היססתי עד כה אם לכתוב על פרויקט "עם הספר": עבדכם הנאמן משמש כפרילאנסר של אחת מזרועות רשת מוזס, ולא מקובל לירוק לבאר שממנה אתה שותה. על כן, לא אתייחס כלל לפרויקט עצמו, אלא למשמעות הבלתי-מתוכננת של הטקסטים שבחר.

רשימת הספרים שנכללים ב"עם הספר" היא: התנ"ך, הספרים החיצוניים, סידור תפילה, שני מחזורים (לראש השנה וליום כיפור – מדוע נמנע מאיתנו המחזור של פסח?), הגדת פסח, המשנה, התלמוד הבבלי, "תורת הסוד הקדומה" (אני מניח שזה מתייחס לספר יצירה, הבהיר ושאר הזבל הגנוסטי), ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי, מורה נבוכים, ספר הכוזרי, ספר הזוהר, שולחן ערוך, "ספרות המוסר", אגרות הבעש"ט, ספר התניא, ליקוטי מוהר"ן, מעשיות ר' נחמן ברסלב, כתבים כלשהם של החפץ חיים, החזון איש, י.ד. סולובייצ'יק וקוק האב, רש"ר הירש, א.ש. השל, שלום עליכם, ביאליק, הרצל הבלתי נמנע ("מדינת היהודים", יש להניח, ולא החזון האוטופיסטי של "אלטנוילנד"), ברנר וש"י עגנון.

יש לציין שהבחירה מפתיעה לטובה והיא מכילה כותב יהודי-רפורמי חשוב (א.ש. השל), אם כי נראה שהוא הוכנס לרשימה כקישוט. מכל בחינה אחרת, היא בעייתית. מתוך 30 פריטים, 25 הם דתיים: 21 מתוכם אורתודוקסיים במובהק (סידור התפילה, למשל, הוא אורתודוקסי); ומתוך אלה מוקדשים לקבלה ולחסידות – המוץ המובהק של היצירה היהודית – שישה פריטים (אפשר שאף שבעה – תלוי מה נכנס תחת "ספרים חיצוניים"). האם באמת אנחנו זקוקים לעוד זבל ניו אייג'י? האם הוא חשוב יותר מההתעוררות היהודית העצומה של המאה ה-19?

יש להניח שחלק מן השיקולים היו כלכליים (מה גם שהחנקן של המדינה, בנק פועלים, מעורב בפרויקט): הרצון להמנע מתשלום עבור זכויות יוצרים. חלק אחר היה בוודאי פופוליסטי: הזוהר ימכור, באקלים האמונות התפלות שלנו, הרבה יותר משירי רחל.

אלא שבעל כורחם, עורכי הסדרה – שהתעקשו לדחוף את הרצל הבלתי-נקרא כאחד מיוצרי המופת היהודים – הדגישו דווקא עובדה בלתי נוחה לציונות: היצירה היהודית עד עידן התחיה הציוני היתה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, יצירה דתית.

ראוי להסתכל ברשימה ולראות מה אין בה. קודם כל, אין בה היסטוריה. אף שכתבי יוסף בן מתתיהו חשובים עשרות מונים מהבלי בעל התניא, אף שבלעדיהם אין היסטוריה יהודית קדומה, הם לא בפנים. והבחירה הזו נכונה: העורכים קלעו היטב לתפיסה המחשבתית היהודית – אם אפשר לקרוא לה כך – שהיתה א-היסטורית לחלוטין. יהודים לא שימרו את כתביו של בן מתתיהו; מי שעשו זאת היו הנוצרים. בין היהודים, שרד בן מתתיהו בגרסה מסורסת ולא מזיקה – "ספר יוסיפון". היו לכך כמה סיבות טובות מאד – בין השאר, בן מתתיהו מדגיש את אפסותה ההיסטורית של האליטה הרבנית, והוא משמש כמקור לכמה מן האגדות התלמודיות על החורבן, אך בשינוי (למשל, האגדה על בריחתו של יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה ונבואתו בפני אספסיאנוס על בחירתו לקיסר, שדומה באופן חשוד לסיפורו של בן מתתיהו עם אותו קיסר עצמו).

גם האפוסים נעדרים. מהאיליאדה ועד פאן תדאוש, בפרוזה או במשקל, האפוס שימש כאבני הבניה של התפיסה הלאומית. ליהודים לא היו חסרים חומרים לאפוס: החשמונאים; ההגנה האחרונה, הנואשת של ירושלים, הכהנים המשליכים את מפתחות ההיכל הבוער השמימה ("מאחר ולא היינו אפוטרופסים ראויים, קחם!"); מצדה; ביתר – אבל ההנהגה היהודית היתה אנטי-לאומית. הרבנים הבוגדים – האוליגרכיה של יהודה – קשרו עם הרומאים כנגד העם, והעלימו את הזיק המשיחי המסוכן, ואיתו את הלאומיות. ראשית כל העלימו את החשמונאים, בעלי המסר המסוכן שיכול להיות מלך יהודי שלא מבית דוד.

נפקד גם מקומו של הסיפור העממי. לאיטלקים היה בוקאצ'יו, לאנגלים היה צ'וסר, לצרפתים ולגרמנים כותבים רבים – אבל ליהודים לא היו אלא אגדות דת, סיפורי מוסר, מעשה בשור הבר שנגח את הלוויתן. אם היו סיפורים עממיים, הם התגלגלו לאגדות חסידיות.

על מחשבה מדינית, כמובן, אין מה לדבר. לא לנו מקיוואלי והקריאה לשחרור איטליה מן הברברים, מור והאוטופיה, מונטסקייה והפרדת הרשויות; המחשבה המדינית היהודית, אם היתה כזו, נתקעה בשלב הסלווקי: מלך חלש יחסית עם מועצה חזקה יחסית.

פה ושם היתה שירה, כמעט תמיד מושפעת מהסביבה ולא מחדשת; ואם המשורר לא הקפיד לכתוב הרבה שירים דתיים, הוא הסתכן מאד. פרוזה, להוציא יומנים – נדירים מאד – לא היתה. מוזיקה, להוציא שירה עממית, מעולם לא היתה תחום יהודי חזק. האיסורים התנ"כיים על האמנות הפלסטית והאיסורים הרבניים על אמנות הבמה גרמו לכך שיהודים לא תרמו להן כמעט דבר. התרומה היהודית העיקרית לתרבות אירופה, עד נפילת חומות הגטו, היתה התפלות והרשעות של הקבלה – ומעט רפואה, שבהתחשב בסטנדרטים הרפואיים של ימי הביניים כנראה הרגה הרבה יותר חולים משהצילה (וכללה לא מעט קבלה).

ראוי לציין שחלק גדול מן היצירות המופיעות ב"עם הספר" הן מן התקופה המודרנית: "שולחן ערוך" הוא בן המאה ה-16, ההבל החסידי מן המאות ה-18 וה-19, החפץ חיים, החזון איש, קוק וסוליבייצ'יק הם בני המאה ה-20. הן מהוות עדות כיצד דילגה המודרנה על היהדות, שלא תרמה דבר לרנסנס או לתקופת ההשכלה.

התחיה היהודית החלה אחרי שחומות הגטו ושלטון העריצות הרבני נשברו על ידי השלטון הזר, עם האמנציפציה; עד אז, הדרך היחידה שבה יכול היה אינטלקטואל יהודי לבטא את עצמו היתה לצאת מתחומי היהדות ולהתנצר. אפילו הרמב"ם – אותה דוגמא קבועה שבה מנופפים האפולוגטיקנים היהודים, כשהם מחפשים יהודי דתי בעל חשיבות; ואין זה מקרה שכמו האפולוגטיקנים המוסלמים, הם נאלצים לחזור למאה ה-12 – היה מסוכן מדי עבור רבני אשכנז, שהחרימו את ספריו הפילוסופיים ואף הסגירו אותם לשריפה בידי האינקוויזיציה.

האמנציפציה הציגה את היהדות ככלי ריק: תוך שנים ספורות, נמלטו רבים מהחושבים שבבניה. כשיצאה מקפאון שכפתה על עצמה, בנסיון להחזיר את עצמה לתקופת התלמוד, לא היה לה מה להציע למי שנפקחו עיניו וראה את המאה ה-19 – ולראשונה, יכול היה לבוא אליה. רק אז יכול היה הניסוי הנהדר, הבלתי מודע, שבצעו יהודי אשכנז באאוגניקה – בהעדיפם, דור אחרי דור, את המשכיל – להשתחרר מכבלי התלמוד והבלי הפסיקה ולתת פרי. ואיזה פרי!

במאתיים השנים האחרונות, העלו יהודי המערב תרומה לתרבות האנושית, העולה על תרומתה של כל קבוצה בגודל דומה. אבל זה קרה, ויכול היה לקרות, רק כאשר הפסיקו להיות "עם הספר" – התלמוד וגרורותיו, רוב מוחלט של ההיצע בפרויקט – והחלו להיות "עם הספרים".

אבל כל זה מדגיש את העובדה שהיהודים אינם, ולא היו מאז חורבן הבית, עם. לא היתה יצירה עממית יהודית; היתה רק יצירה דתית. לשאלת התרבות כבר התייחסתי; ראוי לציין שהלבוש ואף המזון – סממנים עממיים מאין כמוהם – של היהודים, דמו תמיד לאלה של שכניהם (בהבדלים הנדרשים מבחינת כשרות). המאכל היהודי שאין בלתו, החמין, שגרסאות שלו נמצאות ברחבי אשכנז וספרד, נוצר כדי להתגבר על מכשלה הלכתית: חוסר היכולת לבשל בשבת.

הלאומיות הציונית, כמו הלאומיות הפלסטינית, לא היתה אורגנית: היא היתה תוצאה של לחץ חיצוני כבד, שהגיע לשיאו בטראומה. עד השואה, רוב יהודי העולם דחו את הנחות היסוד הציוניות; הם נשארו מה שהיו תמיד, קבוצה דתית. הציונים עשו כל מאמץ כדי להעלים את העובדה הזו. אם יש דבר טוב בפרויקט "עם הספר", הוא הצפתה מחדש אל פני השטח.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

המדינה הלא יציבה ביותר: הכותרת העלובה של היום שייכת, ללא עוררין, לנרג, שהכתירו את רציחתה של ראש האופוזיציה הפקיסטנית בנזיר בוטו כ"חיסול". נו, היא – טוב, לא בדיוק ערביה, אבל מוסלמית, ולכן זה חיסול.

יש עדיין ויכוח אם במקום הפיגוע היו מחבל מתאבד ויורה, או שהיורה גם פוצץ את עצמו לאחר מכן. יש גם דיווח על מחבל מתאבד בן 15 שנתפס כשהוא מנסה להכנס לעצרת של בוטו – אבל לא ברור מהתאריך האם מדובר בעצרת שנערכה היום או כזו שנערכה אתמול. כך או כך, שני מחבלים מתאבדים, גם ביומיים – זה לא מקרה וכנראה לא פעולה של איזה ארגון חאפלאפי. רצוי לזכור שגם חזרתה של בוטו לארצה לוותה בפיגוע המוני.

אין צורך לקשור לבוטו כתרים שלא הגיעו לה: בניגוד לאביה, דמוקרטית גדולה היא לא היתה. היא בלטה בשחיתותה במדינה רקובה עד העצם, ובשנות שלטונה היא פלירטטה עם האיסלמיסטים ואיפשרה להם גישה לשירותי הבטחון – אירונית, זה בדיוק השילוב שהביא למותה היום.

החיסול עצמו בוצע, להערכתי הזהירה, על ידי שירותי הבטחון הפאקיסטניים – האנשים שכבר נתנו לנו את הטאליבאן ואת רשת הברחת הנשק הגרעיני של א.ג. חאן, האנשים שיתכן שעמדו מאחורי רצח דניאל פרל, האנשים שכרגע נוח להם לעמוד מאחורי פרווז מושארף. מושארף עוד עשוי להתגלות כרע במיעוטו, במיוחד אם ממשלתו תקרוס והסלפיסטים הסונים ישימו יד על הנשק הגרעיני הפקיסטני.

עוד יום מוצלח, מהסוג שהורגלנו בו, למדיניות החוץ של ממשל בוש. ימים יגידו אם הוא יהיה גרוע מהרגיל.

משיח פרובוקטור: נרג ניו-אייג' חשף היום קשר מעניין בין "המשיח" מן המודעות ובין אחד, דוד גולדנר. גולדנר, שהתחרפן עוד בשנות השמונים ונפל ברשתה של הקבלה, מצא שיטת פעולה מעניינת מאד.

בשנות השמונים, הוא ואדם אחר חיללו בית קברות יהודי, וגרמו לדבר להיראות כאילו בוצע על ידי ערבים. מאוחר יותר, הוא נחשד – אם כי לא הורשע – בהצתת יערות הכרמל. מי שהיה חי ומודע בשנות התשעים, יזכור ודאי היטב שבדמיון העממי הצתת היערות נתפסה כפעולת חבלה של ערביי ישראל.

כמו ברוך גולדשטיין, כמו אלירן גולן, כמו אשר וייזגן, כמו הבוגד עדן נתן-זאדה, כמו רבים אחרים מדגם "המשוגע התורן", ניסה גולדנר להביא את המשיח על ידי ארגון איזה ארמגדון קטן. ומאחר והוא לא היה מאושיות המתנחלים, כמו זמביש והטרוריסט המורשע חגי סגל, ומאחר ולא היה ציבור שהתגייס מאחוריו, הוא נשאר בתודעתנו כ"משוגע". ההבדל העיקרי בינו ובינם הוא שהם משתמשים בפחות סימני פיסוק, ומשתמשים בהם נכון. המשיחיות והתפיסות – הפריצות והדקדנטיות של הציבור החילוני, הצורך להשמיד או לגרש את הערבים – זהות למדי.

הפרובוקטורים של המשיח: בית דין רבני עשה את הדבר הנכון, מבחינתו, וסירב לקבל את גיורו של חב"דניק מן הזרם המשיחיסטי, היינו חב"דניק שנחשב מטורלל מהרגיל, כלומר חב"דניק שמוכן לומר שמנחם מנדל היה המשיח גם לכלי התקשורת ולא רק בבית הכנסת, אחרי התפילה.

אפשר להתפלפל על הרבה דברים, אבל התפיסה שיכול להיות משיח מת פשוט מוציאה אדם מכלל היהדות. לא פשוט להפוך למין יהודי, אבל הסתירה הזו של י"ג העיקרים של הרמב"ם עושה את זה – במיוחד על רקע ההיסטוריה הטעונה של המונחים הללו.

הדר' הרב דיוויד ברגר קרא, מאז אמצע שנות התשעים, לנידויה של תנועת חב"ד בשל סירובה לענות באופן חד משמעי על השאלה האם הם רואים בפגר מברוקלין משיח. עד עכשיו, קולו היה קול אמיץ ובודד, וראוי בית הדין לברכה על החלטתו.

לעזרתו של המטורלל הדחוי יצא – ראו זה פלא – ח"כ יולי אדלשטיין (ליכוד), שהודיע שאם בית הדין לא יחזור בו מהחלטתו, הוא יעתור לבג"צ. מה לבג"צ ולדיון הלכתי בנושאי מינות, אלוהים יודע.

מותר לחשוד שההתערבות הזו של אדלשטיין נובעת מפוליטיקה רוסית ולאו דווקא פוליטיקה ישראלית: שליט רוסיה, ולדימיר פוטין, נוקט במפגיע בקו של העדפת חב"ד על פני יהודים אחרים. החב"דניקים גמלו לו: לאחרונה, התבטא הרב הראשי של רוסיה, החב"דניק ברל לזר, בעד הכתרתו של פוטין כראש ממשלה.

הבגידה הגדולה: אם היה הישג כלשהו למלחמת עיראק, הרי זה כורדיסטאן הדמוקרטית-ביחס, הנטולה השפעות איסלמיסטיות. עכשיו ישראל – ויתכן שגם ארה"ב – פועלות כנגד הישג זה.

"הארץ" דיווח הבוקר כי ישראל מספקת לטורקיה מל"טים, שהשימוש המפורש המיועד להם הוא כנגד הכורדים שבצפון עיראק. מסתבר שלא רק מל"טים: עקב עיכוב במשלוחי המל"טים, צוותים ישראליים מפעילים את כלי הטיס, המשמשים לציד מורדים.

טורקיה מנהלת מדיניות רשמית של דיכוי כנגד הכורדים שבשטחה, והיא אוכלת את לוחמת הגרילה שבישלה. פעם, יש ביננו הזוכרים זאת, ישראל היתה בצד השני וסיפקה ציוד ואימון דווקא ללוחמים הכורדים – אלו שנלחמו בסדאם חוסיין. אחר כך בגדה בהם, בהוראה אמריקנית.

ויתכן שהוראה אמריקנית ניתנה גם הפעם: תת מזכיר ההגנה לענייני מדיניות, אריק אדלמן, אמר בתדרוך חשאי בחודש יולי כי לכוחות המיוחדים האמריקניים יש תכנית "לערוף" את הנהגת הפק"ק, ארגון הגרילה הכורדי. האם ארה"ב מוכנה להקריב את כורדיסטאן למען שמירה על יחסים טובים עם טורקיה? יכול להיות שמל"טים ישראלים המכוונים את תקיפות חיל האוויר הטורקי הם התשובה. אפשר, כמובן, לשאול למה אנחנו דוחפים ראש לא בריא ממילא למיטת המגפה הזו, אבל כנראה שאין טעם: אחרי הכל, עבור ידידותנו עם טורקיה, אנחנו מוכנים גם להכחיש שואה.

מה תהיה תגובתה של כורדיסטאן, של עם נרדף, נטול מדינה, שחש שבגדו בו בפעם המי-יודע-כמה? ימים יגידו.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אחת התבניות הצבועות ביותר במלחמת התרבות האמריקנית היא מה שמכונה "המלחמה בחג המולד". לטענת השמרנים החברתיים, המתגלמים בשדרן הפופולרי ביל או'ריילי (חשבו על הכלאה מעוררת חלחלה במיוחד בין טומי לפיד וישראל אייכלר), מנהלים "הליברלים" מאבק בלתי פוסק כנגד כל סממן דתי נוצרי בזירה הציבורית, בכלל זה בחג המולד.

כל מי שביקר בארה"ב במהלך עונת הקניות המכונה עונת החגים, יגחך בבוז. כמעט בלתי אפשרי ללכת במעוזים הליברליים של ניו יורק וסן פרנסיסקו מבלי להדרס על ידי אייל או מבלי לסבול הטרדה מצד מקדם מכירות במעיל אדום וזקן לבן.

אבל יש מקומות שבהם דווקא מתנהלת מלחמה כנגד חג המולד. הכוונה, כמובן, לארץ הולדתה של הנצרות, הנשלטת כעת – זמנית, יש לקוות – על ידי אחותה המוכה והנקמנית. עם פרוס חג הקניות עתיר האיילים והעצים, יצאו אחינו חובשי הכיפה למתקפה כנגד צללים.

חבר הכנסת אלי גבאי (תודו שלא ידעתם שיש כזה), מגלגל עיניים מן הזן המפד"לניקי, שלח מכתב זועם לגלי צה"ל, ובו מחה על ההתייחסות בשידורי התחנה לחג שמזמן הפך לתופעה עולמית. למעשה, גבאי התרעם על כך שגל"צ "הפכה לשופר של המיסות הנוצריות". אכן, מראות קשים.

נודניקית אחרת, מעדות עוטות השביס, שלחה מכתב נוקב לרשת ב', לאחר שאחת השדרניות שם איחלה "חג מולד שמח". לטענתה – שכמובן, איננה מגובה בראיות היסטוריות – ""אנו סבורים כי לא ראוי כי מגישה ברדיו הממלכתי-ציבורי של מדינת ישראל, תתיחס לחג הנוצרי כאילו היה חג של עם ישראל. ההסטוריה היהודית באירופה רוויה בדם שנשפך בידי פורעים נוצרים שחגגו לילה זה תוך התעללות, אונס ורצח של יהודים חפים מפשע".

מיותר לציין באוזני זוג היהודים הגאים שבישראל חיים מאות אלפי נוצרים, שמה לעשות, חוגגים מדי פעם. כי הם לא יאמרו את זה למיקרופון, אבל בינם לבין עצמם – אחרי שיקללו את הנוצרים שלוש פעמים ביום בתפילותיהם – הם ידברו על המצווה לעקור את כל הנוצרים הללו, שהינם לשיטתם עובדי אלילים, מן הארץ הקדושה.

המכה האנושה שספגה היהדות מהנצרות, שגזלה ממנה את רוב מאמיניה לאורך הדורות – ולא תמיד בכפיה; רבים מאד התנצרו מרצונם החופשי, כמו רוב היהודים שחיו במאה הרביעית – צילקה אותה משמעותית. הדבר מתבטא לא רק בטיפשות שצוינה לעיל, אלא גם בליטורגיה היומית שלה ("ברכת המינים" שהפכה בלחץ הצנזורה ל"ברכת המלשינים", תפילת "עלינו לשבח", עם "שהם משתחווים להבל וריק" כש"וריק" הוא בגימטריא "ישו"), ובמנהג שוטי היהודים – היינו, החסידים – לציין את "ליל ניטל".

"ניטל" כנראה מקורו במילה הלטינית natales, "לידה". במהלך הלילה שבין ה-24 בדצמבר וה-25 בו, אסורים החסידים מלימוד תורה, וזאת משתי סיבות: טומאת הלילה, והחשש שלימוד התורה ייזקף לזכותו של אותו האיש – היינו, ייהפך למעשה לעבודה זרה לכבודו של הרבי מנצרת.

יש רק עוד יום אחד בשנה שבו אסור לימוד תורה – שעל פי האליטה היהודית, מהפרושים והלאה, הוא המידה העליונה – והוא תשעה באב, יום החורבן הגדול. החסידים, אם כן, מייחסים לליל חג המולד תפקיד חורבני משמעותי. ראוי לציין שמבחינה מיסטית, החסידים מקבלים שיש ביום המולד כוח: ישוע איננו סתם מתחזה בן אנוש, אלא דמות שטנית. הלילה הוא ליל אופל, וככזה מוקדשות לו מלאכות מתאימות: חיתוך נייר טואלט לקראת כל השבתות שבשנה, וטיגון שומן מסריח.

בפעם הבאה שתשמעו על עוד שריפת כנסיה, על עוד כומר שספג יריקות ברחוב, על עוד תלמידי ישיבה שהחליטו לעשות את צרכיהם דווקא במקום המקודש לאחרים, זכרו את הבטן התחתונה הזו של פסיכופתולוגיה, שמשמרת את עצמה מדור לדור, וככל שהיא מתרחקת מתקופת הרדיפה הנוצרית ממציאה לעצמה עוד ועוד תירוצים לשנאה, כגון השטויות המתפרסמות כאן מדי סילבסטר.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

משקר כהרגלו: הפרקליט הצבאי הראשי הגיע למסקנה – שנה ויותר לאחר מלחמת לבנון – שלא היה שום דבר לא חוקי בירי פצצות מצרר. כלי הנשק האמור הוא פצצה המפזרת אלפי פצצונות בשטח קטן, דבר השקול לפיזור אלפי מוקשים; מדובר בכלי נשק בלתי מידתי בעליל, והשימוש החוקי בו – וכל שימוש בו מפוקפק – הוא לעבר ריכוז של חיילי אויב.

מסכת השקרים של צה"ל בנושא החלה, למי ששכח, כשדני חלוץ הכחיש בתוקף שאישר ירי כזה – ואז התברר שכל ירי קיבל את אישורו, ושהוא ביקר בסוללת מלר"ס שעה שזו המליחה בחדווה את דרום לבנון במוקשים הללו.

נכון לתחילת 2007, 30 אזרחים לבנונים נהרגו ו-180 נפצעו – לאחר תום הלחימה – כתוצאה ממטחי הנקמה של צה"ל, שרובם נורו בשלושת הימים האחרונים למלחמה. ארגון אמנסטי הגדיר את ירי המצרר כפשע מלחמה, והזעם בארה"ב היה כה רב שהסנאט האמריקני – גוף כה עוין לישראל, עד שפקידון בוגדני של איפא"ק התרברב שהוא יכול להשיג חתימת 70 מחבריו על מפית – מנסה לאסור על ישראל לרכוש פצצות מצרר בכספי הסיוע.

מה יש לתא"ל מנדלבליט לומר על כך? הוא טוען שרוב הירי בוצע לעבר שטחים פתוחים. כנראה שיש בכך אמת, כי המוקשים האלה ממשיכים לגרום לנפגעים – אבל זה לא השימוש החוקי שלהם. הם מיועדים לפגיעה בריכוזי אויב, כגון אוגדות, וכאלה פשוט לא היו במלחמה ההיא. יתר על כן, מודיע מנדלבליט, ירי לעבר ריכוזי אוכלוסיה בוצע "כתגובה מיידית" – ולכן, משום מה, הוא חוקי על פי תפיסתו.

אבל למה לנו להטריד את מנדלבליט בדקדוקי עניות? שורת הסיום אומרת הכל: "הפצ"ר קבע עוד כי גם אם הייתה חריגה מפקודות בנושא, אף קצין לא יועמד לדין." כלומר, גם אם קציני צה"ל ביצעו פשעי מלחמה, מנדלבליט לא יעמיד אותם לדין.

ראוי שיסביר את עמדתו זו בבית הדין הבינלאומי בהאג.

נבואות מגשימות עצמן: בטקס גרוטסקי במיוחד, העניק אמש שר הבטחון את אות מלחמת לבנון לחברי המטכ"ל. האנשים ששורה של דו"חות קבעו שהכשילו את הלוחמים, יצאו למלחמה בלי תכנית, ובמצוות רמטכ"לם נמנעו מלומר אמת למדינאים האחראים עליהם, עוד יצאו מהפיאסקו עם עיטור.

מילא זה. במהלך הטקס, הודיע אהוד ברק לדגנרלים שהוא מצפה ש"אם תפרוץ מלחמה נוספת, היא תסתיים בנצחון, עם מינימום נפגעים ומינימום פגיעה בעורף". מצפה? על סמך מה? מתקבל הרושם שהוא מבלבל בין ציפיות ובין תקווה.

ומה כל הדיבור הזה על מלחמה נוספת? למה מכינים אותנו, יממה אחרי שפיקוד העורף – סתם, במקרה, שלא בכוונה תחילה, בלי שום קשר לשום דבר – התחיל שוב להסביר לתושבים איך להתגונן במקרה של התקפת טילים? האם זה סוג ההפחדה הכללית שהורגלנו בו, במדינה שנמצאת במצב חירום מרגע הולדתה, או שמישהו מכסה את התחת לקראת ועדת החקירה שתבוא אחרי התקפת טילים קטלנית?

דוקטרינת המשוגע התורן: פעם, מזמן, כשירדן שלטה במזרח ירושלים, פתחו מדי פעם חיילים ירדנים באש לעבר ישראל. הדבר היה מנוגד למדיניות הרשמית הירדנית, וירדן טענה פעם אחר פעם שמדובר ב"משוגעים". הדבר זכה לכינוי המריר "המשוגע התורן".

מסתבר שגם בישראל יש משוגעים תורנים. מדי פעם, איזה יהודי טוב רוצח – או מנסה לרצוח – ערבי או שניים. כמעט בדרך כלל, כשהוא מגיע לבית המשפט, טוענים עורכי דינו שהוא היה בלתי שפוי בעת האירוע.

המקרה האחרון הוא של ארנולד יזראלוב, שרצח את נהג המונית עימאד חורי. יזראלוב ייחשב לבלתי שפוי, למרות שאמר בעת האירוע שדקר את חורי כי הוא ערבי; למרות שלא תקף נהג מונית יהודי שהיה במקום; ולמרות שבעבר הביע את דעתו השלילית על נהגי מוניות ערבים.

הטענה שמדובר בטירוף, למרות שמדובר באירוע שני תוך חצי שנה שבו יהודי דוקר למוות נהג מונית ערבי, אומרת דבר מאד פשוט: מערכת המשפט בישראל מעדיפה להתעלם מהעובדה שבחוגים נרחבים בישראל רציחתו של לא-יהודי איננה נחשבת לפשע. שלא במקרה, ככל שאדם הוא יהודי יותר, כך סביר יותר שיחזיק בעמדה הזו.

אבל התייחסות אל האידיאולוגיה הזו כאל אידיאולוגיה, תאלץ את המדינה להעמיד לדין עמוד תווך מרכזי, שאין בלעדיו, של היהדות האורתודוקסית: התפיסה שאתן קרויין אדם ואין הם קרויין אדם, ושרציחת הלא-יהודי אסורה רק משום "דרכי שלום" ולא מתוך עיקר הדין. מצוות הנקמה, שעליה דרש הרב מאיר כהנא, "הלכות נקמה בגויים" של הרב אלבה, דרשותיהם של הרב גינצבורג והרב ליאור אינן "טירוף"; הן אידיאולוגיה חלופית, שמנסה להחליף את הרפובליקה הישראלית החילונית בממלכת כהנים. תפיסת חוסר ערכו של הלא-יהודי איננה דוחה את מאמיניהם; להיפך, היא מוקד המשיכה שלהם.

אם יש פה טירוף, הוא בחוסר נכונותה של הדמוקרטיה הגוועת הישראלית, ההופכת במהירות מדהימה לתיאוקרטיה אתנוצנטרית, להביט היטב אל התהום הזו, ולהלחם במפלצת הניבטת מתוכה.

כשרוצים, אפשר: המשטרה מפנה בשעות אלה 30 משפחות מכפר שלם בתל אביב. המשפחות, נטען, מתגוררות במקום שלא כחוק. בית המשפט קיבל את הטענה. במקום המשפחות המפונות, ייבנו בשטח בניינים רבי קומות.

אני לא יודע עם מי הצדק, האם הוא לצד התושבים שחיו במקום שנים רבות לאחר שהועברו לשם על ידי הממשלה, או עם חברת הבניה הטוענת לפלישה. אני יודע דבר אחד: כשרשויות החוק רוצות, מאחזים מפונים בלי שום בעיה. הרהור עגום הוא, שהמפונים הם בני המעמדות הנמוכים, חסרי קשרים, ואלו שלעולם אינם מפונים הם בני המעמד הבינוני הגבוה, שלהם מהלכים בכל רמות השלטון.

הרהור עגום נוסף הוא ש-700 המשפחות המפונות מדי שנה מבתיהם על ידי בנקים ונושכי נשך אחרים, לא יקבלו ולו קמצוץ מתשומת הלב התקשורתית (שלא לדבר על הפיצויים) שהורעפו על הקוזאקים הנגזלים, ששתו שליש ממימי הרצועה וישבו על רבע מאדמותיה הראויות לעיבוד.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מהגר מחבר העמים, מאושיות הקהילה המשמש כמפקח ברשות מקומית במרכז הארץ ומבצע פעולות משטרתיות במסגרתה, גילה לאחרונה להפתעתו שהוא נחשב לעריק. מסתבר שעם הגעתו לארץ הוא נידון לשירות של 100 ימים בצה"ל, אך איש לא טרח להודיע לו על כך או לשלוח לו צו, והמפקח חשב ששירותו בצבא האוקראיני (שגם הוא, כמסתבר, סובל מבעיות כוח אדם) פוטר אותו משירות בעוד ארגון מזוין.

איפה. האיש הגיע מרצונו החופשי לבסיס משטרה צבאית, שם הוא נעצר מיד ונידון ל-13 ימי מאסר; הסעיף המקורי היה עריקות, אבל הוא הומר ב"התנהגות מבישה". כלומר, פועל אדם כפי שפעל תמיד, שמו מתקתק באיזה מחשב, איש אינו יוצר איתו קשר – וזו "התנהגות מבישה" . צה"ל כבר ילמד אותך, מותק, מה זו אזרחות טובה.

בעידודה של הבהמה, מגיעה ההיסטריה הציבורית כנגד תופעת-הרפאים של ההשתמטות לשיאים חדשים. שלטים על אוטובוסים טוענים שה'משתמטים' – כולם, כזכור, אנשים שצה"ל שחרר – הם לא ישראלים. להיות ישראלי, כמסתבר, פירושו להיות חלק מן הקסרקטין הלאומי.

לפני שבוע, הותקפו פיזית מפגינים שמחו – תוך הסגת גבול, אמנם – על העמותה המיליטריסטית החדשה, "הפורום לשוויון בנטל". האב השכול שלמה וישינסקי היה ראשון הפוגרומצ'יקים, ואחרים הצטרפו אליו. המפגינים נמלטו, והפטריוטים הטובים רדפו אחריהם. אלי בן שם, יו"ר 'יד לבנים', תפס יחד עם עוד שני בריונים אחרים את אחד המפגינים, הצמיד אותו לרצפת חניון המלון בו נערך הכנס, וסטר לו שוב ושוב. מאוחר יותר, יכחישו וישינסקי ובן שם את מה שעיתונאים ראו שאירע; וישינסקי אמר שהוא זה שהותקף, ושבכל מקרה אחד המפגינים קרא לו 'נאצי'. בן שם אמר ש"לא הכיתי אותו, אלא תפסתי אותו, כי אני חושב שצריך לעצור אותו". וואלה.

ככל שמתגלות מחלותיה של הבהמה; ככל שנחשפים חוסר היכולת שלה לבצע את משימותיה ושקריה כלפי הציבור וכלפי הפוליטיקאים הממונים עליה (חשוב, מבחינה זו, לקרוא את "אש על כוחותינו" של עמיר רפפורט); ככל שמתגלה פרצופם המוסרי של מנהיגיה (היבבן הבלתי מובן שכיר חרב בגיאורגיה, רעהו הרע ממנו בוחש בעסקים מסריחים בניגריה); ככל שמסתבר שכל התקלות עם כוח נגדי שאשכרה משיב אש – לא גורם להרוגים, אבל משיב אש – הופכת ל"יום קרב ברצועה"; בקצרה, ככל שצה"ל מתגלה כארגון מוצלח אך מעט יותר מן המשטרה, גוברת מקהלת הצווחות להגנתו.

עוד לפני שנה, הכחישו שקרני צה"ל שיש "משבר מוטיווציה". עכשיו, המשבר כל כך עמוק, שמפקד בסיס ההדרכה למפקדי מחלקות מודיע שמבחינתו, מי שיכול להיות קצין אבל לא רוצה הוא "פושע". המצב כל כך נואש, עד שהבהמה הנפיקה תכנית חדשה, על פיה – בין השאר – יישלחו ליחידות קרביות אנשים שעד כה נשלחו ליחידות עורפיות, ייערך מאמץ לגיוס מהגרים מאיראן (!) ונכים (!!), יצומצם השחרור מטעמים נפשיים "עד כדי ביטול". כל זה ידרוש, כמובן, העלאה בתקציב, וצה"ל יקפיד עד כמה שאפשר – כהרגלו – שלא לדווח על כל המתאבדים החדשים.

בקצרה, יש כאן מתקפה משולבת: זרוע אחת, האזרחית, הופכת את השריצה בקסרקטין לשלוש שנים (וזה מה שעושים רוב מוחלט של חיילי צה"ל) למאפיין שאין בלעדיו של חיים בישראל; הזרוע השניה, הצבאית, מגבירה את כוח הכפיה על מי שלא הבין מרצונו שכדאי לו.

התוצאה הבלתי נמנעת תהיה עליה משמעותית במספרם של עובדי הכפיה, שיתנהגו כמו שעובדי כפיה תמיד מתנהגים: יעשו את המינימום הנדרש כדי לשרוד. אחדים יגרמו נזק של ממש: למשל, השטיק הישן של מילוי ארגזי תחמושת באבנים לקראת שקילתם, או של הכנסת סוכר לדלק של מטוס. אחרים פשוט יעשו עבודה מחורבנת – חלקם כי אין להם שום מוטיבציה לעבוד, חלקם משום שהם מקווים שמלאכה גרועה תביא לכך שהבהמה תתייאש מהם ותשחרר אותם.

במקביל, כמובן, תמשיך המדינה להתנער מחובותיה כלפי האזרחים ולהפריט כל מה שלא זז מספיק מהר. היא תקרע מהמגויסים שלוש שנים מחייהם, ולא תתן להם שום דבר בתמורה. ומי שחושב שהמגויסים לא יודעים את זה, טועה.

צבא מקצועי, מיומן, לא יצא מזה. צבא מקצועי דורש בחירה בקריירה, לא עבודת כפיה. צבא שאנשים משרתים בו בגלל שהברירה העומדת בפניהם היא כלא צבאי ונידוי חברתי, ימשיך להיכשל.

וגם אז תמשיך הבהמה להאשים את החברה הישראלית, שהיא זה כבר טפיל עליה. הצבא, הרי, אף פעם לא אשם; אשמים אלו המצביעים על פגמיו. וחזור חלילה, עד הסוף.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

מכת פדופיליה: למי שחי במערה בשבוע האחרון, ערוץ עשר – בדרך כלל יצור חיובי במפת התקשורת הישראלית – יצא בפיצ'ר חדש: הפדופיל היומי. מדי יום, משדר הערוץ בהנאה בלתי מוסתרת את הסיפור הבא: אחת התחקירניות שלו התחזתה לילדה בת 13, ופיתתה פדופילים תועים להגיעה לביתה לשם סקס סוער. הפדופילים עושים את שלהם, מגיעים למקום, ובמקום ילדה יש שם דוגמנית וצוות טלוויזיה. כשהם מנסים להמלט מן המצלמות, הם נופלים על השוטרים. כל זה נחמד ויפה, ובניגוד לאחרים אני לא חושב שיש בעיה בהכוונת זרקור אל פעילות פדופילית באינטרנט, או להעמיד פנים שהאינטרנט לא שינה משהו בתחום. האפשרות לטרף אנונימי שינתה, לדעתי, את כל תמונת המשחק.
אבל לא זה העניין. בבעיית הממשק תקשורת-משטרה-תרבות טיפלה נעמה כרמי יפה. אני לא מבין, בעצם, מה העבירה פה. החוק הרי לא אוסר על הסטיה הפדופילית עצמה; הוא אוסר על מימושה. והאנשים המסכנים האלה שערוץ 10 משמיד את חייהם לא ביצעו – עד כמה שידוע לי – כל עבירה. הם לא יצרו מגע עם שום ילדה, ובטח לא נגעו בה. אם כבר, המקרה הזה דומה הרבה יותר לתירוץ הנאלח הקבוע של פדופילים: "היא פיתתה אותי". במקרה הזה, זה אפילו נכון. וזו כבר סיבה טובה נגד החגיגה הזו.

אז על איזה סעיף עוצרים את האנשים האלה? "הם חלאות" היא תשובה נכונה ולא מספיקה. כדי לעצור מישהו, צריכה להיות עבירה על החוק, ולא די בסעיף של "היותך אויב הציבור בשעה שהוא מעוצבן". אני כבר רואה את המלכוד הבא: בית המשפט משחרר את החולים הללו, משום שלא בוצעה עבירה – ואז חוטף בראש על כך זה לא מריח טוב.

האח הגדול, אוזנו כרויה: הכנסת אישרה אתמול חוק שערורייתי, שמאפשר למשטרה להקים את מאגר המידע הגדול בעולם המערבי. ואם לא היה די בכך, היא העניקה לכל קצין בדרגת סגן ניצב את הסמכות לדלג על בית המשפט ולבקש פרטי שיחות ואיכון "במקרים דחופים".

כמו במקרה של ועדת לנדוי, שהתירה לשב"כ לענות – סליחה, "להפעיל לחץ מתון" – במקרים של פצצה מתקתקת, החלטה שהובילה לאינפלציה מרשימה במספר האנשים שנחשדו כפצצה מתקתקת גם אם לא ראו בחייהם שעון, גם ההחלטה הזו תוביל בוודאי לפריחה במקרי החקירה " הדחופים". אירונית, ההחלטה על כך מגיעה יום לפני שאנו מקבלים תזכורת על תרבות השקר הפושה במשטרה.

מרתיחה גם העובדה שההחלטה התקבלה ברוב של 35 נגד חמישה. זה חוק חשוב, לעזאזל; איך הוא מוכרע בקולות שליש מחברי הכנסת? למה אין חוקי קוורום בבית הנבחרים שלנו? הרי המספר הזה כמעט אקראי, והוא נותן למשטרה כוח שקשה יהיה לקחת בחזרה אחר כך. ואיך קרה ששלי יחימוביץ' הצביעה בעד?

והחוצפה תשגא: לעירית אריאל היה חבל על כמה זלוטס, אז כשנתבעה לשלם מס שכר, היא הודיעה שאין בכוונתה לעשות זאת, משום שהיא איננה "אזרח ישראלי" מבחינת חוק המע"מ. למרבה הצער, בית המשפט דחה את הטענה, אבל רצוי יהיה להזכיר את זה לעירית אריאל בעתיד – למשל, בעת הדיון על גבולות הקבע של מדינת ישראל; למשל, בפעם הבאה שמתנחלים יטענו שהם שם בגלל " אידיאלים".

הקשקשן: יואל מרקוס נחשב, משום מה, לפרשן מוביל. ואף על פי כן, הוא כתב הבוקר כמה מן ההבלים הגרועים ביותר שפורסמו פה לאחרונה. בהזייתו של מי נחשבים שרון ובוש ל"שני מנהיגים אמיצים, שרצו להביא שלום בינינו ובין הפלסטינים"? מה לשרון ולשלום?

כשמרקוס כותב ש"שרון ביקש לגמול את בני עמו מחלום ארץ ישראל השלמה, ולהוכיח שישראל מסוגלת לפנות ישובים ויש באופק נתיב להסדר פרגמטי. פינוי גוש קטיף היה אמור להיות מעין מתאבן לפלסטינים להקים את מדינתם לצד ישראל בדרכי שלום", הוא עוסק בסילוף היסטוריה מן הסוג הגרוע ביותר.

שרון הצהיר במפורש ש"לא יהיו נסיגות" אחרי עזה; את פינוי עזה הוא התעקש לעשות תוך התעלמות מהשותף הפלסטיני. למי ששכח, ערפאת – עילת ה"אין פרטנר" של שרון – מת בנובמבר 2004, תשעה חודשים לפני ההתנתקות. אילו רצה שרון ברצינות בשלום עם הפלסטינים, היה לו די והותר זמן למגעים עם ממשלתו החדשה של אבו מאזן. אבל הוא סירב בכל תוקף לכל פינוי בהסכם, וכינה את אבו מאזן בזלזול "אפרוח שלא הצמיח נוצות". ההתעקשות על מהלך חד צדדי, שהעביר למעשה את הרצועה לידי החמאס, היתה הכל חוץ מרדיפת שלום.

הלאה. "נצחון חמאס גרם למלחמת אחים מהאכזריות באזורנו". הלו? האם מרקוס שמע על עיראק, שבה מתים ביומיים יותר מכל סך ההרוגים ב"מלחמת האחים" הפלסטינית? האם הוא יודע מה קורה בסודאן? מה זה הקשקוש הזה?

"הציפיה שירי הקסאמים ייפסק, ותחת זה תהפוך עזה על חופיה היפהפיים למוקד תיירות ומקור פרנסה, התבדו".מי, לעזאזל, חשב שעזה – שיפים חופיה, אכן – תהפוך למוקד תיירות? רק מי שלא הסתכל על תושביה של עזה ועל העליבות שהיא מנת חלקם זה דורות.

וזה פרשן מוביל בתקשורת המיינסטרימית. שיהיה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

השטיק המבריק: אלי מויאל הודיע שלשום שהוא מתפטר. די, הוא לא יכול יותר להיות אחראי לקסאמים ולתושבי שדרות. כל מהדורות החדשות וכל העיתונים דיווחו בהרחבה על יסורי מויאל, ובינתיים הוא נעתר לתחינתו של שר בטחוננו הרחום, והוא יישאר בתפקידו. אבל תדעו שהוא רצה ללכת, ורק אחריות ממלכתית השאירה אותו בתפקידו. מויאל, כדמות ציבורית, עשה הרבה מאד כדי לטפח את האשליה שישראל "לא עושה שום דבר" כנגד הרעשת עירו. הוא גם קרא שוב ושוב לפשעי מלחמה כנגד אזרחים פלסטינים. השבוע אמר שהוא " לא מוכן להיות אחראי למותם של 20 מתושבי שדרות". מספר תושבי שדרות שנהרגו השנה מירי קסאמים הוא שניים. מספר הפלסטינים שנהרגו בפעולות התגמול של צה"ל נאמד במאות, שרק חלק זעיר מהם היו מעורבים בירי קסאמים; מפקד חיל האוויר הודה לאחרונה כי שיעור ההצלחה בפגיעה במשגרי קסאמים עומד על 3% בלבד.

ובתוך כל הרעש והיבבה, אף אחד לא טרח לציין שכנגד מויאל, שתושבי עירו מתעבים , נערכות חקירות בשורה של חשדות להעברת מכרזים – ביניהם מכרזי מיגון – למקורביו. הפטריוטיות הצליחה, גם הפעם, לשמש מקלט לנבל.

אמא'לה, שוטר: משטרת ישראל לא מסתפקת בשיעור הרשעות של 99.8%. לא די לה בכך ששופטים הפכו לחותמת גומי, בכל מה שקשור לבקשות צו חיפוש. צחי הנגבי, אותו מאור גדול של שלטון החוק, ניסה בעבר להעביר הצעת חוק שתאפשר מעצר מנהלי של חשודים.

עכשיו רוצה המשטרה משהו אפילו רע יותר: חיפושים חשאיים בביתם של חשודים, שיאפשרו לקחת ממצאים מפלילים בלי ידיעתו של איש, ושלא יהיו כפופים לנוכחותם של עדים. כלומר, בפעם הבאה שלמשטרה תהיה בעיה להפליל אדם החשוד כבכיר בעולם התחתון, השוטרים לא יצטרכו לחלטר בהכנת מטעני חבלה. מספיק יהיה לפרוץ אליו הביתה בחשאי, לשים שם חצי קילו של חומר אסור, לאסוף אותו ולעצור את האיש בתואנה שהחומר נמצא במהלך החיפוש.

והמפחיד הוא שרק הפרקליטות הציבורית מתנגדת לחוק. האמצעים שדורשת המשטרה מוקנים, במדינות דמוקרטיות, אך לעיתים נדירות ורק בעת הגנה על בטחון המדינה. ואולי זה ההקשר, ואולי זה מסביר את חוסר ההתנגדות: המשטרה משמשת, מאז אמצע שנות השבעים, כזרוע למלחמה בטרור וכחלק אינטגרלי של מערך הכיבוש. כמו השב"כ, שבע הצלחות מול הג'יהאדיסטים ומלא כשלונות כרימון מול אנשי מלכות יהודה, היא היטפשה במהלך השנים שבהם היה כוחה בלתי מוגבל בפועל, בהן החקירות הפכו לעינויים ומטרת החקירה לא היתה מציאת האשם אלא הודאה.

עוד זה מדבר וזה בא: הילארי קלינטון נפטרה אמש מעוד בכיר בקמפיין שלה, השלישי בתוך שבועיים. שני הראשונים עלו על טיל אחרי שהתברר שהם הפיצו אימייל שבו נטען שהמתחרה העיקרי של קלינטון, ברק חוסיין אובאמה, הוא מוסלמי במסווה.

הפיטורין של אתמול באו לאחר פרשה סבוכה. השבוע קבע בית המשפט העליון האמריקני כי ההפרש בעונש הקבוע בחוק בין משתמשים בקוקאין ובין משתמשים בקראק (משתמשי קראק סופגים עונשים כבדים הרבה יותר; הועלתה האשמה כבדה כי ההפרש בענישה מיועד להעניש עבריינים שחורים, הנוטים להשתמש בקראק ולא בקוקאין) איננו חוקי. זו היתה החלטה שהתקבלה ברוב גדול, 7-2.

לאחר ההחלטה, עלתה שאלת ההקלה בעונש לאנשים שנשפטו על פי החוקים הישנים. אובאמה הביע תמיכה. רוב חברי הקונגרס הביעו תמיכה. הבית הלבן הביע תמיכה. קלינטון הביעה התנגדות – כנראה מתוך חשש להיראות "רכרוכית כלפי פושעים". התוצאה היתה, והקמפיין של אובאמה הצביע על כך, שקלינטון תפשה עמדה לימינו של בוש.

כל קמפיין שפוי היה סותם את הפה ומקווה שזה יעבור. בילי שיהאן, סגן מנהל הקמפיין של קלינטון בניו המפשייר – מדינת מפתח – החליט שזו הזדמנות טובה לטעון שאובאמה לא יוכל להיות מועמד לנשיאות, כי הוא הודה בעבר בשימוש בסמים. כלומר, אחרי שהקמפיין כבר הסתבך בעמדה עוינת לציבור השחור, הוא הלך והאשים דווקא את המועמד השחור היחיד בשימוש בסמים, והעלה מן האוב סוגיה שאובאמה טיפל בה בספר שיצא לפני שנים. התוצאה היתה התנצלות של קלינטון בפני אובאמה והתפטרותו של שיהאן. כל זה, בזמן שהתמיכה בקלינטון צוללת בכל מקום, וזו של אובאמה עולה.

מה שמעלה את השאלה הנוגה: מאיפה, לעזאזל. הגיע המוניטין של קלינטון כקמפיינרית מוכשרת? על זה, ועוד, בפוסט הפריימריז שייכתב בתחילת חודש ינואר.

הפוסט-יהודי הנודד: לאחר כמעט כשנה בבלוגלי, הגעתי למסקנה שיש צורך להעביר את הבלוג דירה – שוב. עם כל הכבוד, ויש, לאנשים הטובים שמפעילים את בלוגלי, האתר מקרטע. לעיתים קרובות הוא בלתי נגיש. העלאת פוסט דורשת הרבה יותר מדי זמן. אם יש ביניכם אנשים בעלי כשרון טכנלוגי טוב משלי, המסוגלים לייצא את הארכיון מבלוגלי ולהעביר אותו לבלוג החדש, אודה לכם אם תצרו קשר באימייל.

הבלוג החדש יהיה שכן של "הסיפור האמיתי והמזעזע", תחת הגג של "ההם". בשורה טובה נוספת היא הסכמתה של המאיירת המחוננת עדי גינת לאייר מדי פעם את הפוסטים. דוגמא ראשונה אפשר למצוא כאן.

בתקווה שזה מעבר דירה שלישי ואחרון…

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

הביטו בתמונה הזו. שביתת המורים עומדת להשבר בימים הקרובים. משרד האוצר שלף את נשק יום הדין, והוא יכריח את המורים להתייצב בכיתות בצו בית משפט. אני מניח שסירוב לשבור את השביתה יגרור, או יכול לגרור, העמדה לדין על בזיון בית הדין.מספרים לנו במשך יותר מחודש שרן ארז הוא עקשן גדול, שמנהל מלחמת אגו. מספרים לנו שהוא מקבל משכורת שנתית של 450 אלף שקלים. יכול להיות. בחישוב חודשי, אגב, זה יוצא 37,500; לא כל כך גבוה. האנשים שמוחים על שכרו של ארז, אגב, הם בדיוק אותם אנשים שחגרו שק ואפר כשהעבירה שלי יחימוביץ' הצעת חוק שקבעה שמנהל חברה לא ירוויח יותר מפי 50 ממקבל השכר הנמוך ביותר. למנהלים – אותה קסטה מקודשת – מותר להרוויח כל סכום; למורים, ודאי מורים זקנים, אסור להרים את האף. .אנשים שכדאי להאמין להם, כמו מוטי גילת, אומרים לנו שרן ארז גורר אחריו קופת שרצים שהיתה מרשימה אפילו פוליטיקאי. יכול להיות. יכול להיות מאד, אפילו. אבל זה לא רלוונטי..

הדבר הרלוונטי הוא שרן ארז מקובל על המורים כמנהיגם, ושהוא המנהיג שבו הם בחרו לנהל משא ומתן מול האוצר, ושהם המשלמים את משכורתו. אני לא בחרתי בו וגם מוטי גילת לא, אבל המורים דווקא כן. אז בואו נשים את ארז בצד, ונעבור מטיעונים לגופו של אדם לטיעונים ענייניים. מה הדרישות של המורים? די צנועות, בעצם. הם רוצים תוספת שכר של 8.5%, ירידה מדרישה של 15%. הממשלה מסכימה, כאילו – אבל היא רוצה להעלות את המשכורת בשלוש פעימות..

אני מצטער, אבל ממשלת ישראל היא חדלת פרעון בכל מה שקשור לאשראי ציבורי. בתחילת החודש היה שכר המינימום אמור לעלות בסכום מעורר חלחלה של 140 שקלים טבין ותקילין. זה היה סכום שהממשלה התחייבה לו, בעת הקמתה, כשדנו על העלאת שכר המינימום. לפני שבועיים חזרה בה הממשלה מהבטחתה, והמשכורת לא תעלה עד יולי 2008. מה יקרה ביולי? אולי תהיה הוראת שעה. אחרי הכל, אין ספק שעליה של 140 ש"ח בשכר המינימום תרסק את דירוג האשראי של ישראל. רצוי לציין ש-140 השקלים הללו היו בעצם פיצוי על שחיקת השכר. המחירים של כל דבר, מבשר ועד שכר דירה, עלו משמעותית בשנה האחרונה. המחירים עלו, אבל השכר לא. אז אחרי זה, מדוע צריכים המורים להאמין לנוכלים מן האוצר, שבהבטחות הם טובים ובקיום – קצת פחות? מה יקרה אם, בבוא עת הפעימה, יחליט האוצר שלא בא לו? שוב יצאו לשביתה?הלאה. המורים דורשים את הורדת מספר התלמידים בכיתות. האוצר מסרב – “בטענה שאין זה עניינם של המורים אלא של הממשלה". בינתיים, לא נערי האוצר הם אלה שצריכים לשבת בכיתות עם 40 תלמידים. מספר התלמידים בכיתה הוא בהחלט חלק מתנאי השירות של המורים. טענת האוצר אומרת דבר פשוט מאד: מספר התלמידים בכיתה לא יופחת.המורים מוכנים לתוספת של שעות עבודה במתכונת אחד-על-אחד, האוצר דורש שזו תהיה הוראה פרונטלית. כלומר, האוצר מציע תוספת שכר עבור תוספת עבודה, מה שהופך את דרישות העלאות השכר של המורים לצנועות עוד יותר. דרישה נוסםת של המורים, שנראית לי כל כך בסיסית שלא ברור לי למה היא בכלל נתונה למשא ומתן, היא למנוע את ביטול הגמולים שכבר צברו.הדרישה הקריטית של המורים היא החזרה של שעות לימוד, כ-110 אלף מהן, 20 אלף מדי שנה. תחת שרביטה של לימור לבנת, קיצץ האוצר – בהנהגת סילבן שלום ובנימין נתניהו – 200 אלף שעות לימוד. ההצעה של האוצר מגוחכת: הוא מציע להחזיר רק שישית מהשעות שדורשים המורים.זה נושא שיש להתעכב עליו. נתניהו וחבר מאחזי העיניים שלו חזרו שוב ושוב על המנטרה, על פיה "תן למישהו דג, והוא שבע ללילה; תן לו חכה, והוא שבע לשארית ימי חייו". כלומר, למד אדם להתפרנס, והוא מסודר. היה ניתן לצפות, אם כן, שדווקא שרי האוצר האלה ישקיעו בחינוך, אבל – ראה זה פלא – הם העדיפו לקצץ בו.

יש כסף.לפני חמש שנים היה להם תירוץ. קראו לו המיתון. הם טענו שבעת מיתון, יש לקצץ את הוצאות הממשלה. הנסיון ההיסטורי – למשל, זה של רוזוולט והשפל הגדול; במידה מסוימת, זו של גרמניה והיציאה מהשפל – אומר דווקא את ההיפך: על הממשלה להגדיל את הוצאותיה, ליזום מפעלים גדולים, כדי לגרור אחריה את המשק. זו יכלה להיות הזדמנות נהדרת מאין כמוה להשקעה בחינוך, בחכה ארוכה. נתניהו ואנשיו העדיפו לקצץ את החכות של ילדי ישראל.

לא משנה. אנחנו לא נמצאים כעת בשפל. הכנסות הממשלה ממיסים גואות.משרד אוצר שבאמת האמין ב"לתת להם חכות", היה מחזיר את השעות האבודות, ומוסיף עליהן ביד נדיבה. במקום זה, הוא מציע להחזיר רק שישית מהשעות שנגזלו. מה קורה כאן? יש שתי תשובות אפשריות. האחת, האוצר מאמין שמגע עם מערכת החינוך הישראלית פוגע ביכולתם של תלמידי ישראל לצאת לשוק העבודה, ועל כן יש להמעיט את החיכוך בין מורים, ספרים ותלמידים. התשובה האפשרית השניה היא שנערי האוצר לא מאמינים באמת בחכות, חינוך וכל המנטרות שהם מפזרים בציבור: הם מאמינים שאין זה תפקידה של הממשלה להתערב בכלכלה, ושיש לצמצם את הוצאותיה עד למינימום. מי שיש לו, ויכול להרשות לעצמו, כבר יעניק לילדיו חינוך נאות. מי שאין לו – ובכן, תמיד יהיה צורך בעובדי דחק.

וכשמסתכלים על הנושא מהזווית הזו, הרבה מאד דברים מתחילים להסתדר. למשל, מאמציו של האוצר להסתיר את ההכנסות האמיתיות של המדינה ממיסים; למשל, תחזיות הצמיחה המוטות שהוא מוכר לחברי הכנסת; המערכה הבלתי פוסקת כנגד ההשכלה הגבוהה; המרוץ הנצחי לעבר ההפרטה של כל דבר שזז – כש"הפרטה" היא מילת קוד שמשמעה, כמו ברוסיה של ילצין, הפשטת הציבור מנכסיו והעברתם לידי אוליגרכים, במקרה שלנו 18 המשפחות.

וכשרואים את כל זה, השימוש של האוצר בבתי המשפט הופך לציני עוד יותר. הרי התוצאה ההפוכה – הוראה של בית המשפט לאוצר לממש, עד סוף חופשת חנוכה, את כל דרישות המורים – כלל לא עולה על הדעת. האוצר זכה בעוד כלי תעמולה: עכשיו הוא יוכל להציג את המורים, שנלחמים על טובת הציבור יחד עם טובתם, כפורעי חוק.

האוצר ניצח את המורים. כרגיל כשהאוצר מנצח, תושבי ישראל מפסידים. המורים יחזרו ללמד, אנוסים מכוח הפקודה. מה איכותם של לימודים כאלה, כמה ישקיעו בהם כשהם מקבלים שכר הנמוך, המוטל בספק, כשמאות אלפי שעות לימוד אבדו לעד – יכול כל אחד לנחש. עוד פחות מהאיכות הנוכחית, שגם היא נחותה ממה שהיתה לפני לבנת.

ועוד שנה, כשתלמידי ישראל – מלבד מיעוט קטן, ויש התאמה ברורה בין מעמד כלכלי ובין הצלחה בלימודים – ייכשלו שוב במבחן בינלאומי כלשהו, נשאל את עצמנו איך זה קרה, ומה אפשר לעשות. המורים יהיו כבר מעמד שבור, שעמד בשביתה 50 יום בטרם נפל, שלמד מן השביתה רק לקח אחד: שאין טעם לצאת למאבק חסר שוויון מול האוצר, החמוש מלכתחילה בצווי בית משפט.

והחכות שהבטיח האוצר? הן יישמרו באותו מקום נסתר מן העין, שבו שמורות החיות המיתולוגיות, דוגמת החדקרן והעושר המחלחל מן העשירים כלפי מטה.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור

(כתיבה: יוסי גורביץ, איור: עדי גינת)