החברים של ג'ורג'

עבד כי ימלוך

פעם, מזמן, מאיר שטרית נחשב להבטחה הגדולה של הפוליטיקה הישראלית, דוגמא להצלחתם של מזרחיים בפוליטיקה. הוא נחשב לאדם שפוי, ובעל עמדות מתונות למחצה (למשל, בהצבעה על הסכמי אוסלו, הוא נמנע בעוד כל שאר סיעת הליכוד הצביעה נגד).

זה היה מזמן, בימים האחרונים עוסק שטרית בהטלת אימה על בלוגרים. אפשר לפתח כאן דיון על חולשתה של התקשורת החדשה – עיתון בעל גב לא היה ממהר להתקפל – אבל לא זה הנושא. גם לא החוק הביומטרי וטענותיו של שטרית בנושא (בהן טיפל היטב רחביה ברמן), אף שיש לי עמדה. הנושא הוא בריונות, בריונות ונהנתנות.

לשטרית יש עבר מפואר בבריונות, פיזית ומילולית. ב-2003 הוא התפאר, במהלך ראיון ב"הארץ", בתקיפתם של חסרי ישע: תלמידים שהיו נתונים למרותו כמורה. ב-2005, הוא הציע להחזיר ענישה גופנית בבתי הספר. זכורה לרע גם התגוללותו – כששימש כ"שר נוסף במשרד האוצר" – על פקידי הביטוח הלאומי שחשפו את טיעונים השקריים בדיון בכנסת. הוא התפרץ אז על סמנכ"לית המחקר והתכנון של הבט"ל, וצווח "את יודעת בכלל איך נראה מחשב?"

מטרתו של שטרית היתה "לחסוך כספים" על ידי סיפוח הביטוח הלאומי למשרד האוצר. שיטה נכונה יותר לחסכון כספים היתה יכולה להתחיל בביטול התפקיד המיותר לחלוטין של "שר נוסף", בזבוז מובהק של כספי ציבור שכל מטרתו היתה לעסות את האגו הפגוע של שטרית, לשעבר שר אוצר, ששרון לא הצליח למצוא לו תיק ראוי.

במהלך אותו דיון, הפריח שטרית שוב את האגדה על "מלכות סעד", ודרש שכל קשיש יתייצב פיזית כדי לקבל את הקצבה, כדי להוכיח שהוא חי. נזכיר שאין מדובר בסעד או בחסד: מדובר בכספים שהעובדים הפרישו כל ימיהם. אלה כספים שלהם – וניתן גם לשאול אם הם מגיעים את כל מה שמגיע להם – ולא של המדינה. הם מיועדים לרווחתם. זה איננו פרס והם אינם חייבים להוכיח שום דבר לאף אחד. גסות רוחו של שטרית הגיעה לשיאים חדשים באותו דיון: לשאלת ח"כ שאול יהלום, האם הוא ידרוש גם מקשישים נכים וחולים להתייצב פיזית לקבלת הקצבה, התיז שטרית ש"אז מה? הם ירוצו גם מהקבר".

פה אנחנו מגיעים לנהנתנות. כמו מורו ורבו, בנימין נתניהו, שייבב בשעתו שהפנסיה החודשית שלו היא רק אלף דולרים – שקר מוחלט – ואי אפשר לחיות מסכום כזה, תוך שהוא שוכח את המלחמה שניהל כדי למנוע את העלאת שכר המינימום לאלף דולר – כך שטרית התגולל בחוצפה על פקידים וקשי יום, בה בשעה שכלבו של השר התפרסם משום שהסתובב בחוצות עם סוודר של מעצב בגדים יוקרתי. כמו רבים אחרים במצבו, הנסיקה המהירה של שטרית גרמה לו לאמץ את הערכים של המעמד אליו שאף להשתייך – זה של האלפיון העליון – ולהגיע בכך לתיעוב ושנאה של אלו שמזלם לא שיחק להם כמוהו.

שטרית דחה בזעם את הטענה שהיה לו קשר כלשהו לאישור המכרז עם חברת OTI וטען שאיננו מכיר אותה כלל. אפשר להאמין לו ללא חשש: בשנות השמונים שימש שטרית כגזבר הסוכנות היהודית – הוא מתמחה בתפקידים מיותרים – ובמהלך התפקיד, השתמש בכרטיס האשראי של הסוכנות לרכישות פרטיות. הוא זוכה, לאחר שבית המשפט קיבל את הסברו, על פיו לא הצליח לעשות את ההבחנה שיודע כל שכיר לעשות: בין חשבון המעסיק ובין חשבונו הפרטי. אז אם בדבר כל כך פשוט הוא התבלבל ונכשל, איך אפשר לצפות שהוא ידע על מכרז ענק במשרד שלו?

שטרית סומך על זכרונו הקצר של הציבור. אבל חלק מאיתנו זוכרים דברים. מאגרים ביומטריים זוכרים עוד יותר. אולי על כן רצוי לו, למאיר שטרית, שהם לא יוקמו.

(יוסי גורביץ)

תירוץ הגרוע מהעבירה

באופן לא ברור, התקשורת הישראלית הצליחה לא לשים לב עד לאחרונה לקוץ מציק במיוחד בבשרם של ערביי ישראל: איסור על ייבוא ספרים שנכתבו או הוצאו לאור בארצות אויב, בעיקר סוריה ולבנון, מבלי קשר למהות הספרים עצמם.

אלוהים יודע כמה שנים החוק האווילי הזה היה בתוקף – תחת התירוץ של "סחר עם מדינות אויב" – שימש לדיכויה של כחמישית מאוכלוסיית המדינה. העובדה שזה נמשך כך שנים ארוכות מדגימה עד כמה שקוף הדיכוי הזה גם בעיניהם של אנשים המגדירים את עצמם כאנשי שמאל.

חלק ניכר מהוצאות הספרים הערביות פועלות מלבנון – "קהיר כותבת, ביירות מדפיסה, בגדאד קוראת" הוא פתגם ידוע – והילדים הערבים, אזרחי ישראל, נאלצו להסתדר בלי הארי פוטר או פינוקיו בערבית, שכן היצירות הללו תורגמו והודפסו בלבנון. בעדאללה מעריכים כי 80% מהספרים שהאוכלוסיה הערבית המקומית רוצה מודפסים בסוריה או לבנון.

ח"כ יולי תמיר (עבודה) הגישה הצעת חוק שאמורה לפתור את הבעיה ולהפסיק את החרפה הזו. דא עקא, שהצעת החוק של תמיר היא חלק מהבעיה. היא מבטלת את האיסור הקיים, אבל היא מתירה לשירותי הבטחון להטיל צנזורה על הספרים שרשאים ערביי ישראל לקרוא.

תמיר אוסרת, למשל, על ספרי הכחשת שואה. הכחשת שואה עצמה אסורה בישראל, אבל למיטב ידיעתי ייבוא של ספרים בנושא, גם ספרים של מכחישי שואה, לא אסור על יהודים כשרים. לאחרונים מותר גם להעליב פחות או יותר את מי שהם רוצים, ויש להם חופש הסתה רחב למדי – שלום, שמואל אליהו; שלום, עובדיה יוסף – אבל על ערביי ישראל ייאסר לייבא פרסומים שיש בהם "תכנים פוגעניים ודברי הסתה". הציבור היהודי יכול לקנות ללא כל בעיה ספרים המסבירים כיצד להכין מטעני חבלה, אבל על ערבים הדבר ייאסר.

בקצרה, יולי תמיר מפעילה כאן גזענות לא לגמרי רכה: לתפיסתה, אם רק יתנו לערביי ישראל הזדמנות, הם יציפו את הארץ בעותקים של ספרי דיוויד אירווינג, יבוזו לקודשי ישראל תחת כל עץ רענן, ויעבירו את זמנם הפנוי בבניה יצירתית של מטעני חבלה. אבל אם רק ניתן להם לשחק בצעצועים הלא-חדים, תחת השגחה צמודה של מבוגרים אחראיים, הכל יהיה בסדר. עצם הרעיון שלערבי ישראלי מותר לקרוא בדיוק מה שקורא ישראלי בן דת משה לא עולה על דעתה של תמיר – שהיא, נזכיר, נחשבת לסמן שמאלי במפלגת העבודה. ואולי, הרהור עצוב לא פחות, דווקא עלה – אבל תמיר מכירה היטב את המערכת הפוליטית הישראלית, ויודעת שאי אפשר להעביר בה, בימים אלה, חוק שוויוני.

כך נראית המדינה היהודית והדמוקרטית: דמוקרטית ליהודיה, יהודית לערביה. עד רמת "הארי פוטר" ופינוקיו.

(תודה לדינה ביכל-שונרא על ההפניה).

(יוסי גורביץ)

מוקפים באויבים דמיוניים

בתכנית ששודרה בגל"צ בסוף השבוע שעבר, קרא הבדרן קובי אריאלי לוויג'ילנטים ל"נפח את הצורה" של החיילים שמסרו עדות לשוברי שתיקה ו"לשלוח אותם הביתה עם צלקות". הוא זכה לעידוד נלהב של שותפתו לתכנית, עירית לינור, וסיים את התכנית ב"חזקי, חזקי" – שמו של בריון חרדי, שלדברי אריאלי כבר 'טיפל' ב'מלשינים' – "איפה אתה?" הקלטה של התכנית אפשר לשמוע כאן; אליעזר יערי תמלל חלקית את הנאמר כאן. את תגובתו הבזויה והצדקנית של מפקד גלי צה"ל אפשר לקרוא כאן.

האחרון התכסה בטענה ש"שוברים שתיקה" מסרו עדויות אנונימיות, ושעל כן הן פסולות. תירוץ נחמד, אבל אין בו ממש: כשלוחם בחטיבת "כפיר" סירב לשרת בה, בשל מעשי האלימות שלה כנגד פלסטינים שראה בעיניו – המדובר באותה חטיבה שמפקדה אישר לחייליו לענות פלסטינים על פי שיקול דעתם, ונשאר בתפקידו – הוא זכה לאותו עליהום בדיוק. כשסרבני שטחים מזדהים בשמם המלא, הם עדיין נשארים אויבי העם. פעם, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, סירב אל"מ אלי גבע לפקודה לכבוש שכונה במערב ביירות, משום שהעריך שהיא תסב פגיעה בלתי נסבלת באוכלוסיה. הוא נבעט מהצבא, וכל עברו הצבאי לא הועיל לו: הוא הפך תוך זמן קצר ביותר לסכין בגב האומה ולמרעיל בארות. זה לא משנה, למסניפי הבהמה הירוקה, אם אתה אומר את דבריך בשמך המלא או מסתיר אותו, מחשש להתנכלויות ואף אלימות מצד חבריך ליחידה. ה"רעות" המהוללת, אחרי הכל, היא פשוט אחותה של אחוות המאפיה.

זה באמת משהו שכבר לא נראה בישראל הרבה זמן: הסתה לתקיפתם של חיילים קרביים שהעידו על מה שראו עיניהם. מעירית לינור באמת שאין ממה לצפות. גם לא מקובי אריאלי. אבל הוא פתח לנו צוהר לתפיסת המחשבה של העולם החרדי: בריונות מקודשת כאמצעי הראשון כנגד כל ביקורת.

מה שאריאלי רמז לו הוא "דין מוסר": "מותר להרוג המוסר בכל מקום, ואפילו בזמן הזה שאין דנים דיני נפשות […] עשה המוסר אשר זמם, ומסר – נראה לי שאסור להורגו, אלא אם הוחזק כמוסר; הרי זה ייהרג, שמא ימסור אחרים. ומעשים בכל יום בערי המערב, להרוג המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל."

גם לחרדים, כמסתבר, יש "רעות" משלהם. ראינו אותה היטב השבוע.

* * * * *

האספסוף החרדי יצא לשורה של פרעות בירושלים, לאחר שהמשטרה עצרה את אחת מבנות העדה, והאשימה אותה בהתעללות והרעבה מכוונת של בנה. אני מניח שכולם ראו את התמונות. כפי שכבר נאמר, אם כזה דבר היה קורה במשפחה חילונית, אף אחד לא היה יוצא לרחוב כדי למחות, והאהדה היתה נתונה לילד, לא למפלצת.

אלא שלהגנתה של המתעללת, יצא המגזר החרדי כולו. הפגנות סוערות היו לא רק בירושלים, אלא בעוד ערים שלרוע מזלן יש בהן מספר גדול של חרדים. בבית המשפט התייצבו לא אנשי "נטורי קרתא" – לשם מנסים החרדים לכוון את הזעם הציבורי – אלא סגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, בשר מבשרו של המגזר החרדי. הוא גם השליש את דמי הערבות.

השחרור למעצר בית, שהושג בלחץ התפרעויות האספסוף, הותנה בכך שהאם תעבור בדיקה פסיכיאטרית, והדבר הוסכם על ידי שני הצדדים. אני מניח שאף אחד לא הופתע מכך שהבדיקה לא נערכה: רשמית, טענו נציגיה של האם החרדית ש"היא חשה שלא בטוב" כשהגיע הפסיכיאטר; בפועל, הפוסק של "העדה החרדית", קבוצה קנאית ומשפיעה, קבע שאסור לה להבדק על ידי פסיכיאטר כי "כל פסיכיאטר יקבע שהיא משוגעת" – בשל מעצרה, כמובן.

קודם לשחרורה למעצר בית, הפיצו גורמים בעולם החרדי שורה של שמועות, כל אחת יותר הזויה מהשניה: שבית החולים ביצע ניסויים בפעוט, ושמכאן נובע מצבו הירוד; שהמשטרה מתכננת לאלץ את האם לבצע הפלה – היא שוב בהריון, כמובן – ושמצבו נובע (בסתירה לטענה הראשונה, אבל היי) מכך שהוא עובר כימותראפיה. המשפחה שכרה את היחצ"ן החרדי דודי זילברשלג, והטוקבקים והפורומים מלאים בכל שמועות הזוועה האלה.

ומאחר וליצמן, בעוונותינו, הוא שר הבריאות בפועל – צריך פעם לברר אחת ולתמיד למה אנשים שלא מוכנים להשבע אמונים למדינת ישראל ולחוקיה מגיעים לתפקידים כאלה – הוא כבר מיהר להכריז שהוא ינצל את סמכותו כדי לחקור… את בית החולים. ועזבו אתכם מהעובדה שנשים חרדיות, ששהו איתה בבית החולים, אישרו את גרסת בית החולים. למה הן לא דיווחו קודם לכן, למרות שחשו מצוקה וחרדה? אה, דין מוסר. גם הן לא מזדהות בשמותיהן, אבל, במקרה שלהן, נראה לי שמפקד גל"צ לא ימהר בשל כך להטיל דופי בעדותן.

ונקודה אחת שנעלמה בתוך כל הרעש: כשהוחלט על שחרורה של אם המגזר החרדי, רכבים עם מערכות כריזה הסתובבו בירושלים והורו, בשם ה"גדולים", על הפסקת המהומות. האספסוף הנבער, שהוסת בעלילות דם, ציית. גם את זה צריך לזכור: שההפגנות הללו אינן תוצאה של "מצוקה" או של "הדרה", לא ב"רגש מתפרץ", אלא שכמו מחבלים מתאבדים, מדובר בהפעלה של פתיים בורים על ידי "קשישים מרושעים ופנאטים". ראוי לפרסם את שמה של האם: סביר מאד שהיא ממשפחה "מיוחסת".

* * * * *

לחרדים, כמובן, אין קושאן על תיאוריות קונספירציה. האנשים שהביאו לנו את "פרס רצח את רבין" ו"המחלקה היהודית היתה אחראית לאלימות בהתנתקות" הכו השבוע שנית: בספרון שמפיצים הכתומים בצה"ל נטען שהאפיפיור משתף פעולה עם החיזבאללה ומארגן לבכיריו סיורים באושוויץ, כדי שידעו כיצד להשמיד יהודים. יתר על כן, ארגונים אירופאיים "מעבירים כספים לארגונים ישראלים ששוחקים את כוח העמידה של צה"ל". על החתום, כמה לא מפתיע, החומץ בן החומצה, שמואל אליהו.

די ברור מדוע הספרון הופץ בצה"ל: זו רוחו של הזאמפוליט הראשי, אביחי רונצקי. גם די ברור איך הוא הופץ דווקא בסיועו ובהמלצתו של מג"ד "נחשון", אחד מגדודי חטיבת "כפיר", שכבר הוזכרה. דובר צה"ל טוען שחלוקת הספר הופסקה, אבל נגד המג"ד, שהטיף לחייליו בעצם ש"הלכה שעשיו שונא לישראל" ושבקרב הישראלים יש גם "ערב רב", לא יינקטו צעדים. אלא מה.

אז זו תמונת העולם של "האנשים הערכיים" בישראל – וראוי לזכור שמילת הקוד "ערכים" מציינת, כמעט תמיד, ערכים שמרניים ושונאי השונה – וזו תפיסת המציאות שלאורה הם מנסים לנווט את ישראל. אין מה לומר, אנחנו עוברים איסלמיזציה מואצת.

(יוסי גורביץ)

יורים ובוגדים

"שוברים שתיקה" פרסמו השבוע חוברת, המכילה את עדויותיהם של כ-30 חיילים ששירתו במלחמה האחרונה בעזה. העדויות עצמן לא צריכות להפתיע: הן מאוששות את מה שידע כל מי שטרח להקשיב כבר לפני חצי שנה, כלומר שצה"ל לא ניסה אפילו להעמיד פנים שאכפת לו מחיי אדם.

פעם אחר פעם, מדווחים העדים על כך שבעצם לא היו הוראות פתיחה באש; על מדיניות של "ירי קודם, שאלות אף פעם"; על ונדליזם, ששון אלי הרג, שימוש בבני ערובה; על סרטן הרבנות הצבאית, שההפרשים בינה ובין ישראל רוזן נראים מינימליים, אם בכלל; על כך שדובר צה"ל שיקר כהרגלו (הזכויות למשפט הזה שמורות לאלוף במיל' אורי שגיא).

זה אולי לא חדש, אבל זה חשוב: צריך לראות את הפיל שמול האף.

העניין הוא שהציבור הישראלי לא רוצה.

* * * * *

מעשי הזוועה של כוחותיה המזוינים של ישראל התחילו מזמן, ופעם הם היו מושא לגאווה. למשל, שלמה בן יוסף, שהשליך רימון לעבר אוטובוס אזרחי במהלך המרד הערבי הגדול, ונתלה בשל כך, הפך לגיבור בקרב היהודים שישבו בפלסטינה, במיוחד בעיני הפלג שלו, הרוויזיוניסטים. כל כך גדולה היתה תהילתו, עד שז'בוטינסקי – שתחילה נדהם ממעשה הטרור – הוציא "פקודה רטרואקטיבית" שכביכול הפכה את בן יוסף לחייל נאמן.

סיפורו של הפלמ"ח, למשל, מתחיל בכך שיצחק שדה מורה ליגאל אלון (עוד קודם להקמת הפלמ"ח עצמו) לירות לעבר נקודת אור מרוחקת, בישוב ערבי. אלון פוגע, האור נכבה. שדה מרוצה. לימים, פלוגות הסער – סליחה, פלוגות המחץ – שלהקמתן יהיה שותף יהיו אחראיות לטיהור אתני עצום מימדים, כשאלון (לימים חביב השמאל המתון) הוא האחראי העיקרי.

על אירועי 1947-1948, מצד שני, כבר אסור היה לדבר. המסך ירד. כולם ידעו שפעם היו פה ערבים ואינם עוד, וכולם ידעו איך הם נעלמו, אבל לא דיברו על זה. מעשי הטבח שחדרו לתודעה הודחקו. האנשים שביצעו ב-1947-48' את מה שעשה הדור הקודם גילו שפתאום, הם כבר לא גיבורים. היו כמובן חריגים: אותו קיבוצניק שעליו העיד יורם קניוק שהסתובב עם אוזן כרותה של ערבי; אותו מושבניק מתל עדשים, לימים רמטכ"ל, שמרח שבוי בדבש והשליך אותו לכוורת; אבל הם כבר היו חריגים, לא גיבורים.

ודוק: לא שפשעי מלחמה נאסרו. הם עדיין בוצעו ללא הרף; פשוט לא דיברו עליהם. יחידה 101 היתה פשע מלחמה משוטט, אבל כשביצעה את מבצע קיביה – "לגרום נזק מקסימלי לאוכלוסיה ולרכוש", הורה בן גוריון לשרון – שיקר בן גוריון לכנסת וטען שהטבח בוצע על ידי "חקלאים ישראלים זועמים". רוצחי כפר קאסם נידונו לשנות מאסר, ושוחררו בלאט, כשהמדינה דואגת להם למשרות; רוצחי השבויים המצרים במלחמת סיני, באותה תקופה ממש, מעולם לא הועמדו לדין – אף שאחד מהם, תא"ל אריה בירו, התוודה עליהם 40 שנה לאחר מעשה ואמר שהטעות שלו היתה שהוא השאיר את הגופות כבולות. בירו אף לא נחקר. רפאל איתן הקפיד, כרמטכ"ל, להמתיק את עונשיהם של חיילים שהורשעו בעבירות על חוקי המלחמה.

במלחמת ההתשה, התחיל צה"ל – שאכן הותש – במדיניותו רבת השנים של הפיכת אזרחים למטרות מועדפות: משנוכח שאינו יכול לצבא המצרי העיקש, הוא הפציץ את ערי התעלה. ירי על אזרחים יהפוך למדיניות במהלך הכיבוש הארוך של דרום לבנון, במבצעים "דין וחשבון" ו-"ענבי זעם"; המטרה היתה "להפעיל לחץ על ממשלת לבנון" באמצעות ירי על האזרחים.

* * * * *

אבל, כאמור, אף שמאז 1968 התמחותו של צה"ל היא בתקיפת אזרחים, לא מדברים על כך. הישראלים לא מוכנים לשמוע על הזוועות שמתבצעות, כמעט על בסיס יומיומי, בשמם ובכספי המיסים שלהם.

התבוננות ישירה במתרחש תעלה את השאלה אם כל זה שווה בעצם. אם שווה להחזיק את ישראל כפי שהיא קיימת כיום, במחיר הזה של שליטה והתעללות באוכלוסיה כבושה, ובמקרים קיצוניים – תוך פשעי מלחמה כנגדה. האם היה שווה להקים את ישראל על גוויותיהם של אלפי חפים מפשע ונישולם של מאות אלפים. התבוננות במתרחש תאלץ את הישראלי – שאחרי הכל, תודעת השואה חלחלה כארס לגופו, וגבר במדים היורה בילד הוא גבר במדים היורה בילד, לפחות בשלב המיידי; הרציונליזציה מגיעה אחר כך – להסיק מסקנות לא נעימות על המדינה שהוא חי בה, על המתרחש מעבר לחומת ההפרדה. ולא, זה לא סבבה ושיגועים.

על כן הוא חייב לדחות את המידע. אבל כדי לדחות את המידע, הוא צריך להשמיץ את המקור. וכך הופכים מי שהיו עד לפני שבוע גיבורי ישראל, שנלחמו בעוז ברצועה – לא ממש; בפגישת "שוברים שתיקה" על בלוגרים השבוע, צוין שבאחת החטיבות נרשמו רק שתי התקלויות עם חמושים – הפכו באחת לבוגדים. הם אמרו את האמת, ולכן הם אויבי ישראל.

ומה שגרוע בכך הוא שהישראלים יודעים שאומרים להם את האמת. כולם ראו את פטריות הזרחן מעל עזה – אבל החיילים שמגלים אומץ אמיתי ומוכנים גם לומר את מה שכולם יודעים, מציגים בפנינו מראה לא סימפטית, של "עין עיוורת ולב אטום ומושחת".

"שוברי השתיקה" מעניקים שירות חיוני לחברה הישראלית. אתה רוצה לקוות שבסופו של דבר, כשיתפזר האבק ותשקע ההיסטריה, הם יזכו להערכה שלה זכו ותיקי מלחמת ויאטנם, שהסירו את מדיהם והצטרפו למתנגדי המלחמה – והכריעו את המערכה. אבל שנות דור חלפו עד שהגיבורים האמיתיים של המלחמה המיותרת ההיא זכו לקבל את שלהם, ואני מתקשה להאמין שיש סוכן ביטוח שיוציא לישראל פוליסת קיום לדור נוסף.

(יוסי גורביץ)

כיבוש נאור

חסידי הדמון יהוה מתפרעים שוב ברחובות ירושלים. הסיבה הפעם איננה איזה חניון שנבחר בקפידה לפריקת ההורמונים המתפרצים של השבאב החרדי – כך הם מכנים אותו בעצמם – אלא עוד חברה בכת השטן ע"ש הרב אליאור חן: אם החשודה שהתעללה בילדה בן השלוש והרעיבה אותו.

יש מה ללמוד מכך. התפיסה המקובלת בקרב חובשי הכיפה – חרדים ואנשי הכיפות הסרוגות כאחד – היא שהחברה החילונית רקובה, אכולת סמים, שטופת זימה, חסרת "ערכים". אבל החברה החילונית לא היתה מגינה על טיפוסים כמו "אמא טאליבן" או אליאור עצמו, שהחברה החרדית סגרה מאחוריו שורות ושחבריה בברזיל ניסו להסתיר אותו מהשלטונות, שחיפשו אותו כדי להסגירו לישראל, למען יעמוד לדין בשל פשעיו. מסתבר שאי שמירת נידה והדלקת אורות בשבת חמורים בעיני חברי הכת עשרות מונים יותר מעבירה על הצו האנושי הבסיסי ביותר: הגנה על ילדים. גם בקרב החילונים, אין צורך לומר, קיימות עבירות כאלה. ההבדל הוא שאף קהילה חילונית לא היתה מנסה להגן על העבריין ולטעון שהעמדתו לדין היא רדיפה.

נקודה נוספת היא שהחרדים דומים מאד לתושבי העיירה ספרינגפילד מה"סימפסונז": קל מאד, תמיד, לארגן מקרבם בהתרעה קצרה המון זועם. במקום לפידים וקלשונות, הם מציתים עגלות אשפה ומשליכים חיתולים. קל יותר לארגן את האינסטנט-אספסוף הזה בקיץ, כשחם, כשהיצרים בוערים, וכשהצעירים מתקשים להמשיך ולהעמיד פנים שהבלי התלמוד מעניינים אותם. הסיבה לכך, כמובן, היא שכלכלתם של הצעירים הללו היא עלינו. הם פטורים מעול הפרנסה. למעשה, בהתחשב בעובדה שהחרדים מצליחים לכופף מדי שנה את משרד החינוך ולמנוע מהם השכלה, סביר גם שחלקם הגדול לא יצליח למצוא פרנסה ראויה. המיתוס על "התלמוד המחדד את המחשבה" הוא עוד אגדה ריקה שהחרדים אוהבים לספר על עצמם, משהו שידחיק את העובדה שהם מכלים את חייהם לריק בהבלי אביי ורבא.

צריך כשרון פוליטי חריג כדי לצאת הבחור הרע בעימות עם האספסוף הזה. ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת, ניחן בו.

* * * * *

ברקת הורה הערב (ד') להפסיק את השירותים העירוניים לשכונות מאה שערים וגאולה, שם מוקד ההתפרעויות. היה לו תירוץ נאה: הוא רצה "למנוע את סיכון חייהם של עובדי העיריה". בקצרה, ברקת השית על תושבי השכונות הללו עונש קולקטיבי.

marred by flames

אין ספק שיש מקום להפסיק את הפארסה הזו, שבה חרדים שורפים שוב ושוב ציוד עירוני שמועמד לשם רווחתם ומקבלים תמורתו ציוד חלופי. יש כמה דרכים לעשות זאת. הראשונה היא אכיפת חוק הדוקה: מאות שוטרים שעומדים שם דרך קבע, צילום של הפורעים, העמדתם לדין, ותביעה אישית כנגדם, רצוי בסכום מזעזע שיגרום להם לחשוב פעם שניה ושלישית. דרך אחרת, שמתחשבת בעובדה שהחרדים הם – על פי דבריהם שלהם – עדר נטול מחשבה הנתון למרותם של "גדולי תורה", היא תביעה של אותם "גדולים" על הנזק ששילוח הרסן שלהם גורם דרך קבע. דרך שלישית, שוב תוך ציון הקהילתיות ההדוקה של החרדים, היא העלאה דרמטית של דמי הארנונה בשכונות המועדות לפגיעה, בשל העובדה שנזק קבוע נגרם שם לרכוש עירוני.

ברקת לא נקט באף אחד מאלה. הוא הכריז למעשה על מצב חירום בגאולה ומאה שערים. רק חסר היה שברקת יבקש משר הבטחון כיבוש צבאי שלהן. הצעדים האלה כבר ננקטו בירושלים, בימי האינתיפאדות: הם הופנו אז כנגד פלסטינים. כעת אותו עקרון – ענישה קולקטיבית – מופנה כלפי ה"אחר" השני של החברה הישראלית. מי שחשב שהכיבוש הישראלי יוכל להשאר מהצד השני של חומת ההפרדה, התבדה.

ברקת עושה כאן מהלך ציני על חשבונה של קהילה מבוזה – מבוזה בצדק, אמנם – בנסיון לשמור על מה שנותר משמו הטוב הפוליטי. תומכיו החילונים, שאין להם עניין רב בזכויות אדם, ודאי יצהלו. אולי הם ישכחו את ההתקפלויות שלו מול החרדים בקרית יובל, בפרשת עמודי העירוב הבלתי חוקיים, בכל הפיאסקו של חניון-נפתח-התקפלות-נסיון-כושל-לפתוח-חניון-אחר. הוא עשה שריר. הוא יצא גיבור מול הקהל שלו.

ועוד קצת מהכיבוש חצה את הקו הירוק ונכנס לישראל. יש עכשיו קהילה שמוצדק לשלול ממנה, בשל מעשיהם של חלק קטן מאנשיה, את השירותים שהיא זכאית לקבל. לא במקרה, זה מתבצע במשמרתו של ראש עיר לאומן שבלאומנים, שהביע את רצונו לשלול את זכויותיהם של הפלסטינים, ושעכשיו יזכה בוודאי בתשואות מצד המיעוט הקטן והולך של "נאורי" ירושלים.

(יוסי גורביץ)

שנאה עצמית? לא, לא ממש

בנימין נתניהו, מדווחים, חש מבודד ופרנואידי – אולי מוטב לומר, פרנואידי מהרגיל. שלושה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד עדיין אין לו לשכה מתפקדת, למרות נסיון רב בתחום הוא לא מצליח להפוך עוד אזרחים לעניים, התקשורת מחפשת אותו, העוזרים שלו קושרים נגדו, וגרוע מכל – יועציו של הנשיא אובאמה, רם עמנואל ודיוויד אקסלרוד, הם לדעתו "יהודים שונאי עצמם".

מעבר לשעשוע – "הוא חשב שנאום בר-אילן יהפוך לקריאת חובה בבתי הספר באמריקה, הבין שזו לא ממש ההנחיה של אובאמה ונכנס לתסכול", על פי מקורבו – יש כאן מבט עמוק על הפסיכולוגיה של ראש הממשלה, ושל הציבור שבחר בו. יהודים שאינם אזרחי ישראל, המנסים לקדם את מטרותיה של מולדתם על פי מיטב הבנתם (ואולי, באותה הזדמנות, גם להציל את מה שנשאר מישראל) הם "יהודים שונאי עצמם". משמע, חובתו של כל יהודי, בכל מקום, לקדם את מדיניותה הניצית ביותר של ישראל. מי שאיננו עושה כן, הרי שהוא "שונא עצמו". בקצרה, נתניהו סבור שיהודים, ודאי יהודים בכירים, צריכים לשמש גיס חמישי של ישראל בכל מקום בעולם. אני בטוח שקהילות יהודיות רבות שמחות לקרוא את דעתו של ראש הממשלה בנושא, כמו גם האנטישמיים המקומיים.

למרבה השמחה, ישראל איננו "עצמו" של איש, לא של יהודי מחו"ל ולא של תושביה. כי אם אכן שנאת מה שקורה בישראל היה מהווה מדד ל"שנאה עצמית", היינו צריכים לראות גל גדול של התאבדויות השבוע.

* * * * *

גוף חדש אחראי על רדיפת העובדים הזרים בישראל. הסנטימנט שלה דומה לזה שתיאר פעם אודן,

Came to a public meeting; the speaker got up and said:

'If we let them in, they will steal our daily bread';

He was talking of you and me, my dear, he was talking of you and me.

וכמו אז, מדובר בבולשיט מזוקק, שמסווה שנאת זרים. העובדים הזרים הנמצאים בישראל אינם גוזלים את מקום עבודתו של אף ישראלי. הם עובדים בסיעוד, חקלאות ובבניה. בתחום הראשון מעולם לא רצו הישראלים לעסוק, ובנאים וחקלאים עברים הם עניין לעבר הרחוק: הקבלנים ובעלי הלטיפונדיות התרגלו לעבודה זולה, פלסטינית או זולה. הם לא מוכנים להעסיק ישראלים. יקר מדי. ולאחר שנה, לעיתים קרובות בתנאי עבדות, הם מעדיפים להשליך את העובד לרחוב ולייבא אחר. זו הסיבה למספרם הגדול כל כך. עכשיו רוצה הרשות החדשה לגרש גם את ילדיהם.

ואם מישהו נזקק הוכחה לכך ששנאת הזרים היא המניע, הבהמה עצמה מעידה על כך. הלשכה בעכו של הרשות שלחה מייל לעובדים, בו בירכה אותם ש"תקיימו הכתוב 'וביערת הרע מקרבך'". כפי שאפשר להבין מלשון המייל, כותבו הוא חובש כיפה.

הביטוי "וביערת הרע מקרבך" מופיע מספר פעמים בספר דברים. בשתי צורות שונות בפרק יג': "וביערת הרע מקרבך" (פסוק ו') מתייחס להריגתו של "נביא שקר", שמנסה לשכנע את העם לסגוד לאלילים אחרים על פני יהוה; האחר ("ולא יוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך", שם, יב') מתייחס למצווה לבצע לינץ' ב"אחיך בן אמך, או בנך, או בתך, או אשת חיקך, או רעך אשר כנפשך", אם אחד מהנ"ל ממליץ על פולחן דווקא של דמון "אשר לא ידעת אתה ואבותיך" (בניגוד, כמובן, לתועבה שהכהן שלה ממשיך, עד היום, לפדות בכורות – מעניין למה). בהמשך הפרק, מתוארת מצוות השמדת "עיר הנידחת", היינו עיר שתושביה החליטו לתת לכוחות השוק להחליט לאיזו ישות לא סימפטית שמעבר הם מעדיפים לסגוד. כל אלה הם פסוקים מובהקים של שנאת זרים ופחד מהם. הייתי אומר שזה מפליא שעובד ציבור ישתמש בטקסט כזה לתיאור המטרה הזו, או אף שהוא יראה בעובדים הזרים "רעה" שיש "לבער" – אלמלא זכרתי שביהודים אורתודוקסים מדובר, שינקו את שנאת המין האנושי עם חלב אמם.

ובהתאם לציווי ההלכתי להתייחס לכל מקום שבו נכתב בתנ"ך "גר" כאל "גר צדק" (קרי, מתייהד), הועבר לאחרונה חוק נתעב במקומותינו, ומעתה ישראלים שיהדרו במצוות "לא תסגיר עבד אל אדוניו, אשר יינצל אליך מעם אדוניו" ויסייעו במזון, משקה או מחסה לאלו שנמלטו מעומאר אל באשיר, מובארק וברק, יהיו צפויים לעונש מאסר ארוך, כי המדינה שמתיימרת להיות מוקמת על חשבון "ספר הספרים הנצחי", לא מוכנה שהוא "עמך יישב, בקרבת מקום אשר יבחר (כך! יצ"ג), באחד בשעריך, בטוב לו." יצוין שכותב הטקסט, שהכיר היטב את נפש בהמתו, הוסיף ציווי קצר בסוף החוק ההומני עד מאד הזה: "לא תוננו!".

בקצרה, יש לישראל חוק עבדים נמלטים. חוק כזה בארה"ב דחף למלחמת האזרחים, משום שמצפונו של הצפון לא עמד לו במשימה הלא אנושית הזו. בישראל, בקושי מקוששים כמה מאות מפגינים. כמה בעלי טורים הקימו קול זעקה קצר, וזהו. ידוע, הרי, שיהודים הם רחמנים בני רחמנים – אבל הם מתמחים בעיקר ברחמים עצמיים.

(כהערת אגב, כפי שמעיד התנ"ך עצמו, פולחן אלים זרים היה מקובל אפילו במקדש יהוה במשך שנים ארוכות, ותשובת הגולים לירמיהו – "עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו: לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים, כאשר עשינו אנחנו ואבותינו, מלכינו ושרינו, בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ונשבע לחם, ונהיה טובים, ורעה לא ראינו; ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים, חסרנו כל, ובחרב וברעב תמנו" – מעידה שכבר אז היו יהודים עם שכל, שלא קנו את הבולשיט של כהני יהוה. חבל שאין לנו טקסט ישיר שלהם, ואנו נאלצים להסתפק בזה של אויביהם).

* * * * *

בישראל יש הרבה מאד דיבורים כנגד "משתמטים" למיניהם, והצבא הוא בהמה קדושה, שאין בלתה. צעיר כי ישתטה ויאמר שהוא מעדיף את הגיטרה על המקלע, יהפוך תוך שניות לאויב הציבור שבחר בו אך לפני זמן קצר לאליל, ויאבד את האלבום שהובטח לו בחוזה.

אבל אם יקום רב עוטה גלימה, ויקרא לחיילים לסרב פקודה – שקט, דממה. זה מה שקרה השבוע, והציווי הקדוש הושמע מפי הטרוריסט המורשע מרדכי אליהו. הלז לא קרא לחיילים לסרב פקודה לירות על אזרחים, או לסרב להפגיז אזורים מיושבים באנשים שפעם נהגו לומר שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו; הוא לא קרא להם, חלילה, לסרב לשמור על התנחלויות, כל אחת ואחת מהן פשע מלחמה, שקיימת על גזל, חרב ודמע; לא, לא.

העילה לסירוב הפקודה של נביא השקר ("היה לא תהיה") היתה אחרת לגמרי: הוא הורה לחיילים לסרב פקודה ולא להקשיב לאשה שרה. למעשה, הוא גם קרץ להם ואמר שאסור להם גם להקשיב לקצינות שנותנות פקודה: "אסור לשמוע גם נאום של אשה, אם היא מדברת בתנועות ידיים".

כלומר, על פי אליהו (שחנפיו מתארים אותו כ"רב של הציונות הדתית", ומנפנפים בעובדה ששימש כרב ראשי כאסמכתא הלכתית, מה שהתפקיד הזה מעולם לא היווה), נשים הן בעצם סוקובי, היינו דמון מפתה שמטרתו לגזול את "נוזלי הגוף החיוניים" של הגברים. פחדיהם של גברים מקולן של נשים שרות מוכר לנו עוד מימי הסירנות של אודיסאוס, ומשירה של לורליי זהובת השיער; מסתבר שאליבא דאליהו, די בקולה של אשה ישראלית (כזו המדברת בתנועות ידיים) כדי לממש את האסון.

זו המיזוגניה בלבוש תיאולוגיה שמוכר לנו אליהו. העיתוי איננו מקרי, הוא אף פעם לא מקרי: חיילים דתיים כבר סירבו, דווח השבוע, לשבת ברכב אחד עם אשה – אף שהרבנות הצבאית אישרה זאת. עתה מטה אליהו את כל כובד משקלו כדי לשבור את צה"ל ולהפוך אותו למיליציה של חובשי כיפה, שלנשים אין בה מקום.

לזכותו של אליהו ייאמר שהוא עקבי: הוא ישב בכלא, כאמור, מטעם מחתרת חרדית שניסתה, בין השאר, למנוע את גיוס הנשים. ודוק: לא בנשים חרדיות מדובר – הללו היו פטורות מלכתחילה – אלא את גיוסן של הנשים החילוניות. למה? לא מחשש לתומתן – משאינן שומרות נידה הן נחשבות ממילא לשוות ערך לזונות – אלא מחשש לאדנותן. שנאת הנשים באגדה היהודית מתחילה בלילית, אשתו הראשונה של אדם, שגורשה מגן העדן משום שהתעקשה לקיים יחסי מין כשהיא מעליו. המערכה שמנהלים אליהו ודומיו היא המערכה לשימור מעמדו הדומיננטי של הזכר היהודי. פאטריארכיה, בלעז.

(ועדיין יש שוטים, שעישנו יותר מדי רלטיוויזם, שחושבים שפגיעה בזכותו של הגברבר חובש הכיפה להפגין את אדנותו היא "פגיעה בחופש הדת" שלו. אלה אותם אנשים שמסבירים לנו שרעלה היא אמצעי לשימור כבוד האשה ושהטלת מום באברי המין של נשים – בעקבות הטלת המום הטקסית היהודית, היא מכונה "מילת נשים" – היא מנהג תרבותי שאסור לנו להתערב בו. הרלטיוויזם הזה, באורח משונה, תמיד מאמץ את נקודת מבטו של המדכא – ממסד גברי כלשהו – על חשבון המדוכא. (הרלטיוויסט, אגב, נוטה להתהדר בכך שהוא "איש זכויות אדם" – בשעה שהוא ממלמל ששיח הזכויות הוא בעצם שיח מערבי, בלתי אוניברסלי מטבעו, ועל כן דכאני כאשר הוא מופנה אל תרבויות העולם האחרות.)

המערכה הזו איננה מקרית. יש לה צד פוליטי ברור. לפני חמש שנים, חיילים עם דרישות כאלה היו מיעוט מובהק, אם בכלל היו. אחרי ההתנתקות, החל פלג של "מהפכנים אמוניים" – בהנהגתם, בין השאר, של ישראל רוזן ואליקים לבנון – לדבר על השתלטות של קבוצות מאנשיהם על צמתי כוח בישראל. הם עסוקים לא רק במלחמה בצה"ל, אלא גם בהפניית הציבור שלהם ימינה ולמטה, אל החרד"ליות. המאבק על דחיקת הנשים בחזרה למטבח, לעזרת הנשים ולטיפול בילדים הוא קריטי – כי היחס אליהן הוא המבדיל בין חברה מודרנית לחברה פרה-מודרנית. הציבור הדתי-לאומי, ובמיוחד נשותיו, תוסס ופילוג שישלח חלקים ממנו אל זרועות הקונסרבטיבים והרפורמים סביר למדי. כנגד הסכנה הזו, מעלים הרבנים את הפסיקות הארכאיות ביותר – ראו לבנון על "נשים פסולות לעדות" – ומציבים דווקא אותן בחזית המאבק.

אליהו מתחבר לכנופיה הזו מתוך הצורך שלו להסיר מעל עצמו את אות הקין של נביא שקר, תוצאת הרגע הנמהר ההוא בימי ההתנתקות, כשהמתנחלים חשבו שהם ניצבים מול ראש ממשלה רגיל ולא מול אריאל שרון. וכפי שמסתבר, יש לכנופיה הזו חיילים בצה"ל, מספיק כדי לכופף אותו. ומאחר והרבנים המתונים תמיד מיישרים קו עם הקיצונים, ומאחר וכל הלכה בת שנה ורבע היא "הלכה למשה מסיני", נמצא שתוך זמן קצר יהיו רבנים שיטענו שההלכה "תמיד" אסרה שירות עם חיילות.

ואנחנו, בלשונו של מנקן, "מאמינים שאדם הנלחם באמונה תפלה צריך להיות מנומס מאד כלפיה. זו," הוא אומר, "חוששני, שטות; הדרך להיאבק באמונה תפלה איננו נימוס, אלא לתקוף אותה במלוא הכוח, להניס אותה, להטיל בה מום, ולהפוך אותה לבזויה ונלעגת לנצח. ואם, במקרה, היא יקרה לליבם של אנשים שצריכים היו לדעת יותר? אז יש להוקיע את ערוות טיפשותם לאור השמש, שם תוצג בכל כיעורה עד שינוסו ממנה, מסתירים את ראשיהם בבושה".

וכן, אם מאלצים אותנו החרד"לים לבחור בין כפיפות לדיניהם לדחיקתם מכל תפקיד ציבורי – שהרי אינם יכולים לכהן בו, מתוקף שנאת הנשים והאדם שלהם – ראוי שנדחק אותם מחיינו הציבוריים ונקבע שמי שאינו מקבל עליו את שוויון האדם לא יוכל לשרת בשום תפקיד ציבורי, בכלל זה בצבא; נאמנותם לגורם עוין ידועה.

הרפובליקה הצרפתית כבר היתה בסכנה דומה, בעת פרשת דרייפוס; קצינים קתולים אדוקים קשרו אז כנגד הרפובליקה; ומששרדה הרפובליקה את המשבר, וזיכתה את הזכאי למרות איומי הצבא, היא טיהרה את שורותיו ואת שורות הפקידות מכל אותם האנשים שלא יכלו לשאת את המחשבה שהיא התכוונה ברצינות כשדיברה על שוויון. המפלצת נסוגה אחורה, לשנות דור, ולא קמה אלא בסיועו של כובש זר.

אנחנו מגיעים לרגע דרייפוס שכזה, רגע שבו יצטרכו חובשי הכיפות לבחור האם לנו הם או לצרינו. הבעיה, כמובן, שישראל מעולם לא היתה שוויונית, מעולם אף לא התיימרה לשוויון, ורוב אזרחיה מקבלים את דעות הבסיס של החרד"לים – עליונות הזכר היהודי על יתר הבריאה – כמובן מאליו. בהחלט יתכן שברגע משבר כזה, הרפובליקה הישראלית היא שתקרוס.

והשנאה שתופנה אליה ואל מחריביה לא תהיה שנאה-עצמית. היא תהיה השנאה שהרוויחו ביושר אנשי "משמרות המהפכה" המקומיים.

(יוסי גורביץ)

עוד זה מדבר וזה בא: ארבע הערות על קריסה

הדממה: ביום שלישי שעבר השתלט חיל הים על ספינה לא חמושה, Spirit of Humanity שמה, שהובילה אספקה לרצועת עזה. על הספינה היו כ-20 פעילים פרו פלסטיניים, ביניהם שניים בעלי חשיבות: חברת הקונגרס האמריקני לשעבר סינת'יה מק'קיני, ששוחררה אמש (א'), וכלת פרס נובל לשנת 1977, האירית מאלרי קוריגאן-מגווייאר (Máiread Corrigan-Maguire – אני מקווה שתיעתקתי את השם נכון, הגיילית שלי חלודה). למיטב הבנתי, קוריגאן-מאגווייאר עדיין עצורה בישראל.

העצורים שעדיין מוחזקים בישראל נמצאים בה משום שסירבו להודות בחדירה בלתי חוקית לישראל, מה שהיה מוביל לגירושם המהיר. הם טוענים, טענה שדובר צה"ל לא התמודד עמה, שחיל הים השתלט על הספינה כשהיתה במים בינלאומיים, פעולה בעייתית מאד מבחינה חוקית כשמדובר בספינה לא חמושה.

אם למישהו במערכת הבטחון היה שכל, הפעילים הללו לא היו נעצרים כלל. הספינה היתה מיורטת במים הטריטוריאליים של רצועת עזה ומקבלת הוראה להסתובב, באיום נשק אם יש צורך בכך. עכשיו ישראל מצטיירת בעולם – בצדק מוחלט – כמדינה שעוצרת חתני פרס נובל שבאים לחלק מזון ועפרונות צביעה לילדי עזה.

ומילא טפשותה של מערכת הבטחון; לחוכמה העילאית של אהוד ברק ולמצב שבו הצבא הוא הבורר היחיד בשאלות של יחסי חוץ כבר התרגלנו. התקשורת הישראלית לא דיווחה על מעצרה של קוריגאן-מאגווייאר. יש כלת פרס נובל בכלא ישראלי, וזה לא אייטם. זה לא ראוי לדיווח. אפילו במסגרת ההתבכיינות הרגילה של גדעון לוי, שמתייחס לפרשת הספינה, היא איננה מוזכרת. הארץ, אחד העיתונים הבודדים שהמשיך לדווח – בקצרה – על הפרשה, עשה זאת במקרה אחד תוך ציון ביקורם של בכירים מבחריין בישראל. הם באו כדי לחלץ חמישה מאזרחיהם.

מבחינת התקשורת הישראלית – מהציבור הישראלי, אם יש כזה, אי אפשר לצפות להרבה – הסיפור הזה לא קיים. מעניין איך זה קרה.

הנקמה: לפני כשבועיים, התפוצצה פרשת הדיין משה דרורי, שמשמש בטעות כשופט מחוזי עם שאיפות לעליון. כזכור, אנס דרורי פקידה ממוצא אתיופי, שנדרסה במכוון על ידי אברך מקושר היטב עם שאיפות להיות דיין לקבל את התנצלותו של הלז – ואז פסק שמאחר והוא התנצל, הרי שעל פי פוסק מצרי מהמאה ה-12, אין צורך להרשיע או להעניש את האברך. מעבר להסתמכות על חוקים שלא התקבלו במדינת ישראל,

דרורי הסתבך עוד בפטרונות על גבול הגזענות, כשטען שעצם העובדה שהאזרחית הנדרסת זכתה לאוזן קשבת מצידו – לא לדין צדק, חלילה, בואו לא נסחף, עדיין מדובר בחמת מלאה צואה, ועוד ממוצא אפריקני – מהווה מבחינתה של הנדרסת הגשמה עצמית עילאית. הפרסום העלה את המינוי המיועד של דרורי על מוקש.

הנקמה היתה מהירה. הבוקר (ב') פרסמה רשת ב' ידיעה, על פיה "בוטל במפתיע" גיורה של המתלוננת על ידי בתי הדין הרבניים. כך ייעשה למכשפה בפוטנציה, צאצאית חם, שהעזה לפגוע בקידומם של גברים יהודים כשרים.

בשאר התקשורת נשמרה שתיקה. במקום נורמלי זו היתה עילה לחקירה פלילית, אם לא לוועדת חקירה, אבל אנחנו מתרגלים במהירות לחיות בתיאוקרטיה.

בין קודש וחול: קבוצה של חיילים דתיים איימו בסירוב פקודה, אם ייאלצו לנסוע בג'יפ האמר שנוהגת בו חיילת. במקום לשלוח את החיילים במהירות למחבוש, המשיך צה"ל להשפיל את חיילותיו: נערכה התייעצות עם הרבנות, ובסופה הכתים צה"ל שוב את החיילות כמפתות, מדיחות וטמאות, ואישר שבמקום חייל ונהגת, יהיו בג'יפ שני חיילים ונהגת.

יצוין שעל פי הנחיותיה של הרבנות הצבאית עצמה, אין מניעה לנסיעה של חייל וחיילת בג'יפ. אבל צה"ל כבר התרגל לשמש כמיליציה של חובשי הכיפות. חובשי הכיפות הסרוגות מצייצים בעלבון בכל פעם שמאשימים אותם בקנאות, ומפריחים הבלים על היותם גשר בין המסורת ובין המודרנה. אבל, כפי שאפשר לראות, הם נוהגים בנשים בדיוק כפי שנוהגים החרדים שדורשים הפרדה באוטובוסים. ובשני המקרים, התירוץ של "צניעות" מסתיר את הרצון לאדנות. ואנחנו נכנעים.

טשטוש גבולות: נתחיל מהגילוי הנאות. אני מספק שירותי פרילאנס לכלכליסט, ובין השאר כותב שם טור יומי. עם זאת, אני לא מועסק על ידי כלכליסט ואין לי טינה מיוחדת לדה מארקר (למירב ארלוזרוב כן, אבל זה עניין אחר).

ומה שדה מארקר עושים בזמן האחרון הוא חרפה עיתונאית. הם לוקחים איזו סדרה טלוויזיונית בשם "המסודרים", מגיעים איתה לאיזה הסכם שת"פ פרסומי הדדי – ואז מפרסמים קטעים ממנה כאילו היו ידיעה חדשותית אמיתית. והבולשיט הבידורי הזול הזה זוכה להפניה מהעמוד הראשי של "הארץ", כאילו אכן היה חדשות.

זו הזניה של מושג העיתונאות ומושג החדשות. וכש"הארץ" עושה את זה, במיוחד בתקופה הנוכחית, הבלתי יציבה, הוא כורת את הענף שעליו הוא יושב: הוא מטשטש במודע בין אמת ובדיון, מוכר בידור במסווה חדשותי. קשה מאד להאמין שלא מבינים את זה שם.

(יוסי גורביץ)

משתחרר מעוגניו

לפני כשבוע, בעט בג"צ מכל המדרגות את הפרקליטות הצבאית, לאחר שזו ניסתה לטעון שסעיף האישום הראוי לקצין שהורה – במקרה הטוב – על דימוי הוצאה להורג של עציר כפות הוא "התנהגות שאיננה הולמת קצין".

"מקורביו" (רשמית, לקצינים בשירות פעיל אסור להתראיין, אז מסתבר שלכולם יש "מקורבים") של הקצין האמור, סא"ל עמרי בורברג, ייבבו מרה על ההחלטה, וטענו שמדובר בקצין "ערכי". לראיה, הם אמרו, הוא חילץ פצועים וגופות תחת אש. מותר להתקטנן ולשאול מה "ערכי" בחילוץ בשר נרקב תחת אש, תוך סיכון חיי אדם, אבל בישראל הנקרופילית כנראה שהשאלה הזו לא תובן.

הבעיה של "המקורבים", אם אכן יש כאלה, בסיסית יותר: בלבול בסיסי. אומץ לב הוא אכן אחת המידות הטובות; אומץ לב הוא הנחותה שבהן. הלוחם האמיץ שהוא בו זמנית פושע מלחמה מתעלל הוא תופעה מוכרת, שימיה כימי אכילס. הרומאים, כל עוד שהצליחו לשלוט בצבאם ולא הוא בהם, הקפידו להעמיד את המשמעת מעל האומץ; על פי האגדה, משהורה הקונסול טיטוס מאניליוס טורקוואטוס על איסור על דו קרבות עם חיילי האויב, ומשהפר בנו שלו, שנשא אותו שם את הפקודה, ניצח לעיני החיילים והעלה משמעותית את המוראל שלהם, ציווה אביו להוציאו להורג בשל הפרת המשמעת.

אומץ לב, או מאצ'ואיזם, קיים בכל בריון שכונתי, והיא תכונה זולה ביחס, שניתנת לרכישה באמצעות הכמות הנכונה של אלכוהול. בפני עצמו, אומץ איננו בהכרח "ערכי" יותר מזהירות; המרכיב ה"ערכי" הוא השימוש שנעשה באומץ הלב, מטרתו, לא הוא-עצמו. ודוק: אומץ הלב של בורברג מוגבל למצבי קרב בלבד. כשהסתבך, מיהר לטפול את האחריות – כמקובל בקרב פחדני הקצונה הבכירה; ראו פרשת אל"מ משה תמיר – על החפ"ש הזמין ביותר, שותפו לדבר עבירה החייל ל'.

גם קצינים בכירים בצה"ל הביעו תרעומת, ואמרו שמעתה יצמצמו את שיתוף הפעולה שלהם עם ארגוני זכויות אדם, שלדבריהם מנהלים "מסע ציד" נגד קצינים שמרשים לעצמם לבצע פשעי מלחמה. אם צה"ל היה צבא נורמלי, קציניו הבכירים היו מבינים שניהול מסע הציד הזה היה חלק מתפקידו-שלו, כי ההבדל בין צבא ובין כנופיה חמושה בנוסח הצבא הרוסי הוא בדיוק זה: משמעת פלדה והענשת פשעי מלחמה.

זה, כידוע, לא המצב, ושר בטחוננו האמיץ, אהוד "ברח" ברק, כבר עדכן את הערכתו לגבי צה"ל: אין לומר עוד "הצבא המוסרי ביותר בעולם" – הזכויות שמורות לאושיה ערכית אחרת, שאול "חסר חוליות" מופז – אלא "אחד הצבאות המוסריים ביותר בעולם". מי אמר שהמערכת הצבאית לא מתעדכנת?

* * * * *

ובינתיים, מתבצעת לה בשקט הפיכה ערכית בצה"ל. בשבוע שעבר, אושר מינויו של קצין המילואים שגב לב-רן למ"פ בחטיבת המילואים ירושלים. לב רן, מתנחל, מעל בתפקידו בעת פינוי מאחזונצ'יק לפני כשנה, שימש כסוכן כפול של האנשים שכנגדם פעלה היחידה שלו, ועדכן אותם על פעולותיה. הוא הודה על כך בגלוי בשיחה בגדודו, ואף התרברב על כך בפגישה עם כתב "ידיעות אחרונות".

שכרה של הבגידה הזו היה, כאמור, קידום. דובר צה"ל אף מסר, בתגובה לאקונית, ש"נמצא שלב רן פעל כשורה". המסר – עוד צעד בדרך מצבא של מדינה עצמאית לצבא-מתנחלים – הובהר. ראוי להרהר מה יהיו, למשל, שיקולי הקידום של המ"פ הטרי; האם יעדיף לתפקידי מ"מ, למשל, קצינים שחולקים את משנתו הערכית, כאלה שבסירובם לא יאפשרו עוד להפעיל את הפלוגה למשימות של פינוי פולשים יהודים.

בינתיים, הצליח תא"ל אביחי רונצקי – האמאם הגדול של צה"ל – לייצר עוד שערוריה. רונצקי מורגל בהן עוד מהתקופה שבה פסק שמעיקר הדין, אסור להעניק טיפול רפואי לשבוי אויב ויש להניח לו למות.

גם הפעם, רונצקי אמר את האמת ההלכתית המחודדת: מלכתחילה, אסור לנשים לשרת בצה"ל. בטוב הטעם הרגיל, הוא אמר את הדברים בכנס של חיילות דתיות. המשמעות היא ברורה: אתן המרתן את צו הרבנים, אבל אנחנו נטפל בכן למרות זאת.

חשוב להדגיש: האיסור איננו על שירותן של נשים דתיות בפרט, כפי שהוצג הנושא בטעות, אלא איסור על שירות נשים בכלל; אלו מהן שהן דתיות פשוט חשופות יותר להשפעתם וליכולת ההיזק של הרבנים.

כל הרבנים הראשיים לצה"ל סברו כך – זו עמדת ההלכה היהודית – אבל היה להם מספיק שכל לסתום את הפה. רונצקי, שמפגין קצת יותר אומץ מבורברג ומוכן לסכן את המשרה שלו, אמר זאת בפומבי.

הבעיה איננה רק בכך שרב צבאי קורא לנשים שלא להתגייס – אם כי זו הבעיה שרוב התקשורת התמקדה בה – אלא בכך שבהצהרותיו, רונצקי מיישר קו עם הקיצונים שבחיילים הדתיים. לאחרונה, הודיעה לשכת הרמטכ"ל שחיילים דתיים לא רשאים לנטוש הופעה בשל העובדה שיש בה נשים שרות; זו הופכת להיות בעיה. חיילים דתיים אחרים סירבו להשתתף בקורס שנוהל על ידי מפקדת.

זה לא רק נושא ה'צניעות', שאליו ניסה רונצקי להסיט את הדיון. חיילות על פודיום לא מהוות כל סכנה לתומתו של החייל הדתי. כך גם נשים ששרות על במה. הבעיה היא עם נוכחותה של אשה במרחב הציבורי, ובמיוחד במקרה של פיקוד; המצב שבו אשה מפקדת על גבר הוא, מבחינת ההלכה, בלתי אפשרי.

רונצקי ושאר החיילים מצוות הסוס הטרויאני לא מגלים אומץ סתם כך; הם יודעים שדבר לא יקרה להם, שאיש לא ידיח אותם על המאמץ הבלתי פוסק שלהם להפוך את צה"ל לסניף של ישיבת הסדר. הם רואים כבר את הישורת האחרונה. קיר הברזל, שאמור היה להבהיר שכל נסיון להשליט בישראל את ההלכה ייענש בחומרה, קורס חלק אחר חלק. וכשיצטרכו טיפוסים כמו בורברג הכשר "ערכי" למעשיהם, הם אלה שיספקו אותו. ואולי זה ההסבר לחיבוק הזה של החרד"לניקים והמתנחבלים מצד צה"ל: מהם הוא תמיד יכול לשמוע שהוא מוסרי. אפילו מוסרי מדי.

והספינה שטה.

(שבתי).

(יוסי גורביץ)