החברים של ג'ורג'

ביבי טוב לאוליגרכים

בשנת 1981 הלך הליכוד לבחירות תחת הסיסמה "להיטיב עם העם", שלוותה בקידום של יבוא מסיבי של מוצרי צריכה, שהמוביל שבהם היתה סמל התקופה, טלוויזיה צבעונית . מן הראוי לציין שבשנים שקדמו לשר האוצר ארידור ניהלה הממשלה מלחמה קשה כנגד פורקי העול שרצו לראות טלוויזיה בצבע, וכל מכשיר שיובא לארץ הכיל "מחיקון", שהפך את הגרוטאה לשחור לבן בעל כורחה; אזרחים ממולחים התקינו "אנטי מחיקון" במכשיר שלהם, שהחזיר אליו את הצבע – לא בהכרח את הצבע המקורי – והממשלה כבר נערכה עם התגובה שלה, ה"אנטי-אנטי מחיקון" (מקצוע היח"צ, כפי שאפשר להבין, עוד לא היה להיט אז), כשארידור ביטל את הגזירות. המדיניות של ארידור, מלווה בסחרור התקציבי של מלחמת לבנון הראשונה, הובילה לאינפלציה הנוראה של 1983-1985. היא היתה שגויה, אסונית, אבל היא ניסתה להיטיב עם האוכלוסיה.

בשנת 1996 ניצח בנימין נתניהו בבחירות, לאחר שאוליגרך אוסטרלי, חסיד של כת הזומבים חב"ד, הציף את הארץ בתרומות שהביאו לקמפיין בזק ערב הבחירות: "ביבי טוב ליהודים". זה הספיק לנתניהו לנצח את שמעון פרס בהפרש מזערי של 0.8%. נתניהו לא פיזר, כמו ארידור, הבטחות להיטיב עם העם – אולי פשוט כי כבר אז אף אחד לא היה מאמין לו. לא, נתניהו הלך על שיטה אחרת: הוא הבטיח לבוחריו שהוא יהיה "טוב" להם, ובמשתמע יהיה "רע" לאויביהם – השמאל ששכח מה זה להיות יהודי, הפלסטינים, העולם כולו.

תחת אצטלה זו של "ידיד היהודים" – רק יהודים אמיתיים, כמובן, כאלה שאפשר להוריד לידם שכפ"צ – הצליח נתניהו לגרום למצביעיו להתעלם מהמדיניות הכלכלית שלו. חרחור מלחמת תרבות תמידית שימש אותו כדי להסתיר את העובדה שהוא בז למצביעים שלו – ובוזז אותם. זה היה נכון שבעתיים מאז שהפך לשר אוצר בממשלת שרון, תפקיד שאליו מונה כי שרון ידע ששם, חשוף, יחטוף נתניהו את כל הנזק האפשרי ממדיניותו הכלכלית.

שרון צדק. בבחירות שלאחר מכן, התרסק הליכוד בראשות נתניהו ל-12 מנדטים בלבד. גם בבחירות שלאחר מכן, ב-2009 – אחרי שתי מלחמות כושלות ושחיתות פנומנלית של אולמרט ובכירי קדימה אחרים – לא הצליח נתניהו לשחזר את ההישג של שרון בבחירות 2003 ולהגיע ל-38 מנדטים.

נתניהו לא טיפש. הוא פחדן, הוא נבל, הוא הססן, הוא משחק במודע על סכסוך האזרחים שלו אלה באלה, הוא מהמר על גורל עמו ומולדתו בנסיון לשמור על טרף האדמות הגזולות במזרח, אבל הוא לא טיפש. הוא יודע שאם הוא יתיר לנושא הכלכלי להשאר בכותרות, בבחירות הבאות הוא צפוי שוב לרדת ל-12 מנדטים.

נתניהו הרחיב את הפערים הכלכליים במו ידיו. בעשור האחרון, המדיניות של נתניהו – ושל קודמו בתפקיד, סילבן "קריקטורה של שר חוץ" שלום; הבה לא ניתן לו להתחמק מחלקו – שינתה את מבנה המסים בישראל. רוב המסים הם, כעת, מסים עקיפים. נתניהו הוריד את מס ההכנסה והביטוח הלאומי על העשירון העליון ובמיוחד על המאיון העליון. בשם האידיאולוגיה של כלכלת הזרזוף, הוא ביצע ניסוי בבני אדם במיליוני אזרחיה של המדינה הזו. הניסוי נכשל; ספק אם נתניהו עצמו האמין שיצליח. הוא, כאמור, לא טיפש.

החולה עוד לא מת, אבל הוא מתקרב לשם. בימי כהונתו הראשונה של בגין, רעשה הארץ כאשר ילדה אמרה בטלוויזיה "אני רעבה." הרוויזיוניסטים היו שמרנים, אבל הם האמינו בחמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: מזון, מעון, מלבוש, מורה, מרפא. הרבה מאד שמפניה זרמה מאז במלונות היוקרה שנתניהו אוהב כל כך, ועל פי הנתונים האחרונים של הביטוח הלאומי כל ילד שלישי בישראל הוא עני. שליש מהישראלים נאלצים לוותר על רכישת מזון כדי לחסוך בכסף, ו-19% מהם חשו "אי בטחון תזונתי"; שמונה אחוזים "חשו רעב", ושני אחוזים "חשו רעב חמור מאד."

בישראל חיים כשבעה מיליוני בני אדם. כ-140,000 מהם מסתובבים בינינו כשהם חשים רעב חמור וכ-560,000 חשים רעב. מנחם בגין היה תולש את שערותיו ומכנס מומחים בבהילות כדי להתמודד עם הבעיה; אפילו לב הברזל של יצחק שמיר היה מחסיר פעימה. נתניהו לא אמר על כך דבר.

מה יכול היה לומר? להבטיח לנו שהעושר עוד יזרזף אלינו? זה מה שהוא הבטיח ב-2003. אז דרש האוצר לקצץ בתקציבים כדי שהמדינה לא תקרוס. כשחלפו ימי המשבר, דרש האוצר לקצץ שוב בתקציב. בין אם יש משבר, בין אם יש שגשוג, הפתרון של האידיאולוגים באוצר, שנתניהו הוא בהחלט אחד מהם, הוא לקצץ את ההוצאות. בימים האחרונים הודיע לנו נתניהו, באמצעות "משולש האתגרים שלו", שהוא מתכוון לתקוע לנו עוד שטרונגול ולהעביר תקציבים נוספים לבור חסר התחתית של תקציב הבטחון. במקביל, מודיע האוצר שאפשר לשכוח מיישום דו"ח טרכטנברג, האפרח נטול הנוצות שהעלה נתניהו קורבן למחאה החברתית. היום דחתה הממשלה את המלצת טרכטנברג באשר למונופולים – ספציפית, אלה של נוחי דנקנר – והיא תמשיך להגן עליהם. ביבי טוב ליהודים? רק לחלק מהם: הוא טוב מאד לאוליגרכים.

שורה של חברי כנסת הניחו היום על שולחנה את הצעת חוק היסוד: זכויות חברתיות. אפשר לראות אותה כאן (זהירות, מסמך). ההצעה, שנוסחה בסיוע האגודה לזכויות האזרח, נתמכת הן על ידי חברי כנסת מן האופוזיציה והן מן הקואליציה: בין חברי הקואליציה, ניתן למצוא את אורי אורבך, זבולון אורלב וחיים כ"ץ. החוק מכיל שורה של מטרות ראויות, ובין השאר הוא מכיל את סעיף השוויון (סע' 13): "לכל אדם הזכות לשוויון. אין להפלות אדם במימוש הזכויות שלפי חוק זה […] להוציא הוראה שנועדה לתקן אפליה קיימת או לקדם שוויון בפועל של קבוצה שקופחה בעבר." החוק מכיל גם סעיף מפורש שאוסר על הממשלה להערים עליו באמצעות הצעצוע החביב עליה, תקנות שעת חירום (סע' 17). נתניהו לא יכול לתת לחוק הזה לעבור, הוא יהיה חייב להפיל אותו. אבל אז, בעיה, הוא יתקשה מאד להציג את עצמו כמי שאכפת לו מהאוכלוסיה שמחוץ לקיסריה.

מי שיהיה לימים יוזף השני, קיסר אוסטריה, שוטט בעילום שם בצרפת של המשטר הישן, ונחרד ממה שראו עיניו. הוא שלח מכתב נוזף לאחותו, מארי "שיאכלו עוגות" אנטואנט, וכתב נחרצות: "המהפכה תהיה אכזרית." על הבורבונים אמרו שהם לא למדו דבר ולא שכחו דבר; נתניהו, כאמור, איננו טיפש. הבורבונים לא שמו לב למתרחש סביבם ולא נקטו בתרגיל האלמנטרי של הסתת העם כנגד גורם זר כלשהו, או – עדיף מכך – כנגד גורם פנימי. נתניהו עוסק בכך במלוא המרץ. יש להניח שגיליוטינת-הדמה שהוצבה ברוטשילד חידדה את מחשבתו. לא עובר יום שבו ממשלתו איננה מקדמת איזו עצת חושי-הארכי שמטרתה ליצור את התחושה שישראל נמצאת תחת מצור מבחוץ ומלאה אויבים מבפנים. יש להניח שההמולה הזו רק תתגבר בקרוב, בנסיון להסיח את הדעת. אולי, אולי, השנאה והפחד ידחיקו את הרעב. זה עבד בעבר, אחרי הכל.

אסור לנו להניח לזה לעבוד הפעם.

(יוסי גורביץ)

צה”ל גונב ממך, מותק

צה"ל הודיע היום שאופס, הוא ניצב בפני גירעון של 5.2 מיליארדי ₪, שכנראה נפלו לו מהכיס האחורי. למעשה, הגירעון גדול משמעותית יותר – תשעה מיליארדי שקלים (9,000,000,000) – אבל את ה-5.2 הוא חייב לתעשיה הבטחונית, שלה יש השפעה ניכרת בכנסת, כך שהוא מעריך שהוא יקבל אותם בחזרה איכשהו.

חלק ניכר מההוצאות שצה"ל טוען שהן "בלתי צפויות" היו, לדבריו, הוצאות על הגנת העורף. בין ההוצאות האלה, הוא מונה את ההוצאות על כיפת ברזל והחץ, והוא טוען שהם עלו 18 מיליארדים. זה קצת משונה: קודם כל, משום שעלותה של כיפת ברזל היתה אמורה להיות נמוכה משמעותית (ב-2010 אמרו לנו שהיא תעלה "רק" מיליארד) – אבל חסר לנו הנתון על עלות החץ. יכול להיות שהוא עולה 17 מיליארדים? יכול להיות שצה"ל סתם מלהטט במספרים? שניהם סבירים. אבל מה שחשוב באמת כאן הוא שני דברים: קודם כל, "כיפת ברזל" הפכה פתאום לאמצעי הגנה על העורף – וזה אחרי שצה"ל אמר לנו במפורש שזה לא יקרה ושמבחינתו האזרחים יכולים למות. השני הוא שצה"ל – שעדיין קורא לעצמו צבא ההגנה לישראל – חושב שההגנה על ישראל היא מין איזה סרח עודף שהוא לא צריך להביא בחשבון התקציב שלו.

זה לא חדש, אבל בכל זאת ראוי להזכיר את זה – והלילה גם קיבלנו דוגמא. מישהו ירה קטיושות בגבול הצפון לעבר ישראל, ולא היתה התרעה, וזאת למרות שצה"ל התקין מערכת התרעה שם. למה? כי בצה"ל החליטו לחסוך על חשבון הציבור, זה למה. מה שאומר שמבחינת בור השומן הירוק, לא הרבה השתנה מאז מלחמת לבנון השניה, שבה התברר שפיקוד העורף הפריט (!) את האזעקות, ומפעלים שלא שילמו לו לא שמעו אזעקה – כאילו לא מימנו כבר את צה"ל באמצעות המסים שהם משלמים.

בינתיים, מיהר צה"ל להודיע שהוא מקפיא את הצבת סוללות החץ ו"כיפת ברזל", כמו גם את הבניה של גדר ההפרדה. נו, אלה בסך הכל פרויקטים שמטרתם לחסוך בחיי אזרחים, אז עליהם קל לוותר. לפרק שתי אוגדות שריון שנערכות כבר ארבעים שנה לעוד סיבוב עם הסורים ברמת הגולן, זה לא. לפרק שתי טייסות של אף-16 שמשמשים לבומים על קוליים מעל רצועת עזה – פחות או יותר הבזבוז המשווע ביותר בתולדות ההוצאות הצבאיות – לא עולה בכלל על הדעת. אבל הגנה על האזרחים? זניח.

אגב, חומת ההפרדה? התחילו לבנות אותה ב-2003. צה"ל בונה מכשול לא יעיל, בונה אותו במפורש באופן בלתי יעיל – כל הפניות האלה שמטרתן להכניס עוד שטח פלסטיני לתחומי החומה – ועושה את זה כבר שמונה שנים. שום דבר לא בוער, והבזבוז כיד המלך. למה מה קרה? כולה כספי ציבור.

עכשיו מגיע צה"ל ומודיע לנו שאחרי שהוא בזבז תשעה מיליארדים יותר ממה שנתנו לו, בלי לעדכן אותנו, הוא רוצה עוד כסף. אם לא ניתן לו עוד כסף, מאיים צה"ל, לא יהיה לו כסף לגיוס מילואים והוא לא יוכל לצאת למבצע בעזה. האמת? בהתחשב ביעילות של צה"ל, בכך שההתמחות שלו היא ירי בלתי מרוסן כדי לשמור על חייליו (לא שהוא מצליח בכך: מחצית ההרוגים בעופרת יצוקה היו מאש ידידותית), ובכך שהמבצעים הצבאיים שלו לא הביאו תועלת צבאית ראויה לציון אבל גררו נזק דיפלומטי מסיבי – טוב מאד, שלא יצא.

ראויה לציון העובדה שצה"ל נוקט כאן באותה השיטה של האוליגרכים הדורשים תספורת: דפקנו אתכם עד העצם, גנבנו ממכם למעשה כסף, אבל אם לא תוותרו לנו, נדאג שיהיה לכם גרוע יותר. במונחים אזרחיים, צה"ל הוא פושט רגל אבל כזה שלא מוכן שכונס נכסים יגיד לו מה לעשות. הוא יודע יותר טוב והוא רוצה המשך שליטה על תקציבו – כלומר, המשך בזבוז חסר הכרה.

אז זהו, שלא. אם צה"ל רוצה אגורה שחוקה מעבר לתקציב שלו – שמרביתו, נזכיר, הולכת על משכורות ופנסיות, ואין לו דבר וחצי דבר עם הוצאות בטחוניות פרופר – אז הוא צריך לעבור תכנית הבראה. והיא צריכה לבוא מבחוץ, כי צה"ל בעליל לא יודע איך לעשות אותה.

רצוי להזכיר, בפעם המי יודע כמה: הוצאות הבטחון של ישראל תופחות במקביל לירידת הסיכונים שלה. עיראק, אויב גדול עד 2003, יצאה מהמשחק; ספק אם היתה באמת יריב רציני אחרי 1991, אבל היא היתה דחליל נוח ("החזית המזרחית") עבור צה"ל. הצבא הסורי גם הוא יצא מהזירה, עקב המהפכה בסוריה בחצי השנה האחרונה. מרבים לדבר פה על הפיכה איסלמית במצרים, אבל אם אכן תהיה כזו היא צפויה לגרום נזק ניכר לצבא המצרי, שהקצונה שלו נאמנת בעיקרה לכת הקצינים ששלטה במדינה מאז 1952 ושיהיה צורך להחליף, מה גם שגם כך איכותו איננה מזהירה. ואם מצרים תפר את הסכם השלום, היא תפסיק לקבל את הסיוע הצבאי הנדיב שהיא מקבלת מארה"ב, כלומר שמצבו של הצבא יתדרדר במהירות. יש לנו מיליציות איסלמיסטיות בגבול הצפון ובגבול הדרום, וישנה איראן – אבל היא לא רלוונטית לרוב המוחלט של פעולות צה"ל. ירדן היא בעלת ברית יציבה – כמובן, כל זמן שישראל לא תנסה להפוך אותה לפלסטין.

נשארנו עם הכיבוש. התקציב של צה"ל היה יותר מ-50 מיליארד שקל, והוא ניסה להגניב השנה – לשם שינוי ללא הצלחה – 620 מיליונים נוספים, בתואנה שקרית שמדובר בכסף שמיועד לתעשיה הבטחונית. עכשיו הוא הודיע לנו שהוא הוציא 18% יותר. כל שקל שצה"ל גנב מהקופה הציבורית הוא שקל שלא יילך לבתי ספר, לא יילך לבתי חולים, לא יילך לאוניברסיטאות, לא יילך לדיור – ואנחנו מקבלים מוצר נחות מאד בתמורה. הגיע הזמן שזה ייפסק ושהאחראים לכך ייענשו, בחומרה ובפומבי – או שזה ימשיך לקרות. במדינה נורמלית, שר בטחון שהיה חורג בפראות כזו מתקציבו, היה הולך הביתה. אנחנו לא חיים במדינה נורמלית והשרים שלנו ממונים בשיטה שמזכירה הרבה יותר את השיטה הפיאודלית, אבל אם לא מביאים לנו את ראשו של מנכ"ל משרד הבטחון ואת זה של האחראי על התקציבים בצה"ל, אנחנו פראיירים שמגיע להם כל מה שצה"ל מתכנן להמשיך ולגזול. צה"ל הגיע למצב שבו הוא גדול על ישראל, טפיל שמסכן את קיומה החברתי.

ועוד דבר אחד: מה שווים חיילי צה"ל, אפשר ללמוד מהתקרית הזו. צלמת פרילאנס של הניו יורק טיימס, לינזי אדאריו, היתה צריכה לעבור דרך מחסום ארז. אדאריו, בהריון, שלחה בקשה למחסום שלא לעבור דרך שיקוף הרנטגן; בתגובה, החיילים אילצו אותה לעבור בו שלוש פעמים, תוך שהם מצחקקים. אחר כך היא עברה חיפוש בעירום כמעט מוחלט. בצה"ל הודו שיכול להיות שהיתה כאן פאשלה, אם כי הוסיפו בצדקנות שמטרת החיפוש היתה "למנוע מטרוריסטים להגיע לישראל." אדאריו אמרה אחר כך ש"מעולם לא התייחסו אליה באכזריות בוטה כל כך." והיא צריכה לדעת: היא היתה בין העיתונאים שנחטפו בלוב לפני מספר חודשים. כך נראית הבהמה הירוקה, 2011. והחיילים האלה במחסום הם הרבה יותר פניו של צה"ל מכל סיירת מובחרת או טייס. לאדאריו, צלמת שזכתה בפרסים בינלאומיים ושעובדת עבור הני"ט, יש יכולת להודיע לעולם מה קרה לה; רק חשבו על הנשים האחרות, פלסטיניות או לא, שאין להן מעמד כזה. תיקון: לינזי אדאריו לא הושפלה על ידי חיילי צה”ל אלא על ידי מאבטחי משרד הבטחון. פרטים כאן.

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: שעה קלה על כלכלה

יוסי, בפוסט מהשבוע שעבר, הזכיר לנו שבנימין נתניהו, כשר אוצר, אילץ את קרנות הפנסיה להעביר חלק ניכר מהכספים שמושקעים בהם להימורי בורסה. את הנפילות באג"ח של הטייקונים אנחנו רואים בחודשים האחרונים, ועכשיו ביבי נותן רשות לשודדים להמשיך ולבזוז, ולעשות עם כספי הפנסיה מה שבא להם. חבר אחר שאל בסטטוס מזעיק בפייסבוק מה לעשות עם קרן הפנסיה שלו, העלולה להיות מושקעת עד צואר באג”חים של תשובות ובן-דבים למיניהם.

סבי המנוח נהג לומר ש"עצות ועניבות כבר יש לו מספיק", ברמז ברור לחבריו מה לא לתת לו (ביידיש זה נשמע עוד יותר טוב). ובכל זאת, הנה ניתוח קצרצר וכמה עצות – בתקוה שאנ"ש מבין קוראי הבלוג יפיקו מהן תועלת – ואלה שעדיין אינם אנ"ש אולי ישתכנעו ויהפכו לאנ"ש בזכותן.

אז אחרי גילוי נאות – הכותב החזיק או מחזיק או עשוי להחזיק בנכסים להלן ועשוי להיות לו עניין אישי בהם ואין באמור להוות תחליף לייעוץ המתחשב בצרכים המיוחדים של כל אדם וכל מי שפועל על סמך הכתוב עושה זאת על אחריותו וכו' וכו' – תקציר הפרקים הקודמים. מה מבטיח פרנסה בימי זקנה?

א. אקטיבית: ילדים שעובדים בשדה במקומך.

ב. פסיבית: חסכונות.

ככה עבדו וכך עובדות עדיין חברות אגרריות בכל רחבי העולם. מכיון שמאז גירוש אבותינו מגן העדן עלינו להזיע כדי לאכול לחם, אדם היודע שבגיל הזקנה לא יוכל לעבוד (ודוק: לא יוכל, לא "לא ירצה, כי מתחשק לו לפרוש”) מגדל ילדים שיעבדו ויכלכלו ויסעדו גם אותו במרצם ובזיעתם. לחלופין, הוא צובר בשנות עבודתו נכסים ומזומנים כדי שיוכל בבוא היום להוון אותם ולקנות מזון.

השיטה הפנסיונית המודרנית היא בעצם ריכוז של המנגנון הזה: במקום שלכל אחד מאתנו יהיה שדה ליד הבית, קופות הפנסיה משקיעות בשדה משותף. במדינות מתוקנות, זה נעשה בידי המדינה: היא מרכזת את חסכונות העובדים, נותנת להם בתמורה אגרות חוב שהיא ערבה להן, ועם הכסף שמצטבר משך שנים משקיעה ב"שדות" אחרים. אלה יכולים להיות גם שדה קנה סוכר בפרגואי, או מטע עצי דקלים באינדונזיה. בהתאם לכך, ה"ילדים" לא חייבים להיות כבר בני משפחתנו הקרובים, אלא כל מי שיעבוד בשבילנו. מבחינת קופות הפנסיה זה יכול להיות גם ספינת דייג בויטנאם או מפעל לייצור שולחנות בגינאה המשוונית: העיקר שזה יהיה משהו שיניב למשקיעים (ל”חוסכים” בהן) "רווחים", שיאפשרו להם לחיות בלי לעבוד בעצמם בעת זקנה (העובדים ממש יכולים להיות כורי פחם בשכר רעב בסין או עובדים בסדנאות יזע בצ'אנג ראי, אבל זה ענין אחר). סיכומו של ענין: “קופת פנסיה" היא מנגנון שבו מישהו אחר – בנך יוצא חלציך או פועל אלמוני אי שם – עובד בשבילך.

תאורטית, אין מניעה שקופות פנסיה בידים פרטיות יהיו יציבות בדיוק כמו קופות בבעלות המדינה. ברור שחמדנותם ויהירותם של אנשים כמו אילן-לא-בא-לי-לשלם-את-החוב-בן-דב מקוממת (האם היתם נותנים את כספכם לאדם בחליפה נאה שפגש אתכם ברחוב, ביקש מכם סכום מסוים, הבטיח להחזיר ונעלם? כותב שורות אלו עשה זאת פעם אחת בצעירותו, ולמד את הלקח); אולם שורש הבעיה הוא מבני: העליה בתוחלת החיים בחמישים השנים האחרונות הביאה לשינוי משמעותי ביחס בין מספר העובדים לבין מספר הפנסיונרים.

אם לפני שלושים שנה אנשים יצאו לגמלאות בגיל 65 ואחר כך חיו עוד 5 שנים נוספות כשהם מכולכלים בידי הצעירים העובדים, הרי שכיום אנשים יוצאים לגמלאות בגיל דומה, אך ממשיכים לחיות אחר כך עוד שנים רבות. המשמעות היא שאם פעם על כל עובד צעיר ובריא היו, נניח, 0.1 פנסיונרים שיש לכלכל, הרי שכיום המספר עשוי להיות 0.25. העליה הזו לא הותה בעיה של ממש בעשרות השנים האחרונות. כי להבדיל מחברות אגרריות, שבהן נדרש כח השרירים ממש של אותם צעירים כדי לכלכל את ה"פנסיונרים", הרי שה"צמיחה" הכלכלית של עשרות השנים האחרונות אפשרה לאנושות לכלכל בלי בעיות מיוחדות יותר ויותר אנשים שאינם עובדים. דא עקא: ה"צמיחה" הזו היתה תלויה כל כולה כמעט בזמינותם של מקורות אנרגיה מתכלים ובלתי מתחדשים: גז, פחם ובעיקר נפט. הם שמאפשרים לכל אחד מאתנו להעסיק עשרות ואפילו מאות "עבדי אנרגיה", שעושים את העבודה בשבילנו; הם המאפשרים לרבים מאד "לצאת לפנסיה" בלי לעבוד. כל עוד גדלו מקורות האנרגיה הזמינים, יכול היה העולם התעשייתי לכלכל יותר ויותר "פנסיונרים" כל שנה.

כל שקל שנכנס לקופת פנסיה בעשורים האחרונים הוכנס אליה בהנחה שמתישהו בעתיד תהיה אפשרות להשקיע אותו בענף כלכלי מסוים שיחזיר את ההשקעה ברבית כזו שתספיק גם לכלכל את העובד בו (שכבר לא עובד באמצעות שרירים, אלא בעזרת דלקים מחצביים) וגם כמה וכמה פנסיונרים. במלים אחרות: קופות הפנסיה – כמו כל השקעה שנבנתה על אמונה ב"צמיחה" – היו השקעה על סמך אמונה שבעתיד יהיו יותר אנרגיה, יותר מזון, יותר מהכל – ככה שיספיק לכולם.

אבל הצמיחה הזו נגמרה. וכאן מתחילה הבעיה. חדלות פרעון של לווים הוא בעיה כלל עולמית היום. זה זה לא אמור לנחם אותנו, אבל טוב לדעת שמאחורי כל צעיפי המלים והמינוחים המקצועיים הסבוכים של "מומחים למימון", מאחורי השטיקים והטריקים הפיננסיים והחשבונאיים, אותם גורמים בדיוק עומדים מאחורי חדלות הפרעון של החברות של תשובה, דנקנר, בן-דב ושאר דומיהם ושל ממשלות יוון ואירלנד (וכל שאר מדינות גוש האירו, בעצם, למרות שבעת כתיבת שורות אלו, יום ב', 28 בנובמבר בשעה 15:26, זה עדיין מתחת לשולחן).

סיכומו של דבר: כספים שהושקעו בקופות פנסיה שאינן מבוססות ב-100% על שימוש באנרגיות מתחדשות ומנוהלות בידי אנשים ישרים והגונים שאינן תאבי בצע (מי מכיר קרן פנסיה כזו?) – הושמו על קרן הצבי (בעצם, אפילו פחות: מקרני צבי אפשר לעשות יופי של קתות לסכינים; דו"חות רבעוניים לעתים רבות אינם שווים את הניר שעליו נכתבו).

אז מה כן בטוח יחסית?

ראשית כל, חסכון. מי שרוצה להיות בטוח יחסית בעתידו צריך כבר היום לצמצם הוצאות. לא להניח ש"בעתיד, בעוד כמה שנים, אני אעשה קריירה נהדרת, ארויח משכורת מעולה ואוכל להחזיר את כל ההלוואות שלקחתי", אלא לצאת מנקודת הנחה שבעתיד מצבנו הכלכלי יהיה רע יותר במקרה הטוב, וממש ממש גרוע במקרה הרע. העולם התעשייתי (ועמו כדור הארץ כולו) נכנס כנראה לעידן של מחסור שטרם ידע כמותו.

שנית, להשקיע במים ומזון. זה הדבר הבסיסי שכל אחד מאתנו צריך. ככל שנתקרב אל השדות והמטעים שבהם גדל המזון שלנו, ככל שנוכל לספק את מי השתיה שלנו בעצמנו ולא באמצעות מערכות הובלה ושיווק מסובכות – כן ייטב. אם את/ה יכול/ה לגדל את המזון שלך (ולו את חלקו) בעצמך – די בטוח שתרויח/י (להמחשה קלה: בכמה עלה מחירו של קילו עגבניות בשנה האחרונה, ובכמה עלה השכר הממוצע במשק?). אותו דבר בנוגע למים, שניהולם בישראל הוא לא משהו, בלשון המעטה.

מי שמאמין להיסטוריונים, יכול להשקיע בזהב, בכסף ובפלטינה. מתכות אצילות הן נדירות, קשה מאד לכלות אותן, והן ניתנות לניוד בקלות. המתכות הללו, למרות ששימושיהן המעשיים מוגבלים מאד, נוטות לשמור על שווין, בעיקר עקב הערך הרגשי והפסיכולוגי שיש להן. צריך לזכור רק שכרייתן בימינו כרוכה לרוב בנזקים אקולוגיים בלתי מבוטלים.

אחרון חביב: דלקים. ידוע לנו שהם הולכים ומתכלים, וידוע לנו שהביקוש להם לא קטן. ואנחנו נזדקק להם.

סיכומו של דבר: אם אתם אופטימיים חסרי תקנה (כלומר מאמינים שממשלות יכולות להמשיך לעמוד בהתחיבויותיהן הפיננסיות גם אחרי שכל הבן-דבים והתשובות למיניהם נופלים, ואז למצוא מקורות אנרגיה חלופיים, חדשים ויעילים תוך שכנוע מאגי של מאות מיליוני אזרחים מפונקים במדינות העשירות בצורך להוריד את רמת חייהם ב-60% בערך), אתם יכולים להשקיע בקופות פנסיה הקונות רק מק"מים ואג"ח מדינה.

לעומת זאת, אם אתם ריאליסטים, כדאי להשקיע כמה שפחות בכל קופת פנסיה פיננסית שהיא. במקום זאת עדיף להשקיע בעיקר בהסבת אדמה ליד הבית לחקלאות (זה לא צריך להיות רק בחצר, אלא גם ברמה הלאומית), במחזור ואגירה של חומרים בעלי ערך (כן, גם זבל אורגני הוא בעל ערך) ובקשרים עם חברים בגילאים שונים. בסופו של דבר מה שמסייע לנו, כמו לכל הפרימאטים, לעבור תקופות קשות, הוא המעגל החברתי שלנו.

(דן תמיר)

שוד פשוט

צאר החוץ, אביגדור ליברמן (ברה"מ ביתנו), הודיע שהוא ממשיך להתנגד להעביר לפלסטינים את הכספים שישראל חייבת להם. בנדיבותו, הודיע שהוא לא יפרק את הממשלה על הנושא הזה – את זה הוא שומר לרגע שבו הממשלה תציית לצו בג"צ ותפנה את מאחז מגרון – אבל הוא התחייב שסיעתו תעשה הכל כדי למנוע את העברת הכספים.

הכספים שבמחלוקת הם כספי המסים שגובה ישראל עבור הרשות הפלסטינית, על פי הסכמי פאריס. מאחר ולפלסטינים אין עדיין גבולות, שלא לדבר על תחנות גבול, ישראל גובה עבורם את הכספים המגיעים להם על יצוא. כלומר, ישראל אמורה להיות בסך הכל בנקאי, צינור להעברת כספים.

בפועל, למרות תחינותיהם של פוליטיקאים מרחבי העולם – ממזכירת המדינה קלינטון ועד מנכ"ל האו"ם – ישראל מתייחסת לכסף הזה כאילו הוא שלה, כאילו בכך שהיא מעבירה אותו לפלסטינים היא עושה עמם חסד. הפעם העילה היא הצטרפותם של הפלסטינים לאונסק"ו; קודם היו עילות אחרות. שטייניץ התבקש לפני כחודש להקדים את העברת הכספים ביומיים, כדי לאפשר לפקידי הרשות לעשות קניות לפני החג; הוא עשה שרירים על חשבונם, וסירב.

על אלה אפשר להוסיף את הווייזתא הדיפלומטי שלנו, דני "כסא נמוך" איילון. הלז אמר שלשום כי ישראל שוקלת "לנתק לחלוטין" את התשתיות לרצועת עזה – מים וחשמל. כלומר, איילון רוצה שישראל תטיל עונש קבוצתי על אוכלוסיה של כמיליון וחצי איש, שכ-43.9% מהם מתחת לגיל 14, ותמנע מהם את הגישה לתשתיות הבסיסיות ביותר. גבר-גבר, אין מה לומר.

אני כבר שומע את הקריאה – "שיקחו ממצרים." צואת פרים. ישראל כבשה את הרצועה במשך 38 שנה, פי שתיים ממשך הזמן שהרצועה הוחזקה על ידי המצרים. במשך כל התקופה הזו, ישראל עשתה כמיטב יכולתה הניכרת לוודא שהעזתים לא יוכלו לספק את צרכיהם בעצמם והקפידה שלא תתפתח תעשיה ברצועה. אחרי נסיגת הכוחות הקרקעיים של צה"ל והוצאת המתנחלים מהרצועה ב-2005, דאגה ישראל עונתית לפגוע בתשתיות העזתיות, גרמה להן נזק עצום ומכוון במהלך "עופרת יצוקה", ומאז היא מקפידה לחבל בנסיונות לשקם אותם. מי ששולח את העזתים לקבל תשתיות ממצרים, יואיל נא להסביר מדוע לא החזירה ישראל את הרצועה למצרים במסגרת הסכמי קמפ דיוויד ומדוע המשיכה לכבוש אותה 27 שנים אחריהם. שברת? שילמת.

אגב, זוכרים איך שימש גלעד שליט תירוץ למצור על הרצועה? הוא שוחרר, המצור נמשך. השבוע יצאה משאית עמוסת תותים ליצוא מהרצועה לאירופה. זו המשאית הראשונה שיוצאת מרצועת עזה מאז חודש מאי. ההסכמים המקוריים בין ישראל לאש"ף העריכו את יכולת היצוא של רצועת עזה בכ-400 משאיות מדי יום. מדיניות ישראלית רציונלית היתה עושה כמיטב יכולתה כדי לוודא שהיצוא מרצועת עזה היה דווקא עולה, כי אנשים שיש להם מה להפסיד הם אנשים רציונליים יותר, ואנשים כאלה – למשל, מעמד ביניים מתפתח – יכלו לשמש משקל נגד לחמאס. אבל ישראל מונעת יצוא כדי להעניש את האוכלוסיה. בייחוד היא מונעת יצוא לגדה המערבית, בניגוד להסכמי אוסלו שראו ברצועה ובגדה חטיבה אחת; את הגדה הופכת ישראל לאזור סחר משלה. סיפוח כלכלי, אם תרצו. צרפו לכך את העובדה שעל המתנחלים חל החוק הישראלי, לא החוק המקומי, ואת הצעת החוק המטומטמת החדשה, שעל פיה חוק המוזיאונים הישראלי יחול גם על הגדה, ונהיה מסובך מאד לטעון שישראל לא סיפחה את הגדה.

עכשיו, אין ספק שהתחבולה של דפיקת הפלסטינים הועילה לשטייניץ במרכז הליכוד – משה פייגלין, הסוס הטרויאני, מרוצה מהמרכז הזה, וזה אומר הכל – ואין ספק שהפוזה של ליברמן מועילה לו בקרב קהל מצביעיו, וגם ווייזתא הדיפלומטי זכור שם לטוב. השאלה היא איך כל ההתלהמות הזו מועילה לישראל.

היא לא קונה לה ידידים בפלסטין. היא מחלישה את הפלסטינים שעדיין מאמינים בפתרון שתי המדינות ומקדמת את פתרון המדינה האחת. היא מציגה את ראש ממשלתנו, בנימין נתניהו, כחתלתול של נייר שמעדיף את שמירת הקואליציה שלו על פני האינטרסים של ארצו – אפילו שהוא עצמו טוען שהוא מאמין בהם. וכמובן, היא מערערת את בולשיט ההסברה של ישראל, כביכול אין לה אחריות למצב בעזה וכביכול היא איננה שולטת על הפלסטינים בגדה. כל כך היא לא שולטת בהם, שהם לא יכולים לשלם משכורות אלא אם יכרעו וישתחוו בפניה.

וזה לא יוכל להחזיק. עם האדונים האחר שכבש לעצמו ארץ בהשענו על התנ"ך, האפריקנרים – לא במקרה היו ישראל ודרום אפריקה של האפרטהייד חברות בברית מצורעים – יכול היה לשמור לעצמו חלק מהארץ, אילו היה מסכין להתפשר. הוא סירב, וסופה של דרום אפריקה שהלכה בדרכה של רודזיה. כאן זה יהיה, יש להניח, מדמם יותר.

ועוד דבר אחד: ח"כ דוד "אפילו לא בהמה" רותם (ברה"מ ביתנו, אלא מה) החליט להעביר את חוק גרוניס בוועדה במהירות שיא. הוא מצא שיטה: הוא פשוט קשר עם חברי הקואליציה לערוך הצבעה בשעה מוקדמת מזו שעליה הודיע לחברי האופוזיציהו הוא פשוט לא המתין לחברי האופוזיציה וניהל את ההצבעה בהיעדרם, וזה לקח לו שלוש דקות בדיוק. היה לו אפילו נימוק: חברי האופוזיציה עמדו, שבוע קודם לכן, על זכותם החוקית להגיש הסתייגויות לחוק. על מחטף כזה, בדרך כלל שוברים את הכלים. בישראל, פסוודו-דמוקרטיה שאפילו מהותית היא כבר לא, אף אחד לא ישים לב.

(יוסי גורביץ)

הציבור מטומטם ולכן הציבור משלם, גרסה 1,243

עיריית טבריה, לא מהערים העשירות בישראל, השקיעה בשנים האחרונות כ-18 מיליון שקלים בסלילת כביש מיוחד באורך כקילומטר, והיא משקיעה סכום לא ידוע בסלילת כביש מיוחד באורך 400 מטרים. במקביל, היא גם עוקרת עצים עתיקים שנמצאים לצדי הכביש.

למה אני מטריח אתכם בפרויקט ההנדסי הזה? משום שהכבישים הללו הם כבישי וודו. העיריה חופרת את הכביש, ואז מציבה מתחתיו שתי שכבות של קורות בטון, מסודרים בצורת ח' וחלולים, ומתוכם יוצא צינור.

הצינור הזה מאפשר לכוח מיסטי, שמכונה טומאה, להפלט מן הכביש וכך הופך אותו לכשר למעבר כוהנים. הטענה היא שהכבישים הללו בנויים על בית קברות או מקום שבו נקברו אנשים, ולכהנים, כידוע, אסור להכנס לבתי קברות. אז כדי שהם יוכלו לעבור בכביש, צריך לפרק אותו ולסלול אותו מחדש, בעלות מסיבית.

כמובן, מדובר בחומרה של השנים האחרונות. הנחת היסוד ההלכתית היא שכולנו טמאי מתים, משום שמאז חורבן בית המקדש השני לא היה לנו את אפר הפרה האדומה, שהוא הדבר היחיד שיכול לטהר טמאי מתים. לא ברור כמה כהנים הזדעקו על כך שהם אינם יכולים לעבור ברחוב, אבל בהנחה שרוב אוכלוסיית טבריה איננה מורכבת מכהנים שהם בו זמנית אדוקים אך גם לא מבינים את מהות תפקידם, זה נראה כמו בזבוז משווע של כספי ציבור. אני מניח ששלט גדול, בשני צדדי הכביש, בנוסח של "חשש טומאה – כהנים מתבקשים לנסוע בדרך עוקפת", היה עולה לעיריה לכל היותר כמה אלפי שקלים, לא כמה עשרות מיליונים, ולא היה מצריך עקירת עצים.

השטח הארור שאנחנו חיים בו, ששימש משעול מלחמה לכוחות צבא הנעים ממצרים לסוריה ולהיפך כבר באלף השני לפני הספירה, רווי בתי קברות או סתם מקומות שבהם נמצאים שרידי אדם. שהחרדים מעדיפים את המתים על החיים, ואפילו ממהרים לאמץ פגאנים אל חיק היהדות לשם כך, גם כאשר מדובר בסיכון חיים של ממש כמו במקרה בית החולים ברזילי, לא צריך להפתיע אף אחד. שהרשויות מתחילות להכנע לדרישות הוודו האלה, זה קצת יותר מדאיג. ובהתחשב בכך שהארץ מלאה שלדים לא ידועים, סביר להניח שעוד זמן לא כל כך רב, חלק ניכר מתקציבי הבניה שלנו יופנה להגנתם של "כהנים" מפני "טומאה."

מדינה יהודית. ככה זה.

(יוסי גורביץ)

זה לא (רק) בן דב, זה נתניהו

(פוסט אישי בחלקו הניכר.)

לפני כשנתיים וחצי עשיתי טעות גסה ועברתי מפלאפון לאורנג'. רציתי סמארטפון מסוים ולפלאפון, שהתרגלו אלי כלקוח שבוי, לא בער. אחרי חודש וחצי של נדנודים, הרמתי טלפון לאורנג'. קיבלתי יחס של נסיך שזה עתה חזר מהשבי : במקום לשרוץ יותר משעתיים וחצי בעמדה של פלאפון בתקווה שמישהו יתייחס אלי, הכל בוצע טלפונית ובמייל והמכשיר הגיע אלי עם שליח.

כשנה לאחר מכן, נגנב המכשיר שלי (הוא הושב לי אחר כך; כתבתי על זה כאן). הלכתי לאורנג' כדי לקבל מכשיר חדש. אמרו לי שאני צריך לבחור בין תשלום במקום של אלף שקלים לבין שדרוג. לא רציתי להוציא אלף שקלים והעדפתי לשדרג. חודשים מאוחר יותר, גיליתי שאורנג' שיקרו לי: בפועל אני משלם על שני המכשירים. הקמתי מהומה, הם דרשו שאציג להם מסמכים שמתעדים את השקר שלהם, לא היו לי מסמכים כאלה ובירור קצר העלה שפניה לערכאות תעלה יותר ממה שאני אצטרך לשלם להם. קיללתי ואיחלתי שהכסף ישמש את אילן בן דב, הטייקון שמחזיק באורנג' ושמעמיד פנים שהוא מאמין בקרמה, לתרופות.

כעבור כמה חודשים החלטתי לשדרג את המכשיר, ומאחר ולא רציתי להסתבך עם אורנג' קניתי מכשיר אנדרואיד עצמאית. החוק מחייב את חברת הסלולר (במה שמכונה "ניתוק זיקה") להשיב לך את הכסף ששילמת עבור המכשיר. הלכתי, ישבתי שלוש שעות במרכז שירות, חתמתי על הניירת.

כששדרגתי בעל כורחי קודם לכן, ביקשתי לקבל את חבילת הגלישה שלי, של כ-150 מגה, שהספיקה לצרכי. אמרו לי שהיא לא זמינה יותר: שאני צריך לבחור בין 20 מגהבייט לג'יגה. מי החלאה שהגיע למסקנה שאין מדרגות ראויות בין 20 מגה לג'יגה, אין לי מושג. כעבור כשבוע לאחר השדרוג לאנדרואיד, קיבלתי SMS מאורנג' שמודיע לי שניצלתי 57% מחבילת הגלישה שלי; כעשרים דקות לאחר מכן, קיבלתי SMS שהודיע שהניצול עלה ל-59%. החלטתי לבדוק את הנושא למחרת. אלא שאז כבר קיבלתי הודעה שאני חורג מהחבילה שלי – המספרים בהודעות הטקסט היו הפוכים, וייצגו 75% ו-95% – ושאורנג' קונסת אותי ב-600 ₪ (!) על כך.

ניהלתי שיחה ארוכה ועצבנית עם נציג של אורנג', שבסופו של דבר הם הודו ש"בטעות", חבילת הגלישה שלי ירדה מג'יגה ל-30 מגה – בדיוק מה שלא רציתי. הם החזירו אותה לתוקפה, וזיכו אותי באותם 600 ₪.

לפני כשבועיים, עשיתי סדר בניירת שלי וגיליתי פרט מעניין מאד בחשבוניות של אורנג': הם לא מחזירים לי את הכסף, יותר מ-100 שקל לחודש, שמגיע לי עבור ניתוק הזיקה. הם לא החזירו לי אותו מאז מארס, התאריך שבו נרכש המכשיר. ושוב – שיחה עצבנית עם נציג, שאומר לי שהכסף יוחזר עם החשבונית הבאה, תוך שהוא מודה שאני לא מזוכה משום שהנציגה שהחתימה אותי בשעתו ייחסה לי חבילה חודשית בשווי של 500 ₪ ולא 140 ₪ – כפי שהוא הודה, בהגינותו, שהחוק מחייב. עוד "טעות".

החשבונית הגיעה תוך יומיים, פחות זמן משאמר הנציג שהוא יזדקק לו – חמישה ימים – אז אמרתי לעצמי שמגיע להם להינות מהספק ושאם הוא לא יוחזר בחשבונית הבאה, נוציא את הארטילריה. בתחילת השבוע הגיע SMS שאמר שהשינויים שביקשתי בחבילה אושרו. וואלה, אמרתי לעצמי, ההחזר יגיע בחשבונית הבאה. אתמול, אחרי ההפגנה, קיבלתי שני מסרונים מוכרים: הגעתי ל-57% מחבילת הגלישה שלי, הגעתי ל-59% מחבילת הגלישה שלי – בהפרש של כשעתיים זה מזה.

את הנוהל אתם מכירים: שיחה עם נציג, התנצלות, הבטחה שה"טעות" לא תחזור על עצמה. אני חושב שזה קצת יותר מדי טעויות, בזמן קצר ביחס, ללקוח אחד – מה גם שהטעויות, ראה זה פלא, תמיד מטיבות עם צד אחד בלבד.

עכשיו, כולנו – אנו למודי הסבל שנפלנו במלכודת של אורנג' – יודעים למה זה כך. על אורנג' השתלט לפני מספר שנים הטייקון אילן בן דב. הלז הוא מה שמכונה באנגלית corporate raider, "פושט תאגידי": הוא ממנף לעצמו מספיק כספים כדי להשתלט על חברה, מוצץ את לשדה, ואז – אחרי שהחזיר לעצמו את ההשקעה ודפק את החברה עד העצם – הולך לעשות את אותו הדבר עצמו לחברה אחרת. במונחים ביולוגיים, היינו קוראים לו ארבה. כשזה מה שאתה עושה, אין לך כסף מיותר להשקיע בתשתית – הכל הולך לדיווידנדים. והעובדים שלך מקבלים הנחיות ברורות מאד, אם כי מעולם לא בכתב או בצורה ישירה, שהג'וב שלהם הוא לדפוק את הלקוחות ולהפיל אותם במלכודת. הבוס צריך כסף, ואיך יגיע הכסף, זה לא מעניין אותו כל כך. ואם זה לא מתאים לך, לשמש כעובד-עושק בשכר מינימום או טיפה יותר ולרמות את אחיך בני האדם, אתה תמיד יכול להתפטר. חכה, בעצם – החברה עוברת למצב של שלד, אל תטרח להתפטר, אנחנו נעשה את זה בשבילך. כאן יש הסבר ממצה.

שטיק נוסף של בן דב הוא מה שמכונה "תספורת": בן דב הוציא אגרות חוב של טאו, אחת החברות שעליהן השתלט, בין השאר כדי לממן את הרכישה. עכשיו הוא אומר שהוא לא יכול להחזיר את הכסף לבעלי אגרות החוב, ומציע להם לוותר על 40% – או שהם לא יראו כלום. הוא לא היחיד במהלך הזה: יצחק תשובה מנסה אותו בעצם ימינו אלה ולב לבייב ניסה אותו, בהצלחה, לפני שנתיים. זה, בפשטות, שוד. אם אני הייתי מודיע לבנק שאין בכוונתי להחזיר לו את הכסף שאני חייב לו, בריוני ההוצאה לפועל היו משכנעים אותי תוך זמן קצר שזו היתה טעות קשה – ובצדק מוחלט, אגב. אבל כשגבירים שבירים כמו בן דב, לבייב ותשובה עושים את אותו הדבר בדיוק – לא מחזירים את הכסף שלהם לציבור – יש להם יכולת סחיטה: אם לא תוותרו על חלק מכסף, תיאלצו לוותר על כל הכסף. ומי שיידפק יהיה ציבור בעלי הפנסיות.

למה? משום שבנימין נתניהו, כשר אוצר, אילץ את קרנות הפנסיה להעביר חלק ניכר מהכספים שמושקעים בהם להימורי בורסה. נתניהו זכה אז לכינוי "הקוסם" מצד העיתונות המאושרת. אפשר היה לצפות שנתניהו, כמי שהכריח את קרנות הפנסיה להכנס לקזינו הזה, ינקוט בצעדים חריפים נגד פושטים תאגידיים וספרים מקצועיים. אחרי הכל, ניסו לומר לנו בחודשים האחרונים שהוא בכלל נגד טייקונים.

יש רק בעיה אחת: זה לא מה שקורה בפועל. חבר הכנסת מאיר שטרית (קדימה) הגיש לאחרונה הצעת חוק, שקובעת שבעל הון שלא עמד בחובותיו כלפי הציבור במועד הנקוב באגרות החוב שלו, לא יוכל לבצע עוד גיוסים בשוק ההון. ההצעה קובעת עוד שאם בעל ההון הגיע להסדר דחיית חוב עם נושיו, הוא לא יוכל לגייס הון עד שיחזיר את הפרוטה האחרונה. הצעת החוק הזו היתה מונעת המצב הנוכחי, שבו יש לנו שודדים סדרתיים שלוקחים כסף מהציבור, ואז מודיעים לו בחוצפה שהם לא יכולים להחזיר אותו, ושמבחינתם הציבור יכול להתאבד.

ומה עשה נתניהו עם הצעת החוק הזו? האם הוא קידם אותה? האם הוא הודיע שהממשלה תתייצב כאיש אחד מאחוריה, כדי שכולם ידעו שאין חוק אחד לגביר וחוק אחר לעני, ברוח נביאי ישראל? כמובן שלא, אל תהיו מטומטמים. שלשום (ב'), בזמן שכל התקשורת הישראלית סערה סביב חוק ההשתקה – שנתניהו וברק טרחו להגיע למליאה ולהצביע עבורו, ומשכו בכך עוד יותר תשומת לב תקשורתית – חיסלה ועדת השרים לענייני חקיקה את החוק של שטרית. נתניהו נתן רשות לשודדים להמשיך ולבזוז. הוא הודיע להם שהוא בצד שלהם ושהם יכולים לעשות עם כספי הפנסיה – שהוא, כזכור, זה שהעמיד אותם לרשותם – מה שבא להם. ואף אחד, כמעט, לא שם לב.

אז בפעם הבאה שאתם מתעצבנים, בצדק, על תרגיל ההונאה החדש של חברה כלשהי של בן דב, אל תוציאו את העצבים המוצדקים שלכם על פקיד בשכר מינימום ומטה שנמצא בצד השני של הקו; זכרו מי מחזק את ידיהם של בן דב ודומיו, זכרו מי דואג לכך שלא יהיו די פקחים במשרד התעשיה שישמרו על זכויותיהם של אותם עובדים. זכרו מי מסיח את דעתכם מכך בחוקי "נאמנות" ריקים, שמטרתם – כאותו בד של המטאדור – להסיח את תשומת ליבו של הפר הזועם ולגרום לו להסתער על המטרה הלא נכונה.

ועוד דבר אחד: ראש ממשלתנו היקר, שלפני יומיים אמר ש"כל זמן שהוא ראש ממשלה תהיה כאן דמוקרטיה", משלים בימים אלה את השתלטותו על כלי התקשורת. הוא מתכוון לספח את הטלוויזיה החינוכית למשרד ראש הממשלה (!), וקרן נויבך – קוץ דוקרני במיוחד בבשרה של האוליגרכיה – איבדה, כמסתבר, לא רק את תכנית הטלוויזיה שלה אלא גם את תכנית הרדיו שלה. בשעתו אמרו שהיא לא עוברת מסך. מה יאמרו עכשיו? שהיא לא עוברת מיקרופון? ח"כ דב חנין כבר הודיע שבכוונתו להגיש שאילתה דחופה בנושא, מה שאומר שכרגיל השמאל רוקד בלט והימין מתאגרף.

(יוסי גורביץ)

והעיקר לא לפחד כלל, שמעון פרס ממשיך למכור אותנו לחרדים, ובריוני תג מחיר פועלים בירושלים: שלוש הערות על המצב

מצעדנו עוד ירעם: היסטריה רבתי נרשמה בכלי התקשורת לאחר שהכנסת הבזויה ביותר בתולדות המדינה העבירה עוד חוק נגד ערך ליברלי, הפעם נגד זכות הביטוי. התיקון שהועבר אתמול – בקריאה ראשונה בלבד, חשוב להזכיר – לחוק לשון הרע מצטרף לשורת חוקים אחרים בתחום.

יש כמה דברים לומר עליו. קודם כל, אטילה שומפלבי כבר אמר כל מה שצריך לומר על התנהלותו של האפס המאופס שמשמש בתפקיד שר הבטחון. שנית, שבמדינה נורמלית ראש ממשלה שנמצא כעת בהליכי לשון הרע מתוקשרים מאד עם ערוץ טלוויזיה, לא היה מגיע להצבעה שמחמירה את תנאי לשון הרע, ולו מחמת מראית עין. מצד שני, במדינה נורמלית ראש ממשלה כזה, שגם היה מנסה להביא לסגירתו של הערוץ באמצעות כוחו הפוליטי, כבר מזמן היה מגורש מהעיר בזפת ונוצות. ושלישית, וחשוב מכל, שהחוק מגיע למחוזות הגיחוך: הוא קובע שאם כלי תקשורת מסוים, כמו הבלוג הזה, לא יעניק לצד שכנגד – יהיה אשר יהיה, וגם אם יוזכר בחצי משפט – זכות להגיב באורך שימצא הצד הנפגע לנכון, הוא ישלם מיליון וחצי ₪. בפועל, החוק, בצורתו הנוכחית, מפקיע את כלי התקשורת ומעביר אותו לרשות כל מי שעשוי לראות עצמו נפגע.

רביעית, זכור לרע חבר הכנסת זבולון אורלב (מפז"ל), שהיה בין מגישי הצעת החוק, אמר אתמול שרגע, הוא בעצם לא הבין את החוק שהוא מגיש ועל כן יצביע נגדו. זה לא הפריע למגלגל העיניים הזה להצביע בסופו של דבר בעדו. חמישית, זכור לרע גם דני דנון, שאמר בתגובה להחלטתו של רובי ריבלין להצביע נגד החוק ש"יש סייעני שמאל בתוך הליכוד, שמסכלים כל פעולת חקיקה של המחנה הלאומי." מילה יפה, סייענים – במיוחד כשזוכרים שדנון הוא זה שהתחייב ל"הסיר את הנגע" השמאלני. ריבלין, מאחוריך. ושישית, נזכיר לעדת מוכי הכלבת של הימין את האמירה של אנשי כהנא: שאצל מי שסותמים לו את הפה, מתחילות הידיים לדבר.

ועם זאת, ואחרי הכל, לא לפחד כלל. החוק פשוט וברור: כתוב רק את האמת, ורק האמת שיש בה עניין לציבור. ואם יגיע איזה מוכה כלבת כמו דני דנון, מוכה שחין נוסח זאב אלקין או מצורע נוסח דוד "את גרועה מבהמה" רותם וינבח כצבוע תחת חלונך, חייך בנימוס והזמן אותו להפגש בבית המשפט, כשאתה מבטיח לו שאת הקריירה שלך תבנה על גווייתו – והזכר לו שהחוק מאפשר לך, משהוגשה נגדך תביעת דיבה, גישה נרחבת לכל הניירת של התובע בתחום שעליו הוא תובע. האם אתה מרגיש בר מזל, תולעת?

הסעיף האחרון לא יהיה רלוונטי, כמובן, כאשר תצליח הקואליציה למנות גם שופטים כרצונה.

הלוואי שאפשר היה לומר שזקנתו מביישת את נעוריו: רק שזה לא נכון.

שמעון פרס הוא אלוף הפוליטיקה הישראלית בהתחנפות לחרדים ולרבניהם. מעטים החסידים שצברו שעות המתנה במסדרונות הרב'ה מגור, עובדיה יוסף ושאר המעוננים כמו שמעון פרס. ובכל פעם, כמו לוסי שמושכת את הפוטבול ב-Peanuts, הם הפילו אותו והשפילו אותו. הוא כבר חשב שתככיו הצליחו ב-1990, שכבר הצליח להקים ממשלה – הוא הוכרז על ידי חנפיו כראש ממשלה ערב קודם – רק כדי לגלות שברגע האחרון בגדו בו שוב. התרגיל, שחברי הכנסת של ש"ס נהנו ממנו בעליל, חזר גם בשנת 2000, כשפרס הצליח להפסיד את כהונת הנשיא למשה קצב. בכל פעם כזו, פרס מכר קודם לכן עוד קצת זכויות של הציבור הכללי.

ומי שנדפק פעם אחת, כבר לא יכול להגמל מזה. גם כשאין טעם. פרס אמר שלשום (א') בעת ביקור במכללה חרדית ש"אנו חיים בעידן של שינוי וכניסת החרדים למעגל העבודה היא תהליך חשוב ואפשרי תוך הקפדה וכיבוד תנאי ההעסקה הייחודיים הנדרשים ובראשם הפרדה בין נשים לגברים ומתן זמני תפילה." ההגדשה שלי, ההפניה הגיעה דרך שחר אילן מחדו"ש.

כלומר, בשעה שבה נשות ישראל נאבקות נגד דחיקתן מהמרחב הציבורי, בא שמעון פרס ובועט בהן, ואומר שיש לדחוק אותן אחורה כדי לשלב את החרדים בעבודה. עכשיו, בשום מקום אחר בעולם חרדים לא דורשים להפריד בינן ובין נשים, פשוט כי אף אחד לא ייענה לדרישה הנתעבת הזו. אם "האשה היא הכושי של העולם," כפי ששר ג'ון לנון, נסו לחשוב איך היו מתייחסים בכל מדינה נורמלית לנשיא שדורש, בשנת 2011 ולא 1951, להפריד בין שחורים ולבנים במקומות העבודה. אני בספק אם אפילו אלבמה של 1951 הלכה כל כך רחוק.

ומה שמדהים במיוחד הוא שפרס לא יכול להרוויח מכך כלום. הקריירה שלו גמורה. הוא הנשיא, והוא לא יכול להבחר שנית (התפקיד מוגבל לכהונה אחת בת שבע שנים, של פרס תגמר, ויפה שעה אחת קודם, ב-2014). הוא דחף את הנשים מתחת לאוטובוס פשוט משום שחנופה לחרדים היא מה שהורגל בו. הוא לא יכול אחרת.

הראשון באפריל 1933 מקדים השנה: המשטרה עצרה ביום חמישי שעבר ארבעה צעירים, שהיו מעורבים ב"מיפוי" של שוק מחנה יהודה בנסיון לברר מי מבעלי העסקים שם מעסיק ערבים. המטרה שלהם, לדבריהם, היא "להזהיר את הציבור" מפני סחר במקומות שמעסיקים פלסטינים. על אחד העצורים גם נמצאה רשימה בהתאם.

זה עוד לא ניפוץ חלונות וסימון של סהר על בית העסק, אבל זה מתחיל להתקרב באופן בלתי נוח. החשש שאיזה בריון שגורש מיצהר יחליט לעשות מהעסק שלך דוגמא עשוי בהחלט לגרום לבעלי עסק להעדיף שלא להעסיק פלסטינים. הבריונים הם אנשים שהורחקו מיצהר בתוקף צו אלוף. עכשיו הם העבירו את פעילותם לירושלים, והמשטרה כרגיל חסרת אונים. נהדר.

ועוד דבר אחד: שר החוץ המהולל שלנו הודיע אתמול שאם הממשלה תיישם את צו בג"צ על פינוי המאחז מגרון, הלכה הקואליציה. איזה מזל שגם לבג"צ לא בוער שום דבר, אה?

(יוסי גורביץ)

פוסט אורח: קורבנות הניצחון

לפני מספר שנים, לא הרבה אחרי "עופרת יצוקה", שמעתי הרצאה של תושב שדרות. איש מבוגר, גוץ, עם כרס הולמת ומצגת פאוור-פוינט מחורבנת. "עופרת יצוקה לא נועדה להגן על שדרות," הוא טען. "אתם יודעים איך אני יודע את זה? אהוד ברק אמר זאת במפורש – מבצע עופרת יצוקה נועד להוציא את אשקלון מטווח הקסאמים. אשקלון, לא שדרות".

אני לא יודע אם הוא צדק בנוגע למטרות המבצע. אני לא יודע מה רצו ברק או אולמרט. אבל הוא צדק בנוגע למסקנה הסופית – עופרת יצוקה לא הגנה על שדרות. היא גם לא הגנה על אשקלון. ועכשיו גם באר שבע. רק עוד סיבוב לחימה.

ואני זוכר עוד משהו מההרצאה הזו – תמונה של גן משחקים ולידו בטונדה. במקרה של "צבע אדום" ההורה צריך לתפוס את הילד ולרוץ לבטונדה. יש לו 30 שניות לעשות זאת. "ואם יש לך שני ילדים?" הוא שאל. זו לא שאלה היפותטית, לדבריו. הוא הכיר מישהי שעזבה את שדרות בדיוק אחרי שהיא נאלצה לבחור.

[]

אני לא יודע איך זה לחיות בשדרות או אשקלון או באר שבע. אני מכיר כמה אנשים שגרו באזור, כמה אנשים שגרים עדיין. כשמאלני, ועוד אחד שעובד ב"גישה", ארגון שעזה היא עיקר עיסוקו, יצא לי לשמוע לא פעם על הניתוק שלי. למה לא הפגנתי עבור שדרות. מה עם זכויות האדם של תושבי שדרות?

וזו שאלה טובה, בסך הכל, ואולי הייתי מוכן לקבל אותה לו המדיניות הנוכחית היתה מסייעת במשהו. "עופרת יצוקה" לא הצילה את שדרות. גם המבצע המתוכנן הבא לא יעזור. למעשה, והגיע הזמן לומר זאת במפורש – ישראל הקריבה את שדרות ואשקלון. בין אם מאין-אונים ובין אם בכוונת מכוון, שדרות היא הצדקת המדיניות באמצעים אחרים.

כי הנה, יעקב עמידרור, האיש שמינה ראש הממשלה לראש המועצה לביטחון לאומי, כמעט ואומר זאת במפורש. במאמר ארוך (PDF) למרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה הוא מסביר שניתן לנצח בלוחמת גרילה. הניצחון שאותו ניתן להשיג, לדבריו, הוא "ניצחון מספיק". מלים אחרות לעימות מתמשך בעצימות נמוכה. יהיו הרוגים, יהיו פצועים, אבל אפשר לחיות עם זה. זה האיש שבחר נתניהו, וזו המדיניות.

עם כל יום שבו אני עובד ב"גישה" כך אני נעשה יותר משוכנע שצריך לדבר על עזה. אז כן, יש לי אינטרס – העבודה שלי היא לדבר על עזה – אבל יש משהו מתמיה בהיעדר כמעט מוחלט של שיח רציני אודות הרצועה. אז עזה היא קסאמים ועזה היא חמאס ועזה היא גלעד שליט; אז עזה היא פצע. ועכשיו, אחרי שקיבלנו את זה, מה עכשיו?

עוד מאותו הדבר, כנראה. עזה היא נכס אסטרטגי. היא איום מתמיד ותזכורת נאה למה עלולה להוביל "מסירת שטחים". עם עזה ברקע, ניתן להמשיך לבנות בגדה; עם עזה ניתן לנפנף באו"ם. עזה והגדה הופרדו, וכל עוד הפלסטינים לא יהיו פינלנדים, ניתן לדחות בקש כל הסכם. אז הרגעו נא, אנשי שדרות, אתם קורבנות הניצחון. קורבנכם – לא לשווא נעשה.

[]

על מה יצאו כאן אנשים לרחובות בחודשים האחרונים אם לא על השאלה כיצד יראו החיים שלהם בעוד חמש שנים? כל מחאת האוהלים כולה היא מחאה על עתיד, על האפשרות שלנו לדמיין את עצמנו חיים כאן גם עוד עשור. יריב גוטליב ניסח זאת היטב בזמנו: "יום אחד אספר לנכדיי על ההפגנה הזאת והם יארחו אותי בדירתם היפה, יגישו מטעמים שלא היה צריך לפתוח חיסכון עבורם וישאלו – איזו מחאה? ואני אחייך".

זה נכון לגבי המחאה, זה צריך להיות נכון גם לגבי הפלסטינים. אני לא יודע איזה עתיד ניתן לדמיין משדרות, למעט אולי מעבר דירה, אבל אני יודע שכך זה לא יכול להמשיך. גם בימין יש מי שאומר שכך זה לא יכול להמשיך, בדרך כלל כהקדמה להצעה לכבוש את עזה. אבל אם מסתכלים לרגע קדימה ברצינות מבינים שגם זה לא עתיד, לא באמת.

אני לא יודע מה הפיתרון. אני יודע רק מה לא עבד. אני נוטה להאמין בפתרונות קטנים – להנמיך את האש, להתקדם מרגיעה לרגיעה. בשביל זה, אני מאמין, צריך לחשוב על החברה האזרחית, להקים גשרים. יכול להיות שישנם פתרונות אחרים. אני לא יודע. אבל הייתי שמח לשמוע עליהם, לראות דיון ציבורי אמיתי בשאלה הזו. דיון ציבורי, מהסוג שבו פוליטיקאים נשאלים איך הם רואים את העתיד שלנו כאן, שלנו עם הפלסטינים. הם הרי לא הולכים לשום מקום; דיון מהסוג שבו התחמקויות נענות במבט קר. דיון. כי בינתיים כולם מנפנפים בשדרות, ואף אחד לא עושה דבר למענה.

(איתמר שאלתיאל)

עז התקיפה של נתניהו

בתולדות הממשל הישראלי שמור מקום של כבוד לעז המיתולוגית, משכיחת הסכסוכים. על פי האגדה, ניגש יהודי לרב ואמר לו שחייו אינם חיים, כי בני משפחתו מתקוטטים ללא הרף בחדר הקטן שבו נאלצים כולם לחיות. מה עליו לעשות? "הכנס עז לחדר," פוסק הרב. היהודי מגרד בפדחתו, אבל מציית. כעבור שבוע שואל הרב את היהודי איך החיים. הרבה יותר גרוע, הוא משיב. העז בכל מקום, אוכלת כל דבר, מטילה את גלליה ללא התחשבות; כל דרי החדר מורטים את שערותיהם. הוצא את העז, מורה לו הרב. כעבור מספר ימים, שואל הרב את היהודי מה מצבו. הרבה יותר טוב, כבוד הרב! יש לנו כל כך הרבה יותר מקום עכשיו!

שיטת העז חביבה על שני המשרדים החזקים בישראל, משרד האוצר ומשרד הבטחון. הראשון מודיע מדי עונת תקציב על עדר עזים – פגיעה בחינוך, פגיעה ברווחה, פגיעה בכל דבר בעצם, סעיף מיוחד בחוק ההסדרים שמפנה את הקשישים הישראלים לדיור מוגן על קרחון אינואיטי (המילה "אסקימוסי" משמעה "אוכל בשר חי" והאינואיט אינם אוהבים אותה), וכן הלאה. מתחוללת סערה עזה בציבור, חברי כנסת חוגרים שק ואפר בשידור חי, והאוצר מוציא את רוב העזים, פרט לאלה שממש הכרחיות לחיסול מדינת הרווחה הישראלית, וכולם נושמים לרווחה ולא שמים לב למה שקרה בפועל.

משרד הבטחון מפעיל את השיטה, אבל בשינוי גרסה. בכל פעם שנדרש בור השומן הגדול ביותר במדינה להצטמצם קצת, הוא מודיע שאמנם כולנו רוצים שהוא יקצץ במספר הנגדים המיותרים ויוציא את הקצינים לפנסיה רק חמש שנים לפנינו במקום 25, אבל הוא דווקא מעדיף לקצץ באיזו טייסת ובאמצעי המיגון שעל פי שקריו מיועדים להגן על אזרחי המדינה. התוצאה דומה: כולם נבהלים ונסוגים, וצה"ל מקושש כמה תקנים חדשים ולא נחוצים לקצינים חסרי תועלת או תוחלת שיאכלו את לחם הציבור עד יומם האחרון.

בנימין נתניהו ייזכר בתולדות הממשל הישראלי כגרסה משודרגת של יצחק שמיר, חוסר עשיה נוסח הבורבונים שמשולב בהסתה ארסית נגד המחנה הליברלי הישראלי. אבל, בכל זאת, נתניהו הצליח להמציא חידוש בסדרי הממשל שלנו: עז התקיפה, הכלאה בין עז לרוטווילר.

הבוקר הודיעו מקורביו של נתניהו שהוא החליט שלא להעלות לדיון בממשלה את הערעור על הצעות החוק לחיסול עמותות זכויות האדם. כל זמן שהממשלה לא דנה בהם מחדש, תהליך החקיקה שלהם לא יכול להתקדם. ודוק: נתניהו לא חיסל את החוקים הללו, מה שיכול היה לעשות אילו היה משליך את מלוא כובד משקלו לנושא. הוא פשוט השעה אותם. עז התקיפה לא יצאה מהחדר; היא פשוט רובצת מתחת לשולחן.

זה רמז בוטה לארגוני זכויות האדם: אם תמתחו עלי יותר מדי ביקורת, אשסה בכם שוב את אקוניס ודנון. אם תכתבו דו"ח קטלני על מה שעושה הממשלה שלי בשטחים – כמו, למשל, לספח שטחים מהגדה לקיבוץ דתי שנמצא בישראל – יכול להיות שתמצאו את עצמכן בלי תקציב ועם המון סיבוכים משפטיים. צוואר יפה יש לכם, לא חראם?

אז לכו, תהיו ארגוני זכויות אדם כמו שאנחנו אוהבים אותם – כאלה שיאפשרו לנו להמשיך להעמיד פנים בעולם שיש כאן דמוקרטיה. רק אל תמתחו את החבל, רק הקפידו להתבונן שוב ושוב מסביבכם, בחשש; אולי העז כבר שוחררה.

אני מכיר הרבה מאד אנשים בסצינת ארגוני זכויות האדם. ללא יוצא מן הכלל, הם אנשים אמיצים, דעתניים, שהאידיאלים שלהם חשובים להם יותר מעושר. אם מישהו מהם מקבל, כפי שהוציאה "אם תרצו" את דיבתם, 9,000 יורו בחודש, טרם פגשתי בו. אבל אנשים ערוכים, בסופו של דבר, למאבק שיש לו הכרעה ברורה. מצב מעורפל יותר, שבו האיום תלוי מעליך כל העת ולעולם אינך יודע אם תוכל להלחם בו כראוי ולדעת אם ניצחת או הפסדת, הוא מצב שוחק הרבה יותר. מצבו של אסיר שיודע מתי ישוחרר טוב לאין שיעור, גם אם נידון ל-20 שנים, מזה של עצור מנהלי, שאיננו יודע אם בתום ששת החודשים שלו יחליט מנגנון האופל לעצור אותו שוב. לא במקרה, רוצה נתניהו להכניס את ארגוני זכויות האדם למצב אי הוודאות הזה. אולי, מי יודע, הם יצנזרו את עצמם. אולי הם יתחילו לחשוב שוב על כל מילה שהם כותבים. אולי נוריד את המשפט הקשה.

וזו תהיה התבוסה הקשה מכולן.

ועוד דבר אחד: מקורביו של האנס הבכיר קצב מאיימים עלינו בתקשורת בימים האחרונים שאם לא יוותרו לו, לא יחננו לו, לא יקצצו לו, הוא ייאלץ להתאבד. אל תאיימו עלינו, בבקשה. אם קצב רוצה להתאבד, שיילך על זה, שיהיה לו בהצלחה, ויפה שעה אחת קודם. אל תבקשו שנחזיק אותו, כי תופתעו לגלות עד כמה לא בא לנו. רק, אם כבר, שיואיל לעשות את זה במקום שבו הוא לא יהיה לטורח על עובד ציבור, שיתענה אחר כך ברגשות אשם. קצב, אחרי הכל, כבר הרס מספיק חיים של עובדות ציבור.

(יוסי גורביץ)

ההשתקה התמוהה של "כל השלום"

בשבע השנים האחרונות פעלה תחנת רדיו קטנה, "כל השלום" שמה, בהנהלה יהודית-פלסטינית משותפת: מוסי רז (חבר כנסת לשעבר ממרצ) ומייסה ברנאסי-סניורה. תחנת הרדיו הופעלה כיוזמה משותפת של הארגון הפלסטיני בילאדי והמרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה. התחנה פעלה מרמאללה, באמצעות רשיון של הרשות הפלסטינית שהוענק לחברת בילאדי. (גילוי נאות: הח"מ מטה התארח ושידר באחת התכניות של הערוץ לפני כשנה.)

מטבע הדברים, השידורים של רדיו יהודי-פלסטיני היו לצנינים בעיני הימין היהודי (קשה לקרוא לו ישראלי; כל מהותו מנוגדת לישראליות), ובספטמבר האחרון קרא אחד ממובילי מסע החיסול של הדמוקרטיה הישראלית, דני דנון, לסגור את התחנה משום שהיא "מסיתה נגד ישראל", בין השאר בקריאה "לא לקבל את ההחלטות המדיניות המתקבלות בצורה דמוקרטית." וואלה.

בתחילת החודש, שלח משרד התקשורת מכתב ל"כל השלום" בטענה שהוא בלתי חוקי ושעליו להסגר לאלתר. מנהלי התחנה, לאחר התייעצות עם היועץ המשפטי שלהם, שלחו מכתב תגובה שאומר להד"ם. יום לאחר מכן, זומן רז למשטרה, שם נאמר לו שהוא חשוד בהפעלת תחנת רדיו בלתי חוקית, ושאם לא יורה על הפסקת שידוריה לאלתר, הוא יעצר מיד והמשטרה תפשוט על משרדי התחנה בירושלים.

בשיחה עם רז, הוא ציין כי איום במעצר בשל הפעלת רדיו לא חוקי – על חוקיותו, מיד – הוא נוהל חריג עד בלתי מוכר. עבדכם הנאמן עקב בשעתו בשקיקה אחרי הבלגאן סביב רדיו המתנחלים ערוץ 7, ולא זכור לו שלמרות התראות חוזרות ונשנות, מישהו ממנהלי הרדיו ההוא נעצר – למרות שהשידורים שלו הפריעו, בין השאר, לטיסות בנתב"ג ושהוא מעולם לא טרח לקבל רשיון.

רדיו "כל השלום", כאמור, פועל מרמאללה ותחת רשיון פלסטיני. רז אומר שהחוקרים העלו שתי טענות כנגדו: שהתחנה משדרת בעברית, לקהל דובר עברית, ועל כן היא בעצם תחנת שידור ישראלית ומדובר בעקיפת החוק. וואלה. כנראה שבמשטרה לא שמעו על כך שעקיפת החוק איננה עבירה על החוק. רז מציע, על כן, לעצור מיד את שדרי קול ישראל בפרסית, שעל פי אותו ההגיון היא תחנת רדיו איראנית והם חשודים בריגול. החוקרים טענו עוד – רז קרא לזה טענת "רחמים, אני יתום" מצד נאשם ברצח הוריו – כי ישראל מעולם לא הקצתה לרשות הפלסטינית תדרי שידור, למרות שהתחייבה בהסכמי אוסלו לעשות זאת. הטענה הזו מעלה שתי בעיות: רז מציין שעל פי ההסכמים, הפלסטינים היו רשאים להקצות לעצמם תדרים אם ישראל לא עשתה זאת, ושנית – משונה שהמשטרה דורשת דווקא הפסקת פעולה של תחנה יהודית-פלסטינית, אבל מתעלמת משאר תחנות הרדיו הפלסטיניות, שעל פי הטענה הזו כולן בלי יוצא מן הכלל בלתי חוקיות. אפשר להוסיף את זה כעוד הוכחה לכך שישראל ממשיכה לכבוש את הגדה: היא טוענת שיש לה זכות לסגור תחנות רדיו שפועלות מהרשות הפלסטינית הכביכול אוטונומית.

כל העסק מסריח עד השמיים, ונראה – ורז אומר זאת במפורש – כמו חלק מהנסיון המתמשך של נתניהו והימין להשתלט על התקשורת ולסתום את פיותיהם של יריביו. רז, לדבריו מתוך נסיון למנוע את הפשיטה המתוכננת על משרדי התחנה, הורה על הפסקת שידוריה החל מיום חמישי – ועכשיו מתארגנים שם לקראת הגשת העתירה לבג"צ. המשך יבוא.

(יוסי גורביץ)