אסתר חיות אישרה היום שמערכת המשפט שלנו היא אינקוויזיציה. גם על כך היא תצטרך לעמוד לדין

אסתר חיות, נשיאת העליון, דחתה היום (ג’) את עתירתו של עמירם בן אוליאל, שהורשע ברצח בני משפחת דוואבשה. ערעורו של בן אוליאל (שכתבתי עליו גם כאן) נשען על העובדה שחוקריו עינו אותו. על הטענה הזו אין עוררין: בית המשפט, בהליך נדיר מאד, פסל שתי הודאות של בן אוליאל משום שהן בעליל נגבו בעינויים, אבל אישר את ההודאה השלישית משום שזו נגבתה יומיים לאחר העינויים ועל כן היא לכאורה “הודאה שניתנה מרצון.”

זה, במחילה, קשקוש שרק משפטן חסר נשמה, מסוגה של אסתר “תקנה 119” חיות, יכול לחתום עליו. המעונה נמצא תחת חסדיו של המענה. המענה יכול ללחוש לו “רק שיחקתי איתך עד עכשיו”, כפי שלחשו מעני האינקוויזיציה לפני שהביאו את העציר לבית המשפט; המעונה יודע שבית המשפט לא יגן עליו. אין פה, בשום צורה, רצון חופשי.

אני לא יודע מה קרה בדומא. אני לא יודע מי רצח את בני משפחת דוואבשה. יתכן שבן אוליאל היה מעורב, אבל ברגע שהופעלו עינויים, אין לנו שום דרך לדעת יותר שום דבר. נזכיר שתצפית צבאית זיהתה חמישה מתנחלים שחזרו מדומא אחרי ההצתה; נזכיר שהפשע המיוחס לבן אוליאל – שתי הצתות בזמן קצר מאד – לא סביר ונראה כמו מלאכתם של כמה וכמה אנשים.

המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק שבו הנאשם צריך היה להיות מזוכה מחמת הגנה מן הצדק: רשויות הצדק הרשו לעצמן לבצע בנאשם פשע נגד האנושות, פשע העינויים, והפרו את זכויותיו באופן הזועק ביותר שבאפשר. המענים הם אלו שצריכים היו לעמוד לדין; זהותם ידועה; וכמובן שזה לא התרחש.

אסתר חיות דחתה את טענתו של בן אוליאל בטענה שמערכת המשפט הישראלית איננה מכירה בדוקטרינת פרי העץ המורעל, וכי קבלת הודאות כאלו “איננה הלכה חדשה.” נכון. זו אינה הלכה חדשה. היא מרעילה את מערכת המשפט הישראלית מיומה הראשון. אסתר חיות עומדת כאן לצד מנגנון האופל, שב”כ, בין השאר משום שהיא יודעת שאם תקבע שלבן אוליאל עומדת ההגנה מן הצדק, היא תצטרך לפתוח אלפי ועשרות אלפי תיקים שבהם הראיות הושגו בעינויים. אסתר חיות יודעת היטב על מה היא מגוננת. גם על הפשע הזה, על הסבת המבט מן האדם המעונה המתחנן לרחמים, היא תצטרך לתת יום אחד הדין. מי יתן ותסבול כפי שסבלו הקורבנות שמהם הסבה את מבטה.

יש מתח קבוע בין חוק לצדק. בית המשפט של חיות מותח אותו עד שהחוק הופך לעוול זועק, זועק לא פחות מן הפשע שעליו הוא אמור להעניש. זה איננו בית משפט, זוהי אינקוויזיציה, ויש להתייחס לשופטיו כאל אינקוויזיטורים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

גלי בהרב-מיארה מייללת שממשלת הימין לא מבינה שהיא מטייחת עבורם פשעי מלחמה. ובכן

היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, הנפיקה בסוף השבוע חוות דעת משפטית מלומדת, כזו שגם חולד יכול היה לכתוב, שאומרת שההפיכה המשפטית שמתכננת ממשלת נתניהו היא, ובכן, הפיכה משפטית. כמקובל במקומותינו, התגובה התפלגה מיד על פי קווים ביביסטיים-רל”ביסטיים: תומכי הדיקטטור בהתהוות צווחו שבהרב-מיארה היא שיקוץ, בעוד שמתנגדיו העלו אותה למדרגת קדושה בעודה בחיים.

כמי שאמון על התפיסה של “מארה על שני בתיכם,” אני רוצה להצביע על נקודה קטנה: בהרב-מיארה נימקה את ההגנה על מערכת המשפט, שהיא אחת הבכירות בה, בנימוק הבא. “’מערכת המשפט היוותה עד כה ‘חומת מגן’ משפטית שהגנה על מעמדה של מדינת ישראל ויכולתה לקדם את האינטרסים שלה בפורומים בינלאומיים משפטיים שונים […]’ היועמ”שית מציינת [כותב הארץ] כי יישום התכנית עשוי לפגוע ביכולתה של המדינה להתמודד עם ‘הליכים פליליים במדינות זרות כנגד בכירים ישראלים על רקע פעולות בטחוניות בהם הם מעורבים.’” ההדגשות שלי. בהרב-מיארה, בפועל, חוזרת על דבריו של פושע המלחמה בוגי “הרשנו לעצמנו להרוג את האשה” יעלון בהפגנה לפני מספר שבועות: שמערכת המשפט היא מה שניצב בינו ובין בית הדין הבינלאומי בהאג.

נניח עכשיו לעובדה שהציטוט-בפועל של יעלון במה שאמורה להיות חוות דעת משפטית צוננת מעידה על כך שבפועל, היא הכל חוץ מזה; שבהרב-מיארה התייצבה לצד שורות האופוזיציה. חשוב יותר לעמוד על כך שבהרב-מיארה, בעודה מקוננת על אובדן ‘העצמאות’ של מערכת המשפט, מעידה לפי תומה על כך שהמערכת הזו מעולם לא היתה עצמאית. היא תמיד היתה כלי של הממשלה הישראלית.

בהרב-מיארה אומרת כאן בעצם את מה שארגוני זכויות אדם אומרים מזה זמן: מערכת המשפט הישראלית, בבואה לדון בפשעי מלחמה ופשעי הכיבוש, כלל אינה עצמאית. היא מכשיר של הממשלה, שמטרתו כפולה. ראשית, מניעת העמדת חיילי צה”ל לדין על פשעי מלחמה שהם מבצעים. אף חייל צה”ל מעולם לא הועמד לדין על פשעי מלחמה, משום שהחקיקה הישראלית לא מכירה במושג הזה. ועדת טירקל, לפני עשור (כמעט בדיוק עשור), המליצה על חקיקה כזו בחוק הצבאי הישראלי: מערכת המשפט הצבאית והמערכת האזרחית, שאמורה היתה להיות המפקחת על יישום המלצות ועדת טירקל, התחמקה מכך.

מערכת המשפט הישראלית, במיוחד זו הצבאית, מקפידה לוודא שחיילים לא ייענשו על פשעי מלחמה שהם מבצעים (על בסיס יומי-כמעט, יש לציין): היא עושה זאת בעיקר על ידי משחקי מריחת זמן, שמטרתם לוודא שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי (שכאמור, לא מעניש על פשעי מלחמה, כי אין משפטית כאלה). אבל היא מוודאת שהיא מייצרת המון ניירת.

למה? עקרון המשלימות (Complementarity). העקרון הזה, שצריך לעבור מהעולם אבל בינתיים עדיין איתנו, קובע שבתי דין בינלאומיים לא יעמידו לדין חשודים בפשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ורצח עם כל זמן שהמדינה שחמושיה היו מעורבים בפשע מנהלת הליכים משפטיים ראויים. וזה מה שבהרב-מיארה ושאר המשפטנים של המדינה עושים: מייצרים מצג-שווא של משלימות. בהרב-מיארה אומרת זאת כמעט במפורש: זו המשמעות של “חומת מגן משפטית.”

תקשיבו, דפקטים, אומרת בהרב-מיארה לממשלת נתניהו, אתם לא מבינים במה אתם משחקים. אם אתם מחסלים דה יורה את העצמאות של מערכת המשפט, שאף פעם לא היתה עצמאית דה פקטו, אתם אומרים לכל בית דין בינלאומי מזדמן שבעצם, מערכת המשפט שלנו מנוהלת על ידי קבוצה של קנגרו ופסקי הדין (שנשמעים בדרך כלל “אוי, אוי, אוי, זה נורא, אבל עבר יותר מדי זמן ואין מה לעשות”) שלנו כתובים מראש. תקשיבו לי, בהמות! הם לא יילכו על משה מגולני שהרביץ לפלסטיני במחסום [פשע מלחמה ברמה נמוכה, שלא עומד בתנאי של gravity, חומרה – יצ”ג], הם יילכו על הראש של המח”ט שלו. אידיוטים! הם יילכו על הראש שלכם. של שרי הבטחון, שרי בטחון הפנים, וראשי הממשלה. ראבק עארס, למה אתם מתעקשים לא להבין שאתם הופכים גם אותי ואת אסתר חיות למטרה לגיטימית של בית דין בינלאומי?

כן, בהרב-מיארה חוששת גם לגורלה. בצדק. כפי שהראיתי, לפני שבוע בלבד היא היתה מעורבת בפשע המלחמה של ענישה קולקטיבית. אם הפסאדה של מערכת החוק הישראלית תקרוס, בהרב-מיארה תצטרך עורך דין טוב שמבין במשפט בינלאומי. רובם, אפעס, בצד השני.

הפלסטינים שחמושינו רוצחים על בסיס יומי כמעט, הריסות הבתים שעליהן היא חותמת בלי לשים לב, העברת האוכלוסיה האסורה לשטח כבוש שעליה היא רגילה להגן בבג”צ – כל אלה לא מעניינים אותה באמת. צה”ל יוכל לרצוח את מי שהוא רוצה, מבחינתה. מה שמטריד אותה הוא העובדה שהאש מגיעה אל ההיכל: כאשר מערכת המשפט הישראלית תוצג כפי שהיא באמת, כלומר כשכפ”ץ (’חומת מגן’ בלשונה של בהרב-ביארה) של פשעי המלחמה המובנים של המערכת הישראלית, בהרב-מיארה ובני מעמדה (יועמ”שים אחרים, שופטים) ימצאו את עצמם כנאשמים. יש תקדים: משפטם של השופטים הנאציים אחרי המלחמה. בהרב-מיארה ודאי מכירה אותו היטב.

ומה אפשר לומר על זה? תדלקו את הדיניין. ודאו שכל החלקים שלו משומנים. ואז, בנסיעה מדודה וזהירה, הרסו את ‘חומת המגן’ של בהרב-מיארה. הטיט שלה רווי בדם אדם. זמנה ליפול הגיע. השליכו את בהרב-מיארה להאג: זה מקומה הראוי.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

התפיסה שהודאה היא מלכת הראיות מגיעה אלינו ממקומות מפוקפקים. לאחרונה דחה הפאנל העליון של האינקוויזיציה הישראלית את ערעורו של קורבן עינויים

חוקר אינקוויזיציה מנוסה (מפאת השנים, לצערי, אינני זוכר את שמו; קראתי עליו לפני 25 שנים בערך) התחיל לחשוד בסוף המאה ה-17 שמשהו לא מסתדר. יותר מדי אנשים מוסרים הודאות שנראות חשודות מדי. בסופו של דבר הוא כתב ספר שמיועד למשפטנים, והזהיר אותם משימוש בעינויים או השענות אליהם. זו היתה נקודת שבר משפטית: בפעם הראשונה ב-2,000 שנים, משפטן הטיל ספק ביעילותם של עינויים.

הבוקר הזכירו לנו שופטי בג”ץ שהם תקועים 50 שנה לפני אותו חוקר, כשאישרו את הרשעתו של עמירם בן אוליאל, שהואשם ברצח בדומא. השופטים אישרו את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, שדווקא פסל שתיים מהודעותיו של בן אוליאל, וקבע שהוא מסר אותן תחת לחץ בלתי סביר (שופטינו זהירים מלנקוט במונח ‘עינויים’, ועל כך מיד), אבל הכיר בהודעה שלישית – בטענה שהיא ניתנה מספר ימים לאחר ‘חקירת הלחץ’ ועל כן לא נחשבת לכזו שנמסרה תחת עינויים.

כאן אנחנו צריכים לחזור לאינקוויזיציה. אני מצטט מהזכרון שני נחקרים, גבר ואשה, שניהם חשודים בכישוף. כישוף, צריך לומר, היה הגרוע שבפשעים: הוא לא היה הפעלת קסם, כפי שאנחנו נוטים לחשוב, אלא שיתוף פעולה עם השטן, לעיתים קיום יחסי מין איתו (עשרות אלפים אם לא מאות אלפים הודו בדיוק בזה, ותיארו את איברו ‘הקר’ של השטן), כלומר בגידה מוחלטת במין האנושי. מכשפות ומכשפים נחשבו לרוצחות, קושרות קשר נגד שכניהן וקרוביהן, מרעילות, מי שמכרו את נשמתן.

הבעיה, כמובן, היא שקשה מאד להוכיח פשע כזה. לחוקרים היו שיטות מזוויעות למציאת פגמים פיזיים שלדעתם הוכיחו אשמה (בעיקר “פטמה שלישית”), אבל זו היתה שיטה בעייתית. על כן הכלי המרכזי בחקירת כישוף היה ההודאה.

הגבר הנחקר שאני מצטט מהזכרון כתב לבתו ערב הוצאתו להורג: “אל תאמיני למה שהם אומרים עלי… הם לא מפסיקים לענות אותך עד שתגיד מה שהם רוצים שתגיד. אל תזכרי אותי כך, זכרי אותי כפי שהייתי.” הנחקרת כתבה “לפני שלקחו אותי לבית המשפט [שם חזרה על ההודאה שהוצאה ממנה בעינויים ובכך היא הפכה לרשמית – יצ”ג] המענה אמר לי: אם את חושבת שהתעללתי בך, את טועה. עד כה רק שיחקתי איתך. את לא רוצה לחזור אלי.” ההודאות, שוב, הן על קשירת קשר עם ישות בלתי קיימת ועל קיום יחסי מין איתה. יש, שוב, מספר עצום שלהן. הן דומות מאד זו לזו – זה קל הרבה יותר כאשר החוקר יודע מראש מה הנחקר צריך לומר.

זכרו את “עד כה רק שיחקתי איתך”; חשבו על אדם שהיה נתון לעינויים במשך שבועות, שבמשך שלושה שבועות נמנעה ממנו גישה לעורך דין כדי שלחוקרים יהיה זמן לענות אותו – ובמקרה שלנו, כמו ברבים אחרים, גם להכתיב לו את ההודאה. זכרו שהוא ידע שאם ידבר בבית המשפט על מה שעשו לו, בית המשפט לא ישחרר אותו: הוא יחזיר אותו לחזקת מעניו. כפי שאכן קרה.

פסק הדין של בן אוליאל מופרך על פניו. תצפית של צה”ל זיהתה חמישה אנשים שעולים מדומא חזרה לקן הצרעות עדי עד בליל הרצח בדומא. השב”כ לא הצליח לתפוס שלושה או ארבעה מהם, ונשאר לו רק בן אוליאל. אז הפילו עליו מעשים בלתי סבירים, כמו הצתה של שני בתים בשתי נקודות שונות וסחיבה של ציוד שספק אם יכול היה לשאת לבדו. אנחנו לא מדברים פה על רמבו או לוחם קומנדו מנוסה. האנשים החסרים? הם התאיידו מהדיון. הם לא מתאימים לכתב האישום, שמפיל את התיק על אדם אחד.

אומרים לנו שהוא ידע פרטים מוכמנים, וואלה. לשב”כ היו 21 ימים ללא עורך דין ועם הרבה ‘חקירות לחץ’ להכיר לו את הפרטים המוכמנים. אומרים לנו שהוא שיחזר את האירוע. זה נכון. המענה שלו, “מיגל”, היה שני מטר מימינו בזמן השחזור. וודאי שהוא שחזר: לא לשחזר, זה עוד כמה שעות ב’חקירת לחץ’. תגיד להם מה שהם רוצים לשמוע, לוחשים קורבנות האינקוויזיציה, ותתעמת איתם בבית המשפט.

רק שבית המשפט הוא חלק מהאינקוויזיציה. השופטים שלו יודעים בדיוק מה הם עושים. הם יודעים שהנחקר שלפניהם עונה. אבל הם לא יכולים לזכות אותו, כי אם הם יזכו אותו, כל השיטה תתמוטט: השיטה של הטרור הישראלי בשטחים הכבושים (לרבות, לצורך זה, דרום לבנון הכבושה בשעתה).

כל דיקטטורה צבאית נזקקת לטרור כדי לקיים את עצמה. השיטה היעילה ביותר לטרור היא עינויים. אנשים מוכנים למסור את נפשם, אבל עינויים הם אתגר קשה הרבה יותר. עינויים אולי לא יתנו מודיעין טוב, אבל הם יעילים מאד בשבירת אנשים. וישראל הפעילה עינויים על עשרות אלפים עד מאות אלפים של פלסטינים. הנחקרים היו מגיעים לבית המשפט, וזה היה דוחה מיד את הטענות על עינויים. אבל השופטים ידעו היטב שהנחקרים עונו, והם יודעים גם היום. הם אישרו את העינויים בעצמם: זו המשמעות של איסור על פגישה עם עורך דין. עורך דין יכול להתחנן בפניך להחזיק מאמץ ולא לחתום על ההודאה הקטלנית, שכל ההולכים בה לא ישובון.

ופה יש וריאציה על הבעיה של לירות בפיל: אתה לא רוצה לירות בו, אבל יש ציפיה שתירה בו, ואם לא תירה כל המשטר יתערער. השופט, למרות כל דברי הריק על עצמאותו, הוא חלק מהמערכת. הוא מונה על ידי הממשלה. הוא מקבל ממנה משכורת. הוא, בינינו, לא בדיוק האדם הנועז ביותר. אנשים כאלה לא הופכים לשופטים, ואם כן (כמו במקרה של שלי טימן בשעתו, למשל) הוא ייפלט מהמערכת. שופט שיפיל יותר מדי תיקים של הממשלה, לא יגיע רחוק.

וכל המערכת בנויה על עינויים. שופט שיקרא להם בשמם ויסרב להשתמש בהם יפער בולען ענק: הפסיקה שלו תהיה תקדים, ועשרות אלפי קורבנות עינויים עשויים לערער. יתר על כן, עינויים הם פשע נגד האנושות. טכנית, משפטית, העבירה של עינויים חמורה מעבירת הרצח. על פשעים נגד האנושות אין התיישנות, והמבצע שלהם חשוף לכל רשות משפטית בעולם. אם שופט יקבע שחוקרי שב”כ עינו עציר, יהיה צורך להעמיד אותם לדין על פשע נגד האנושות. אף שופט ישראלי לא גילה עד כה את האומץ לעשות דבר כזה.

ושלושה אינקוויזיטורים עליונים קיבלו היום את הטענה המופרכת שהודאה שניתנת שעות או יומיים אחרי העינויים לא נגבתה בעינויים, בזמן שהמעונה נמצא בכפיפה אחת עם המענה. על זה הם הרשיעו אדם ושלחו אותו למאסר עולם. נקווה שיום אחד הם יבואו על עונשם הראוי: מאסר עולם על סיוע לפשעים נגד האנושות.

עד אז, אנחנו צריכים להפשיט מעליהם את גלימתם ואת “כבודו”: הם לא ראויים לכבוד אלא לכל קלון אפשרי. הם שותפים לפשעים נגד האנושות. הם שותפים להפשטת צלם אנוש מעליו. אין מילים עמוקות מספיק כדי לתאר את החרפה. הבוז כל כך עמוק שאתה תוהה אם לא כדאי שהם יהיו כמה שבועות ללא עורך דין במרתף עינויים בעצמם. אבל לא, לא: הפשע הזה כה נתעב, שאפילו כלפי שופטי האינקוויזיציה שלנו אסור להפעיל אותו.

עדכון: בסיועו הנמרץ של עו"ד עודד דוגמא, הבלוג חזר לפעילות, ואני מקווה שבקרוב יהיו בו פוסטים חדשים.

(יוסי גורביץ)

מורשת פליאה אלבק חיה ובועטת. אם יש דיניין, יופע נא מיד

(לפיד טוויטר)

בית המשפט המחוזי דחה לפני כחודשיים את ערעורה של הפרקליטות על זיכויו של נער בן 15 ממזרח ירושלים, שהואשם באופן נפשע בתקיפה בנסיבות מחמירות; הזיכוי הותר לפרסום בסוף השבוע.

הסיפור היה בעייתי מלכתחילה. מתלונן יהודי התלונן שהנער השליך עליו פחית משקה בזמן שהוא וחברו הלכו סמוך לשער שכם. לא היתה כל מחלוקת על כך שא. הפחית היתה ריקה וב. שהיא לא פגעה במתלונן. הנער טען שהוא שיחק בפחית ובעט בה, וכלל לא שם לב לשני האחרים. צילומי הווידאו היו שנויים במחלוקת, ובית משפט השלום זיכה את הנאשם, כשהשופטת כותבת ש”המתלונן עצמו חש בלבול מסוים לאחר צפייה בסרטונים ולמצער בחלקים של הסרטונים בהם מעשיו של הנאשם אינם מתיישבים דווקא עם פעולות של ניסיון תקיפה.”

תיק כזה כלל לא היה אמור להגיע לבית משפט. זהו מקרה מובהק לסגירה בעילת העדר עניין לציבור – שמשמעה איננה, כמקובל לחשוב, שהציבור לא מעוניין במקרה, אלא שהראיות בעייתיות והמקרה פעוט עד כדי כך שאין טעם להטריח את מערכת המשפט בו. איש לא נפגע, כלי ה”תקיפה” היה פחית ריקה, ובכל מקרה היא לא פגעה באיש.

ואף על פי כן, הפרקליטות טרחה לערער על הזיכוי לבית המשפט המחוזי, שכאמור דחה אותו ואימץ את פסק הדין של השלום. ככה זה כשאתה פלסטיני שחשוד באיזשהו סימן של עוינות כלפי יהודי: ימצו איתך את הדין, גם כשאין דין.

מצד שני, הודיעה הפרקליטות בסוף השבוע כי היא סוגרת את התיק נגד המתנחל שדקר למוות ב-21 ביוני את עלי חרב. בתקרית ההיא, יצאה קבוצה של מתנחלים מאריאל כדי לבחון אפשרות הקמתו של מאחז סמוך – עבירה פלילית א’. האדמה שהם בחנו היתה אדמתו של חרב. הוא ואחרים הגיעו למקום כדי לגרש את המתנחלים, שהחלו להציב אוהל במקום – עבירה פלילית ב’. בין הצדדים פרצה קטטה – עבירה פלילית ג’, חמורה במיוחד, תקיפה של אדם על רכושו הפרטי. המתנחלים חזרו אחר כך, עם שוטרים, קלגסי התנחלות וכנראה גם חמושי צה”ל. אז התקרב הדוקר אל חרב, שעמד בנפרד משאר הפלסטינים, ודקר אותו למוות בסכין שהביא איתו. החמושים הישראלים שהיו במקום לא עשו כל מאמץ לתפוס את הרוצח.

הרוצח לכאורה נעצר למחרת, והחשד כלפיו שונמך במהירות מרצח להריגה בקלות דעת, כי אחרי הכל הוא יהודי. זה קרה, אגב, יממה לאחר שהמשטרה טענה שלא ברור מי ביצע את הדקירה ורמזה בגסות שהדוקר היה פלסטיני. בו זמנית, צה”ל עצר את קרובי משפחתו של חרב בפשיטה נועזת באישון לילה, שבה השליכו רימוני הלם ושברו את אצבעו של ילד. קרובי המשפחה נחקרו בחשד שהם… דיווחו על נוכחותם של חמושי צה”ל באירוע, מה שכנראה מפריע מאד ללוחמי ה-hasbara שלנו.

הדוקר, מצידו, טען כי עונה על ידי חוקרי שב”כ, וכי הם אילצו אותו לעשות את צרכיו בבגדיו – טענה סבירה למדי, שכן מדובר בשיטת חקירה מוכרת היטב של המשטרה החשאית שלנו. כמקובל, הפרקליטות מנעה ממנו גישה לעורך דין, אם כי הפעם רק לשישה ימים. החשוד טען כי במהלך החקירה הוא עבר אירוע לבבי, אם כי בשעתו פורסם – לצערי לא מצאתי את הפרסום – כי רופאי מתקן החקירה מכחישים את הטענה.

כך או כך, חקירת העינויים לא הצליחה במטרתה: לגרום לחשוד לשנות את גרסתו ולהודות שרצח את חרב. לטענת הדוקר – ועל הדקירה אין מחלוקת – הוא חש מאוים ועל כן דקר כ”הגנה עצמית.” בסוף השבוע הודיעה הפרקליטות כי היא לא מצליחה להתגבר על הטענה הזו ועל כן לא תגיש כל כתב אישום, גם לא על הריגה בקלות דעת.

בואו נראה. יהודי הרג פלסטיני בדקירה, והוא הולך הביתה בלי משפט. הדקירה בוצעה:

א. לאחר שהדוקר פלש לשטחו של הנדקר.

ב. לאחר שהוא פלש למקום במטרה בלתי חוקית של הקמת מאחז בלתי חוקי.

ג. לאחר שהיה מעורב בנסיון להקים אוהל במקום.

ד. לאחר שהיה מעורב בקטטה עם פלסטינים.

ה. לאחר שעזב את המקום וחזר.

ו. לאחר שנשא איתו סכין שבה ביצע את הדקירה, עבירה בפני עצמה.

ז. לאחר שנמלט מן הזירה.

מה אומרת לנו הפרקליטות? פשוט תעלה טענה של “הגנה עצמית” או ש”חשת מפוחד” בזמן שאתה פולש לאדמתו של אדם אחר – פלסטיני, כמובן; אל תנסה את זה על בן העם הנבחר – ואנחנו נסגור את התיק.

מותר לתהות איך היו הקולגות של הפרקליט שסגר את התיק מגיבים אילו פרץ אדם לביתו של הפרקליט הלז, ובזמן שהפרקליט היה מנסה לגרש אותו מהמקום הפולש היה דוקר אותו למוות; מותר לתהות אם גם אז הם היו מקבלים במשיכת כתף את הטענה שפולש חמוש בסכין שדקר אדם על אדמתו ביצע פעולה של “הגנה עצמית.”

אבל אסור לנו להיות מופתעים מפרקליטות שרודפת ילד שזרק פחית ריקה שלא פגעה ומניחה לדוקר שפלש לאדמת הנדקר. אנחנו כבר צריכים להכיר אותה. זו הפרקליטות של פליאה אלבק, שקבעה שכל שטח שלא רשום בטאבו שייך למדינה – בהתעלמה בנוחות מהעובדה שישראל הפסיקה את רישום הטאבו עם כיבוש הגדה. זו הפרקליטות של פליאה אלבק, שקבעה שנזקו של אדם שישראל הרגה את אשתו “הוא לכל היותר אפס.” זו הפרקליטות של פליאה אלבק, שקבעה שלמוכר פלאפל שאיבד את שתי ידיו בפעולה של צה”ל אין עילה לתביעה, כי הוא יכול להכין פלאפל גם עם תותבות.

זו, בקצרה, הפרקליטות שעמלה כל יום על תרגום “אתן קרויין אדם ואין הם קרויין אדם” למשפטנית ישראלית דקדקנית, פרקליטות סדום. יש הרבה דיבורים בימין על דיניין על הפרקליטות; השמאל צריך היה לדרוש דיניין כזה מזמן.

אבל, אתם יודעים, הם תובעים את נתניהו – ברשלנות השגרתית, יש לציין, שיש לקוות שישלמו עליה מחיר – והשמאל היום הוא רל”ביסטי. ואי אפשר יותר לומר שאתה חושב שנתניהו הוא דיקטטור בהתהוות אבל הפרקליטות פושעת לא פחות, כי יצרחו עליך שאתה תומך בנתניהו. אז שותקים.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': הבלוג חוזר לפעילות שגרתית אחרי שבועות של תקלות. אני רוצה להודות לעו"ד עודד דוגמא על סיועו, שבלעדיו הנושא לא היה נפתר.

(יוסי גורביץ)

השיטה הפוליטית שלנו לא מתפקדת יותר ולא תוכל לתפקד יותר

מה שהיה הוא שיהיה: בשנים הקרובות, אלא אם נשנה את שיטת המשטר (ואין איך), נסחף מבחירות לבחירות, עם הבלחות קצרות של ממשלות. אם עד לאחרונה משך הכהונה הממוצע של ממשלה עמד על יותר משנתיים, כעת ספק אם הוא יעמוד על יותר משנה.

סיבת-העל היא כמובן סירובו של בנימין נתניהו לעזוב את המערכת הפוליטית לטובת תא במעשיהו, אבל נתניהו הוא עקרב ואי אפשר באמת להאשים אותו בהריסת המערכת. הוא חי מערעור ומכאוס. למה שקורה עכשיו יש בעיקר אחראים אחרים, אם כי לנתניהו עומדת זכות ראשונים בתפיסה שאם התוצאות של הבחירות לא מוצאות חן בעיניך, הכרז על בחירות חדשות.

המוקש האמיתי הופיע אחרי הבחירות השלישיות, כשהקצב מעזה, בני גנץ, בגד בבוחריו והצטרף לממשלת נתניהו. כדי לפייס את גנץ, בוצע שינוי מסיבי, מחטפי, בשיטת הממשל שלנו: ראשות הממשלה הכפולה, התפקיד של ראש הממשלה החלופי. היו ממשלות רוטציה בעבר, אבל זה היה בעידן אחר ויציב הרבה יותר, והממשלות הללו נשענו לא על תיקון חוקי יסוד אלא על הסכמות קואליציונית. ראש ממשלה לגמרי רשאי לעזוב את תפקידו, והכנסת תמיד היתה ריבונית לבחור ראש ממשלה.

מה שקרה עם המרקחת של הרועצים המשפטיים של גנץ הוא הכנסת שני ראשי ממשלה כדרך קבע. זה שינוי מסיבי של השיטה, שבוצע ללא שמץ של התייעצות נדרשת, בחפזון מוחלט, תחת לחץ זמן לא סביר לפני הצורך ללכת לבחירות רביעיות. התועבה הזו לא היתה אמורה לעבור את בג”ץ. זה היה צריך לשלוח את הצדדים לחפש את החברים שלהם, לומר להם שמדובר בפועל בשינוי שיטת משטר, ושיקחו איזה ארבע שנים לחשוב על זה. יש לכם משבר פוליטי? תסתדרו. חוקי יסוד אינם משחק ילדים.

אלא שבג”ץ מעולם לא היה מבצר, והוא קרס בדקות. השופטים ייבבו לפרוטוקול על כמה כל זה לא תקין ומה לעזאזל עשיתם, אבל הבכי לא משנה – מה שמשנה הוא פסק הדין. והשופטים, שחששו שימצאו את עצמם בגרוע מכל העולמות, מותקפים מימין וממרכז, אישרו את התועבה.

רק על נטישת המשמרת הזו כולם היו צריכים ללכת הביתה, אבל בפוליטיקה הישראלית – כן, צחי, העליון הוא לגמרי חלק מהמערכת הפוליטית – אף אחד לא משלם מחיר על כשלון. כאיש שמאל שעוקב אחרי הפשעים שבג”ץ מאשר על בסיס שבועי בגדה המערבית, אני מקווה מאד שאזכה לחיות די זמן כדי לראות את שופטי בג”ץ מקבלים את המקבילה ההולנדית של באדי תות בארוחת הערב בכלא בהאג, אבל גם מי שאדיש לזכויות לא יהודים צריך להביט באימה ובבחילה על האישור שלהם של מערכת של עכברוש דו ראשי.

כי, כמובן, היא נשארה איתנו גם אחרי המשבר הפוליטי של הבחירות השלישיות. נתניהו בגד בגנץ כעבור כמה חודשים, כצפוי – עקרב, אמרנו? – והתוצאה היתה בחירות רביעיות. ואז הגיע ההרפתקן הפוליטי, שפן האנרג’ייזר הפאניקר נפתלי בנט. היו לו שישה מנדטים ביד. הוא סחט באמצעותם ראשות ממשלה, באיום שאם לא יתנו לו הוא יילך עם נתניהו. אף אחד לא היה מסייע לו במצב החוקתי הקודם, אבל כעת הוא יכול היה להבטיח למישהו אחר, במקרה הזה לפיד, שהוא יהיה ראש ממשלה חלופי ושתהיה רוטציה.

עם שישה מנדטים לא מחזיקים ממשלה, במיוחד כשאתה לאומן ימני ואספת מן היקב ומן הגורן לאומנים דומים, ופתאום הם צריכים להסביר בבית הכנסת שלהם למה הם יושבים עם מפלגה איסלמיסטית בממשלה. הנפילה של ממשלת בנט היתה צפויה. היא עצמה לא היתה חשובה במיוחד, להוציא התקדים: כל זב ומצורע יודע עכשיו שהוא יכול לסחוט את ראשות הממשלה, אם רק יצליח לעבור את אחוז החסימה.

יהיו בחירות בנובמבר. אין עוד טעם לנסות לצפות את התוצאות, כי ההכרעה תהיה על חודם של שני מנדטים ופשוט אי אפשר לנחש את זה מראש. אבל דבר אחד בטוח: ממזר חסר מצפון כלשהו עם חמישה-שישה מנדטים ינסה לדרוש את ראשות הממשלה תוך שהוא מצמיד קנה אקדח לראשו-שלו. אם לא תתנו לי, נלך לבחירות. והיי, אתה, אתה שזכה להכי הרבה קולות – אתה תהיה ראש הממשלה החליפי. תהיה רוטציה, נשבע. אם יש עוד טעם לתחזיות, הניחוש שלי הוא שבנובמבר זה יהיה ליברמן. הוא החלאן עם הנסיון הרב ביותר בתחום, הוא שימש בכל תפקיד ולא השאיר בו שום חותם. למה לא ראשות הממשלה?

ולא, זה לאו דווקא יעבור רק מצד המרכז או הימין הרך. נתניהו עשוי לגמרי לגלות שבן גביר דורש את ראשות הממשלה ברוטציה. יש לו אנשים שנאמנים לו, הוא פופולרי יותר מסמוטריץ’, ויש לו מספיק שכל לדרוש להיות הראשון ברוטציה – אף אחד לא מאמין למילה של נתניהו, גם לא נתניהו.

ומאחר והמערכת הפוליטית תמשיך להתנהל כך, על חודם של שני מנדטים, יקרו כמה דברים. קודם כל, ירידה מתמשכת ביכולת התפקודית של זרועות הממשלה, שצריכים בכל זאת תקציב יציב והמשכיות בתכניות ממשלתיות. זה ישמש את נערי האוצר כדי להפריט את שירותי הממשלה הלאה. שנית, שחיקה עקבית של האמון במערכת הדמוקרטית הבלתי מתפקדת בעליל, כי באמת מה הטעם להצביע אם אפשר להגריל ראש ממשלה בהטלת מטבע; והתוצאה תהיה דרישה לאיש חזק.

המשבר ייפתר כשנתניהו יהיה בכלא או מת, הראשון מבין השניים. אז המערכת הפוליטית תעבור שידוד מערכות עצום שאי אפשר לחזות אותו כרגע. וכשהמשבר הזה ייפתר, יגיע כמובן משבר אחר. ואז, בחסות שופטי בג”ץ ונפתלי בנט, נגיע אליו עם ציבור שהמחויבות שלו לדמוקרטיה שחוקה לחלוטין.

ברקע, מתקתק משבר האקלים שיהרוג את כולנו, ולישראל אין שמץ יכולת להתמודד איתו כי המערכת הפוליטית שלה יצאה סופית מאיזון ולאף אחד אין יכולת להעמיד סדר אחר.

יהיה רע לתפארת.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

זה לא סוד שאני לא מחסידיה של אסתר חיות, אבל אתמול היא חצתה קו שממנו אין חזרה

ההערכה שלי לשופטי בג”ץ נמוכה בדרך כלל, אבל אסתר חיות היא מקרה יוצא דופן של תיעוב. לפני שש שנים בערך ישבתי באולם שבו ישבה חיות, ממתין להתחלת אחד הדיונים בבג”צ של יש דין. לפנינו היה תיק אחר: פלסטיני בעל משאית שמישהו מסר לו משטח להובלה – אחד בין משטחים רבים – שהכיל משהו אסור. צה”ל החרים את המשאית כולה ואת תכולתה, ומכר אותה במכירה פומבית. עורך דינו של האיש התחנן בפני בית המשפט שיחזירו למרשו את ההכנסות מהמכירה הפומבית, והיה ויכוח בינו ובין עורך הדין של המדינה האם מדובר ב-80,000 ש”ח או 120,000 ש”ח.

פה התפוצץ לחיות הפיוז, והיא התחילה לצרוח – כך ממש – על עורך הדין של בעל המשאית שהיא לא מבינה למה מטרידים את בית המשפט העליון ב-80,000 ש”ח, שיקחו את התיק שלהם למקום אחר, למה היא צריכה לשבת בתיק כזה. כבודה כנראה שכחה שבג”צ הוא פחות או יותר המשען היחיד שיש לפלסטינים שאיננו בית משפט צבאי, ושבית משפט צבאי הוא בדיחה. על כל פנים, הצרחות נמשכו דקות ארוכות. זה נגמר בכך שעורך הדין של בעל המשאית אמר שהוא צריך לדבר עם מרשו, ואז הגיע תורנו, ואחרי זה כבר לא היינו שם.

זה זעזע אותי עמוקות. הייתי בעשרות דיונים, אף פעם לא שמעתי צרחות. שמעתי סרקזם ארסי (התמחות של גרוניס), אירוניה חדה (של רובינשטיין), אבל אף אחד לא הרים את הקול. זה אחד הדיונים שנחרטו בזכרוני – ואני אפילו לא זוכר למה בדיוק היינו שם באותו היום, שלא לדבר על הדיון שלאחר מכן. שופטת שאומרת שאין לה זמן לדון בתיק של 80,000 ש”ח (שימו לב לקבלה האוטומטית של עמדת המדינה, שלא מדובר ב-120,000 ש”ח) התנתקה מזמן מהרוב המוחלט של האוכלוסיה בישראל, ועל אחת כמה וכמה ב”אזור.” הפסד של 80,000 ש”ח יכול לחסל הרבה מאד בעלי עסקים קטנים, אני ביניהם. רוב הישראלים, מצא מחקר לפני כמה שנים, לא מסוגלים לעמוד בהוצאה פתאומית של 8,000 ש”ח. ליבה של חיות גס בסכום גבוה פי עשרה. אם ליבך גס ב-80,000 ש”ח, אל תהיי שופטת. לכי לגשר בין אוליגרכים או משהו דומה. אבל, כמובן, לרוע מזלנו לא רק שהיא שופטת, היא נשיאת בית המשפט העליון.

כך, שכאמור, אני לא מגיע לדיון על הפאשלה האחרונה של אסתר חיות חף מהטיות. הסיפור הוא כך: אחד החברים במשפחת הפשע נתניהו, דודי אמסלם, עשה לעצמו למנהג לגדף שופטים בכל פעם שהוא מגיש עתירה מופרכת והם דוחים אותה. גידוף קבוע שלו הוא ש”השופט הוריד בקבוק עראק.” אין לדעת אם מדובר בפרויקציה ושכך נוהג אמסלם להגיע לדיוני הכנסת או לא.

לבית המשפט העליון, ובתי משפט בכלל, יש מסורת ארוכה שאומרת שהוא לא מתערב במה שאומרים ההוי פולוי. יעשו כרצונם. לנו יש רק המשפט ואנחנו לא מושפעים מדעת הקהל. זה קשקוש מוחלט, כמובן – שופטים צורכים תקשורת ויש להם עור דק במיוחד לביקורת עליהם – אבל עד כמה שהם מתפוצצים בלשכה, או מקטרים ל”מקורבים” שמדליפים אחר כך לתקשורת, הם לא מגיבים. זה חשוב: ברגע שאתה מתחיל להגיב, אתה הופך לחלק מהדיון. אתה לא יכול יותר להעמיד פנים אובייקטיביות. בזמן הפגנות החרדים הגדולות נגד בית המשפט, בשנות ה-90, היו פרסומים ששמו כוונת צלפים על הפנים של אהרן ברק. אני לא יודע איך הוא הרגיש, אבל פומבית הוא לא מצמץ ולא הגיב.

אתמול חיות זרקה את המסורת הזו לכל הרוחות. היא פרסמה מכתב יבבני לאמסלם, טענה שהוא מפיץ שנאה כלפיה וכלפי בית המשפט, ואז צללה עמוק לתחום המביך. “אין דבר רחוק יותר מן האמת מלומר עליי שאני לא סובלת את האמסלמים והמכלופים […] אני תוהה מנין כל הרעל והשנאה שמביאים אותך לומר דברים קשים כל כך על אנשים שאתה בכלל לא מכיר.” היא המשיכה בטקסט מביך שאפשר לצמצם ל”כולנו יהודים”, טענה שגדלה עם מזרחים בילדותה, וקינחה בכך שגם היא נהנית מדי פעם מכוסית עראק.

על העיוורון העדתי שבדברים כבר עמדו רבים וטובים. אני רוצה להטפל לשתי נקודות, שהן טפלות לנושא העיקרי. ראשית, כמובן, בהרכב השכונתי המופלא שמצטטת חיות אין פלסטינים. רק 20% מהאוכלוסיה הישראלית וחלק ניכר מהעותרים שאת עתירותיהם היא דוחה על הסף. מעניין מה הם חושבים על זה. שנית, מה זה משנה, לעזאזל, עם מי גדלת? ממתי זה טיעון? זה “כמה מחברי הטובים ביותר הם מזרחים.” רבאק, את נשיאת העליון. אם בחרת לרדת לשחק בבוץ, זה המקסימום שאת מסוגלת לו?

אבל הירידה לבוץ היא לב הבעיה. ממתי שופטים עליונים מתכתבים עם חברי כנסת שמשפריצים שנאה? הרגע נתת לבן זונה להגיע אליך. חשפת בפני חבר במשפחת פשע למה את פגיעה, ועכשיו כל אחד יודע איך להפעיל על בית המשפט לחץ. אמרת, במקבילת משחקי התפקידים החיים הישנה, “איי, איי, לא בראש.” הוצאת את עצמך מהאולימפוס, שדורות של שופטים טיפחו, ואין דרך חזרה. מעכשיו, בכל פעם שאיזה זב ומצורע יפער את לועו על אחד מהשופטים, לא תהיה לך ברירה אלא להגיב. שאם לא כן, השופטים שנפגעו ייפגעו פעמיים – גם מחוסר הגיבוי שלך. הפכת את עצמך ללשכת תגובות. וככל שתמשיכי לרדת בנתיב הזה, אי אפשר יהיה לדבר על בית משפט שנמצא מעל למריבה, שאינו פוליטי.

(הערת אגב: ודאי שבית המשפט פוליטי. הוא תמיד היה פוליטי. אבל הוא היה כזה בתחומים שלא נחשבים כפוליטיים: הוא תמך בכמעט כל מהלך של משטר הכיבוש, שבלעדיו לא יכול היה להתקיים; והוא תמך בסדר הניאו-ליברלי. אלה דברים שקופים, שנתפסים כ’סדר העולם’ – סימן להצלחה המובהקת של המחנה הפוליטי שקידם אותם.)

זה לא נגמר בזה. הקאפו די טוטי קאפי של הליכוד, בנימין נתניהו, נבהל מאד מדבריו של החייל אמסלם. הוא מיהר להתקשר לחיות (למה היא קיבלה את השיחה? עוד שאלה) כדי להודיע לה שהדברים לא נאמרו על דעתו. הנאשם נתניהו יודע שהתיק שלו יתגלגל, בסופו של דבר, לפתחה של חיות. הוא לא יכול להרשות לעצמו להרגיז אותה. האם לנאשם מן השורה היתה יכולת להרים טלפון לנשיאת העליון, והאם שופט מן השורה היה מקבל טלפון מנאשם? עכשיו מלכדה חיות את עצמה, ואת המוסד שבראשו היא עומדת, בבעיה נוספת: כשיגיע דינו של נתניהו לבית דינה, מה יקרה? האם היא תפסול את עצמה? וגם אם היא תפסול את עצמה, במה זה ישנה? נתניהו ישתמש בהתקפה הפומבית של חיות על אמסלם כהוכחה לכך שבית המשפט עוין את הליכוד. אף אחד לא יזכור שנתניהו התקשר לחיות כדי לתמוך בה: זה כוח העל של נתניהו, להשכיח מעשים שלא נוחים לו בכל רגע נתון.

אסתר חיות הוכיחה, שוב, שאין לה את המזג השיפוטי הנדרש כדי לשמש בתפקידה. אנחנו מצפים משופטים לעמוד מעל לכל סערות חיינו. זו ציפיה מופרכת, אבל הריטואל הזה של הדת האזרחית חיוני: הוא הכרחי לכך שנקבל את סמכות בית המשפט, שאם לא כן אין מעלינו שופט אלא עוד פעיל פוליטי. ולמה שנקבל את סמכותו של פעיל אחד מני רבים? הניתוק השיפוטי הכרחי לאמון במשפט, ובלי אמון כל מה שיש למערכת הוא כוח כפיה. וכוח כפיה שאיבד את הלגיטימציה שלו (שבמקרה הזה, נובעת מתפיסת הריחוק בין השופט ובין העולם) הוא בסך הכל עוד כוח דיכוי, והוא יופל. ומאחר ואסתר חיות נתנה דחיפה רצינית לשבירת הלגיטימציה של מערכת המשפט, היא צריכה ללכת. למי שיבוא אחריה תהיה, אולי, הזדמנות תיקון. עם חיות לא יוכל להיות כזה.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לא היו לי ציפיות מאהרן ברק, ובהתאם גם לא אכזבות

אף אחד לא הופתע כשהסתבר שהיועמ”ש מנדלבליט, חסר חוליות עם תעודות, החליט לנסות לרקוח הסדר טיעון עם בנימין נתניהו, שבועיים לפני שמנדלבליט מסיים את תפקידו. מנדלבליט עשה לנתניהו כל כך הרבה הנחות סלב, מההצהרה הפומבית שאיננו חשוד בפרשת הצוללות ועד הצמצום החד של תיקה של שרה נתניהו, שעוד אחת כבר לא מזעזעת. תולעת ולא איש: אין הפתעות. אבל לא מעט ממכרי נדהמו בימים האחרונים, הוכו הלם, כשהסתבר שאהרן ברק היה מעורב בבחישה לקראת הסדר טיעון.

ואף שזה היה מפתיע, ומכעיס – מה לעזאזל עושה נשיא העליון בדימוס בקלחת הזו? למה הוא לא זרק את עוכרי הדין של נתניהו מכל המדרגות? האם הוא שכח את מה שדורש ממנו מעמדו? – אני לא יכול לומר שהוכיתי הלם, או שהתאכזבתי. הסיבה פשוטה: לא היו לי ציפיות.

תחום ההתמחות העיקרי של אהרן ברק תמיד היה הבניה של האגדה של עצמו כמגדלור ליברלי וחומת שלטון החוק. הוא הבונה העיקרי של האגדה של בג”צ כמגן החלשים, ובשנות התשעים ותחילת האלפיים – כשפסיקות בג”צ שאף אחד לא זוכר הביאו להפגנת ענק של כחצי מיליון חרדים – לאגדה הזו היו הרבה מאד קונים. ברק נתפס כסוג של אדמו”ר חילוני, יחד עם עמוס עוז ויבלד”א דוד גרוסמן. (שממנו, בניגוד לשני האחרים, יש לי ציפיות.)

אבל האגדה הזו לא עמדה אפילו בבחינה ראשונית. ברק הוא זה שהנחיל לנו את מושג “היהודית והדמוקרטית”, וזה שהפך אותה לערך עליון, כשהוא מתעקש שוב ושוב שאין סתירה בין השתיים. כדי להאמין שאין סתירה ביניהן, ברק היה צריך לעצום את עיניו להתנהלות הממשלתית השגרתית, ובעצימת עיניים הוא הצטיין.

בבג”צ קעדאן, שבו בית הדין הזחלני של ברק נתן פסק דין סופי אחרי עשור, ברק רצה מאד להמנע מפסק דין. ב-1998 הוא כינס אתה צדדים לישיבה מיוחדת כדי להמנע מפסק דין, משום שלדבריו זה היה אחד התיקים הקשים שבהם עסק. התיק ההוא עסק, נזכיר, בבקשה של זוג ישראלים פלסטינים, בני הזוג קעדאן, להתקבל בישוב קציר; הישוב סרב מטעמי עליונות יהודית; וברק מצא את עצמו ניצב בהתנגשות החזיתית בין היהודית והדמוקרטית. האדמות של קציר הוקצו למתיישבים היהודים על ידי המדינה, באמצעות הסוכנות היהודית – השטיק הרגיל של ממשלת ישראל שמטרתו לשמור על קרקעות המדינה בידי יהודים. ברק רצה, באמצעות עקיפת פסק הדין, למנוע את ההתנגשות בין היהודית והדמוקרטית; ברי, על כן, שהוא הבין את ההתנגשות. בסופו של דבר ההתעקשות של הסוכנות היהודית והממשלה לא הותירו לבג”צ ברירה אלא לפסוק לטובת העותרים – אבל לא לפני שברק מרח את הדיון במשך שנים ועשה כל מאמץ כדי לא לפסוק.

רק שמי שיקרא את פסק הדין, יגלה שהוא לא בדיוק פסק: “על המדינה לשקול את בקשתם של העותרים […] על יסוד שיקולים אלה, על המדינה להחליט במהירות הראויה האם יש בידה לאפשר לעותרים, במסגרת הדין, להקים לעצמם בית בתחום הישוב הקהילתי קציר.” קחו את הזמן, חבר’ה, אולי הם יתייאשו. והוגשה בקשה לבזיון בשל המשחקים של המדינה, והיא כמובן לא נענתה, והיה צורך בעתירה שניה.

בית המשפט של ברק דחה, מתוך התפיסה של “יהודית ודמוקרטית”, את עתירת עמותת “אני ישראלי”, שדרשה לאפשר לאזרחים להירשם כישראלים (עוד על הנושא, כאן). זו, חשוב לציין, היתה פסיקת בג”צ לדורותיו: אין דבר כזה, ישראלים. בג”צ פסע פה במשעול שבג”ץ גבר הלך בו, ויילך בו שוב תשע שנים לאחר מכן. אבל ההחלטה צריכה להזכיר לנו את המגבלות של האדמו”ר הליברלי: זכויות לגאים? בסדר, חמש-שש שנים אחרי שהכנסת ביטלה את עבירת קיום יחסי המין ההומוסקסואליים; זכויות נשים? לגמרי. אבל להניח לזכויות אדם לערער על עצם תפיסת הלאום הרשמית? עד כאן.

וכמובן, היה הרקורד של ברק ביחס לדיקטטורה הצבאית הישראלית. הוא אישר פחות או יותר כל מה שהצבא זרק עליו, כולל הריסות בתים. לא היה לו את האומץ של מני מזוז לכתוב, בפסק דין, שזו ענישה קולקטיבית. הוא היה שותף להחלטה לגירוש 400 אנשים שצה”ל טען שהם פעילי חמאס ללבנון בלי בירור פרטני של הטענות נגדם. כשהחלה האינתיפאדה השניה, וצה”ל התחיל להשתמש במגנים אנושיים – פשע מלחמה לכל דבר ועניין; המונח הצה”לי היה “נוהל שכן” – ברק משך את הדיונים בבג”צ בנושא, שאמור היה להיות מוכרע בחמש דקות, במשך חמש שנים. אף אחד לא יודע כמה פלסטינים מתו בזמן שהאיש ששיווק את עצמו כלוחם זכויות אדם מרח את הנושא ישיבה אחרי ישיבה.

אם יש אשליה שהשמאל צריך להגמל ממנה, הרי זו שהוא ייגאל באמצעות בתי המשפט. אלה הם מוסדות שמרניים בהגדרה. הם מאוכלסים על ידי משפטנים שבחלקם הגדול היו עובדי מדינה. הנטיה הבסיסית שלהם היא לעמוד לצידה. אחרי הכל, המדינה היא מקור כוחם ואף יותר מכך, מקור סמכותם: היא כתבה את החוק. והחוק, ידעו כבר חכמי יוון הקדומים, הוא רשת: היא תופסת את הדגים הקטנים, אבל החזקים קורעים אותה – כפי שנתניהו, מנדלבליט וברק מוכיחים לנו בימים אלה.

אבל הוא באמת היה מוצלח בקידום עצמי.

בתי המשפט לא יצילו אותנו. מדי פעם אין ברירה אלא להשתמש בהם, כשהעוול זועק מדי ויש סיכוי שהשופטים יפחדו ממשמעות פסיקתם; ודאי כאשר יש קורבנות עוול ישירים; כשצריך להוכיח שבית המשפט הוא חלק ממערכת העוול. אבל הם לא יביאו שינוי – אלא אם השינוי הוא בחוק ארכאי, שדעת הרוב הגדול היא שיש לשנותו. השינוי יגיע מלמטה, מאקטיביזם, שבתורו יצור לחץ כלפי מעלה וישנה את המערכת הפוליטית. ובישראל, חשוב לציין, עקרון השוויון איננו מוכר בחוק. רק בפסיקה. וכשהמדינה עומדת בכל כוחה נגד הפסיקה, השופטים יתקפלו. אין להם, אחרי הכל, לא חרב ולא ארנק.

ואם יש עוד דבר שיש לזכור, הוא שאסור להפוך אנשים לאדמו”רים. כולנו שוגים, ובכולנו יש יוהרה. עצם ההכרה בכך שאחרים רואים בך אדמו”ר תשנה אותך, ולרעה; והיא תשנה את המאמינים, היא תגרום להם לנקוט בתיאודיצאה, הצדקת האל, כשזה עושה פתאום את הבלתי ייאמן. אל תאמין באדם עד יום מותו: האנשים שאנו מעלים על כן הם אלה השוברים את ליבנו.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

קלגסת ירושלים עושה חוק לעצמה

קלגסת ירושלים פיזרה אתמול (ו’’) באלימות את ההפגנה השבועית בשייח’ ג’ראח, במחאה על נסיונות הטיהור האתני באמצעות חוק שם. הקלגסת השתמשה ברימוני הלם ועצרה שלוש מפגינות, ביניהן “השוטרת אז אולי”, מפגינה שנוהגת להגיע בבגדים דמויי-משטרה ועם אף ליצן. אפשר לראות את המעצר כאן. קלגסת ירושלים טענה שאז-אולי “העליבה שוטר” בכך ששאלה את קצינת המשטרה פקד הודיה לויאני “מה המוטיבציה שלך.” יש להניח שהקלגסים יודעים שבית המשפט יזרוק את המעצר הזה מכל המדרגות, אבל בינתיים אשה שלא עשתה שום דבר פלילי תשב במעצר עד מחר. אולי, מקווה הקלגסת, להפגנה הבאה היא כבר לא תגיע.

בשבוע שעבר, עצרה הקלגסת פעיל צעיר משום שהוא החזיק בידיו דגל פלסטין. המשטרה החזיקה אותו במעצר בשל החזקת הדגל, למרות הפצרות בני משפחתו, שהסבירו שהוא זקוק לתרופות שהוא צריך לקחת תוך זמן קצר. בסופו של דבר הוא שוחרר.

אני משתמש במושג קלגסת בכוונת-מכוון: זו איננה פרובוקציה. משטרה אמורה לפעול על פי חוק. ככל שהיא חורגת ממנו, היא עבריינית בדיוק כמו כל אזרח שחורג מהחוק. בהבדל ניכר אחד: הקלגסים, כאוכפי חוק, יודעים היטב כיצד לשבש חקירה. פעם אחר פעם, בתי משפט מוצאים ששוטרים מעידים עדות שקר – והשוטרים האלה ממשיכים לשרת כאילו לא קרה דבר, כאילו הם לא שיקרו לבתי משפט, הפרה שאין כמוה של החוק, וקשרו נגד חירותם של אזרחים.

ובנוף המדכא למדי של משטרת ישראל, קלגסת ירושלים בכל זאת בולטת במיוחד. היא בלטה לרעה כבר בשנות השמונים, שאז כונתה “משטרת כ”ך".” התפקיד המרכזי שלה הוא קודם כל דיכוי של האוכלוסיה הפלסטינית בעיר. מדי לילה, היא פושטת על השכונות הפלסטיניות של העיר, ומפעילה אלימות שהאזרחים הישראלים פשוט לא מכירים. המטרה, כמו של צה”ל בגדה המערבית, היא “הפגנת נוכחות” – המונח המכובס להטלת טרור על האוכלוסיה. בשורות קלגסת ירושלים פועל שוטר שכל המפגינים מכירים אותו, אבל שמו אסור בפרסום; הוא ירה ללא סיבה קליע גומי בגבה של נערה פלסטינית בביתה. מח”ש חוקרת, אנחנו כבר יודעים איך זה ייגמר.

נקודה ראויה לציון היא החרמת דגלי פלסטין, או בלשון הקלגסת דגלי אש”ף. הנפת הדגלים הללו היתה אסורה בחוק עד הסכמי אוסלו. לאחר מכן ההנפה שלהם הותרה. אתם יכולים להניף אותם ללא כל בעיה באום אל פאחם, למשל, או בתל אביב. השוטרים יודעים שם שאין שום בעיה חוקית בהנפת הדגל. בירושלים, הנפתו תגרום לקלגסת לעצור אתכם, או לפחות לתלוש אותו מידיכם.

מכוח איזו סמכות? מסמכות הכוח. מהידיעה שהם יכולים לעצור אותך, ושאם תתלונן הם יאשימו אותך אוטומטית בתקיפת שוטר. מהידיעה שמח”ש היא בדיחה גרועה יותר אפילו ממשטרת ישראל. המשטרה במזרח ירושלים פועלת כמו צה”ל, היא רואה כ-40% מהאוכלוסיה לא כתושבים מוגנים אלא ככוח עוין, והיא מייבאת לירושלים את הטקטיקות ושיטות הפעולה של הגדה. אל קודס המזרחית, נזכיר, מסופחת לישראל. רשמית היא ישראל. אבל במדינה היהודית אין משמעות לאזרחות, רק למוצא שלך.

הקלגסים מירושלים יועברו אחר כך לתחנות אחרות. הם יביאו איתם את הפרקטיקות שלמדו. ויום אחד, אזרח יהודי מן השורה יותקף באלימות על ידי מי שאמור למנוע אלימות, ולא יבין מאיפה זה בא. הנה, מפה.

הערה מנהלתית: לבקשת אחד הקוראים, הוספתי כפתור תרומה מתחת לכפתור התרומה הרגיל. הוא נקרא “למצנאטים משוטטים”, והוא יאפשר לכם לבחור בין תרומה של סכין בגב (1,000 ש”ח), גיס חמישי (2,000 ש”ח), או אין לי מילים (3,000 ש”ח). כמו כן הוא יאפשר לכם לתרום סכום על פי בחירתכם, להשתמש בכרטיס אשראי במקום בפייפאל, או לתרום סכום קבוע חודשי. אני רוצה להבהיר מראש שאין שום סיכוי שקצב הכתיבה הזה יימשך בשבוע הבא, ושכנראה אשוב לכתיבה שבועית. כמו כן אני רוצה להודות לתורם, ואני נפעם מנדיבותו.

(יוסי גורביץ)

אריה דרעי הוא נבלה, אבל גם לנבלות מגיע דין צדק, ומנדלבליט חסר עמוד השדרה עינה את דרעי שש שנים

אריה דרעי חתם היום (ה’) על הסכם טיעון בעוד פרשת מרמה שהיה מעורב בה, ישלם קנס של 180,000 ש”ח כקנס, ויתפטר מהכנסת. בתמורה, היועמ”ש מנדלבליט לא ידרוש הטלת קלון על דרעי, אבל – בהתנהלות שקשה להגדיר אותה אלא כסחטנית – הוא שומר לעצמו את הזכות להטיל קלון אם דרעי ינסה להתמנות לשר.

אלה, צריך לציין, מילים ריקות. מנדלבליט צפוי לעזוב את תפקידו בקלון, כיועץ המשפטי הגרוע ביותר בהיסטוריה של ישראל, בעוד כחודשיים. אפילו בקרוסלה הפוליטית שלנו אין לדרעי סיכוי להתמנות לשר בתוך חודשיים; אפילו אם יימאס לנו סופית משפן האנרג’ייזר הפאניקר שמשמש כראש ממשלה, אי אפשר יהיה לארגן בחירות בזמן הזה. אבל האיום הזה אומר כל מה שצריך לומר על מנדלבליט: אם יש קלון, יופע נא. אם אתה חושב שדרעי מטה קלון על הכנסת, אמור זאת לבית המשפט. אם אין קלון, אל תאיים בו. להחזיק אותו כך, זו סחיטה. זה לא מהלך משפטי.

אני לא מתכוון לומר מילים חיוביות על אריה דרעי. אמנם, הוא מנע כניסה למלחמת המפרץ הראשונה והצליח לכופף את צה”ל, אבל זה היה לפני יותר מ-30 שנים. מדובר באחת הדמויות המושחתות והמשחיתות שבפוליטיקה שלנו. אבל עקרבים הם עקרבים, זה טיבם. הבעיה האמיתית פה היא מנדלבליט.

לפני שלוש שנים הגישה המשטרה המלצה להעמיד את דרעי לדין בשורה של עבירות חמורות, ביניהן שוחד. מנדלבליט החליט בשבועות האחרונים שלא לעשות זאת. זו זכותו. אני לא מכיר את הראיות, אני לא משפטן, ואין לי יכולת לאמוד את הנאותות של ההחלטה. אבל אני יודע דבר אחד: מנדלבליט אחראי לעינוי דין.

החקירה של דרעי נמשכה שלוש שנים. ההתמרחות של מנדלבליט לקחה עוד שלוש שנים. זה בלתי נתפס והופך את הרעיון של צדק לבדיחה. כן, זה גם אישי. הייתי בצד הזה. חקירה לא אמורה להמשך כל כך הרבה זמן, והחלטה של הרועץ המשפטי לממשלה ודאי צריכה לקחת הרבה פחות. אם מנדלבליט דחה את המלצות המשטרה, חובה היתה עליו לקבל החלטה תוך זמן קצר – שבועיים, מקסימום חודש. שום פעולות חקירה לא בוצעו בזמן הזה. ומנדלבליט ידע היטב שכל יום שעובר פוגע באפשרות של העמדה לדין, בגלל שכל יום שחולף מחזק את ההגנה מן הצדק. ואף על פי כן, הוא ישב על זה יותר מאלף ימים. זה משהו שצריך להיות פשע בפני עצמו.

כפי שלמדנו מניר חפץ על הצורך ברפורמה מסיבית בתנאי המעצר וזכויות החשוד, כך נצטרך ללמוד מאריה דרעי על רפורמה בדיני ההגנה מן הצדק. חקירה צריכה להסתיים תוך שנה, והמשך חקירה לאחר מכן יצריך אישור של בית משפט בהרכב של לא פחות משלושה שופטים, כשלנגד עיניהם עומדות זכויות הבסיס של החשוד. משהסתיימה חקירת המשטרה, ובהיעדר צורך בהשלמות חקירה (שלהן יוקצה חודש ולא יותר), הפרקליטות צריכה להחליט בתוך חודש האם להגיש כתב אישום.

אחרי הכל, אם היא לא מצליחה להחליט בתוך חודש האם העבירה שבוצעה חמורה מספיק כדי להגיע לבית משפט, אז כנראה שהיא לא. ואם היא לא מצליחה תוך חודש להגיע למסקנה שיש לה די ראיות, אז הנחת היסוד שלנו צריכה להיות שאין. צדק מושהה איננו צדק, הוא סוג של עוול. הגיע הזמן שנשלול מהפרקליטות את היכולת שלה להחזיק כל אחד מאיתנו תחת ענן פחד במשך שנים.

ואם זה מה שיקרה, אז אפשר יהיה לומר שאריה דרעי הועיל לנו במשהו.

הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.

(יוסי גורביץ)

לפיד ממשיך להיות הרודן לכל החיים של יש אטד

עבדכם הנאמן איננו, בלשון המעטה, מחסידיו של יאיר לפיד, וגם העובדה שהוא הצליח לקושש קואליציה של רק-לא-ביביסטים (עוד עליהם, בתקווה, מחר) לא מרשימה אותי במיוחד. לפיד יכול היה להקים קואליציה בכוחות עצמו כבר ב-2013, רק שאז הוא הסניף יותר מדי את האדים של עצמו והכריז שהוא לא “יישב עם הזועביז.” חכמה גדולה, באמת, להבין אחרי שבע שנים מה היית צריך לעשות.

ובכל זאת, התרגיל שבו נקט לפיד אתמול (ב’) צריך להוריד מההערכה כלפיו מצד כל אדם בעל תודעה דמוקרטית. לפיד הכריז לפני כחודש על פריימריז לראשות יש אטד, הרשימה – זו איננה מפלגה – שהקים ב-2012; אתמול הן בוטלו, משום שאף אחד לא העיז להתמודד מול לפיד. ומי יאשים אותם? כולם זוכרים מה קרה לעדי קול, שהעזה להמנע – לא להצביע נגד, להמנע – בהצבעה שלפיד גזר שיש לתמוך בה.

“חוקת” יש אטד קובעת שאי אפשר להדיח את היו”ר, שבידיו יש סמכויות כמעט מוחלטות – למשל, על הרכבת הרשימה – ולאורך השנים לפיד האריך את כהונתו פה אחד (שלו) שלוש פעמים, אחת מהם (ב-2016) בחשאי. זה לא מפתיע במיוחד כשזוכרים שלפיד הקים את הרשימה בסיועם של בעלי הון, שהלוו לו כספים לשם כך, ושמאז עד היום היא מקדמת בעיקר אותם.

הרשימה השניה בגודלה בישראל נשענת על רצונו של אדם אחד בלבד. אין לה מוסדות, שלא לדבר על פריימריז. היא נשענת על כוח הסלבריטאות שלו, ולא על שום דבר אחר. כל חברי הכנסת של המפלגה יודעים שהם נמצאים שם משום שהוא זקר את האגודל, ולא משום שיש להם איזושהי השפעה על חברי המפלגה. בשיטה הזו ממונים גם חברי הכנסת של הליליפוטין שהפך לשר האוצר.

עוד למדנו לאחרונה שההחלטה של לפיד להכנס לממשלת נתניהו ב-2013 עשויה היתה להיות תרגיל הונאה מסיבי של בוחריו: האוליגרך ארנון מילצ’ן, ממקורביו של לפיד, אמר לניר חפץ ב-2009 שלפיד ונתניהו הגיעו להסכם על פיו לפיד יקים מפלגת “מרכז” שתרסק את קדימה, ואחר כך תחבור לנתניהו. שלושה מקורות שונים אישרו את דבר הפגישה בין לפיד ונתניהו, בתקופה שבה לפיד הכחיש בתוקף שיש לו כוונות פוליטיות. וראו זה פלא: ב-2013 זה בדיוק מה שקרה. לפיד ריסק את קדימה וחבר לנתניהו.

אם יש אטד היתה מפלגה, חבריה היו דורשים מלפיד הסברים, והוא היה נאלץ לספק כאלה. אם היתה להם ועידה, הוא היה צריך לספק למפלגה אידיאולוגיה. מאחר וזו רק רשימה, ומאחר והוא הדיקטטור לכל החיים שלה, שישית מהבוחרים הישראלים נתנו את כולם לאדם שלא חייב לאף אחד דין וחשבון. הוא הלך עם נתניהו ב-2013, סביר מאד שקשר איתו ב-2009, ואם יחליט מחרתיים ללכת עם נתניהו שוב, המסמרים ללא ראש שנעץ בכנסת יצדיעו ויצייתו. אין להם עתיד בלעדיו.

מה ישראלי בעיניך? כוח ללא דין וחשבון.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)