בשנת 1981 הלך הליכוד לבחירות תחת הסיסמה "להיטיב עם העם", שלוותה בקידום של יבוא מסיבי של מוצרי צריכה, שהמוביל שבהם היתה סמל התקופה, טלוויזיה צבעונית . מן הראוי לציין שבשנים שקדמו לשר האוצר ארידור ניהלה הממשלה מלחמה קשה כנגד פורקי העול שרצו לראות טלוויזיה בצבע, וכל מכשיר שיובא לארץ הכיל "מחיקון", שהפך את הגרוטאה לשחור לבן בעל כורחה; אזרחים ממולחים התקינו "אנטי מחיקון" במכשיר שלהם, שהחזיר אליו את הצבע – לא בהכרח את הצבע המקורי – והממשלה כבר נערכה עם התגובה שלה, ה"אנטי-אנטי מחיקון" (מקצוע היח"צ, כפי שאפשר להבין, עוד לא היה להיט אז), כשארידור ביטל את הגזירות. המדיניות של ארידור, מלווה בסחרור התקציבי של מלחמת לבנון הראשונה, הובילה לאינפלציה הנוראה של 1983-1985. היא היתה שגויה, אסונית, אבל היא ניסתה להיטיב עם האוכלוסיה.
בשנת 1996 ניצח בנימין נתניהו בבחירות, לאחר שאוליגרך אוסטרלי, חסיד של כת הזומבים חב"ד, הציף את הארץ בתרומות שהביאו לקמפיין בזק ערב הבחירות: "ביבי טוב ליהודים". זה הספיק לנתניהו לנצח את שמעון פרס בהפרש מזערי של 0.8%. נתניהו לא פיזר, כמו ארידור, הבטחות להיטיב עם העם – אולי פשוט כי כבר אז אף אחד לא היה מאמין לו. לא, נתניהו הלך על שיטה אחרת: הוא הבטיח לבוחריו שהוא יהיה "טוב" להם, ובמשתמע יהיה "רע" לאויביהם – השמאל ששכח מה זה להיות יהודי, הפלסטינים, העולם כולו.
תחת אצטלה זו של "ידיד היהודים" – רק יהודים אמיתיים, כמובן, כאלה שאפשר להוריד לידם שכפ"צ – הצליח נתניהו לגרום למצביעיו להתעלם מהמדיניות הכלכלית שלו. חרחור מלחמת תרבות תמידית שימש אותו כדי להסתיר את העובדה שהוא בז למצביעים שלו – ובוזז אותם. זה היה נכון שבעתיים מאז שהפך לשר אוצר בממשלת שרון, תפקיד שאליו מונה כי שרון ידע ששם, חשוף, יחטוף נתניהו את כל הנזק האפשרי ממדיניותו הכלכלית.
שרון צדק. בבחירות שלאחר מכן, התרסק הליכוד בראשות נתניהו ל-12 מנדטים בלבד. גם בבחירות שלאחר מכן, ב-2009 – אחרי שתי מלחמות כושלות ושחיתות פנומנלית של אולמרט ובכירי קדימה אחרים – לא הצליח נתניהו לשחזר את ההישג של שרון בבחירות 2003 ולהגיע ל-38 מנדטים.
נתניהו לא טיפש. הוא פחדן, הוא נבל, הוא הססן, הוא משחק במודע על סכסוך האזרחים שלו אלה באלה, הוא מהמר על גורל עמו ומולדתו בנסיון לשמור על טרף האדמות הגזולות במזרח, אבל הוא לא טיפש. הוא יודע שאם הוא יתיר לנושא הכלכלי להשאר בכותרות, בבחירות הבאות הוא צפוי שוב לרדת ל-12 מנדטים.
נתניהו הרחיב את הפערים הכלכליים במו ידיו. בעשור האחרון, המדיניות של נתניהו – ושל קודמו בתפקיד, סילבן "קריקטורה של שר חוץ" שלום; הבה לא ניתן לו להתחמק מחלקו – שינתה את מבנה המסים בישראל. רוב המסים הם, כעת, מסים עקיפים. נתניהו הוריד את מס ההכנסה והביטוח הלאומי על העשירון העליון ובמיוחד על המאיון העליון. בשם האידיאולוגיה של כלכלת הזרזוף, הוא ביצע ניסוי בבני אדם במיליוני אזרחיה של המדינה הזו. הניסוי נכשל; ספק אם נתניהו עצמו האמין שיצליח. הוא, כאמור, לא טיפש.
החולה עוד לא מת, אבל הוא מתקרב לשם. בימי כהונתו הראשונה של בגין, רעשה הארץ כאשר ילדה אמרה בטלוויזיה "אני רעבה." הרוויזיוניסטים היו שמרנים, אבל הם האמינו בחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא. הרבה מאד שמפניה זרמה מאז במלונות היוקרה שנתניהו אוהב כל כך, ועל פי הנתונים האחרונים של הביטוח הלאומי כל ילד שלישי בישראל הוא עני. שליש מהישראלים נאלצים לוותר על רכישת מזון כדי לחסוך בכסף, ו-19% מהם חשו "אי בטחון תזונתי"; שמונה אחוזים "חשו רעב", ושני אחוזים "חשו רעב חמור מאד."
בישראל חיים כשבעה מיליוני בני אדם. כ-140,000 מהם מסתובבים בינינו כשהם חשים רעב חמור וכ-560,000 חשים רעב. מנחם בגין היה תולש את שערותיו ומכנס מומחים בבהילות כדי להתמודד עם הבעיה; אפילו לב הברזל של יצחק שמיר היה מחסיר פעימה. נתניהו לא אמר על כך דבר.
מה יכול היה לומר? להבטיח לנו שהעושר עוד יזרזף אלינו? זה מה שהוא הבטיח ב-2003. אז דרש האוצר לקצץ בתקציבים כדי שהמדינה לא תקרוס. כשחלפו ימי המשבר, דרש האוצר לקצץ שוב בתקציב. בין אם יש משבר, בין אם יש שגשוג, הפתרון של האידיאולוגים באוצר, שנתניהו הוא בהחלט אחד מהם, הוא לקצץ את ההוצאות. בימים האחרונים הודיע לנו נתניהו, באמצעות "משולש האתגרים שלו", שהוא מתכוון לתקוע לנו עוד שטרונגול ולהעביר תקציבים נוספים לבור חסר התחתית של תקציב הבטחון. במקביל, מודיע האוצר שאפשר לשכוח מיישום דו"ח טרכטנברג, האפרח נטול הנוצות שהעלה נתניהו קורבן למחאה החברתית. היום דחתה הממשלה את המלצת טרכטנברג באשר למונופולים – ספציפית, אלה של נוחי דנקנר – והיא תמשיך להגן עליהם. ביבי טוב ליהודים? רק לחלק מהם: הוא טוב מאד לאוליגרכים.
שורה של חברי כנסת הניחו היום על שולחנה את הצעת חוק היסוד: זכויות חברתיות. אפשר לראות אותה כאן (זהירות, מסמך). ההצעה, שנוסחה בסיוע האגודה לזכויות האזרח, נתמכת הן על ידי חברי כנסת מן האופוזיציה והן מן הקואליציה: בין חברי הקואליציה, ניתן למצוא את אורי אורבך, זבולון אורלב וחיים כ"ץ. החוק מכיל שורה של מטרות ראויות, ובין השאר הוא מכיל את סעיף השוויון (סע' 13): "לכל אדם הזכות לשוויון. אין להפלות אדם במימוש הזכויות שלפי חוק זה […] להוציא הוראה שנועדה לתקן אפליה קיימת או לקדם שוויון בפועל של קבוצה שקופחה בעבר." החוק מכיל גם סעיף מפורש שאוסר על הממשלה להערים עליו באמצעות הצעצוע החביב עליה, תקנות שעת חירום (סע' 17). נתניהו לא יכול לתת לחוק הזה לעבור, הוא יהיה חייב להפיל אותו. אבל אז, בעיה, הוא יתקשה מאד להציג את עצמו כמי שאכפת לו מהאוכלוסיה שמחוץ לקיסריה.
מי שיהיה לימים יוזף השני, קיסר אוסטריה, שוטט בעילום שם בצרפת של המשטר הישן, ונחרד ממה שראו עיניו. הוא שלח מכתב נוזף לאחותו, מארי "שיאכלו עוגות" אנטואנט, וכתב נחרצות: "המהפכה תהיה אכזרית." על הבורבונים אמרו שהם לא למדו דבר ולא שכחו דבר; נתניהו, כאמור, איננו טיפש. הבורבונים לא שמו לב למתרחש סביבם ולא נקטו בתרגיל האלמנטרי של הסתת העם כנגד גורם זר כלשהו, או – עדיף מכך – כנגד גורם פנימי. נתניהו עוסק בכך במלוא המרץ. יש להניח שגיליוטינת-הדמה שהוצבה ברוטשילד חידדה את מחשבתו. לא עובר יום שבו ממשלתו איננה מקדמת איזו עצת חושי-הארכי שמטרתה ליצור את התחושה שישראל נמצאת תחת מצור מבחוץ ומלאה אויבים מבפנים. יש להניח שההמולה הזו רק תתגבר בקרוב, בנסיון להסיח את הדעת. אולי, אולי, השנאה והפחד ידחיקו את הרעב. זה עבד בעבר, אחרי הכל.
אסור לנו להניח לזה לעבוד הפעם.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות