דובר צה”ל מאמץ את התו”ל של ה-hasbara הסובייטית כדי להגן על ‘הפגנת הנוכחות’ של צה”ל

ב-15 בינואר 2023 רצחו חמושי גדוד 92 של כפיר, חטיבת הכיבוש הייעודית של צה”ל, את אחמד חסן כחלה, בן 45. דובר צה”ל אץ לסייע להם.

מה קרה? החמושים היו ב”יזומה,” כלומר משימה שמונפצת באותו הרגע ממוחו של קצין ושאיננה מתבצעת לפי תכנון כלשהו. ה”יזומה” הספציפית הזו היתה צ’קפוסט סמוך לכפר סילוואד. צ’קפוסט הוא המונח בעגה הצבאית למחסום פתע. למחסום פתע אין כל תכלית בטחונית. סיורים צבאיים נדרשים לעתים קרובות לבצע צ’קפוסט כלשהו, מתישהו במהלך הסיור. העיכוב הוא רנדומלי, החיפוש על פי שרירות ליבו של מפקד המחסום. מפגע, אם יש כזה, יבחין בצ’קפוסט ממרחק של מאות מטרים, שכן מה שהוא גורם הוא פקק תנועה ענקי. והפקק הוא המטרה: צ’קפוסט לא מיועד להשיג מטרה צבאית כלשהי; הוא לא נשען על מודיעין; סיבת קיומו היא לאמלל את התושבים, להזכיר להם שצה”ל פה, שהוא יכול לדפוק אותם מתי שהוא רוצה, איפה שהוא רוצה.

אז מה קרה שם? על פי הגרסה השקרית הראשונה של דובר צה”ל, שממנה חזר עוד באותו היום, כחלה התקרב ברכבו ל”עמדה” (לא היתה עמדה, היה צ’קפוסט, מחסום מאולתר) של צה”ל, רגם את החמושים באבנים ואז התקדם אליהם עם סכין, ואז, כמובן, לא נותרה לחמןשים כל ברירה אלא להרוג אותו. בנו היה איתו ברכב, וסימן בסיסי לכך שהגרסה הצבאית היתה שקרית כמו אמירה רנדומלית של נתניהו היא שהוא נעצר ושוחרר זמן קצר לאחר מכן.

לרוע מזלו של דובר צה”ל, היה צילום וידאו של התקרית והוא לא הספיק להעלים אותו כפי שהעלים את הצילומים מהטבח על המרמרה, אז הגרסה השניה היתה שהחמושים קראו לכחלה לעצור, הוא סירב, ואז הם השתמשו נגדו בתרסיס גז מדמיע; הוא סירב לצאת מהרכב, הם ניסו להוציא אותו, הוא ניסה לחטוף נשק, ואז לא היתה ברירה אלא לירות בו.

יש בעיה בולטת אחת בתיאור הזה, כזו שהשקרנים של דו”צ לא הבחינו בה: הצבא לא משתמש בתרסיסי גז מדמיע. לא באופן חוקי, על כל פנים. זה לא נשק שהצבא מצטייד בו. שימוש בתרסיס גז מדמיע מנוגד לפקודות של הצבא עצמו.

אז מה קרה שם? יש לצבא גרסה חדשה, מה שבמונחים משפטיים ייקרא גרסה מתפתחת, אבל נראה שיש לה קשר למציאות. החמושים הציבו צ’קפוסט; הרבה אנשים התעצבנו; החמושים זרקו עליהם רימון הלם; וזמן קצר לאחר מכן הגיע כחלה למחסום, ברכב עם בנו. הוא חזר מהעבודה. הוא רצה לחזור הביתה והיה עצבני. הוא ניסה לצאת מהרכב, מפקד הצ’קפוסט סגר עליו את הדלת וריסס אותו בגז פלפל שהביא מהבית. יש שמות לכוחות חמושים שמשתמשים בנשק שהביאו מהבית. ‘צבא’ הוא לא אחד מהם. בשלב הזה, אחרי שהוא רוסס בפרצוף בגז פלפל – מנסיון, חוויה מאד לא נעימה – החמושים ניסו להוציא אותו מהרכב (אחרי, כזכור, שניסו למנוע ממנו לצאת מהרכב), אחד החמושים היכה אותו בקנה הנשק, כחלה ניסה לתפוס את הקנה שבו הוכה, והחמושים ראו בכך אישור לרצוח אותו במקום. נגעת בנשק? אתה מת.

וכן, לרצוח. לא להרוג. החמושים לא היו בשום סכנה. הם היו קבוצה של אנשים חמושים, מול אדם שהרגע רוסס בגז פלפל באופן המנוגד לפלקודות, כשבנו מביט באימה במתרחש. הם ידעו שהם לא בשום סכנה. הם ידעו שדובר צה”ל ימהר לשקר עבורם. הם ירו כדי להרוג באדם שלא סיכן אותם כלל. הרג מכוון בטווח קצר בגלל מחסום פתע שקצין הזה ממוחו זמן קצר קודם לכן.

נניח לחמושים. זה מה שהם יודעים לעשות. פה יהיה גם סוף התקרית מבחינתם. כן, דובר צה”ל אמר שהנושא הועבר לחקירת מצ”ח. אז נזכיר איך זה עובד: מצ”ח לא פותחת בחקירה על דעת עצמה. יש צורך בהחלטה של הפרקליטות הצבאית, שתורה לה על כך. הפרקליטות לא ממהרת והחלטה כזו יכולה להמשך שנה או יותר. חקירת מצ”ח עצמה תמשך שנה או שנה וחצי, ואז היא תוחזר לפרקליטות הצבאית לעיון מחדש. עד שחקירת מצ”ח תתחיל, לא יהיו ראיות. אחרי הכל, אף אחד לא בדק את הזירה, לא אסף תרמילים, ולכל החיילים המעורבים יהיה מספיק זמן לתאם ראיות. כל ההליך ייקח שלוש-ארבע שנים, ובסופו תודיע הפרקליטות הצבאית בצער רב וביגון קודר שלא היו די ראיות להעמדה לדין. המטרה של החקירה הזו היא לא להגיע אל הרוצחים, אלא לתת להם להמלט מאימת הדין: למשוך את הזמן עד שהם לא יהיו יותר תחת תחולת החוק הצבאי, קרי שנה אחרי שחרורם (במקרה של הרג/רצח).

וזו, אגב, הסיבה שבצה”ל מאד מבוהלים מהרעיון של בן גביר, להפסיק בכלל את החקירות. בצבא יודעים שהחקירה היא טיוח, אבל זה טיוח שאפשר לנפנף אחר כך מול בתי דין בחו”ל ולומר מה אתם רוצים, היתה חקירה. אם החקירות יבוטלו, החיילים המעורבים יפלו לבית הדין הראשון בחו”ל שאקטיביסטים ישכנעו אותו לדון בתיק. ולכן, כמובן, אני בעד ההצעה של בן גביר.

אבל נניח רגע לשרצים מהפרקליטות הצבאית ולחסרי החוליות של מצ”ח: כל משטר אופל צריך ‘חוקרים’ ומשפטנים כאלה. בואו נדבר על דובר צה”ל. השיטה שלו קבועה: דבר ראשון, הוא מוציא את עמדת החיילים בשטח. הוא יודע שהעמדה הזו שקרית בחלק גדול מהמקרים, ובכל זאת הוא יוצא אותה. אחר כך הוא מוציא בלי בושה גרסה שניה ולפעמים שלישית, כשתמיד המטרה היא לאפשר לחיילים לחמוק מעונש, כשתמיד המטרה היא לוחמה פסיכולוגית נגד הציבור הישראלי, לומר לו שהכל בסדר, אפשר להמשיך לישון, זה רק עוד הרג על פי הנהלים, ואם משהו לא בסדר, הנהלים יחודדו.

זו העתקה של התו”ל הסובייטי במקרים כאלה: קודם כל להציף את הזירה בכמה שיותר שקרים, כדי שאי אפשר יהיה להצביע על אמת, כדי שכל נסיון לברר מה קרה ייראה כמו עוד גרסה ותו לא – וחשוב מכל, להשכיח את האירוע. להפוך אותו ללא חשוב כשהוא מתרחש, ולמי יהיה כוח לחזור אליו עוד שבועיים. הרי כבר יהיו עוד שניים כאלה.

דובר צה”ל הוא משרד התעמולה החזק ביותר בישראל, והמטרה שלו היא לאפשר לחמושים להמשיך בשגרת ‘הפגנת הנוכחות’ שלהם. להפגנת הנוכחות יש שם מנומס פחות: טרור. הטלת אימה על אוכלוסיה אזרחית למטרה פוליטית. וטרור צריך להצדיק איכשהו, כי הציבור לא אוהב לחשוב שהוא טרוריסט. בדיוק בשביל זה נמצא שם דובר צה”ל: כדי להגיד לו שהכל בסדר, שלא היה פה רצח, שהיו פה חיילים שהרגו מחבל, או, אם הוא לא היה מחבל, הוא בטח היה מפחיד נורא, והיה שם ערפל קרב, ובערפל קרב קורים דברים. לילה וערפל, אתם יודעים. נחדד משהו.

במשפטי נירנברג הוציאו להורג את יוליוס שטרייכר בשל התעמולה הרצחנית שהפיץ. ספק אם נחזה בדוברי צה”ל מתנדנדים על חבל, אבל הם צריכים להיות, אם לא בשורה הראשונה של פושעי המלחמה – בוגי יעלון, בני גנץ, בנימין נתניהו, יאיר לפיד, ציפי לבני, ואביב כוכבי יתקוטטו על המקומות בשורה הזו – אז בשורה השניה. בשלישית, יצטרכו לשבת המשפטנים. אבל להם אצטרך להקדיש פוסט אחר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)