תומאס פרידמן כתב פעם – ב"מביירות לירושלים", כמדומני – שכאשר באים לדון בהצהרותיהם של מנהיגים במזרח התיכון, צריך לשים לב למה שהם אומרים לקהל המקומי שלהם, בשפה שלהם, ולא להצהרות שהם מפריחים באנגלית.

השבוע היתה לנו הצהרה כזו. המועמד לראשות עיריית ירושלים מאיר פרוש, חומץ בן חומצה, נשא נאום בשפתו – אידיש – בפני קהל ביתי של בחורי ישיבה. הוא הבטיח להם שבתוך עשור, לא יהיו עוד ראשי עיר חילוניים בישראל, בשל התרבותם המהירה של החרדים, והוסיף משפט דו משמעי: "איפה שיש ציבור שלנו, פעם יהיה דתי ופעם יהיה חרדי, לא יהיה דבר כזה ראש עיר חילוני".

פרצה, כצפוי, סערה, שבאופן צפוי למדי דעכה מהר מאד. אנחנו הרי לא באמת רוצים לשמוע את הקולות ולראות את המראות; אם תציין שיש כאן משהו שאפשר שהוא לא בסדר, כשפוליטיקאי מבטיח לקהלו לשלוט בקהל אחר, תואשם כנראה באנטישמיות. פרוש מיהר להכחיש את הדברים – ואז הסתבר לו שיש הקלטה. הוא לא התבלבל – הוא פוליטיקאי ממולח למדי – ובראיון עם אבירמה גולן, אמר שאסור לשפוט אותו לפי הזקן. על ההתבטאות עצמה אמר ש"לנתניהו מותר להגיד באסיפות בחירות כל מיני דברים ולי אסור? דיברתי עם ציבור שלנו."

בדיוק.

*           *            *            *            *

הציבור הדתי והחרדי תמיד דיבר בכפל לשון: היו התבטאויות שנועדו לתקשורת הכללית והיו דברי האמת, שנועדו לקהל יודעי סוד. ההתחכמות הזו היא מורשת הגולה, שבה צריך היה לעבוד על הגוי ולמנוע ממנו לדעת את האמת הלא נעימה על שנאתם הרצחנית של יהודים לנוצרים – שנאה שלא מצאה לעצמה ביטוי, מחשש להשמדה, אלא בקללות, אלות, שבועות, ותפילות.

וראה זה פלא: הנוצרים לא היו טיפשים, והם ידעו היטב מה חושבים עליהם היהודים (בין השאר משום שרבים מן היהודים התנצרו) – אבל הישראלים החילונים מעדיפים לא לדעת מה חושבים עליהם שונאיהם החרדים. המידע גלוי לעין כל – צריך להסתובב קצת בפורומים חרדים, מדי פעם לעבור על לקט של העיתונות החרדית – אבל החילונים מעדיפים לא לראות אותו.

מה אמר פרוש? הוא הבטיח לתומכיו שליטה על שנואיהם, שליטה שתושג מכוח רחמה של האשה החרדית. מה פשר "איפה שיש ציבור שלנו לא יהיה ראש עירייה חילוני"? האם זהו רמז למדיניות ההשתלטות הידועה של החרדים על שכונות – מדיניות שאף פעם לא מדברים עליה – שעם כניסתם של חרדים לשכונה, הם מתחילים להמאיס את החיים, לעיתים קרובות באמצעים אלימים, על התושבים החילוניים של השכונה? יזמי נדל"ן חרדים בירושלים כבר אומרים במפורש ש"אין מצב שקהל חילוני ימשיך לגור כאן. מי שקונה דירה על הנייר הוא לא שפוי. עד שהדירה תהיה מוכנה – כל הסביבה תשתנה".

סביר שפרוש, שאיננו שוטה, לא באמת מאמין שהדמוגרפיה הישראלית תשתנה עד כדי כך בתוך עשור, שלא יהיה בה ראש עירייה חילוני לרפואה, "אולי רק באיזה כפר עזוב". סביר שפרוש אמר לגולן את האמת: הוא אמר לקהל נבעריו את מה שרצו לשמוע.

אבל זה לא הופך את המצב לטוב יותר; להיפך. הציבור החרדי הוא קנאי הרבה יותר ממנהיגיו. הרבה מן היוזמות היותר קיצוניות שלו מגיעות "מלמטה", וזוכות להכשר רבני רק לאחר מעשה. כשפרוש אמר לבהמות הקדושות שהשלטון בישראל הנה הוא כמעט בידיהם, הוא פשוט חזר ואמר להם את מה שהם רגילים לומר זה לזה. אחרי הכל, מנתוני משרד החינוך עולה (זהירות, קובץ פי.די.אף) שעד שנת 2012 יהוו תלמידים חרדים 30.9% מכלל הלומדים בחינוך היסודי במגזר היהודי. וככל שהחרדים מתרבים במקום מסוים, כך נפוצים השאר מעליהם.

הגמוניה כזו, כמובן, לא תשרוד. מדינה ששליש מבניה בטלנים לשם שמיים, ניזונים מזעתם, דמם ודמעתם של אחרים – אחרים מבוזים, יש להזכיר – לא תוכל להאריך ימים. אבל החרדים לא חושבים על השלב הזה; מחשבתם, אם אפשר לקרוא לה כך, מגיעה עד רגע הנצחון בלבד. ופרוש רוקד על פי חלילם. הוא זקוק להם; אם לא יפרנס את הפנטזיה שלהם  – שאין סיבה לחשוב שאיננה גם חלומו שלו – הוא לא יהיה ראש עיר. ומי שטיפס על נמר, יגלה שלרדת קצת קשה יותר: משייבחר פרוש לראשות העיר, הוא לא יוכל לפנות כנגד הציבור שלו. הוא ייאלץ לשחק את תפקידו בפנטזיה, גם אם בשעות עירנותו הוא מודע לכך שהיא תהיה חייבת להתרסק אל סלעי המציאות. 

מינויו לראש עיר – מינויו של כל חרדי לכל משרה בכירה – מיועדת כולה להפוך את אותה משרה לכלי להגשמת אותה פנטזיה: יותר תקציבים ליושבי הקרנות של בית ועד החכמים; פחות בתי ספר, פחות אוניברסיטאות, ויותר תלמודי תורה וקצבאות לאברכים, לנשותיהם, לטפם. החרדים – כמו חובשי הכיפות האחרים – מעולם לא ראו עצמם אחראים לכלל הציבור, אלא רק לציבור ששלח אותם.

תמיד ישנם כמה שוטים בצד החילוני שאומרים שהחרדים הם בכלל לא כאלה ואחד על אחד הם מאד נחמדים. זה נכון; אבל שימו שלושה מהם בחדר, וכל האווירה תשתנה, תנוע לעברו של המקצין שבחבורה. בפעם האחרונה, האידיוטים המועילים החילונים קידמו את לופוליאנסקי כראש עיר, בטענה שהוא לא כזה חרדי בעצם. אז זהו, שהוא היה; והוא ניפח את התקציבים לצאן מרעיתו ודילל את התקציבים שהיו מיועדים למגזר החילוני הקטן והולך בירושלים.

אז לא, פרוש; זה לא הזקן. זו האידיאולוגיה שמאחורי הזקן, הגוזרת שיש רק סוג אחד של בני אדם שנוצרו בצלם האל: גברים חרדים. כל האחרים הם "תינוקות שנשבו" במקרה הטוב, ערב רע או תושבי עיר הנידחת במקרה הטוב. אין אפשרות ל"דו קיום" עם חרדים: הם אינם מכירים בלגיטימציה של עצם קיומם של אחרים, ואם תינתן להם האפשרות – אם קיר הברזל של המציאות יסוג אחור – ינסו להכריתם או לפחות להבריחם. ומי שחושב שזה לא יקרה, משלה את עצמו. הוא רק צריך לבחון כיצד חיים חילונים בשכונות שהפכו חרדיות, ומה קורה למי שפותח עסק שדעת הרבנים אינה נוחה ממנו – נניח, דוכן עיתונים; נניח, חנות פאות – בבני ברק. 

עכשיו, כשאנחנו יודעים כיצד מדברים החרדים עלינו בינם לבין עצמם כשהם חושבים שאין מכשירי הקלטה בסביבה, הגיע הזמן להתחיל לשאול מה צריכות להיות המסקנות המעשיות מכך, איך מגבשים אסטרטגיה שמטרתה למנוע את התגשמות חלומו של פרוש.

(יוסי גורביץ)