פלסטיני רצח הבוקר (ג') בדקירה את אביתר בורובסקי, מתנחל מיצהר, ובכך הסתיימה תקופה ארוכה ביחס – מסוף 2011 – שבה לא גבה הכיבוש של הגדה המערבית קורבנות בנפש גם בקרב הכובשים. חשוב לזכור, במיוחד על רקע הפרעות הבלתי פוסקות מצד המתנחלים, ש-2012 היתה השנה הראשונה ב-40 שנים שבה לא נהרג ישראלי כתוצאה מהתנגדות פלסטינית, התנגדות שלעתים קרובות מדי חוצה את הגבול לעבר טרור.

כפי שאפשר היה לצפות, התוצאה היתה פרעות מצד מתנחלים בחלקים ניכרים של הגדה. סמוך לצומת יצהר, רגמו מתנחלים באבנים אוטובוס של ילדות פלסטיניות שהיו בדרכן לקיטנה; על פי הדיווחים, נהג האוטובוס וכנראה גם שתיים מהילדות נפצעו. מתנחלים תקפו חקלאי פלסטיני סמוך לכפר סוריק; הוא פונה לבית החולים במצב בינוני.

האירועים לא פסחו גם על הבירה: במה שנראה כמו פעולת תג מחיר בירושלים, נדקר עובד נקיון ערבי ומצבו מוגדר קשה. מישיבת מרכז הרב – ראש הנחש של הפולקיזם היהודי – הגיחו מספר תלמידים, שוחחו עם שני פלסטינים שנכחו במקום, ואחר שהשתכנעו שמדובר במי שאינם בני ברית, תקפו אותם. לרוע מזלם של הקוזאקים הקדושים, השניים היו בלשי משטרה. המשטרה לא ממש טיפלה בשורה של תקריות דומות בשכונה; אולי עכשיו, אחרי שאנשיה הם הקורבנות, דווקא תטפל. זכרו את התקרית הזו, לפעם הבאה שיסבירו לכם עד כמה החינוך של אחינו חובשי הכיפות מוצלח יותר מזה של מערכת החינוך החילונית.

עם תחילת הפרעות, מתנחלים מיצהר הציתו שדות, ונרשמו הצתות גם סמוך לכפר בורין, מטרה קבועה של הפוגרומצ'יקים, שכזכור מיועדת להניס את הפלסטינים כדי להשתלט על אדמותיהם. מתנחלים רגמו באבנים את בתי השכונה הדרומית של הכפר עוריף, ובתוך כך גם את בית הספר שלו; הפורעים ניסו גם להצית את המסגד המקומי, אך נכשלו בכך והצליחו רק בשבירת החלונות. דווח גם על עקירת עצים מסיבית בסביבות הכפר קריות.

על האירועים, ארבע הערות. קודם כל, צריך להזכיר שוב שציבור המתנחלים הוא בחלקו הניכר ציבור של בטלנים שחי על חשבון הציבור, שקל מאד להקהיל אותו לתקוף פלסטינים בהתראה קצרה; שמדובר בקהילה הרבה יותר קולקטיביסטית משמקובל בישראל החילונית, שמגיבה במהירות לתופי הטם-טם הפנימיים שלה. ככזו, היא הרבה יותר קרובה לקהילה החרדית מאשר לעירוני הישראלי הממוצע.

שנית, שלרבים מתומכיהם של המתנחלים – וראיתי את הטיעון הזה עשרות פעמים היום ברשת – אין בעיה עם הפעולות הללו. הם רואים בכך תגובה הולמת. כלומר, פעולה של אדם בודד מצדיקה פעולת תגמול כנגד אדם שהוא שותף מעורפל מאד לקהילה שלו – גם אם הנפגע לא קשור בשום צורה לפיגוע. בקצרה, חלקים ניכרים של הימין הישראלי מאמצים את ההגיון של "ליל הבדולח" – שפעולה של יהודי אחד מצדיקה פעולה נגד אלפי יהודים רק בשל מוצאם. מי אמר יודונאצים ולא קיבל?

שלישית, שפעולות תג מחיר אינן ספונטניות. הן מאורגנות מלמעלה, על ידי בכירים במועצת יש"ע. שמם של שניים מן הבכירים האלה כבר נחשף: הקושר נגד הדמוקרטיה הישראלית בני קצובר וגרשון מסיקה. שניהם היו מנהיגי המועצה המקומית שומרון, שככל הנראה מימנה את פעולות תג מחיר. מי שמממן את המועצה המקומית שומרון הוא ממשלת ישראל, באמצעות כספי המסים שלכם. כשזוכרים שלפעולות הללו אין דבר עם ספונטניות, אלא שהן מוכוונות מלמעלה, שהן מתבצעות על ידי הזרוע הצבאית של מועצת יש"ע – ה"קיצונים שעליהם אין שליטה" המפורסמים – קל יותר להבין איך "השטח" התפוצץ כל כך מהר הבוקר.

ורביעית, וחשוב מכל: כמעט כל הדיווחים על הפוגרומים היום ציינו את העובדה שחמושי צה"ל ומג"ב כמעט שלא התערבו. שורה של דיווחים – הן של תחקירני "יש דין" והן של רבנים לזכויות אדם – ציינו כי לאחר הצתת השדות סמוך ליצהר, מתנחלים רעולי פנים מנעו גישה לשדות ממשאיות כיבוי פלסטיניות וישראליות. כדי לחסום אותן, רעולי הפנים התערבבו באופן חופשי עם החמושים – שלא עשו דבר כדי לעצור אותם או לסייע לכבאים.

מה שמטריד במיוחד בהתנהלות הזו של המיליציות הישראליות הרשמיות הוא שככל הנראה לא היה צורך בפקודה. אף אחד לא נתן פקודת "אל תפריעו להם לאיים על הכבאים" או "אל תפריעו להם להצית שדות." כל חמוש ישראלי ידע היטב, בלי שהמפקד שלו יגיד לו, מה תפקידו בשעה שפוגרומצ'יקים יהודים מציתים את שדות שכניהם: להסתכל הצידה ולקוות שהפורעים לא יחליטו להתעסק גם איתו.

מהבחינה הזו, צה"ל, מג"ב ושאר המסגרות הישראליות שפועלות בגדה בהזמנת צה"ל – המשטרה פועלת שם מתוקף צו של המפקד הצבאי – הפכו מזמן למשת"פים של המתנחלים. הם היו שם כדי למנוע אלימות כלפי המתנחלים, כלומר להגן עליהם מפני האנשים שהם מדכאים, אבל לא כדי למנוע את האלימות של המתנחלים כלפי המנושלים. יש לקוות שאנשים טובים, אם לא כאן אז בחו"ל, יעשו את כל הנדרש כדי למצוא את זהותם של המפקדים של הכוחות האלה, ולוודא שהם יועמדו לדין על פשעי מלחמה. כי זה בדיוק מה שהם.

תפקידו של כוח כובש הוא להגן על הנכבשים; צה"ל מעולם לא הצליח בכך וקשה יהיה לטעון ברצינות שניסה. צה"ל היה השותף הבכיר של המתנחלים ושיקר יחד איתם לרשויות ולבתי המשפט מימיה הראשונים של תנועת ההתנחלות. העמידה מן הצד של החמושים הישראלים הבוקר צריכה להבהיר לישראלים שצה"ל הפך, סופית, למיליציה שמשרתת את המתנחלים, ושכל אדם מוסרי צריך להדיר את רגליו ממנו ומכל מה שהוא מייצג; ולעולם, שכאשר ישראל אומרת שבכוונתה לסיים את הכיבוש, היא משקרת במצח נחושה.

ועוד דבר אחד: דובר צה"ל, שבעבר הודיע לי שהוא לא מוכן לעבוד מולי משום שהשאלות שלי "לא מכבדות את צה"ל, את מדינת ישראל ואת הדת היהודית," מצא הבוקר תירוץ חדש לא לענות לשאלות שלי באשר לעמידת אנשיו מן הצד: העובדה שאין לי תעודת לע"מ. יצוין שדובר צה"ל לא הכחיש את המעורבות הפסיבית של החמושים שלו בפוגרומים. דובר צה"ל הוא מוסד ציבורי, לצערנו, והוא ממומן בכספי ציבור. ההחלטה שלו לעבוד רק עם מי שמתאים לו היתה צריכה לעורר את זעם הציבור, אם היה בישראל כזה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

(בתודה לאהרן פורת, עורך ידוע סבל.)

בשבוע שעבר נשא יאיר לפיד את נאומו הראשון כשר האוצר, והקדיש אותו לריקוד סוער על קברם הפוליטי של החרדים, תוך שהוא מבטיח להם שהוא יקצץ להם את הצורה, ושהוא יגייס את בניהם. לפיד התחמק כמיטב יכולתו מלדבר על הנושא, קרי התקציב, מתוך ידיעה שיש בקרב בוחרים לא מעט אנשים שיסכימו לכך שהוא יטיל בהם מומים, כל זמן שיטיל מומים לא פחותים בשנואי נפשם. כהרגלו, כלל לפיד שגיאה בנאום: הוא טען שממשלת נתניהו השלישית תומכת בפתרון שתי המדינות וש"זה בקווי היסוד של הממשלה. לממשלה יש קווי יסוד וזו הדרך שבה נפעל." הוא לא ידע, או העמיד פני לא יודע, שאחיו, נפתלי בנט, דאג להוציא את הסעיף הזה מקווי היסוד של הממשלה.

לטמבלים שהצביעו עבור לפיד בתקווה שהוא אכן ידאג ל"אחיו העבדים" ויפעל לשינוי המצב החברתי, הנה מבזק: אתמול (א') דחתה ועדת השרים לענייני חקיקה, בתמיכת סיעת "יש עתיד", את הצעת חוק היסוד: זכויות חברתיות, שהעלתה סיעת מרצ. החוק אמור היה לעגן זכויות בסיסיות כמו הזכות לחינוך ובריאות, ולקבע את זכות השביתה, השוויון בעבודה ואת חופש ההתאגדות. כלומר, הממשלה שבה יושב לפיד לא תאפשר לעובדים לחזק את כוחם מול כוחם של בעלי ההון. ההחלטה של ועדת השרים לענייני חקיקה כנראה קברה את החוק. במקביל, ממשיך משרד האוצר של לפיד להדליף דיווחים על כך שהוא מתכוון להעביר בחוק ההסדרים סעיף שיאפשר לו לחסל את זכות השביתה ב"שירותים חיוניים," כלומר לסרס את כוחם של עובדי חברת החשמל והנמלים להתגונן מפני נסיונות למכור אותם לאיזה דנקנר ("למכור אותם לאיזה דנקנר" זו המשמעות המדויקת של המונח המכובס "הפרטה.")

כך ששולחיו האמיתיים של לפיד – האנשים שאיתם הוא מסתובב, האנשים שנקרעו מצחוק כשראו שמספר גדול של ישראלים קונים את הבלוף על כך שהוא "נציג מעמד הביניים" – כבר רואים נחת ממנו. ולא רק במובן הכללי, אלא במובן ממשי מאד.

הבלוג הזה היה הראשון שהזהיר, אם יורשה לנו לנקוט בשפתו של ראש הממשלה, מפני השיטה של לפיד לגיוס כספים ערב הבחירות, לקיחת הלוואות נושאות ריבית משורה של אנשים שיכולים להפקיד סתם כך 100,000 ₪ ומעלה. אנשים זהירים יכלו לראות כבר אז את הנתק בין לפיד ובין האדם מן השורה – התפיסה שלכל אחד יש 100,000 ₪ שהוא יכול לשים על קרני הצבי.

לפיד התחמק בהצלחה מפרסום שמות המשקיעים שלו עד אחרי הבחירות, כשהוא טוען בו זמנית שהוא נוקט ב"שקיפות." רשימה שלהם פורסמה ב"דה מארקר" לפני כחודש. יש בה, כבר עכשיו, שני אנשים מעניינים מאד.

הראשון הוא ישי דוידי. סביר שרובכם לא שמעתם עליו עד כה – אני לא שמעתי עליו עד הפרסום בגלובס – אבל הוא אחד המשקיעים שהשלישו ליאיר לפיד 130,000 ₪, והוא גם הבעלים של קרן ההשקעות פימי. הקרן הזו מנסה לרכוש את השליטה ב"אל על." לפני כשבוע, היה לפיד מעורב בקבלת החלטות בשאלת "אל על" והסכם השמיים הפתוחים. בין השאר, ההסכם נסגר בכך שהממשלה התחייבה לכסות 97.5% מהוצאות האבטחה של "אל על", שהיא כזכור חברה פרטית, שהופרטה ב-2005. שוב פועלת כאן השיטה הקבועה של "הרווח פרטי, ההוצאה ציבורית." אלי ציפורי מגלובס מעריך שההחלטה הזו של לפיד תאפשר לדוידי ופימי לגזור קופון של 111 מיליוני דולרים בשלוש השנים הקרובות – כ-400 מיליוני שקלים. יופי של תשואה על 130,000 שקל, לא? (שווה לקרוא מה יש לציפורי לומר גם על האופן שבו נתנו את הגז שלנו לתשובה, קיבלנו תמלוגים מצומקים אבל במקביל הבטחנו לממן את האבטחה של הגז – חשוב לציין שעידן לנדו כתב את זה קודם.)

השני הוא הלל קוברינסקי. הוא שימש כמנהל מטה הבחירות של לפיד, וגם הוא השקיע ב"יש עתיד" 130,000 ₪. קוברינסקי, לשעבר מנכ"ל AT&T ישראל ותת אלוף בצה"ל, היה המועמד הראשון של לפיד לתפקיד מנכ"ל משרד האוצר. זה לא הסתייע, וקוברינסקי משמש כ"יועץ הכלכלי" של לפיד – מפלצת הספגטי המעופפת יודעת שהוא זקוק לכזה. כ"יועץ הכלכלי" של שר האוצר, שאיננו מועסק רשמית על ידי המדינה, דחף קוברינסקי את עצמו לישיבות הרגישות ביותר של משרד האוצר, בכלל זה דיונים על התקציב.

קוברינסקי הוא איש עסקים פעיל מאד: יש לו אחזקות ב-13 חברות, לא כולן פעילות. שתיים מהחברות שלו עוסקות במסחר בניירות ערך באמצעות אלגוריתמים. המידע שמגיע אליו מישיבות האוצר יכול להפוך אותו לאדם עשיר הרבה יותר ממה שהוא עכשיו. אם יש לקוברינסקי שכל, ולמרות שהוא בכיר בצה"ל בדימוס אין להוציא זאת מכלל אפשרות, זה לא יקרה באופן ישיר, לא יהיה שום דבר שאפשר יהיה למצוא אחר כך: רמזים לידידים על המלצות השקעה, ואלה בתמורה יעבירו כספים לקרן של אשתו, למשל. וכמובן, המצב שבו אתה ה"יועץ הכלכלי" של שר אוצר שהתפרסם כשאמר שהוא לא מבין שום דבר בכלכלה מאפשר לך ללחוש על אוזנו כל מיני דברים מועילים – לך, כמו גם לחבריך. מותר לחשוד שהרבה קיצוצים בתקציב הבטחון לא נראה, כשתא"ל בדימוס הוא היועץ הבכיר של שר האוצר. סביר להניח ש-130,000 ₪ היו, מבחינתו של קוברינסקי, יופי של השקעה. הפוטנציאל לשחיתות ולגזירת קופון על חשבון המדינה זועק כל כך, שאפילו בכירי אוצר הדליפו לתקשורת אי נחת מהשתתפותו של קוברינסקי בישיבות. הם הגדירו זאת "חוקי אבל מסריח."

בנאומו בכנסת, חזר לפיד שוב ושוב על כך שהממשלה בת חודש אחד בלבד. אחר כך הוא הודיע – במייל למנויים שלו – על כך שאין בכוונתו לשאת נאומים חשובים נוספים בכנסת, כי שם הוא חשוף להערות ביניים. לפיד הצהיר על כוונתו להביא לנו "פוליטיקה חדשה": בינתיים, ממה שאנחנו רואים בחודש האחרון זו אותה הגברת בהיעדר אדרת – הקשרים בין הון ושלטון מעולם לא היו עירומים יותר.

ואולי גם זו לטובה. לפיד הודיע בנאומו הכלכלי בשבוע שעבר שבשנתיים הקרובות יהיה רע, ואחר כך יהיה טוב יותר. למעשה, לפיד יגרום למצב להיות רע יותר בתקווה – ההיסטוריה מוכיחה שזו תקוות שווא – שיהיה טוב יותר. אם לפיד היה מצויד בהשכלה כללית ראויה ובכמה גרמים של התבוננות עצמית, הוא היה מבחין בכך שהוא ונערי האוצר אימצו את התפיסה "שיהיה רע יותר כדי שיהיה טוב יותר" – נוסחה שבמקור נכתב על ידי אחד, ולדימיר איליץ' לנין. אולי, כשההמונים שהצביעו ללפיד יגלו שהוא הופך את מצבם לגרוע יותר בעוד שמצבם של העשירים רק מוטב, בזמן שנציגיהם של בעלי ההון שולחים את ידיהם ישירות אל השלטון.

אולי אז תקום שוב הרוח של קיץ 2011, וקיץ 2013 ישוב ויוכיח למי שהתייאש מהאפשרות של שינוי בישראל עד כמה טעה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. פרטים נוספים על אירוע ערב הבלוג המתוכנן יפורסמו בהמשך השבוע.

(יוסי גורביץ)

במוסף "7 ימים" יש כתבה על זוג גאים שנישאו בחו"ל, הביאו לעולם זוג ילדים באמצעות אם פונדקאית ונתקלו בחומה בצורה כאשר ניסו לגייר אותם: הרבנות לא היתה מוכנה לכך בשום אופן. תופעה דומה, אם כי כנראה פחות חריפה, מדווחת מצד זוגות סטרייטים שמשתמשים באם פונדקאית במדינה זרה כדי להביא ילדים לעולם. במקרה של זוג הגאים, הסיבה לכך פשוטה למדי: כדי שהילד יתגייר, הוא חייב לגדול בסביבה אורתודוקסית. אפשר לומר הרבה דברים חיוביים על סביבת הגידול של שני הורים גאים, ובהתאם היא לא תהיה יהודית אורתודוקסית.

אם נניח עכשיו לבעיה החריפה של שימוש באם פונדקאית, יש כאן אי הבנה ניכרת מצד הרבה מאד חילונים. הכתבה מביעה זעם רב על כך שהרבנות לא מוכנה להקל על הגיור. אבל זה לא תפקידה של הרבנות להקל על גיור.

היסטורית, מסוף ימי הבית השני, היהדות היא דת שמקשה מאד על הצטרפות אליה, הן משום צווים קיסריים שאסרו על גיור – צו של אנטונינוס פיוס מאמצע המאה השניה – והן משום התגברות השנאה למין האנושי בקרב כותבי התלמוד. לפני זה, היהדות היתה דת מיסיונרית מאד, אבל לא זה הנושא שלנו. היהדות הרבנית, אחרי הטראומה של חורבן הבית השני, היא דת מסתגרת.

וזו זכותה המלאה. והיא לא צריכה לפתור את בעיותיהם של אנשים שכלל אינם נמנים על קהל מאמיניה. היא לא צריכה לשנות את עצמה, את המסורות ארוכות השנים שלה, רק בגלל שלכמה אנשים שלא יודעים וכנראה גם לא רוצים לדעת איך מתנהגים בתוך בית כנסת המסורות האלה לא נוחות.

השאלה "למה אתם מקשים עלינו" היא לא השאלה הנכונה. התשובה עליה ברורה לגמרי: אנחנו לא רוצים אתכם. אתם חיים באופן שמנוגד לחלוטין למה שאנחנו מאמינים בו ונמאס לנו לפזר עליכם אבקת פיות כדי שתרגישו טוב עם עצמכם. יש לנו ערכים ויש לנו עמוד שדרה. אולי כדאי שתצמיחו כזה בעצמכם.

השאלה הנכונה היא "למה אנחנו זקוקים לרבנים כדי לקבל זכויות במדינת ישראל." למה בעצם מעמדם של ילדים תלוי במישהו שלא מכיר אותם ולא רוצה להכיר אותם. התשובה על השאלה הזו צריכה להיות הפרדת דת ומדינה – אבל יש מעט מאד חילונים שבאמת מעוניינים בהפרדת דת ומדינה, זאת משום שהפרדה כזו תפרק את המילה "יהודי" מהמטען הלאומי שלה. היא תחזור למשמעותה המקורית, לפני שהופקעה על ידי הציונות, של חבר בקהילה דתית. ואם אתה לא חבר בקהילה הזו, במה אתה יהודי?

רוב היהודים החילונים לא רוצים לחשוב על השאלה הזו לעומק: היא לא נוחה ובסופה רובצת מדינת כל אזרחיה, שמשמעה ביטול מדינת הפריווילגיות של היהודים. בסופה רובץ שוויון, ואני חושד שהאנשים הטובים שזועמים על הרבנים שמקשים על החיים שלהם לא באמת רוצים ללכת את כל הדרך הזו. הם רק רוצים חותמת גומי שתאפשר לילדים שלהם חיים של שותפים מלאים בקהילה בעלת הפריווילגיות.

ומהבחינה הזו, דווקא הרבנות, שעומדת על עקרונותיה מול הריק המחשבתי של המוחים מולה, היא זו שמעוררת הערכה.

וכן, אני יודע שאת המילים "הרבנות מעוררת הערכה" אני אצטרך לבלוע, וכנראה הרבה יותר מהר מכפי שאפילו אני חושב.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

חברת הכנסת אורית סטרוק (הבית היהודי) מנסה לשנות כעת את הנהלים בגדה המערבית ולהחיל שם דווקא את חוק דרומי הבעייתי מאד. סטרוק, שהבדיחה הגרועה המכונה ויקיפדיה העברית הגדירה לאחרונה כפעילת זכויות אדם, רוצה לאפשר למתנחלים לפתוח באש באופן חוקי לגמרי גם כלפי פלסטינים שלטענתם מתנכלים לרכושם.

וואלה. מאחר וסטרוק היא, כידוע, פעילת זכויות אדם, היא ודאי התכוונה לאפשר לכל אדם שחי בשטחים להגיב בירי לעבר אנשים שמנסים לפגוע ברכושו, מבלי שהרשויות יחקרו. אם זו הכוונה של סטרוק, אני לגמרי בעד, ואני משוכנע שהיא תקבל בהבנה את העובדה שעשרות פוגרומצ'יקים מן הגבעות יתחילו לאכלס את בתי החולים כשהם מחוררים ככברה אחרי שניסו לבצע עוד שוד וגזל של אדמות אנשים אחרים.

מה, זה לא מה שהיא התכוונה אליו? היא התכוונה רק לירי של יהודים לעבר לא יהודים? אוי ואבוי, מישהו צריך לעדכן את ויקיפדיה העברית.

[]

ואחרי הקומדיה, הטרגדיה. לפני כשבוע הוציא ארגון "יש דין" (גילוי נאות: אני כותב עבורם בלוג בתשלום) דו"ח שנקרא "מסלול הנישול." אפשר למצוא קישורים לתקציר הדו"ח, כמו גם לדו"ח המלא, כאן. אני ממליץ לכל אזרח ישראלי לקרוא אותו, ולא להסתפק בתקציר. מדובר באחד המסמכים החשובים, המכאיבים והמכעיסים שנכתבו כאן בשנים האחרונות. הוא גרם לי לנדודי שינה. אני לא חושב שאי פעם ביקשתי את זה, אבל הפעם אני מבקש: קדמו את הפוסט הזה, ואת הדו”ח שעליו הוא מתבסס.

"מסלול הנישול" מתבסס על עבודת נמלים שנמשכה שנים, שבמסגרתה אספו אנשי "יש דין" – שכל הנאמר פה, למקרה שזה לא היה מובן עד כאן, לא מייצג אותם אלא אך ורק אותי, יוסי גורביץ הבלוגר ולא הפרילאנסר – פיסת מידע ועוד פיסת מידע, דפקו את ראשם בקיר הנחושת של הממסד הישראלי, והביאו לנו מיקרוקוסמוס שמעיד על המקרוקוסמוס.

"מסלול הנישול" מתמקד במאחז הבלתי חוקי עדי עד. עדי עד הוקם ב-1998 ומיד החל לגזול את אדמותיהם של ארבעה כפרים פלסטיניים: ג'אלוד, תורמוסעיא, אל מוע'ייר וקריות. ב-1998, גרו בעדי עד חמש משפחות, והמאחז תפס שטח של כ-15,554 מ"ר; ב-2010, בפעם האחרונה שנערכה בדיקה רצינית, גרו במקום 26 משפחות, והשטח של המאחז, כאותו גידול סרטני, תפח ל-465,321 מ"ר.

המאחז, כאמור, הוקם על אדמות של כפרים פלסטיניים, שאיבדו כתוצאה ממנו ומאחזים אחרים את יכולת הקיום שלהם כישובים חקלאיים. עם הגעת המתנחלים למקום, מיהרו חמושי צה"ל לספק להם אבטחה. מיד לאחר מכן התחילו להגיע גם התשתיות. ההגנה סופקה על ידי החמושים לעבריינים מובהקים; כנגד כל המבנים בעדי עד יש צווי הריסה, כולם עד אחד, ללא כל מחלוקת, הינם בלתי חוקיים. התשתיות סופקו על ידי החשודים הרגילים בממסד המתנחלים, תוך קריצה מצד החטיבה להתיישבות ומשרד הבטחון.

הנזק שגורם עדי עד לא מוגבל לגזילת הקרקע שעליה יושבים מבני המאחז. מעבר למעגל הראשון הזה, שכפי שראינו תפח מאד עם השנים, יש מעגל שני שהכניסה אליו אסורה לפלסטינים: פרמטר ההגנה של המאחז. מסביב לזה, יש מעגל שלישי: אליו הפלסטינים לא יכולים להכנס מאימת המתנחלים, והם חייבים לקבל את אישור הצבא כדי להכנס לשם. הצבא מגביל את הכניסה לשם לפעמיים בשנה, מה שאומר שחקלאות רצינית אי אפשר להוציא מהחלקות הללו.

לבג"צ היו כמה מילים חריפות לומר בנושא: "מדיניות המונעת מפני תושבים פלסטינים להגיע לאדמות השייכות להם, לשם השגת תכלית של הגנה עליהם מפני התקפות המכוונות נגדם, הינה כמדיניות המצווה על אדם שלא להכנס לביתו על מנת להגן עליו מפני שודד האורב לו שם על מנת לתוקפו.” ההדגשה שלי. בג"צ אוהב מילים חריפות; הן מסוות היטב את העובדה שמאחורי הברקים והרעמים הרטוריים עומד ריק גדול. המילים הללו נכתבו ב-2006, בבג"צ רשאד מוראר נגד המפקד הצבאי. מאז חלפו שבע שנים, ושום דבר לא השתנה. אף מפקד צבאי לא נכנס לכלא על בזיון בית המשפט בשל אי ציות לפסיקה.

מעבר לעובדה שהפלסטינים מנועים גישה לאדמותיהם במשך רוב השנה, המהלך הזה של צה"ל גורר עוד שתי בעיות, כשהראשונה מובילה לשניה. הראשונה היא העובדה שהמתנחלים מנצלים את העובדה שהחקלאים הפלסטינים מנועים בגישה לאדמתם בעוד הם עצמם לא מוגבלים כלל כדי לבזוז את החלקות הללו או לשרוף אותן. גם כאשר החקלאים הפלסטינים מקבלים אישור פעם בחצי שנה להגיע לחלקה שלהם שבמעגל השלישי, הם לעתים קרובות מוצאים פושטים בני העם הנבחר, שתוקפים אותם באלימות ללא חשש. תושבי אל מוע'אייר למדו שעליהם לצאת לשדה בקבוצות של 15 עד 20 איש, וגם זה לא תמיד מועיל. החמושים, כשהם במקום, לא עוצרים את המתנחלים ולא מגינים על הפלסטינים. כשדברים כאלה קרו ברוסיה הצארית, ספרי הלימוד שלנו קראו להם "פוגרום." התקשורת הישראלית מעדיפה את הביטוי הנייטרלי "עימותים." התקפות כאלה משמשות לצה"ל כתירוץ להרחיק את הפלסטינים מאדמותיהם גם בזמן שהוקצב להם.

הבעיה השניה נוגעת למדיניות הקרקעות של ישראל. עם כיבוש הגדה, במהלך שהיה צריך לעורר חשד כבר אז, הקפיאה ישראל את הרישום בטאבו שהתחילו הבריטים והמשיכו הירדנים. המשמעות היא שרק כ-30% מקרקעות הגדה רשומות, ואחרות מוחזקות מכוח חזקה. כשקרקע הופכת לנטושה לאורך זמן, מכוח רעיון "אדמות מוואת" העות'מני שהתפרסם כל כך אחרי הסרט "שלטון החוק," המדינה יכולה להחרים אותה. רשמית, אדמה במצב כזה נקראת "אדמה ציבורית" (ולא, כמונח המקובל, "אדמות מדינה"); בפועל היא מועברת תוך זמן לא רב למתנחלים. כלומר, הטרור שמשליטים המתנחלים במעגל השלישי והרביעי (עליו מיד) של המאחז – והתופעה הזו לחלוטין לא מוגבלת לעדי עד – מוביל בסופו של דבר להפקעת הקרקעות מידי בעליהן.

המעגל הרביעי הוא האדמות שעדיין נותרו בידי הפלסטינים סביב המאחז. גם האדמות הללו לא בטוחות: פעם אחר פעם, הם מותקפים על אדמתם על ידי הפורעים. החמושים, כרגיל, לא עושים כלום – וזה במקרה הטוב. פעם אחר פעם מתקבלים דיווחים – כמו במקרה הזה – על חמושי צה"ל שמונעים מפלסטינים באיומי נשק מלהגן על עצמם או על רכושם.

לקרוב משפחה של אורית סטרוק, בנה צבי, אירע אירוע מצער: דווקא אותו תפסו בעת תקיפה של פלסטיני, ספציפית רועה בן 15. לרוע מזלו של סטרוק, התקיפה היתה חמורה במיוחד וכללה חטיפה ואיום ברצח של הנער. זו גם היתה התקרית השניה: בראשונה תקף סטרוק את הנער והרג בבעיטה גדי שזה עתה נולד. בסופו של דבר נידון סטרוק לשלוש שנות מאסר (המקסימום האפשרי הוא עשרים.) המקרה של צ. סטרוק חריג מאד מבחינה אחת: המשטרה אשכרה עשתה את עבודתה. בדרך כלל זה לא המצב. באחד התיקים שסגרה המשטרה בתואנת "עבריין לא נודע" ושנבדק על ידי "יש דין," התברר שתיק החקירה הכיל רק מסמך אחד: התלונה המקורית של הקורבן.

המקרה של צ. סטרוק, עם זאת, שגרתי לחלוטין מבחינה אחרת: כאשר סטרוק, תושב המאחז הידוע לשמצה אש קודש, תקף את הנער, הוא אמר לו שוב ושוב שהנער נמצא על אדמתו. ועכשיו חשבו מה יקרה כאשר יקרה כאשר יתקבל התיקון של אמו של הפוגרומצ'יק, ומתנחל שימצא רועה פלסטיני על מה שהמתנחל טוען שהוא אדמתו ובפועל הוא אדמה חקלאית גזולה יוכל לירות בנער כזה בלי לעמוד כלל לדין.

"יש דין" מנה 96 עבירות פליליות שבוצעו סביב עדי עד, מתוכן 21 עבירות אלימות. אלה רק קמצוץ מספר קטן מכלל העבירות, רק אלה שעליהן דווח לארגון, שבעצמו הוקם רק ב-2005, והיכולת שלו לחקור אירועים שהתרחשו קודם לכן מוגבלת מאד. במדינה נורמלית, הצטברות כזו של עבירות היתה גוררת את סגירת עדי בגדר תיל והגדרתו כמושבת עבריינים. אבל ישראל איננה מדינה נורמלית, והעבריינות היא ברשות וסמכות.

[]

ואף על פי כן, הבעיה היא לא סטרוק, לא האם ולא הבן. הבעיה, אם כבר, היא ברוח הקודש השורה הן על המפקד הצבאי והן על הממשלה.

צה"ל לא רוצה לאכוף את החוק על המתנחלים. זה כאב ראש מבחינתו. הוא גם לא רוצה להסתבך עם הלובי החזק ביותר, שלא בוחל במידת הצורך בהפעלת אלימות כלפי צה"ל עצמו. אף אחד לא רוצה לחזור ל-2005, כשרוח הרפאים של מרד צבאי ביעתה את כולם. ואף על פי כן, בלי צה"ל, בלי הידיעה שהוא ינקום שבעתיים, לא סטרוק האם ולא סטרוק הבן היו שורדים ולו לילה. מעשי הגזל, האלימות והנישול שלהם לא היו אפשריים אלמלא חמושים גסי רוח היו עומדים נכונים להגן עליהם מפני קורבנותיהם. קצין משטרה אמר ל"יש דין" ש"הדרג [הצבאי] הזוטר, מחייל ועד מ"פ, תופסים את עצמם כמגיני המתנחלים." בהתאם, הם לא מזהים התפרעויות של מתנחלים כאירוע פלילי ואין להם כל מוטיבציה להפסיק אותן.

ומעל לכל עומדת הדחיפה הממשלתית. שר החוץ שרון אמר בנובמבר 1998, אחרי הסכם וואי, ש"שכל אחד יזוז שם, שירוץ, שיתפוס עוד גבעות, ירחיב את השטח. כל מה שייתפס – יהיה בידינו. כל מה שלא ייתפס על ידינו – יהיה בידם. כך זה יהיה." בסתיו אותה השנה, החלה ההתנחלות בעדי עד. עדי עד הוא מאחז אחד מתוך כמאה מאחזים. טליה ששון חשפה את הקנוניה בין המתנחלים, הצבא וחלק מזרועות הממשלה לפני כעשור. עדי מינץ, לשעבר מנכ"ל מועצת יש"ע, אמר ב-2004 ל"הארץ" ש"המאחזים אינם נוער גבעות. מדובר בתכנון מדוקדק. בתפיסה של מקומות אסטרטגיים. המאחזים תואמו עם ראש הממשלה [אז שרון – יצ"ג]. ישב מי שישב עם שרון ואמר לו 'הנקודה הזאת אסטרטגית וחשובה'. ראש הממשלה חזר אליו אחרי כמה ימים ואמר לו: 'אתה צודק, זאת נקודה חשובה. צריך לתפוס אותה'. המאחזים כולם עלו בתיאום עם הדרג המדיני. הדרג המדיני ידע עליהם. זה היה התהליך. אפילו בן אליעזר, כשר ביטחון אצל שרון, קלט את "רוח המפקד", התיישר, אישר, והנחה את המערכת לשתף פעולה. לכן הליך האישור והרישוי של מרבית המאחזים יצא לדרך."

המאחזים אינם מקרה ואינם צירוף מקרים. זו שיטה. מטרת השיטה היא נישול הפלסטינים מאדמותיהם – עוד דונם ועוד עז, אם תרצו. השיטה עובדת: שלושה מתוך ארבעת הכפרים שאדמתם נגזלה על ידי עדי עד מדווחים על נטישה של חלק ניכר מהתושבים שלהם. כפרים פלסטינים רבים שסמוכים למאחזים מדווחים על תופעות דומות. לא מקרה: שיטה.

נכון, הציבור הישראלי מעדיף לא לדעת עליה, התקשורת מעדיפה לא לדווח עליה, ובג"צ מעדיף לכסות את עיניו בסחבה (אולי מחשש שאם לא יעצום את עיניו, תועבר הסחבה אל פיו), אבל זו שיטה. הטרור של המתנחלים איננו רנדומלי ואיננו מקרי. יש לו רוח מפקד, יש צבא שמגן על הפורעים, יש משטרה שמקפידה לא לחקור את אירועי הטרור, ויש בתי משפט שמדברים בקול צווחני כדי להסתיר את העובדה שהנבוט שבידיהם איננו אלא מקלון סלרי. ישראל מבצעת בגדה המערבית טיהור אתני שקט, כשהיא מפריטה את תפקיד הנישול ומעבירה אותו לגורמים לא רשמיים, שכלפיהם אפשר לנקוט במדיניות של הכחשה סבירה (plausible deniability) בעוד שהרווח, בדמות אדמות גזולות, מועבר אליהם.

כשתתעוררו במדינה דו לאומית, אל תשכחו לשלוח את הפרחים לצה"ל. כמי שמופקד על השטח הוא, ולא המתנחלים, אחראי למצב.

הערה מנהלתית א': בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב' (ארוך ביחס): אוקיי, דיברתי לפני יותר משנה על ערב מפגש עם קוראי הבלוג. זה התמסמס משלל סיבות. הנה נסיון להרים את זה שוב.

הבלוג "החברים של ג'ורג'" יחגוג יום הולדת שביעי ב-26 במאי, 2013. זה יוצא יום ראשון, ואני אשמח להפגש עם חברי הבלוג ולציין את האירוע, רצוי במקום שיש בו טבק ואלכוהול. לשם כך אני צריך לדעת כמה אנשים ירצו להגיע לאירוע כזה, ומאחר וכנראה שיהיה צורך לשכור מקום, כמה הם מוכנים לשלם עבור השכירה – 20 שקלים? 50 שקלים? רכישת שתיה? רכישת ארוחה?

מי שמעוניין להשתתף, מתבקש לשלוח לי מייל לכתובת ygurvitz בשירות הדואר של ג'ימייל את הפרטים הבאים (מי שכבר שלח מייל, בעקבות הפרסום בעמוד הפייסבוק של הבלוג, מתבקש שלא לשלוח שוב):

1. שם וכתובת מייל, כדי שאפשר יהיה לעדכן אותו

2. העדפה: שיחה פתוחה עם הקהל, או הרצאה?

3. כמה אתה מוכן לשלם: 20 שקלים, 50 שקלים, רכישת משקה אלכוהולי, רכישת ארוחה.

4. האם הוא מוכן שאשמור את הפרטים כדי לפנות אליו גם בנושאים אחרים עתידיים, שקשורים לבלוג – כן או לא.

(יוסי גורביץ)

"ועת נער נמלט אל גבול-שוֶדיה מציד,-

היא איננה פונה לעַיֵּן בַּמפות.

היא פשוט מוליכה אותו פנימה לַבַּית,

בלי לדעת כי זו שאלה של טרַנְסְפורט.

מדינות בעולם יש גדולות שבעתים

ומקום בהן רב למַחְסֶה וּמָלון,

אך לפני הצילן איש-טובע ממים

אוהבות הן תמיד להביט בַּמִלון.

יען שפת מִלּוֹנָן ססגונית כַּפּרפר היא –

יש "קצה-גבול-של-יכולת", או "כושר קליטה".

רק בשוֶדיה עוד חי המנהג הברברי

להציע לַהֵלֶך כוס תה וּמִטָּה.

ולכן הגדרות היא איננה בוררת

ואיננה מרבה דקדוקי מנגָנון,

היא כותבת פשוט: "הַכְּנִיסָה מֻתֶּרֶת"…

ויסלח לה האל על דלוּת הסגנון." (נתן אלתרמן, "הלשון השודית", 1943)

אחד האנשים המסוכנים ביותר והמאוסים ביותר בימין הישראלי הוא גדעון סער. לא רואים עליו שהוא כזה. מדובר באחד האנשים האפורים ביותר שתפגשו, עם קול קלוש ומעט צפצפני, מה גם שהחבר של שלי יחימוביץ' התפרסם בכך שהוא הולך למועדונים בתל אביב ושלעתים הוא גם מתקלט. במסווה של אחד מהחבר'ה, לא אחד ממזילי הריר מעוצמה לישראל, הפך סער לשר החינוך הימני ביותר. הוא השתמש בתנועה הפולקיסטית "אם תרצו" ככלבי התקיפה שלו: שובל ושאר הליצנים היו, בהזמנתו של סער, מציגים איזה "דו"ח" מופרך – בדרך כלל טקסט מדולל של המכון לאסטרטגיה ציונית או נג"ו מוניטור, שום דבר חדש – לכנסת, ואז שר החינוך היה מכריז שנושא חמור הועלה על סדר היום, והיה משליך מאחוריו את כל המשקל של משרד החינוך.

עכשיו מחזיק סער באחד התפקידים החזקים בישראל, שר הפנים. האחרון לא דומה למקבילו הבריטי או האמריקאי; הוא דומה יותר למקבילו הצרפתי או הסובייטי/רוסי. הוא היורש בתחומי ישראל של הנציב העליון, ומחזיק בכוחות שיונקים את שורשיהם מהפחה הטורקי. הוא יכול לסגור עיתונים ולבטל את אזרחותם של ישראלים. אלה כוחות שנעשה בהם שימוש נדיר, אבל הם מעולם לא בוטלו. בכוח אחר, ביטול תושבות, נעשה שימוש תדיר הרבה יותר, במיוחד כלפי תושבי ירושלים המזרחית.

אמש (א') העלה סער את הצעת החוק הראשונה שלו כשר פנים לוועדת השרים לענייני חקיקה, שבשנים האחרונות היא זו שקובעת בפועל אם חוקים יעברו או לא. הסכמה של הוועדה משמעה שהצעת החוק זוכה לרוב כמעט אוטומטי בכנסת. הצעת החוק של סער, שעברה בקריאה ראשונה בכנסת הקודמת, תעבור כעת לכנסת לקריאה שניה ושלישית. היא אוסרת על פליטים ("מסתננים", בלשון החוק) להוציא כספים מישראל, בכל צורה שהיא. הפליט יוכל להוציא כסף מישראל רק כאשר הוא עוזב אותה, וייאסר עליו להוציא יותר מאשר שכר המינימום כפול מספר החודשים ששהה בישראל.

רשמית, המטרה של הצעת החוק היא למנוע מפליטים להוציא כסף מישראל עבור פליטים אחרים. הסיבה לכך, טוען סער, היא שהוצאת הכספים מישראל היא הסיבה העיקרית להגעת הפליטים לישראל. זה קצת משונה: ממשלת נתניהו כבר הכריזה נצחון על ה"מסתננים." בדצמבר האחרון, טען נתניהו שאפילו לא פליט אחד לא הצליח להגיע לישראל; בתחילת החודש, אמר סער עצמו שרק שלושה "מסתננים" נכנסו לישראל בחודש מארס 2013, ונמסר שבפברואר היה מספרם עשרה. שותפות האינטרסים בין ישראל ובין הסאדיסטים הבדואים בסיני כבר השיגה את מטרתה. אז מה בדיוק אמורה הצעת החוק הזו להשיג?

את שוד הפליטים, כמובן. גם כך חלק ניכר מהם לא מקבלים שכר בצורה מסודרת, וכאשר הם מגורשים חלאות האדם שהעבידו אותם עושים כמיטב יכולתם לא לשלם להם את המשכורת האחרונה, ביודעם שכאשר הם כבר יהיו באפריקה ומשם הם לא יוכלו לקבל את הכסף. מדינת ישראל לא העמידה לדין אפילו לא אחד מהעלוקות בדמות אדם האלה. הם יהודים בחלקם הגדול, אחרי הכל, וגם הם בדרכם עושים את רצון המשטר.

עכשיו כל פליט שיגורש מישראל, אם יסתבר שיש עליו סכום כסף שגדול מדי לדעת שר הפנים, יצטרך לוותר על כסף שהורווח בעמל וזה יוחרם על ידי המדינה. סער חושב שמדובר בכסף ששייך למישהו אחר ולא לאותו הפליט? נהדר. יואיל ויציג ראיות לחשד הזה, ייקח את האיש לבית משפט, ושם יציג ראיות שאומרות שהכסף לא שייך לו. כך עובדת מדינת חוק. האגודה לזכויות האזרח ציינה כי במהלך הדיונים בוועדת הפנים, הוסף לחוק סעיף שאוסר על הוצאת רכוש של פליטים מישראל – כדי להמנע מהמצב המביך, שבו ישראל מגרשת אנשים אל מותם אבל מחזיקה במחסנים את הרכוש שלהם ולא שולחת אותם אחריו. לעתים הרכוש הזה כולל את התרופות שיכלו להציל את המגורשים, אבל אל דאגה – אלה לא יהודים. מעכשיו, הבעיה הזו לא תתקיים. הרכוש הזה, כבשת הרש, יולאם ויימכר.

האם המדינה תרוויח הרבה מהשוד הזה? לא סביר. מדובר בסכומים זעומים. יש להניח שהפליטים ממילא מרוויחים הרבה פחות משכר המינימום. גם מכירת הרכוש שלהם לא תכניס כסף רב. אז למה כל זה? למה הצעת החוק הזו?

קשה שלא להגיע למסקנה שמדובר באחת משתיים: או נסיון הפללה של הפליט, מה שיאפשר לישראל לכלוא אותו ללא משפט לשלוש שנים לפחות באחד ממחנות הריכוז שנבנו לשם כך; או בסאדיזם נקי, כרכור נצחון סביב אנשים שכבר הובסו על ידי החיים, רבים מהם ניצולי מחנות העינויים בסיני, שילמדו עכשיו את הלקח שעם שמתקרבן סביב עברו כפליט מסוגל להתנהג כבריון משולח רסן, שהילד המוכה הופך בקלות לגבר מכה. מילולית, לעתים. כליאתו של הפליט תעלה למדינה יותר מהשלל שהיא תגבה ממנו, כך שיש להניח שהסיבה האמיתית היא סאדיזם.

כשהפכה גרמניה הנאצית למקום שיהודים שוב אינם יכולים לחיות בו, אחרי חוקי נירנברג ובמיוחד אחרי ליל הבדולח של הרייך, כל מי שיכול היה להמלט, נמלט. דווקא אז, הידקו הנאצים את חוקי הרכוש ויצרו כמה חוקי עוול חדשים, כדי למנוע מיהודים להוציא את רכושם. הביזה הלאומית הזו, שבאה אחרי גל הביזה של "אריאניזציה" של הרכוש היהודי – כלומר, העברתו בפרוטות לידיים גרמניות – חולקה ביד רחבה על ידי הנאצים למעמד הבינוני והבינוני התחתון. כך הפכו את כלל האוכלוסיה לשותפה בפשע. סביר להניח שהמעמד הבינוני או הבינוני הנמוך הישראלי לא יראה ולו מטבע משומש של עשר אגורות מביזת הפליטים האפריקאים, ועדיין המהלך הזה יתקבל כאן בצהלה, השתתפות מרצון בפשע, יריקה על מי שכבר הוכה.

ילדים מוכים, כבר אמרתי? אנחנו תלמידים שקדנים, שקדנים מאד.

ועוד דבר אחד: ביום חמישי הקרוב, בשעה 17:00, ייערך יום זכרון לקורבנות רצח העם בדארפור בכיכר רבין בתל אביב. מטבע הדברים, הוא יעסוק גם במצבם של הפליטים בישראל. פרטים כאן.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם

(יוסי גורביץ)

אתר "הארץ" יצא הבוקר בכותרת ראשית, שדיברה על כך שחוברת הלכות של הרבנות הצבאית קובעת ש"גויים אינם זכאים לזכויות שוות במדינה." נראה ש"הארץ" רוצה להיות יותר מדי הניו יורק טיימס, שכן כמו האחרון גם הוא נוהג לקבור את הכותרת האמיתית. במקרה שלנו, מדובר באמירה של הרבנות הצבאית ש"ממילא התפישה הרואה את הגויים כשקולים לישראל בזכויותיהם במדינה נוגדת את דעת התורה, ואין תוקף הלכתי לנציגי המדינה לפעול בניגוד לרצון התורה”. הדגש שלי.

שימו לב מה קרה כאן: פקידי משטר – רבנים שכירי הציבור – הודיעו שלנציגי המדינה, גם נציגי המדינה הנבחרים, אין סמכות לפעול בניגוד ל"רצון התורה," כלומר בניגוד לרצונם-שלהם. את זה הם אמרו, כעובדה, לחיילים שאולצו לקבל את הטקסט שלהם, טקסט שנכתב בכספי ציבור, הודפס בכספי ציבור והופץ בכספי ציבור. ואף אחד בכל השרשרת לא עצר לרגע לשאול מה לעזאזל קורה פה.

כל פקיד אחר, בכל מוסד אחר, שהיה מעז להודיע שנבחרי הציבור יכולים להגיד מה שהם רוצים, הם לא יכולים לחלוק עליו, היה נפרד במהירות מתפקידו. לרבנים – וכפי שראינו במקרה של הרמטכ"ל, גם לקצינים בכירים – מותר לצאת נגד הרשויות הנבחרות. אם לשפוט על פי התקדימים, כשינסו להדיח אותם הם ימררו בדמעות תנין על כך שפוגעים בזכות הביטוי שלהם. אז לא, לפקיד בתשלום – ואני מצטער, התואר "רב" לפני השם שלכם לא משנה את העובדה שאתם פקידים בתשלום – אין סמכות להודיע על הפיכה ואז לילל שסותמים לו את הפה.

הטקסט הזה של הרבנות מלא תופינים דומים. אילו הייתי אנטישמי, הייתי מקפיד שהטקסט הזה, שבו נקבע שלא יהודים הם רק אורחים בישראל ואינם אזרחים שווים; שנשים נחותות מגברים; ושיש לחייב לא יהודים לחיות תחת סממני דת יהודיים – מזוזות – ולאיים עליהם בהעמדה לדין אם הללו ייפגעו, יופץ בכל שפה אנושית. כפי שהגורמים הרשמיים של ישראל גוזרים על הלא יהודים, הייתי אומר, כך יש לגזור על היהודים בכל מקום ומקום. מדינה שהפקידים הרשמיים שלה, שעד כה הם עדיין בתפקידם, קובעים שלא יכול להיות שוויון בין יהודים ולא יהודים, לא תוכל להתלונן אחר כך כשמדינה אחרת תפלה יהודים לרעה. החוברת של הרבנות הצבאית מציגה את כל היללות של מדינת ישראל הרשמית על אנטישמיות במדינות אחרות כיללת תנים, צביעות שאין להתייחס אליה אלא בסלידה.

העובדה שהרבנות הצבאית היא מקדם האנטישמיות מס' 1 לא צריכה להפתיע מישהו. מי שאישר את החוברת הזו הוא מיודענו אל"מ הרב אייל קרים, רמ"ח הרבנות הצבאית ומי שמנהל את מערך פסיקת ההלכה בצה"ל. אתם עשויים לזכור אותו מהפרשה שבה אישר אונס בזמן מלחמה ואחר כך נאלץ לבצע נסיגה צרפתית. דובר צה"ל נחלץ להגנתו בפרשה ההיא – אז "הארץ" לא רצה להתייחס למה שנחשף בבלוג הזה – ועכשיו הוא לומד, להוותו, שמי שהולך לישון עם כלבים מתעורר עם פרעושים.

עכשיו דובר צה"ל נאלץ להגן על הצורה הבוטה ביותר של הדרת נשים. בפסיקה שנחשפה הבוקר, כותבים הרבנים בשאלה האם מותר לקצינה בכירה לתקוע מזוזה שטכנית כן, אבל מאחר ומדובר במבני ציבור "ראוי יותר להחמיר" ולמנוע זאת ממנה משום "כל כבודה בת מלך פנימה."

"כל כבודה בת מלך פנימה" מפגין את הבורות האורתודוקסית בעברית. המילה מתייחסת לאוצרותיה, כבודתה, של בת המלך; הבורים שנחשבים לפרשנים אורתודוקסים חשבו שלא מדובר ב"כבוּדה" אלא ב"כבוֹדה." המשפט הזה הוא הקוד לכל הלכות הדרת הנשים. מה שהפסיקה הזו אומרת בעצם הוא שראוי שהקצינה הבכירה תדחוף את עצמה לאיזשהו מקום שבו אף אחד לא יוכל לראות אותה ולא יוכל להתגרות מעצם קיומה הנשי. לפסוק שאסור לקצינה בכירה בכלל לדבר עם גברים, שלא לומר על לחלק להם פקודות (זו הלכה מפורשת), הרבנים של קרים עוד לא העזו, אבל נראה מה הם יוציאו – בנייר רשמי, שמודפס בכספי הציבור – בשנה הבאה.

ואולי לא יהיה כזה. האיש שאחראי להפיכה האמונית שמבצעת הרבנות הצבאית בצה"ל, תא"ל הרב אביחי רונצקי – האיש והפסיקה שהתירה לא לטפל בשבויים – ממש לא אהב את מה שהוא קרא הבוקר ב"הארץ." התגובה שלו, כמובן, היתה להאשים את העיתון: הוא אמר שהמטרה של העיתון בפרסום היא "להרחיק את הציבור מהיהדות."

מצד שני, רונצקי מבין היטב שהבעיה היא לא בעיתון אלא בטקסטים של הרבנים שבאו אחריו. הוא לא מתנער מהם חלילה, אלא חושב ש"מן הראוי היה שלא לפרסם את הדברים כפי שהובאו בחוברת, זאת מתוך העיקרון של 'חכמים היזהרו בדבריכם', ומתוך הערכה שדברים מעין אלה יעוררו גלים ודיונים הנועדים לייצר מראית עין לפיה התורה נגד גויים."; לדבריו "עקרונות הלכתיים כדוגמת זה שהועלה בחוברת דינם להישאר בבית המדרש שכן קשה להסבירם לכלל הציבור." רונצקי אמר עוד "כי המגמה צריכה להיות קירוב של חיילים למקורות היהדות ומתוך כך חיזוק רוח הלחימה, וגישה שכזו עשויה להיפגם בעקבות פרסומים ברוח זו, ו"כשם שמצווה לומר דברים נשמעים כך מצווה שלא לומר דברים שאינם נשמעים."

מה אומר רונצקי ליורשים שלו? תקשיבו, טמבלים, ותקשיבו לי טוב. עוד לא הגיע הזמן לומר את האמת בפומבי. היא עדיין צריכה להיות במרתפים. הדבר האחרון שאנחנו צריכים עכשיו הוא שמישהו אשכרה ישים לב לתכנית האמיתית שלנו. הפסיקו, במיידי, לפרסם את הדברים האלה וליצור בכך מצב שבו מישהו יכול לצטט אתכם באופן שאי אפשר להתכחש לו. אמרו את הדברים בעל פה, בכינוסים של אנ"ש, ורק שם. מה אתם רוצים, שהם יתעוררו וישימו לב להפיכה שאנחנו מבצעים? הנה, הם כמעט כבר בידיים שלנו: הרמטכ"ל מתרפס בפני המחנה שלנו ובקרוב יתחיל לספור בנות שירות לאומי כאילו הן חיילות של ממש. הם מאד טובים בהכחשה עצמית; למה אתם מכריחים אותם לראות לאיזה סוג של מדינה אנחנו מובילים אותם?

זכרו את הדברים של רונצקי, זכרו אותם בפעם הבאה שאיזה חובש כיפה ינסה לומר לכם שהדברים הם לא כמו שהם נראים ושאתם חסרים הבנה בנושא. הוא ינסה למרוח אתכם. זה לא שהדברים המפלצתיים לא שם; זה שלא צריך לדבר עליהם בפומבי. בינתיים.

וזו עדיין רק עוד שכבה אחת של הבצל. יש עוד שכבות. נדון בעוד אחת מהן.

[]

במשך שנים, כשהטיחו בחובשי הכיפות שדמוקרטיה ויהדות לא יכולים לחיות בכפיפה אחת, הם נהגו לסגת את מתרס משומש, "דינא דמלכותא דינא." כמו כמעט כל מה שחובשי כיפות אומרים בציבור, זה היה במידה רבה שקר, שהסתמך על הבורות של המאזין.

"דינא דמלכותא דינא" הוא התפיסה שלמלכות יש חובה לשמר קודם כל את הסדר, ומתוך החשש המזרח תיכוני כל כך מפני אנרכיה – "הווי מתפלל בשלומה של מלכות, שאלמלא מוראה איש את רעהו בלעו" – היא קובעת שעל הנתין היהודי לציית לחוקיהם של שליטים זרים, כל זמן שאלה אינם סותרים במפורש את ההלכה. התפיסה הזו מגיעה עמוק בתוך התקופה הפרסית, אחרי ששרידי הריבונות היהודית היו רק זכרון רחוק. חלק מהפוסקים מניחים שמדובר גם במלך יהודי, אבל בזמנם זו היתה אגדה רחוקה.

"דינא דמלכותא דינא" היא השלמה עם מצב קיים, לא קבלה שלו, ומהבחינה הזו מדינה יהודית מאתגרת את ההלכה הרבה יותר מאשר סתם שלטון. מדינה יהודית, אחרי הכל, אמורה להיות יהודית. קיומה של ממלכה יהודית שאיננה אוכפת את חוקי ההלכה היא מצב בלתי נתפס מבחינה הלכתית. דווקא במדינה כזו, "דינא דמלכותא דינא" בעייתית מאד.

מבין שלוש זרועות השלטון, איבדה היהדות ההיסטורית בשלב מוקדם את הזרוע המבצעת, כמו גם את הזרוע השופטת, אבל היא נאחזת בציפורניים בזרוע המחוקקת. היא לא יכולה לקבל מצב שבו יש גוף אחר שמוסמך לקבוע חוקים, במיוחד אם החוקים הללו מנוגדים לחוקי ההלכה. מבחינה זו, "דינא דמלכותא דינא" במדינה יהודית היא לא רק אבסורד, היא חוצפא כלפי שמיא.

העובדה הזו משמעה שאורתודוקסים של ממש, לא אנשי עושי מצוות מלומדה, יכולים לנקוט בשתי גישות כלפי מדינה יהודית שאיננה מדינה הלכתית: הם יכולים לפתח עוינות ולבדל את עצמם ממנה; והם יכולים לנסות להשתלט עליה ולשנות אותה. החרדים, לגווניהם השונים, דגלו היסטורית בשיטה הראשונה; חובשי הכיפות הסרוגות בגישה השניה. זה הופך אותם, למרות שירותם בצבא – למעשה, בגלל שירותם בצבא – להרבה יותר מסוכנים למדינה חופשית.

המשמעות של התפיסה הזו – ומישהו כתב את זה לפני ושמו נשמט מזכרוני – היא שההלכה מכילה מטען רב עוצמה כנגד כל נסיון להקים מדינה יהודית. שהרי פיגורה של ההלכה, וחוסר היכולת לעדכן אותה – כל עדכון ייחשב לרפורמה וככזה ייפסל מיד  – מונע ממנה להקים מדינה מודרנית; ועמדתה חסרת הפשרות של האוליגרכיה הרבנית, שימור הכוח של הרבנים על החקיקה ההלכתית, מונעת פשרה עם מדינה יהודית שאיננה הלכתית. המתח הזה, בין דינא דמלכותא דינא ובין מדינת יהודים, הוא זה שנחשף באמירה של רבניו של קרים על כך שלנבחרי הציבור אין סמכות לצאת נגד התורה.

והעובדה שהמדינה הזו קמה בשטחים שעל פי ההלכה ישובו לידי היהודים בימות המשיח, רק משחקת לידיהם של האורתודוקסים. באיזו זכות אתם יושבים כאן, הם שואלים בלגלוג, באיזו זכות גירשתם את הערבים שישבו כאן לפניכם (בהיותם בוגרי מערכת חינוך שאמונה על דו פרצופיות, לא תהיה להם בעיה, דקה אחר כך, לטעון בשצף קצף שלא היה כל גירוש, ולא לזהות – באמת לא לזהות – את הסתירה.) אין לכם זכות כאן, אם אינכם יהודים הלכתיים. רק מדינה הלכתית יכולה לקום כאן.

בפומבי, כמובן, הם יאמרו דברים אחרים לגמרי. ראו את מסע ההונאה של בנט, שהצליח להוכיח שמספר החילונים השוטים הוכפל בארבע השנים האחרונות. על כך נזף רונצקי ביורשיו: על שחשפו את האמת מוקדם מדי, מוקדם מכדי שאפשר יהיה לכפות אותה.

ועוד דבר אחד: רני רהב צווח היום משהו על השנאה כלפי האוליגרכים. אם יש משהו מאוס יותר מן האוליגרך שמתקיים על דמו וחלבו של עמו, הרי זה האדם שמכרכר לפניו ושר – בתשלום, כמובן – את שירי תהילתו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלא יחיה במדינת רונצקי-קרים.

(יוסי גורביץ)

פעם, היה נער אוצר בשם ניר גלעד. הוא הפך למשל ושנינה כאשר קנה מהאחים עופר את חלקה של החברה לישראל בבז"ן תמורת סכום מופקע, שעל פי ההערכות הכניס לחברה לישראל כחצי מיליארד שקלים. עם פרישתו של גלעד מתפקידו כעובד ציבור, הוא הוצנח מיד לתפקיד מנכ"ל החברה לישראל, חברת הדגל של מה שהיו פעם האחים עופר. קמה צעקה וצווחה, אבל השיטה הכלכלית המשיכה כסדרה, כשבתי המשפט מעמידים פנים שהם לא רואים את מה שהיה ברור לכולי עלמא כשוחד בשיטת "שלח לחמך." ניר גלעד, לשעבר עובד ציבור, מעולם לא הסביר לציבור את ההתנהלות שלו בפרשה ההיא, כי מה הוא כבר חייב לו.

השבוע חרג גלעד ממנהגו והעניק ראיון. הסיבה לכך היא ההתנגדות הציבורית העזה לסיבוב החדש שמנסה עידן עופר לעשות על הציבור. במהלכו, ימכור עופר את כיל לחברה זרה, פוטאש, בעוד הוא עצמו נמלט למקלט מס נוח בבריטניה כדי לא לשלם מסים. כלומר, ישראל מכרה את נכסי הציבור לאוליגרך עופר, וזה מוכר אותם כעת לחברה זרה בעודו נמנע מלהכניס למדינה אפילו את המסים. שר האוצר לפיד כבר הודיע שימנה ועדה.

בראיון לשאול אמסטרדמסקי, שהולך ומסתמן כיורש ראוי לאריה כספי כעתונאי הכלכלי הטוב בישראל, אמר גלעד כמה דברים מדהימים. קודם כל, הוא מאשש את החשד שהוא מעל בתפקידו הציבורי: הוא אומר לאמסטרדמסקי, בתשובה לשאלה האם הוא לא היה משקיע את כל מאמציו בתפקידו כמנכ"ל תמורת שכר נמוך יותר ש"לא בטוח, אני לא יודע להגיד." אם תמורת השכר הנוכחי שלו, שלאות תודה על כשלונותיו הרבים של גלעד שודרג לאחרונה באופציות בשווי 25 מיליונים על ידי חבר המנהלים הכנוע, גלעד לא בטוח שהוא מוכן לעבוד קשה, ברור שתמורת השכר העלוב שמשלם משרד האוצר הוא נתן לנו עבודה חלקית מאד. אם גלעד לא מכר את הציבור לאחים עופר בידיעה שבעתיד יקבל ג'וב משתלם, האם מותר לנו להניח שהוא עשה זאת מתוך רשלנות נפשעת שנבעה מכך שהשכר העלוב של כמה עשרות אלפי שקלים בחודש לא תמרץ אותו מספיק? שגלעד יבחר. מה שמעניין הוא שנער האוצר לשעבר הזה מוכן לומר היום בלי למצמץ שבשביל פחות מ-23 מיליונים בשנה (נתוני 2010) הוא לא יעשה עבודה טובה – כשבתפקידו כחשב הכללי תחת נתניהו הוא נלחם כארי כדי למנוע את העלאת שכר המינימום לאלף דולרים. אתם יודעים, כי עובדים בשכר מינימום דווקא אמורים להיות שמחים בחלקם.

אבל האמירה הבאמת מטרידה של גלעד היא שאף שהוא ועשירים אחרים שומרים על כספם היטב והם נמנעים מלסכן אותו, הם מצפים שהציבור הכללי, זה שחי מהרבה פחות מ-23 מיליונים בשנה, דווקא אמור לסכן אותו.

זה שווה ציטוט:

"בניגוד לבעלי השליטה, גברת ריקי כהן מחדרה בבסיס שלה מתנגדת לסיכון. בכל השקעה יש סיכון. לבנות קו רכבת, יש בזה סיכון. לבנות תחנת כוח, יש בזה סיכון. לתת הלוואה לניר גלעד, יש בזה סיכון שהוא לא יחזיר אותה. לכן בעלי מניות שאין להם השפעה ולא יכולים ליהנות מהפירות של הסיכון לא ייקחו סיכון. ואנחנו צריכים אנשים שייקחו את הסיכון".

אולי נכון להשאיר את השאלה הזאת לחוסכים. למשל, אולי נכון לתת לחוסכים מעין שאלון העדפות ערכי, כדי שיגדירו איפה הם רוצים שהכסף שלהם יהיה מושקע ואיפה לא.

"לא, כי החוסכים יושבים בחוסר מידע. אם תשימו שאלון כזה אנשים יגידו שהם לא רוצים השקעות בחברות הימורים, רוצים להיות ירוקים, רוצים להיות יפים, לא רוצים זה ולא רוצים את זה. התוצאה תהיה שהם יקבלו תשואה ששואפת לאפס, כי הם יגידו שהם רוצים להחזיק את הכסף בבלטה".

[…]

ככל שאתה פחות עשיר אתה לוקח סיכון גדול יותר?

"ודאי, אתה חייב. זה מה שאנשים לא מבינים. רוב רובו של העושר הגדול של השחקנים הגדולים, ההון העצמי שלהם, מושקע באפיקים סולידיים".

וריקי כהן, אתה אומר לה להשקיע את מרבית ההון שלה באפיקים מסוכנים?

"כן. ככל שהיא צעירה יותר".

אז ניר גלעד רוצה שאתם והחסכונות שלכם תושלכו לאריות, כדי שלו ולעשירים האחרים יהיה כסף להמר בו. על שלהם, אחרי הכל, הם מעדיפים לשמור. ניר מסביר בנחת שאי החזרת חובות היא דבר סביר לגמרי, כי בכל חוב יש סיכון. איכשהו, אני חושד שהטיעון הזה לא יעבוד לי כשאני אבקש מהבנק לוותר על קצת אוברדרפט, שהרי הוא כבר אמור להכיר אותי והיה אמור לדעת שיש סיכון בכך שהוא נותן לי כסף. לא, הפריווילגיה הזו שמורה רק לאלה שחיים על חשבון הציבור, לא לחברי הציבור עצמם.

אבל הדבר המטריד ביותר בדברים של גלעד הוא שהם מתארים במדויק את מה שמכונה רפורמת בכר. זה הרי המהלך שהיא ביצעה: היא הוציאה את קופות הגמל משליטתם של הבנקים והעבירה אותם לכל מיני חברות. המטרה היתה ליצור "תחרות" בתחום, כשתנאי ה"רפורמה" אסרו על קופות הגמל להשקיע רק באפיקים סולידיים כמו אגרות חוב של המדינה, ואילצו אותן לקנות גם אג"ח מטיפוסים מפוקפקים כמו יצחק תשובה, הגביר השביר לב לבייב, נוחי דנקנר וטיפוסים דומים. כפי שציין כבר גוליית, התוצאה המיידית של רפורמת בכר היתה העלאת שיעור דמי הניהול בקופות הגמל (מממוצע של 0.73% בשנת 2005, שנת ה"רפורמה", לממוצע של 1.16% בשנת 2009), תוך ירידה בתשואות שלהן (מ-13.07% ל-5.33%, בשנים המקבילות.)

מה קרה פה? שר האוצר בנימין נתניהו החליט להמר על הפנסיות של כולנו. יש להניח שנתניהו ידע היטב, כפי שיודע גלעד – הוא היה החשב הכללי כשהתחילו את הדיונים על הרפורמה, נזכיר – ש"בעלי מניות שאין להם השפעה ולא יכולים ליהנות מהפירות של הסיכון לא ייקחו סיכון. ואנחנו צריכים אנשים שייקחו את הסיכון." אז נתניהו ונערי האוצר החליטו שהרצונות של החוסך הקטן לנהל את הפנסיה שלו באופן הזהיר ביותר לא מעניינים אותם, ושמה שצריך הוא סיכון שייכפה על החוסך הקטן, מרצונו או שלא מרצונו. אחרי הכל, נתניהו ובני מעמדו – כפי שמעיד גלעד, והוא צריך לדעת – שומרים על הכסף שלהם מכל משמר. הסיכון אמור לחול על האנשים הקטנים, שלא מבינים בשוק ההון ודווקא בשל כך רוצים להמנע מלחשוף אותו לסיכון.

וכיוון שתשואה גבוהה, כפי שמציין גלעד, מצריכה סיכון גבוה, ומאחר ובונוסים למנהלים תלויים בתשואה גבוהה – או, על כל פנים, אמורים היו להיות תלויים; גלעד עצמו הוא הוכחה מובהקת לכך שאין קשר בין תפקודו של מנהל ובין רמת התגמול שלו – הרי שנוצר מצב שבו למנהלי החסכונות יש תמריץ לסכן את כספי הציבור כדי להשיג תשואה גבוהה. את התשואה הם לא השיגו, אבל הסיכון היה גם היה. ואת המחיר של הסיכון הזה אנחנו משלמים פעם אחר פעם. לתשובה, לגביר השביר לב לבייב, לדנקנר, כל שאר האוליגרכיה. אגב, במהלך הרפורמה עצמה, כנראה שאלפי חוסכים איבדו את כספם בכאוס המאורגן של המעבר; אחרים לא יודעים כיצד למצוא אותו. תוך כמה זמן, אם הם לא יפעלו במהירות, הכסף שלהם יהפוך לכסף אבוד ויועבר אל החברות. קשה להאמין שנראה את נתניהו וגלעד חורקים שיניים.

כך כשאתם חורקים שיניים בפעם הבאה שטייקון מבקש שהציבור ימחק את חובותיו בזמן שהוא עצמו חי באחוזה מפוארת ומחזיק ביאכטה ומטוס או שניים, שהם פרי חלוקת בונוסים נדיבה מחברה שעוד שנה הוא יודע שיבקש תספורת על חובותיה, זכרו: זה לא מקרה, זו לא טעות, זה לא צירוף מקרים. זו שיטה, שהמוטו שלה הוא שהרווח צריך להיות פרטי אבל הסיכון ציבורי. ולשיטה הזו יש בעלי ברית בממשלה ובקרב עובדי הציבור.

כלל הברזל של האוליגרכיה אומר שקבוצות שליטות לא מוותרות על כוחן עד שמאלצים אותן לעשות זאת. בדרך כלל באמצעות שימוש בכלי ברזל. כדי לנתק את האוליגרכיה הערפדית הקיימת מהצוואר שלנו, אנחנו צריכים קודם כל להבין שהיא קיימת, ומי הם בעלי בריתה. כפי שראינו השבוע במקרה של דנקנר והמשת"פית שלו רוסק-עמינח, זעם ציבורי יכול לעבוד. הערפדים מודעים לכוחו של המון זועם עם קלשונים ולפידים. הגיע הזמן שנהפוך לכזה, ושהניתוק של דנקנר מהצוואר שלנו יהיה רק הסממן הראשון למהפכה של הציבור המתעורר.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות לתורם ולאחל לו שיחיה בעידן שבו דנקנר, גלעד וכל השאר ייהנו מאירוח קבוע של שירותי הכליאה של המדינה.

(יוסי גורביץ)

הזרוע המדינית של צה"ל, המוכרת לציבור כממשלת ישראל, ספגה השבוע איום חד משמעי מבנימין גנץ, שהבהיר לה מי כאן הבוס. גנץ העניק לטמקא ראיון ערב יום העצמאות – שיותר ויותר הופך לחג הסגידה לצה"ל – ובו אמר דברים מעניינים ביחס. הוא שב לאיים על איראן, כשהוא אומר ש"לא בטוח" שאיראן תהיה מדינה גרעינית בסוף השנה, ומבקש מהמראיינים "שלא להגרר לתוך הפרטים המבצעיים."

אבל נראה שהרבה יותר מאיראן, גנץ מוטרד ממי שאמורים להיות הבוסים שלו, ממשלת ישראל, אלה שעומדים לקצץ את התקציב של הארגון שלו. גנץ, נזכיר, הוא קודם כל ראש ועד העובדים של אנשי הקבע. בניגוד לראשי ועדים אחרים, שיכולים לעצבן אותך בנתב"ג, לא לפרוק את הסחורה שלך בנמל, לא לפנות את הזבל שלך או, במקרה קיצוני, להוריד לך את השאלטר, גנץ יכול לאיים באפוקליפסה של ממש. לא רק על הישראלים, שממילא רגילים לכך שהצבא שלהם מודיע להם כמה הם מאוימים, אלא על מקבלי ההחלטות. עליהם הוא יכול לאיים בחיסול הקריירה, וזה גם מה שהוא עושה.

גנץ מודה ש"הסבירות ללחימה מתמרנת כפי שאנו מכירים מ-1973, בעת הזו, יותר נמוכה." בתרגום לשפת בני אדם, גנץ אומר שהסיכוי שצה"ל ייאלץ להתמודד עם צבא של ממש קטנה משמעותית יותר. מבט מהיר על המציאות מראה שמדובר בחתיכת אנדרסטייטמנט. במלחמת יום הכיפורים, התמודדה ישראל עם צבא מצרים, צבא סוריה, וכוחות משלוח ירדניים ועיראקיים. מצרים יצאה מזירת העימות, וגנץ עצמו נאלץ להודות לאחרונה ששיתוף הפעולה עם הצבא המצרי דווקא השתפר בתקופה שחלפה מאז נפילת משטר מובארק. צבא סוריה ירד לרמת מיליציה והיכולת שלו לבצע מתקפה רצינית כנגד ישראל, שלא היתה משמעותית החל מאמצע שנות התשעים, לא קיימת כעת בפועל. ירדן היא אחת השותפות הבטחוניות הבולטות של ישראל. הסיכוי שצבא עיראק יהווה איום על ישראל בעשרים השנים הקרובות נמוך מזה שיאיר לפיד ישמש כנציג למעמד הביניים הישראלי. לכל דבר ועניין, הסבירות שישראל תצטרך להתמודד עם משבר ברמה של מלחמת יום הכיפורים לא רק 'יותר נמוכה,' כדברי גנץ, היא לא קיימת. וזה עוד בלי שנדבר על כך שמלחמת היום הכיפורים התנהלה בעולם דו מעצמתי, ושאיום סובייטי בשימוש בנשק גרעיני היה אחת הסיבות להפסקת האש במלחמה ההיא. איש לא מעלה על דעתו איום כזה כיום. ברה"מ – אה, סליחה, רוסיה – היא עדיין פטרוניתה של סוריה, אבל היא מחויבת לה הרבה פחות משארה"ב, פטרוניתה של ישראל, מחויבת לה. הצעד המתבקש הוא להקטין משמעותית את צה"ל, ובמיוחד את יצור הטנקים שלו. כפי שנראה מיד, גנץ לא מוכן לזה.

עוד אומר גנץ ש"בצד זה יש גידול ניכר באתגרים בטחונים: מדינת ישראל מוקפת איום ירי תלול מסלול לכל אורכה. כדי להסיר האיום מהעורף צריך מערכות הגנה שיאפשרו לעורף לשרוד את המלחמה וצריך לאפשר לצה"ל יכולת מודיעין ויכולת התקפית בכל המימדים, על מנת שהוא יוכל לקצר המלחמה ולהכריעה במהירות." זה, במחילה, קשקוש. ירי תלול מסלול לא יגיע לא מירדן ולא מהגדה, וגם הסבירות לכך שיתבצע ירי טילים מסוריה נמוכה למדי. הסיכוי שחיזבאללה וחמאס יפעלו יחדיו לתקוף את ישראל גם היא נמוכה משהו – אלא אם ישראל תצא למתקפת פתע על הפטרונית לפרקים של שני הארגונים, איראן. אבל נו, נאום הפחדה מהסוג שהורגלנו בו. הרי אי אפשר לצפות מראש ועד העובדים של הצבא שיגיד שהכל למעשה הרבה יותר רגוע ושאפשר לקצץ במספר העובדים.

ועכשיו לעיקר. "כמה משאבים יוקדשו לכך?", תוהה גנץ, ומשיב: "זאת החלטת ממשלה. החלטה אחראית, כבדה, רבת משמעויות והשלכות. ואני מציע להקשיב בעניין זה לנשיא פרס שאמר כי בכל תחום המדינה משקיעה כמה שהיא יכולה, אבל בתחום הביטחון היא צריכה להשקיע כמה שהיא צריכה." כשהוא נשאל האם לא הגיע הזמן שצה"ל יתאים את עצמו למציאות החדשה, גנץ אומר ש"צה"ל נבנה לאורך השנים בתפיסה של מלחמה רחבה ומלאה. גודלו של צה"ל השתנה בהתאם להערכות המצב שבוצעו לאורך השנים. גם עתה נציע רפורמות אך אנו במציאות רב-זירתית ולכל אירוע שמתרחש במקום כלשהו יש השלכות פוטנציאליות דרמטיות על זירות אחרות. לכן יש להיזהר." בקיצור, תשכחו מזה שהצבא שלכם יתאים את עצמו למציאות המשתנה ויוריד מרשימת האיומים את צבאות סוריה, מצרים, עיראק וירדן. מה, אתם באמת רוצים שנעיף מבט במראה ונראה שאנחנו בעצם כוחות הדיכוי של הפלסטינים? בשביל זה נראה לכם שחתמתי קבע?

אבל זה לא הכל. גנץ אומר עוד ש"לסגור מסגרות אפשר בהחלטה אחת, קשה מאוד לבנות מחדש את מה שוויתרת עליו." זה נכון, אבל לא ברור מדוע גנץ לא מקבל את האמת הזו כשהיא מתייחסת לצבאות האויב. אחרי הכל, גם צבא סוריה לא יחזור בעתיד הנראה לעין להיות מה שהיה.

ואנחנו מגיעים לעיקר. "לא אכנס לפרטי הרפורמות. יש מקום לשינויים ואנו עובדים עליהם." או, במילים אחרות, מי אתם בכלל שתדרשו ממני מידע כזה. מה, אני עובד אצלכם? "אם נעשה צעדים נמהרים, ניפגש בועדת חקירה, שהיא כשלעצמה לא מטרידה אותי אלא המחיר שיביא אותנו לשם, ואותו אני לא מוכן לשלם." ההדגשה שלי.

וואו. מה אומר גנץ לממשלת ישראל? שמעו, חבר'ה, אם אתם חושבים לצאת לאיזשהי פעולה צבאית אחרי שתשפילו אותי מול העובדים שלי, תשכחו מזה. היא תכשל. אני מבטיח לכם שהיא תכשל, כי כידוע מה שמנצח מלחמות הם לא אימונים טובים יותר וטקטיקות טובות יותר, אלא הרבה יותר כסף. ואחר כך תהיה ועדת חקירה. ותדעו לכם, ועדת החקירה בכלל לא מטרידה אותי, כי איך שהיא תתחיל אני אזרוק עליכם את כל התיק. אני אומר לוועדת החקירה שזה שהחיילים שלי יודעים רק להקיף פלסטינים חמושים למחצה ושאת רוב הפעילות המבצעית שלהם הם מבלים בהתעללות באזרחים לא קשורה בכלל ליכולת הלחימה שלהם. גם העובדה שהנסיון הקרבי של כל קצין מדרגת אלוף משנה ומטה מורכב, לכל היותר, מהתכתשויות עם החיזבאללה לא רלוונטית כאן. גם לא העובדה שמאז מלחמת לבנון השניה אנחנו לא עוסקים בהשגת יעדים אלא בפינוי פצועים. אף אחד לא יזכור את זה. מה שכולם יזכרו זה שאני דרשתי עוד ועוד כסף, ואתם לא נתתם; ואני אומר לכם כאן ועכשיו שלכל הרוג אני אצמיד תגית מחיר, ואהדק אותה למצח שלכם. אני אארגן כאן כזו אגדת סכין בגב, שאריך לודנדורף יעלה מקברו כדי לומר לי תודה נרגשת. זוכרים מה קרה לאולמרט, שנתן לקצינים שלו לנהל את מלחמת לבנון? אז עוד לא ראיתם כלום. צוואר יפה יש לכם, לחלקכם עוד יש קריירות. לא חראם?

במדינה נורמלית, פקיד שהיה מאיים על הממשלה שלו בתקשורת בוועדת חקירה, היה עף מהשירות מהר מאד, כנראה אחרי שהיה עובר דרך בית דין משמעתי שהיה מקלף מעליו חלק מהפנסיה שלו. ישראל היא לא מדינה נורמלית, היא מדינת קסרקטין. מי יקרא לסדר את ראש ועד העובדים גנץ? השר שלו? בוגי "משה" יעלון, האיש והמסוקים, מי שניסה לטרפד את התכנית המדינית המרכזית של ראש הממשלה שלו? אל תצחיקו אותי. שר האוצר לפיד? זה ידרוש מצד אחד יותר שליטה במספרים משהוא מסוגל לה ומצד שני יאלץ אותו לצאת נגד החשוב שבסמלי האומה מעמדת הנחיתות של שר, ועוד שר האוצר. זה לא יקרה.

במדינה נורמלית, פקיד בכיר שהגיע למסקנה שהמדיניות הממשלתית מובילה לאסון שיגרור ועדת חקירה, היה מגיש את התפטרותו ויוצא לתקשורת. זה קרה אפילו בישראל, פעם: הרמטכ"ל השני, יגאל ידין, התנגד לקיצוץ בתקציב הבטחון שדרש בן גוריון, ושם את הדרגות על השולחן. לשם שינוי, בן גוריון צדק, אבל ככה זה צריך לעבוד. אלא שגנץ יודע שבישראל, ברגע שאתה כבר לא רמטכ"ל, אתה הופך באחת לפוליטיקאי, בפועל או בכוח, מה שגוזר אוטומטית את מחלפות שערך ומשמשון אתה הופך מיידית לסתם עיוור שקשור לעמוד.

אחמד טיבי אמר פעם שהציבור הערבי נהג לפחד מהשב"כ ולייחס לו כוחות על, עד שכל מיני גדעון עזראים ואבי דיכטרים הפכו לפוליטיקאים ופתחו את הפה, והם הבינו עם מי יש להם עסק. הציבור היהודי בישראל עוד לא הצליח להבין שאם הרמטכ"ל הוא אוויל משריש באזרחות, כנראה שהוא לא היה מאור הגולה גם קודם. הוא עדיין מייחס לתפקיד כוח מאגי, כוח שהקצינים האוחזים בו מנצלים לטובתם.

הציבור מסומם, ולכן הציבור משלם. וימשיך לשלם. בדם ובדמים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

שר האוצר ממשיך להשתעמם בתפקידו, אז הוא ממשיך לפרסם פוסטים בפייסבוק. היום פרסם האיש שהתפרסם בשאלה "מה ישראלי בעיניך" טקסט נבוב מהרגיל, שבו הוא טען שהישראלים חצויים בכל דבר, שהם "גם וגם": גם טובים, גם רעים, גם מרחמים על פליטים – לפיד קורא להם "מסתננים," כמובן – וגם מייללים על זה שמצפים מאיתנו "לפתור את הבעיות של כל העולם." יודעי ח"ן, שינסו להבין לאן הולך התקציב הבא, עשויים להבין מדבריו של לפיד ("גם שצה"ל יהיה הצבא החזק ביותר במזרח התיכון וגם לקצץ את תקציב הבטחון") שקיצוץ בתקציב הבטחון כנראה לא יהיה פה. הוא גם חושב שהישראלים קמצנים נורא, כי לדבריו הם משאירים טיפ של שמונה אחוזים בלבד. בואו נאמר שאלה לא הישראלים שאני מכיר. מצד שני, קבוצת ההתייחסות של לפיד היא אגודת הגזל של המאיון העליון, אז יכול להיות ששם זה דווקא נכון.

אבל לפיד, כנראה כמשיח לפי תומו, כמה דברים מעניינים. למשל, שהדיבורים שלו על חתירה להסכם שלום במערכת הבחירות היו מן הפה ולחוץ ("גם רוצים שלום, כי זה שאין פיגועים לא אומר שאנחנו לא מרגישים שתיכף הכל מתפוצץ, וגם לא מבינים למה דווקא מאתנו מבקשים כל הזמן לוותר. גם יודעים בדיוק איך זה ייגמר, ושנצטרך להחזיר, וגם יודעים עם מי יש לנו עסק, ואם נגיד להם עכשיו מה אנחנו מוכנים לתת, הם מיד ירצו עוד, כי ככה הם.") זו תובנה חדשה, לפיד, שהיכתה בך כברק עם בחירתך, או שידעת אותה קודם, אבל העדפת שלא לדבר על כך כדי לא להפחיד את המצביעים של לבני שציפית לגרוף?

אבל חמור מכך, לפיד כותב את הדברים הבאים: "[אנחנו] גם מבוהלים מזה שאירופה הופכת אט-אט למוסלמית וגם אומרים 'מגיע להם, שירגישו מה זה'." ההדגשה שלי. אוי. אוי. אף פעם לא חשדתי שלפיד לוקה בעודף הבנה או אינטליגנציה, אבל גם לא חשבתי שהוא יירד לתהומות האלה. מצד אחד, יש לנו את התפיסה הימנית הקיצונית של "המוסלמים משתלטים על אירופה", ומצד שני יש לנו את ההתענגות הנפסדת של הישראלים כשאחרים סופגים פיגועים (ראינו אותה גם הבוקר, אחרי הפיגוע בבוסטון, למרות שלא ברור לגביו דבר בעת כתיבת שורות אלה.) לפיד, שתמיד מנסה לשמש כברומטר של הישראליות, אומר לנו כעת שהתענגות על צרותיהם של אחרים כמו גם גזענות מטומטמת הם הצנטרום של הפיילה של הישראליות המדומיינת שלו.

זה קשקוש, כמובן. שיעור הילודה המוסלמי נמצא בירידה בכל רחבי העולם, וגם באירופה. על פי ההערכות של מכון המחקר Pew, בשנת 2030 צפויים להיות בבריטניה 5.6 מיליונים, שיהוו כ-8.2% מאוכלוסייתה; בצרפת, אמורים להיות 6.9 מיליוני מוסלמים, שיהוו כ-10.3% מהאוכלוסיה; בגרמניה יהיו כ-5.5 מיליוני מוסלמים, שיהוו כ-7.1% מהאוכלוסיה. בכלל אירופה, שיעור המוסלמים צפוי לעלות מכשישה אחוזים כיום לכשמונה אחוזים ב-2030.

אפשר היה לצפות משר האוצר שיבדוק את הנתונים האלה, ושבאופן כללי לא יציב את עצמו בצד הימני-קיצוני של המפה הפוליטית האירופית. הוא הרי יצטרך לעבוד עם שרי האוצר האירופאים. אבל "אפשר היה לצפות" ויאיר לפיד לא נכנסים לאותו המשפט; הוא הרי עוד לא הבין שהוא נבחר ציבור ושר בכיר, ומה שמותר לפובליציסט אסור לו.

גרוע מכך, לפיד שכח שהוא שר האוצר לא רק של היהודים, אלא של כל אזרחי ישראל. בטקסט הנוכחי הוא מבלבל בין ישראלים ויהודים וכותב ש"אנחנו גם יהודים וגם דמוקרטים, אפילו שלא ברור מה זה אומר" – אמירה שחשיבותה בכך שאפילו המקדמים העיקריים של תפיסת "יהודית ודמוקרטית" מודים שכבר אין להם מושג מה התוכן שלה, אם היה לה אי פעם. כשישית מהאוכלוסיה בישראל, 17%, מורכבת ממוסלמים. כשלפיד אומר להם שהוא "מבוהל" מכך שהם משתלטים על אירופה, ושמצד שני זה "מגיע לאירופאים," הוא אומר להם שהוא רואה בהם אסון, סוג של מגפה שאתה מאחל לאויביך. הוא אומר להם כל מה שהם צריכים לדעת על היחס של מי שאמור להיות שר האוצר שלהם כלפיהם.

למעשה, הטקסט מכיל עוד התבטאות של לפיד כלפי ערביי ישראל: "[אנחנו] גם אומרים שאחרי הפלשתינאים נצטרך להתמודד עם ערביי ישראל, כי הם לא מתים עלינו, וגם לא מבינים למה לא מתקנים להם את הביוב באום-אל-פאחם ואחרי זה עוד מתפלאים שהם לא מתים עלינו." אתם מבינים, אזרחי ישראל הערבים? כשלפיד יגמור עם הפלסטינים, הוא רואה אתכם בתור הבעיה הבאה. הוא גם חושב שהבעיה היא היעדר ביוב באום אל פאחם.

ספק אם יש הוכחה טובה יותר מהטקסטים של יאיר לפיד, שר אוצר של מפלגת מרכז רדיקלי, כדי לעמוד על כך שהנכבה לא באמת הסתיימה, שהיא תהליך מתמשך שבמהלכו מנהיגים יהודים מנשלים את הפלסטינים מאדמותיהם ומזכויותיהם. שר מטעם מפלגת מרכז מתייחס לכ-19.5% מהאוכלוסיה (17% מוסלמים ועוד כ-2.5% ערבים נוצרים) כאל משהו שצריך "להתמודד" איתו, איום עתידי שיגיע אחרי סיום הסכסוך עם הפלסטינים – סכסוך שהוא לא מאמין שניתן לסיים כי אי אפשר לסמוך עליהם. הוא חושב ש-17% מהאוכלוסיה הם נגע. 65 שנים אחרי שמגילת העצמאות הבטיחה שהמדינה היהודית " תשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה; תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות," שר האוצר שלה ממשיך להתייחס אל הילידים של הארץ כאל סרח עודף במקרה הטוב ואסון במקרה הרע. אנחנו לא מדברים על ליברמן, לא על פייגלין, לא על דני דנון; אנחנו מדברים על יאיר לפיד, מי שבעיניו ובעיני רבים הוא הישראלי מכל ישראלי.

הדבר החיובי היחיד שאפשר לומר על כך שהוא שזה כנראה לא יפתיע את ערביי ישראל. הם כבר התרגלו. זכרו את זה בפעם הבאה שמקוננים על כך שהם לא רוצים להשתתף בתהליך הפוליטי, שבו הם משמשים בעיקר כעלה תאנה.

[]

חבר הכנסת אחמד טיבי (רע"ם-תע"ל), שחילץ את לפיד מההתבטאות הקודמת שלו נגד ערביי ישראל ("הזועביז"), מסר לי בתגובה שמדובר ב"התבטאות אומללה, שאיננה במקום, שחבל שנאמרה, ושמכילה הכללה כלפי האיסלם." טיבי אמר עוד כי מדובר בחלק מגל האיסלמופוביה הכלל-עולמי, ובתשובה לשאלה האם ישוחח עם לפיד על דבריו ענה כי הוא יעלה את הנושא לדיון בכנסת.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

בשבוע שעבר התבשרנו שראש המטה הכללי של צה"ל, בני גנץ, התחייב שמעתה הוא ידווח נתוני שקר על מספר המתגייסים. מעשה שהיה כך היה: ראש מועצת אפרת החרים פגישה עם ראשת אכ"א, לאחר שזו החליטה לעשות את הדבר ההגיוני ולספור במניין המתגייסים לצה"ל רק – אתם יושבים? – את האנשים שאכן התגייסו לצה"ל. ראש המועצה, עודד רביבי, שאף ונשף ועשה לא מעט רעש, ובסופו של דבר גנץ נכנע.

מה רצה רביבי? אה, שום דבר יוצא דופן: רק לספור את בנות השירות הלאומי כאילו הן מתגייסות לצה"ל. הוא התקומם על כך שערים שבהן יש ציבור גדול של חובשי כיפות קיבלו ציון נמוך בדירוג הגיוס לצה"ל, רק בשל העובדה שרוב התושבים שבערים הללו, אה, לא התגייסו לצה"ל.

כלומר, כדי למצוא חן בעיני חובשי הכיפות, צה"ל, ברמות הבכירות ביותר, מודיע על כך שהוא יזייף את הנתונים שלו-עצמו. יש שורה של הבדלים בין שירות צבאי ובין שירות לאומי. נתחיל מכך שבנות דתיות מופלות לטובה: די בהצהרה שלהן על כך שהן דתיות, והן פטורות משירות צבאי. צעירה חילונית שמסרבת לשרת מטעמי מצפון תזכה כנראה לקבל את מבוקשה, אבל לא לפני שתזכה להכיר את הכלא מבפנים. כדי למרק את מצפונן, רבות מהבנות הדתיות מוכנות לשרת שירות לאומי שיכול להמשך שנה אחת או שנתיים. המדובר בעצם בעבודה קלה ביחס. בניגוד לחיילים, שחלק גדול מהם מרותקים לבסיס שלהם ועובדים שעות ארוכות על פי דרישת הצבא (שממילא לא מחויב לשלם להם משהו שמזכיר משכורת), בנות השירות הלאומי עובדות כשמונה שעות ואחר כך הולכות לביתן, ואם לא לביתן אז למשהו שמזכיר מגורי סטודנטיות. וכמובן, בנות השירות הלאומי לא כפופות לחוק הצבאי ובהתאם לא יכולות להכנס למחבוש כי הן עצבנו בן 19 מתוסכל, והן לא לובשות מדים ואינן מסכנות את חייהן.

מכל ההבדלים האלה היה מוכן גנץ להתעלם כדי לרצות את חובשי הכיפות. יש לכך סיבה פשוטה למדי: כתוצאה מהמשימות שבחר הצבא לעצמו ב-45 השנים האחרונות, הוא הצליח להרחיק מעל עצמו את הקבוצות שראו בו מטלה ראויה בעבר, האוכלוסיות העירוניות והקיבוצניקיות התרחקו ממנו. הם עדיין משרתים, במספרים גדולים הרבה יותר ממה שהתעמולה של צה"ל מפיצה, אבל – בהכללה גסה – הם לא מוכנים להתחייב לשירות קבע או שירות צבאי. במקביל, יצא המגזר של חובשי הכיפות הסרוגות במהלך מרוכז שמטרתו היא להטמיע כמה שיותר מאנשיו בצבא. האנשים שלו יוצאים יותר לקצונה, במספרים ניכרים, והם גם מתנדבים יותר לשירות קרבי. זה לא מקרי: ככל שהמשימות של צה"ל הופכות יותר ויותר להיות משימות של הגנה על המתנחלים, כך המתנחלים ותומכיהם משרתים בו יותר.

חלק ניכר מהם הם בעצם מה שהז'רגון הצבאי היה מכנה משתמטים: חיילי ישיבות ההסדר משרתים בפועל רק 16 חודש, כשרק 12 מהם הם שירות סדיר והשאר שירות מילואים. אלה רוכבים על גבם של חיילי המכינות, שהפכו בעשור האחרון לחוד החנית האמיתי של חובשי הכיפות, ואלה החיילים שהצבא באמת רוצה.

אז כדי לקבל את הקצינים שלו ממגזר חובשי הכיפות, צה"ל מוכן להתחנף אל המגזר ולתת לבנות שלו את התחושה המזויפת שגם הן משרתות בצה"ל. בהחלט יתכן שהמהלך הזה, אם יקבל מספיק תשומת לב, יחזור אל גנץ כבומרנג: כל חייל אמיתי, ודאי חייל קרבי, יחוש עלבון לדעת שמי ששימשה כמורה מחליפה לכמה שעות ביום בבית ספר ממלכתי דתי – השירות הלאומי הוא בור המתמלא מחולייתו, מזימה קלושה שמטרתה לשרת את צרכיו השונים המגזר – תיחשב כמי ששירתה שירות כמוהו.

וכרגיל, זה תרגיל שדופק את כל שאר האוכלוסיה. לרוב מוחלט של האוכלוסיה היהודית אין אפשרות לבקש שירות לאומי במקום שירות צבאי. זה צ'ופר של המגזר המצ'ופר מכולם. כאשר צעירים ישראלים-פלסטינים רצו לשרת שירות לאומי, נאמר להם שאין להם מקום – משרד האוצר לא מתקצב. לצעירות מהמגזר הדתי-לאומני דווקא היה מקום.

כל זה קורה על רקע השערוריה שבה הרמטכ"ל הניח דגל לא על קברו של ההרוג האחרון של צה"ל, אלא על קברו של ההרוג היהודי האחרון של צה"ל. והנהלים שפרסם צה"ל לאחר התקרית אומרים שהיה והחייל האחרון שנהרג במהלך השנה היה, לא עלינו, שלא מבני ברית, הרי שהרמטכ"ל יניח דגל גם על קברו של החייל היהודי האחרון שנהרג במהלך השנה. מאחר ובמסגרת ההסכמה השקטה על הכנסת גזענות לתקנות בישראל מקובל שהמילה "יהודי" לא תיאמר במפורש – ראו הכבישים שמותרים בכניסה למי שזכאים לעלות לישראל על פי חוק השבות – הרי שכאן, הנהלים מדברים על "החלקה המרכזית" בהר הרצל – זו שבה קבורים רק יהודים. זה לא מקרה; זה לא יכול להיות מקרה. חבר הכנסת עמר בר-לב (עבודה) הגדיר זאת "חטא על פשע." גם כאן, הדרגים הבכירים ביותר בצה"ל קורצים לרבנים שהם לצידם.

ואם ככה מתנהל הצבא בימים שבתיקונם, בימים שהמגזר הדתי לאומי אפילו לא מאיים עליו; אם כך הוא מתנהג, כשהוא צריך לבצע פשרות שפוגעות בעצם הגדרתו (מצד אחד, הגדרת המשרת בצה"ל, מצד שני היחס לחייליו הנופלים שאינם יהודים) אני חושב שהוא נותן לנו מושג ברור מאד על האופן שבו הוא יתנהל כאשר המגזר שבפניו הוא בוחר להתרפס, תוך ויתור על שאר החברה הישראלית, יעמיד לו אולטימטום של ממש.

ועוד דבר אחד: לפני כשבוע, קם קול זעקה מרוצה מעצמו בישראל, אחרי שהחמאס מנע מירוץ מרתון ברצועת עזה, משום שהמרוץ כלל גם נשים. עכשיו מסתבר שישראל מסרבת לאפשר לרצים לרוץ, הפעם במירוץ שנערך בבית לחם. ישנם כ-21 ספורטאים שאמורים לעבור מהרצועה לבית לחם, וכעת ישראל היא זו שמונעת את מעברם – למרות העובדה שחלק מהם כבר נכנסו לישראל בעבר ולמרות שברור שכל המעבר יתבצע בכפוף לבדיקות בטחוניות קפדניות. אם אתם רוצים לומר לצה"ל מה אתם חושבים על זה, ולדרוש ממנו לאפשר את מעברם של הספורטאים, גישה מספקת את הפרטים הנדרשים.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, ועם פרוס יום העצמאות לאחל לכלל הקוראים שנחיה בעוד שנה במדינה עצמאית, כזו שאיננה שולטת באחרים.

(יוסי גורביץ)