החברים של ג'ורג'

באו לברך, נמצאו מקוללים

היססתי עד כה אם לכתוב על פרויקט "עם הספר": עבדכם הנאמן משמש כפרילאנסר של אחת מזרועות רשת מוזס, ולא מקובל לירוק לבאר שממנה אתה שותה. על כן, לא אתייחס כלל לפרויקט עצמו, אלא למשמעות הבלתי-מתוכננת של הטקסטים שבחר.

רשימת הספרים שנכללים ב"עם הספר" היא: התנ"ך, הספרים החיצוניים, סידור תפילה, שני מחזורים (לראש השנה וליום כיפור – מדוע נמנע מאיתנו המחזור של פסח?), הגדת פסח, המשנה, התלמוד הבבלי, "תורת הסוד הקדומה" (אני מניח שזה מתייחס לספר יצירה, הבהיר ושאר הזבל הגנוסטי), ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי, מורה נבוכים, ספר הכוזרי, ספר הזוהר, שולחן ערוך, "ספרות המוסר", אגרות הבעש"ט, ספר התניא, ליקוטי מוהר"ן, מעשיות ר' נחמן ברסלב, כתבים כלשהם של החפץ חיים, החזון איש, י.ד. סולובייצ'יק וקוק האב, רש"ר הירש, א.ש. השל, שלום עליכם, ביאליק, הרצל הבלתי נמנע ("מדינת היהודים", יש להניח, ולא החזון האוטופיסטי של "אלטנוילנד"), ברנר וש"י עגנון.

יש לציין שהבחירה מפתיעה לטובה והיא מכילה כותב יהודי-רפורמי חשוב (א.ש. השל), אם כי נראה שהוא הוכנס לרשימה כקישוט. מכל בחינה אחרת, היא בעייתית. מתוך 30 פריטים, 25 הם דתיים: 21 מתוכם אורתודוקסיים במובהק (סידור התפילה, למשל, הוא אורתודוקסי); ומתוך אלה מוקדשים לקבלה ולחסידות – המוץ המובהק של היצירה היהודית – שישה פריטים (אפשר שאף שבעה – תלוי מה נכנס תחת "ספרים חיצוניים"). האם באמת אנחנו זקוקים לעוד זבל ניו אייג'י? האם הוא חשוב יותר מההתעוררות היהודית העצומה של המאה ה-19?

יש להניח שחלק מן השיקולים היו כלכליים (מה גם שהחנקן של המדינה, בנק פועלים, מעורב בפרויקט): הרצון להמנע מתשלום עבור זכויות יוצרים. חלק אחר היה בוודאי פופוליסטי: הזוהר ימכור, באקלים האמונות התפלות שלנו, הרבה יותר משירי רחל.

אלא שבעל כורחם, עורכי הסדרה – שהתעקשו לדחוף את הרצל הבלתי-נקרא כאחד מיוצרי המופת היהודים – הדגישו דווקא עובדה בלתי נוחה לציונות: היצירה היהודית עד עידן התחיה הציוני היתה, כמעט ללא יוצא מן הכלל, יצירה דתית.

ראוי להסתכל ברשימה ולראות מה אין בה. קודם כל, אין בה היסטוריה. אף שכתבי יוסף בן מתתיהו חשובים עשרות מונים מהבלי בעל התניא, אף שבלעדיהם אין היסטוריה יהודית קדומה, הם לא בפנים. והבחירה הזו נכונה: העורכים קלעו היטב לתפיסה המחשבתית היהודית – אם אפשר לקרוא לה כך – שהיתה א-היסטורית לחלוטין. יהודים לא שימרו את כתביו של בן מתתיהו; מי שעשו זאת היו הנוצרים. בין היהודים, שרד בן מתתיהו בגרסה מסורסת ולא מזיקה – "ספר יוסיפון". היו לכך כמה סיבות טובות מאד – בין השאר, בן מתתיהו מדגיש את אפסותה ההיסטורית של האליטה הרבנית, והוא משמש כמקור לכמה מן האגדות התלמודיות על החורבן, אך בשינוי (למשל, האגדה על בריחתו של יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה ונבואתו בפני אספסיאנוס על בחירתו לקיסר, שדומה באופן חשוד לסיפורו של בן מתתיהו עם אותו קיסר עצמו).

גם האפוסים נעדרים. מהאיליאדה ועד פאן תדאוש, בפרוזה או במשקל, האפוס שימש כאבני הבניה של התפיסה הלאומית. ליהודים לא היו חסרים חומרים לאפוס: החשמונאים; ההגנה האחרונה, הנואשת של ירושלים, הכהנים המשליכים את מפתחות ההיכל הבוער השמימה ("מאחר ולא היינו אפוטרופסים ראויים, קחם!"); מצדה; ביתר – אבל ההנהגה היהודית היתה אנטי-לאומית. הרבנים הבוגדים – האוליגרכיה של יהודה – קשרו עם הרומאים כנגד העם, והעלימו את הזיק המשיחי המסוכן, ואיתו את הלאומיות. ראשית כל העלימו את החשמונאים, בעלי המסר המסוכן שיכול להיות מלך יהודי שלא מבית דוד.

נפקד גם מקומו של הסיפור העממי. לאיטלקים היה בוקאצ'יו, לאנגלים היה צ'וסר, לצרפתים ולגרמנים כותבים רבים – אבל ליהודים לא היו אלא אגדות דת, סיפורי מוסר, מעשה בשור הבר שנגח את הלוויתן. אם היו סיפורים עממיים, הם התגלגלו לאגדות חסידיות.

על מחשבה מדינית, כמובן, אין מה לדבר. לא לנו מקיוואלי והקריאה לשחרור איטליה מן הברברים, מור והאוטופיה, מונטסקייה והפרדת הרשויות; המחשבה המדינית היהודית, אם היתה כזו, נתקעה בשלב הסלווקי: מלך חלש יחסית עם מועצה חזקה יחסית.

פה ושם היתה שירה, כמעט תמיד מושפעת מהסביבה ולא מחדשת; ואם המשורר לא הקפיד לכתוב הרבה שירים דתיים, הוא הסתכן מאד. פרוזה, להוציא יומנים – נדירים מאד – לא היתה. מוזיקה, להוציא שירה עממית, מעולם לא היתה תחום יהודי חזק. האיסורים התנ"כיים על האמנות הפלסטית והאיסורים הרבניים על אמנות הבמה גרמו לכך שיהודים לא תרמו להן כמעט דבר. התרומה היהודית העיקרית לתרבות אירופה, עד נפילת חומות הגטו, היתה התפלות והרשעות של הקבלה – ומעט רפואה, שבהתחשב בסטנדרטים הרפואיים של ימי הביניים כנראה הרגה הרבה יותר חולים משהצילה (וכללה לא מעט קבלה).

ראוי לציין שחלק גדול מן היצירות המופיעות ב"עם הספר" הן מן התקופה המודרנית: "שולחן ערוך" הוא בן המאה ה-16, ההבל החסידי מן המאות ה-18 וה-19, החפץ חיים, החזון איש, קוק וסוליבייצ'יק הם בני המאה ה-20. הן מהוות עדות כיצד דילגה המודרנה על היהדות, שלא תרמה דבר לרנסנס או לתקופת ההשכלה.

התחיה היהודית החלה אחרי שחומות הגטו ושלטון העריצות הרבני נשברו על ידי השלטון הזר, עם האמנציפציה; עד אז, הדרך היחידה שבה יכול היה אינטלקטואל יהודי לבטא את עצמו היתה לצאת מתחומי היהדות ולהתנצר. אפילו הרמב"ם – אותה דוגמא קבועה שבה מנופפים האפולוגטיקנים היהודים, כשהם מחפשים יהודי דתי בעל חשיבות; ואין זה מקרה שכמו האפולוגטיקנים המוסלמים, הם נאלצים לחזור למאה ה-12 – היה מסוכן מדי עבור רבני אשכנז, שהחרימו את ספריו הפילוסופיים ואף הסגירו אותם לשריפה בידי האינקוויזיציה.

האמנציפציה הציגה את היהדות ככלי ריק: תוך שנים ספורות, נמלטו רבים מהחושבים שבבניה. כשיצאה מקפאון שכפתה על עצמה, בנסיון להחזיר את עצמה לתקופת התלמוד, לא היה לה מה להציע למי שנפקחו עיניו וראה את המאה ה-19 – ולראשונה, יכול היה לבוא אליה. רק אז יכול היה הניסוי הנהדר, הבלתי מודע, שבצעו יהודי אשכנז באאוגניקה – בהעדיפם, דור אחרי דור, את המשכיל – להשתחרר מכבלי התלמוד והבלי הפסיקה ולתת פרי. ואיזה פרי!

במאתיים השנים האחרונות, העלו יהודי המערב תרומה לתרבות האנושית, העולה על תרומתה של כל קבוצה בגודל דומה. אבל זה קרה, ויכול היה לקרות, רק כאשר הפסיקו להיות "עם הספר" – התלמוד וגרורותיו, רוב מוחלט של ההיצע בפרויקט – והחלו להיות "עם הספרים".

אבל כל זה מדגיש את העובדה שהיהודים אינם, ולא היו מאז חורבן הבית, עם. לא היתה יצירה עממית יהודית; היתה רק יצירה דתית. לשאלת התרבות כבר התייחסתי; ראוי לציין שהלבוש ואף המזון – סממנים עממיים מאין כמוהם – של היהודים, דמו תמיד לאלה של שכניהם (בהבדלים הנדרשים מבחינת כשרות). המאכל היהודי שאין בלתו, החמין, שגרסאות שלו נמצאות ברחבי אשכנז וספרד, נוצר כדי להתגבר על מכשלה הלכתית: חוסר היכולת לבשל בשבת.

הלאומיות הציונית, כמו הלאומיות הפלסטינית, לא היתה אורגנית: היא היתה תוצאה של לחץ חיצוני כבד, שהגיע לשיאו בטראומה. עד השואה, רוב יהודי העולם דחו את הנחות היסוד הציוניות; הם נשארו מה שהיו תמיד, קבוצה דתית. הציונים עשו כל מאמץ כדי להעלים את העובדה הזו. אם יש דבר טוב בפרויקט "עם הספר", הוא הצפתה מחדש אל פני השטח.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)