בוש הולם אותו: במובנים מסויימים, כלל לא מפתיע שביקורו הממלכתי האחרון של לולמרט נערך דווקא אצל בוש. שניהם מנהיגים שאיבדו במהירות את אמון הציבור (במהלך מלחמת לבנון התבדח בוש וביקש מלולמרט שישאיל לו כמה אחוזי תמיכה; זה לא חזר על עצמו), ואת שניהם רוצים אזרחיהם לראות כמה שיותר רחוק ממרכז הכוח, ללא הועיל. ביום ראשון שעבר קרא תומאס פרידמן בניו יורק טיימס בבוש להעביר למעשה את השלטון לידי ברק אובאמה, עוד קודם להשבעה בינואר; עמוד המערכת יצא ביום שישי בקריאה דומה ללולמרט.
בבדיחה הידועה ההיא של ווינסטון צ'רצ'יל, מכונית ריקה עצרה מול דאונינג סטריט 10, וראש הממשלה (קלמנט אטלי) יצא מתוכה. לולמרט יהיה, לאסוננו, ראש ממשלה עד אפריל, ונראה שהעיסוק העיקרי שלו הוא פגיעה בכל הסובב אותו. הוא מסרב לצאת לחופשה – יש לכך תקדים, מצבו של רבין בסוף ממשלתו הראשונה – והוא משאיר את ישראל למעשה ללא הנהגה עד לאחר הבחירות. אנחנו נמצאים במשבר כלכלי עצום, שהאוצר מסרב להכיר בו, ומול התלקחות אפשרית ברצועת עזה, שעשויה לגרור התלקחות אזורית – ויש לנו ראש ממשלה, שמתוך ילדותיות מעדיף לעלות על הגג ולנגן "נא נא נא נא נא" בכינור.
צריך לזכור גם את זה ללולמרט, לכשתבוא שעת הקאמבק שלו. והרי ברור שהיא תבוא: אם בנימין נתניהו העז, אם אהוד ברק לא מצמץ, גם תורו יבוא. כתריאליבקה הקטנה והדוחה: מי שצפה במאורעות מומבאי דרך עין-הנמלה של התקשורת הישראלית, ולא הקיא מגועל, כנראה שהוא איש תקשורת או בעל קיבת-ברזל מסיבה אחרת. ההתחלה היתה מנומנמת: פיגוע הטרור הגדול ביותר בשבע השנים האחרונות לא עורר התלהבות או עניין. ואז התברר שיש יהודים שמוחזקים כבני ערובה, ביניהם מיסיונר של חב"ד. הופה! יש זווית יהודית! עזבו אתכם ממאה ויותר הרוגים, ממאות פצועים, מהפצע הפעור בגופה של הודו עצמה, מהאפשרות של מלחמת אזרחים (עוד אחת) בין הינדים ומוסלמים, מהאפשרות של (עוד) מלחמה בין הודו לפקיסטן, מההשערה שמטרת התקיפה היא להנחית מכה קשה דווקא על הכלכלה ההודית – יש זווית יהודית, את מי מעניינים כל הערלים האלה?
ומיד, מאחר וכלי התקשורת שלנו עמוסים באנשי בטחון שהצליחו להפלט מהמערכת הבטחונית הלא-מי-יודע-מה-בררנית שלנו, מיד התחילו נחרות הבוז כלפי הטיפול הלא מקצועי של ההודים במשבר. פרשנים השוו בהנאה את ביצועי הצבא ההודי עם אלה של סיירת מטכ"ל – תוך שהם מתרפקים על אנטבה וסבנה, ומעדיפים לשכוח את מעלות, שבה הסתער עלוב-הפיקוד-לעתיד עמירם לוין על הקומה הלא נכונה ואיפשר למחבלים לטבוח בעשרות ילדים (מה שלא פגע בקידומו), ואת הטבח בפיגוע כביש החוף. היהודים הגאים זחלו מתחת לסלעים שלהם והתחילו לקונן על כך שהודו לא מוותרת על ריבונותה ולא מתירה לכוחות ישראלים לפעול בשטחה – כאילו מי מהם היה מוכן לקבל כוח קומנדו הודי על אדמת ישראל, אם איזה ג'יהאדיסטי פלסטיני היה לוקח בטעות כמה עובדים זרים הודים כבני ערובה.
בקיצור, הגועל נפש הקבוע. יש צונאמי ומאה אלף איש טובעים? מיד נברר מה מצב שני המטיילים הישראלים באזור. קבוע, אבל מגעיל כל פעם מחדש.
(והערה אחת על הנושא עצמו: הודו היתה תחת התקפות מוסלמיות מאז המאה השמינית. לפני כשבוע, בשקט, התהפך הגלגל. הצי ההודי הטביע ספינת פיראטים סומאלית – איסלם ופיראטיות תמיד הלכו יד ביד – במימי קרן אפריקה, וקיבל אישור מהאו"ם לבצע פשיטות כנגד הפיראטים גם במימי סומאליה עצמה. הרחבת המלחמה הזו, והעובדה שההינדים עובדי האלילים הצליחו לחצות את הים ולפגוע באפריקה המוסלמית, בהחלט עשויה לספק רוח גבית לרגשי הנחיתות המוצדקים לחלוטין שהם הדלק של הג'יהאד העולמי. לא בטוח שזה רעיון טוב כל כך. אי אפשר פשוט להטביע את הפיראטים האלה מהאוויר?).
שפל חדש: גלעד ארדן, שבדרך כלל עולה לכותרות מתוקף תפקידו – החיובי למדי – כשפן האנרג'ייזר של הכנסת לענייני הגנת הצרכן, הצליח לארגן לעצמו כותרת חריגה: הוא הציע להציב אסירים פלסטינים בעוטף עזה, כדי להפוך אותם לבני ערובה כנגד התקפת קסאמים.
הייתי רוצה להאמין שהרעיון הזה נובע מהפריימריז המתקרבים בליכוד, אבל אני לא בטוח שאפילו זה עשוי להיחשב לתירוץ קביל לרעיון עוועים מהסוג ששפך עלינו ארדן. יש לציין, למרבה הצער, שארדן מכיר היטב את נפש בהמותיו, ושאם זה הפתרון שהוא מציע – זה כנראה הפתרון שהם רוצים לשמוע. אחרי הכל, יש בזה הגיון – אם צה"ל הפעיל את "נוהל שכן", שבמסגרתו סוכנו חייהם של אזרחים פלסטינים במקום אלה של החיילים, ואם בג"צ נדרש לשנים ארוכות כדי לומר במפורש שהחוק הבינלאומי אוסר זאת, אז למה לא להשתמש באסירים פלסטיניים כמגנים חיים?
המהפכה הטורפת את בניה: מדוע הבאנו לכאן את יהודי אתיופיה – רק לאלוהי הציונות פתרונים, ועוד פחות מכך ברור מדוע אנחנו ממשיכים להעלות אותם. עשרים ושבע השנים האחרונות כבר הוכיחו שקליטתם, להוציא במספר מקרים מועט של יוצאי דופן, היא כשלון מהדהד. אבל אנחנו ממשיכים, מתוך אינרציה ציונית ומתוך דחף דמוגרפי, להביא לישראל אנשים שתועלתם לה תהיה מועטה וככל הנראה מועטה מהסיוע שיקבלו, שיסבלו מגזענותה הממארת של האוכלוסיה הישראלית, ושיהיו נתונים לשרירותה של הרבנות.
ישראל יכלה – ולדעתי מוטב היה אילו עשתה כן – לומר שרווחתם של יהודים אתיופים היא בעייתה של אתיופיה, לא של ישראל; אבל משעה שהובאו לפה, יש לישראל חובות כלפיהם. ואת החובות האלה היא מזניחה בעקביות. הייתי ביום חמישי, יחד עם ידיד, במאהל מחאה של מהגרים מגונדאר שהוקם במגרש החניה של בנק ישראל. היה קר, ורוב האנשים במקום – רובם ילדים – לא היו לבושים כיאות. פעילים הומניטריים מחו"ל הסתובבו ביניהם, חילקו מזון וביגוד, וניסו להעלות את המוראל באמצעות שירה וניגון. עוברים ושבים – שהיה להם מראה כללי של בעלי תואר שני בכלכלה – ניסו להתחמק מהאנשים המציקים האלה ולהעמיד פנים שהם לא שם.
המראות, סליחה על הביטוי השחוק, היו קשים. במיוחד אלה של הילדים. אתמול (שישי) חזרו המהגרים למרכז הקליטה שלהם, לאחר שוועדה של הכנסת דנה בנושא. עיקר טענותיהם הם שבתי הספר שלהם מרוחקים, שאין להם גישה לדברים בסיסיים כמו מכולת, שהם סובלים מזלזול מצד הפקידות – ושמשום שטרם סיימו את גיורם, נאסר עליהם לעבוד. נקווה שזה ישתפר. לא הייתי מהמר על זה; ההיסטוריה אומרת אחרת, היא אומרת שהם הובאו לפה כדי שיהיו בשר תותחים ושמן על גלגלי המהפכה הציונית, ללא כל התחשבות ברצונם שלהם, בתקוותיהם שלהם.
מנהלתי קצר: לאחר זמן ארוך שבו קירטע הבלוג עם כמה הפניות לא מתפקדות – "ארכיון", "קשר", ו"אודות" – בוצע רענון. שתיים מן ההפניות נמחקו, ולשלישית – "אודות" – נוצק תוכן. כמו כן, מתקבל הרושם שהבעיות עם הכתיבה באנגלית הסתיימו. על הסיוע הטכני בכל אלה אני רוצה להודות לאיתמר שאלתיאל.
החדשות הטובות הן שהשמאנים הראשיים של ישראל – ההוא מההטרדה המינית והשוחד וההוא מהחטיפה והתקיפה – התעדכנו. אתמול הם נפנו מעיסוקיהם הרגילים, היינו מלמול מילות השבעה כלפי שמיא וציפיה לקבלת גשם בתמורה, וקראו לציבור לצאת ליום צווחה ותפלות למען תשוב בה הבורסה מחולייה.
המוח היהודי אולי ממציא פטנטים, אבל התזמון שלו לא מה שהיה: במקרה הזה פסיכים אחרים – נוצרים פונדמנטליסטים בני כת השפע – הקדימו את השמאנים, וערכו תפילת תחנונים למרגלות הפר הזועם שבוול סטריט, כנראה בתקווה שהמטוסים הרחוקים יחזרו וישיבו את האוצרות. אנשים מרושעים, וכמסתבר בעלי יותר תודעה תנ"כית, העירו שיש דמיון מסוים בין התפילה הזו ובין הסגידה לעגל הזהב.
אבל מה לנו כי נשחק להבליהם של פראי היכל שלמה ושל נבערי כתות השפע? הנה גם בתוכנו, בהיכל הרציונליות, רוחשת האמונה התפלה. שלשום ראיין דה מארקר את ה"ה שוקי אורן, בעוונותינו החשב הכללי של משרד האוצר, וכשניסה הלה להסביר למה, בעצם, דחף האוצר בכוח את קרנות הפנסיה וקופות הגמל אל הרולטה המכונה בורסה, אירע לו דבר מביך. במקום להסוות, כמקובל, את משמעות דבריו במלל רב וחסר משמעות, נפלטה לו האמת. אורן אמר ש"ההחלטה שהפנסיה תהיה בשוק ההון ובבורסה לא היתה מוטעית. נהגנו כמו בכל מקום אחר בעולם. לא ניתן לייבש את שוק ההון". [ההדגשה שלי – יצ"ג]
כלומר, העובדה שמספרים גדולים של עובדים, רבים מהם מבוגרים, איבדו את הפנסיה שלהם איננה טעות; כלומר, העובדה שמה שהיה ערוץ חסכון שמרני וזהיר עד שאורן וחבריו דחפו אותו לבור התפוגג – זה בסדר, כך צריך היה להיות. כי…
וכאן אורן גולש למיסטיקה. מה המשמעות של "לא ניתן לייבש את שוק ההון"? יתר על כן, אורן גולש למינות. האורתודוקסיה הפרידמנית גורסת שקיימת "יד נעלמה", שמכווינה את השוק. אם אין די השקעות בשוק ההון, זו איננה סטיה; זה המצב אליו שואף השוק. הוא חש שהוא רווי מדי, שיש בו יותר מדי כסף, שהוא גדול מדי על המדינה שאליה הוא שייך. באו אורן וחבר מרעיו, ואמרו: לא. השוק, הפר, זקוק לכסף. ריחו איננו עולה בנחיריו. הפר שלנו חולה. הבה נעקם, אם כן, את היד הנעלמה – ונשקה שוב את הפר מן הירוק הירוק הזה.
ובשם שתי תפיסות מיסטיות – שיש דבר כזה, "שוק ההון", ושהוא עמד בסכנת התייבשות – העלו אורן וחבר כוהניו למולך את הפנסיות של עשרות אלפי ישראלים. כמקובל באוצר, הדבר לא נעשה תוך התייעצות עם הציבור אלא באלימות, בגסות, בצווחנות שאומרת שמי שלא מקבל את הדוקטרינה החדשה הוא סוציאליסט שבחלומותיו הרטובים רוצה לחזור לאלבניה. בשל המחסור הפושע בחינוך כלכלי בישראל, רוב החוסכים כלל לא הבינו מה קרה; האוצר לא רצה שיבינו. אילו הבינו, אפשר מאד שהיו מתנגדים.
וגם כעת, בעוד הפר מחרחר את נשימותיו האחרונות לעיניהם, פונים אליו אורן וחבר נביאי השקר שלו בצעקה גדולה; אולי ישן הוא ויקץ. והם, עם שידיהם דמים מלאו, לא שבים בהם מדרכם הרעה. אורן ואסופת מכשפיו אינם מוכנים להגן על שרידי החסכונות שעוד נותרו, בטענה המרהיבה בחוצפתה ש"כל שקל שיופנה לסבסוד החסכון, הוא שקל שלא נוכל להוציא לטובת האצת הפעילות הכלכלית". זה אותו אוצר, נזכיר לכם, שעד כה לא עשה שום דבר כדי להאיץ פעילות כלכלית כלשהי, ושמתעקש שלא להגדיל את הוצאות הממשלה – שהן הדרך המובהקת ליציאה ממשבר כלכלי. הכלכלה מתכווצת, והאוצר רוצה לצמצם את פעילות הממשלה, לא להרחיבה – ובמקביל, כמובן, למנוע כל הגנה על החסכונות.
יש, בכל זאת, ציבור אחד שנהנה מרחמיו של האוצר: שר האוצר רוני בראון אמר כי האוצר לא יתן לשום בנק ליפול. שזה יכול היה להיות נחמד, אלמלא המשמעות המעשית של הדברים היא שלאוצר יש כסף כדי להציל את הבנקים – קרי: את הבנקאים – אבל לא את העובדים שאת חסכונותיהם השמיד האוצר.
ובהחלט יתכן שיהיה צורך להציל את הבנקים: כותרת "כלכליסט" מהבוקר [גילוי נאות: הח"מ מספק לכלכליסט שירותי פרילאנס – יצ"ג] מוסרת שמניית בנק לאומי איבדה 50% מערכה בתוך ארבעה חודשים, והפועלים – 50% בתוך שלושה. בהחלט יתכן שהממשלה תצטרך להציל אותם שוב – היא כבר עשתה את זה אחרי המרמה הגדולה של 1983.
אז אולי הגיע הזמן לקבוע כמה כללים חדשים. אחרי הכל, תמיד אמרו לנו שהמערכת הקפיטליסטית היא כזו שמתגמלת יעילות ומענישה טיפשות. את התגמולים ראינו, עכשיו הגיע הזמן לראות את המקל.
לפני שהאוצר ימהר להציע לבנקים את הכסף שלנו, הכסף שאין לו כדי להגן על הציבור, יש להודיע להם על השינויים הבאים:
א. קנינו אתכם. אתם יודעים מה זה אומר? זה אומר שאתם שלנו.
ב. כל המנהלים הבכירים, כל היושבים בחברי המנהלים, עפים הביתה. הם נכשלו ואנחנו לא רוצים לראות אותם יותר. הם יקבלו את המשכורת המגיעה להם, אבל הם יכולים לשכוח מבונוסים – בונוסים נותנים על הצלחות – והם מתבקשים להשיב את הבונוס האחרון. אם לא, נתבע אותם. אשר לפיצויי פיטורין – אין יותר מצנחי זהב, תסתפקו בפיצויים המגיעים לכם כחוק.
ג. כל אותם מנהלים לא יוכלו לעבוד יותר בבנקאות. אף פעם. גם לא בהשקעות, או בכל שטיק פיננסי אחר. עבדתם על הציבור פעם אחת; לא תהיה פעם שניה. איבדתם את רשיון העיסוק שלכם. לכו תכתבו ספרים על ניהול, או משהו. כמו כן, חוקרים עצמאיים יבדקו האם הבנק הונה את הציבור. אם כך היה, יהיו כתבי אישום.
ד. הבנקים ינוהלו, לפחות בשנים הקרובות, מתוך התפיסה הלא שגרתית שהם מוסדות ציבור. זה אומר שהעמלות שלהם יצנחו משמעותית, שהניהול שלהם יתבצע על ידי פקידי ממשל, ושמטרת הרווח שלהם תהיה נמוכה.
ה. אם וכאשר יצליחו הבנקים להחזיר למדינה את הכספים ששילמה עבורם, בתוספת ריבית, תשקול הממשלה למכור אותם שוב. בשלב ראשון, יחולקו מניותיהם לציבור, לכל אזרח ששילם את מיסיו. המנהלים הקודמים של הבנק לא יורשו, בשום שלב, לרכוש את מניותיו.
עד כה, בסחרחורת שמתחילה מימי רייגן, התנהל השוק – ודאי בישראל – על פי העקרון המשונה שאומר שאם בעל ההון הרוויח, הוא שומר על הרווח, אבל אם הוא הפסיד הוא מתחלק בהפסדים עם הציבור. זה חייב להגמר. וכדי שזה ייגמר, מאחר ומשברים הם נושא עונתי, זה חייב לכאוב. זו צריכה להיות קריסה שתשאיר צריבה לא רק בבשרם של הנדפקים הקבועים, אלא גם בבשרם של המנכ"לים – ושל מקהלת העידוד שלהם באוצר. שר האוצר הבא ייטיב לעשות אם ישחרר לשוק הפרטי את כל אלה שהטיפו לנו במשך שנים, מעמדה ממשלתית מרופדת היטב, על עדיפותו של הפרטי על הציבורי, שהיו שופריהם של נביאי שקר של "כלכלת שוק" שבאה על חשבון הציבור מדי יום – ושדורשת שהציבור יציל את חסידי השוק, פעם אחר פעם, מעצמם. הגיע הזמן לשים לזה קץ.
נסעתי השבוע לתל אביב, והבחנתי בתופעה משונה: שלטי הבחירות של קדימה, בצידי הדרכים, נשאו בפתח תקווה את תמונתה של ציפורה לבני, בבני ברק התמונה נעדרה מהם, ברמת גן ובתל אביב שבה שוב.
זה היה מתמיה לרגע, ואז נזכרתי בידיעה הזו. היא אמנם עוסקת בירושלים, אבל אין ספק – מהביטוי "מקומות אחרים" – שגם בני ברק היא חלק מהדיל המשפיל, במסגרתו מסכימה ציפי לבני שיש מקומות שבהם אסור לפרסם את פרצופה, והכל כדי ש"לפגוע ברגשותיו של הציבור החרדי במקומות הללו".
הנה כי כן, בשנת 2008, שישים שנים לאחר שחוקי מדינת ישראל העניקו זכות הצבעה לנשים – ואל יהיה הדבר קל בעיניכם, הוא לא היה ברור מאליו כלל ועיקר – מסכימה בהכנעה מועמדת לראשות הממשלה, כזו שמתיימרת להיות פמיניסטית, שיש ציבור שבעיניו היא טמאה מעצם קיומה, שעצם מראה פניה עשוי לעורר בו (אמנם, מדובר בציבור ששיעור התקיפות המיניות בו גבוה בכ-30% מהממוצע ששיעור התלונות על הטרדה מינית בו גבוה בכ-30% מהממוצע, ורבות בו הסטיות האחרות) התרגשות מינית פראית – ושברגשות האספסוף הנתעב הזה יש להתחשב.
כן, כן – יש להתחשב בדעה שהאשה היא "חמת מלאה צואה, פיה מלא דם"; יש להעניק את מלוא הכבוד לתפיסה ש"אין לעבור בין שני כלבים ושתי נשים"; יש להצדיע לתפיסה ש"נשים דעתן קלה", להתרפס בפני הסבורים שלנשים אין זכות להספיד את קרוביהן, לקוד אפיים ארצה לאלו הסבורים שהן מטמאות את בית הקברות בעצם נוכחותן. אין, חס וחלילה, להיאבק בברברים הללו; אין להעמיד בפניהם מכשול; אין להתעמת עמם; אין לומר שהם פסולים מחמת מיאוס; יש להתרפס, ורצוי בחיוך, בפני האנשים שאומרים כל בוקר "ברוך שעשני גבר", ושדורשים ממך לומר "ברוך שעשני כרצונו".
אפשר שזו פוליטיקה. אם כן, זו פוליטיקה גרועה. אפשר שזה דבר יועץ או לחש יחצ"ן; אם כן, רצוי להחליף רועץ. החרדים לא יצביעו לציפי לבני. שרידי מצביעי "שינוי", אולי דווקא כן. גרוע מכך, זה מעיד על רפיסות וחוסר עמוד שדרה. מי שלא מסוגל להתמודד עם השבאב החרדי, איך יתמודד עם נסראללה ופוטין? ואם סבורה לבני שיש להחריש ולבלוע, כדי שייקל עליה לנהל משא ומתן עם החרדים אחרי הבחירות, היא כנראה שאפה הרבה יותר מדי אדי חיים רמון. החרדים תמיד ילכו עם הימין – אלא אם לא תהיה להם ברירה אחרת. אם ייאלצו לתמוך בלבני, ינהגו בנוהל העקרב המקובל אצלם תמיד: הם יעקצו אותה באמצע הנהר. זה טבעם. חיים רמון יוכל, אם תלחץ עליו, לספק לה את כל הפרטים המדכאים.
על כל פנים, אם למישהו חסרה סיבה להצביע נגד לבני, הנה היא. היא מוכנה, לשם רווח פוליטי קצר טווח, למכור את מעמדן של 51% מאזרחיות המדינה ולהשפיל את עצמה. שפל כזה מצד פוליטיקאי לא נראה כאן מזה זמן רב.
החייל המכונה סמ"ר ל' (לא ברור מדוע מוסתר שמו; עבריין בן 21 שהיה מבצע פשע לא היה זוכה לחסות הזו, ואחרי הכל אנחנו לא מדברים כאן על מועמד מוביל לראשות השב"כ, שאת שמו אסור לפרסם אבל יש לו חיבה למאמרים העוסקים בחמאס, הפסקות אש, ועוד, שמתפרסמים במכונים וושינגטוניים מסוימים, והמבין יבין) השתחרר מצה"ל, ומיד אץ לבכות מול כלי התקשורת.
מדוע מזיל ל' דמעות? ובכן, הוא חש שהבהמה הירוקה בגדה בו, השתמשה וזרקה אותו. הוא "התגייס עם מוטיבציה", מייבב ל', ובסך הכל "קרתה לו תקלה", והנה – המערכת כולה התגייסה נגדו.
מה עשה ל'? שום דבר רציני, אם שואלים את הפרקליט הצבאי הראשי. הוא קיבל פקודה מאחד, סא"ל עמרי בורברג, שהוא הבין אותה כפקודה לירות כדור גומי ברגלו של חסר ישע כפות שהיה נתון למשמרתו. בורברג החזיק את העציר, השמש זרחה, ול' ירה.
אם תשאלו את הפצ"ר, ירי באדם כפות וקשור עיניים שאליבא דכולי עלמא איננו מהווה סכנה הוא זוטי דברים. ל' והקצין שלו יועמדו לדין על "התנהגות בלתי הולמת". בג"צ העיר לפצ"ר שאפעס, נראה שהוא נוהג בקלות ראש מסוימת בעבירה, והפצ"ר נחר בבוז, שקל שנית, והגיע למסקנה שהוא צדק.
הנקודה הזו מעלה שאלה משפטית מעניינת. כידוע, חיילים בצה"ל מחויבים לציית לפקודה חוקית ואף לפקודה בלתי חוקית, והם מחויבים לסרב לפקודה בלתי חוקית בעליל, כזו ש – בלשון הזהב החיוור של השופט בנימין הלוי – "דוקרת את העין ומקוממת את הלב, אם העין אינה עיוורת והלב אינו אטום או מושחת".
העבירה של "התנהגות בלתי הולמת" נראית קלושה יחסית לפקודה נתעבת כזו, ואם הפצ"ר סבור שבוצעה כאן רק "התנהגות בלתי הולמת" – קרי, התעללות בעציר ללא וידוא מראש שאין מצלמות בסביבה – ראוי לשאול מדוע נגרר ל' אל בית המשפט; "התנהגות בלתי הולמת" היא אולי בלתי חוקית, אבל לבטח לא בלתי חוקית בעליל? ואם ביצע ל' פקודה שהיא בלתי חוקית בעליל, מדוע הוא מואשם בסעיף אנמי כל כך? דומה שהפצ"ר סבור שאכן מדובר בעבירה קלה במיוחד: בדעתו להשית על ל' עונש על תנאי בלבד, והוא כנראה יורד בדרגה. אילו היה מבצע עבירה חמורה באמת – למשל, היה מפהק במה שנתפס כהתרסה התרסה בעת טקס ופוגע בכבוד המפקד – היה נידון למאסר בפועל של 21 יום. מסתבר שמעשהו פחות בחומרתו מפיהוק.
אבל אלו שאלות שיש להפנות לפרקליט השטן הראשי ולהמוני פרקליטי השטן שאפשר יהיה למצוא בטוקבקים. אשר לל' עצמו, הוא יוכל תמיד לטעון שאת עינו עקר בעצמו ושליבו תמיד היה מושחת; הוא עדיין לא הבין מה לא בסדר במה שהוא עשה. אכן, הוא אומר במרירות, היתה תקלת תקשורת עם המג"ד, אבל הוא דיווח על הכל לגדוד. אז מה הוא עשה, שלא היה בסדר? מה הוא עשה, שהצריך את כבילתו באזיקים?
ל' לא הבין, וגם לא יבין. ואיך יבין? הוא היה, אחרי הכל, בסך הכל, חייל טוב. אוטומטון של פקודות. לירות באדם כפות? למה לא? מה לא בסדר? מה כאן יכול לדקור את העין? אה, סליחה, טעות: ל' לא ירה באדם כפות. הוא ירה בערבי כפות. לא אותו דבר. לחלוטין לא אותו דבר. במיוחד כשהפצ"ר הוא חוזר בתשובה, אבל לא רק.
בימים הארוכים עד מאד של הפריימריז הדמוקרטיים, שסירבו להסתיים בפברואר ונמרחו עד יוני, כשקמפיין-הזומבי של בילארי קירטע ממדינה למדינה למרות שכבר במארס היה ברור שאין לה אפשרות להפוך לנציגת המפלגה, קיטרו מספר בלוגרים ופרשנים על כך שאובאמה לא מצליח to drive the stake– היינו, לשלוח את קמפיין האל-מתים למנוחת עולמים.
הערפד הישראלי הוא מפלגת העבודה. במשך שלושים שנה מבעתת רוח הרפאים הזו את מחנה השמאל הישראלי בטענה שאי אפשר בלעדיה. מדובר, נזכיר, במפלגה שהביאה לנו את שמעון "סבסטיה" פרס; יוסי "עזוב אותך מרצון העם" ביילין; את חיים "הנשיקה" רמון ורצף קנוניות וויילי-קויוטה שלו עם ש"ס וחרדים אחרים; וכמובן, את הגדול מכולם – את דוחה הבוחרים המהלך, אהוד "מסיר המסכות" ברק, האיש שהצביע נגד הסכם אוסלו ב' ואחר כך הצליח לשכנע אותנו שדווקא הוא יביא שלום; האיש שדיבר לפני שבוע על המתנחלים כעל "גידול סרטני", ואז אישר עוד כמה התנחלויות – שבועיים לאחר שהורה, כצעד מרתיע כנגד המתנחלים, "לבחון צמצום הסעות ואיסוף אשפה במאחזים לא חוקיים"; האיש שדיבר בסוף שבוע אומלל אחד על "מהפכה חילונית" ביום שישי, צמצם אותה לכדי "מהפכה אזרחית" במוצאי השבת, והרג אותה לחלוטין ביום ראשון; האיש שהבטיח להפוך את העבודה למושכת קולות – ומיהר לשריין מקום דווקא לפואד "בנימין" בן אליעזר, כי העבודה בלי פואד זה כמו כלב בלי קרציות, כי האיש הזה, המשוטט בכנסת מבלי שאיש יודע מדוע בעצם, מזה 24 שנים – יותר מדוד בן גוריון – הוא דמותה העכשווית של העבודה: קבלן קולות שמזמן ויתר על הבוחרים, נטול אידיאולוגיה, נצמד לכסא בכל מחיר.
הפעם, למרבה השמחה, נראה שזהו זה: העבודה בראשות ברק תבעט סוף סוף למשבצת של המפלגה השלישית, או אף הרביעית, בגודלה. אחרי זה, אפשר יהיה לסגור את הבאסטה העתיקה הזו, ולהכניס קצת אוויר נקי למערכת. בכל מערכת בחירות בעשור האחרון היה נראה שיש, איכשהו, הצדקה לקיומה: ב-2006 היתה הבטחת-הסרק של עמיר פרץ, שבכל זאת היה בה משהו חדשני; ב-2003, העז מצנע לומר דברים אמיצים על הצורך בהפסקת סחרור הדמים, והגה למעשה את תכנית ההתנתקות; ב-1999 – ובכן, ב-1999 היה נתניהו בגלגול הראשון שלו, שנראה הרבה יותר גרוע מאשר ברק בגלגולו הראשון. באיזו מהירות הצליח ברק לבזבז את ההישג הזה, אפשר היה לראות שנה וחצי לאחר מכן, כשחלק ניכר מבוחרי השמאל הראו לברק את הלבן בקלפי.
הפעם אין. הפעם אזלו התירוצים. הפעם הגיעה השעה להשליך את ביבר הפוחלצים הזה, פרודיה של גוף פוליטי שכל הסיבות לקיומו אזלו, אל פח האשפה של ההיסטוריה. וכן, הקריאה הזו נכונה גם אם היא מושמעת על ידי עמוס עוז, שב-2001 קרא לאנשים שסירבו להכריע בין ברק ושרון "בוגדים". קואליציית השמאל החדש, שעדיין אין לה שם ונראה שהיא מתכוונת להמלט במהירות שיא מהמותג מרצ, לא נראית כמו מציאה גדולה – כמה חסר שם רן כהן, שדווקא עכשיו החליט לפרוש – אבל אם היא תצליח לארגן לעצמה יותר מושבים מהטראגדיה שהפכה לפארסה, היא תעשה לכולנו טובה גדולה.
אבל לקראת 2012, התאריך הסביר של הבחירות הבאות לכנסת, צריך להתארגן מחדש, כי הקונסטרוקציה של ג'ומס ושות' נראית רעועה מאד ולעיתים משונה מאד (אברום בורג? מיכאל מלכיאור? את מי הם מייצגים?). וצריך לתכנן את התארגנות הזו כבר עכשיו. אסור לתת לבחירות לתפוס אותנו בהפתעה.
לא כתבתי מאז שנגמרו הבחירות בארה"ב. ניסיתי לכתוב. ניסיתי לקחת את כל סיפור אובמה ולהכניס אותו לתוך פוסט נרטיבי, סדור לעילא, שתחילתו בחליל וסופו בתרועת חצוצרות. זה לא קרה. הדרך היחידה שאני יכול לכתוב את הפוסט הזה, כנראה, היא בנקודות תלושות. וכך יהיה.
1.
בשנים האחרונות נראיתי קצת כמו ג'ואל גריי ב"קברט", שר שיר אהבה לגורילה. "If you could see her through my eyes," הוא שר, מונה את מעלותיה*. חשו כך, נדמה לי, לא מעט אמריקנופילים אחרים, בעיקר באקדמיה ובשמאל. הקליפ הזה של The Decemberists מצייר היטב את דמות הגורילה. אמריקה, הדמגוג רבוע הלסת.
ולך תסביר. נסה להגן על "המולדת השניה", כניסוחו הקולע של יוסי, כאשר זו פותחת מחדש את הגולאגים, ומענה ורוצחת. ואז בא אובמה, ונזכרתי. אמריקה. לא בגלל מה שהיא, אלא בגלל מה שהיא יכולה להיות.
הדרך הטובה ביותר לפספס את מה שקרה כאן היא לקרוא את המאגנום אופוס של ניוזוויק. כתבי העיתון זכו לסקר מקרוב את הקמפיינים של כל המועמדים, לאחר שהבטיחו שהדברים יפורסמו רק בתום הבחירות. שבע כתבות ענק, והפואנטה היא "אובמה ניהל קמפיין מעולה". הוא השתמש באינטרנט, הוא הוציא את הצעירים, הוא ניצל את המשבר הכלכלי, והוא לא סטה מהמסר.
הכל נכון, אך דהוי כל כך. מתי התחלנו לחשוב בשיווקית? איך קרה שזה כל מה שנלקח מהבחירות האלו? אנשים לא הצביעו לאובמה בגלל שהוא ידע לנהל קמפיין. הם הצביעו לו למרות זאת. אנשים עברו מדלת לדלת, חיכו שעות בתור לקלפי, בכו. והם עשו זאת כי מאחורי סיסמת ה-"Hope" הם ראו אדם. ואיכשהו, אפילו מאות סטיקרים, עשרות נאומים זהים, לא הצליחו לטשטש את פניו.
3.
קשה לומר שעקבתי אחרי הבחירות מתחילתן. קיבלתי מדי פעם עדכונים טלפוניים מיוסי, אבל התמדתי בעצלותי הנרגנת. ואז, מתישהו באמצע הפריימריז של הדמוקרטים, העלו ב-3quarksdaily פוסט. כותרת המשנה היתה "במקרה שטרם ראיתם זאת, אובמה על גזע באמריקה".
עכשיו,quarksdaily3 הוא לינק-בלוג מוצלח, אבל הוא עוסק בדרך כלל במדע, פילוסופיה וספרות. לא בדיוק המקום שאתה מצפה לפגוש בו פוליטיקאים נואמים. לחצתי על פליי.
אלו היו ימי ג'רמיה רייט, הכומר האבסורדי של אובמה. ציטוט מאחת הדרשות שלו, "God Damn America", רץ בלופ נורא בתחנות הטלוויזיה. במקום להשליך את רייט, אובמה נאם.
הוא לא ייפה את האמירות של רייט או הכחיש שהכיר אותן. הוא עמד על הפודיום, ובמשך 37 דקות דיבר על יחסי גזעים באמריקה. נאום ארוך, כן, מורכב. הוא דיבר על התסכול השחורים בארה"ב, שהפך למרירות, ואז, באותה נשימה, דיבר על לבנים שאיבדו משרה לשחור בשל אפליה מתקנת. הוא דיבר כמו אדם. לכן העלו אותו ל-quarksdaily3, לכן רייט ירד מסדר היום, לכן הוא ניצח.
4.
היה שם עוד משהו. כצפוי, אובמה גינה את רייט. בפי כל פוליטיקאי אחר, זה היה מסריח מזיעת סקרים ואימת אלקטורים. לא כאן. אובמה סירב לגנות את רייט על זעמו. הוא גינה אותו על משהו אחר, על שאיבד אמון באמריקה. רק אז הבנתי למה "Hope" היא יותר מסיסמה ריקה. בעצם, Hope זה בדיוק מה שלא הצלחתי לנסח כל השנים ההן, אמריקה כפי שהיא יכולה להיות.
5.
נאומים אינם מדיניות, אני יודע. אני מקווה, מאמין, שיודעים זאת גם רבים ממצביעי אובמה. אבל, שלא כבעבר, כבר איני שותף לבוז שחשים רבים כלפי רטוריקה. אבל דמוקרטיות מקיימות בתוכן סתירה מובנית. הן דורשות את התגייסות האזרחים – לדעת, להצביע, להתנדב – ובה בעת שוחקות את האמון שהוא בסיס ההתגייסות הזו. קשה אחרת במערכת שבנויה על פשרות. נאומים אינם מדיניות, אבל הם דרך להתגבר על הסתירה הזו.
הנאומים של אובמה חשובים. "We coach little league in the blue states and, yes, we've got some gay friends in the red states," הוא אמר כבר ב-2004, בנאום שלו בוועידה הדמוקרטית. הוא גרם לאנשים להאמין שהם יכולים להיות טובים יותר, ליצור "איחוד מושלם יותר".
משהו מוזר קורה כשאתה תולה באנשים תקוות. חלקם משתדלים להגשים אותן. זו משמעות הניסוי האמריקני, הרגע ההוא שבו, בניגוד לכל היגיון, עם החליט לשלוט על עצמו. בגלל זה אובמה חשוב. הוא גרם לאנשים לחזור ולהאמין בניסוי הזה. והניסוי הזה, כולו, הוא אמונה בבני אדם.
6.
לא אחדות המסר קנתה לאובמה את הניצחון, אלא סוג המסר. פרנק ריץ' כתב זאת יפה. במשך שמונה שנים, הוא כותב, אמרו לנו האנשים שבשלטון שאנו קטנים, עיקשים וטיפשים – קלים לפילוג וקלים להפחדה […] שמענו את ההשמצות הללו על אמריקה בתכיפות כה גבוהה, עד שהתחלנו להאמין בה". אמרו שהצעירים ציניים מדי, שהם לא יצביעו; ואמרו שלבנים לא יצביעו לשחור; ואמרו שאמריקנים לא יתנגדו למלחמה. והנה, אמריקנים התנגדו למלחמה; לבנים הצביעו בעד שחור; והצעירים יצאו להצביע. במשך שנים אמרו לנו שהדור הזה הוא דור ציני. זה לא היה הדור, אלה היו הפוליטיקאים.
לקראת הפריימריז הדמוקרטיים של 2004, ניסה המועמד הווארד דין לבנות לעצמו בסיס כוח. הוא לא היה ידוע במיוחד, ואלו שהכירו אותו הסתייגו לעיתים קרובות מעמדותיו היוניות התוקפניות. ב-2003-2004 מלחמת עיראק עדיין לא היתה הקטסטרופה שהיא היום, והתבטאויותיו החריפות – מוצדקות, ללא ספק – של דין כלפי בוש ומשטרו גררו הסתייגות מצד המרכז. הדמוקרטים רצו מאד להיות במרכז ב-2004.
הקמפיין של דין התבסס, על כן, על האלמנט השמאלני ביותר והפרוע ביותר של המפלגה: הבלוגוספירה, שחבריה אהבו לכנות את עצמם Netroots. הם בנו לו יופי של קמפיין-רשת, קמפיין הרשת האמיתי הנכון, אבל הם לא היו מוצלחים ביצירת מגע עם אנשים מבחוץ. הם הפגינו שילוב קטלני של יהירות גיקית כלפי משתמשים מהשורה ובוז לאנשים שלא חשבו בדיוק כמוהם.
קמפיין דין לא שרד את מבחן האש הראשון שלו, באיווה. למרות סקרים מלהיבים ולמרות כיסוי-רשת חסר תקדים, דין הפסיד לג'ון קרי, מועמד המרכז במפלגה. התלהבות-יתר, צעקה שלו, בתום הערב הראשון חיסלה גם את הקמפיין. שברון הלב בקרב ה-Deaniacs– שאותם הערצתי אז מרחוק – היה גדול; הניו יורק טיימס יצא במאמר מערכת נרגש, שקרא להם שלא לפרוש מהעיסוק בפוליטיקה.
* * * * *
2006, קונטיקט. הסנאטור המאוס ג'ו ליברמן, דמוקרטי ממורכז ונאוקון שהפך שפחה נרצעת של משטר בוש, חושב שיוכל להבחר מחדש בלי בעיות. סנאטורים נבחרים מחדש, בדרך כלל, בשיעור של 98%. לג'ו מצפה הפתעה.
ג'ו חשב שהמפלגה הדמוקרטית תתן לו את מועמדותה לנשיאות בלי בלגאנים מיותרים. הוא טעה. קבוצה של בלוגרים דמוקרטים מהפלג הזועם מארגנים לו פריימריז. הם שולפים מהנפטלין טיפוס לא מוכר בשם נד למונט, ומתחילים להאביס אותו בתרומות ובהתנדבויות. בפריימריז הראשונים שבהם שיחקו הנטרוטס תפקיד מכריע, באוגוסט, הם מביאים לתבוסתו של הסנאטור המנוסה: נד למונט הופך, הרבה בזכות המגה-בלוג The Daily Kos, למועמד הדמוקרטי לסנאט. הנטרוטס חוגגים.
השמחה הופכת לאפר בנובמבר. ג'ו החמוץ, שרץ עכשיו כ"דמוקרט עצמאי", מביס את למונט בהפרש של עשרה אחוזים, ועכשיו מה שהיה מושב דמוקרטי בטוח בסנאט מונח בידיו של אדם נקמני, קטנוני, בזוי – שיודע שלא ייבחר מחדש ולכן הוא לא חייב לדמוקרטים דבר. במהלך הקמפיין של 2008, יפעל ליברמן שוב ושוב לטובתו של המועמד הרפובליקני ג'ון מק'קיין, ואף ישא נאום למענו בוועידת המפלגה הרפובליקנית. אחרי בחירות 2008, הוא מאיים על הרוב הדמוקרטי בסנאט ומסוגל לשתק את פעילותו, משום שנהלי הסנאט דורשים 60 קולות כדי לסיים דיון ולעבור להצבעה. לדמוקרטים אין 60. הם יזדקקו לליברמן.
* * * * *
2007-2008. ברק אובמה מחליט לרוץ לנשיאות. אין לו שום שליטה במנגנוני המפלגה הדמוקרטית; הוא נמצא בדיוק באותה נקודה כמו דין ב-2004 – אבל האקלים הפוליטי השתנה, כשבוש זוכה לאחוזי תמיכה המזכירים את אלה של לולמרט כאן.
אובמה אוסף סביבו פליטים מקמפיין דין. הם מנוסים יותר. הם מתחילים, במהירות, לבנות קמפיין רשת. אבל זה קמפיין רשת אחר, בין השאר משום שהרשת היא אחרת: יוטיוב ופייסבוק מוכרים לציבור הרחב. הקמפיין מתמקד בפעילות בשטח – הוא משתמש ברשתות חברתיות כדי ליצור תאי-אובמה בכל עיירה – ובגיוס כספים. בלוגים ויצירת קהילות סגורות, מעריצות-עצמן, מעניינים אותו הרבה פחות. הדיניאקס, כאמור, למדו לקח.
אובמה והדיניאקס משנים את המשחק. באמצע 2007, כבר יש לו יותר כסף מאשר לדינוזאור המפלגתי, בילארי קלינטון. בילארי פונים לתורמים גדולים ומסתמכים על הצ'יפים הדמוקרטיים הישנים בערים; אובמה והדיניאקס פונים לתורמים קטנים ומבקשים מהם תרומות קטנות – אבל תרומה כל חודש, כל שבוע. משהו שאפשר לפרוט. הם עוקפים את המנגנון המפלגתי; למעשה, הם יוצרים מנגנון-נגד.
באיווה, מביס אובמה את בילארי. מכאן מתנהל קמפיין מתוכנן היטב, שעושה קרקס מהמוסכמות הישנות. שם המשחק הוא ריסון: לא נגררים להכפשות, לא נגררים למלחמות, לא חוזרים לימים הרעים של בילארי נגד כל העולם מאמצע שנות ה-90. הסיסמא היא No Drama Obama.
כשזה נגמר, ג'ון מק'קיין הולך הביתה, לאחר שאיבד את שמו הטוב (פוסט על כך, בתקווה, בקרוב); המפלגה הרפובליקנית מרוסקת; בילארי עדיין לא יודעים איך יחזירו את חובותיהם; המנגנון המנצח של אובמה מתכונן להמשיך להשתמש ברשת כדי לנהל נשיאות מקוונת.
* * * * *
אמצע 2008-נובמבר 2008: דב חנין רוצה להיות ראש עיריית תל אביב. הוא פונה אל הבלוגוספירה הישראלית; אין לו כמעט בסיס אחר. אבל הבלוגוספירה הזו דומה הרבה יותר לדיניאקס של 2004 מאשר לאלה של 2008.
דב חנין זכה לקולותיהם של 34% מתושבי תל אביב שטרחו לבוא להצביע. אלה, כרגיל, היו מיעוט: פחות מ-37% מהם עשו את חובתם האזרחית. זה עדיף על 26 האחוזים של 2003, אבל לא בהרבה. חנין זכה לכ-12% מכלל בעלי זכות ההצבעה. זה הכל. אלו שלא הצביעו נמצאים, למעשה, בטור של חולדאי: אי הצבעה היא הסכמה – מתוך מחדל, מתוך אדישות, מתוך טמטום, אבל הסכמה – למשטר השורר. אם הוא לא מרגיז אותך מספיק כדי שתקום מהכורסא, כנראה שאתה בעדו.
הבלוגוספירה הישראלית, שהתגייסה כמעט כאיש אחד לצידו של חנין, כנראה עדיין לא מבינה איך זה קרה לה, איך אחרי כל המאמץ והיזע וקצת הדמעות, אחרי ההבטחות לשחר של יום חדש, זה נגמר ככה.
חלק ניכר מהתבוסה, חלק הארי, לא מונח על גבה. בחירות הן כמעט תמיד עניין דמוגרפי. לרוב התל אביבים היה טוב עם חולדאי. הוא לא נטול בעיות, אבל הוא בסדר. ידידה שלי, מהזן הקטן והולך של ילידי תל אביב, אמרה לי משפט חכם מאד היום: "אני לא חושבת שחולדאי הוא ראש עיר גרוע. אני זוכרת את העיר תחת צ'יץ' ותחת מילוא. היא השתנתה מאד, וברוב המקרים לטובה. למי שבא מבחוץ, מי שלא זכר אותה כמו שהיתה פעם, קל להתלונן". היא, אגב, דווקא תמכה בחנין, אבל לא חשבה שחולדאי הוא דמון מרושע ושכל תומכיו הם שכירים. הם שכנים וקרובי משפחה שלה.
ואכן, המאבק קיבל גוונים של ילידים מול מהגרים. הילידים לא רוצים, ברובם, לחיות בעיר שהיא סמל, במשהו שאין לו הפסקה; הם רוצים לחיות בעיר מתפקדת. כבישים חשובים להם יותר ממועדונים. הם לא באו לתל אביב כדי למצוא את עצמם; הם נולדו בה.
מהבחינה הזו, הדבר הגרוע ביותר שהחניניסטים יכלו לעשות היה לצאת עם המודעה המתנשאת ההיא של "זו לא העיר שלי", המודעה עמוסת המפורסתמים ההיא. מפורסתמים אינם התל אביבי הממוצע. רוב התל אביבים עובדים, ולא בתקשורת או בדוגמנות. הם לא מתחילים את יום העבודה בעשר, באיזה בית קפה.
היה המועמד עצמו, שלא היה נטול בעיות. דב בוריס חנין הוא קומוניסט ואנטי ציוני. הוא גם לא כל כך רציני: מהיום, תל אביב רשמית לא מעניינת אותו יותר. הרשימה למועצת העיר תסתדר בלעדיו. הוא שב לכנסת. אורח נטה ללון.
עם כל אלה, להוציא אולי הקומוניזם (מי שממשיך לתמוך בתורה הרעילה ההיא גם כיום, לאחר שאנחנו יודעים על מאות מיליוני קורבנותיה; מי שמשתייך למפלגה שהריעה לקשר של הקג"ב והגנרלים נגד גורבצ'ב ב-1991, דומה בעיני למכחיש שואה), אפשר היה להתמודד. אפשר היה לומר שאי אפשר להיות ציוני וגם להיות ראש עיר שאת השם האחרון שלה מעדיפים לשכוח, שהזניחה את העיירה הערבית שכבשה והורישה אותה במשך שישים שנה; שהתייחסות הוגנת לכל תושבי העיר מחייבת אנטי-ציונות; זו היתה תשובה הגונה יותר. אבל היא היתה מסבכת את "עיר לכולנו", שפנתה לבליינים, להייטקיסטים, ולשאר סולדים-מפוליטיקה, בצרות רבות. היא גם היתה מחסלת את שאריות הסיכוי שלהם בדרום העיר.
והיה גורם הזמן. דומה היה שהבחירות הגיעו במפתיע, אף שמועדן היה ידוע שנים מראש. חנין נבחר לעמוד בראש התנועה פחות משלושה חודשים לפני הבחירות (עוד סימן, אגב, לחוסר רצינות). משך הזמן הזה לא אפשר בניית קמפיין שיתבסס על תרומות קטנות, ויצר מצב של אלתור תמידי ומתמשך.
והיו, למרבה הצער, אנשי הקמפיין עצמם.
* * * * *
הקמפיין היה בועתי, היסטרי, פרוע, ברוטלי. נתחיל מהבועתיות: בשלב מסוים ניסו אנשי הקמפיין לטעון שהם מנצחים – משום שהטרנדים בגוגל הראו הרבה יותר עניין בחנין מאשר בחולדאי.
מבזק: רוב משתמשי הרשת לא עורכים ולו חיפוש גוגל אחד ביום. רק 60% מהם משתמשים במייל פעם אחת ביום או יותר. רוב חיפושי הרשת מתבצעים על ידי "משתמשים כבדים" – פרופיל שמתאים יפה מאד לפעילי חנין, אבל לא לרוב מוחלט של האוכלוסיה. החניניסטים נעו בתיבת תהודה שיצרו לעצמם.
תיבת התהודה הזו התפשטה לבלוגוספירה, שתמיד היתה קבוצה סגורה למדי. כשכל הבלוגרים הכבדים הם תומכי חנין, כשכל האנשים שאתה מסתובב איתם תומכים בחנין, פשוט לא סביר שלא תנצח.
וגרוע מכך: האזרח הפשוט שמעדיף את חולדאי הופך לתופעה לא הגיונית. הרי זה לא יכול להיות שמישהו יעדיף את חולדאי – זה לא הגיוני, כל מי שאני מכיר אומר את זה. ומכאן לתופעה המכוערת ביותר של הבחירות הדרך היתה קצרה.
צריך לומר את זה במפורש ובלי סנטימנטים: תומכי חנין זיהמו את השיח הישראלי. בחודש האחרון, חלק ניכר מהבלוגים שלהם שקראתי היה עסוק בציד מכשפות. כל מי שהעז למתוח ביקורת על המשיח האדום, או על ציד המכשפות עצמו, הפך מיד ל"מגיב בשכר".
אין האשמה חמורה מזו. אפשר לזהות טרול – די בקלות – ולטפל בו בהתאם. הרשת, והאנונימיות, פורצות פתח נרחב למשועממים עם יותר מדי זמן על הידיים שסתם רוצים להעלות למישהו את הסעיף. אבל האנשים הללו, אף שהם מטרד, הם לא שכירי-דעה. ההאשמה שיריבך בוויכוח במכוון איננו אומר אמת, שהוא מזהם את השיח תמורת תשלום, היא האשמה כבדה; היא זקוקה להוכחות; הוכחות כאלו מעולם לא הוצגו; התוצאה היתה תפיסה שמי שאיננו משלנו הוא בהכרח הבזוי שבאנשים. היא גם פטרה את החניניסטים מהצורך להתמודד עם טענותיהם של מתנגדיהם.
כשכתבתי פוסט קצר שהסביר מדוע אני לא אצא לקמפיין בעד חנין, היה קשה לפטור אותי כ"מגיב בתשלום", אז התגובה היתה שאני דווקאי. אחרים טענו שלא היית הוגן, משום שלא כתבתי פוסט נגד חולדאי. נסיונותי להסביר שאם הייתי חייב לבחור בין שניהם הייתי בוחר בחנין, אלא שאני לא חושב שהוא המושיע של הדור, היו קצת יותר מדי מורכבים מבחינת החניניסטים. הם רוצים אותך רק כשאתה לחלוטין בצד שלהם. ההיסטריה הגיעה לידי כך שתומכי חנין גלשו למוטיבים אנטי-אינטלקטואליים מובהקים – "זה לא קורס בחוג לספרות… אניני שיח…" – שהשתלבו נהדר עם התנשאות ("אני לא מכיר את כל תומכי חנין, מכיר איזה מאה. וכל המאה עושים בית ספר בהבנה של המרקם התרבותי-כלכלי-פוליטי-חברתי האורבני לכל מאה תומכי חולדאי שתזרוק עלינו"). וזה היה רק טוקבק אחד של צביקה בשור. אחרים נקטו בשיטת ה"אם אתה לא שלנו, אתה של חולדאי". ואלה אמורים להיות אנשי שמאל, שמסוגלים להבחין בניואנסים.
הקפקאיות הגיעה לשיאה כשציד המכשפות הגיע לכדי פרסום כתובות איי.פי. של "מגיבים בשכר", שאיך לומר, התבררו כאנשים שלא היו מגיבים בשכר. בשלב הזה הבלוגוספירה כבר נכנסה לסחרור סביב עצמה, דנה – כהרגלה – בעצמה ולא במצב. קבוצה של שמאלנים ליברלים התנהלה כמו סטאליניסטים מן השורה, כשכל העידון עף מהחלון וכשכל ביקורת – ביקורת שהיתה עשויה להועיל! – נתפסת כהתקפה בזויה, תחת התירוץ שאי אפשר לחשוב בזמן בחירות, שזה זמן של הכרעות ולא של מחשבות והיסוסים. בקצרה, כפי שאמרה הידידה שלי, היא תמכה בחנין – אבל האנשים שלו דחו אותה.
זה לא הוסיף כבוד לשורה של אנשים טובים – באמת, בלי שום ציניות – שנכנסו לוורטיגו. אני מכיר את זה, הייתי שם, אני יודע איך זה, ואני יודע שכשאנשים אומרים לך שאתה מסתחרר, כנראה שזה נכון.
וכמו עם הדיניאקס של 2004, צריך לשלוח אליהם יד, לעזור להם לקום מהרצפה, ולהתחיל להכין, יחד איתם, את קמפיין הרשת הבא – חכם יותר, מפוכח יותר, שיכור פחות מאידיאולוגיית-רשת, מחובר יותר לשטח. כמו הדיניאקס של 2008. כמו אובמה. הפסדנו הפעם. ננצח בפעם הבאה. ישראל הליברלית סובלת ממחסור חמור באנשים טובים שיילחמו למענה; היא לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על החניניסטים.
תומאס פרידמן כתב פעם – ב"מביירות לירושלים", כמדומני – שכאשר באים לדון בהצהרותיהם של מנהיגים במזרח התיכון, צריך לשים לב למה שהם אומרים לקהל המקומי שלהם, בשפה שלהם, ולא להצהרות שהם מפריחים באנגלית.
השבוע היתה לנו הצהרה כזו. המועמד לראשות עיריית ירושלים מאיר פרוש, חומץ בן חומצה, נשא נאום בשפתו – אידיש – בפני קהל ביתי של בחורי ישיבה. הוא הבטיח להם שבתוך עשור, לא יהיו עוד ראשי עיר חילוניים בישראל, בשל התרבותם המהירה של החרדים, והוסיף משפט דו משמעי: "איפה שיש ציבור שלנו, פעם יהיה דתי ופעם יהיה חרדי, לא יהיה דבר כזה ראש עיר חילוני".
פרצה, כצפוי, סערה, שבאופן צפוי למדי דעכה מהר מאד. אנחנו הרי לא באמת רוצים לשמוע את הקולות ולראות את המראות; אם תציין שיש כאן משהו שאפשר שהוא לא בסדר, כשפוליטיקאי מבטיח לקהלו לשלוט בקהל אחר, תואשם כנראה באנטישמיות. פרוש מיהר להכחיש את הדברים – ואז הסתבר לו שיש הקלטה. הוא לא התבלבל – הוא פוליטיקאי ממולח למדי – ובראיון עם אבירמה גולן, אמר שאסור לשפוט אותו לפי הזקן. על ההתבטאות עצמה אמר ש"לנתניהו מותר להגיד באסיפות בחירות כל מיני דברים ולי אסור? דיברתי עם ציבור שלנו."
בדיוק.
* * * * *
הציבור הדתי והחרדי תמיד דיבר בכפל לשון: היו התבטאויות שנועדו לתקשורת הכללית והיו דברי האמת, שנועדו לקהל יודעי סוד. ההתחכמות הזו היא מורשת הגולה, שבה צריך היה לעבוד על הגוי ולמנוע ממנו לדעת את האמת הלא נעימה על שנאתם הרצחנית של יהודים לנוצרים – שנאה שלא מצאה לעצמה ביטוי, מחשש להשמדה, אלא בקללות, אלות, שבועות, ותפילות.
וראה זה פלא: הנוצרים לא היו טיפשים, והם ידעו היטב מה חושבים עליהם היהודים (בין השאר משום שרבים מן היהודים התנצרו) – אבל הישראלים החילונים מעדיפים לא לדעת מה חושבים עליהם שונאיהם החרדים. המידע גלוי לעין כל – צריך להסתובב קצת בפורומים חרדים, מדי פעם לעבור על לקט של העיתונות החרדית – אבל החילונים מעדיפים לא לראות אותו.
מה אמר פרוש? הוא הבטיח לתומכיו שליטה על שנואיהם, שליטה שתושג מכוח רחמה של האשה החרדית. מה פשר "איפה שיש ציבור שלנו לא יהיה ראש עירייה חילוני"? האם זהו רמז למדיניות ההשתלטות הידועה של החרדים על שכונות – מדיניות שאף פעם לא מדברים עליה – שעם כניסתם של חרדים לשכונה, הם מתחילים להמאיס את החיים, לעיתים קרובות באמצעים אלימים, על התושבים החילוניים של השכונה? יזמי נדל"ן חרדים בירושלים כבר אומרים במפורש ש"אין מצב שקהל חילוני ימשיך לגור כאן. מי שקונה דירה על הנייר הוא לא שפוי. עד שהדירה תהיה מוכנה – כל הסביבה תשתנה".
סביר שפרוש, שאיננו שוטה, לא באמת מאמין שהדמוגרפיה הישראלית תשתנה עד כדי כך בתוך עשור, שלא יהיה בה ראש עירייה חילוני לרפואה, "אולי רק באיזה כפר עזוב". סביר שפרוש אמר לגולן את האמת: הוא אמר לקהל נבעריו את מה שרצו לשמוע.
אבל זה לא הופך את המצב לטוב יותר; להיפך. הציבור החרדי הוא קנאי הרבה יותר ממנהיגיו. הרבה מן היוזמות היותר קיצוניות שלו מגיעות "מלמטה", וזוכות להכשר רבני רק לאחר מעשה. כשפרוש אמר לבהמות הקדושות שהשלטון בישראל הנה הוא כמעט בידיהם, הוא פשוט חזר ואמר להם את מה שהם רגילים לומר זה לזה. אחרי הכל, מנתוני משרד החינוך עולה (זהירות, קובץ פי.די.אף) שעד שנת 2012 יהוו תלמידים חרדים 30.9% מכלל הלומדים בחינוך היסודי במגזר היהודי. וככל שהחרדים מתרבים במקום מסוים, כך נפוצים השאר מעליהם.
הגמוניה כזו, כמובן, לא תשרוד. מדינה ששליש מבניה בטלנים לשם שמיים, ניזונים מזעתם, דמם ודמעתם של אחרים – אחרים מבוזים, יש להזכיר – לא תוכל להאריך ימים. אבל החרדים לא חושבים על השלב הזה; מחשבתם, אם אפשר לקרוא לה כך, מגיעה עד רגע הנצחון בלבד. ופרוש רוקד על פי חלילם. הוא זקוק להם; אם לא יפרנס את הפנטזיה שלהם – שאין סיבה לחשוב שאיננה גם חלומו שלו – הוא לא יהיה ראש עיר. ומי שטיפס על נמר, יגלה שלרדת קצת קשה יותר: משייבחר פרוש לראשות העיר, הוא לא יוכל לפנות כנגד הציבור שלו. הוא ייאלץ לשחק את תפקידו בפנטזיה, גם אם בשעות עירנותו הוא מודע לכך שהיא תהיה חייבת להתרסק אל סלעי המציאות.
מינויו לראש עיר – מינויו של כל חרדי לכל משרה בכירה – מיועדת כולה להפוך את אותה משרה לכלי להגשמת אותה פנטזיה: יותר תקציבים ליושבי הקרנות של בית ועד החכמים; פחות בתי ספר, פחות אוניברסיטאות, ויותר תלמודי תורה וקצבאות לאברכים, לנשותיהם, לטפם. החרדים – כמו חובשי הכיפות האחרים – מעולם לא ראו עצמם אחראים לכלל הציבור, אלא רק לציבור ששלח אותם.
תמיד ישנם כמה שוטים בצד החילוני שאומרים שהחרדים הם בכלל לא כאלה ואחד על אחד הם מאד נחמדים. זה נכון; אבל שימו שלושה מהם בחדר, וכל האווירה תשתנה, תנוע לעברו של המקצין שבחבורה. בפעם האחרונה, האידיוטים המועילים החילונים קידמו את לופוליאנסקי כראש עיר, בטענה שהוא לא כזה חרדי בעצם. אז זהו, שהוא היה; והוא ניפח את התקציבים לצאן מרעיתו ודילל את התקציבים שהיו מיועדים למגזר החילוני הקטן והולך בירושלים.
אז לא, פרוש; זה לא הזקן. זו האידיאולוגיה שמאחורי הזקן, הגוזרת שיש רק סוג אחד של בני אדם שנוצרו בצלם האל: גברים חרדים. כל האחרים הם "תינוקות שנשבו" במקרה הטוב, ערב רע או תושבי עיר הנידחת במקרה הטוב. אין אפשרות ל"דו קיום" עם חרדים: הם אינם מכירים בלגיטימציה של עצם קיומם של אחרים, ואם תינתן להם האפשרות – אם קיר הברזל של המציאות יסוג אחור – ינסו להכריתם או לפחות להבריחם. ומי שחושב שזה לא יקרה, משלה את עצמו. הוא רק צריך לבחון כיצד חיים חילונים בשכונות שהפכו חרדיות, ומה קורה למי שפותח עסק שדעת הרבנים אינה נוחה ממנו – נניח, דוכן עיתונים; נניח, חנות פאות – בבני ברק.
עכשיו, כשאנחנו יודעים כיצד מדברים החרדים עלינו בינם לבין עצמם כשהם חושבים שאין מכשירי הקלטה בסביבה, הגיע הזמן להתחיל לשאול מה צריכות להיות המסקנות המעשיות מכך, איך מגבשים אסטרטגיה שמטרתה למנוע את התגשמות חלומו של פרוש.
המולדת השניה ואובדן התקווה: בתגובות לפוסט האחרון שאל אסף, לא בלי צדק, מדוע התמקדתי בבחירות בארה"ב כמושא של פאתוס, למה הן נתפסות כחשובות – מבחינת נפח תשומת הלב התקשורתית – מהבחירות בישראל.
יש לכך כמה תשובות. ראשית, הבחירות בארה"ב היו כנראה הדבר החשוב ביותר שקרה השנה. ארה"ב שוקעת, אולי – לא הייתי ממהר להספיד – אבל היא עדיין מגדלור תרבותי וערכי חשוב מאין כמוהו, אולי בלי מתחרים.
שנית, הבלוג הזה מתעסק בעיקר במה שקורה בישראל. בדיקה מהירה העלתה שהפוסט האחרון שעסק בבחירות נכתב ביוני, והפוסט שלפניו דווקא עסק ישירות בבחירות בישראל. שלישית, זה עניין עונתי: עוד חודש נחזור שוב להתעסק בהוויות ציפי ומופז.
כל זה נכון, אבל לא נוגע בנקודה המרכזית. ארצות הברית, מבחינתי, היא המולדת השניה. היא היתה כזו מרגע שעמדתי על דעתי. את דעותי על זכויות אזרח, זכויות אדם, אזרחות בכלל, כיצד ראוי לה למדינה להתנהל – עיצבתי הרבה מאד בהתבסס על ההיסטוריה האמריקנית. בפרפרזה על מקיוואלי, בסיימי את יום עבודתי ובבואי בקרב הקדמונים, יש ביניהם מקום של כבוד לג'פרסון, אדמס, לינקולן, רוזה פארקס, ג'ון בראון, ורבים אחרים. אני חושב שיש סיכוי יותר מסביר שאצליח לעבור מבחן אזרחות בארה"ב ללא צורך בהתכוננות מיוחדת.
אני עוקב אחרי פוליטיקה אמריקנית מאז 1992 בערך. שנות קלינטון, הדשדוש הבלתי פוסק, דיכאו אותי; שנות בוש היו זוועה של ממש, התגברות פראית של כל החלקים האלימים, הדוחים, שבחוויה האמריקנית, ששיאם בשרה "אפריקה היא מדינה" פאלין.
הידע שלי בהיסטוריה ישראלית נרחב לא פחות, אבל יותר ויותר אני מתקשה למצוא בה משהו מלהיב. היא חסרה את השניות האמריקנית – את החלום הרחוק, שהמציאות מתנכרת לו, שיש להתגבר עליה כדי להגיע אליו. בשנות השבעים והשמונים היתה כאן תנועה לזכויות אזרח, בהנהגת שולמית אלוני; היא גוועה. אובאמה יכול לצטט את מגילת העצמאות האמריקנית, טולס יכול לצייר קריקטורה שגרמה לי לדמוע – משום שמגילת העצמאות האמריקנית נולדה בסתירה עצמית של רבים מחותמיה, אבל לא בשקר – מה שפשוט אי אפשר לומר על מגילת העצמאות שלנו, שנדירות הפסקאות בה שאינן מכילות שקר בוטה.
ארה"ב הוקמה כמדינת כל אזרחיה; מיד החל הוויכוח על משמעותו של המונח "אזרח", מי בפנים ומי בחוץ. ישראל הוקמה כמדינת כל יהודיה ועד היום המיינסטרים בה איננו מערער על כך. היא מעולם לא ניהלה שיח פתוח וכן על עברה, והיא ממשיכה לדכא מיעוט גדול החי בתוכה. משרד הפנים ממשיך לסרב להכיר בקיומם של ישראלים עד עצם היום הזה. זה ההבדל.
ואם נרד מרמת העקרונות לרמת הבחירות, בעוד שלושה חודשים יצטרכו הישראלים לבחור בין ציפי מופז, אהוד ברק ובנימין נתניהו כראש ממשלה. איזה מבחר נורא. אני אלך ואצביע למפלגה הקרובה לעמדותי, מרצ – אפשר להצביע לה בלי יותר מדי נקיפות מצפון, עכשיו כשביילין עושה לביתו – מתוך תקווה שהיא תעבור את אחוז החסימה. אז כן, מדי פעם אני מסניף תקווה גנובה ממקום אחר ומרשה לעצמי להתבשם בחלום על פוליטיקה אחרת. אנא קבל, אסף, את התנצלותי, אבל בלי האופיום הזה – קצת קשה לחיות כאן.
ההיסטריה: מי שעובר על הטוקבקים באתרי התקשורת הישראלים, מקבל את הרושם שהוא נמצא בגרסה עילגת במיוחד של פוקס ניוז או רדסטייט. מוסלמי, כושי, הוא יצבע את הבית הלבן בשחור – זו הרמה המקובלת.
היא לא מוגבלת רק לטוקבקים. בוויינט ממחזרת נעמי רגן את כל עלילות הדם כנגד אובאמה; בנרג עושה זאת בן דרור ימיני. אני אטפל לטקסט של ימיני, כי הוא בדרך כלל שפוי יותר.
"יש לו נסיון קטן הרבה יותר מזה של פיילין", פותח ימיני. לא נכון. הוא אמנם היה רק שנתיים בסנאט, בדיוק כמו מספר השנים של פאלין כמושלת, אבל הוא היה סנאטור-מדינה במשך שמונה שנים קודם לכן, כשהיא ניהלה איזו עיירה בת פחות מ-7,000 תושבים. הוא גם מרצה למשפט חוקתי באוניברסיטת שיקאגו; לה יש תואר ראשון בעיתונות ספורט.
הלאה. בן ימיני טוען שאובאמה הכחיש קשר עם ביל איירס. לי זה חדש. משום מה, העובדה שאיירס ביצע את הפשעים שלו לפני ארבעים שנים איננה מוזכרת, כמו גם העובדה שהוא מעולם לא הועמד לדין וממילא לא הורשע בדבר, כך שהוא כנראה לא בדיוק היה המקבילה המוקדמת של בן לאדן. גם העובדה שהקשר העיקרי בינו ובין אובאמה הוא שהם ישבו בהנהלת עמותה, שישבו בה גם כמה רפובליקנים, ביניהם תורמים לג'ון מק'קיין, לא מוזכרת. עובדות לא נוחות, כנראה.
פעמיים מכנה ימיני את הכומר ג'רמיה רייט אנטישמי. וזה מעניין, כי הליגה נגד השמצה, שחוש הריח שלה בנושא עדין מאד והיא מסוגלת לגנות ביקורת על ישראל כאנטישמיות, דווקא לא חושבת שרייט אנטישמי. אבל היי, רייט הוא רדיקל אז הוא כנראה גם אנטישמי.
ג'סי ג'קסון אמר משהו על כך ש"השפעת היהודים בוושינגטון תפחת" עם נצחון אובאמה – מינויו של רם עמנואל לראש המטה עשוי לשנות, אולי, את דעתו – וימיני אומר ש"אובאמה התנער" מהדברים. למה לאובאמה צריך בכלל להיות אכפת מאמירה כלשהי של ג'סי ג'קסון, שהתבטא בפומבי שהוא רוצה "לחתוך את הביצים של אובאמה" – לימיני הפתרונים. האם בגלל ששניהם דמוקרטים? ששניהם שחורים?
פרשת חלידי והקלטת-שלא-היתה: ימיני מכנה את הפרופסור המכובד רשיד חלידי, שכל מה שהצליחו למצוא נגדו הוא שהוא היה פעם נציג למחצה מטעם אש"ף בשיחות מדריד – שיחות שנוהלו על ידי ארצות הברית ומטעמה, ולמיטב זכרוני תמך בהן ימיני – "אחד התועמלנים הארסיים ביותר כנגד ישראל". אולי כדאי שהוא יציג תימוכין לדבריו, כי מיטב חופרי הרפש של הימין האמריקני לא כל כך הצליחו.
את הקלטת מתאר ימיני ככזו ש"בה, לפי החשד, אמר אובאמה משהו מביך, אולי הצדקת טרור" [הדגשה שלי – יצ"ג]. שימו לב: ימיני לא ראה את הקלטת. אף אחד לא ראה אותה. המקסימום שפאלין העזה לומר הוא ש"ישראל תוארה בה כמבצעת טרור, לא כקורבן". אבל ימיני כבר קופץ לטענה שאובאמה "הצדיק טרור". הוא גם משמיט, משום מה, את העובדה שבניגוד לאובאמה, ג'ון מק'קיין היה יו"ר קבוצה רפובליקנית שתרמה הרבה מאד כסף לעמותה של חלידי, משום שאז – כשלא היו בחירות – היא נחשבה בעיניו למקדמת דמוקרטיה. גם את העובדה שפאלין ישבה בלי למצמץ בכנסיה כשכומר טען שפיגועי התאבדות בישראל הם עונש על אי התנצרות היהודים ימיני משמיט. שוב הוא משמיט.
הפרשה כולה, אגב, תוארה (נחשפה, למעשה) על ידי הלוס אנג'לס טיימס בכתבה מאפריל. עד שמצבו של מק'קיין בסקרים לא הפך לנואש, הוא לא ניסה להשתמש בפרשה – משום שאין בה כלום. משניסו מק'קיין ופאלין להפוך אותה לנושא, תומכיהם העלו מהאוב את אש"ף כארגון טרור נורא – תוך הצנעת העובדה השולית שכל ממשלות ארה"ב ניהלו איתו משא ומתן ב-15 השנים האחרונות.
ימיני, כמובן, מבצע פירואט חלקי לאחור: "יתכן שכל ציוני הדרך האלה הם לא יותר מאנקדוטות. הרי גם יהודים השתבצו בדרכו. הוא עצמו לא נתפס בשום התבטאות אנטישמית". אחחח, "לא נתפס". יופי של צורה להעביר מסר. נציין שוב שימיני לא הצליח לקשר את אובאמה ולו עם אנטישמי אחד?
וכשכך נראה בעל טור מרכזי בתקשורת הישראלית, מה לנו כי נלין על אזובי הטוקבקים?
חילופי משמרות: זו היתה עונת בחירות גרועה לכלי התקשורת המסורתיים בארה"ב. מק'קיין התלונן שוב ושוב שכלי התקשורת הפגינו הטיה כלפי אובאמה – ובשבועיים האחרונים של הקמפיין, היה אולי משהו בדבריו – אבל עד סוף אוגוסט, התקשורת הממסדית העניקה תשומת לב כפולה-כמעט למק'קיין, וביולי היו 72% מההתייחסויות לאובאמה ברשתות הטלוויזיה שליליות. קראו שוב את הנתון הזה.
זה השתנה, כמובן. זה השתנה אחרי הפאניקה של מק'קיין עם המשבר הכלכלי (זוכרים את "השעיית הקמפיין"?), אחרי ההתרסקות, פעם אחר פעם, במהלך העימותים – וכמובן, אחרי חשיפת פרצופה של פאלין. אבל רצוי לציין, באשר לעימותים, שבשני הראשונים העניקה התקשורת את הנצחון למק'קיין – אבל הבוחרים, קשי עורף שכמותם, התעקשו שדווקא הבחור השני ניצח. אחרי העימות השלישי התקשורת הרימה ידיים, זה היה אבוד – גם לפני תמונת ה"לשון" המפורסמת.
שורה של סיפורים מביכים למק'קיין לא זכו לחשיפה בתקשורת הממוסדת – למשל, קשריו עם "השרברב" של ניקסון, ג'יי גורדון לידי, שבשנות ה-90 קרא לירי בסוכני ה-ATF ואף המליץ על ירי בראש, משום שהם לובשים שכפ"צ. בניגוד לאיירז, לידי הורשע גם הורשע בדין. התקשורת, שחגגה סביב הכומר רייט, לא הפנתה את תשומת הלב ההולמת לכמרים המשונים של פאלין, ולקשריו של מק'קיין עם מטיף השנאה ג'ון האגי.
זה לא בהכרח מתוך הטיה; זה כנראה נבע מפחד, החשש מלהיראות כמי שבחרו צד. אבל לפעמים בחירת צד היא חובה מקצועית ופטריוטית. לא לכל סיפור יש שני צדדים שווים. כתב פוקס קארל קאמרון ידע, תוך כדי הקמפיין, שרבים מאנשי מק'קיין סברו שפאלין כלל לא ראויה לתפקידה – שהיא, כפי שצוין למעלה, לא רק התעקשה שהיא רואה את רוסיה מהחלון אלא גם סברה שאפריקה איננה יבשת אלא מדינה.
אילו הקפיד קאמרון רק לסתום את הפה, אפשר היה, בדוחק, לקבל את העובדה שהוא לא חלק את המידע על האשה שהיתה מרחק התקף לב אחד מההדק הגרעיני עם הציבור, בכך שהוא מחויב לשתיקה משום ההסכם שלו עם מקורותיו, שדרשו שהמידע ישודר רק אחרי הבחירות; פרשנות סלחנית פחות היתה אומרת שהעיתונאי ובכירי הקמפיין קשרו יחדיו כנגד הציבור. אבל, כאמור, על שתיקה אפשר היה לסלוח. אבל קאמרון – נו, איש פוקס, לא איש חדשות – דווקא שיבח את פאלין בשידור.
רוב הפרשנים בזו, לאורך הקמפיין, להשענותו של אובאמה על צעירים; הצעירים, אמרו, אף פעם לא מצביעים. הפעם הם הצביעו במספרי שיא, והביאו לו את הנצחון. למה? אני רוצה לטעון, בזהירות, שזה נובע מכך שהם לא צורכים את התקשורת המסורתית, ואין להם את הצורך האובססיבי באיזון. המציאות, ודאי זו של שבע השנים האחרונות, לא היתה מאוזנת.
צורת התקשורת שלהם היא כמעט כולה מקוונת, הם מעניקים לבלוגים משקל שהתקשורת הממוסדת מעניקה לפרשנים בכירים. אובאמה פנה לקהל הזה, בערוצי התקשורת שלו, הרבה לפני שהתחילו הפריימריז, והוא שכנע אותם. הם יצאו לרחובות, הם הגיעו להתוועדויות – בשלב זה, אגב, התחלתי להאמין שאובאמה אכן ינצח – והם העניקו לאובאמה במהלך פברואר-מרץ את עשירית הנצחונות הרצופים שלו – שריסקו את קלינטון, שפשוט לא היתה חלק מהשיחה ולא ידעה מאיפה זה בא.
לא לכל נושא יש שני צדדים. לא צריך, לדיון על פדופיליה, להזמין את הומברט הומברט בשם האיזון. התקשורת הממוסדת פחדה מדי מהצל של עצמה, ולא נותר לה מה לומר לדור הצעיר. אובאמה השתמש ברשת, עקף אותה, הגיע אליהם ישירות – ויתכן שלימים ייזכר דווקא המהלך הזה כצעד המהפכני באמת של מערכת הבחירות הזו.
קשה להזכר מתי היו בחירות גורליות כל כך, ודאי לא בתקופת חיי. 1976, אולי; הצורך להביס את הניקסוניזם, שהמשיך לחיות גם לאחר שהנשיא הפושע ההוא התפטר, היה חיוני. אבל ניקסון, על כל מגרעותיו, לא היה איום כבד כל כך על עצם קיומה של ארצות הברית. צריך, אולי, לחזור לבחירות 1860, שאילצו את הרפובליקה להתעמת – עימות שנסוגה ממנו במשך שלושים שנה לפחות – עם הסתירה הפנימית שבקיומה.
ארצות הברית היא קודם כל אידיאל. היא היתה המדינה המודרנית הראשונה שהשתיתה את קיומה על תפיסה של שוויון ושל אזרחות. בלעדיה, קשה לראות את המהפכה הצרפתית מתרחשת, ואת מימושו של הרעיון הפילוסופי הרדיקלי כל כך – שכל בני האדם נולדו שווים בזכויותיהם, ושיש להם זכויות בסיסיות בלתי ניתנות לשלילה: לחיים, לחירות ולחיפוש אחר האושר. זהו רעיון רדיקלי גם בימינו, ודאי בישראל שהיא אתנוקרטיה עם מוטיבים תיאוקרטיים חזקים הרבה יותר מאשר דמוקרטיה. אמרו לישראלי הממוצע שארצו צריכה להיות מדינת כל אזרחיה, שאם לא כן איננה מדינה חופשית, וצפו בסלידה האוטומטית, המשותפת לאיש מהרחוב ולפרופסורית שהיתה פעם יו"ר האגודה לזכויות האזרח . נסו לומר לו שיש לבני אדם הזכות לחפש את אושרם גם מעבר לכבלי לידתם, גם מעבר להחלטותיהם של רבנים, ותוקעו במהירות כאויבי העם, שמאלנים, ערב-רב.
האידיאל, כמובן, לא מומש מעולם. אבל הוא היה האידיאל שהפך את העבדות למוגלה צורבת כל כך בבשר האומה; הוא זה שהעניק משקל מוסרי כבד למתנגדי האימפריה שבנו לודג' ותאודור רוזוולט; הוא זה שאילץ את הרפובליקה להעניק זכות הצבעה לנשים – בלי הזוועות שליוו את המאבק לשחרור 50% מהמין האנושי בבריטניה, למשל; הוא זה שהפך את תוצאתה של "מלחמת האזרחים השניה", עידן הגדולה של המאבק על זכויות האזרח בשנות השישים, לכל כך ברורה מראש.
היה, כמובן, תמיד זרם-נגד. זרם שבשם "הבטחון הלאומי" התנכל לקומוניסטים – לא בלי מידה של צדק – ולסוציאליסטים מאז ההפיכה הקומוניסטית של 1917, שדימה לראות בכל דרישה להרחבת החירות קשר נגד המוסר ונגד החברה, שתמיד ראה את ארצות הברית כאומה נוצרית קודם כל, לעיתים תכופות נוצרית-משיחית.
ג'ון מקקיין הוא מועמד מוזר לתפקיד נושא הדגל של אמריקה בנוסח האב קאולין, צ'ארלס לינדברג וג'ו מקקארתי. העבר האישי שלו, היותו קורבן להסתה גזענית של ג'ורג' וו. בוש במערכת הבחירות של 2000, מציג באופן אירוני את העובדה שהוא ממשיך דרכו. ואף על פי כן, הוא ממשיכה.
* * * * *
ג'ורג' בוש ג'וניור ייזכר בהיסטוריה האמריקנית כאחד הנשיאים הגרועים ביותר בתולדות הרפובליקה – אולי הגרוע שבהם. כדי להזכר במועמד עלוב כל כך לכתר הזה, צריך ככל הנראה לחזור אחורה עד ימי ג'יימס ביוקנן, שישב בחיבוק ידיים עת התפלגה המדינה לשני מחנות אויבים, עד שהוחלף על ידי לינקולן. אבל סיבת כשלונו של ביוקנן היא רפיסותו, חולשתו, הפסיביות שלו; ג'ורג' בוש גרם שורה של נזקים כבדים לארה"ב, רובם ככולם במכוון.
ראשית כל, הוא הפך את ארה"ב למדינה בעלת מדיניות מוצהרת של פשעי מלחמה. הממשל שלו נקט, לראשונה, בעינויים ככלי רשמי. בכך הוא הפר מסורת ארוכה של התנגדות לעינויים שמגיעה עד ג'ורג' וושינגטון. אפילו בית המשפט הישראלי, רופס תמיד מול דרישות מנגנוני הבטחון, ביטל רשמית את העינויים – שהוסדרו אז בהסדר משפטי, נוהל "לחץ פיזי מתון" – ב-1999; בוש הסדיר את העינויים בחוק ב-2006.
שנית, הוא צמצם משמעותית את חירויות האזרח. רוב תושבי ארה"ב חיים עכשיו במה שהאיגוד האמריקני לזכויות האזרח מכנה "אזור נקי מחוקה": ממשל בוש החליט שמשמר הגבול האמריקני רשאי לערוך חיפוש ללא צו, ולעצור ללא צו, כל מי שחי במרחק של מאה מילים מגבולות המדינה. הממשל קשר יחד עם חברות התקשורת כדי לבצע מעקב מנוגד לחוק אחרי מיליוני אמריקנים, בשם "הבטחון" כמובן. הקונגרס הפחדני שאישר את החוקים הללו שכח את דבריו של בנג'מין פרנקלין: מי שמוותר על חירויות בסיסיות בשם בטחון זמני, אינו ראוי לא לחירות ולא לבטחון. בוש נטל לעצמו סמכויות לבטל חוקים באמצעות "הצהרות חתימה", בשל מלחמה כנגד אויב לא ידוע, שאורכה לא ידוע, ושלמעשה אין כל אפשרות להכריז על סיומה.
שלישית, הוא הסב נזק עצום הן לבטחון ארצו והן לחוק הבינלאומי בנהלו מלחמה ללא סמכות כנגד מדינה שלא פשעה. המלחמה בעיראק הסבה את תשומת הלב מהמלחמה באיסלם הקיצוני, בודדה את ארה"ב בעולם, והעניקה זריקת מרץ עצומה לאויבי התרבות האנושית. לא היה מגייס מוצלח יותר מבוש לשורות הג'יהאד העולמי.
רביעית, הוא יצר שילוב מצמרר בין אותה תפיסה רפובליקנית של סוף המאה ה-19, על פיה אין זה תפקיד הממשלה לשפר את מצב אזרחיה, יחד עם רשות חסרת תקדים למשחיתים תאגידיים – כל זה תוך כדי מיטוט החומות בין דת ומדינה וקידום מדיניות שאם איננה שואפת להיטיב עם אזרחיה, הרי שהיא מנסה לכבול אותם לכללי מוסר פוריטניים של חלק קטן ומפגר באוכלוסיה. “תרבות החיים" של בוש אוסרת על הפלות ועל מחקר בתאי גזע – ובו זמנית מנהלת מלחמת חורמה בתפיסה שלכל אדם יש זכות לבריאות. בוש מיעט להשתמש בזכות הווטו; אחת הפעמים הבודדות שבה הפעיל אותה היתה כדי למנוע את גדילת מספר הילדים הזכאים לביטוח בריאות. זה סוציאליזם, הוא אמר – ומיהר להעניק מאות מיליארדים מכספי הציבור למנהלי תאגידים ובנקים שבזזו אותו ומשכנו את עתידו.
חמישית, העדפת מפלגתיות על פני יעילות. פעם אחר פעם התברר כי הממשל העסיק אנשים חסרי כישורים בתפקידים בכירים, רק על סמך נאמנות מפלגתית. השערוריות הכבדות ביותר היו של "בראוני" מ- FEMA, שפשוט לא היה האיש המתאים לנהל את משבר ההוריקאן קתרינה (לזכותו ייאמר שהוא ניסה להזהיר את בוש, שהתעלם או נרדם בתדריך), והמינויים הפוליטיים של אלברטו גונזלס ומוניקה גודלינג במשרד המשפטים.
* * * * *
ג'ון מק'קיין הוא היורש הראוי של כל אחת מהנקודות הללו. הוא ניהל מאבק נגד העינויים – אבל נכנע לבוש; הוא רוצה להמשיך את המלחמה בעיראק עד לנצחון – אבל, כמו בוש, איננו מסוגל להסביר מהו נצחון; והוא אולי אינו רואה עין בעין עם הימין הדתי בארה"ב – בעבר כינה את מנהיגיו "סוכנים של אי סובלנות" – אבל במהלך הקמפיין הנוכחי הוא מחזר אחריהם בקדחתנות. חדלי האישים של בוש ממלאים את הקמפיין שלו, והתוצאות בהתאם; רבים אחרים הם לוביסטים של חברות וממשלות מגונות. הדוגמה הבוטה ביותר לתפנית שחלה במק'קיין היא מינויה של החייזריתמאלסקה, ברקודה בוראליס בלשון הזהב של מורין דאוד, למועמדת שלו לסגנית הנשיא.
לא ברור מי היה ציני יותר בבחירה הזו, מק'קיין בנסיון להעביר לצידו קולות של הימין הדתי שתיעב אותו, או פאלין שניצלה את ההזדמנות – “מבלי למצמץ,” כדבריה – לצאת מאלסקה. מה שברור הוא שהבחירה בפאלין קיטבה, ככל הנראה במודע, את הבחירות, הפכה אותן לעימות בין "ערכי הערים הקטנות" ובין הקוסמופוליטיות של הערים הגדולות. הבחירה הזו, מצד קמפיין מק'קיין, היתה מודעת: כמו ב-2004, נרמז, צריכים האמריקנים לבחור בין התדמית הקלאסית של עצמם, זו שקפאה בשנות החמישים, ובין זר משכיל.
אבל 2004 איננה 2008.
* * * * *
במהלך הוועידה הרפובליקנית נשף רודי ג'וליאני – הפוליטיקאי הכושל שלא זכה ולו בציר אחד בפריימריז, אבל נשא נאום מרכזי בוועידה – בבוז ואמר ש"רק באמריקה" יכול היה אדם כברק אובאמה להבחר לנשיאות. זה היה תרגיל קלאסי רפובליקני מבית מדרשו של קארל רוב: להפוך את עוצמתו של היריב לחולשתו. כך הסתער רוב דווקא על מקור כוחו של ג'ון קרי, שירותו הצבאי, והפך אותו נגדו; כך הפכה הידענות של אל גור לטרחנות.
"רק באמריקה", אחרי הכל, היא סיסמתו של אובאמה. רק בארה"ב יכול היה ילד לאשה לבנה מהמעמד הבינוני התחתון ואב שחור ממדינה זרה לטפס, מטאורית, בזכות כישוריו. רק באמריקה יכול מועמד שבא משום מקום, שהיה אלמוני לפני ארבע שנים, להכנס ראש בראש בממסד משומן, נוטף כספים, ולהנחיל לו תבוסה מהדהדת. סיפורו של אובאמה, כפי שציין כמה פעמים, לא יכול היה להתרחש במדינה אחרת. אפשר להפליג בשבחיו של המועמד השקול ביותר, הרגוע ביותר, והרהוט ביותר שנראה על הבימה האמריקנית; אבל הטיעון העיקרי שלו היה ונשאר שהוא יוציא את האומה מהביצה בה תקע אותו בוש, בעוד שמק'קיין ימשיך לחפור.
בהחלט יתכן שאובאמה לא יצליח לעמוד בחלק מהבטחות הבחירות שלו; הוא לא משיח. בקונגרס עדיין יהיה גוש רפובליקני מריר וזועם, שיתקע מקלות בגלגלי הממשל, והמערכת הפוליטית שיצרה החוקה האמריקנית שואפת שוב ושוב לאיזון. עם זאת, בהחלט אפשר שהשינוי יהיה חד, שאנחנו בפתחו של ניו דיל חדש, ובהחלט הגיע הזמן לכך.
הבחירות המודעות שעשו שני המועמדים הפכו את מערכת הבחירות הזו לעימות ברור, חד, על נשמתה של אמריקה. מדינת כל אזרחיה או מאחז אדומי-הצוואר הפרוטסטנטים? עיר זוהרת על גבעה, או מבצר מריר ומבוטן? תקוות העולם או אימפריה דורסנית, שוקעת? האם החירות היא זכותם של בני האדם כולם, או של בני-עליה אמריקנים? האם ספינת המדינה שמוריש בוש למחליפו תשנה את מסלולה, תסיר את דגל העצמות הצלובות, ותחזור אל חיק האומות – או שתוסיף לעצמה עוד ועוד סיפוני תותחים, בעוד מלחיה גוססים מצפדינה?
עוד יום אחד תתקבל ההחלטה. עד אז, שווה להעיף מבט בסרטון שהקליטו אנשי אובאמה בשעה שנראה שזהב השוטים בדמות שרה פאלין עשוי להפוך את תוצאות הבחירות. דעו תקווה.
, כי העבודה בלי פואד זה כמו כלב בלי קרציות, כי האיש הזה, המשוטט בכנסת מבלי שאיש יודע מדוע בעצם, מזה 24 שנים – יותר מדוד בן גוריון – הוא דמותה העכשווית של העבודה: קבלן קולות שמזמן ויתר על הבוחרים, נטול אידיאולוגיה, נצמד לכסא בכל מחיר. 
תגובות אחרונות