ומיד, מאחר וכלי התקשורת שלנו עמוסים באנשי בטחון שהצליחו להפלט מהמערכת הבטחונית הלא-מי-יודע-מה-בררנית שלנו, מיד התחילו נחרות הבוז כלפי הטיפול הלא מקצועי של ההודים במשבר. פרשנים השוו בהנאה את ביצועי הצבא ההודי עם אלה של סיירת מטכ"ל – תוך שהם מתרפקים על אנטבה וסבנה, ומעדיפים לשכוח את מעלות, שבה הסתער עלוב-הפיקוד-לעתיד עמירם לוין על הקומה הלא נכונה ואיפשר למחבלים לטבוח בעשרות ילדים (מה שלא פגע בקידומו), ואת הטבח בפיגוע כביש החוף. היהודים הגאים זחלו מתחת לסלעים שלהם והתחילו לקונן על כך שהודו לא מוותרת על ריבונותה ולא מתירה לכוחות ישראלים לפעול בשטחה – כאילו מי מהם היה מוכן לקבל כוח קומנדו הודי על אדמת ישראל, אם איזה ג'יהאדיסטי פלסטיני היה לוקח בטעות כמה עובדים זרים הודים כבני ערובה.

בקיצור, הגועל נפש הקבוע. יש צונאמי ומאה אלף איש טובעים? מיד נברר מה מצב שני המטיילים הישראלים באזור. קבוע, אבל מגעיל כל פעם מחדש.

(והערה אחת על הנושא עצמו: הודו היתה תחת התקפות מוסלמיות מאז המאה השמינית. לפני כשבוע, בשקט, התהפך הגלגל. הצי ההודי הטביע ספינת פיראטים סומאלית – איסלם ופיראטיות תמיד הלכו יד ביד – במימי קרן אפריקה, וקיבל אישור מהאו"ם לבצע פשיטות כנגד הפיראטים גם במימי סומאליה עצמה. הרחבת המלחמה הזו, והעובדה שההינדים עובדי האלילים הצליחו לחצות את הים ולפגוע באפריקה המוסלמית, בהחלט עשויה לספק רוח גבית לרגשי הנחיתות המוצדקים לחלוטין שהם הדלק של הג'יהאד העולמי. לא בטוח שזה רעיון טוב כל כך. אי אפשר פשוט להטביע את הפיראטים האלה מהאוויר?).

שפל חדש: גלעד ארדן, שבדרך כלל עולה לכותרות מתוקף תפקידו – החיובי למדי – כשפן האנרג'ייזר של הכנסת לענייני הגנת הצרכן, הצליח לארגן לעצמו כותרת חריגה: הוא הציע להציב אסירים פלסטינים בעוטף עזה, כדי להפוך אותם לבני ערובה כנגד התקפת קסאמים.

הייתי רוצה להאמין שהרעיון הזה נובע מהפריימריז המתקרבים בליכוד, אבל אני לא בטוח שאפילו זה עשוי להיחשב לתירוץ קביל לרעיון עוועים מהסוג ששפך עלינו ארדן. יש לציין, למרבה הצער, שארדן מכיר היטב את נפש בהמותיו, ושאם זה הפתרון שהוא מציע – זה כנראה הפתרון שהם רוצים לשמוע. אחרי הכל, יש בזה הגיון – אם צה"ל הפעיל את "נוהל שכן", שבמסגרתו סוכנו חייהם של אזרחים פלסטינים במקום אלה של החיילים, ואם בג"צ נדרש לשנים ארוכות כדי לומר במפורש שהחוק הבינלאומי אוסר זאת, אז למה לא להשתמש באסירים פלסטיניים כמגנים חיים?

המהפכה הטורפת את בניה: מדוע הבאנו לכאן את יהודי אתיופיה – רק לאלוהי הציונות פתרונים, ועוד פחות מכך ברור מדוע אנחנו ממשיכים להעלות אותם. עשרים ושבע השנים האחרונות כבר הוכיחו שקליטתם, להוציא במספר מקרים מועט של יוצאי דופן, היא כשלון מהדהד. אבל אנחנו ממשיכים, מתוך אינרציה ציונית ומתוך דחף דמוגרפי, להביא לישראל אנשים שתועלתם לה תהיה מועטה וככל הנראה מועטה מהסיוע שיקבלו, שיסבלו מגזענותה הממארת של האוכלוסיה הישראלית, ושיהיו נתונים לשרירותה של הרבנות.

ישראל יכלה – ולדעתי מוטב היה אילו עשתה כן –  לומר שרווחתם של יהודים אתיופים היא בעייתה של אתיופיה, לא של ישראל; אבל משעה שהובאו לפה, יש לישראל חובות כלפיהם. ואת החובות האלה היא מזניחה בעקביות. הייתי ביום חמישי, יחד עם ידיד, במאהל מחאה של מהגרים מגונדאר שהוקם במגרש החניה של בנק ישראל. היה קר, ורוב האנשים במקום – רובם ילדים – לא היו לבושים כיאות. פעילים הומניטריים מחו"ל הסתובבו ביניהם, חילקו מזון וביגוד, וניסו להעלות את המוראל באמצעות שירה וניגון. עוברים ושבים – שהיה להם מראה כללי של בעלי תואר שני בכלכלה – ניסו להתחמק מהאנשים המציקים האלה ולהעמיד פנים שהם לא שם.

המראות, סליחה על הביטוי השחוק, היו קשים. במיוחד אלה של הילדים. אתמול (שישי) חזרו המהגרים למרכז הקליטה שלהם, לאחר שוועדה של הכנסת דנה בנושא. עיקר טענותיהם הם שבתי הספר שלהם מרוחקים, שאין להם גישה לדברים בסיסיים כמו מכולת, שהם סובלים מזלזול מצד הפקידות – ושמשום שטרם סיימו את גיורם, נאסר עליהם לעבוד. נקווה שזה ישתפר. לא הייתי מהמר על זה; ההיסטוריה אומרת אחרת, היא אומרת שהם הובאו לפה כדי שיהיו בשר תותחים ושמן על גלגלי המהפכה הציונית, ללא כל התחשבות ברצונם שלהם, בתקוותיהם שלהם.

מנהלתי קצר: לאחר זמן ארוך שבו קירטע הבלוג עם כמה הפניות לא מתפקדות – "ארכיון", "קשר", ו"אודות" – בוצע רענון. שתיים מן ההפניות נמחקו, ולשלישית – "אודות" – נוצק תוכן. כמו כן, מתקבל הרושם שהבעיות עם הכתיבה באנגלית הסתיימו. על הסיוע הטכני בכל אלה אני רוצה להודות לאיתמר שאלתיאל.

(יוסי גורביץ)