החברים של ג'ורג'

הדרכים שעדיין פתוחות

על חשיבותה של היסטוריה אלטרנטיבית, ועל הצורך לתת דחיפה לקשת ההיסטוריה. או: הצביעו לי

אני קורא הרבה היסטוריה שחורה לאחרונה, והרבה היסטוריה של מלחמת האזרחים הכי מלחמת אזרחים. והאירועים הם כה גדולים, עד שפה ושם היסטוריונים נעצרים לשאול: מה היה קורה אם זה היה אחרת.

היסטוריונים רציניים רגילים ללעוג לשאלה הזו. אין להיסטוריון אלא מה שהקורפוס מציב בפניו. היסטוריון רציני לא שוגה במה עשוי היה לקרות, אלא במה שקרה. לכן הוא היסטוריון ולא כותב בדיון.

ואף על פי כן. ההיסטוריה של מלחמת האזרחים מזמנת שורה של שאלות “מה היה אילו.” רובן נובעות לקרב גטיסברג, הקרב המכריע של המלחמה. פוקנר כתב משהו ראוי לציטוט (התרגום שלי):

“בפני כל נער דרומי בגיל 14, לא פעם אחת אלא מתי שיעלה הרצון לפניו, צץ הרגע שבו עדיין לא שתיים בצהרים באותו אחר צהרים של יולי 1863, החטיבות ערוכות מאחורי הגדר, התותחים ערוכים ביער, והדגלים כבר משוחררים מתורניהם, ופיקט עצמו, על תלתליו הארוכים והמשומנים, כשכובעו כנראה ביד אחת וחרבו באחרת מביט במעלה הגבעה, מחכה ללונגסטריט שייתן את הפקודה, והכל עדיין על כף המאזניים, זה עוד לא קרה, זה אפילו עוד לא החל, ולא רק שזה לא החל אלא שיש עוד זמן כדי שזה לא יתחיל, לא נגד אותה העמדה ולא באותן הנסיבות…”

פוקנר מתייחס כאן לאירוע המכונה Pickett’s Charge, הסתערות בלתי אפשרית על סמינארי רידג’, שגיאה איומה שכל יוצא מלחמת העולם הראשונה היה מזהה מיד:

(אלא שמלחמת העולם הראשונה עוד לא התרחשה.)

חי”ר שמסתער דרך שטח פתוח לעבר עמדות מבוצרות, עמוסות בחי”ר מחופר ותותחים, שממטיר אש צולבת על המסתערים. האוגדה של פיקט נשחטה ואיתה נשבר הצבא הדרומי הראשי, שלא היה מסוגל יותר לקחת את היוזמה בשדה הקרב.

(אבל מה היה קורה אם לי היה מקשיב ללונגסטריט, ולא מסתער חזיתית על מרכז קו האויב אלא מאגף מימין?)

לצד הצפוני יש, כמובן, את הכמיהה להיסטוריה אלטרנטיבית משלו: אילו מיד לא היסס, אחרי שהצבא הדרומי התרסק; אילו לא חיכה ימים עד שהמים ירדו והדרומיים חמקו שוב מעבר לנהר; אילו היכה בהם כשהם לכודים, שבורים וללא תחמושת – אז אפשר היה לסיים את המלחמה ביולי 1863, בלי האבידות הנוראיות של 1864.

אילו.

(ומה היה קורה אם סטונוול ג’קסון לא היה מת בירי של זקיף מצדו-שלו בצ’נסלורוויל, והיה בגטיסבורג כיד ימינו של לי?)

מה היה קורה אם הנשיא גראנט היה מחשל את הצפון, עשור אחרי גטיסברג, ומבהיר להם שההתקוממות הדרומית שהתבטאה ברצח שחורים היא מלחמת גרילה שמטרתה לגנוב את הנצחון במלחמת האזרחים? אם הוא היה משביע את האומה לא לתת לכמה גזענים עם סוסים לגנוב את הנצחון שנקנה בדם יקר כל כך, לא להניח ללידה השניה בחירות של לינקולן לגווע? מה היה קורה אם היה מגייס כוחות, מביס את ההתקוממות? האם מאה שנים של שעבוד היו נמנעות? האם הלבנים בדרום היו נאלצים להכיר בכך שהובסו? האם אתוס של צדק חברתי היה מצליח לגבור על האתוס של “בואו נאחה את הפצעים על חשבון העבדים המשוחררים”?

(האם לאתוס הצדק היה סיכוי, כשלא היו לו דוברים בעלי מעמד? מה היה קורה אילו גראנט של 1873 היה ג’ונסון של 1964?)

(האם יכול היה להיות ג’ונסון של 1964 בלי מאה השנים של הבחירה הגורלית להכנע לבעלי העבדים?)

ומה היה קורה אילו הרס”ן הגרמני שאמור היה לאמוד את המצב בקרב על המארן באוגוסט 1914 לא היה מוכה אימה ממספר ההרוגים והפצועים שראה, היה מבין שבפועל הגרמנים ניצחו, ולא מדווח למפקדה שצריך לסגת אלא שצריך לתקוף? איך היתה נראית ההיסטוריה של המאה ה-20 אם פאריס היתה נופלת בספטמבר 1914?

מה היה קורה אילו סטאלין היה מאזין למודיעין שלו במאי-יוני 1941, ולא שוקל להוציא להורג את ראש המחלקה הראשונה של הנ.ק.וו.ד?

מה היה קורה אילו המפענחים האמריקאים בוושינגטון בסביבות נובמבר 1941 היו מקבלים תגבורת של עוד שלושה-ארבעה (אולי אחד?) קוראי יפנית, והיה להם זמן לעבור גם על התשדורות של הצי היפני, לא רק על אלה של הדיפלומטים?

מה היה קורה אם השגרירה האמריקאית בעיראק ב-1990, אפריל גלאספי, היתה מבהירה לסדאם חוסיין שאם הוא יפלוש לכוויית, הוא יחטוף את אם כל מלחמות הראווה?

מה היה קורה אם ערפאת לא היה קופץ על העגלה של סדאם ב-1990?

וכמובן, מה היה קורה אם בראש אמ”ן ב-1973 היה עומד מישהו שהראש שלו פחות תקוע בעכוזו-שלו?

אילו. לכאורה, עשן פורח.

* * *

כך, בוודאי בעיני ההיסטוריון המקצועי. כך, ולא יכול להיות אחרת. אבל.

אבל אנחנו איננו היסטוריונים מקצועיים. לנו נתונה המלאכה הבעייתית והמפוקפקת של הבנה איפה אנחנו נמצאים בסבך ההיסטורי. ההיסטוריה, מבחינתנו, עוד לא נעשתה. היא לא עבר, היא הווה. היא בידינו.

(המרקסיסטים בקהל, שמנפנפים עכשיו וצועקים שלבני אדם אין השפעה על ההיסטוריה מתבקשים לצאת מן החדר, יחד עם המשיחיים שנשבעים שההיסטוריה תמיד נעה בכיוון ידוע מראש. כלומר, בהנחה שיש הבדל מהותי בין שתי הקבוצות.)

(המרקסיסטים מתבקשים בנוסף להרהר בשאלה איך היתה נראית ההיסטוריה אילו מרקס מת ממחלת ילדות.)

היא בידינו. הצירים עוד לא הסתובבו. המאורעות, חלקם על כל פנים, עוד לא התרחשו. האם אנחנו עומדים להסתער על סמינארי רידג’? זו תהיה ההחלטה שלנו. האם אנחנו יכולים להציל את מסלולה של המולדת המעונה שלנו?

אנחנו נמצאים כעת בלב סערת פטאליזם חסרת תקדים. ראש הממשלה הכריז על בחירות, ויש הסכמה כללית שמה שהיה הוא שיהיה. נמשיך ללכת באותו הקוראלס, עד שפיכות דמים גדולה או רצח עם. האשליין שאמר לנו שלא יהיה כלום כי לא היה כלום נמצא פה כל כך הרבה זמן, שאנחנו מתפתים להאמין לו.

ובכך אנחנו מניחים לעצמנו להפוך מאזרחים לנתינים. בניגוד למה שנהוג לחשוב פה, במיוחד מאז שנתניהו והקופים המעופפים שלו עלו לשלטון, תפקידו של אזרח איננו מתמצה במילוי חובות תשלום המסים ואולי השירות הצבאי שלו. מי שמשלם מסים ויורק בכיוונה הכללי של הממשלה משום שאיננו חושב שהוא יכול להשפיע עליה, איננו אזרח. הוא נתין. אזרחים הם בעלי הבית של המדינה. הם שבוחרים את כיוונה – עד כמה שאפשר לנווט ספינה לתוך רוחות לא ידועות. ועדיין, מול הסופה ההיסטורית, עדיף לנו הגאי שמחזיק בהגה, גם אם הניחוש שלו לא בטוח, מול הגה שמשתולל בפראות.

אני לא נאיבי. אני מודע היטב לכוחות העצומים שפועלים עלינו: מגפת הבידור בכל מחיר, הכוחות הכלכליים שדורשים שנהיה צרכנים ולא אזרחים, הרשתות החברתיות – אנחנו הדור הראשון שצריך להתמודד עם המכה הספציפית הזו – שמטרתן להסיח את דעתנו פעם אחר פעם. מי שקורא יותר מכמה דקות ברצף, יפסיד פרסומת. הנה, נוטיפיקציה! הסח את דעתך! תראה, אורן חזן הוריד את המכנסיים בכנסת!

אל תקרא על מעשי העוול שמתבצעים כל רגע בשמך. אל תברר מה מצב מערכת הבריאות שאליה תזרק עוד כמה עשרות שנים. ולמען השם, אל תחשוב בכלל על מצב הפנסיה שלך. כל אלה נושאים כבדים, מעיקים, מדכאים; התבשם בעננת אופוריה, ראה עוד סרטון חתולים (*), בדר את עצמך. שקע באיטיות מן האזרחות דרך הצרכנות אל הנתינות.

מקיוואלי (קראתי הרבה ספרים השנה) הסביר את ההיסטוריה כך: המצב ההיסטורי משתנה בעקביות ואיננו יציב. לכן רודנים בהכרח יפלו: הם רגילים לסוג מסוים של משבר, הם למדו איך להתמודד איתו; וכשהוא משתנה, הכלים שלהם אינם מתאימים יותר, והם נטרפים בסופה. רפובליקה, כתב, טובה יותר בהתמודדות עם הגלים של פורטונה, משום שלרפובליקה יש את היכולת הלא סנטימנטלית להדיח את העומדים בראשה, משמתחוור שאינם עומדים במשבר, ולתת את ההזדמנות לאדם אחר.

אבל כדי לשוב אל האזרחות, צריך לשוב ולאחוז במידות הטובות האזרחיות; בראשן, ההבנה שאנחנו לא אטומים מבודרים אלא חלק מחברה. ושיש לנו אחריות לחברה הזו. ושאנחנו צריכים להעיר אחרים לחובתם זו.

(*) הכותב בעד סרטוני חתולים.

* * *

הקשת ההיסטורית, אמר מרטין לותר קינג בתחילת שנות ה-60, נוטה לעבר הצדק. בסוף ימיו הוא היה ספקני יותר: הוא הכיר באיטיות המייסרת שלה. הוא מת אדם פסימי יותר.

אין לנו זמן לחכות לקשת ההיסטורית שתנטה אל הצדק. אנחנו חיים רק פעם אחת, והחובה המוסרית שלנו היא להשאיר אחרינו עולם טוב יותר. המולדת שלנו, מתוך יאוש, קורסת לעבר מלחמה, שעבוד או השמדה.

אני שמאלני. ברור שאני שמאלני. אני שמאלני, כי להיות שמאלני משמעו לפעול למען הרוב והחברה, בעוד שהימין תמיד התמקד בטובת האוליגרכים. אני שמאלני, כי יש לי אחריות. אני שמאלני, כי אני יודע שמי שדורש שתעמוד בשירת ההמנון, כנראה ינסה לכייס אותך כשדעתך תהיה מוסחת. אני שמאלני, כי אני רוצה צדק, ושוויון, וחירות. וכן, אני יודע שיש מתח בין חירות ושוויון; נתמודד איתו ונריב עליו. לא נרים ידיים.

או, כמו שאמרה לי בשעתו פרופסור נטע פטריק: אין לנו את הפריווילגיה להתייאש.

אני לא מתכוון להתנצל על אמונותי, ואני יודע שאסור לנו לצאת לגלות פנימית. כי כשאנחנו יוצאים לגלות, בנימין נתניהו בוזז את קופת הפנסיה שלנו ונפתלי בנט מתכנן להיות ג’ינג’יס חאן.

לא בשמי. לא, אני מקווה, בשמכם.

בקרוב ייערכו פריימריז במפלגת מרצ. טרם החלטתי האם להתמודד, אבל אני שוקל את זה ברצינות; נראה שאצטרך לקבל את ההחלטה בשבוע הקרוב. אני זקוק לקולכם. אם אתם חושבים שאני יכול לייצג אתכם, אנא התפקדו למרצ. תוכלו לעשות זאת כאן (אתם לא חברי ועידה, למזלכם, אז שלמו את ה-80 ש”ח). ההתפקדות פתוחה עד ה-12 בינואר.  אנא ציינו בתגובות שהתפקדתם, כדי שיהיה לי מושג מה מידת התמיכה בי.

בשנות ה-80 וה-90 רווח בשמאל הוויכוח בשאלת הדגל האחד או שני הדגלים: האם להתמקד בשאלת הכיבוש ובפתרונו, או בשאלות חברתיות. ההנחה הרווחת היתה אז שלא ניתן להניף יותר מדגל אחד. אני מתחייב לעשות כמיטב יכולתי להניף את שניהם. ועידת מרצ אכזבה השבוע רבים מאד מחברי המפלגה ומתומכיה; אני מתחייב לעשות כמיטב יכולתי שלא לאכזב אתכם.

לא להתנצל, לא להכנע, להלחם בכל הכוח ובלי נימוסים מיותרים. דמיינו שעכשיו שתיים בצהרים בצהרי יולי: הכל עדיין על כף המאזניים, זה עוד לא קרה, זה אפילו עוד לא החל, ולא רק שזה לא החל אלא שיש עוד זמן כדי שזה לא יתחיל.

(יוסי גורביץ)

יש עתיד נגד הכרזת העצמאות

הכנסת הפילה היום, בסיוע יש לפיד, את הצעת חוק השוויון

כנסת ישראל הפילה היום (ד’), ברוב של 71 מול 38, את הצעת חוק השוויון של ח”כ מוסי רז (מרצ). נוסח הצעת החוק היה פשוט למדי: “מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות מדיני גמור בין כל אזרחיה, ללא הבדל דת, גזע ומין.” ציטוט ישיר ממגילת העצמאות של ישראל, שהכנסת הנוכחית גמרה אומר לקבור קבורת חמור.

חדי העין שביניכם שמו לב שבקואליציה חברים כעת רק 61 חברי כנסת, בעוד שמספר המתנגדים גבוה בעשרה. אל הקואליציה הצטרפו חברי הכנסת של יש עתיד, כשבראש הגדוד צעד אצבעוני המפקד, יאיר לפיד. הצביע נגד גם עפר שלח, כנראה כדי שאי אפשר יהיה להאשים אותו שהפסיק להיות האכזבה הגדולה של הפוליטיקאי הישראלית. בצד האופוזיציוני, חלק ניכר מחברי המחנ”צ ברחו מההצבעה.

החוק הישראלי מעולם לא הכיר בשוויון בין האזרחים הישראלים. בית המשפט העליון בשבתו כבג”צ מצא – או, בלשון נקיה פחות, המציא – השתמעויות של שוויון בחוקים, כשהוא נשען שוב ושוב על האדים של מגילת העצמאות, שאין לה תוקף חוקי. אחרי ההצבעה היום, יהיה קשה הרבה יותר להשען עליה כטיעון משפטי – מה גם שבג”ץ נרתע, הרבה יותר מבעבר, מפסיקות עקרוניות.

בעקבות המחאה שלאחר חוק הלאום, הבטיח נתניהו להחריג ממנו איכשהו את העדה הדרוזית. אולי ייתן להם אות יהודי של כבוד. היום הוא סגר את הדלת בפני האפשרות של שוויון.

יחד איתו עמדה המפלגה שמעמידה פני מפלגת מרכז, בזמן שהיא gateway drug אל הימין הקשה. ובצד, מפוחדים, עמדו חלק ניכר מחברי מפלגת העבודה. יחד עם הימין, הם מייצגים את הגוש הציוני הקשה, זה שבחר שישראל לא תהיה מדינה דמוקרטית אלא מדינה יהודית. יש עתיד, כך נאמר – המידע איננו מולי – התנגדה לחוק בטענה שהוא לא “יהודי” מספיק: שהוא מדגיש את הדמוקרטיה על חשבון היהדות.

ובכך שמטה את עצם התפיסה שיהדות אורתודוקסית יכולה להיות שוויונית.

הכנסת הישראלית אמרה היום ל-20% מאזרחיה שהיא תדרוש מהם נאמנות, אבל לא תעניק להם אזרחות מלאה; שאזרחותם היא על תנאי בלבד, אזרחות סוג ב’, כפופה לרצון הרוב היהודי. במקביל, היא העבירה בקריאה טרומית את הצעת החוק של בצלאל סמוטריץ’, שתרחיב את גודל הישובים שיוכלו לפסול דיירים על רקע “אי התאמה למרקם החברתי”, מ-400 ל-700.

ככה זה.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)

ישראל, המכונה מדינה

האזרחים בישראל מורגלים באיטיות להפוך לנתינים. הבחירה היא בין דמוקרטיה וקקיסטוקרטיה קלפטוקרטית

דוד ביטן, בעוונותינו חבר כנסת, אמר היום (ז’) באיזה אירוע שבתרבות, בתשובה לשאלה האם הליכוד מנסה לחסל את מערכת המשפט, ש”אנחנו מנסים, אבל זה לא מצליח לנו כי יש את כחלון בממשלה.” ביטן ביצע כאן פליטת פה קלאסית: פוליטיקאי שאומר בטעות את מה שהוא חושב באמת.

וזה עבר די בשקט, ההודאה הזו של חשוד בפלילים שמקושר בטבורו לשני חשודים אחרים בפלילים – בנימין ושרה נתניהו – שהוא מנסה לחבל במערכת המשפט. רצוי לשים לב למרמור המתנצל של ביטן: הוא היה עושה יותר, אלמלא משה כחלון, הפלא נטול עמוד השדרה, היה כובל את ידיו.

והרוב המכריע של התושבים בישראל ישמעו על זה, ימשכו בכתפיהם וימשיכו הלאה. כן, סביר להניח שחלק ניכר מהם יתעצבנו, אבל הם לא יחשבו שחובתם לעשות משהו בנושא. זו בעיה של מישהו אחר. זה מרגיז, אבל זה לא עניינם.

הם טועים טעות גסה, בדרך כלל משום שמישהו הטעה אותם. אני חוזר כאן למושכלות ראשונות, אבל צריך לחזור אליהן – במיוחד כאשר הן הופכות לבלתי מובנות מאליהן. מי שחושב שאזרחות מתמצה בכך שהאזרח משלם את מיסיו ועומד בדרישות האחרות של הרשויות, ובתמורה הממשלה מספקת לו שירותים בסיסיים, מבלבל בין אזרחות ובין נתינות. אזרחות היא משהו אחר לגמרי.

הנתין מניח שיש ממשלה, כי צריך שתהיה ממשלה ויש להתפלל בשלומה של מלכות, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו; וכל זמן שהיא לא מתעמרת בו יותר מדי, כל זמן שהיא מייסרת אותו בשוטים אבל מתקמצנת על העקרבים, הוא נאנח וממשיך הלאה.

האזרח הוא בעל הבית, והוא יודע שהוא בעל הבית. הממשלה איננה האדון; הממשלה היא מנהל האחוזה שהאזרחים מינו. היה והממשלה תנקוט בצעדים שפוגעים באזרחים יותר משלדעת האזרחים יש בכך צורך, האזרחים יזרקו אותה הביתה. אזרחים חושבים גם יודעים שכל כוח מושחת, כל ממשלה מסתאבת – ושמדי פעם רצוי לזרוק את מפלגת השלטון לאופוזיציה רק כדי לנקות אורוות.

ישראל קוראת לעצמה מדינה. זה תרגום די גרוע למונח הלטיני רספובליקה, או רפובליקה: “ענייני הציבור.” המשטר הוא עניינו של הציבור. הרומאים, כמובן, כמו האתונאים, צמצמו מאד את גבולות הציבור: גברים חופשיים בלבד, עם הגבלות רכוש ניכרות (האתונאים חיסלו את האחרונות, נושא שלימים יגרור מחלוקות אלימות.) רוב המתגוררים ברומא או אתונה לא היו אזרחים מלאים. באתונה, בשתי המאות שנהגה בה דמוקרטיה, שיעור בעלי זכות ההצבעה היה קטן: בין 20% ל-10%.

במאתיים השנים האחרונות הרחבנו מאד את זכות ההצבעה, ואיתה את האזרחות. נשים יכולות להצביע מ-1920 בערך. כבר אין לנו עבדים. הגבלות הרכוש על ההצבעה, שרווחו ברוב מדינות אירופה, לא רלוונטיות כבר 120 ויותר. תיאורטית, כל מי שמחזיק בתעודת זהות ישראלית הוא אזרח, ויכול להשפיע על מדיניות הממשלה.

בפועל, חלק ניכר אינם עושים זאת. בבחירות האחרונות, שיעור המצביעים עמד על 72.3%, ובבחירות שלפניהן (בחירות 2013) השיעור עמד על 67.8% בלבד. הסיבה לכך היא שרבים אינם רואים טעם בהצבעה. טוב להם להיות נתינים. המאמץ הנדרש מהם בהליכה לקלפי מעייף אותם.

והם צודקים, במובן מסוים. אזרחות זה דבר מעייף. הליכה לקלפי היא החלק הקל. אזרח עירני צריך לדעת מה קורה במדינה שלו, מה הדירקטוריון עושה עם החברה שלו, מה קורה בצבא, מה קורה בשטחים, מה קורה בתחום השחיתות. אזרח, בקצרה, צריך להשקיע לא מעט זמן ומאמץ בסטטוס הזה.

ברקע, יש שורה של כוחות שעמלים לשכנע אותו להיות נתין. עזוב אותך מכובד הראש הזה, אומר לו תאגיד הבידור הענק. מה אתה צריך עכשיו, אחרי יום העבודה שלך, לשקוע במי אמר מה למי. הנה, קח אח גדול. עזוב אותך מאזרחות, אומר תמנון הצרכנות הכל יכול, תראה, יש מבצע על טוסטר משולשים. והנה, קח סרטון על בית שלעולם לא תוכל לקנות. צפה מעט בחייהם של המנכ”לים והדירקטורים. קנא בהם, הבן שכל זה לעולם לא יוכל להיות שלך, ושקע בפנטזיה על חיים של אחרים.

תשמע, אומרת המדינה, אנחנו יודעים שהדיל הקלאסי עם הנתינים הוא לחם ושעשועים, אבל לחם קצת יקר לנו. שירותי הבריאות יקרים. תחבורה ציבורית יקרה. זה לא שאין כסף; אם תזכור (אבל למה לך?), לפני כמה חודשים הכריז שר האוצר על גביית יתר של מסים והוריד אותם, אבל לגמרי במקרה גילינו לפני שבועיים שאין לנו כסף לשלם לשוטרים, אז אנחנו הולכים לקצץ את השירותים האחרים שאתה מקבל. בכל מקרה, עזוב אותך, זה מספרים, למי יש כאב ראש לזה. זה לא כאילו שזה הכסף שלך, נכון? זה רק כסף ציבורי. למה לך להתבעס מזה? מה, אתה עדיין איתנו גם אחרי כוכב דועך? תראה, סמולנים!

אזרחות היא גלגל הצלה. כי, כפי שיודע הנתין, מדינה תהיה. ומדינה היא חתיכת משאב. יש כמויות כסף שאי אפשר בכלל לדמיין. ואפשר לעשות איתו כל מיני דברים. אפשר להשקיע אותו באזרחים ובשירותים שהם צריכים, אפשר לחלק אותו לטייקונים ותאגידים, ואפשר פשוט לגנוב אותו.

המשטר הראשון מכונה דמוקרטיה. השני, קלפטוקרטיה; השלישי, קקיסטוקרטיה, שלטון הגרועים ביותר. שלטון הדוד ביטנים והבנימין נתניהוים. השיטה המקובלת כיום היא לשלב בין קקיסטוקרטיה וקלפטוקרטיה. הקקיסטוקרטים גונבים מהאזרחים ונותנים לבעלי ההון, והאחרונים מבטיחים לקקיסטוקרטים ג’ובים מפנקים כשהם ירדו מהגלגל.

עכשיו, אתם לא חייבים להתעצבן. אתם יכולים לוותר. ללכת לגלות פנימית. לא לקרוא את החדשות. לסגת לתרבות, ספרות ואמנות. זו לא בחירה חדשה – המילה "אידיוט" שלנו מגיעה מ"הדיוט" האתונאי, אדם שאיננו עוסק בענייני הציבור – והאמת שזו בחירה מובנת לגמרי. אנחנו מופצצים במידע, חלק ניכר ממנו שקרי. מעולם לא היה קל יותר להפיץ שקר או עלילה; מעולם לא היה קשה יותר לברר עובדות. הרשתות החברתיות הקהו את הרגישות שלנו, ובכל יום אנחנו צריכים פרובוקציה חדה יותר כדי לשים לב. לפעמים נראה מה שהחדשות מציגות הוא תחרות השתנה מצד השרים וחברי הכנסת על הציבור, כדי לאתגר אותו ולראות אם יבין שמדובר שלא מדובר בגשם. הזרזיף של ביטן היה חריף מהרגיל, וספק אם היינו מקבלים אותו בפרצוף אלמלא השכבה המושחתת והזחוחה של הליכוד הסתחררה לכדי אובדן כל קשר עם המציאות.

אז כן, אפשר להמשיך להעמיד פנים שמה שיורד עלינו הוא גשם. ואפשר לתעל את העצבים לזעם, ואת הזעם להתארגנות; לחשל את הזעם לטיעון; להפיץ אותו; להרגיל אנשים לצאת לרחוב ולקחת מחדש את האזרחות שלהם לידיהם; ובבוא יום הבוחר, להוריד לכל הכנופיה הזו בעיטה כזו בראש, שתהדהד עשורים. הדמוקרטים הצליחו לקחת את בית הנבחרים ושורה של תפקידי מושל לפני פחות מחודש, וזה קרה פחות משנתיים אחרי שכל מיני ימנים מקצועיים הבטיחו לנו שהנה בא שלטון ימין נצחי. זה קרה למרות מאמצים אדירים לזיוף הבחירות ולמרות הפצת שקרים חסרי תקדים ברשת, חלקם על ידי סוכנים זרים. ואם הדמוקרטים בארה”ב הצליחו להוציא את עצמם מהבוץ, יש סיכוי אפילו לשמאל הישראלי.

אז יאללה, להפשיל שרוולים. אין לנו את הפריבילגיה להתייאש. זה הבית שלנו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)