד "קווי המהדרין" – שנמשכת, ברמות שונות, מימי הקמתם – היא תופעה חדשה, יציר כפיהן של "רפורמיות" ו"ארגוני נשים", בשליחות הקרן החדשה לישראל. התלונה האחרונה היא כנראה נסיון לעלות על רכבת השקרים של בן כספית ו"אם תרצו"; שאר הטענה היא העתק, אחד לאחד, של טענותיהם של הדרומיים במדינות ג'ים קרואו: שהשחורים בעצם מרוצים ממצבם, ושרק המלומדים שבהם, מוסתים על ידי גורמים מבחוץ, מעוררים צרות.

מ.ש.ל.

(יוסי גורביץ)

לשר החוץ שלנו יש עבר עשיר של התקלויות עם זרועות החוק. כבר כששימש כעוזרו של בנימין נתניהו, בקדנציה הראשונה שלו, נהג ליברמן להפגש עם אנשים בחניונים, כדי למנוע האזנות ולסכל מעקבים. באותה תקופה הוא נחשד כמעורב בפרשת בראון-חברון, במסגרתה הוא אמור היה לסייע במינויו של רוני בראון לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, שהיה סוגר את התיק של אריה דרעי ובתמורה דרעי היה מסייע להעברת הסכם חברון בממשלה.

זה היה אחד התרגילים המסריחים ביותר בהיסטוריה של ישראל. אחר כך הלך ליברמן והתחבר לאיש העולם התחתון הרוסי המורשע גרגורי לרנר, וסייע למיכאל צ'רנוי בכל מיני פוילע שטיקים; צ'רנוי חשוד כעת במתן שוחד לליברמן. בין לבין, הסתובב ליברמן ליד האוליגרך המסתורי מרטין שלאף (וניסה, על פי פרסומים שונים, להגן על הקזינו ביריחו, שלשלאף היו אחוזים בו), הצליח לארגן לבתו המתנחלת – המוכשרת מאד, ללא ספק – כמה מיליונים עם הגיעה לגיל 21, והוא מקורב באופן חשוד לדיקטטור של בלארוס, אלקסנדר לוקשנקו. אם אחרי כל זה, המשטרה עוד לא הצליחה לשים עליו את ידה, הדבר מעיד יותר על אוזלת ידה מאשר על גאונות כלשהי מצד ליברמן.

יכול להיות שזה השתנה. אתמול נחקר ליברמן באזהרה – הוא בטח כבר מכיר אותה בעל פה – בפרשה החמורה ביותר בה היה מעורב מאז בראון-חברון. על פי החשד, שגריר ישראל בבלארוס (תפקיד שיצר ליברמן, אחרי שמשרד החוץ סגר את השגרירות שם), ברנש משונה בשם זאב בן אריה שנרמז בגסות שהסיבה היחידה שהוא במשרד החוץ היא שליברמן התעקש על כך, העביר לליברמן את מסמכי החקירה נגדו.

כלומר, משטרת ישראל שלחה בקשה למשטרת בלארוס להשלמות חקירה נגד ליברמן, וזאב בן אריה, שלא אמור היה להסתכל על המידע, קרא את החומר ואף ניסה להעביר אותו לליברמן.

זו, אגב, הגירסה של ליברמן. לא של המשטרה. הוא יצא כמובן למתקפה כנגד המשטרה – זה היה צפוי לגמרי, הדבר היחיד המפתיע הוא שהוא עוד לא האשים את הח"כים הערבים במשהו – אבל המקורבים שלו אמרו לתקשורת (זה פורסם גם ב"ידיעות", הבוקר) שבן אריה הציע לליברמן את המעטפה, אבל ליברמן דחה את ההצעה.

כנראה שליברמן עדיין חושב שהוא חי באיזו רפובליקה פוסט-סובייטית, אם זה התירוץ שלו. שגריר שהוא עצמו דאג לדחוף – אמנם, כשעוד לא היה שר החוץ – ושעם מינויו לשר החוץ הפך ליועץ שלו, מסר לו חומר חקירה סודי. ליברמן, לטענתו, לא לקח את המעטפה. למה לא לקח? כנראה משום שידע שזה פלילי מדי.

כלומר, ליברמן קיבל הצעת שוחד – מידע חסוי אודותיו – מפקיד בכיר, ולא רק שלא דיווח עליה, הוא גם טרח לקדם את מציע השוחד אחר כך (ועכשיו הוא דוחף אותו לתפקיד השגריר באחת המדינות הבאלטיות). נזכיר שוב: זו הגרסה של ליברמן. מהיכרותנו איתו, היא כנראה שקרית. מהיכרותנו עם התקשורת הישראלית, לא נופתע שהיא לא הדגישה את הנקודה הזו.

יצוין שאם ליברמן אכן התעסק עם החומר שהעביר לו בן אריה, זו לא תהיה הפעם הראשונה ששמו נקשר בתרגיל כזה. לפני כעשור פרצה הפרשה המסתורית של סטניסלב יזמסקי, איש יחב"ל שנמלט מהארץ עם חומר רגיש – בין השאר חומר על חקירתו של ליברמן, בכלל זה תמלילים של כמה משיחותיו. היועץ המשפטי העלוב אליוקים רובינשטיין השתמש בפרשה כדי להביא להדחתו של מפקד היחב"ל משה מזרחי, תוך שהוא נמנע באדיקות מלחקור את החשד שיזמסקי שימש כסוס טרויאני ביחב"ל. עד היום לא ממש ברור מה קרה שם. רובינשטיין, שהתמחה בהחלקת אנשי שררה מסכנות, כנראה לא רצה לדעת.

ומה עושה ראש הממשלה, כששר החוץ שלו דורש את הדחת המפכ"ל? שותק, כמו ששתק במשך כל השנה שבה עשה ליברמן כמיטב יכולתו להחריב את קשרי החוץ של ישראל. מה עושה השר לבטחון פנים, מפכ"ל בדימוס? שותק, אלא מה. ליברמן הוא הבוס הפוליטי שלו. מה עושה שר המשפטים, מינוי פוליטי של ליברמן? ניחשתם נכון.

העובדה שאדם כזה עדיין מכהן בתפקידו, ולא רק שאיננו שוקל התפטרות אלא שראש הממשלה לא מפטר אותו, מעידה יותר מכל על פשיטת הרגל של המערכת השלטונית בישראל. נתניהו מוכן להניח לליברמן להחריב את יחסי החוץ של ישראל ומוכן לאפשר לו לתקוף גם את מערכת אכיפת החוק, ובלבד שיוכל להמנע ממשבר קואליציוני ויוכל לגרור עוד כמה תפקידים. הוא לא לבד: גם אהוד ברק וציפי לבני שותקים. מברק אף אחד לא מצפה לדבר פרט לציניות מגחכת של מי שיודע שאין לו עתיד פוליטי, אבל לבני היתה אמורה להיות הגברת הנקיה של הפוליטיקה. כנראה שהיא יודעת שהיא עוד תגנוב עם ליברמן כמה סוסים, או על כל פנים שומרת לעצמה את האופציה הזו.

ככה זה נראה.

(יוסי גורביץ)