על הקלות הבלתי נסבלת שבמחשבה על מלחמת אזרחים
שלוש דמויות בולטות, לצערנו, בציבוריות הישראלית מיהרו ללהג על מלחמת אזרחים (הם קראו לה ‘אחים). תזכורת: זו סכנת נפשות
בשבוע האחרון הזהירו שלוש דמויות בולטות בציבוריות הישראלית – האדמו”ר החלול אהרן ברק, שר הבטחון עד לפני שבועיים (!) בני גנץ, וההוא ששיחק בתפקיד ראש ממשלה ביוטיוב, יאיר לפיד – מכך שבנימין נתניהו “מדרדר את המדינה למלחמת אחים”, והח”מ חיפש קיר לדפוק בו את הראש.
כמובן, ברק, גנץ ולפיד לא דיברו על מלחמת אזרחים. הם דיברו על ‘מלחמת אחים’. אחרי הכל, אם הם היו מדברים על מלחמת אזרחים, מישהו עוד היה עשוי לחשוב שהם סופרים את האזרחים הערבים. הם לא. לפיד אפילו לא מזמין את המשותפת לישיבות האופוזיציה. לא שמישהו פרט למרב מיכאלי מכיר בו כראש האופוזיציה או המליץ עליו לראשות הממשלה. האזרחות הישראלית, כמו האזרחות של המדינות הערביות שסביבנו, תמיד היתה קליפה קלושה: היא ניסתה לטעון בפני מדינות זרות שיש דבר כזה, אזרחים ישראלים ולא רק יהודים ובני מילטים אחרים. (במקרה של הלאומיות הערבית, הדיבורים על אזרחות הסוו את העובדה שמדובר בשלטון סוני.) צריך להזכיר, שוב, שמדינת ישראל איננה מכירה באזרחות ישראלית. אינך יכול לקרוא לעצמך ישראלי בתעודת הזהות שלך: הממשלה והזרוע המשפטית שלה, בג”צ, לא מכירים בישראליות. הדיבורים על ‘מלחמת אחים’ – כי, כמובן, אין שום בעיה לשפוך את דמו של אזרח ישראלי שאיננו יהודי; זה מה שהמדינה היהודית עושה – מזכירים שוב עד כמה אין כאן לאום, ולא משנה כמה חוקי לאום יתפרו לו, אלא שטעטל.
מלחמת אחים, אם כן, לא מלחמת אזרחים. ומשהו פה החזיר אותי ליונתן רטוש ול”כתב אל הנוער העברי” שלו מ-1943. מדובר בטקסט מכונן של התנועה הכנענית שהוא טקסט מזעזע לקריאה היום. האגביות שבה רטוש מדבר בשנת הדמים ההיא על כך שאיינו פונה אל הנוער העברי (המדומיין) ‘מפני שנשמדו כך וכך יהודים בכך וכך גלויות’ מחרידה; ההתייחסות לפזורה היהודית המושמדת באותה העת כאל ‘הערב-רב הזה של פליטים ועולי-רגל’ מצמררת. ולמרות הכל, רטוש (”איך זה מצלצל אצלו!” קרא אלתרמן אחרי קריאת ‘על חטא’) עמד היטב על נקודה אחת:
“שוב לא תוכל לראות טעם ומופת בתקופת הזוהר העלובה של הבית השני, זו התקופה הקלסית של היהדות, הדוגמא לכל הציונים מאז ומעולם; כל עזי הנפש והמורדים והמלכים הקנאים וגיבורי המוות של מצדה והבונים הגדולים של היהדות – רקבונו בו. סבך הדורות של היהדות אי אפשר להתיר אותו – אותו אפשר רק לחתוך.”
האם אמנם אפשר לבצע את הקפיצה הזו? האם באמת אפשר לחתוך את סבך הדורות? מה יישאר אחרי הקטיעה הזו, הטלת המום העצמי הזו? זו אחת השאלות הגדולות שמעלה הכנענות, אבל היא לא נושא פוסט זה. הנקודה היא שרטוש צדק: הציונות בחרה את תקופת הבית השני כתקופת המופת שלה, וזו הסיבה שאם תלמיד ישראלי יהודי מכיר איזושהי נקודה בהיסטוריה היהודית פרט לשואה (מותר להיות אופטימי), זו היא. כמובן, אבות הציונות בחרו את התקופה הזו בפינצטה מסיבה ברורה מאד: זו הפעם האחרונה שבה אפשר לטעון, גם אם זו טענה לא נכונה, שהמרכז היהודי היה בפלסטינה.
אבל הבית השני נושא איתו קללה מיוחדת. אם המקדש הראשון, טענו כותבי התלמוד, נהרס בשל עבודה זרה, הרי שהמקדש השני נחרב בגלל מלחמת אחים. אם רוב ימיו של המקדש היו שקטים [או, בציניות ההיסטוריונית הנדרשת, אין לנו מקורות עליהם], הרי שמהרגע שהחשמונאים מגיחים על במת ההיסטוריה, כל מה שיש לנו הוא מלחמות אזרחים. ראשית, כמובן, המלחמה של החשמונאים במתיוונים, שנמשכה כ-20 שנים והסתיימה בטבח גדול; אחר כך באה מלחמת האזרחים בין העם ובין החשמונאים, שלקחו לעצמם לא רק כתר כהונה אלא גם כתר מלוכה. אחר כך הסיקריקים, שורת משיחי השקר, וכמובן, ההתלקחות הענקית של המרד הגדול, שבה רצחו המורדים כהנים גדולים ואחר כך רצחו זה את זה.
כמובן, לטענה שהמקדש השני נחרב בגלל מלחמת אחים יש קשר קלוש למציאות. בפועל, הוא הוחרב על ידי הרומאים, שכותבי התלמוד היו משת”פים שלהם במשך מאות שנים, ועל כן העדיפו לעמעם את האמת הזו. הטינה של הפרושים/הרבנים לחשמונאים גם היא שיחקה פה תפקיד. אבל מאחר והארס התלמודי הוא חוט השדרה של היהדות הרבנית, דור אחרי דור של יהודים חזר על האגדה הזו.
וכשאתה חוזר שוב ושוב על האפשרות של מלחמת אזרחים, היא מתנגנת שוב ושוב. כשברק, גנץ ולפיד העלו באוב את מלחמת האחים השבוע, הם לא רק מעלים זכרון מפוברק: הם יוצקים יסודות למלחמת אזרחים חדשה. ברגע שמשהו הופך נושא לדיון פוליטי, הוא הופך ללגיטימי. פתאום יש אופציה חדשה.
כמובן, ברק, גנץ וההוא לא קוראים ישירות למלחמת אזרחים: הם מבצעים, כמקובל, פרויקציה וטוענים שיריבם הפוליטי הוא זה שעושה זאת. אבל נתניהו לא רוצה מלחמה. הוא בונה על כך שהאוכלוסיה הישראלית תשאר צייתנית כהרגלה. הוא פחדן מכדי להסתכן במלחמת אזרחים. האליטה הציונית הלבנה יוצאת למאבק אחרון, והיא שואפת את אדי הבית השני – הדוגמא לכל הציונים מאז ומעולם – ויורקת את האיום הגדול ביותר שבאפשר.
ובכך, היא מקרבת אותו להתגשמות. היא הופכת אותו לחלק מהשיח.
מלחמת אזרחים היא הרעה הגדולה ביותר הידועה לאדם. מלחמה סתם מגיעה למקום השני, אבל מלחמת אזרחים מנצחת בהליכה: כל הזוועות של מלחמה, הפעם כשהן מופנות בין שכנים. מלחמות אזרחים מצטיינות באכזריות ובמעשי זוועה, אלו של המאה ה-20 במיוחד. במהלך מלחמת האזרחים בין קייסר ופומפיוס, שהדהדה בתודעה הרומאית עשרות ומאות שנים לאחר מעשה, סיפרו על קאטו הצעיר – שהיה לו חלק לא קטן בפרוץ המלחמה – שכאשר ראה את תוצאות מעשיו, שדה קרב, הוא התמוטט: קרע את הטוגה שלו ופרץ בבכי (בכי בפומבי היה טאבו בקרב שמרנים רומאיים, וקאטו בהחלט היה כזה). יוליוס קייסר עצמו מקדיש בערך שליש מהספר שלו על מלחמת האזרחים להצטדקויות. אחד מתלמידיו של קאטו, כשהקושרים נגד קייסר פנו אליו, סירב להצטרף לקשר כשהוא אומר שעריצות עדיפה ממלחמת אזרחים. אני לא בטוח שאני מסכים עם הנקודה האחרונה, אבל אי אפשר לדחות אותה בלי מחשבה.
הבחירה של גנץ, ברק וההוא לדבר על מלחמת אחים מעידה, מעבר לכך, על העובדה שבשיח הישראלי אין שטח ביניים: אין, למשל, מחאה אזרחית ומרי אזרחי בלתי אלים. ומובן מאד למה אין כזה: כי מרי כזה בישראל יעניק לגיטימיות למרי פלסטיני כזה, וכפי שציין עמוס גלעד, הטרול הטראומטי של אמ”ן, We don’t do Ghandi very well.
רוצים למחות? סבבה. רוצים לשתק את המדינה? שביתה כללית? לחסום כבישים? לעמוד מתחת לחלון של אמיר אוחנה עם מגאפון? הכל הולך. אל תעלו מלחמת אזרחים כאופציה. במיוחד לא אם אתם שרי בטחון לשעבר. זה לא משחק. זה פתיל בוער. וביחס לחוסר האחריות של גנץ, ברק ומה שמו – טוב, כבר למדנו להכיר אותם. אין סיבה להסחף אחריהם.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות