לשכת השר מיהרה להודיע בצדקנות ש"שר הביטחון טס במסוק לחתונת בתו בקיבוצו גרופית הסמוך לאילת, מאחר ועד שעות הצהריים היה עסוק בדיונים מבצעיים דחופים והערכות מצב בלשכתו בתל אביב, במקום לבלות את יום החתונה עם משפחתו. כדי למנוע איחור לחתונת בתו, הוחלט מחוסר ברירה כי שר הביטחון יגיע לאירוע במסוק." ההדגשה שלי. מה זה "מחוסר ברירה"? ההודעה הזו מבקשת מאיתנו להאמין שמה שהתרחש היה כך: השר הגיע השכם בבוקר ללשכתו, ומשם היה עסוק בדיונים קדחתניים (כולל דיונים "מבצעיים דחופים", כדי שלא תחשבו חס וחלילה שהוא רק עוסק בהגנה על הנתח של מערכת הבטחון מאוצר המדינה), כשלפתע, בבעתה, הוא מבין שהוא עומד לאחר לחתונת בתו, שתיערך עוד כחצי שעה. מהר, הוא מורה לרל"ש שלו. אין ברירה, ארגן לי מסוק צבאי.
או שלא. סביר הרבה יותר שערב קודם, כשתכנן את היום שלו, העיר הרל"ש על כך שלוח הזמנים צפוף משהו, ובוגי, בתנועת יד מזלזלת, אמר "אין בעיה, דבר עם הרמטכ"ל שיארגן מסוק." איכשהו, התרחיש הזה – שלא כולל את הרעיון שיעלון מסוגל לשכוח את החתונה של בתו, אירוע שהוא בכל זאת אירוע מרכזי בחייו של אדם – נשמע סביר יותר.
רגע, אבל האם היתה בכלל סכנת איחור? שימו לב למילים המודגשות: "עד שעות הצהרים." חופות, כידוע, נערכות בערב. משדה דב יוצאת טיסה לאילת, הסמוכה לגרופית, מדי כשעה. מה הפריע ליעלון לתפוס משם טיסה? או, לצורך העניין, להתרווח במושב האחורי של מכונית השרד שלו, ולהורות לנהג לשעוט לגרופית? מדובר בשלוש עד ארבע שעות נסיעה בלבד. לא התאים לו להדחק בגרוטאות המעופפות של ארקיע עם ההוי פולוי? נשמע לגיטימי. הוא בהחלט היה רשאי לשכור מסוק פרטי, או מטוס פרטי, למה שהיה לגמרי נסיעה פרטית. אבל למה שיעלון יוציא מכספו הפרטי, כשאפשר להפיל את ההוצאה על הציבור?
במשרד הבטחון מתעקשים למרוח אותנו ולטעון שעלות הטיסה היא 6,000 ₪ בלבד – למרות שמקורות במערכת הבטחון, שמותר להניח שהם גם אלה שהדליפו את הסיפור, אומרים שמדובר במשהו קרוב יותר ל-70,000 ₪: 20,000 ₪ לשעת מסוק, כשהטיסה היא שעה וחצי בכל כיוון, כשהמסוק ממתין לכבוד השר על המנחת. מישהו צריך לומר ליעלון שיום עבודה שלו – או, אם לדייק, חצי יום עבודה – לא שווה לנו את הסכום הזה.
בקיצור, יעלון קימבן לעצמו צ'ופר נחמד על חשבוננו. מיד יצאו מחוריהם כל מלחכי פנכתה של מערכת הבטחון והשמיעו את זעקת ה"בחייאת" הקבועה במצבים כאלה. מה רציתם, ייבב אחד מהגרועים שבהם, צביקה פוגל, שיחסמו את כל הכבישים בדרום כדי לאפשר לו לנהוג? ונו, מה קרה, נשפך קצת כסף ציבורי.
הטענה עלתה גם מחוגים שדווקא תומכים בצדק חברתי: הם חששו שהפרשיה תאפשר הסחת דעת משורה של מעשי עוול גרועים בהרבה. הם אמרו, בצדק, שיש בעיות הרבה יותר רציניות בתקציב הבטחון.
ואף על פי כן, צריך להתעקש ולהתעסק בפרשיה הזו. יעלון, אחד הגרועים שברמטכ"לים וללא ספק מהבזויים שבהם, טיפח לעצמו במשך שני עשורים אגדה של אדם בלתי מושחת. ואין ספק שאם יאמרו לו שהטיסה הזו, שהיא ניצול לרעה מובהק של סמכות – שהרי תרגיל כזה לא היה עולה על הדעת במקרה של, נניח, שר החינוך, שגם לו יש דיונים דחופים – היא שחיתות, הוא נורא ייעלב. שחיתות? הוא? וזה לגמרי מובן. איך אדם שחושב שמגיע לו הכל יכול להיות מושחת? הוא רק לוקח את מה שמגיע לו.
זו לא היתה, חשוב להזכיר, הפעם הראשונה שיעלון משתמש בציוד צבאי כדי להגיע לאירוע שלא קשור לתפקידו. לפני עשור, כשהיה לרוע המזל רמטכ"ל, הוא השתמש במסוק צבאי כדי להגיע לחתונה בצפון. המסוק הוריד את יעלון, אשתו, ועוד מספר אזרחים, ומשם הם נלקחו לחתונה בקיבוץ סמוך. בינתיים, המסוק המתין לשובם של יעלון ואורחיו, כשחיילים מאבטחים אותו. שעת שימוש במסוק הוערכה אז בעשרות אלפי שקלים. קשה להבין איך בדיוק היא הצטמצמה בעשור האחרון ל-6,000 ₪. אז התגובה של מערכת הבטחון היתה חצופה אפילו יותר: "כמדיניות, אין אנו מפרטים את פרטי פעילותו של הרמטכ"ל והאופן שבו היא מתבצעת." אתם מבינים? חתונה היא "פעילות" של הרמטכ"ל, והיא נאפדת סוד כמבצע חשאי של סיירת מטכ"ל. קשה, אגב, להאמין, שהתגובה הזו פורסמה ללא ידיעתו של יעלון.
אז לפני עשור יעלון למד שאפשר להשתמש בציוד צבאי יקר להחריד לצרכיך הפרטיים, ולסנג'ר חיילים לשם כך, בלי שיקרה לך שום דבר. עכשיו הוא ניסה לעשות את זה שוב, רק שהפעם הוא גילה לרוע מזלו שאין אינתיפאדה שניה שתחפה על הביזה שהוא מבצע באוצר המדינה, ושהוא כבר לא רמטכ"ל אלא פוליטיקאי. בכיר, אמנם, ובכל זאת רמטכ"ל לשעבר, אבל פוליטיקאי. פעם, כרמטכ"ל, הוא היה מסוגל להודיע לכנסת שהוא לא רואה את עצמו כפוף לה; היום, הוא כנראה עוד לא קלט, זה כבר לא היה עובר בקלות כזו.
וזה חשוב, לא רק בגלל הכסף. בהתחשב בכמות הבזבוז של המערכת הבטחונית, זה כנראה זניח. זה חשוב משום שזה אומר לנו דברים חשובים על יעלון, מי שמייעד את עצמו לרשת את נתניהו ובכל מקרה יהיה פוליטיקאי בכיר. יעלון תמיד האשים את החברה הישראלית ברפיסות: במהלך האינתיפאדה השניה, כשאנשים התפוצצו באוטובוסים על ימין ועל שמאל, העז יעלון – שבניגוד לאוכלוסיה המותקפת, לא הלך לשום מקום בלי שומרי ראש – לרטון על כך שהיא, החברה שבהגנה עליה נכשל קטסטרופלית, דווקא היא החוליה החלשה. האיש שכל חייו התקיים על חשבונם של אחרים (תחילה על חשבון הציבור, אותו תיעב, ואחר כך על חשבון הקריקטורה האנטישמית שלדון אדלסון, כשהיה במכון לאסטרטגיה ציונית) התרגל לכך שהוא יכול לקבל מה שהוא רוצה, שמגיע לו, שמותר לו. נו, הוא הרי מייצג את הישראליות האמיתית, הנחושה, הלא רופסת, אז מה אתם מציקים לו עם זוטות? מה, אתם מצפים מהאיש שבין בטחון ישראל ובין בטחון הקריירה שלו תמיד בחר בקריירה, שכל קיומו הוא על אגדת הסכין בגב – איכשהו, תמיד הגב האישי שלו – שיהיה מסוגל להבין איך חי ישראלי מן השורה? כזה שלא מסתובב עם משכורת של 70,000 ₪ בחודש? כזה שלא יוצא לרחוב עם מאבטחים? כזה שאוליגרכים ימנים לא מסדרים לו ג'וב כשהוא בתקופת צינון?
ואם הציבור הישראלי ישכח את ה"מגיע לי" של יעלון כשהלז יתייצב שוב בקלפי, אז מגיע לו.
ועוד דבר אחד: שר האוצר החדש שלנו הודיע שהוא רוצה שמשרדו יתחיל לסגור את פרצות המס של האוליגרכיה. המממ. אולי הוא יכול להתחיל מאחד, יאיר לפיד, שהקים לעצמו חברה כדי שיוכל לשלם לעצמו דיווידנדים במקום לקבל משכורת, וכך לשלם הרבה פחות מס. זה חוקי לגמרי, כמובן. זה גם מסריח עד השמיים, במיוחד כשמדובר בשר האוצר שכבר הודיע ששוב יצטרך להדק את החגורה שעל צווארנו. שרים אמורים להוות דוגמא. איזו דוגמא נותן שר האוצר הנוכחי לנישומיו? יום אחד, ילד, תוכל להיות מצליח ואז להתחמק מחובתך המוסרית לשלם מס אמת?
שר האוצר החדש שלנו, יאיר לפיד, פרסם דרשה לחג הפסח שלשום. הוא מתחיל אותה ש"בגלל שפסח, הלכתי לקרוא על משה רבנו", כי זה נראה לו הדבר הנכון לעשות. וואלה. מותר להטיל ספק בכך שזה מה שלפיד עשה, כי אם הוא אכן קרא את כל מה שמיוחס למשה בערב פסח, ועוד מצא זמן להכין סרטון, אז יש שלוש מסקנות: א. נשבר כאן שיא הקריאה המהירה מאז שאהוד ברק הודיע שהוא סיים לקרוא את "יוליסס" של ג'ויס תוך יום, ב. לפיד לא מי יודע משקיע בתפקיד שר האוצר (רועי רוטמן כבר התייחס יפה לנקודה הזו), וג. הוא לא יודע לקרוא.
אילו היה יודע לקרוא, הוא לא היה ממהר להשוות את עצמו – ועד כמה שזה לא יאומן, כי זו שבירת שיא נוספת, של מהירות עליית השתן לראש, זה בדיוק מה שהוא עושה – למשה. לברנש חם המזג ההוא יש שורה של פעולות שלאדם המודרני יש בעיה איתן, בלשון המעטה. לא, אני לא מדבר על רצח השוטר המצרי והעלמת הגופה שלו בחול, פעולה שבעיני היא התנגדות לגיטימית למשטר דיכוי אבל שמערכת ה-Hasbara היתה ממהרת לגנות אותה כסוג חדש של טרור – האחרון שהם המציאו הוא "טרור עממי", לתיאור השלכת אבנים – אילו השוטר המחוסל היה שוטר ישראלי ולא מצרי. אסור להשוות, כמובן.
משה היה אחראי לרציחתם על רצח דתי של אלפי מבני עמו אחרי כל הסיפור עם העגל, כשבאופן משונה בני המשפחה של משה חומקים מאחריותם לאירוע. מאוחר יותר, כשפלג אחר של שבט הלוויים, מונהג על ידי אחד קרח, ינסה לדרוש יתר דמוקרטיזציה בפולחן ("כי כל העדה קדושים, ובתוכם יהוה; מדוע תתנשאו על קהל יהוה?"), הוא מושמד כליל; לקראת סוף כהונתו בתפקיד, מורה משה על רצח עם, למרות התנגדות מסוימת מצד המנהיגים האחרים ("ויקצוף משה על פקודי החיל, שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה, ויאמר אליהם משה: "החייתם כל נקבה. הן הנה היו לבני ישראל, בדבר בלעם, למסור מעל ביהוה על דבר פעור; ותהי המגפה בעדת יהוה. ועתה, הרגו כל זכר בטף, וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו; וכל הטף בנשים, אשר לא ידעו משכב זכר – החיו לכם.") איך לומר, דמות מופת בעייתית משהו.
מותר לנו להניח, על כן, שכאשר לפיד אומר שהוא "קרא על משה רבנו", הוא כנראה קרא איזשהו סיכום או מבחר ציטוטים. העמדות האלה של משה היה כל כך לא נוחות למסורת המונותאיסטית, שכאשר טום פיין הפנה אליהן תשומת לב עוינת כנדרש, בספרו The Age of Reason, הוא הפך למנודה בארצו ארה"ב ומולדתו, אנגליה. בהתאם, כל המסורות שמתייחסות למונותאיזם כמשהו חיובי – אלוהים יודעת למה – מחליקות את הקטעים הלא הנעימים האלה.
אבל לא זה הנושא. גם לא העובדה שלפיד מטפח פולחן אישיות בטרם פיתח אישיות. הבעיה פה שאם אנחנו עוסקים בהשוואות היסטוריות, לפיד הוא הרבה יותר פרעה ממשה.
[]
כיומיים קודם לדרשה שלו, בחובשו את כובע שר האוצר ולא כובע ראש המפלגה, הודיע לפיד שהתמונה שגילה כשר אוצר חמורה הרבה יותר משחשב שהיא. וואלה. זה מעלה, שוב, עד כמה רציני האיש שמכהן בתפקיד. הוא מיהר להודיע שקודמיו בתפקיד ניהלו "מסיבה." לא הרגשתם שאתם שותפים למסיבה? זה בסדר, תתנחמו בכך שאתם הולכים לשלם עליה את החשבון.
על פי התכנית – היא כמובן צפויה לשינויים – לפיד הולך להעלות את המע"מ באחוז אחד, וזאת אחרי שכבר העלו אותו באחוז אחד לפני כחצי שנה. כמו כן, לפיד זומם להטיל מע"מ על פירות וירקות בשווי שמונה אחוזים, למסות את קרנות ההשתלמות, לקצץ בשכר העובדים בשירות הציבורי, ולדפוק עוד יותר את זכות השביתה אחרי שבית המשפט כבר קבע שיש סוגי עובדים שהם בעצם עבדים (עוד על בתי המשפט, למטה). כמו כן, מחירי הסיגריות והאלכוהול יעלו בעוד עשרה אחוזים – למחירי הסיגרים והאלכוהול היקר, זה שנצרך על ידי קבוצת ההתייחסות של המולטימיליונר המתחמק המסים לפיד, שלום – ומחירי החשמל יעלו בעוד 6.5% אחוזים. כמו כן, יקצץ לפיד בקצבאות הילדים, ידחה את בניית עבודות התשתיות ההכרחיות בתחום התחבורה לקדנציה של מישהו אחר, וידחה את יישום חוק חינוך חובה מגיל שלוש (המדובר, נזכיר, במי שפולט את המילה "חינוך" בקצב של 6,000 פעמים בדקה.) יש גם איזה קשקוש על קיצוץ בתקציב הבטחון – או, אם לדייק, על קיצוץ בתוספת לתקציב הבטחון – אבל בוגי כבר נעמד על הרגליים האחוריות, הצבא מתכנן לנו מבצע קטן ונוצץ בסוריה, והסיכויים שזה יקרה דומים לסיכוי שנלמד מה כתוב בהסכם החשאי בין שרה ובנימין נתניהו.
בקיצור, יאיר לפיד הולך לעשות לנו את מה שבנימין נתניהו לא העז והעדיף להתחמק ממנו על ידי בחירות. הוא מכניס אותו לכלכלת צנע. לפיד הבטיח ש"מי שירגיש בשנה הקרובה שהמצב שלו הורע, צריך לדעת שזה יהיה זמני." זה מה שהם תמיד אומרים. עוד שנה, כמו הסוס מהבדיחה על צמצום כמות הקש, כבר לא תזכרו איך היה קודם.
המהלכים של לפיד הם מהלכי קיצוץ של שירותים לציבור. במקביל, הוא מעלה את המסים – אבל רק את המסים העקיפים. כלומר, חלק הארי של הציבור ישלם יותר ויקבל פחות. מחירי הדיור ומחירי המזון לא ירדו – למעשה, מחירי המזון צפויים לעלות שוב אחרי החג – ומשכורות עובדי הציבור גם הם לא יעלו. על העלאת שכר המינימום והתאמתו להעלת מדד המחירים, אין מה לדבר.
בהנחה, הלא וודאית כלל, שיש צורך לצמצם את הגרעון – ומצבה של ישראל יחסית טוב: יחס החוב לתוצר שלה עומד על 73.2%; לפני כשלוש שנים ממוצע ה-OECD עמד על 90%, וממשלות רציניות כמו אלה של גרמניה חיו יפה עם יחס חוב-תוצר של 79.8%, שצפוי לעלות ל-91.4% ב-2014 – יש שתי דרכים לעשות זאת. האחת היא לצמצם את השירותים לציבור ("קיצוץ בתקציב"), והשניה היא העלאת מסים. כשמעלים מסים, יש שני סוגי מסים: מסים רגרסיביים – כאלה שחלים על כל האוכלוסיה במידה שווה, כשמע"מ הוא ראש וראשון להם – ומסים פרוגרסיביים, כאלה שחלים על פי הכנסתו של אדם. לפיד דופק את הישראלים שאין להם, או את אלה שיש להם מעט, משני הכיוונים: הוא מקצץ את השירותים שהם מקבלים, ובמקביל דורש מהם לשלם יותר על מוצרי הצריכה שלהם. גביית מס אמת מחברות הענק שמשלמות מסים מגוחכים של שלושה אחוזים או, במקרים קיצוניים, 0.3%? הס מלהזכיר. העלאת מס החברות לרמה שבה היה קודם לכניסתו של נתניהו למשרד האוצר, לפני עשור? לא במשמרת של לפיד. העלאת מס ההכנסה על המיעוט האוליגרכי שמקבל שכר של מיליונים? אל תצחיקו את לפיד. הוא, אחרי הכל, מתחמק מתשלום מס אמת על ידי התרגיל של הפיכתו לחברה וקבלת דיווידנדים במקום משכורת. וזה עוד במקרה הטוב: אם אתם עובדי ציבור, לפיד הולך לקצץ את המשכורת שלכם. כי, אתם יודעים, עובדים ממורמרים מספקים שירות טוב יותר.
לפיד מפמפם לנו את האגדה על מעמד הביניים שעובד. האמת היא שברוב המשפחות העניות יש לפחות מפרנס אחד, לעתים שניים, והן עדיין לא נחלצות מהעוני. לפיד, כמו קודמיו במשרד האוצר, לא צפוי להדק את האכיפה על שכר המינימום: ממשלת נתניהו דחתה את התביעות של ועדת טרכטנברג להעלות את מספר מפקחי העבודה. אני לא רואה את לפיד משנה את זה. עוד לא ברור לי איך טרם התייחסו לדיבורים של לפיד על מעמד הביניים העובד כמקבילה של האמירה של מיט רומני שלעניים הוא לא דואג.
לפיד הולך להדק את החגורה שכבר על צווארם של רוב הישראלים. על דרישה לקחת כסף ממי שיש לו, לא ממי שאין לו, הוא לא שמע. הוא השלים את המהלך שממנו הזהרתי לפני שנה וחודשיים: הוא משך אליו הרבה מקולות המחאה החברתית, והעביר אותם לנתניהו.
[]
ומצבכם עוד טוב. בג"צ קבע לפני כשבוע שחוק שעות עבודה ומנוחה לא חל על עובדים בתחום הסיעוד. המצב שממנו העדיף בית המשפט להתעלם– כהרגלו הכרוני; לא סתם יש סחבה על עיני אלת הצדק, כדי שלא תוכל לראות את תוצאות מעשיה – הוא שרוב העובדים בתחום הם בעצם עובדות (כ-90% מהן), והן ברובן עובדות זרות.
בית הדין הגבוה לצדק קבע שאפשר להעביד את העובדות האלה מסביב לשעון, ללא חופשה, ללא הפסקות, ללא הגבלת שעות העבודה, וללא תשלום על שעות נוספות ועל עבודה בימי שבת וחג.
באופן מעניין, שלוש מתוך ארבע השופטים שהתנגדו לפסיקה הן שופטות. עדנה ארבל קבעה ש"המצב בו מועסק עובד 24 שעות ביממה, 6 או 7 ימים בשבוע, ברציפות ללא הפוגה, הוא מצב שאין לקבלו בחברה מודרנית ואין להשלים אתו. תשלום עבור שעות נוספות, מלבד התכלית העצמאית שבבסיסו, עשוי להשיג גם תכלית חשובה זו של הענקת שעות פנאי לעובד." הנשיא גרוניס כתב ש"אנו ערים לתוצאה הקשה הכרוכה בפסק הדין, אך למרבה הצער, דומה שאין מנוס מכך, נוכח היכולת המוגבלת של בית המשפט לגבש פתרון מספק לבעיה אשר עומדת בבסיסו של הליך זה." למרבה הצער, אנחנו נאלצים לשלול את זכותכן לזכויות עבודה שמקובלות בחברה מודרנית ולהותיר אתכן במצב של עבדות למחצה. יש אנשים חשובים יותר ממכן, ודאי תבינו.
ולהוציא הארגונים הקבועים, שעושים עבודת קודש, ולהוציא הכותבים הקבועים, שתולשים את שערותיהם, הסכנתו של בית המשפט הגבוה בארץ עם שלילת תנאים בסיסיים מנשים עובדות זרות עברה בלי שום תגובה. אם אתם חושבים שזה לא יגיע אליכם – לא מחר, לא מחרתיים, אבל עוד חמש-עשר שנים – אתם משלים את עצמכם.
[]
וישנה בעיה נוספת וקשורה, בעיית החוב. הישראלים נמצאים בחוב כרוני. מצד אחד, ההכנסה שלהם נמוכה ביחס למדינות אחרות ב-OECD, מצד שני ההוצאות שלהם גדולות יותר. הפתרון המאד לא בריא, שמפומפם על ידי הבנקים, הוא הזרמת הלוואות בתנאים נוחים, או על כל פנים שנראים נוחים לאנשים שלא מבינים אותם. זה משחק מסוכן מאד, שיכול בקלות להגמר בבכי. כשהמשבר יבוא והריבית תעלה, והריבית עכשיו ברמות מגוחכות, הרבה מאד אנשים יכולים לאבד את מה שיש להם, או ליתר דיוק את מה שחשבו שיש להם.
ממשלת נתניהו, כמו הממשלות שקדמו לה – למעשה, כמו ממשלות ברחבי העולם – עוברות בשתיקה על הנושא הזה. הן לא מונעות מהבנקים לחלק גלולות רעל לאוכלוסיה, או על כל פנים לא מאלצות את הבנקים להסביר כמה רעל מכילות הגלולות שהם מחלקים.
וחוב הוא סוג של עבדות. לאורך ההיסטוריה, היא היתה הסוג הנפוץ ביותר של עבדות: Debt Peonage. אנשים שהיו משועבדים לאדם אחר כדי להחזיר חוב – לעתים קרובות, מבלי שהיתה להם יכולת של ממש להחזיר את החוב הזה. המשברים החברתיים בעת העתיקה היו כמעט כולם סביב שאלת החוב, וכמעט תמיד הגיעו סביב הדרישה לביטול חובות ולשחרור עבדים.
ליהדות היה פתרון לכך: השמיטה. היא מוכרת כיום בעיקר כדקדוק מייגע סביב השאלה מי מגדל מה כל שבע שנים, ובאמצעות תרגיל הערמה על יהוה – המאמינים שלו סבורים שמי שאמר והיה העולם הוא קצת טמבל, שלא קולט שכל שנה מוכרים את החמץ ואז מקבלים אותו כמו כלום – אבל במקור, היא כללה גם שמיטת חובות. כל שבע שנים, היו כל ההלוואות שלא שולמו במלואן עד אז פוקעות.
הסיבה שאתם לא שומעים על המנהג המעניין הזה, שהוא הרבה יותר חברתי משאלת מי הבעלים הווירטואלי של החסה של עין כמונים במהלך שנת השמיטה, היא שחכמי התלמוד הרגו אותו. האחראי הוא הלל הזקן, מי שכולם יודעים שהתחיל את הקריירה כעני מרוד אבל רק מעטים יודעים שהוא וצאצאיו שימשו כנשיאים, כשהאחרון שבהם – גמליאל השישי – סוחב בתפקיד עד 425 לספירה. שושלת של חצי אלף; זה לא רע, לא רע בכלל.
הלל תיקן את הפרוזבול – "הלל תיקן הלכה?", סינן מורי ורבי זאב רובין, "לא! הלל עקר הלכה" – כדי שיחסל את שמיטת החובות. מעתה, החובות הם בידי בית הדין ואי אפשר לשמוט אותם. התעמולה הרשמית אומרת שמטרת שמיטת החובות היא חשש של מלווים מפניה, מה שגרם למשבר אשראי משום שהם הפסיקו להלוות. מדובר, במחילה, בצואת פרים. מלווה ולווה ידעו היטב את מועד שנת השמיטה, ומלווה שפוי לא היה עורך הלוואה שמועד פרעונה קרוב לסוף שנת השמיטה. אנחנו מדברים על תקופת מחנק אשראי של שלושה-ארבעה חודשים, אולי; וזה כאשר החוק ההלכתי גוזר על חברה חקלאית במהותה שלא לעבוד את האדמה במשך שנה ולא ליהנות מפירותיה במשך אף יותר מכך. יתר על כן, חלק ניכר מההלוואות באותה התקופה היה מיועד להשיג את הזרעים לעונת הזריעה הבאה, מה שלא רלוונטי בשנת שמיטה. לא; הסבר סביר יותר הוא שהחברים החדשים של הלל שעלה לגדולה, מעמד מעניקי ההלוואות – מותר להניח שהיה מעמד כזה, מקביל ל-equites של רומא, גם בחברה היהודית – לא אהב את המצב שבו יש תקופה קצרה שבמהלכה הוא לא יכול להרוויח מהלוואות, הלוואות שלאורך ההיסטוריה שימשו כאמצעי לשעבד משפחות במשך דורות.
עבדי חוב: מי לא עובד כדי לשלם את שכר הדירה, את החשמל, את האוברדראפט, את הלוואת הלימודים, את ההלוואה ההיא על הרכב? מי מאיתנו לא עובד, רוב זמנו, כדי להחזיר כסף לאיזה תאגיד?
לפיד אוהב לדבר על החוכמה שביהדות. אז הנה הצעה: מדי שבע שנים שספירתן תתחיל בסוף הפסח הנוכחי, יישמטו כל חובות האזרחים הפרטיים לתאגידים. חובות שאזרחים חבים זה לזה, כמו גם חובות שהם חבים לציבור – מסים שלא שולמו וכדומה – יישארו על כנם, אבל כל חוב לבנקים או חברות אשראי יימחק. חובות של חברות לחברות אחרות, כמו גם חובות של חברות למדינה ושל המדינה לחברות, יישארו על כנם.
זה יהיה רע לבנקים? וואלה. זה אומר שזה יהיה טוב לאזרחים. יהיה להם טוב משמעותית, כשהבנק יהסס להציע להם הלוואה שתשעבד אותם, כשהוא יודע שהוא צפוי לאבד חלק ניכר ממנה. כשהוא יצטרך להציג למשועבדים העתידיים את תנאי התשלום האמיתיים, הם עשויים להבין לאיזו מלכודת הם נכנסים. זה לא הוגן? שאלה לי אליכם, אחי הבנקאים: את הכסף שלכם כבר גביתם מתשובה, דנקנר ושאר האוליגרכים שמסתפרים עלינו ועליכם? לא? אז תרשו לי לומר שהגיע הזמן שהמשחק הזה, שבו משקי הבית הקטנים צריכים לשלם את מחיר ההימורים של כמה אוליגרכים, צריך להגמר. ושיכול להיות שאתם גדולים מדי, ושלא בריא לנו שתהיו גדולים כל כך. אחרי הכל, כשתפלו אתם תדרשו שנציל אתכם, בשיטת הסחטנות הידועה שאומרת שאם לא נציל אתכם, יהיה לכולם רע יותר.
ואולי זה ילמד אנשים לא להשען על בנקים, ולא לקחת הלוואות בריבית בלתי סבירה שהם לא מבינים, אלא להשען על התנועה העולה של peer to peer lending: אתה צריך להסביר למה אתה צריך הלוואה, ואם שכנעת, אז מספר גדול של אנשים יתן לך כל אחד סכום קטן. ככה, הנפילה – אם תהיה – לא תהיה גדולה, ואנחנו נחזור למצב הבריא יותר של דירוג אשראי אישי, כשהמעמד שלך לא תלוי ברשימה באיזה מחשב שנגיש לפקיד מנוכר, אלא במה שהאנשים שמכירים אותך חושבים על ההתנהלות הכלכלית שלך. זה צפוי לעודד התנהלות אחראית יותר.
כן, זה ימנע הלוואות ענק לחברות ענק. אני רואה את זה כבונוס: אלה חברות שלא נצטרך לחלץ אחר כך, במסגרת הפיכת הקפיטליזם המודרני לשיטה שבה הרווחים הם פרטיים והסיכונים – ציבוריים. אם נעבור לשיטה כלכלית שכל אדם יוכל להבין, בלי "כלי נשק פיננסיים להשמדה המונית" כמו מערכת הנגזרות, נעשה את הצעד הראשון בדרך להשתחררות משעבוד כלכלי.
יאיר לפיד והחברים שלו כנראה לא יאהבו את זה. נחיה בלי האהבה שלהם.
[]
וכמובן, יש את האנשים שמצבם גרוע הרבה יותר: הפלסטינים, שמבחינתם ליל הסדר הוא ליל הסגר, והעובדים הזרים. נועם ר. סיכם את המצב היטב כאן. שתו ארבע כוסות.
ועוד דבר אחד: אני נוהג לקרוא לצה"ל "הצבא המוסרי יותר מהחמאס." בהתחשב בסרטון הזה, אולי שם מדויק יותר יהיה "הצבא המבוגר יותר מהגנון." ראו "לוחמים" ישראלים בפעולה נועזת.
הערה מנהלתית: תדירות הכתיבה בבלוג תהיה דלילה משהו השבוע, הן משום שחגים משבשים את סדר החשיבה והעבודה שלי והן משום שבמשך שני ערבים השבוע אהיה בכנס ביגור. אני מקווה לחזור לכתיבה סדירה יותר בסופ"ש.
כחלק מהמלחמה הפסיכולוגית היומיומית של צה"ל כנגד הציבור הישראלי, מלחמה כה שגרתית וכה יומיומית, עד שאיננו שמים אליה לב, התפרסמה ביום שישי כתבת תדמית על חטיבה חדשה ביחס של חמושינו החמודים, יחידת לוחמת הסייבר. כתבות תדמית כאלה – על צלפים, צנחנים, גששים, לוחמות קרקל נועזות וסקסיות (אל תסתכלו עלי, תסתכלו על התמונות שדובר צה"ל מאשר לפרסום, שימו לב לזוויות הצילום ולתאורה, הן לא מקריות), ובמקרה משונה במיוחד שאירע לאחרונה, על עיוורים שעוברים מטווח (לא, לא המצאתי את זה) – נפוצות מאד בתקשורת הישראלית. כתבות תדמית כאלה, שכמעט לא שואלות שאלות קשות, הן חלק ניכר מתפקידו של דובר צה"ל: הטמעה בתודעה הקולקטיבית הישראלית ששירות צבאי, על כל צורותיו, הוא דבר חיובי.
כמובן, דובר צה"ל וההתמסרות התקשורתית הם רק חלק קטן ואולי אפילו זניח מהקמפיין היומיומי, הנוכח בכל הזה: את חלק הארי של העבודה עושה מערכת החינוך. ובכל זאת, אין לשכוח את התקשורת: אלמלא התמסרותה לסוג הזה של המסרים, היה לצה"ל הרבה יותר קשה. מה היה קורה, למשל, אילו היתה התקשורת שואלת למה בעצם כל כך הרבה צעירים יוצאים "לחפש את עצמם" אחרי השירות הצבאי; מה קרה להם שם; מה השיעור של נפגעי פוסט טראומה (די גבוה, כמסתבר, ופוסט טראומה עשויה להתפרץ, בשיעור גבוה ביחס, גם אחרי פעולות כיבוש שגרתיות כמו חיפוש בבתי הנכבשים או הפניית נשק כלפי אדם); איזה סיוע נותן הצבא לחיילים שלוקים בפוסט טראומה אחרי השירות; ועוד. אבל העיתונות הישראלית אף פעם לא עשתה את זה והגיע הזמן להשתחרר מהתפיסה שהיא תתחיל בכך.
אבל הכתבה הזו עצבנה אותי קצת יותר מהרגיל. אחת הרעות החולות בשנים האחרונות היא עלייתם של פושעים מקוונים ("האקרים", במונח הפופולרי שמעצבן הרבה האקרים שטוענים שהם לא פושעים), שמנצלים את עודף הכישורים הדיגיטליים שלהם, שלעתים קרובות נרכשו על חשבון כישורים חברתיים, כדי לגרום נזק וכאב לאנשים שמעולם לא פגשו ושמעולם לא עשו להם דבר. הצורה הרצחנית ביותר של התקפת האקרים, עד כה, היא מה שמכונה Swatting – הודעה למשטרה שבבית מסוים מתבצע פשע אלים, מה שמוביל להסתערות על הבית מצד כוחות ימ"מ (SWAT). רובן מסוכנות פחות, אבל עדיין גורמות נזק ניכר לאנשים שכל חטאם הוא שהם לא השקיעו אלפי שעות בלימוד תיכנות, ולא רואים במחשב שלהם מטרה אלא אמצעי.
עכשיו אומר לנו אל"מ א', ראש מחלקת סייבר בחיל המודיעין, שהוא מגייס פושעים כאלה. "אין לי עבריינים מוכחים עם עבר פלילי," אמר בסוף השבוע למוסף לשבת של ידיעות אחרונות, "אבל אנחנו בפירוש קולטים אנשים שהם האקרים בנשמתם. הם מתגאים איך פרצו לשרתים ברשת של בית הספר, או לשרת כזה או אחר, ואני אומר להם 'אל תספרו לנו את הפרטים.' הם בהחלט מראים יכולת האקינג, אז במקום שיעשו את זה באזרחות בצורה עבריינית – שיעשו את זה אצלי ברשות ובסמכות."
אוי. מה המשמעות של "אל תספרו לנו את הפרטים"? המשמעות שלה היא "אל תמסרו לי מידע שיאלץ אותי, כעובד ציבור, לפנות למשטרה ולהגיש נגדכם תלונה פלילית, מה שהוא חובתי החוקית." מה המשמעות של "במקום שיעשו את זה באזרחות בצורה עבריינית, שיעשו את זה אצלי ברשות ובסמכות"? שצה"ל מפעיל עבריינים, בשיטות עברייניות, במודע, תוך שהוא פורש עליהם את סמכותו.
אנחנו, כמובן, לא יודעים מה המטרות של ההאקרים האלה, כי חיל הסייבר שומר – כנדרש – על חשאיות בתחום. רומזים לנו שהמטרה היא איראן. יכול להיות. אבל מאחר ואיראן לא מצריכה חיל סייבר רק לה-עצמה – שניים-שלושה צוותים יספיקו – אנחנו צריכים לצאת מנקודת הנחה שהוא תוקף שורה של מטרות אחרות. חלקן, מותר לנחש, אזרחיות לגמרי: חלק ניכר מהמערכות הצבאיות מנותקות, במכוון, מהרשת. בהתחשב בכך שאמ"ן כבר עוקב אחרי ארגוני שמאל ("דה לגיטימציה") בחו"ל, ושממשלת נתניהו רואה בחזית המאבק בביקורת על מדיניות הסיפוח שלה אתגר מרכזי, האם נופתע עוד כמה שנים כשנציגי ארגוני BDS יגלו ש"לוחמי הסייבר" של ישראל עשו להם את מה שעושה סין עכשיו לפעילי זכויות אדם?
וכמובן, כשאל"מ א' אומר "שיעשו את זה אצלי ברשות וסמכות," הוא מצביע – באופן בלתי מודע, יש להניח – על עצם מהותו של הצבא, כל צבא: ארגון פשע מוסמך. אדם כי יהרוג בלי סיבה אדם שאיננו מכיר, ייחשב בעינינו כרוצח ויועבר מיד לטיפולם של בתי המשפט הפליליים; אבל אם הוא לבש מדים, ואם הוא ביצע פקודה, ואם הקורבן השתייך לאומה שאותה רואה צבאו של לובש המדים כנמצאת ביחסי איבה איתו, הוא ייחשב כצח משושנה, ואולי אפילו יקראו לו גיבור.
הקורבן לא חייב להיות חמוש: ישראל התנקשה בעשור האחרון בשורה של מנהיגים פוליטיים פלסטיניים. הוא לא חייב להשתייך לכוח מזוין כלשהו: ישראל נחשבת לאחראית גם על רציחתם של מדענים שלהערכת שירותי המודיעין שלה סייעו לצבאות אויב (היא התחילה בקמפיין הזה כבר בשנות השישים, בשליחת מטעני נפץ למדענים נאצים שנמלטו למצרים). הצבא וארגונים מסונפים – שכעקרון מגייסים אליהם יוצאי צבא – רואים גבורה מיוחדת בפעולות שהיינו מגדירים כפעולות מאפיונריות קלאסיות: למשל, חיסול בשטח עוין, תוך התחמקות לאחר מכן מכוחות המשטרה המקומיים. ראו יחידות המסתערבים, או פשיטות מהירות במדינות אויב. כשבוחנים את ההוויה הצבאית, הכנופיה תמיד נמצאת קרוב לפני השטח: "גאוות יחידה" היא שם קוד לשכנוע החמושים להוכיח את עצמם כטובים יותר מכנופיה מתחרה (הדוגמא הקלאסית, כמובן, היא היריבות שבין הצנחנים ואנשי גולני, שלעתים מתדרדרת לאלימות של ממש). בהתאם, כל חברי הכנופיות רואים כאויב את אנשי המשטרה הצבאית. יש מנהיג כנופיה, מ"פ או מג"ד, שאת דברו אי אפשר להמרות, גם כשמדובר בטירוף ברור, ושמי שמתחצף כלפיו ייענש בחומרה.
לאדם הממוצע יש מעצורים מובהקים כלפי רצח. הוא יודע, אינסטינקטיבית, שמעשה כזה הוא פסול ומוציא אותו מקהילת בני האדם. התפקיד של הצבא, כמו של הכנופיה, הוא לשבור את המעצורים האלה. זה מהותו של טכס החניכה המכונה טירונות: להפוך אזרחים טובים לחברי כנופיה שמקבלים פקודות רצחניות ללא ערעור. זו הסיבה שהחייל מתאמן בירי לעבר מטרות דמויות אדם: בפועל, ירי בשטח נראה אחרת לגמרי, אתה כמעט שלא רואה אדם עומד מולך כשהוא מפנה אליך את החזה, אבל זו שיטה טובה להרגיל אותך לכך שיש אנשים שצריך לירות בהם ושיש לעשות זאת על פי פקודה. זה לא תמיד עובד: כאמור, 7.9% מלוחמי צה"ל שלקו בפוסט טראומה עשו זאת בעקבות אירוע שבו ירו או כיוונו נשק כנגד אנשים אחרים.
לאדם הממוצע יש גם מעצורים נגד גניבת רכוש של אדם אחר. הצבא שובר גם אותם, במכוון, במהלך הטירונות. המטרה היא להרגיל את החייל לבזוז, בעת הצורך. ולצה"ל יש צורך: במלחמת לבנון השניה הוא הוכיח שוב שהוא לא מסוגל לפתוח ציר אספקה באורך חמישה קילומטרים בשטח אויב.
כל זה לא חדש. כל התרגילים הללו עתיקים כספארטה. ילדים ספארטנים היו מקבלים במכוון פחות מדי אוכל, כדי שייאלצו לגנוב – והגנבים הכושלים היו מולקים. האגדה מספרת שצעיר ספארטני גנב שועל, וכשעוכב הסתיר אותו בבגדיו, והשועל נשך אותו למוות. בנקודה שקשורה יותר לענייננו, הספארטנים החזיקו עם משועבד, ההלוטים, ומדי שנה הם היו מכריזים מלחמה טקסית עליהם, כדי שכל מה שייעשה להם יהיה חוקי לגמרי – אפילו הם ידעו שהריגה לא חוקית היא זוועה לאדם ולאלים. מדי פעם הם היו שולחים צעירים נבחרים לרצוח הלוטים. כחלק המוסד הזה, שנקרא קריפטיה (κρυπτεία) – תרגום: הדברים הסודיים, או, בעברית, "מסתהלוטיות" – הצעירים היו יורדים לשטח המחיה של ההלוטים, חמושים בסכין בלבד, הורגים הלוטים ובוזזים אותם. פחות ברור אם ההרג היה רנדומלי או שמא בוצע יותר כחלק ממדיניות של סיכול ממוכד כלפי מי שחששו שיהפכו למנהיגים בקרב ההלוטים. כמו בישראל, מי שרצה להתקדם בספארטה היה צריך להוכיח את עצמו ביחידת רצח מובחרת.
ואחרי שלוש שנים, האנשים שאיבדו חלק מהמעצורים האנושיים שלהם חוזרים לחברה. הם חוזרים אליה פגומים יותר ומסוכנים יותר. היחידה של אל"מ א' תשחרר לחברה פושעי סייבר מנוסים יותר. זה המחיר שעליו הוא לא מדבר. מותר גם לתהות איך הוקמה יחידת לוחמת סייבר בצה"ל בלי שום דיון ציבורי. בארה"ב הקמתו של פיקוד סייבר לוותה בדיון ציבורי סוער. בישראל – כלום. המטכ"ל החליט, והיחידה הוקמה. הציבור יודע עליה רק לאחר מעשה, כשהיא צריכה למשוך אליה פושעים שחושבים שהעתיד שלהם הוא ביחידות אחרות של צה"ל (זו, בסופו של דבר, הסיבה שצה"ל חושף את היחידה לעיתון.)
היחס החיובי לצבא ולחיילים מגיע בעיקרו בתקופה המודרנית, כשממשלות היו צריכות צבאות גדולים והיה צורך לשכנע את האוכלוסיה להקים כאלה. הצבאות של העידן הפרה-מודרני – בהכללה גסה, קודם למהפכה הצרפתית – היו צבאות שכירים, והיחס אליהם היה בהתאם. המילה הצרפתית Brigandage, שוד דרכים, מגיעה ממלחמת מאה השנים ומתייחסת במקורה לקבוצות, בריגדות, של שכירי חרב אנגלים. המילה האנגלית Soldier, חייל, נובעת מהמילה הלטינית solidus, מטבע שבתרגום גס הוא שילינג, כלומר מי שנלחם עבור שכר (להבדיל, כמובן, מאביר או אציל). בכלל, לימי הביניים ולעת העתיקה המוקדמת היה יחס בריא יותר לצבא: הוא נתפס כרוע הכרחי, אבל קודם כל כרוע.
חיילים נתפסו, בצדק, כמשרתי כוחות הדיכוי, כשיחידות מסוימות – כמו הדראגונים הצרפתים – שנואות במיוחד. האנגלים, למודי הטראומה של מלחמת האזרחים, הפכו את הסירוב להחזיק צבא קבע לעקרון ברזל, וקיפלינג מתאר את היחס הציבורי השלילי לחיילים עוד בסוף המאה ה-19 (מעניין שהפונדקאי שלו אומר ."אנחנו לא משרתים מעילים אדומים," ושבאנגליה הוויקטוריאנית היה מותר לעשות את מה שבישראל גורר קנס.) העקרון של צבא קטן ומדולדל, רצוי מושפל, היה מקובל בארה"ב עד תחילת המלחמה הקרה – והיא עדיין פירקה את צבאה אחרי מלחמת העולם השניה. לא במקרה, התיקון השלישי לחוקה האמריקאית אוסר על השכנת חיילים בבתים פרטיים, צורה של ענישה שנואה במיוחד באותו העידן. שיכון כזה, הדרגאונג', היה צורת ענישה שהפעילה המלוכה הצרפתית כנגד ההוגונוטים: חיילים גסי רוח שהיו משתכנים בבית, אוכלים את המזון ומטרידים את הנשים. חיילים תוארו בספרות של המאה ה-18, במידה רבה של צדק, כלא-יוצלחים, אוכלי לחם הציבור שלא הצליחו למצוא לעצמם עבודה הגונה, שטופים בכל תאווה בלתי אנושית. במידה מסוימת, היחס הציבורי במדינות המערב לחיילים בצבאות קבע – בבריטניה וארה"ב, למשל – מתחיל לחזור לתקופה ההיא. מתייחסים בהערכה לקורבן של החיילים, אבל בצורה רשמית פחות גם מזלזלים בהם, מתייחסים אליהם כאל לא יוצלחים. במדינות הללו אף הורה, אלא אם הוא צאצא למשפחה צבאית – וקיומן של משפחות כאלה גם הוא אומר דרשני – לא מגדל את הבן שלו כדי שיהיה חייל.
כשהתחילו גיוסי חובה, הם נתפסו – בצדק – כסוג של שעבוד, והמלחמות עצמן במידה רבה כסוג של בזבוז. קרלייל כתב על המלחמות של זמנו טקסט שראוי לצטט באריכות: "What, speaking in quite unofficial language, is the net purport and upshot of war? To my knowledge, for example, there dwell and toil, in the British village of Dumdrudge, usually some five hundred souls. From these, by certain "Natural Enemies" of the French, there are successively selected during the French war, say thirty able-bodied men: she has, not without difficulty and sorrow, fed them up to manhood, and even trained them to crafts, so that one can weave, another build, another hammer, and the weakest can stand under thirty stone avoirdupois. Nevertheless, amid much weeping and swearing they are selected; all dressed in red; and shipped away, at the public charges, some two thousand miles, or say only to the south of Spain; and fed there till wanted. And now to that same spot, in the south of Spain, are thirty similar French artisans, from a French Dumdrudge, in like manner wending; till at length, after infinite effort, the two parties come into actual juxtaposition; and Thirty stands fronting Thirty, each with a gun in his hand. Straightway the word "Fire!" is given: and they blow the souls out of one another; and in place of sixty brisk, useful craftsmen, the world has sixty dead carcasses, which it must bury, and anew shed tears for.
Had these men any quarrel? Busy as the Devil is, not the smallest! They lived far enough apart; were the entirest strangers; nay, in so wide a Universe, there was even, unconsciously, by Commerce, some mutual helpfulness between them. How then? Simpleton! Their Governors had fallen out; and, instead of shooting one another, had the cunning to make these poor blockheads shoot."
ועל הבזבוז הזה, שנובע בסופו של דבר מכשלונם של הפוליטיקאים לעשות את תפקידם, אנחנו כמעט שלא מדברים יותר. יש, למרבה הצער, צורך בצבא. אבל יש לזכור שלא פחות משהוא הכרחי, הוא רע. צריך שיהיה צבא – אבל הוא לא צריך משהו שמתגאים בו. אנחנו צריכים גם מפני זבל, אחרי הכל, ועדיין לא תמצאו כתבות חנופה על המעטים והנועזים שקמים בשעות לא סבירות וסופגים נזק מתמשך לחוש הריח שלהם ולחיי החברה שלהם כדי שהעיר המודרנית תוכל להמשיך ולתפקד. אין צילומים של מנקים מחייכים שנמתחים מחוץ לרכב הזבל הנוצץ שלהם, ששועט בדרכו אל עוד מוקד אסון. ובצדק אין כאלה: הציבור, שמתמוגג על תמונות חיילים מחייכים שעונים על טנק, או חיילות רכונות על שלט רחוק של כלי רצח, לא היה מקבל אותן.
למיליטריזם הישראלי יש כמה שורשים. ראשית, הצבא הוא עדיין פחות או יותר הדבק היחיד שמאחד את כל היהודים הישראלים יחדיו. הוא נבנה כך על ידי בן גוריון במכוון. כל מוסד אחר בישראל שנוי במחלוקת, אבל הצבא אמור להיות מעל לכל מחלוקת. שנית, הצבא הוא ארגון זכויות עובדים עשיר מאד וחזק מאד, שעושה כמיטב יכולתו להעביר אליו כמה שיותר תקציבים מהעוגה הלאומית. יש לו קלף מיקוח שאין לשום ועד עובדים אחר: עובדי חברת החשמל יכולים להוריד את השאלטר, אבל הצבא מאיים מדי עונת תקציב שאם תקציבו לא יוגדל ועכשיו, הוא יכול להבטיח שמספר גדול של ישראלים ימות. יתר על כן, הוא מונע מזה ארבעה עשורים – מאז המלצות ועדות אגרנט – כל נסיון לבנות גוף חיצוני שיספק הערכת סיכונים משלו. זאת למרות שלאמ"ן-מחקר יש שיעור הצלחה שדומה מאד לזה של פותח בקלפים.
אבל, מעל לכל, יש התמוגגות על מלחמה. בסופו של דבר, מאז מלחמת העצמאות, ישראל לא חוותה מלחמה של ממש – ועל המלחמה ההיא לא מדברים. מלחמותיה של ישראל התנהלו בעיקרן על אדמותיהם של עמים אחרים. האינתיפאדה השניה הטעימה אותנו מטעמה של מלחמה של ממש, כשהביאה לערי ישראל את מה שישראל מביאה לערים זרות כבר חמישים שנה: מוות והרס רנדומליים ופתאומיים. אבל היא לא כללה תנועות גדולות של כוחות ולכן היא לא נחשבת ל"מלחמה אמיתית." הישראלים מאוהבים במלחמה, או ליתר דיוק במלחמת ששת הימים: הם מתגעגעים לימי התהילה ההם, כשהכל עבד כמו שצריך והראינו לעולם מאיפה משתין הדג. וכל זמן שמלחמה נחשבת לא רק לפתרון הגיוני אלא כמעט לפתרון הראשון, אנחנו נידונים להמשיך ולחיות במדינה שהגוף החזק ביותר בה מתגאה בכך שהוא רותם פושעים לצרכיו – בכוח כפיה, יש לציין.
והדברים האלה צריכים להיאמר במיוחד בימים אלה, כשהממשלה נערכת לצאת למאבק ציבורי על שעבודם גם של צעירי החברה החרדית.
הפסוק הזה, שראשי התיבות שלו – אזולא"י – הפכו לשם משפחה של כהנים בקרב יהודי ארצות האיסלם, מתאר את האיסורים ההלכתיים שחלים על בני מעמד הכהנים של היהודים. מעמדם של הכהנים לא מה שהיה מאז שהרומאים שרפו את בית המטבחיים הגדול שבירושלים, אבל תשמחו לדעת שהחוק הישראלי אוכף בעקשנות את האיסורים הללו, כי מתישהו הרי ייבנה בית המקדש ונצטרך כהנים כשרים.
בין האיסורים האלה, נאסר על כהנים לשאת גיורות. אוהד כהן גילה את זה על בשרו, כשבא לשאת את מאשה פרידמן. הרבנות אוסרת על הנישואים שלהם, וזאת מהטעם הפשוט שפרידמן היא גיורת. זה מה שהיה למורי ורבי תומר פרסיקו לומר על כך: "וגמא נאה במיוחד לשילוב הנפסד בין ההלכה האורתודוקסית למדינה: היא גיורת, הוא כהן. על פי חוקי מדינת ישראל הם לא יכולים להתחתן. למה? פשוט, מפני שעל פי ההלכה לכהן אסור להתחתן עם גיורת. למה? פשוט, מפני על פי התורה לכהן אסור להתחתן עם זונה, והתלמוד קבע שגיורת נחשבת זונה (בידוע שהגויים האלה זאת מסיבת חשק אחת גדולה). ולמה זאת דוגמא נאה במיוחד לנפסדות השילוב בין ההלכה האורתודוקסית למדינה? מפני שלבד מהפגיעה בזכויות האזרח הבסיסיות של הזוג, ולבד מהעלבון הצורב לאותה אישה שהתגיירה ושמחשיבים אותה לזונה, נוסיף עוד שיש לנו כאן שתי הנחות מוצא בדיוניות לחלוטין – 1. כל הגויים מופקרים מינית; 2. הכהן יצטרך בקרוב לעבוד בבית המקדש ועל כן חייב להישאר טהור – הנחות מוצא שגויות עובדתית ושאין להן שום רלוונטיות להווה, שמקבלות תוקף מוחלט ועכשווי מטעם החוק הישראלי."
מעבר לפגיעה המשמעותית בזכויותיהם של בני אדם פרטיים – ואל תגידו לי שזה לא חשוב או שזה נסבל: אתם לא מאשה פרידמן או אוהד כהן – יש כאן עוד דוגמא לאופן שבו השילוב בין יהדות אורתודוקסית וחוק המדינה יוצר מפלצת בת כלאיים שגרועה יותר מהמקור. דוגמא קודמת היא המקרה של האח דניאל רופאייזן, שבמקרה שלו פסק בית המשפט העליון שיהודי שהתנצר איננו עוד יהודי ובהתאם לא יוכל לקבל אזרחות ישראלית על פי חוק השבות. ההלכה, כמובן, לא מכירה בהתנצרות כמשנה במשהו את מעמדו הבסיסי של יהודי. החוק הציוני, תנועה לכאורה לאומית ולא דתית, היה נוקשה יותר מן החוק ההלכתי בשאלה הזו – ועובדה מעניינת היא שהציונות רואה בהתנצרות בגידה בלאום, לא בדת.
במקרה שלנו, הלכתית – נישואיו של כהן לגיורת (או זונה, או חללה, ועל משמעות הדבר מיד) תקפים. יש צורך בגט כדי לסיים אותם. לאורך ההיסטוריה, היו ככל הנראה לא מעט מקרים שבהם כהנים קצו בתפקיד חסר המשמעות והתוחלת שאליו נולדו (כל זמן שהיה מקדש, הוא לפחות היה סוג של פרנסה), במיוחד לאור נצחון היהדות הרבנית על הצדוקית וקבלת הכלל "ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ" שלה. אנחנו למדים זאת מכך שקיים מעמד של "חללים" – צאצאיו של כהן שנישא למי שאסור לו להנשא. הצאצאים הללו לא נחשבים יותר לכהנים, ואסור לכהנים אחרים להנשא להם.
כלומר – אנחנו לא יודעים מידע ברור, כי ליהודים תמיד היה יחס שלילי להיסטוריה – עד הקמת מדינת ישראל, נישואיו של כהן לגיורת או גרושה היו כנראה סקנדל הגון, ומותר להניח שהופצו פאשקווילים שמגנים אותו ומקללים אותו עד דור שביעי, וכנראה שלא היו נותנים לו לעלות לתורה על תקן כהן, אבל הם לא היו גוררים נידוי מהקהילה. בניגוד, למשל, ליהודי או יהודיה שהתחתנו עם לא יהודי.
בישראל, משניתן בידי הרבנות כוח כפיה שלא היה בידיה אפילו קודם לאמנציפציה, פתאום האיסור החברתי על נישואי כהן עם גיורת הפך לאיסור מוחלט, שנאכף על ידי המדינה. המדינה היהודית מתעקשת להיות יותר צדיקה מההלכה – למרות שהיא בהחלט יכלה לומר שעד כמה שזה נוגע לה, כהן וגיורת (או כהן וגרושה, או כהן וחללה) יכולים להתחתן בכיף, ושבמקרה כזה הרבנות מתבקשת להכין רשימה שכוללת את שמותיהם של הכהנים שהם וצאצאיהם פסולים לשמש בקודש, אם וכאשר יוקם מקדש. היא יכלה לומר שבבוא כהן להתחתן עם מישהי שההלכה אוסרת עליו, הוא יצטרך לחתום על מסמך שבו הוא מצהיר שהוא מודע לכך, ושהוא יודע שצאצאיו לא יוכלו לדחוף מזלגות למעיים של כבשים בבית מטבחים מקודש. לא מתאים לרבנים לחתן זוג כזה? זכותם המלאה. אף אחד לא יכפה עליהם לחלל את מצפונם. אבל במצב כזה, הם גם לא יוכלו להיות עובדי מדינה ולקבל ממנה משכורת.
המדינה לא הלכה בכיוון הזה: היא העדיפה להודיע לציבור האזרחים היהודים שלה שיש יהודים ויש יהודים טובים פחות, וליהודים טובים פחות יש בהתאם גם פחות זכויות, ביניהן הזכות להנשא במדינה שלהם. אין שום בעיה חוקית שכהן ישא את מי שהוא רוצה בחו"ל. כשהוא יגיע לפה, אחרי ההוצאות הגדולות, המדינה תעשה טובה ותכיר בנישואים שלו.
אבל יש כאן משהו שהוא מעבר לכניעה בפני הרבנות, כניעה שכל מטרתה היא להקשות ככל האפשר על הפרת הטאבו היהודי העילאי – חילול הדם – מבלי להעביר בארץ מקבילה של חוקי נירנברג: מדינת ישראל מצהירה בפני כל נשות העולם שמבחינת החוק שלה הן כולן, בלי יוצא מן הכלל, זונות. ושגם אם הן תמרנה את דתן ליהדות, זה יהיה נחמד מצידן אבל הן תהיינה לכל היותר זונות בדימוס. זה, אחרי הכל, המקור לאיסור על נישואי כהן וגיורת. הוא הוטמע בחוק הישראלי בלי חקירה ודרישה. זוג התאומות מיזוגניה וקסנופוביה הוטמעו היטב בספר החוקים הישראלי, וההשתלה מן ההלכה לספר החוקים של מדינה מודרנית לכאורה, "אומת סטארטאפ", עברה באופן חלק.
רק אל תגידו בגת, אל תספרו בחוצות אשקלון, פן תרגזנה בנות פלשתים, פן תקצופנה בנות ערלים. למערכת ה-hasbara קשה גם ככה.
ועוד דבר אחד: חמושינו העוקצניים עצרו הבוקר (ד') בחברון למעלה מ-20 ילדים שהיו בדרכם לבית הספר. הצבא ממשיך להחזיק במספר של קטינים – לפחות חמישה – שהם בני שמונה עד עשר, ומ"בצלם" נמסר שיתכן שהם מחזיקים עוד קטינים שגילם מתחת לגיל האחריות הפלילית (12). בצבא טוענים שככל הנראה, המעצר ההמוני בוצע כדי לתפוס מיידי אבנים ומשליכי בקבוקי תבערה. הצבא החזק ביותר במזרח התיכון יוצא למבצע מתוחכם כדי לתפוס ילדים בני שמונה, ואורב להם בערמומיות בדרך לבית הספר. כל זה קורה בחסותנו ובכספי המסים שלנו.
מרדכי כנראה לא קלט שיש משהו לא תקין בכך שקצין בצבא – כזה שאמור להיות תחת שליטה אזרחית – שולח מכתב נזיפה למשרד ממשלתי. משרד החוץ, כנראה בהשפעת העובדה שהוא כבר לא מנוהל על ידי אביגדור ליברמן, בעט בחזרה, כראוי.
אני לא מעוניין לצאת להגנת רפאלי, ולו משום העובדה שהיא עושה עבודה נהדרת בכוחות עצמה, אבל יש דבר שצריך להיאמר כאן: היחיד שאחראי לכך שרפאלי לא שירתה בצה"ל הוא צה"ל. הוא שחרר אותה משירות. יש רק דרך חוקית אחת להשתחרר מצה"ל – לשכנע את הצבא שהוא צריך לשחרר אותך – ואף אחד לא טוען שרפאלי עריקה. אם מרדכי רוצה לטעון שהיא הונתה את רשויות הצבא, אז שיעשה את זה בגלוי, שיתכונן למשפט דיבה – ושיתכונן להסביר למה הארגון שלו לא עשה כלום בנידון עד עכשיו.
מותר לחשוד שמרדכי, כאמור, חושב פחות על הג'וב שלו ויותר על הג'וב הבא, באיזו מפלגת מרכז קיצוני, וקבלות על כך שתקפת את אויבת האספסוף תמיד מועילות בקריירה השניה.
קיצוניות: ג'ון בראון, שהתחקה אחרי הבהמות שחגגו את מותם של הפלסטינים בתאונת הדרכים בירדן בסוף השבוע, התמקד באחד היותר בוטים שבהם, חן שפטיבן. הלז מתאר את עצמו כ"מי שגאה להיות חייל בצבא הגנה לישראל ואני גאה בהיותי יהודי!", ולדבריו הוא חייל בגדוד 51 של גולני. הוא גם משמיע קריאות למות ערבים (בין השאר, "אין יותר טוב מערבי שמת!"), והיה רוצה לראות כאן משטר נוסח אסד. בכך, כמובן, הוא חושף את ערוות הימין היהודיסטי ששולח אותנו לסוריה.
אבל לא זו הנקודה. הנקודה היא שגזען בוטה ומסוכן משרת – על פי עדותו, לפחות – ביחידה קרבית, שמגיעה דרך קבע למגע עם פלסטינים. פניתי לדובר צה"ל בשאלה, בהנחה ששפטיבן מייצג נכונה את עובדת שירותו בצה"ל (זה לא תמיד המצב), באילו צעדים הם מתכוונים לנקוט נגד שפטיבן, בהתחשב בכך שלחיילים אסור להביע דעות פוליטיות. הם אמורים לחזור אלי מחר, אבל היה רגע משונה בשיחה: שאלתי את החיילת שבצד השני האם הם מתכוונים להרחיק את שפטיבן משירות בשטחים. היא שאלה, בכל הרצינות, האם זה לא צעד קיצוני מדי. הסברתי לה שהוא קורא להריגת פלסטינים, שהוא חמוש, ושהגדה מאוכלסת, אפעס, בערבים. היא חזרה על עמדתה שמדובר במהלך קיצוני.
כנראה שקריאה להרג פלסטינים מצד חמוש צה"ל היא כבר מהלך שגרתי לגמרי.
עדכון: דובר צה”ל שלח את התגובה הבאה: “מדובר בהתנהגות פסולה של החייל אשר אינה מייצגת את צה"ל וערכיו.הנושא הועבר לידיעת מפקדיו עבור המשך בירור וטיפול והחייל זומן לשיחה עם מפקד הגדוד, בעקבותיה חזר בו ממעשיו והחליט מיוזמתו למחוק את אמירותיו מהרשת החברתית.”
שמור: לפני כשבועיים שלחתי מכתב למשרד התחבורה, במחאה על תכנית קווי האפרטהייד שהוא הפעיל לכמה עשרות שעות, עד שהבלגאן בתקשורת הזרה הוריד אותו מהעץ. בסוף השבוע הבחנתי במכתב שהגיע אלי מהמנהל האזרחי, מה שקצת הפתיע והדאיג אותי. כבר כמעט 22 שנים לא קיבלתי דואר מהמנהל האזרחי, ואלה היו השנים היפות בחיי. ובכן, קמ"ט תחבורה במנהל האזרחי בגדה המערבית החליט לענות לי על המכתב ששלחתי למשרד התחבורה. אריאלה זריהן, ראש ענף תחבורה ציבורית, כתבה לי – תחת הכותרת "הנדון: קווי אפרטהייד בישראל", ואם גרמתי למישהו בצה"ל לכתוב את הביטוי הזה, אני כבר רואה בכך הצלחה – את מכתב ה-hasbara הרגיל, זה שהם הוציאו גם לתקשורת.
לא ברור מה פתאום המנהל האזרחי, שעיסוקו בתושבי הגדה, טורח לכתוב לאזרח ישראלי. אין לו שום סמכויות כלפי ואני לא יכול לפנות אליו בתלונות. אני פניתי בתלונה למשרד התחבורה הישראלי, והייתי מצפה שהוא ולא איזה קצין יענה לי.
אבל מעבר לכך, היתה חלמאות נוספת. המכתב שנשלח אלי, שהכיל תוכן בלתי מסווג לחלוטין, נושא את הסיווג הצבאי "שמור." מאחר ואין לי אפשרות, בהתאם לכך, לפרסם את התוכן שלו, ומאחר וכמה שיחות טלפון למנהל האזרחי לא זכו לתשובה, אני מפרסם כאן את מה שמותר לפי לפרסם, במסגרת מדיניות "חלם תחילה" של צה"ל. למותר לציין שאין לי מושג מה לעשות עם המכתב, כי אין לי מגרסה או מבערה, ולזרוק אותו לזבל זה פשוט להזמין כתבה על כך שצה”ל לא שומר על המסמכים שלו כמו שצריך. במחשבה שניה, רגע.
הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות לתורם ולאחל לו מינימום מגעים עם גורמים צבאיים.
הפתגם הגס הזה, שנפוץ בחטיבת גולני, צריך היה להלמד לעומק על ידי יאיר לפיד קודם שהפך את האח הלאומי, נפתלי בנט, לבעל הברית העיקרי שלו. מקווי ההסכם הקואליציוני נראה שבנט הצליח לגרום ללפיד לבלוע כמה צפרדעים דוחות במיוחד – צפרדעים שיידחפו, בשל הטירונות הפוליטית והנרקיסיזם של הדוגמגיש שהפך לכוכב הבחירות, גם לגרון של כולנו.
נתחיל מהצרה הקטנה יותר. סעיף 37 בהסכם הקואליציוני בין הבית היהודי ובין הליכוד קובע ש"שינויי חקיקה בנושאי דת יהיו בהסכמת כל מרכיבי הקואליציה." כלומר, אם לפיד חושב שהוא יוכל לשנות את הסטטוס קוו ולהקל, למשל, על אנשים להתחתן שלא ברבנות – הוא עצמו נהג לחתן כך אנשים – אז שישכח מזה, כי לבנט יש זכות וטו בנושא. ובנט מקדם את דוד סתיו, מראשי רבני "העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס," או בכינוי המוכר יותר שלהם, רבני צהר, לתפקיד הרב הראשי החדש. כן, עוד מעט בוחרים כזה. ולסתיו יש עמדות מוצקות מאד באשר לנישואים אזרחיים, קרי שזה יקרה על גופתו. בכלל, לאורך ההיסטוריה של המפד"ל שהתגלגלה לבית היהודי, היא התנגדה בעקשנות לנישואים אזרחיים בטענה שהדבר "יקרע את העם." העובדה שהעם כבר קרוע בנושא, ושמספרים גדולים והולכים של יהודים עושים הכל כדי לא לראות את הרבנות מבפנים, לא רלוונטית; העובדה שלאורך ההיסטוריה כלל לא היה צורך ברבנים כדי להתחתן – די היה בחתן, כלה, טבעת ושני עדים – גם היא לא רלוונטית; גם לא העובדה שלרבנים בישראל יש מנהג נסתר למחצה של פסילת הקידושין, בדרך כלל על ידי בחירת עדים לא כשירים הלכתית, כדי שבמידת הצורך אפשר יהיה אחר כך לבטל את הנישואים ולא להפוך את האשה לשבויה של אישה; השילוב בין הצורך בפרנסה לאנ"ש ובין החשש המוצדק ממה שיקרה כשלהמוני היהודים תהיה בחירה, עושה את שלו. פעם לפיד היה עם רגל אחת בצד הנכון; הוא התנגד, עם זאת, להפרדת דת ומדינה, כי הוא הבין שמשמעות הצעד הזה היא חוסר היכולת מצד הממשלה למנוע נישואים בין יהודים ובין לא יהודים בישראל, ולפיד הוא בסופו של דבר יהודי.
פעם אמרו שהוא יהודי רפורמי והוא תיאר את עצמו ככזה. כל הנושא ירד למחתרת מהרגע שהוא הפך למועמד פוליטי. עכשיו, כמו דורות של פוליטיקאים חילונים לפניו, הוא צפוי להשתתף – באופן פסיבי, אמנם – ברדיפה של הקהילות הרפורמיות בישראל.
ויש עוד סעיפים מעניינים בהסכם הקואליציוני, שנראה כאילו עורכי הדין של בנט שניסחו אותו ידעו היטב שיש להם עסק עם לקוח נכלולי במיוחד שלמילה שלו יש פחות ערך מלזו של בנקאי שמציע לך "הטבה" בדמות הלוואה: סעיף 52 קובע ש"ישמר מעמדם הכלכלי של מוסדות הציונות הדתית, ויותקנו תקנות ונהלים לצורך הסדרת התשלומים", וסעיף 53 קובע ש" תקצוב החינוך הציוני דתי והקלה בנטל תשלומי הורים: הממשלה, תפעל לשינוי מנגנון התקצוב של החינוך הממלכתי דתי בתוך 90 ימים באופן שיאפשר חלוקה הוגנת יותר של התקציב בין קבוצות האוכלוסייה השונות המתוקצבות מסעיף זה. שינוי מנגנון התקצוב כאמור יחל ממועד אישור התקציב לשנת 2013 בכנסת. עד ליישום השינוי האמור לעיל תפעל הממשלה להקים, בכפוף לכל דין, קרן מלגות ייעודית." איך אמר בנט לאחרונה? " המבחן שלנו הוא האם נקום כל בוקר ונחשוב על כלל עם ישראל או רק איך דואגים למגזר הדתי." זאת, למרות שהחינוך הממלכתי-דתי מתוקצב משמעותית יותר מהחינוך הממלכתי גם כך. איפה הכסף לחינוך, יאיר? נסה לחפש אותו במערכת החינוך שבה יש בממוצע 24.8 ילדים בכיתה.
אבל אלה רק הכופתאות. הבשר האמיתי נמצא בסעיפים אחרים. סעיף 51 קובע כי "הצדדים יפעלו לקיום חוק להסדרת התיישבות בנגב, התשע"ב-2012. היה ותהיה ועדת שרים ליישום החוק, שר מהבית היהודי יהיה שותף בה." כלומר, היה מאד חשוב לבנט לדחוף קדימה את החוק שמטרתו לנשל את הבדואים מאדמותיהם בנגב, מספיק חשוב כדי להפוך את זה לחלק מההסכם הקואליציוני. הנושא, נזכיר, היה גם חלק מהמצע של בנט, ושם דובר כמעט במפורש על נישול הבדואים ועל טיפול ב"בניה הבלתי חוקית" שלהם. בקיצור, בנט מתעקש שהמוקש הזה יהיה על סדר היום של הממשלה הבאה.
סעיף 50 בהסכם בין שתי המפלגות קובע ש"הצדדים יפעלו לקידום חוק יסוד: מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי." לחוק הזה התייחסתי בעבר בהרחבה: מדובר בהצעת חוק שתפקידה לחסל את הסיומת "ודמוקרטית" בפתגם שטוען שישראל היא מדינה יהודית ו. הצעת החוק מחסלת את מעמדה של הערבית כשפה רשמית; קובעת שסמלי הלאום בלתי ניתנים לשינוי; המדינה תהיה "רשאית", אבל לא חייבת, לבנות ישובים גם לבני דתות אחרות, שהם בסך הכל כ-20% מתושביה; המדינה תפעל באופן אקס-טריטוריאלי להגנה על יהודים מחוץ לישראל; ומקבעת את החוק ההלכתי, אולי קודקס החוקים המפלצתי ביותר על פני כדור הארץ – השריעה נותנת פייט קשה – כתקדים שבו צריכים להשתמש בתי המשפט בהיעדר תקדים אחר. בקיצור, זה חוק שמחסל את שאריות העמדת הפנים שישראל היא מדינה דמוקרטית.
ברור למה בנט רוצה את החוק הזה, קצת פחות ברור למה נתניהו רוצה בו – נתניהו יודע שהוא צריך את צרור עלי התאנה שעדיין מאפשרים לטעון בפני העולם שעוד לא השתלבנו לגמרי במרחב ואנחנו עוד לא סופית תיאוקרטיה צבאית – ובכלל לא ברור מה ללפיד ולתועבה הזו. עד שנזכרים שלפיד תמך בהעלאת אחוז החסימה לארבעה אחוזים, מה שצפוי לפגוע משמעותית ביכולת של המפלגות הערביות בישראל לייצג את הבוחרים שלהן, ועד שנזכרים שוב בהערה על ה"זועביז." הצעת החוק הזו, אחרי הכל, לא משנה משהו מהותי: היא רק מקבעת את המצב הקיים ומוודאת שאי אפשר יהיה לשנות אותו. הצעת החוק הזו דורשת שישנו אותה ברוב של 61 חברי כנסת, אבל אין לה בעיה עם זה שיעבירו אותה-עצמה באיזה רוב אקראי. לפיד הקדיש כל כך הרבה זמן ומרחב לדבר על כך שהוא ציוני ויהודי, וכל כך מעט תשומת לב לפן הדמוקרטי של ישראל, שהוא משתלב בהצעת החוק הזו נהדר. מה, האיש שסיפר לנו כמה התלמוד נפלא יתנגד להפיכת החוק התלמודי לתקדימי? האיש שהדגיש שוב ושוב עד כמה הציונות צודקת, יוכל להתנגד לקיבוע סמלי המדינה כמייצגים רק את היהודים? מי שהגדיר את החרדים ואת הערבים כטפילים, יתנגד לכך שהמדינה תהיה רשאית אבל לא חייבת – כלומר לא תבנה – לבנות ערים למי שלא יכולים להיות ציונים? מי שדיבר שוב ושוב על הגורל היהודי, יוכל להתנגד לכך שהמדינה תחרוג מגבולותיה כדי להגן על יהודים ברחבי העולם? אולי, אולי. אבל בכלל לא בטוח.
והנה, 12 מנדטים של אידיאולוגיה נחושה מצליחים להשפיט 19 מנדטים של מרכז רדיקלי נבוב, שלא מסוגל להסביר מה בעצם ההבדל בינו ובין "האח" בנט.
ועוד דבר אחד: שגרירנו בוושינגטון, מייקל אורן, קרא לישראלים בעמדות בכירות שלא למתוח ביקורת על הממשלה, אלא אם הם טורחים לאזן את הביקורת הזו בעמדות Hasbara קלאסיות. קצפו של אורן יצא על הסרט "שומרי הסף," שלדבריו "חסר לחלוטין את הניסיונות של ישראל להציע תוכנית שלום – ברק בקמפ דייויד ואחר כך אולמרט, מהנסיגה החד-צדדית מעזה ואת ירי הטילים עלינו. מי שצופה בסרט ולא מכיר את הרקע, יכול לצאת בתחושה שישראל אשמה ולא עשתה כלום." כלומר, אם אתה לא חוזר על המנטרה של "הצענו להם את הכל והם בחרו במלחמה," השגריר בוושינגטון חושב שראוי שתסתום את הפה. עד כמה מנותק אורן מהמציאות? הוא מתאונן על כך ש"אחד מהם (כרמי גילון) אומר שישראל גורמת סבל יום-יומי למיליוני פלסטינים." כאילו שיש דרך כלשהי שבה אפשר לחלוק על האמירה הזו. אמור מעתה, הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, אבל כזו שבה התושבים מתבקשים שלא לחלוק על הממשלה כי זה לא נעים לה.
בן דרור ימיני ממש עצבני לאחרונה, אז, כהרגלו, הוא מנסה להטעות את הקוראים. קראתי לא מעט טורים שלו – מזוכיזם, אני מודה, אבל היה יכול להיות גרוע יותר; מבני ציפר כבר נגמלתי – אבל זה כנראה הגרוע מכולם. עד כה, על כל פנים. לכו תדעו מה יביא סוף השבוע.
רוח רפאים מבעתת את ימיני, ו"אפרטהייד" שמה. כדי לנסות לטעון שהמצב בגדה המערבית איננו אפרטהייד, ימיני מנסה כל טריק רטורי חוץ מאמירת אמת. הוא מתחיל ב"לאפרטהייד יש הגדרה ברורה לפי החוק הבינלאומי. היא מופיעה באמנת רומא, שלפיה פועל בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג. זו הגדרה מחמירה, שמחייבת דיכוי שלטוני שיטתי על בסיס של גזע. אין שום קשר בין ההגדרה המשפטית לבין השימוש במושג הזה. כל אפליה מטופשת הופכת לאפרטהייד. כך לא נאבקים בפשעים וגם לא באפליה. כך מחזקים את תעשיית השקרים." ימיני פותח ב"לאפרטהייד יש הגדרה ברורה לפי החוק הבינלאומי", מה שאומר שאנחנו צריכים להיות מדויקים במילותנו, ולהצמד לטקסט המשפטי היבש, אחרת נחטא בכך שנהפוך "כל אפליה מטופשת" לאפרטהייד. אני שמח לראות שימיני חושב ששלטון הכיבוש והאפרטהייד – משמעות המילה באפריקנס: הפרדה – הוא בסך הכל "אפליה מטופשת", אבל אני משוכנע שקל לו לומר זאת: האפליה המטופשת, אחרי הכל, לא מופנית כלפיו. הוא בן לגזע האדונים היהודי שהמדינה מיועדת לשרת אותו. נראה גם שימיני לא רואה את האירוניה שבפתיחת פסקה בדרישה להצמדות לחוק היבש – ובסיומה במילים "תעשיית השקרים."
ימיני ממשיך. "בלבנון, למשל, שבה מתגוררים פליטים פלסטינים כבר למעלה משישה עשורים, יש משטר של אפרטהייד נגדם. הם אינם רשאים לעסוק במקצועות מסוימים; הם מוגבלים באזורי מגורים; 56 אחוזים מהם מובטלים; 66 אחוזים מהם חיים מתחת לקו העוני, ועוד ועוד. שורה של חוקים בלבנון מגבילה את הזכות לאזרחות, לרכוש ולעיסוקים בתחומי המשפט והרפואה. והרשימה ארוכה. אפרטהייד לכל דבר ועניין." לא, לא, לא. לא יכול להיות שבאמת עשית את זה, פסקה אחת אחרי שכתבת ש"[אפרטהייד מחייב] דיכוי שלטוני שיטתי על בסיס של גזע." מה שקורה בלבנון הוא אפליה על רקע אזרחות. ימיני הרי לא ינסה לטעון – אני מקווה – שיש הבדל גזעי בין הפלסטינים הלבנונים ובין השיעים הלבנונים. אפליה על רקע אזרחות, נזכיר, היא הכלי המרכזי שמפעילה ישראל במשטר. האפליה הזו פועלת בעיקר בגדה המערבית הכבושה, אבל גם בישראל גופא, שם היא משתמשת גם בקריטריונים אתניים (על פי התפיסה הישראלית): 13% מאדמות המדינה, נזכיר, הועברו במכוון לקק"ל, ארגון שהחוקה שלו אוסרת עליו למכור קרקעות ללא יהודים. נו, אבל זו סתם "אפליה מטופשת." אין מה לראות כאן, לכו הביתה.
הלאה. "הראשונים שיודעים, ובוודאי אמורים לדעת, שאין שום קשר בין ישראל לבין אפרטהייד הם השחורים של דרום אפריקה." זה קצת חצוף, שלא לומר מסריח מהתנשאות קולוניאליסטית. בן דרור ימיני משוכנע שהוא יודע יותר טוב מהשחורים של דרום אפריקה מהו משטר אפרטהייד, למרות שהם ולא הוא חיו תחת כזה. כלומר, תחת המקור הרשמי. אם הם חושבים שיש כאן משטר אפרטהייד, אז אולי כדאי שישראלים יעצרו שניה לחשוב על זה. אחרי הכל, יהיה קשה לטעון שהשחורים של דרום אפריקה ממעיטים בערך הסבל של עצמם רק כדי להיות חלק מ"תעשיית השקרים" השנואה.
וכאן מגיע השקר הגדול של הפוסט של ימיני: "הם [השחורים של דרא"פ תחת האפרטהייד – יצ"ג] לא זכו לאלפית מהזכויות שלהן זוכים ערביי ישראל." זה היה השלב שבו, בעולם טוב יותר, העורך של ימיני היה לוקח אותו הצידה ומסביר לו בעדינות שכשאנשים מדברים על ישראל ואפרטהייד, הם מדברים על המשטר שלה בגדה המערבית, לא בישראל גופא. משטר שבו שני אנשים שגרים באותו הרחוב נשפטים על ידי שתי מערכות משפט שונות, שיש להם זכויות שונות, ולתושבי צד אחד של הרחוב אין אפילו את הזכות למחות על העדר הזכויות האלה, כי הפגנות אסורות עליהם. רק שלימיני אין עורך, לכל היותר מגיה. הוא העורך.
האם בן דרור ימיני לא יודע את זה? ודאי שהוא יודע את זה. אז למה הוא כותב את דבר ההבל הזה? כי הוא רוצה לעבוד על הקהל שלו ולערבב בין הדברים. הקורא הישראלי הממוצע לא לגמרי סגור על מה ההבדל בין ישראל ובין השטחים שהיא כבשה וסיפחה בפועל, ולימיני מאד נוח לרקוד על הבורות הזו. כלומר, הוא עוסק במרץ בתעשיית שקרים משלו, שהמטרה שלה היא לנפח דחליל שאומר שהגויים המרושעים אומרים שכל המשטר הישראלי הוא משטר אפרטהייד (ועל ההפרכה הפנימית של דבריו, מיד.)
ונגיע לפסקה המדהימה באמת. "גם היום, שני עשורים לאחר שמשטר האפרטהייד בוטל, הם יכולים רק לחלום על היום שבו יגיעו למצבם של הפלסטינים בעזה. זו לא טעות. עזה. לא נצרת. תוחלת החיים בדרום אפריקה היא 51 שנים. ברצועת עזה היא 72 שנים. תמותת תינוקות לאלף בדרום אפריקה היא 49. בעזה היא 18. […] אבל כשמגיעים לכאן אורחים מחו"ל, אז צריך לומר להם שייטפלו קודם כל בצרות האדירות שלהם, לפני שהם מכניסים את האף לבעיות הזעירות יחסית שקיימות אצלנו." וואו. וואו. הכותב מאשים כאן את הדרום אפריקאים שיש להם את החוצפה להרים את הראש מעל המקום המדכדך שבו הם חיים, להסתכל החוצה ולומר שמה שקורה לפלסטינים הוא לא בסדר. איך אתם מעזים לדבר על מדיניות כמעט-ההרעבה של צה"ל ברצועת עזה, כשעוד לא טיפלתם בתמותת התינוקות שלכם? איך אתם מעזים לדבר על מה שעובר על ילד פלסטיני, שסובל מפוסט טראומה עקב העובדה שביתו פרוץ לכל קלגס בכל עת, מכך שסביר מאד שבן משפחה קרוב נהרג או נעצר עקב התנגדות לכיבוש, ושאין לו מידה מינימלית של בטחון? מאיפה החוצפה להזכיר את הילדים בעזה, שלא יכולים להרדם בגלל הזמזום הבלתי פוסק של רובוטי הרצח המעופפים של צה"ל, הזמזום המאיים, מבטיח המוות, שלעולם אינו פוסק? מה, כבר סיימתם לטפל בבעיית תוחלת החיים שלכם? אין לכם עבודה לעשות? על מה שקורה בקונגו כבר הסתכלתם? לא חשבתי שאשמע מישהו נסוג שוב לטיעונים של שנות השבעים, על כמה שלפלסטינים טוב כלכלית תחת הכיבוש, אבל מסתבר שימיני עושה את זה.
על פי ההגיון הזה, כמובן, רק תושבי מדינות מצליחות יותר מדרום אפריקה יכולות למתוח ביקורת על ישראל. אבל כשזה קורה, ימיני ממהר להאשים אותם בכך שהם נכנעים ל"תרבות של אשמה על הקולוניאליזם." אז אם אתה קורבן של הקולוניאליזם, אסור לך למתוח ביקורת על ישראל, כי קודם תתקן את מערכת הביוב שלך, ואם אתה צאצא של קולוניאליסטים, אסור לך למתוח ביקורת על מעצמה קולוניאליסטית, כי זה מעיד שאתה מתבייש באבותיך. כל זה, כמובן, בלי העלאת האפשרות שבני אדם מתייצבים מאחורי עמדות כי הם מאמינים בהן ומשום שהאידיאולוגיה שלהם לא מאפשרת קיום משטר קולוניאליסטי. אין אצל ימיני אידיאליזם, יש רק אידיוטים מועילים שלא מבינים שהם היו צריכים קודם כל לדבר על הבעיות של כל מדינה אחרת פרט לישראל. הפנינה של מרטין לותר קינג, "עוול, היכן שיהיה, הוא איום לצדק בכל מקום", כנראה לא מוכרת לבן דרור ימיני.
נמשיך. אל יאוש: רואים את הסוף ובכל מקרה לי זה כאב יותר. "מפלגת השלטון, ה-ANC, ידעה ימים טובים יותר, במסגרת המאבק באפרטהייד. רוב חברי המשלחת שתגיע לישראל יהיו, מן הסתם, חברי המפלגה. וכמו בהקשרים אחרים, תוצאות הביקור ידועות מראש. סעיף 35 במצע המפלגה נושא את הכותרת "פלסטין", וכל סעיפי המשנה עוסקים בהזדהות מוחלטת, חד-צדדית, עם מאבק הפלסטיני נגד ישראל." וואלה. הנה משהו שימיני מהמר על זה שהקוראים שלו לא ידעו: העמדה ההיסטורית של ה-ANC תומכת בפלסטינים משום שישראל היתה בעלת הברית העיקרית של דרום אפריקה, במיוחד בימי שקיעת משטר האפרטהייד, כשלא נותרו בעלי ברית אחרים. בין השאר, על פי תיקים דרום אפריקאיים שנפתחו אחרי קריסת המשטר, ישראל סייעה לדרום אפריקה לפתח נשק גרעיני. ל-ANC יש זכרון היסטורי, וטוב שכך. הפלסטינים היו בעלי בריתם של אנשי הקונגרס הלאומי האפריקאי כאשר לא היו להם בעלי ברית, והם מחזירים להם טובה תמורת טובה. ישראל היתה האויב, משת"פית של אחד המשטרים הרצחניים ביותר, וכן, להתנהלות הזו יש מחיר שימשיך להגבות. לישראלים יש אולי זכרון של יתוש על ספיד באשר לפעולות המלוכלכות שהמדינה שלהם נקטה, אבל הקורבנות מתעקשים לזכור.
הלכתי לחפש את המסמך עליו דיבר ימיני. בדרך כלל הוא מספק קישורים, אבל הפעם לא, והוא כנראה ידע למה. הנה הוא. בדיקה מהירה מעלה שהמסמך מתייחס לא רק ל"פלסטין" – כנראה שימיני ממש לא אוהב את השם – אלא לשורה של מדינות אחרות, מה שלא מפתיע בהתחשב בכך שמדובר במצע מדיניות החוץ של המפלגה, סתם נקודה קטנה שימיני העלים מקוראיו. אז מה יש בסעיף 35 שם, שכל כך עצבן את ימיני עד שהוא לא טרח לספק קישור או לצטט אותו?
הבה נראה. סעיף קטן b קובע שהמפלגה תומכת במדינה פלסטינית ובהתאם בבקשה של הפלסטינים להכרה באו"ם. כמו כל העולם, במילים אחרות. סעיף c קובע שהמפלגה תומכת במאבקם של הפלסטינים לשחרור עצמי – רשמית, נזכיר, גם ימיני; הוא נרתע ממנו רק כשזה מגיע למעבר מדיבורים למעשים – והוא קובע שהפלסטינים הם "הקורבנות והמדוכאים" בסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא נחמד, אולי, אבל קשה להתווכח עם העובדות. סעיף d אומר שעל המפלגה להמשיך ולתמוך בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית, שהקמתה תסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא הבנתי מה הרעש. סעיף e קורא לישראל לשחרר את כל האסירים הפוליטיים (על כך מיד, ובהרחבה), כמו גם להפסיק את הרחבת ההתנחלויות. בפעם האחרונה שבדקתי, גם ימיני התנגד להרחבת ההתנחלויות. סעיף f קורא לסולידריות עם הפלסטינים, וסעיף g קורא ל"תמיכה בתכניות ובקמפיינים של החברה האזרחית הפלסטינית שמנסה להפעיל לחץ על ישראל להגיע למגעים עם העם הפלסטיני כדי להשיג שלום צודק." ארגוני BDS ראו בסעיף הזה תמיכה בעמדתם, והניסוח קצת מעורפל לדעתי, אבל יכול להיות שהם צודקים. מצד שני, הבנה כזו מנוגדת לסעיף i, שמתייחס למדיניותה של דרום אפריקה, שדורשת מישראל לסמן את המוצרים המיוצרים בהתנחלויות. אפילו לא חרם עליהם, רק סימון שלהם – דרישה שלה שותף גם האיחוד האירופי. סעיף h קורא לאחדות בקרב הפלגים הפוליטיים הפלסטיניים, וסעיף j מגנה את היחס הקסנופובי של ישראל לפליטים אפריקאיים. גם על כך מיד.
אז לימיני יש בעיה עם סעיף e, שמדבר על שחרור האסירים הפוליטיים. הוא כותב בצדקנות ש"נלסון מנדלה לא רצח אף אחד. האסירים הפלסטיניים יושבים בכלא לא משום שהם ביקשו שלום. להפך. הם העדיפו טרור על שלום. חיסול ולא פיוס." בולשיט. רוב מוחלט של האסירים שנמצאים בידיה של ישראל לא נקטו ב"טרור", הם הביעו התנגדות לכיבוש, בדרך כלל תוך תקיפת כוחות ישראליים מזוינים שנמצאים בשטח כבוש. כפי שניתן לראות, יש ירידה במספר האסירים שמואשמים בעבירות בטחוניות ועליה במספר האסירים הפליליים. יתר על כן, גם המשפטים ה"בטחוניים" הם לעתים קרובות לא על פיגועים, או התקפות כלפי חמושי צה"ל, אלא האשמות בסעיפים של השתתפות בפעילות ארגונית – שכוללת, למשל (כפי שקרה לאחרונה, מדווח בצלם) העמדה לדין של פעיל זכויות אדם על כך שהשתתף בארגון עצרת זכרון לבכיר בחזית העממית. כמו כן, האסירים האלה כוללים את שני הילדים שחמושי צה"ל חוטפים מדי יום – במחשבה שניה, תיקון: מדי לילה – ואת כל האנשים שנעצרו בשל התנגדות לא אלימה. וכמובן, ימיני מבצע תרגיל הונאה קלאסי: הוא מבלבל במכוון בין הדרישה לשחרור האסירים הפוליטיים – שממנה משתמע, בצדק, שיש גם אסירים לא פוליטיים – ובין הטענה שבדה ממוחו הקודח, כאילו טענה המפלגה שכל האסירים הם פוליטיים.
וימיני מסיים בפסקה בזיונית במיוחד, אפילו בשבילו: "בסעיף אחר מודיעה המפלגה שהיא "מתעבת" את היחס בישראל לאנשים שמוצאם מאפריקה. הכוונה כנראה למסתננים. זה בהחלט מעניין. רק לאחרונה פורסם סרטון וידאו שבו נראה רכב של משטרת דרום אפריקה כשהוא גורר על הכביש מסתנן ממוזמביק. המתסנן, מידו מקיאה, מת בייסורים קשים. " מאיפה להתחיל?
קודם כל, קראתי כמה וכמה כתבות על מידו מקיאה. באנגלית שמו מאוית Mido Macia, ולעתים ימיני מקפיד על ציון עובדות כאלה, כדי להקל על הקוראים את החיפוש. הפעם לא, והוא יודע למה. בשום מקום לא מתייחסים למקיאה כאל "מסתנן." להיפך: ברוב המקרים מתייחסים אליו כאל מהגר, immigrant. בשום ידיעה שאני קראתי לא נטען שהוא נכנס לדרום אפריקה שלא כחוק. הרצח הברוטלי של מקיאה לא נבע מכך שהוא היה אזרח זר; הוא נבע מכך שהוא עצבן את השוטרים. כלומר, ימיני מעקם את האמת כדי שתתאים לתבנית שלו, וסומך על כך שלרוב הקוראים שלו לא יהיה כוח ללכת לחפש איזה אפריקאי מת.
לימיני יש עוד סיבות לוודא שלא תמצאו את הכתבות על מקיאה, כי המידע יכול להיות בעייתי. למשל, אתם עשויים ללמוד שתשעת המעורבים ברצח מועמדים לדין, ובכן, על רצח; ושמפקדת משטרת דרום אפריקה אמרה בתגובה שהיא חולקת את ה"הזעם וההלם הקיצוני" שחשו כל תושבי המדינה כשראו את סרטון המוות של מקיאה, ושהיא לא רק משעה את השוטרים עד תום משפטם, היא גם מדיחה את מפקד המשטרה המקומי.
אם תקראו את המידע הזה, אתם עשויים להזכר במקרה דומה למדי. מעשה בארבעה שוטרי מג"ב, שהתעללו בפלסטינים כמנהגם, והגזימו כאשר העלו לג'יפ שלהם את עמרן אבו חמדיה, בן 17, ולאחר שהתעללו בו גם השליכו אותו מן הג'יפ הדוהר. אבו חמדיה מת מפצעיו. במקרה ההוא, שהשוטרים היו מטומטמים מספיק כדי לתעד אותו בווידאו, הארבעה הואשמו לא ברצח – כמו השוטרים בדרום אפריקה – אלא בהריגה. החשודים העיקריים נידונו לשמונה וחצי שנות מאסר. זה העונש שמשיתה מערכת הצדק (?) הישראלית על שוטרים שמעלו בתפקידם בכל דרך אפשרית לא פעם אחת אלא באופן סדרתי, ושכיבו את נרו של נער בן 17 בכך שהשליכו אותו מרכב נוסע כשהוא נאבק על חייו ומתחנן עליהם. העונש על הריגה בחוק העונשין הישראלי מגיע ל-20 שנות מאסר; מעטים המעשים שראויים יותר לעונש המקסימום, אבל השוטרים קיבלו פחות ממחצית ממנו. על התנצלות פומבית של מפקד המשטרה ועל השעיית מפקד המשטרה הרלוונטי לא היה על מה לדבר. המוני ישראלים לא יצאו לרחובות במחאה. עמרן אבו חמדיה, אחרי הכל, היה פלסטיני.
אז אולי אנחנו צריכים להקשיב לדרום אפריקאים כשהם אומרים לנו שאנו מזכירים יותר מדי משטרים אפלים שהם הכירו אישית. להם, ולא לבן דרור ימיני.
הם, על כל פנים, ישקרו לנו פחות.
ועוד דבר אחד: בין בליל ההבלים המנופחים, קרה משהו לא שגרתי הבוקר לארי שביט: הוא פלט בטעות את האמת. בהתייחסו למלחמה שהוא מפמפם כבר שנים מול איראן, ביכה שביט את העובדה ש"תוך זמן קצר, השאלה אם תמשיך ישראל להיות מעצמה אזורית הגמונית תחדל להיות שאלה ישראלית ותיהפך לשאלה אמריקאית." ההדגשה שלי. בפעם הבאה שירצו להוציא אתכם למלחמה באיראן, זכרו שהיא לא על "בטחונה" של ישראל, אלא על המשך קיומה כמעצמה הגמונית. בשביל ההגמוניה הזו ישלחו אתכם להרוג וליהרג.
הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם ולאחל לו שיזכה לראות את בן דרור ימיני כותב בזעף על ועדת האמת והפיוס שתקום כאן כשהבלגאן ייגמר.
כתבתי לפני כחצי שנה על מעשה העוול שבוצע כשבג"צ מקפיד להסתכל הצידה: כיצד גירשו חיילי צה"ל קבוצה של פליטים אריתראים שנכנסו לשטח ישראל חזרה למצרים, כשהם מכניסים לישראל עצמה רק שתי נשים ונער, הכל לצרכי יח"צ כדי שהפליטים לא יגססו מול המצלמות. בג"צ נתן אז לצבא ארכה של יומיים, אחרי דיון שבו הוצג מידע "סודי," וזמן קצר לאחר מכן גורשו הפליטים למצרים; יומיים לאחר מכן הסכים בית המשפט שאין טעם עוד לדון במקרה.
היום חוזר הסיפור הזה לנשוך את מדינת ישראל. שתי הנשים והנער שהוכנסו לישראל מוחזקים מאז במה שהוא לכל דבר ועניין מעצר מנהלי, מעצר שבו – על פי חוק המסתננים – אפשר להחזיק אנשים מבלי שהם יועמדו לדין עד שלוש שנים. אין עוד חוק בעולם שמאפשר החזקה למשך זמן כה ארוך. החוק כה בזוי, עד שבאופן חריג גם סוכנות הפליטים של האו"ם הצטרפה לעתירה נגדו. השלושה מוחזקים במעצר משום שלטענת המדינה הם הסתננו לישראל – למרות שחיילים הם שהכניסו אותם לתחומי הגדר הישראלית בחוזק יד. בתי המשפט נתנו עד כה את ידם למעשה העוול, בתירוצים שונים, אם כי יש להודות שהם לא הגיעו לעומק השפלות של השופט אליהו ביתן, מבית המשפט המחוזי של עמורה.
החוק שהעבירה הכנסת כ"הוראת שעה" מאפשר, למעשה, להחזיק אנשים במעצר ללא הגבלת זמן, אם כי אחרי שלוש שנים הם יכולים לדרוש דיון בעניינם. הוא מאפשר, וזה אף בוצע, להחזיק אנשים במעצר ללא משפט גם אם כל אשמתם היא העובדה שבאו להתלונן על פשע שבוצע נגדם. המשמעות של המהלך הזה היא אמירה שקטה לכל הפושעים, הזבים והמצורעים של ישראל: דמם של הפליטים מותר. אם יבואו להתלונן, הם אלה שייעצרו.
המדינה המשיכה לטעון היום בבית המשפט שלא מדובר בפליטים, אך היא נאלצה להודות שכמחצית מהכלואים במחנה המעצר – וזה השם המנומס שניתן לתת למתקן שמחזיק אנשים ללא משפט וללא כל ציפיה למשפט, ביניהם עשרות ילדים; יש שמות מחמיאים פחות – סהרונים הגישו בקשות מקלט, אך המדינה טרם בדקה אותן. המדינה גם הודתה שרוב המוחזקים במתקן סהרונים מגיעים מאריתריאה וצפון סודאן, שאותם אין אפשרות להחזיר. איך מצליחה המדינה לטעון בו זמנית שהיא לא בדקה את הבקשות ושבכל זאת לא מדובר בפליטים, נפלא ממני. כנראה שיש דברים שרק משפטן יכול לומר.
העוול של חוק המסתננים כה זועק, עד שבית המשפט העליון הודיע כי יוציא צו ביניים נגד החוק. הפרקליטות קיבלה זמן כדי להסביר מדוע צריך בית המשפט להמנע מכך. הדיון יתחדש שוב ב-30 באפריל.
עד אז, ימשיכו כ-2,000 איש, ביניהם ילדים, שלא עשו דבר לאיש, לא הואשמו בדבר, לא נחקרו ולא הוגש כתב אישום נגדם – על אחת כמה וכמה, לא הורשעו – לשבת במתקן מעצר, תוך שלילת חירותם. בית המשפט לא טרח להורות על שחרורם של אנשים חפים מפשע אלה עד לתום הדיון. עורכי הדין של ארגוני זכויות האדם, האחוז הבודד שבדרך כלל מוציא שם טוב לשאר 99% מעורכי הדין, לא ניסו לשחרר אותם. היה ברור שלשם אי אפשר לקחת את הדיון. העיקרון שחירותו של אדם לא תשלל, אלא אם בית משפט שנתן לו אפשרות סבירה להגן על עצמו פסק זאת, לא תקף בישראל; ספק אם מדינה שהיתה אמונה על מעצרים מנהליים, שנשענים תכופות על "מידע סודי", מיום הקמתה, מבינה אותו בכלל.
הדיון יתחדש כמה שבועות אחרי חג הפסח, זה שפעם נהוג היה לקרוא לו חג החירות.
עדכון: עורך הדין עומר שץ, מארגון “אנו פליטים”, מתקן שהוא דווקא ביקש במהלך הדיון בבג”צ את שחרור שתי מרשיו, ושמבחינתו הדיון בעתירה היה פחות עקרוני ויותר על שחרור העצורים.
ועוד דבר אחד: אתמול כתבתי על כך שהמתפ"ש, שהאינטרס שלו הוא להיראות טוב מול ארגונים בינלאומיים ולנסות להכחיש את היותה של רצועת עזה כלא פתוח גדול, נתפס כשהוא כותב שלחקלאים פלסטינים מותר להגיע עד 100 מטרים מהגדר, בעוד שדובר צה"ל – שמייצג את החמושים שיורים בחקלאים שעושים את זה, אינטרס שונה מהותית – אומר שמי שנכנס לתחום של 300 מטרים מסתכן בנפשו ושאם המתפ"ש אומר אחרת, שיקח על כך אחריות. אז היום חלה התפתחות: כפי שאפשר לראות מהתמונה למטה, המתפ"ש הסיר את הסעיף מהאתר שלו. עכשיו אין לו שום התייחסות לשאלת מרחב החיץ. אגב, בהתחשב בכך שאין שום עדכון על השינוי הזה, ושהטקסט ממשיך לעמוד שם כאילו היה בדיוק אותו הטקסט שפורסם ב-25 בפברואר, אפשר בקלות לטעון שהמתפ"ש מזייף את האתר שלו-עצמו. לגזור ולשמור, כדי שבפעם הבאה שיסבירו לכם שבמשרד הבטחון יושבים גאונים אסטרטגיים שעזרו לסן צו להכין את שיעורי הבית, תוכלו לצחוק צחוק בריא.
מצד אחד, יש לנו את תשובת מתאם פעולות הממשלה בשטחים לשאלה "עד לאיזו קרבה מותר לפלסטינים לעבוד סמוך לגדר סביב עזה?" התשובה שלו היא 100 מטרים. בצד שמאל, יש לנו את התשובה של דובר צה"ל: 300 מטרים. בעבר, התשובה היתה 500 מטרים.
מבלי להכנס לשאלה איזה נתח מהרצועה גוזלת ישראל לצרכי "בטחון" כשהיא אוסרת על התקרבות בטווח של חצי קילומטר מגדר מחנה המעצר הפתוח שהוא רצועת עזה, יש כאן שאלה מעניינת יותר: האם צה"ל עצמו יודע מה מותר ומה אסור?
חלק מהחמושים, אלה שעסוקים יותר במנהלה – כמו בשאלה המרתקת האם יהיה מותר לתושבי עזה לאכול שוקולד, או לרכוש צעצועים לילדיהם, או שלל הגבלות אחרות שזכורות לנו מתקופות אפלות (TM) – חושבים שלפלסטינים מותר להתקרב 200 מטרים נוספים לגדר. למרבה הצער, זה בדיוק הארגון שגם אחראי על הפרסומים.
הצד האחר, זה של החמושים שאשכרה מחזיקים נשק, חושב שהקרבה המותרת היא 300 מטרים בלבד, ואם אתה עובד אדמה שהולך בשריקה לחלקתו עם טוריה על הכתף ונכנס לתחום ההרג – נו, איך לא כתב את זה חנוך לוין? עובר פלאח בדרכו לחלקתו, ייחשב למחבל ערבי חקלאי. הגופה לא תועבר למכון הפתולוגי אלא תשאר במקום וכל מי שינסה לחלץ אותה יסתכן גם הוא. אף אחד כבר לא טורח לדבר היום על ירית אזהרה באוויר.
בתגובה לשאלת גישה מה משמעות הפער בין המספרים, אמרו בדובר צה"ל ש"אם המתפ"ש פרסם את המספרים הללו, שהמתפ"ש יקח אחריות עליהם." כלומר, בצה"ל יש מחלוקת על רוחב אזור החיץ, המחלוקת היא בין שתי מחלקות שלא מתקשרות מי יודע מה ביניהן, ואת המחיר משלמים פלאחים עזתים.
והם משלמים. הקשיבו טוב למהדורות הבוקר. מדי פעם תשמעו דיווח על עזתי שנורה על ידי צה"ל ליד אזור החיץ. צה"ל תמיד טוען שמדובר במחבלים. הפלסטינים טוענים לעתים תכופות שמדובר בחקלאים. נזכיר שלחמאס אין בעיה להודות בכך שחמושים שלו נהרגים בעימותים עם החמושים של הצד השני, והגיע הזמן להתחיל לתהות כמה חיי אדם – כל אחד מהם עולם ומלואו – כלו כתוצאה מהמריבה הביורוקרטית הזו. בכל פעם שאתה חושב שהמציאות של הכיבוש לא יכולה להפתיע אותך, היא בועטת לך בראש.
תגובות אחרונות