אתמול אמור היה להיערך בחברון סיור ראשון מסוגו של "שוברים שתיקה" עם תלמידי בית הספר ליד"ה מירושלים. קומישר החינוך גדעון סער החליט לפני כשנה שכל תלמידי ישראל יגיעו לעיר המעונה הזו, ול"שוברים שתיקה" – ארגון שמתעד את מציאות הכיבוש מפי חיילים לשעבר – יש הרבה מה להראות בה. כזכור, לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין בחברון, נסגר רחוב מרכזי בעיר (רחוב השוהדה) לתנועת פלסטינים ולאחר התעללות מתמשכת מצד הצבא והמתנחלים, הוא ננטש על ידי תושביו.

כפי שניתן היה לתאר, הסיור לא יצא לפועל. המתנחלים השמיעו את איומיהם הרגילים כלפי המשטרה, וזו ביטלה אותו ברגע האחרון. המשטרה התקשרה לעורך הדין של "שוברים שתיקה", מיכאל ספרד, ואמרה לו כי "בגלל מחול השדים" בקרב המתנחלים, היא מבטלת את האישור לסיור. במשטרה טענו אחר כך כי האחראי לביטול הוא מפקד חטיבת יהודה, אל"מ גיא חזות, שביטל אותו משום ש"שוברים שתיקה" שינו את תוואי הסיור שאושר להם. איך הצליח האצטגנין חזות לדעת שמתווה של סיור שלא נערך שונה, לצה"ל הפתרונים. אפילו במסגרת השקרים הגסים שצה"ל מוכר לנו לאחרונה, זה חלש במיוחד – ראשית משום המסלול היה אמור לכלול רק אתרים בחברון שבשליטת צה"ל ובקריית ארבע, ושנית משום שהסיור נערך בסופו של דבר, רק בלי נוכחות אנשי "שוברים שתיקה" ובתוספת נוכחותם של אנשי ימין כמו איתמר בן גביר וברוך מרזל. אחד התלמידים שנכח בסיור אמר ל"הארץ" שהמתנחלים איימו להכות את אנשי "שוברים שתיקה."

אז אחרי שהמתנחלים גירשו את הפלסטינים מחלקים של עיר אבותיהם, עכשיו הם מונעים כניסה גם מיהודים שמאלנים – בתמיכה של המשטרה ושל השולט בעיר, המושל הצבאי. המסר הוא חד משמעי: אם המתנחלים יאיימו – ולמה שלא יאיימו? זה עובד – המשטרה והצבא ייכנעו לטרור שלהם ללא תנאי, וימנעו מהצד השני להעלות את טענותיו.

וכן, זה טרור. משמעות המילה היא הטלת אימה לצורך פוליטי. איומים באלימות כדי לסתום את פיותיהם של מתנגדים פוליטיים הם טרור פר אקסלנס. הצבא והמשטרה, כרגיל, מעלו בתפקידם להגן על אזרחי ישראל מפני טרור יהודי. קשה, על כן, לא לראות בהם סייענים של הטרור הזה: המלבינים שלו, אלה שמסבירים שלא נעים אבל אין ברירה אלא לציית לו. למשטרה, נזכיר, יש היסטוריה ארוכה של כניעה לטרור יהודי: היא הילכה אימים על בתי המשפט בטענה שהיא לא תוכל להגן על צועדי מצעד הגאווה בירושלים מפני החרדים. משטרת ישראל היא האויב הנוח ביותר לטרוריסטים היהודים: בבוקר תאמר מי יתן ערב, ובערב תאמר מי יתן בוקר. על הדרך היא מוכרת את הדמוקרטיה הישראלית. אשר לצה"ל – נו, בואו נאמר שמדובר בארגון שהתגובה הראשונית שלו לפעולות "שוברים שתיקה" היתה להחרים את התערוכה הראשונה שלו, בנסיון לחפש חומרים מפלילים על פשעי מלחמה – נסיון בוטה, שלמרבה השמחה נכשל, להטיל אימה על מי שמפנה זרקור לעבר מה שהצבא לא רוצה שנחשוב עליו.

מן הראוי לציין את הכלב שלא נבח: אם השמיע משרד החינוך של סער, שאישר את הסיור, מחאה כלשהי על כניעתם של צה"ל והמשטרה, אף אחד לא שמע אותה.

ועוד דבר אחד: זוכרים את הבוגד זאב אלקין? ההוא שהעביר מידע סודי על פעולות צה"ל לכנופיות תג מחיר? אז לא רק שהוא לא נחקר או הועמד לדין, החל מהיום (ב') – כפי שחושפת טל שניידר המעולה – הוא יקבל תפקיד חדש ונחשק מאד: הוא יהפוך לחבר וועדת המשנה למודיעין, שירותים חשאיים ונעדרים. כך גומל נתניהו לסייעני הטרור היהודי.

(יוסי גורביץ)

נתקלתי השבוע, באירוע הרמת כוסית לקמפיין לראשות מרצ של זהבה גלאון – מועמדת ראויה, אבל זה יהיה פוסט אחר – ביוסי פריצקי. הרבה זמן לא חשבתי עליו, אבל עכשיו נראה שיש טעם להזכיר שוב את הסיפור.

פריצקי היה חבר בכיר בסיעת שינוי, שהפך בממשלת שרון השניה לשר התשתיות. בתוקף תפקידו, הוא התנגד להסכם הגז המצרי, בין חברת EMG שבבעלותו החלקית (21%) של האוליגרך יוסי מימן ובין ממשלת מצרים. פריצקי העדיף עסקת גז עם חברה בריטית-פלסטינית.

מימן לא מיהר לוותר על העסקה הרווחית מאד. השר מתנגד? שרים אפשר להזיז. הוא הפעיל את אחד משכיריו, שבתי שביט – הוא עשוי להיות מוכר לכם כראש המוסד לשעבר – והלז הפעיל חוקר פרטי, שמצא קלטת שגמרה את הקריירה של פריצקי. הקלטת נשמע פריצקי משוחח עם חוקר פרטי אחר, קודם לבחירות, ואומר לו ש"בטוח שיש לכלוך" על חברו למפלגה, אברהם פורז. זה היה לא-קולגיאלי מצידו של פריצקי, ללא ספק, אבל זה לא היה פלילי. פריצקי אולץ להתפטר מתפקידו, וב-2005 נחתם הסכם הגז המצרי. שנה לאחר מכן, בטרם החל הגז לזרום, מימן כבר מימש כמה מאות מיליוני דולרים. טוב להיות אוליגרך. גם שביט לא יצא בלי כלום: עסקת הגז המצרית הכניסה לו 11 מיליוני דולרים. יש להניח שהוא לא קיבל אותם בשל יכולותיו כנושא ונותן.

בימי ממשלת אולמרט, הוחלט לנסות שוב לפנות לערוץ הגז הבריטי-פלסטיני, בביצוע החברה הבריטית BG. לפתע, צץ הנביא הידוע בוגי "משה" יעלון, וטען שעסקת הגז הזו תקדם טרור, לא פחות. יתר על כן, הוא טען שישראל לא יוצאת למבצע קרקעי רחב בעזה מ"שיקולים מסחריים." יעלון, שקשה לחשוד בו שלא ידע על "גשמי קיץ" ומבצעים רחבים אחרים של צה"ל ברצועה, כנראה סמך על זכרונו הקצר של הציבור. עסקת הגז הבריטית-פלסטינית נדחתה, ככל הנראה סופית.

ההמשך ידוע. מימן, לטענת ממשלת מצרים, יצר קשר מושחת – ככל הנראה באמצעות שביט – עם הרודן המודח מובארק ועם בניו, והצליח לארגן לעצמו דיל נאה. ממשלת מצרים דורשת תוספת תשלום של 780 מיליונים עבור הגז שכבר העבירה. גז, אגב, אין; חולית טרור מסתורית – אולי אותה חוליה שביצעה את הפיגועים סמוך לאילת, שצה"ל העדיף לייחס לעזתים – מפוצצת את הצינור שוב ושוב.

בקיצור, העסקה הנהדרת של מימן, שתואר כגאון עסקי כשעשה אותה, דפקה אותנו עד העצם. מחירי החשמל של כולנו כבר עלו בגללה. מימן כבר גזר את הקופון שלו – ואותו, יש להניח, מחירי החשמל לא מטרידים יותר מדי. פרשת פריצקי הדגימה לנו, לראשונה, את כוחם הבוטה של אוליגרכים בישראל; אבל ב-2004 לא ידענו מה לעשות עם המידע הזה. לא ידענו, למשל, לדרוש שהממשלה תתחייב שלא לחתום על עסקאות מול אוליגרך שהפעיל את כוחו כדי להדיח נבחר ציבור, לדרוש מהממשלה לא לאפשר מצב של "הרצחת וגם ירשת." לא ידענו לדרוש שעסקאות כאלה, שמשפיעות על כל הציבור, ייערכו באופן שקוף. מותר גם לתהות מה היה קורה אם אכן לממשלה הפלסטינית היה מקור הכנסה עצמאי מתרומות ומהמכס שישראל מעבירה או לא מעבירה כרצונה.

אבל זה יקום אלטרנטיבי. מימן דאג לכך שזה לא יקרה. לזכור, לפעם הבאה שמישהו ינסה לומר לנו שהאוליגרכים דואגים לאינטרס הכללי ושאם רק ניתן למי שכבר כך יש לו יותר מדי עוד קצת, העושר יזרזף אלינו איכשהו. משהו מזרזף מכיוונם, בהחלט. לא הייתי מכנה אותו עושר.

הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בתשיעי ביוני 2011 פנתה חברת הכנסת זהבה גלאון (מרצ) בשאילתה לשר הבטחון, אהוד ברק. היא רצתה לדעת מדוע מנעה ישראל את יציאתן של נשים מעזה לטול כרם להשתלמות מקצועית של האיגוד המקצועי הפלסטיני למעצבי שיער, ומה מדיניותה של ישראל כלפי נשים ברצועה בכלל. גלאון ציינה את העובדה שמאחר וישראל מאשרת רק את יציאתם של סוחרים גדולים מהרצועה לגדה, ומאחר ואין בעזה סוחרות בהיקף דומה, ישראל מבצעת דה פקטו אפליה של נשים פלסטיניות. היא שאלה את השאלות הבאות:

1. מדוע ממשיך הצבא ליישם מדיניות המפלה נשים פלסטיניות ומיישרת קו עם המדיניות שנוקט החמאס נגד נשים ברצועה?

2. מדוע לא יאמץ צה"ל מדיניות אחידה לפיה יותר לנשים מעזה לצאת לגדה לטובת פעילות עסקית או מסיבות אחרות המקדמות את מעמדן בחברה הפלסטינית?

3. כיצד משררת המדיניות הנוכחית את הצהרת ישראל שברצונה להחליש את שלטון החמאס ברצועה?

4. מה מספר אישורי הכניסה שניתנו לנשים מעזה לעומת גברים בשנה החולפת לטובת פעילות עסקית?

על פי נהלי הכנסת, השר חייב להשיב לשאילתה בתוך 21 יום, או לבקש דחיה ל-21 ימים נוספים. השאילתה של גלאון הוגשה, כזכור, בתחילת יוני. בשיחה עמה היא אומרת שלמשרד הבטחון – ולא רק לו – יש מדיניות של מסמוס השאילתות. לגלאון יש ביקורת חריפה במיוחד על התנהלותו של משרד הבטחון בבקשות דחופות של חברי הכנסת: לעתים קרובות התשובה מגיעה כאשר היא כבר לא רלוונטית.

במקרה הנוכחי, גלאון דווקא קיבלה תשובה. אמנם, היא הגיעה בראשון בינואר 2012, כלומר חצי שנה כמעט לאחר הגשת השאילתה, ואמנם החתום עליה לא היה שר הבטחון אלא מתן וילנאי, הסרח העודף שמחזיק בתפקיד שאיש לא החזיק בו לפניו – זה של "השר להגנת העורף" – ושבעליל נוצר כדי לספק לו ג'וב, אבל הגיעה תשובה.

דא עקא, שהיא סותרת את מדיניותה המוצהרת של הממשלה. וילנאי, בכותבו כלבלר לענייני אין-לי-כוח-לדברים-האלה של ברק, כתב ש"ביום 19.9.2007 קבע הקבינט המדיני […] כי רצועת עזה היא "שטח עוין", וכי תוטלנה מגבלות מחמירות בתחום האזרחי, לרבות לתנועת אנשים מן הרצועה ואליה. בהתאם להחלטה זו, אשר בבסיסה טעמים בטחונים ומדיניים, כיום לא מתאפשת כניסת פלסטינים מתחומי רצועת עזה לשטחי מדינת ישראל אלא במקרים הומניטריים דחופים […] עם זאת יודגש כי לצה"ל בכלל ולמתפ"ש [מתאם פעולות הממשלה בשטחים – יצ"ג] בפרט אין מדיניות המפלה יציאת נשים מרצועת עזה, לצרכי עסקים או לצרכים אחרים, הכל בכפוף למדיניות הנהוגה באותה העת." ההדגשה שלי.

וואלה. ההצהרה הזו של וילנאי, השר לענייני קבלת משכורת שר במשרד הבטחון, עומדת בסתירה להצהרה פומבית של המנהיג היקר בנימין נתניהו: ביולי 2010, כלומר כחודש וחצי אחרי פרשת המרמרה, הצהיר נתניהו ש"הסגר האזרחי פוגע בסגר הבטחוני" ואמר כי הוא הסיר אותו. נתניהו גם הודה שהוא חשב שהיה מקום להסיר את הסגר האזרחי – שאותו הוא מייחס להחלטה של ממשלת אולמרט מ-2007, שאליה מתייחס וילנאי – עוד קודם למשט. אבל, איכשהו, זה לא יצא.

נתניהו מתלונן באותו ראיון שהעולם מתייחס בספקנות לטענת ממשלתו שהיא הסירה את הסגר האזרחי על הרצועה. באמת, קשה להבין למה: אולי הספקנות הזו נובעת מהמדיניות בפועל של משרד הבטחון ושל השרים המיותרים בשנקל שלו.

גלאון שאלה את ברק על מעבר מהרצועה לגדה; וילנאי ענה לה בנושא כניסה לשטחי ישראל. זה לא נובע מכך שוילנאי אף פעם לא ההרינג החד במגירה: ה"כניסה לשטחי ישראל", שהיא הכרחית לצורך מעבר מהרצועה לגדה אלא אם הפלסטיני מתכוון לעבור למצרים, משם לירדן ואז לגדה, היא התירוץ החדש של ישראל למדיניות הבידול שלה, שמנתקת בין הגדה לרצועה. כל מי שנכנס מהרצועה לישראל ממילא עובר בידוק בטחוני קפדני. כל מה שצה"ל צריך לעשות הוא למלא כל בוקר אוטובוס או שניים במחסום ארז בעזתים, להעלות עליו שניים-שלושה חיילים לשמור עליהם, ולהסיע אותו לגדה. הוא לא עושה את זה. התירוץ של "איסור כניסה לישראל" נוח מדי.

ואם מישהו חשב שיש הגיון במדיניות היתרי המעבר מהרצועה לגדה, הוא מוזמן להתבונן בטבלה הבאה, שמופיעה כאן באדיבות עמותת גישה.

לגזור ולשמור, לפעם הבאה שנציג ישראלי כלשהו יטען באזניכם ש"ישראל לא שולטת ברצועה." ישראל וההנהלה של רצועת עזה מסוכסכים, כן, ושני הצדדים מחליפים לעתים רחוקות מהלומות, אבל באופן כללי ישראל די מרוצה מהנציגים שלה ברצועת עזה. היא מעולם לא עשתה נסיון רציני להחליף אותם. הם נוחים לה. הם עושים את תפקידם.

מי שמשלם את המחיר של מדיניות ישראל בעזה הם יתומים שנמצאים בעזה ויש להם דוד ברצועה, אבל אב או אם בגדה. אם יש לילד לפחות קרוב משפחה אחד ברצועה, לא ינום ולא ישן שומר ישראל: הוא לא יניח לילד להתאחד עם ההורה היחיד שנותר לו. מי שמשלם את המחיר הם קרובי משפחה שרוצים לנחם את אחיהם על מות בנו. מי שמשלם את המחיר הן סוחרות קטנות, שנמעכות בין סקילה של החמאס וכריבדיס של ישראל. מי שמשלם את המחיר הם משוררים, בניגוד לכדורגלנים. ופה יש מידה של הגיון: גורו לכם מן המשוררים. הם יארגו את היאוש והזעם למטווה שסופו שיתגבר על הפחד.

עם התועבה הזו אנחנו מסכינים מדי יום בשתיקה. אנחנו המממנים אותה. אנחנו המספקים את השומרים עליה. אנחנו המניחים לאוכלי חינם כמו וילנאי לחפות עליה באשד של מילים בטחוניות בלתי ניתנות ללעיסה. ואנחנו, יש לקוות – אם יש צדק בעולם – גם ניתן את הדין.

ועוד דבר אחד: טקסט הזוי למדי הופיע בעמוד הפייסבוק של פיקוד דרום של המשטרה, שמוכיח שבמשטרה עוסקים הרבה יותר מדי בקבלה והרבה פחות מדי בהבלי העולם הזה. לאחר כמה קיתונות של ביקורת, המשטרה הסירה את הטקסט. הנה הוא כאן, בכל זאת.

הערה מנהלתית: מספר תרומות קטנות התקבלו ביממה האחרונה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שלא יפלו לעולם לידיו של אדם כמו מתן וילנאי.

(יוסי גורביץ)

הארץ סערה לפני שבוע, כשהפגינו הישראלים יוצאי אתיופיה כנגד האפליה נגדם בקרית מלאכי ובמקומות אחרים. קל להיות נגד גזענות כלפי מהגרים אתיופים: אפילו דני דנון הצליח. הקריאות האלה לא בהכרח יעזרו: הקבלן היחיד שבונה שם דירות דורש מהמהגרים שליש יותר ממה שהוא דורש מתושבים ילידים. האפליה כלל לא מוגבלת לקרית מלאכי או מקומות פריפריאליים אחרים, כפי שאוהבים לחשוב האנשים עם הדעות הנכונות: האקדמיה הישראלית משלמת לאקדמאי יליד פי שניים ממה שהיא משלמת לאקדמאי ממהגרי אתיופיה.גם תואר אקדמי לא משנה בהרבה את המצב: בעלי תואר אקדמי מקרב מהגרי אתיופיה משתכרים כמחצית משכרם של ישראלים ילידים. אני משוכנע שתירוץ מתאים יסופק על פי דרישה.

אז, כאמור, אין בעיה לצאת כנגד גזענות נגד מהגרים אתיופים. לצאת נגד גזענות בכלל – לזה כנסת ישראל לא מסוגלת. חברי הכנסת של מרצ, אילן גילאון וניצן הורוביץ, הגישו לאחרונה הצעת חוק שתאסור על גזענות בדיור. הכנסת דחתה אותה, 43:22.

ואלה שמות המתנגדים לחוק: גדעון סער, משה כחלון, דן מרידור, לימור לבנת, בני בגין, אהוד ברק, אביגדור ליברמן, אורי אורבך, יולי אדלשטיין, יצחק אהרונוביץ, זבולון אורלב, דוד אזולאי,ישראל אייכלר, רוברט אילטיב, זאב אלקין, אופיר אקוניס, דניאל הרשקוביץ, יצחק וקנין, ניסים זאב, ציפי חוטובלי, משה יעלון, אלי ישי, אמנון כהן, יצחק כהן, יעקב כץ, ישראל כץ, יעקב ליצמן, משה מטלון, אברהם מיכאלי, אנסטסיה מיכאלי, אלכס מילר, סטס מיסז'ניקוב, אורי מקלב, יעקב מרגי, אורית נוקד, לאה נס, חמד עמאר, פניה קירשנבאום, מירי רגב, דוד רותם, עוזי לנדאו, שלום שמחון וליה שמטוב. הדגשתי את השמות של אלו שניתן היה לצפות שיצביעו אחרת. יצוין שגם מן ההצבעה הזו נמלט בנימין נתניהו.

למה דחתה הכנסת את ההצעה הבלתי מזיקה הזו? משום שאיסור על אפליה בדיור יהיה הצהרה נגד התומכים המתרבים והולכים של הרבנים האוסרים על השכרת דירות ללא יהודים. לרבנים האלה יש כוח, ואחרי ההצבעה הזו של הכנסת יהיה קשה מאד לומר שמדובר בכמה ערוגות של עשבים שוטים. הכנסת אימצה את ההגיון שלהם: איסור על אפליה, שלא מבהיר במפורש שהוא איסור על אפליה בין יהודים, יאלץ את ישראל לנקוט מדיניות שוויונית בין תושביה. ואת זה הכנסת הגזענית ביותר בהיסטוריה פשוט לא מוכנה לעשות.

הערה מנהלתית א': מאז הפוסט האחרון התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שלעולם לא יהיה תלוי בחסדיו של ליברל כמו דן מרידור או "איש מרכז מפוכח" כמו אהוד ברק.

הערה מנהלתית ב': במהלך היממה האחרונה, מיד לאחר העלאת הפוסט הקודם, התחילה התקפת DoS על הבלוג, משני מקורות שונים. ההתקפה נמשכה גם היום. אנחנו – קרי אני ושערותי התלושות, ובעיקר הצוות הטכני שעושה לילות כימים – נוקטים בצעדים שונים ובינתיים אני לא מפרט את כל הידוע לנו. כנראה שיש איזה ציוני דגול שהחליט שחובה לסתום לכותבי ההם את הפה. עמכם הסליחה.

(יוסי גורביץ)

עד מתי, לבני, תנצלי לרעה את סבלנותנו? ציפי לבני, אולי הפוליטיקאית המיותרת ביותר בישראל, מנהלת כעת קרב השרדות בקדימה, וההערכה היא שצפוי לה מאבק קשה במיוחד נגד שאול מופז. הלז, נזכיר, הוא אחד הפוליטיקאים הנלעגים וחסרי עמוד השדרה שהכירה ישראל מעודה: בשלהי 2005, הוא שלח מכתב למצביעי הליכוד שבו הכריז ש"הליכוד הוא הבית." זה היה ביום שישי. ביום ראשון, שבו קיבלו המצביעים את המכתב, מופז כבר ערק לקדימה. מאז, כשר תחבורה, הוא ניצח על הורדת הדירוג של נמל התעופה של ישראל למקביל לזה של זימבאבוואה. זה האיש שמאיים כל כך על לבני.

זו האחרונה הודיעה שהיא מסירה את הכפפות, ובהצהרה אומללה אמרה ש"מופז מפחד מאשה חזקה." היום, בעת הצבעת אי אמון בכנסת, היא הסירה עוד כפפה – בקצב הנוכחי, היא תשאר בלי אפידרמיס עד יום הפריימריז – ובנסיון נואש לחזר אחרי קולות החיילים, אמרה ש"החיילים מגנים על אזרחי מדינת ישראל, והם קודמים לאזרחים – ברכבת ובכל מקום אחר."

זה היה נסיון ציני מצד לבני לרכב על מהלך ציני אחר: המהלך הקבוע של המטכ"ל, כשמאיימים לפגוע בתנאי החיים של הקצונה הבכירה ואנשי הקבע. פעם הם היו מודיעים שאין מה לעשות, אין להם ברירה אלא להפסיק להגן על ישראל. עכשיו, כשהם הבינו שהישראלים כבר אימצו את תפיסתה של לבני והם מוכנים להעלות את עצמם לעולה על מזבח הצבא, נקט המטכ"ל – מי אמר שהוא לא יודע להתכונן למלחמה הבאה? – בצעד ערמומי ובמקום לאיים על האזרחים, פגע בתנאים של החפ"שים.

על הסיפור של צה"ל והרכבות כתב עופר שלח את רוב מה שיש לומר. על זה יש להוסיף שלא יקרה שום דבר אם חיילים יגיעו באיחור לבסיסיהם: ממילא הם לא עושים שם שום דבר חשוב או יצרני. הציניות כאן היא של הצבא, שמאיים – ובו זמנית מכחיש את האיומים – להעניש חיילים שיאחרו. את הזעם יש להפנות לא כלפי הרכבת, שעושה כמיטב יכולתה הדלה, אלא כלפי הצבא, שעושה בנסיעות החפ"שים שימוש ציני. וכמובן, כלפי משרד האוצר, שהוא הסיבה העיקרית לכך שאין לנו מערכת תחבורה ציבורית מתפקדת. כאן המקום להזכיר שוב שבראש רכבת ישראל עומד אדם שתפקידו הוא להפריט אותה. חוסר התפקוד של הרכבת נובע מהשיטה הקבועה של האוצר: להרעיב שירות ציבורי עד שהוא לא מסוגל לתפקד כיאות, ואז לקונן כיתום שרצח את הוריו ולהודיע שאין מנוס אלא להפריט.

אבל נחזור ללבני ולאמירה האווילית שלה. כנראה שהיא לא הקשיבה יותר מדי בשיעורי אזרחות. אין זה תפקידה של המדינה לשרת את חייליה; תפקידם של החיילים הוא לשרת את המדינה. הלקח הבסיסי הזה נשכח, והתוצאה היא צבא לא מתפקד. ראינו את זה במלחמת לבנון השניה, כשצה"ל שכח גם את התמרון היחיד שהוא מכיר, ההסתערות. זו, מה לעשות, כרוכה באבדות. אי אפשר להשיג הישג צבאי בלי אבדות; אין כובשים את ההר אם אין קבר במורד.

אבל צבא שכבר מזמן עסוק בעיקר בהגנה על עצמו, שממגן את חייליו לפני שהוא ממגן את האוכלוסיה האזרחית, שמודיע לאזרחים שמבחינתו הם יכולים למות, לא מסוגל לשאת באפשרות של אבדות. התוצאה היא העברת מחירן של הפעולות הצבאיות אל אוכלוסיית האויב: שימוש פחזני באש והענקת לגיטימציה לכל פשע שמבצעים החיילים, שמזמן עברו מאמצעי ליישום מדיניות למטרה מדינית בפני עצמה.

התוצאה הלוגית של דברי לבני היא שאם "החיילים קודמים לאזרחים בכל מקום" היא שכל חייל צריך לצאת לקרב כשהוא מצויד במגן אנושי. אחרי הכל, לא נרצה שיקרה לו משהו. הוא חייל. יש לציין שצה"ל כבר הצטייד בעבר במגנים אנושיים, אם כי אלה היו אזרחי אויב, ושבג"צ נזקק לשנים ארוכות מאד כדי לאסור זאת עליו – ושהחלטת בג"צ זכתה לקיתונות של זעם בציבור הישראלי. השאלה, במצב כזה, היא האם מחיר קיומם של חיילים לא גבוה מדי עבור האזרחים.

לבני אמרה את הדברים בעת הצעת אי אמון שהוגשה בשל מה שכונה נסיונו של ראש הממשלה לבחוש במינויים בצה"ל. ראש הממשלה נתניהו רוצה למנות אדם מסוים כמפקד חיל האוויר; הרמטכ"ל, בנימין גנץ, רוצה למנות אדם אחר. גנץ אמר אתמול שאסור לממשלה למנות קצינים ללא הסכמתו, להוציא סגן הרמטכ"ל וראש אמ"ן.

זה נראה באופן חשוד כמו נסיון להגניב את הרעיון של הרמטכ"ל כמפקד צה"ל, שניסה אשכנזי להגניב בעת כהונתו, דרך החלון. אבל המפקד של צה"ל איננו הרמטכ"ל. המפקד של צה"ל, על פי תחליף החוקה שלנו, הוא הממשלה. ולא: לא ראש הממשלה ושר הבטחון, אלא הממשלה כולה. הממשלה תמיד היתה מעורבת במינוים של אלופים, ולא פעם המינויים היו כרוכים בוויכוחים בתוך הממשלה. זה טיבה של המערכת. לא, היא לא מושלמת.

אבל מערכת שבה רק הרמטכ"ל ממנה את האלופים תהיה גרועה הרבה יותר. העובדה שבצה"ל יש כמה וכמה קליקות היא סוד צבאי קטן מאד. הרעיון שמישהו שהצליח להגיע לראש הערמה יוכל למנות את חנפיו ועושי דברו לתפקידים הבכירים ביותר בצה"ל צריכה להבהיל כל מי שיודע מה משמעה של חשיבה קבוצתית. כן, הממשלה צריכה לדון במינוים של הקצינים הבכירים ביותר – זו משמעה של שליטה אזרחית על הצבא. זה שהממשלות האחרונות היו גרועות מאד בכך, ונתנו לצבא לתעתע בהן – לא במקרה, הממשלה הגרועה ביותר היתה זו שבה לבני היתה שרת חוץ. – הוא עוד סימפטום לכוחו הגדול מדי של הצבא, כוח שצריך לצמצם, לא להרחיב.

לבני ליהגה גם על כך ש"הקצינים תמיד הגיעו כשהם נקיים מכל תלות. יכולנו לאהוב או לא לאהוב את מה שהם אומרים, אבל תמיד ידענו שהם באים מהמקום הכי נקי שבעולם." וואלה. כנראה שלבני חושבת שכבר שכחנו איך קצינים בכירים היו חלק מהחווה של הפטרון שלה, אריאל שרון. כנראה שהיא חושבת ששכחנו איך הרמטכ"ל חלוץ וראש הממשלה אולמרט פתחו ערוץ פרטי משלהם, תוך שהם עוקפים את שר הבטחון פרץ. כנראה שהיא חושבת ששכחנו איך הבוגד האלוף יצחק גרשון סירב פקודה להוראתו של פרץ לשלוח את אנשי פיקוד העורף לסייע לתושבי הצפון – סירוב פקודה שנשען על העלמת עין מצדו של חלוץ. כנראה שהיא שוכחת איך הצבא העלים מהממשלה מידע קריטי – כמו, למשל, שהוא ידע תוך שעות ששני החיילים הכביכול-חטופים היו מתים. יש, בעצם, שתי אפשרות מבהילות יותר מכך שלבני חושבת ששכחנו את זה: האחת היא שהיא לא יודעת על כל זה, האחרת היא שהיא עושה שימוש ציני בצבא שהיא יודעת שהוא פגום ומסוכן למשתמש כנגד ראש הממשלה הנבחר למען רווח פוליטי קצר מועד.

ובזמן שלבני מכרה את ישראל האזרחית בנזיד עדשים למטכ"ל, התנהל דיון מעניין למדי בוועדת החוץ והבטחון של הכנסת. ראש אכ"א, האלופה אורנה ברביבאי, דרשה שם לגייס את כל האזרחים. מולה התייצב יוג'ין קנדל, שליחו של ראש הממשלה, שהסביר שאי אפשר לעשות את זה, כי צה"ל מגיע לגבול היכולת שלו לגייס חרדים. הדיון היה על חוק טל, ולדבריו של קנדל ב-2007 קיבל צה"ל מהמגזר החרדי 288 מתגייסים, ב-2008 הוא קיבל 387, ב-2009 731, ב-2010 908 וב-2011 1,282. זה, אומר קנדל, כל מה שצה"ל יכול לגייס; לחרדים יש דרישות כבדות. צה"ל לא יכול לקלוט יותר מהם.

שתי הטענות מקוממות. מצד אחד, ברביבאי דורשת גיוס כולל בשם אתוס צבא העם – גם כשהיא יודעת היטב שאין לה מה לעשות עם כל המגויסים האלה ושהצבא סובל מאבטלה לגמרי לא סמויה. קנדל, מצידו, דורש מהציבור החילוני להכיר בכך שהוא נחות אינהרנטית לעומת זה החרדי. אותו, אחרי הכל, לצה"ל אין שום בעיה לגייס.

הפתרון פשוט למדי. הקמת צבא מקצועי. לגייס רק את מי שהצבא צריך, ולשלם לו על כך שכר הולם. הבעיה היא שאירונית, העובדה שבישראל יש גיוס חובה היוותה תמריץ למדינה לא לפתח אתוס אזרחי של שירות ציבורי, כלומר ללמד את האזרחים שיש ערך בכך שאדם משרת את קהילתו ומדינתו. הכפיה החליפה את הערך, אלת לוכדי העריקים את הכרת התודה. התוצאה היא קהילה אנוכית לחלוטין בערכיה, שממשיכה לשרת בצבא משום שהיא חוששת מהתוצאות של סירוב, ומשום שהוא מאפשר לה להתנשא מעל האנשים שלא היו עבדי המדינה, תוך שהיא דורשת תנאי שירות לחיילים שלא קיימים בשום צבא נורמלי. הסר את שוט המשטרה הצבאית, אמור לישראלים שהם לא חייבים לשרת בצבא, רק מתבקשים לעשות זאת, וצה"ל צפוי למצוא את עצמו בלי מגויסים. אחרי הכל, המוטו הישראלי הוא "אל תהיה פראייר."

ואף על פי כן, את העבדות הצבאית יש לבטל. עבדות היא בלתי מוסרית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים. כמו כן, השלמנו את המעבר לשרת החדש, ויש לקוות שהסיוט הארוך של דרימהוסט הסתיים.

(יוסי גורביץ)

בתום דיון בן עשרים דקות,

נשלחו עָשַרות אל מותם.

אך גם בפזיזות יהירה שכזאת,

מסתבר שביזוי המתים עוד לא תם.

יקום סגן ראש הממשלה,

ששלח החיילים אל הקרב,

ובסערת מערכת הבחירות הקרבה,

יתנגח בלוחם שלא שב:

'חיילי הצבא חסרי אמונה

בבורא עולם כל יכול.

ולכן הם כשלו בשדה מלחמה

ולכן הצטרפו אל השכול.'

ולפני חמישים שנה, הם הדפו דרקונים,

ומיליוני חיילים ערביים,

מפני שגרעיני הקיבוץ בשנות השישים,

(מסתבר) הקפידו בקריאת תהילים.

ובכן, מר ישי, כבוד השר הנכבד,

בוא נבהיר, ראשית, העובדות.

כשהבסנו, אי אז, את גייסות בני ערב,

עשינו זאת בלי ניסים ומופתות.

בלי התערבות אלוהית, בלי זרועו הנטויה,

רק בתושיית בני תמותה נעזרנו.

בהקרבת הלוחם ובהברקת המפקד,

את צבאות האויב אז הדפנו.

ואין צורך להאדיר ההישג הנאדר –

לא אלפים מול יחיד אז עמדנו.

הרי רבע מיליארד חיילים ערביים

הוא מחזה שאף מעולם לא חלמנו.

אך גם חצי המיליון שלא יכלו לנו שם,

עם מאות מטוסים ואלפי שיריונים,

גם זה הוא הישג מפואר ומדופלם,

שנקנה בדם חיילים ארציים.

ארציים, מר ישי, בלי ניסים ומופתות.

אך גם בלי שרים יהירים,

שמול פני המציאות מפלפלים בשטויות,

וממציאים תירוצים נשגבים.

ארציים, מר ישי. ונטולי אשליות.

רבני הישיבות לא היו ביניהם.

ארציים, מר ישי. ואולי אוחזים בתפילות,

אך הם גם אוחזים גורלם בידיהם.

לא העדר התפילה אחראי לכשלים.

אחראים לה, אדוני שר הפנים,

סגני ראשי ממשלות יהירים

שיצאו אלי קרב בלי חושבין.

ששלחו חיילים לשדה בלי תכנית,

ועם מכולות אספקה ריקות,

וגייסו מילואים ללא אימונים,

וכך מסרוּם בידיי מפקדי הגייסות.

האחריות, מר ישי, היא בפזיזות מפקדים,

פזיזות מגונה שדם על יָדְיה.

ביציאה אלי קרב בלי תכנון או מתווים,

אל משימה שלא הוגדרו יעדיה.

האחראים אז ישבו סביב שולחן ממשלה,

ואולי, מתוך אמונה בניסים,

שלחו חיילים בלי חושבין אל מותם,

ועכשיו הם מפלפלים תירוצים.

אותה אמונה שבגינה לא חשבת,

לפני שהצבעת 'בעד',

היא הגורם למחדל שבו כעת האשמת

את אלו ששכלנו לעד.

ואולי הוטב לנו, בדורות הקודמים,

כשבמקום רבנים נשגבים שכמותך,

עמדו לנו מנהיגים אפורים, ארציים,

ששקלו בדעתם במבוכה.

אשכול לא התהדר בזקן כמו שלך,

ואדוק אל הדת לא היה הוא.

אך לפני ששלח חיילים אל מותם,

הוא לפחות התחבט, אליהו.

(פורסם לראשונה כאן.)

(אילן בכר-אבנטור)

לפני כשבועיים דחה בג"צ עתירה של ארגון יש דין כנגד הפעלתן של מחצבות בשטחי הגדה המערבית. חציבה כזו מנוגדת, על פניה, לחוק הבינלאומי העוסק בשליטה בשטח כבוש, שאוסר על ניצול משאבי השטח הכבוש לטובת המדינה הכובשת. בג"צ, בהנהגת הנשיאה היוצאת דורית בייניש, דחה כאמור את העתירה בשורה של נימוקים משונים. אחד מהם היה שהכריה נמשכת כבר ארבעים שנה ולא ברור מה דווקא עכשיו מגיעה עתירה נגדה – כלומר, כן, יש ביזה, אבל היא נמשכת כבר יותר מארבעים שנה אז זה כנראה בסדר. אחר היה שהפגיעה במשאבים היא מידתית. אחר היה שהכריה דווקא מסייעת לכלכלה הפלסטינית, תוך התעלמות מהעובדה ש-94% מהתוצרת הכרויה מועברת לישראל. כלומר, מתוך הכריה המתבצעת בשטחי הגדה, רק טיפה יותר מ-1:20 משמש את צרכיהם של הפלסטינים.

בית המשפט השתמש בטיעון האבסורדי שעל פי הסכם הביניים בין ישראל לאש"פ – המכונה הסכם אוסלו – מותר לישראל לכרות בשטחים עד להגעה להסכם הקבע. הוא רק התעלם מהעובדה שלהסכם הביניים הזה היה תאריך פקיעה: מאי 1999. מאז חלפו כמעט 13 שנים, הסכם קבע לא נראה באופק, וממשלת ישראל – הגוף שאת עמדתו קיבל בית המשפט! – טוענת מול כל מיקרופון רענן שגם לא יהיה הסכם קבע. אשר להסכם אוסלו עצמו, שורה של בכירים בישראל – ביניהם ראשי ממשלה כמו אריאל שרון – כבר טענו שהוא בטל ומבוטל. יתר על כן, כפי שמציינים יש דין היטב, "המשפט הבינלאומי אף קובע במפורש שנציגות של אזרחים מוגנים (תושבי שטח כבוש) אינה יכולה לוותר על זכויותיהם הקבועים בדיני הכיבוש (סעיף 7 לאמנת ג'נבה הרביעית)."

ואולי זה לא אבסורדי: בג"צ קבע עוד שיש להתחשב בעובדה שמדובר בכיבוש "מתמשך", ושאי אפשר להקפיא את הפעילות הכלכלית בשטח עד שהוא יסתיים. אני חושב שזו הפעם הראשונה מאז 1967 שבג"צ נסוג חלקית מתפיסת ה"שטח המוחזק" שבמסגרתה פעל עד כה, ומעדכן אותה למציאות. הכיבוש הפך, כתוצאה מקביעת בג"צ האחרונה, מתופעה זמנית – שכתוצאה מהזמניות שלו ניתן להשעות, זמנית, גם את זכויותיהם של התושבים שם; הרי הסדר הקבע יגיע בעגלא ובזמן קריב – למצב של קבע.

וזה מהפכני במידה, כי כל הרעיון של כיבוש, בחוק הבינלאומי, הוא שהוא אמור להיות זמני, ורצוי שיהיה קצר במידת האפשר. הכיבוש של גרמניה הנאצית ויפן המיליטריסטית, שתי המדינות שהיוו בשעתו את הסכנה הגדולה ביותר לשלום האנושות, הסתיים שבע שנים לאחר מלחמת העולם השניה, והן הקימו ממשלות ריבוניות (אם כי גרמניה לא אוחדה עד 1989). הכיבוש הישראלי של הגדה המערבית, רצועת עזה והרמה הסורית (שסופחה ב-1981) יחגוג 45 שנים בעוד חמישה חודשים. קשה להתייחס לכיבוש כזה, שבו רוב התושבים נולדו תחת המשטר הכובש, אלא כסיפוח. וטוב שבג"צ מתחיל, באיחור ניכר, להכיר במציאות בשטח.

אבל רגע, יש פסיקה אחרת של בג"צ. בשבוע שעבר הוא דחה עוד עתירה נגד חוק האזרחות. החוק הזה, שנחקק בשיא גל הטרור של 2003 כהוראת שעה, אוסר על תושבי הרשות הפלסטינית להפוך לאזרחי ישראל, גם אם הם נישאים לאזרחי ישראל. הנפגעים העיקריים הם הישראלים הפלסטינים, שאינם יכולים להנשא לפלסטינים תושבי השטחים. כלומר, הם יכולים – אבל נישואים לא יקנו לפלסטינים הללו אזרחות או תושבות. שופטי הרוב קבעו שאכן, יש לפלסטינים הישראלים זכות חוקתית לחיי נישואין, אלא שהיא לא חייבת להיות ממומשת דווקא בישראל. וואלה. מעניין מה היתה השופטת נאור חושבת על קביעה שיש לה, כאשה, זכות חוקתית לשוויון – אבל שהיא מתבקשת לממש אותה במדינה אחרת. כנראה שזה לא היה עובר.

אמור מעתה, כשזה מגיע לביזת השטחים, בג"צ מתיר אותה משום שמדובר ב"כיבוש מתמשך"; כשהוא צריך לדון בזכותם לאושר של פלסטינים ישראלים, הוא דוחה אותה מפני "הוראת שעה" ומתוך תפיסה שיכול להיות שיש להם זכויות, אבל למדינה מותר לשלול אותן.

כלומר, הכיבוש הוא נצחי וכך גם נחיתותם של הפלסטינים הישראלים. ישראל יכולה להמשיך לבזוז את הגדה כאילו סיפחה אותה, כאילו ישראל והגדה הן מרחב אחד בלתי מחולק, מותר לה להעביר מתנחלים לגדה, ובמקביל לשלול את זכותם של הפלסטינים לנוע אל מחוץ לתחום המושב שלהם. עמירה הס כבר עמדה על כך שיש, מבחינת ישראל, ארבעה סוגים של פלסטינים, כל אחד עם חבילת הזכויות המוגבלת שלו: פלסטינים ישראלים, שהם כמעט אזרחים (אבל מוזמנים, אומר בג"צ, לממש את זכויותיהם במדינה אחרת); פלסטינים שהם תושבי ירושלים המורחבת, שלהם יש תושבות (שהמדינה מצמצמת ככל יכולתה); פלסטינים תושבי הגדה, הנתונים לכיבוש צבאי; ופלסטינים תושבי הרצועה, הדפוקים מכולם, שמקבלים את החבילה של הכיבוש הצבאי + מצור כלכלי + מל"טים + ירי ארטילרי "תוך צמצום טווחי בטחון."

אליבא דבג"צ, אם כן, במרחב של מה שהיה פלסטינה המנדטורית יש קבוצה דתית אחת עם כל זכויות היתר, וקבוצה אתנית – לגמרי במקרה, זו של הילידים – שחלק ניכר מהזכויות הבסיסיות שלה נשללו. אז בפעם הבאה שישאלו אתכם למה אתם חושבים שיש אפרטהייד בישראל, תגידו שבג"צ אמר.

הערה מנהלתית: תרומות רבות, חלקן גדולות למדי, התקבלו בקרן הבעת הרצון הטוב והתמיכה – שם מתאים יותר מהקודם, שכן תמיד התקשיתי להמיר את הכסף הזה לטבק ואלכוהול. אני רוצה להודות בזאת לכל מי שתרם מכספו, ואני קורא את ההודעות שלכם.

(יוסי גורביץ)