הדם על ידי קצינים להוטים מדי בכוחותינו המזוינים – ועל ידי הכתבלבים הצבאיים, שמדווחים על כל שקר של צה”ל כעל אמת

אחד המושגים שצה”ל מעדיף שלא להטמיע הוא “הרב”ט האסטרטגי” – היכולת של החלטה שגויה של מ”כ בשטח להדליק גזרה ולגרור את כל המדינה לסיבוב דמים. צה”ל מדבר על המונח הזה כבר 20 שנים, ובדיבורים הוא טוב, אבל יש לו בעיה: הוא לא יכול לרסן את החיילים שלו. על כל פנים, לא כשזה מגיע לרצח פלסטינים והתעללות בהם. הציבור לא יאפשר זאת.

דוגמא לכך קיבלנו בתחילת השבוע, כשצה”ל נאלץ להודות שחמושי גדוד 92 של כפיר רצחו את אחמד חסן כחלה, לאחר שדובר צה”ל שיקר ושיקר ושיקר בפרשה. אדם בן 45 שיצא לעבודת יומו נורה למוות על ידי חמושים שהתעללו בו שלא כדין, אבל עד כה איש לא הועמד לדין. כשצה”ל רוצה, הוא יודע להעמיד אנשים לדין במהירות. פה הוא מהסס.

שלשום (חמישי) ביצע צה”ל טבח קטן במחנה הפליטים ג’נין. הוא הרג עשרה בני אדם, ביניהם אשה מבוגרת. דובר צה”ל מיהר להודיע שהאשה “כנראה” נורתה על ידי חמושים פלסטינים, כשהוא חוזר בדיוק על התו”ל שהפעיל בפרשת הרצח של שירין אבו עאקלה. הרג של עשרה בני אדם בתקרית אחת זה לא רב”ט אסטרטגי, זה גודזילה אסטרטגי, ועל כן מיהר דובר צה”ל לשקר ולהודיע שהפשיטה על ג’נין מנעה “פיגוע גדול.” הכתבלבים הצבאיים מיהרו להעביר את השקר המוסכם הלאה.

כמה מההרוגים בג’נין היו חמושים? אין לדעת. עדיין יש ערפל קרב. אבל אפשר לדחות על הסף את הטענה של צה”ל שכולם היו חמושים, וזאת משום שחייליו שומרים על משמעת אש. אנחנו מכירים את משמעת האש של צה”ל. וראה זה פלא, כמה שעות לאחר התקרית, כשהרשות הפלסטינית הודיעה שהיא משעה את שיתוף הפעולה הבטחוני עם צה”ל, “קצין בכיר” הודיע ש”לא היה מידע קונקרטי על כוונה להוציא פיגוע” ושהוחלט לפשוט על המחנה בכל זאת “כדי להסיר את החוליה משולחן ההתרעות של צה”ל.”

כלומר, לא פיגוע מיידי ולא נעליים. יש איום, ומישהו החליט לבצע פשיטה בכל זאת, מתוך הבנה שיהיו נפגעים. הוא לא בנה על מספר כזה של הרוגים פלסטינים, שיוביל בסבירות גבוהה להתקפות-נגד (שתיים כאלה נרשמו ביממה האחרונה, אחת מהן עם שבעה אזרחים שנרצחו בירושלים), אבל אף אחד לא ריסן אותו.

הממשלה, סביר להניח – וכאן אני יוצא נגד זרם קונספירטיבי במרכז הרדיקלי – לא רצתה את התקרית הזו. רק זה היה חסר לנתניהו, שבדיוק מנסה לכבות את השריפה שהכלכלנים הדליקו כשהתריעו שחיסול מערכת המשפט הישראלית יוביל לפגיעה כלכלית חמורה. מרבים להשוות את ישראל להונגריה של אורבן, אבל הונגריה לא מנהלת מאבק אנטי-גרילה מתמשך ועם כל הצרות שיש בה, בודפסט לא חשופה להתקפות-נגד של אוכלוסיה מדוכאת.

(כן, התקפות-נגד. כפי שנכתב מיד אחרי הכיבוש,

“שלטון זר גורר אחריו התנגדות.

התנגדות גוררת אחריה דיכוי.

דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי.

קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.”)

אם השווקים בחו”ל הביטו בדאגה על הממשלה הנוכחית ומזימותיה, הדבר האחרון שהממשלה היתה צריכה הוא סכסוך אלים. לא, לא היתה ישיבה אפופת עשן סיגרים ושמפניה שבה נתניהו שלח את צה”ל להדליק את הגדה.

מה שקרה הרבה יותר פשוט. יש סא”ל, או כמה סא”לים, ואל”מ, או שניים-שלושה מהם, שהגיעו למסקנה שהקידום שלהם עובר דרך גופות של פלסטינים. לציבור הישראלי הרי לא אכפת, יכולת ההתנגדות הפלסטינית כבר שבורה, והרמטכ”ל היוצא התפייט על צבא קטלני. ובצבא קטלני, מי שמתקדם הוא מי שמסמן הכי הרבה גולגלות על החגורה.

עכשיו, זה לא מה שאלוף הפיקוד רוצה, וזה כנראה לא מה ששר הבטחון – ככל שהוא מסוגל למחשבה עצמאית – רוצה. אבל היכולת שלהם לבלום את הסא”לים שלהם, בהתחשב בהיסטוריה של צה”ל (”מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבלום אותם, מאשר לדחוק ולהאיץ שוורים המסרבים לזוז” של דיין) מוגבלת מאד. בסופו של דבר האתוס של צה”ל מבוסס על פעולות תגמול: תקיפה של האויב תוך “גרימת נזק מקסימלי לרכוש ולאוכלוסיה” (מתוך פקודת טבח קיביה). אז כמה סא”לים הביאו לאלוף הפיקוד תכנית, והוא החליט שזה פחות כאב ראש לאשר אותה מאשר לריב עליה, וכמה שעות אחר כך, הגדה נדלקה.

הבעיה, על כן, היא במידה ניכרת הסא”ל הטקטי, לא הרב”ט האסטרטגי. אף אחד עוד לא קודם בגלל אנשים שלא הרג. הבעיה איננה מוגבלת לצה”ל ולא מתחילה איתו: כבר חיילים רומאיים הבינו שהמפקדים שלהם מוציאים אותם לקרבות מיותרים מתוך שאיפה לקבל אחר כך טריומפוס, מסע נצחון יוקרתי בבירה. זו בעיה של כל צבא לוחם.

בקצרה, צה”ל הוא גולם שקם על יוצרו. וזה לא משהו שמסובך להבין. בעיה עיקרית פה היא הכתבלבים הצבאיים. זה כינוי גנאי, אני נוהג בו במכוון, משום שלהוציא מעט מאד מהם, כמו עמוס הראל מ”הארץ”, מדובר בסטנוגרפים של דובר צה”ל. הם מוציאים החוצה את מה שצה”ל רוצה שהם יוציאו החוצה. הכתבלבים חייבים לעשות את זה: כתבלב שלא ילקק היטב את פנכתו ייענש. הוא לא יקבל את הצ’ופרים של דובר צה”ל, כמו כתבה בלעדית ויחודית בפעם ה-287 על מפקד סיירת נועז, או התלוות ללוחמינו האמיצים בנחיתה במסוקים בשכם – שלאחריה, לאחר שאיבדו את כל יסוד ההפתעה, הלוחמים האמיצים בכל זאת יילכו ברגל קילומטר וחצי בתוך שכם, אבל זה נראה מגניב לאללה, זה מצטלם מצוין, הלב של הכתב פועם, האדרנלין זורם, וצה”ל זוכה בעוד כתבת יח”צ.

כתבת יח”צ שלעולם לא תתעכב על אובדן יסוד ההפתעה או על כך שמבצע כזה לא באמת יכול להשיג תוצאות. בכל זאת, כתבלב לא יכול לנשוך את היד שמאכילה אותו, על כל פנים לא יותר מדי: אחרת הוא יגלה שאף אחד לא מדבר איתו, שההודעות של דו”צ מגיעות אליו באיחור קריטי (רבע שעה, לא צריך יותר), ותוך כמה זמן הוא יגיש מחדש את אוזנו לרציעה. או יפרוש. וכמובן, לצה”ל יש את היכולת שאין לשום גוף מסוקר אחר – לקבוע מי יהיו הכתבים הצבאיים. דו”צ פשוט יאמר לעורך ספציפי שהוא מצטער, הוא לא יעבוד עם הכתב הזה. ודו”צ הוא מכונת היח”צ המשומנת והממומנת ביותר בישראל. לעורכים אין באמת ברירה.

הכתבלב יטען להגנתו שמה אתה רוצה מהחיים שלי, אם אני אביא לקוראים את מה שקורה באמת בשטח – טוב, זה בחיים לא יקרה, אתה יודע שהעורך שלי לא יעביר את זה. אבל נניח שהוא שיכור, ונניח שזה עבר, ונניח שהעורך לא ניסה לפטר אותי יום אחר כך, הרעש מהקוראים יוודא שזה אף פעם לא יקרה שוב. אתה לא יכול, יאמר הכתבלב במרירות, להכריח קוראים לקרוא מה שהם לא רוצים. בטח לא היום, כשהכל דיגיטלי. הקורא ישאיר תגובת נאצה ויילך לכלי תקשורת אחר.

ואני אענה שאתה צודק. אבל אתה חלק מהבעיה. אתה יודע שלא נותנים לך לעשות את העבודה שלך, את העבודה שאני בטוח שרצית לעשות כשנכנסת לג’וב. ואתה מעדיף לקחת את הכסף (אוקיי, לא יותר מדי ממנו), ואת התהילה, ואת היכולת לחלטורות (שבתרבות, נניח, על תקן המומחה הצבאי). אתה לא תדבר על סא”ל יואל פסיכוסוב כמו שצריך לדבר עליו, סוג של קולונל קורץ, אלא תשבח אותו כגאון הטקטי הבא של צה”ל, יוצא קיבוץ/מושב/עיירת פיתוח שהוא עילוי בדורו, האיש שאין כמוהו בהרג אנשים חמושים למחצה כשכטמ”מים (כלי טיס מאויש מרחוק, הז’רגון החדש של צה”ל למל”טים) מלווים את החמושים שלו, שבעצמם נושאים טילי נ”ט למקרה שהחמוש למחצה יתעקש להתבצר.

גלמים קמים על יוצרם. זה בנוי לתוך ההגדרה. אבל אם אתה היית עושה את עבודתך, כמה מהם היו נופלים מהר. הם בנויים מחימר, אחרי הכל. התרגלת לעליונות הצבאית המוחלטת של צה”ל. ואף על פי כן, דמם של ההרוגים בירושלים אתמול נמצא גם על ידיך.

ועוד דבר אחד: המפגע מירושלים אמש, חיירי עלקם, נקרא על שם סבו, שנרצח על ידי מחבל יהודי. עלקם הושפע לא רק מהטבח בג’נין: לפני כמה ימים, בלי שמישהו פה שם לב, הרגו חמושי מג”ב את מוחמד עלי, בן 17; הוא החזיק חפץ דמוי נשק, והחמושים ירו בו אחרי שהפיל אותו וניסה לברוח. החמושים היו שם כדי להרוס את בית משפחתו של עודאי תמימי, שחיסל את החמושה הישראלית נועה לזר במחסום שועפט. אם תדקרו אותם, כלום לא יזבו דם? אם תדגדגו אותם, כלום לא יצחקו? אם תרעילו אותם, האם לא ימותו? ואם תתעללו בהם – כלום לא ינקמו?

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)