לקראת הפריימריז הדמוקרטיים של 2004, ניסה המועמד הווארד דין לבנות לעצמו בסיס כוח. הוא לא היה ידוע במיוחד, ואלו שהכירו אותו הסתייגו לעיתים קרובות מעמדותיו היוניות התוקפניות. ב-2003-2004 מלחמת עיראק עדיין לא היתה הקטסטרופה שהיא היום, והתבטאויותיו החריפות – מוצדקות, ללא ספק – של דין כלפי בוש ומשטרו גררו הסתייגות מצד המרכז. הדמוקרטים רצו מאד להיות במרכז ב-2004.

 

הקמפיין של דין התבסס, על כן, על האלמנט השמאלני ביותר והפרוע ביותר של המפלגה: הבלוגוספירה, שחבריה אהבו לכנות את עצמם Netroots. הם בנו לו יופי של קמפיין-רשת, קמפיין הרשת האמיתי הנכון, אבל הם לא היו מוצלחים ביצירת מגע עם אנשים מבחוץ. הם הפגינו שילוב קטלני של יהירות גיקית כלפי משתמשים מהשורה ובוז לאנשים שלא חשבו בדיוק כמוהם.

 

קמפיין דין לא שרד את מבחן האש הראשון שלו, באיווה. למרות סקרים מלהיבים ולמרות כיסוי-רשת חסר תקדים, דין הפסיד לג'ון קרי, מועמד המרכז במפלגה. התלהבות-יתר, צעקה שלו, בתום הערב הראשון חיסלה גם את הקמפיין. שברון הלב בקרב ה-Deaniacs – שאותם הערצתי אז מרחוק – היה גדול; הניו יורק טיימס יצא במאמר מערכת נרגש, שקרא להם שלא לפרוש מהעיסוק בפוליטיקה.

 

*           *            *            *            *

 

2006, קונטיקט. הסנאטור המאוס ג'ו ליברמן, דמוקרטי ממורכז ונאוקון שהפך שפחה נרצעת של משטר בוש, חושב שיוכל להבחר מחדש בלי בעיות. סנאטורים נבחרים מחדש, בדרך כלל, בשיעור של 98%. לג'ו מצפה הפתעה.

 

ג'ו חשב שהמפלגה הדמוקרטית תתן לו את מועמדותה לנשיאות בלי בלגאנים מיותרים. הוא טעה. קבוצה של בלוגרים דמוקרטים מהפלג הזועם מארגנים לו פריימריז. הם שולפים מהנפטלין טיפוס לא מוכר בשם נד למונט, ומתחילים להאביס אותו בתרומות ובהתנדבויות. בפריימריז הראשונים שבהם שיחקו הנטרוטס תפקיד מכריע, באוגוסט, הם מביאים לתבוסתו של הסנאטור המנוסה: נד למונט הופך, הרבה בזכות המגה-בלוג The Daily Kos, למועמד הדמוקרטי לסנאט. הנטרוטס חוגגים.

 

השמחה הופכת לאפר בנובמבר. ג'ו החמוץ, שרץ עכשיו כ"דמוקרט עצמאי", מביס את למונט בהפרש של עשרה אחוזים, ועכשיו מה שהיה מושב דמוקרטי בטוח בסנאט מונח בידיו של אדם נקמני, קטנוני, בזוי – שיודע שלא ייבחר מחדש ולכן הוא לא חייב לדמוקרטים דבר. במהלך הקמפיין של 2008, יפעל ליברמן שוב ושוב לטובתו של המועמד הרפובליקני ג'ון מק'קיין, ואף ישא נאום למענו בוועידת המפלגה הרפובליקנית. אחרי בחירות 2008, הוא מאיים על הרוב הדמוקרטי בסנאט ומסוגל לשתק את פעילותו, משום שנהלי הסנאט דורשים 60 קולות כדי לסיים דיון ולעבור להצבעה. לדמוקרטים אין 60. הם יזדקקו לליברמן.

 

*           *            *            *            *

 

2007-2008. ברק אובמה מחליט לרוץ לנשיאות. אין לו שום שליטה במנגנוני המפלגה הדמוקרטית; הוא נמצא בדיוק באותה נקודה כמו דין ב-2004 – אבל האקלים הפוליטי השתנה, כשבוש זוכה לאחוזי תמיכה המזכירים את אלה של לולמרט כאן.

 

אובמה אוסף סביבו פליטים מקמפיין דין. הם מנוסים יותר. הם מתחילים, במהירות, לבנות קמפיין רשת. אבל זה קמפיין רשת אחר, בין השאר משום שהרשת היא אחרת: יוטיוב ופייסבוק מוכרים לציבור הרחב. הקמפיין מתמקד בפעילות בשטח – הוא משתמש ברשתות חברתיות כדי ליצור תאי-אובמה בכל עיירה – ובגיוס כספים. בלוגים ויצירת קהילות סגורות, מעריצות-עצמן, מעניינים אותו הרבה פחות. הדיניאקס, כאמור, למדו לקח.

 

אובמה והדיניאקס משנים את המשחק. באמצע 2007, כבר יש לו יותר כסף מאשר לדינוזאור המפלגתי, בילארי קלינטון. בילארי פונים לתורמים גדולים ומסתמכים על הצ'יפים הדמוקרטיים הישנים בערים; אובמה והדיניאקס פונים לתורמים קטנים ומבקשים מהם תרומות קטנות – אבל תרומה כל חודש, כל שבוע. משהו שאפשר לפרוט. הם עוקפים את המנגנון המפלגתי; למעשה, הם יוצרים מנגנון-נגד.

 

באיווה, מביס אובמה את בילארי. מכאן מתנהל קמפיין מתוכנן היטב, שעושה קרקס מהמוסכמות הישנות. שם המשחק הוא ריסון: לא נגררים להכפשות, לא נגררים למלחמות, לא חוזרים לימים הרעים של בילארי נגד כל העולם מאמצע שנות ה-90. הסיסמא היא No Drama Obama.

 

כשזה נגמר, ג'ון מק'קיין הולך הביתה, לאחר שאיבד את שמו הטוב (פוסט על כך, בתקווה, בקרוב); המפלגה הרפובליקנית מרוסקת; בילארי עדיין לא יודעים איך יחזירו את חובותיהם; המנגנון המנצח של אובמה מתכונן להמשיך להשתמש ברשת כדי לנהל נשיאות מקוונת.

 

*           *            *            *            *

 

אמצע 2008-נובמבר 2008: דב חנין רוצה להיות ראש עיריית תל אביב. הוא פונה אל הבלוגוספירה הישראלית; אין לו כמעט בסיס אחר. אבל הבלוגוספירה הזו דומה הרבה יותר לדיניאקס של 2004 מאשר לאלה של 2008.

 

דב חנין זכה לקולותיהם של 34% מתושבי תל אביב שטרחו לבוא להצביע. אלה, כרגיל, היו מיעוט: פחות מ-37% מהם עשו את חובתם האזרחית. זה עדיף על 26 האחוזים של 2003, אבל לא בהרבה. חנין זכה לכ-12% מכלל בעלי זכות ההצבעה. זה הכל. אלו שלא הצביעו נמצאים, למעשה, בטור של חולדאי: אי הצבעה היא הסכמה – מתוך מחדל, מתוך אדישות, מתוך טמטום, אבל הסכמה – למשטר השורר. אם הוא לא מרגיז אותך מספיק כדי שתקום מהכורסא, כנראה שאתה בעדו.

 

הבלוגוספירה הישראלית, שהתגייסה כמעט כאיש אחד לצידו של חנין, כנראה עדיין לא מבינה איך זה קרה לה, איך אחרי כל המאמץ והיזע וקצת הדמעות, אחרי ההבטחות לשחר של יום חדש, זה נגמר ככה.

 

חלק ניכר מהתבוסה, חלק הארי, לא מונח על גבה. בחירות הן כמעט תמיד עניין דמוגרפי. לרוב התל אביבים היה טוב עם חולדאי. הוא לא נטול בעיות, אבל הוא בסדר. ידידה שלי, מהזן הקטן והולך של ילידי תל אביב, אמרה לי משפט חכם מאד היום: "אני לא חושבת שחולדאי הוא ראש עיר גרוע. אני זוכרת את העיר תחת צ'יץ' ותחת מילוא. היא השתנתה מאד, וברוב המקרים לטובה. למי שבא מבחוץ, מי שלא זכר אותה כמו שהיתה פעם, קל להתלונן". היא, אגב, דווקא תמכה בחנין, אבל לא חשבה שחולדאי הוא דמון מרושע ושכל תומכיו הם שכירים. הם שכנים וקרובי משפחה שלה.

 

ואכן, המאבק קיבל גוונים של ילידים מול מהגרים. הילידים לא רוצים, ברובם, לחיות בעיר שהיא סמל, במשהו שאין לו הפסקה; הם רוצים לחיות בעיר מתפקדת. כבישים חשובים להם יותר ממועדונים. הם לא באו לתל אביב כדי למצוא את עצמם; הם נולדו בה.

 

מהבחינה הזו, הדבר הגרוע ביותר שהחניניסטים יכלו לעשות היה לצאת עם המודעה המתנשאת ההיא של "זו לא העיר שלי", המודעה עמוסת המפורסתמים ההיא. מפורסתמים אינם התל אביבי הממוצע. רוב התל אביבים עובדים, ולא בתקשורת או בדוגמנות. הם לא מתחילים את יום העבודה בעשר, באיזה בית קפה.

 

היה המועמד עצמו, שלא היה נטול בעיות. דב בוריס חנין הוא קומוניסט ואנטי ציוני. הוא גם לא כל כך רציני: מהיום, תל אביב רשמית לא מעניינת אותו יותר. הרשימה למועצת העיר תסתדר בלעדיו. הוא שב לכנסת. אורח נטה ללון.

 

עם כל אלה, להוציא אולי הקומוניזם (מי שממשיך לתמוך בתורה הרעילה ההיא גם כיום, לאחר שאנחנו יודעים על מאות מיליוני קורבנותיה; מי שמשתייך למפלגה שהריעה לקשר של הקג"ב והגנרלים נגד גורבצ'ב ב-1991, דומה בעיני למכחיש שואה), אפשר היה להתמודד. אפשר היה לומר שאי אפשר להיות ציוני וגם להיות ראש עיר שאת השם האחרון שלה מעדיפים לשכוח, שהזניחה את העיירה הערבית שכבשה והורישה אותה במשך שישים שנה; שהתייחסות הוגנת לכל תושבי העיר מחייבת אנטי-ציונות; זו היתה תשובה הגונה יותר. אבל היא היתה מסבכת את "עיר לכולנו", שפנתה לבליינים, להייטקיסטים, ולשאר סולדים-מפוליטיקה, בצרות רבות. היא גם היתה מחסלת את שאריות הסיכוי שלהם בדרום העיר.

 

והיה גורם הזמן. דומה היה שהבחירות הגיעו במפתיע, אף שמועדן היה ידוע שנים מראש. חנין נבחר לעמוד בראש התנועה פחות משלושה חודשים לפני הבחירות (עוד סימן, אגב, לחוסר רצינות). משך הזמן הזה לא אפשר בניית קמפיין שיתבסס על תרומות קטנות, ויצר מצב של אלתור תמידי ומתמשך.

 

והיו, למרבה הצער, אנשי הקמפיין עצמם.

 

*           *            *            *            *

 

הקמפיין היה בועתי, היסטרי, פרוע, ברוטלי. נתחיל מהבועתיות: בשלב מסוים ניסו אנשי הקמפיין לטעון שהם מנצחים – משום שהטרנדים בגוגל הראו הרבה יותר עניין בחנין מאשר בחולדאי.

 

מבזק: רוב משתמשי הרשת לא עורכים ולו חיפוש גוגל אחד ביום. רק 60% מהם משתמשים במייל פעם אחת ביום או יותר. רוב חיפושי הרשת מתבצעים על ידי "משתמשים כבדים" – פרופיל שמתאים יפה מאד לפעילי חנין, אבל לא לרוב מוחלט של האוכלוסיה. החניניסטים נעו בתיבת תהודה שיצרו לעצמם.

 

תיבת התהודה הזו התפשטה לבלוגוספירה, שתמיד היתה קבוצה סגורה למדי. כשכל הבלוגרים הכבדים הם תומכי חנין, כשכל האנשים שאתה מסתובב איתם תומכים בחנין, פשוט לא סביר שלא תנצח.

 

וגרוע מכך: האזרח הפשוט שמעדיף את חולדאי הופך לתופעה לא הגיונית. הרי זה לא יכול להיות שמישהו יעדיף את חולדאי – זה לא הגיוני, כל מי שאני  מכיר אומר את זה. ומכאן לתופעה המכוערת ביותר של הבחירות הדרך היתה קצרה.

 

צריך לומר את זה במפורש ובלי סנטימנטים: תומכי חנין זיהמו את השיח הישראלי. בחודש האחרון, חלק ניכר מהבלוגים שלהם שקראתי היה עסוק בציד מכשפות. כל מי שהעז למתוח ביקורת על המשיח האדום, או על ציד המכשפות עצמו,  הפך מיד ל"מגיב בשכר".

 

אין האשמה חמורה מזו. אפשר לזהות טרול – די בקלות – ולטפל בו בהתאם. הרשת, והאנונימיות, פורצות פתח נרחב למשועממים עם יותר מדי זמן על הידיים שסתם רוצים להעלות למישהו את הסעיף. אבל האנשים הללו, אף שהם מטרד, הם לא שכירי-דעה. ההאשמה שיריבך בוויכוח במכוון איננו אומר אמת, שהוא מזהם את השיח תמורת תשלום, היא האשמה כבדה; היא זקוקה להוכחות; הוכחות כאלו מעולם לא הוצגו; התוצאה היתה תפיסה שמי שאיננו משלנו הוא בהכרח הבזוי שבאנשים. היא גם פטרה את החניניסטים מהצורך להתמודד עם טענותיהם של מתנגדיהם.

 

כשכתבתי פוסט קצר שהסביר מדוע אני לא אצא לקמפיין בעד חנין, היה קשה לפטור אותי כ"מגיב בתשלום", אז התגובה היתה שאני דווקאי. אחרים טענו שלא היית הוגן, משום שלא כתבתי פוסט נגד חולדאי. נסיונותי להסביר שאם הייתי חייב לבחור בין שניהם הייתי בוחר בחנין, אלא שאני לא חושב שהוא המושיע של הדור, היו קצת יותר מדי מורכבים מבחינת החניניסטים. הם רוצים אותך רק כשאתה לחלוטין בצד שלהם. ההיסטריה הגיעה לידי כך שתומכי חנין גלשו למוטיבים אנטי-אינטלקטואליים מובהקים –  "זה לא קורס בחוג לספרות… אניני שיח…" – שהשתלבו נהדר עם התנשאות ("אני לא מכיר את כל תומכי חנין, מכיר איזה מאה. וכל המאה עושים בית ספר בהבנה של המרקם התרבותי-כלכלי-פוליטי-חברתי האורבני לכל מאה תומכי חולדאי שתזרוק עלינו"). וזה היה רק טוקבק אחד של צביקה בשור. אחרים נקטו בשיטת ה"אם אתה לא שלנו, אתה של חולדאי". ואלה אמורים להיות אנשי שמאל, שמסוגלים להבחין בניואנסים.

 

הקפקאיות הגיעה לשיאה כשציד המכשפות הגיע לכדי פרסום כתובות איי.פי. של "מגיבים בשכר", שאיך לומר, התבררו כאנשים שלא היו מגיבים בשכר. בשלב הזה הבלוגוספירה כבר נכנסה לסחרור סביב עצמה, דנה – כהרגלה – בעצמה ולא במצב. קבוצה של שמאלנים ליברלים התנהלה כמו סטאליניסטים מן השורה, כשכל העידון עף מהחלון וכשכל ביקורת – ביקורת שהיתה עשויה להועיל! – נתפסת כהתקפה בזויה, תחת התירוץ שאי אפשר לחשוב בזמן בחירות, שזה זמן של הכרעות ולא של מחשבות והיסוסים. בקצרה, כפי שאמרה הידידה שלי, היא תמכה בחנין – אבל האנשים שלו דחו אותה.

 

זה לא הוסיף כבוד לשורה של אנשים טובים – באמת, בלי שום ציניות – שנכנסו לוורטיגו. אני מכיר את זה, הייתי שם, אני יודע איך זה, ואני יודע שכשאנשים אומרים לך שאתה מסתחרר, כנראה שזה נכון.

 

וכמו עם הדיניאקס של 2004, צריך לשלוח אליהם יד, לעזור להם לקום מהרצפה, ולהתחיל להכין, יחד איתם, את קמפיין הרשת הבא – חכם יותר, מפוכח יותר, שיכור פחות מאידיאולוגיית-רשת, מחובר יותר לשטח. כמו הדיניאקס של 2008. כמו אובמה. הפסדנו הפעם. ננצח בפעם הבאה. ישראל הליברלית סובלת ממחסור חמור באנשים טובים שיילחמו למענה; היא לא יכולה להרשות לעצמה לוותר על החניניסטים.

 

(יוסי גורביץ)