החברים של ג'ורג'

חכמת ההמונים, מה יקרה (ניחוש מלומד), למה אני מסרב לחבוש מסיכת גז, והמוסר הכפול של דו"צ: ארבע הערות בניחוח צבאי על המצב

לא 2003, יותר כמו 1991: בימים האחרונים, אומרים לנו, מוטרדים בצה"ל ומערכת הבטחון מן ההיסטוריה הפושה בציבור לקראת המלחמה הממשמשת ובאה בסוריה. כדי להוכיח לנו שהוא מחובר לרחשי לב ההמון, הודיע אתמול (ד') דובר צה"ל שהסבירות לירי סורי לעבר ישראל "נמוכה." בטוב הטעם והמודעות העצמית המפורסמת של דו"צ, הוא יצא בהצהרה הזו שבועיים לפני יום השנה הארבעים למלחמת יום הכיפורים. זה, איך לומר, לא סייע.

התומכים בתיאוריית חכמת ההמונים יכולים להצביע על כך שבזמן שמערכת הבטחון היתה שאננה לגמרי ב-1991 ושלחה מומחים להודיע לנו שלא יקרה כלום כתוצאה ממלחמת המפרץ, הציבור היה הרבה יותר חשדן וטרח אשכרה להתארגן לקראת מלחמה. ב-2003, כשהאמריקאים עמדו לפלוש לעיראק ולסלק סופית את סדאם, המערכת יצאה בשלל התראות אימה ושר הבטחון הצטלם פעם אחר פעם עם ערכת המגן שלו. הוא היה פחות או יותר היחיד שעשה את זה. עד כה, ההמון הישראלי מוכיח שהערכת המודיעין הפרטית שלו מוצלחת יותר מזו של מערכת הבטחון. זו, להגנתה, יכולה לומר שהיא צריכה להשען על אמ"ן.

אז כשאנחנו צריכים לבחור בין המומחים של מערכת הבטחון, שאומרים שלא יקרה כלום, ובין ההמון, אולי כדאי להקשיב לאחרון. כשלעצמי, נכנסתי אתמול להתערבות פומבית שאומרת שאם ההתקפה האמריקאית בסוריה תמשך יותר מיממה, סוריה תירה לעבר ישראל.

על פי עקרון דומה, אולי הגיע הזמן להפסיק את המשחק המגוחך של נסיון להסתיר היכן פגעו הרקטות. רקטות אינן ארטילריה מקובעת, הן אינן ניתנות לאיכון בקלות – אם בכלל – משום שאם הן רוצות לשרוד הן צריכות להיות בתנועה, והן הרבה יותר מדויקות. ממילא המידע המדויק יעבור תוך זמן קצר במדיה החברתית. אולי כדאי שהפעם יחסכו מאיתנו פאניקה וקונספירציות ופשוט יפרסמו את המידע כמה שיותר מהר.

מה יהיה: רע מאד, ככל הנראה. למרבה הפאדיחה, האתר הפארודי האניון מספק תמונה מדויקת יותר של חוסר יכולת הפעולה בסוריה מכפי שמספקים כל כלי התקשורת הישראלים.

אשמח להתבדות, אבל אסד לא יוכל להערכתי להבליג על התקפה אמריקאית, והדרך שלו – כמו של סדאם ב-1991 – לקושש קצת סימפטיה בעולם הערבי תהיה ירי לכאן. צריך לזכור שבתפיסת הקונספירציה הרווחת בעולם הערבי, זו שישראל עושה הכל כדי לאושש, אין הבדל מהותי בין ישראל וארה"ב; האחרונה נתפסת כמופעלת על ידי הראשונה. חיילים אמריקאים בבגדאד שמעו ב-2003 את התושבים מתייחסים לפטרול אמריקאי שעבר קודם לכן כאל ה"יהודים." מהבחינה הזו, אם ננסה לקרוא לרגע את מוחו של אסד, ירי על ישראל לא יהיה גרירה של מדינה לא מעורבת למלחמה, אלא ענישה של מי שהתחילה את כל הבלגאן נגדו מלכתחילה. העובדה שישראל הרשתה לעצמה לנצל את החולשה של אסד בשנים האחרונות כדי לתקוף את סוריה מספר פעמים כנראה לא תועיל.

כשסדאם עשה את זה ב-1991, הוא רצה לפרק את הקואליציה הערבית שהתייצבה מולו. ראש הממשלה אז היה, למרבה המזל – כנראה הנקודה היחידה בכל הכהונה שלו שבה הביטוי הזה היה במקומו – יצחק שמיר, שבעורקיו זרמו מי קרח. עם קצת עזרה מאריה דרעי, הוא הצליח לבלום את הנסיון של צה"ל לגרור אותנו גם למלחמה הזו, תכנית שכללה הנחתת כוחות במערב עיראק ופלישה לירדן (!) כדי לחבור אליהם. הגאון האנליטי שמאחורי התכנית ההיא היה, איך לא, אהוד ברק.

ראש הממשלה כיום הוא בנימין נתניהו, שלא נודע ביכולתו לעמוד בלחצים ושבעורקיו זורמת בעיקר זיעה. יש לו צבא שמזמן לא עשה משהו מעניין ושר בטחון שכבר הגדיר את החברה האזרחית כחוליה החלשה. היכולת של נתניהו למנוע פעולה צבאית, אם בכלל ירצה, אחרי כמה טילים על מרכזי האוכלוסיה של ישראל, מוגבלת. ואם ישראל תגיב, זו תהיה הזמנה להתערבות של החיזבאללה, ומכאן הדרך לפתיחת שערי הגיהנום בדמות מלחמה אזורית קצרה למדי.

בהתחשב שהפטרון של אסד, פוטין, ישמח מאד לחרוך את זקנו של הדוד סם על ידי פגיעה בווסאל שלו, יש לכל זה פוטנציאל נפיץ מאד. ואף על פי כן, אני מסרב לאסוף ערכת מגן.

לא מטרה מותרת: מדי פעם אני נזכר בגעגוע בדוד לוי, אחד הפוליטיקאים המתונים והשפויים שחיו כאן, דמות שונה משמעותית מהקריקטורות הגזעניות שציירו יריביו, בוודאי במערכת הבחירות המחרידה של 1981 (לא ניתן לתאר, הייתם צריכים לחיות אז.) מלחמת המפרץ של 1991 היתה אחד מרגעי הנפילה של לוי: הוא דחק אז בממשלה לחלק בציבור מסכות גז.

הכוונה היתה כנראה טובה, אבל המסר היה אסוני. הוא אמר בעצם שישראל נערכת לכך שאזרחיה יהיו מטרות להתקפה בנשק להשמדה המונית. אני מסרב לראות את עצמי ככזה ואני מסרב, כאמור, לשאת ערכת מגן.

המסר הישראלי צריך להיות הפוך לגמרי: האזרחים שלנו הם לא מטרה, ומי שיפעיל נשק להשמדה המונית נגדנו יגלה על בשרו שיש לנו נשק להשמדה המונית, רק הרבה, הרבה יותר יעיל. האיומים הסוריים – המובנים כשלעצמם, בהתחשב – יכלו להיות תואנה מצוינת לסיום מדיניות העמימות הגרעינית של ישראל. לנשק גרעיני, אחרי הכל, יש רק תפקיד אחד: הרתעה.

והערה לסיום על דו"צ: אתמול (ד') הותקפו חמושי צה"ל על ידי הקוזאקים של יצהר. הסיבה: הצבא העז להביא עובדים לא יהודים ךמקום, מה שלא מצא חן בעיני המקומיים. מזכירות ההתנחבלות הודיעה לצה"ל, על פי הדיווחים, שהיא לא מסכימה לעובדים פלסטינים בשטחה. בצה"ל, ייאמר לשבחם, התעלמו. פרצו מהומות. הפורעים השליכו אבנים על החיילים והשחיתו כלי רכב. בתגובה, אמרו בצה"ל בשעות הערב בשם "גורם צבאי בכיר" ש"רעולי פנים תקפו באבנים הבוקר ביצהר רכב ובו ישב קצין צה"ל, ניפצו את השמשות וניקבו את הצמיגים. רואים זאת בחומרה."

וואלה. אני זוכר במעומעם שכשבתחילת השבוע, הותקפו חמושים בקלנדיה באבנים, הם לא "ראו זאת בחומרה", אלא פתחו באש, הרגו שלושה אנשים – ביניהם עובד אונר"א שהיה בכלל בדרך לעבודה – ופצעו יותר מתריסר אחרים, ביניהם שישה פצועים קשה. מסתבר שאבנים יהודיות מסוכנות פחות מאבנים פלסטיניות. צה"ל, יש לציין, פועל כאן ברוח הדברים של דובר צה"ל, תא"ל יואב מרדכי, שאמר בשעתו לכרמלה מנשה, אחרי התקפה על מח"ט על ידי קוזאק יהוה חמוש באבנים, ש"אני מניח, כרמלה, שאת לא היית מצפה שהמח"ט היה פותח בירי לעבר יהודי שעמד ממולו, אני בטוח שלא לזה את מתכוונת."

ככה זה.

עוד דבר אחד: זוכרים את אגדת הסכין בגב של חמושי צה"ל, על כך שמשפטנים ופוליטיקאים מרושעים כובלים את ידיהם והם לא יכולים להרוג פלסטינים במידת הצורך, ושהם נאלצים לצאת לשטח עם עורך דין צמוד? אז מדובר בשקר מוחלט, וזה מוכח אמפירית.

(יוסי גורביץ)

כשהמשטרה היא כנופיה

הבוקר (ג'), בסביבות השעה 01:00, הגיעו פקחי עיריית תל אביב לבית הקפה אלבי שבדרום תל אביב, וטענו כי הוא פועל מחוץ לשעות העיסוק שלו, ודרשו לתת לו דו"ח. העובדות שהיו במקום הכחישו את הטענה, ציינו כי הן נעלו כבר את בית הקפה והיו עסוקות בנקיון ובבדיקת הקופה, וסירבו לקבל את הדו"ח. תוך שניות הגיעו למקום מה שמכונה בדרך כלל "כוחות גדולים של משטרה ומג"ב," הגישו לעסק צו סגירה ועצרו את השתיים. במקום היו כ-30 שוטרים, והם הגיעו בחמישה כלי רכב לפחות.

זה חתיכת סד"כ למשטרת תל אביב. במשמרות לילה מן המנין יש בממוצע 29 ניידות בתל אביב (אני רוצה להודות לשי אלקין על ההפניה). כלומר, קצת יותר משישית מכלל הניידות בתל אביב הופנו בלילה האחרון למניעת הסכנה האיומה שבקיומו של בית קפה אלטרנטיבי. ההטרדה נמשכה גם היום: בשעות הצהרים פשטה המשטרה, הפעם בכוחות יס"מ, על בית הקפה והיא דרשה מהנמצאים במקום להזדהות ולעזוב. הכוחות עדיין שם.

הדרישה להזדהות לא מקרית. היא זו שמסבירה לנו את הסיבה לפעלתנות המשונה הזו של משטרת תל אביב. לפני כשבועיים נתקלה הפעילה אורטל בן דיין בקבוצת שוטרים שהחלה להתנכל למשפחה פלסטינית שישבה בבית הקפה, ודרשה מהם הסברים. אחד השוטרים כינה אותה "שמאלנית מפגרת," וכשבן דיין דרשה ממנו להזדהות, דרשו ממנה השוטרים להזדהות. כשסירבה – ולשוטר אין סמכות חוקית לדרוש מאדם להזדהות אם הוא לא חשוד בביצוע עבירה – הם עצרו אותה.

המעצר השרירותי הזה גרר רעש ציבורי ניכר, חברי כנסת דרשו לחקור את המשטרה, ובן דיין שוחררה אחרי שהסכימה להזדהות בבית המשפט המחוזי. כשהשתחררה, חשפה בן דיין את שמו של השוטר שעצר אותה – מלווין בר-ששת אבודרהם – ובאותה הזדמנות, גם סטטוסים גזעניים שפרסם בפייסבוק. זה היה קצת יותר מדי כאב ראש למפכ"ל ביום אחד, ובר-ששת אבודרהם כבר לא מקבל משכורת ציבורית.

המשטרה יצאה מן התקרית כשביצה על פרצופה, כתוצאה מאומץ לב אזרחי נדיר וראוי להערכה של בן דיין, והיא לא שיפרה את מצבה כשמסרה גרסאות מטומטמות לתקשורת. המשטרה טענה, בו זמנית ומבלי להבין את הסתירה הנלעגת בדברים, שבן דיין סירבה להזדהות ושהיא "מוכרת למשטרה." וואלה. היא גם טענה שהשוטר לא אמר שבן דיין היא "שמאלנית מטומטמת," אלא אמר לחברו "פנה שמאלה." נראה שבדוברות המשטרה מעסיקים את האנשים שנכשלו בבחינות של דובר צה"ל.

אז במשטרה החליטו לנקום ולהראות ליושבי האלבי למי יש יותר גדול, או, כפי שניסח את זה ג'ון בראון היטב, לבצע פעולת תג מחיר. לשוטרים בכל העולם יש נטיה כנופייתית מוכרת – היתה תקופה, כתב דיוויד סיימון ב-Homicide, ששוטרי באלטימור התגאו בכך שהם חברים בכנופיה החזקה ביותר בעיר – ולמשטרת תל אביב אין, כמסתבר, בעיה שהתושבים ידעו את זה. הם פועלים כדי להטיל אימה על אנשים שלא ביצעו פשע. הם מרגילים אתכם לבריונות מצד לובשי מדים: היום הם דורשים ממכם להזדהות ללא סיבה, מחר הם יעכבו אתכם ללא סיבה טובה. אסור לנו לגלוש במדרון החלקלק הזה. אנחנו צריכים להזכיר למשטרה שהיא עובדת אצלנו, לא להיפך.

איתמר שאלתיאל סיכם את פרשת האלבי בתמצות קולע, כהרגלו: "זה לא רק שהמשטרה פועלת כמו מאפיה, זה שהשוטרים רוצים שתדעו שכך הם עובדים, שלא תעזו להרים ראש." אז אנחנו מרימים. הערב תהיה משמרת מחאה ב-20:00 מול האלבי, רח' הגדוד העברי 1, תל אביב. בואו, ואל תשכחו להביא מצלמות וכלי שידור אחרים. זכרו: המצלמות הן הקריפטונייט של החמושים. בגדה וגם בישראל. היו אח קטן.

עוד דבר אחד: אתמול בבוקר טען דובר צה"ל שכוחותיו בקלנדיה הותקפו על ידי לא פחות מ-1,500 פלסטינים, סד"כ שווה ערך לחטיבה מתוגברת. מה אני אגיד לכם, ממש שחזור של קרב תרמופילאי. בערב, המספר כבר ירד ל-300. איך נקרא לכוח שמעריך את הכוח המאיים עליו כגדול פי חמש (לפחות – גם הנתון של 300 עשוי להיות מוגזם) מכפי שהוא באמת? הזוי? מנותק מהמציאות? שקרן מטעמי תקשורת וכסת"ח משפטי? לא מקצועי, זה בטוח.

(יוסי גורביץ)

ציד מעל לכל

חמושי צה"ל הרגו הבוקר (ב') שלושה פלסטינים ופצעו עוד כ-15 מהם במחנה הפליטים קלנדיה; מצבם של שישה מן הפצועים מוגדר כקשה. כוח של מסתערבים נכנס לקלנדיה, הסתבך, והזעיק עזרה. החמושים טענו באמצעות דובר צה"ל שהם "חשו סכנה לחייהם."

כמה הערות. קודם לכל, לנושא "סכנת החיים": הופץ היום וידאו שבו רואים כלי רכב של צה"ל כשהם מותקפים באבנים וקרשים. זה נראה לא סימפטי, בלשון המעטה, ומנסיון אישי גם ההרגשה בתוך רכב במצב כזה היא לא משהו. אבל סכנת חיים אין שם. כלי הרכב ממוגנים בדיוק כדי לעמוד בסוג כזה של התקפות. העניין הוא, כמובן, שצה"ל כבר מזמן לא מעניש חיילים על הרג, כל זמן שהם יכולים לומר שהם "חשים" בסכנה; הצבא הרגיל את חמושיו לכך שעצם התחושה הסובייקטיבית של סכנה, גם אם הקשר בינה ובין המציאות האובייקטיבית רופף, די בה כדי להתיר הרג. כתוצאה מכך, אין לנו צבא אלא ערב רב של חמושים מבוהלים תמידית – לא ברור מה גרוע יותר, אם הם אכן פחדנים עד כדי כך או שמדובר בשקר לצרכי חקירה – שרואה גם בקשיש שמתיישב במיטתו סכנה שאין מנוס אלא מלירות בה. שיהיה להם בהצלחה במלחמה הבאה עם אויב של ממש.

שנית, המיקום. קלנדיה היא שטח פלסטיני מובהק. הפשיטה עליה – כמוה מתרחשות מדי לילה; שימו לב למבזקים על מספר מעצרי ה"מבוקשים" מדי בוקר – מעידה על כך שהקשקוש על כך שהפלסטינים שולטים על עצמם, שרוב הפלסטינים בכלל לא רואים חמושים ישראלים, ושכל מה שנשאר הוא שטחי סי שהם שטחים פתוחים הוא שקר גס. הכיבוש מעולם לא נפסק, הוא רק שינה – וכלי התקשורת בישראל הפסיקו לדווח עליו, אלא כאשר יש הרוגים. המפיץ העיקרי של הבדותה הזו הוא מנהיג האחים היהודים, נפתלי בנט, שפשוט לא הולך לו בזמן האחרון עם השקרים. למזלו, יש לצידו מכונת שקרים שפולטת כאלה על בסיס יומי, לעתים על בסיס שעה, ושמרתקת אליה את העיתונאים. (בהערת אגב, על הרבה מהשקרים וסתם השטויות של יאיר לפיד אין לי זמן וכוח להגיב כאן; מומלץ לעקוב מדי פעם אחרי עמוד הפייסבוק של הבלוג. אלא אם אתם לא בפייסבוק. לא אני אהיה מי שיפיל אתכם למלכודת הזו.)

הנקודה השלישית היא אולי החשובה מכל: עליונות אינסטינקט הציד על פני כל שיקול אחר. יש להניח שהאדם שנחטף הבוקר (כן, נחטף – מצד אחד הוא לא יזכה לתנאים של שבוי ומצד שני, הוא לא יראה עורך דין בעתיד הקרוב, והוא צפוי לעינויים) לא היה בדיוק איימאן אל זוואהירי. אילו היה מבוקש כבד, סביר הרבה יותר שהיה מחוסל מהאוויר או בירי ממארב, ולפני שלוש שנים צה"ל הודיע לנו שעקב השת"פ עם הפלסטינים כבר כמעט שלא נותרו מבוקשים. סביר להניח שבשב"כ ובצה"ל מודעים לכך שזו רק שאלה של זמן עד שפעולת מעצר כזו תסתבך. לפני כשנה וחצי, כזכור, הסתבכה משימת אימון של מסתערבים וזה נגמר בהרג של פלסטיני.

להרג כמו שאירע הבוקר יש פוטנציאל להדליק את הגדה כולה, ובצדק. כמו כן, הוא מסוגל לפגוע בשיתוף הפעולה עם הרשות הפלסטינית, שיתוף הפעולה שהוא הגורם המרכזי – הוא ולא גדר, הוא ולא שב"כ – בכך שאין פיגועים בשנים האחרונות. יש גבול לכמות הפעמים שבה קצינים פלסטינים מסוגלים לספוג פשיטות של צה"ל בשטח פלסטיני, ודאי כאלה שנגמרות בהרוגים אזרחיים. יש גבול לכמות הפעמים שבהם אתה יכול להסתכל לעצמך במראה לפני שאין לך ברירה אלא להודות בכך שאתה משתף פעולה עם האויב – לשם מטרה טובה, כמובן, המטרה של הקמת מדינתך העצמאית; אלא שזו איננה מתקרבת ולו כמלוא הנימה, ואתה נשאר עם התהיה האם שיתוף הפעולה עם האויב לא היה רק בעייתי מוסרית אלא גם שגוי טקטית.

שיקול כזה היה מצמצמם משמעותית את הפעולות של צה"ל והשב"כ בשטחי איי. אבל, כפי שמעידים מעצרי הלילה הבלתי פוסקים, זה לא מה שקורה. הסיבה לכך היא העובדה שהשב"כ – וראשיו הודו בכך – מפעיל שיקול טקטי צר. המטרה שלו, ולחלוטין אפשר להבין אותו ואת רכזיו, היא למנוע פיגועים או אפילו חשש לפיגועים. אם יש לו חשוד, הוא ירצה לעצור אותו. מותר לחשוד שהמח"טים של צה"ל, בוגרי האינתיפאדה השניה, אנשים שכל מהותם היא ציד מבוקשים ומי שאטסטרגיה מבחינתם היא קורס שהם דילגו עליו בפו"מ כי לא היה זמן, לא בדיוק מהווים בלם לתפיסה הזו.

אבל השיקול הטקטי חותר תחת השיקול האסטרטגי. ומסתבר שכמו במהלך האינתיפאדה השניה, אין מי שרואה את התמונה הרחבה יותר. אז הצית החיסול של ראאד כרמי גל של פיגועים אחרי שכמעט וכבר הושג שקט. אף אחד לא צריך להתפלא אם זה גם מה שיקרה עכשיו. צה"ל הרג 14 פלסטינים מאז תחילת השנה, ועוד היד נטויה.

אבו מאזן לא רוצה במאבק המזוין. הבעיה שדרגי השטח מסוגלים לצאת להתקפות גם בלי הנחיות מלמעלה – כפי שקרה לפני 13 שנים – ואז, שוב, יהיה לנו חודש אוקטובר שבו יירה צה"ל מיליון כדורים, אנחנו נשמע על כך שנתיים-שלוש לאחר מעשה, והגלגל יחזור על עצמו.

המתנחלים ונתניהו יחככו ידיים, צה"ל יהיה מרוצה מהיכולת הטקטית שלו, השב"כ ירוץ לסתום את הסכר שפתאום התמלא חורים, ואנחנו נאסוף את הגופות מבתי הקפה והאוטובוסים. התקרית שאחריה תתפוצץ הגדה – אולי היום, אולי בעוד שבוע, אולי בעוד חודשיים – תהיה קטנה ולא חשובה, אבל היא תהיה רק המרעום שיפעיל את המטען. לא הרצח של פראנץ פרדיננד הוביל למלחמת העולם הראשונה; הוא היה רק המצת לחומרי התבערה שכבר נאספו.

ככה זה, במדינה שהממשלה היא בה בסך הכל הזרוע המדינית של הצבא.

עוד דבר אחד: במהלך האינתיפאדה השניה, נהוג היה לומר אצלנו שערפאת אומר דבר אחד באנגלית ודבר שונה מאד בערבית. משעשע, על כן, לצפות במנהיג האחים היהודים בנט נוקט באותה השיטה עצמה: אומר דבר אחד בעברית לקהל שלו ודבר אחר באנגלית ליהודי ארה"ב. איש ההייטק הידוע כנראה עוד לא עלה על זה שדי קל להשוות היום בין הודעה לעיתונות באנגלית ובעברית.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

התענוג שבשמחה לאיד

משטר אסד רצח בשבוע שעבר כאלף איש באמצעות כלי נשק כימיים, ככל הנראה לא בפעם הראשונה. בתגובה, ממשלת ישראל – זו שחרטה על דגלה את "לעולם לא עוד" ופעמיים בשנה מאשימה את העולם שהוא לא טרח להפציץ את אושוויץ – נמנעה מלהפציץ את הבסיסים שלו, נרתעה מלהשמיד את קני הארטילריה שלו, לא העלתה על דעתה לחסל את שאריות חיל האוויר שלו, ובאופן כללי לא נתנה לחיל האוויר שלה לצאת מההאנגרים, זאת למרות שספק אם יש חיל אוויר אחר שמיומן כל כך בפעולה במרחב האווירי הסורי, וודאי אין חיל אוויר שסמוך לזירה כל כך. אסד רוצח את בני עמו בגז, וישראל שותקת.

רגע, יזדעקו עכשיו הישראלים שצקצקו בלשונם בהנאה על כך שממשל אובמה טרם פלש לסוריה, מה אתה עושה? אתה לא יודע כמה זה מסוכן? לא ראית שרון בן ישי כבר התחיל להפיץ את תרחישי האימה של מה שיקרה לנו אם ארה"ב תפעל? יש לך מושג במה אנחנו יכולים להסתבך? כן, יש לי. וזה בדיוק מה שמרתיע את אובמה. האיש שעסוק בשנים האחרונות בחילוצם של הכוחות האמריקאים משתי המלחמות שקודמו הצית בקלות דעת נפשעת בשתי מדינות מוסלמיות לא רוצה לראות את ארה"ב נגררת למלחמה נוספת במדינה מוסלמית (כלומר, כל זמן שאף אחד לא מדבר על מה שהוא עושה בתימן, שם הוא מנהל מלחמה שקופה כמעט – היא מנוהלת בעיקרה על ידי תקיפות מל"טים – ומלוכלכת מאד.)

אוקיי, אני שומע אתכם. ואני לא באמת תומך בתקיפה ישראלית בסוריה, בשום צורה. הבה נסייע לסורים בדרך אחרת: נפתח את הגבול ונקבל פליטים. בשעתו התגאתה ישראל שהיא שולחת צוותי חילוץ לכל מקום שיש בו אסון הומניטרי, מטורקיה ועד האיטי. יש אסון הומניטרי בגבול הצפוני שלנו. בואו נאפשר לפליטים להכנס ונעניק להם סיוע.

וכאן – מול הצעה קונקרטית וסבירה – אתה רואה את היהודים הישראלים נעמדים על הרגלים האחוריות. פליטים? לא יעלה על הדעת. הם ירצו את מקומות העבודה שלנו. הם יצאו עם נשותינו. יש לנו מספיק ערבים גם ככה. זו מדינה יהודית. שהאחים הערבים שלהם יעזרו להם. מה זה ענייננו? ערבים הורגים ערבים, איך אנחנו קשורים?

ופוף, נגיעה אחת ובועת הצביעות מתפוגגת. היא חגגה השבוע בכל רחבי התקשורת היהודית-ישראלית. בן דרור ימיני יצא בטקסט הזוי מהרגיל, ובו האשים את המערב דווקא באחריות למצב בסוריה. הסיבה? במערב יש גורמים שמוחים נגד מדיניות ישראל, אבל (כך חושב ימיני) לא תוקפים את סוריה. לימיני יש בעיה: עלתה הצעה לדיון במועצת הבטחון, ורוסיה וסין הן אלה שהפילו אותה. העובדות לא משנות לו. המערב אשם, כי הוא תמך בדו"ח גולדסטון. ימיני מקדם מזה זמן את התיאוריה הפרוטו-פאשיסטית על שקיעת המערב, תמיד בשל עלייתו של האיסלם, כמעט תמיד תוך סילוף העובדות. למה רוסיה וסין לא מפריעות לו? למה המערב אשם? כי קצת קשה להטיח חרון אף צדקני ברוסיה וסין. מהן אף אחד לא מצפה לכלום. אז הכה במערב והצל את הציונות, או על כל פנים שכנע את העדר המוסת שקורא אותך שכולם נגדנו ובכל מקרה הם צבועים אז מותר לנו לגזול אדמות ולהרוג פלסטינים, או על כל פנים זה לא כל כך נורא, ותראו – סוריה.

עוד אדם שנחשב להוגה דעות של הימין הישראלי, יועז הנדל, כתב טקסט אומלל. "סוריה היא מדינת אויב," כותב הנדל, "אין שם צד שהוא טוב לישראל. שניהם גרועים. אסור לנו להתערב צבאית אבל כמדינה יהודית אנחנו חייבים להקים קול מוסרי. זה המשא ההיסטורי שלנו על הגב. אנחנו חייבים למחות, להפגין נגד אזלת היד המקוממת של העולם המערבי, לשלוח גדודי מסבירנים לעולם שיזעקו בקול גדול. זה נכון כדי שנוכל להסתכל על עצמנו בעוד שנים במראה."

מה אומר הנדל? שאנחנו נפעל צבאית? לא יעלה על הדעת! אבל אנחנו חייבים לשלוח יחידות hasbara מובחרות כדי שיסבירו לשאר העולם למה כשהוא לא פועל צבאית, הוא מבצע עוול מוסרי. עוד כמה עשרות שנים, נוכל להסתכל במראה ולומר לעצמנו שהיינו מוסריים נורא. לא עשינו כלום בעוד עשרות אלפי ילדים נשחטים, אבל לפחות נזפנו בגויים על כך שהם לא עשו כלום. הנדל, כמובן, לא אומר מילה על סיוע הומניטרי ופתיחת הגבול לפליטים. הוא יודע מה צפוי לו אם יעשה את זה. ככה נראה המוסר של הוגה דעות ציוני היום: לא לעשות כלום מול טבח אבל לנזוף בגאון באחרים על כך שהם לא עושים דבר. מה יש לומר, אור לגויים.

הנדל וימיני הם עוד היהודים ההגונים, מהדור הישן יותר. מי שרוצה לראות כיצד נראה הדור הצעיר – דור שלם דורש מבול – של העם הנבחר, מתבקש להסתכל כאן. זהירות: תמונות קשות, שעשויות לזעזע את מה שנשאר מהאמון שלכם במין האנושי. לא בכל יום רואים אנשים שצוהלים למראה טבח של ילדים – בשמם המלא, כן? – ומבקשים עוד. שר החינוך לשעבר סער יכול להיות מרוצה ממעשי ידיו.

אז, אם לסכם: רוב מוחלט של היהודים בישראל מתנגד לסיוע הומניטרי לפליטים מסוריה, ודאי להענקת מקלט זמני להם, על אחת כמה וכמה לפעולה צבאית בסוריה; עם זאת, הוא נהנה מאד מלנופף אצבע מדושנת עונג אל מול פני העולם, ולנהום שהוא "לא עושה כלום"; חלק ממנו סבורים שהצדקנות הזו היא פעולה מוסרית; וחלק אחר מתענג על מותם של ילדים. פני הפוליטיאה היהודית, אוגוסט 2013.

(יוסי גורביץ)

כשהיודו-נאצים והניאו-נאצים מגרדים זה את גבו של זה

ארגון ימין ישראלי, "צעד ימינה" – הוא מגדיר את עצמו כארגון שמטרתו היא "עיסוק בפעולות הסברה וקירוב בין הציבור הישראלי והימין המסורתי" – פרסם בימים האחרונים הודעת תמיכה נלהבת במפלגת החירות האוסטרית ובמועמדה, היינץ כריסטיאן שטראכה. ההודעה כוללת צילום של שטראכה כשהוא מצטלם, מחויך, עם חמושי צה"ל. אתם עשויים לזכור את מפלגת החירות האוסטרית כמפלגתו של יורג היידר. בשנת 2000, כשהיידר נכנס לממשלת אוסטריה, ישראל החזירה את השגריר להתייעצויות, הכריזה על היידר כאישיות בלתי רצויה, אמרה שממשלת אוסטריה מכילה "אלמנטים ניאו נאציים," והגדירה את כניסתה לממשלה כ"יום שחור לדמוקרטיה האוסטרית ויום עצוב למשפחת האומות החופשיות." גם האיחוד האירופי קיבל בחוסר הבנה את כניסתה של מפלגת החירות לממשלת אוסטריה, והטיל שורה של סנקציות על אוסטריה, שבסופו של דבר אילצו את היידר להתפטר, אך האיחוד הודיע כי לא יסיר את הסנקציות עד שהמפלגה תוצא מהקואליציה.

מפלגת החירות, כמובן, איננה מפלגה ניאו-נאצית באופן רשמי; החוק האוסטרי (והגרמני) אוסר על מפלגות כאלה להתמודד בבחירות. היא התחליף הרך והחוקי למפלגה ניאו-נאצית. שטראכה עצמו נתפס בעבר בהצבעה במועל יד (הוא טען שהוא בסך הכל הזמין בירה), ומאוחר יותר נכח בקהל שבו היו מספר תומכי מפלגה גלוחי ראש שהשמיעו קריאות "הייל היטלר" (הוא טען שאלו היו פרובוקטורים שהוזמנו על ידי עיתונאים.) שום דבר מרשיע, בינתיים – אבל למה דמות בעייתית בלשון המעטה הופכת למושא הערצה בחלקים של הימין הישראלי?

תמיכה בתנועות פרוטו-נאציות או עם הקשרים ניאו-נאציים לא מוגבלות ל"צעד ימינה," שהיא על פי כל הסימנים תנועה קיקיונית, אם היא בכלל קיימת מחוץ לפייסבוק. הימין היהודי מפלרטט עם הימין הקיצוני האירופי כבר די הרבה זמן. כפי שכבר ראינו, הימין הישראלי הביע תמיכה ב-English Defense League, אף שמנהיגת הפלג היהודי שלו התפטרה משום שהארגון הכיל אלמנטים ניאו נאציים. והמהלך הזה לא מוגבל לסתם ארגוני ימין: שר החוץ ליברמן הביע בעבר שאיפה ליותר שיתוף פעולה עם מפלגות הימין האירופאיות, וסגן השר איוב קרא אף נפגש עם שטראכה עצמו, מה שקומם עליו את יהודי אוסטריה. אבל מה הם מבינים. שגריר ישראל באו"ם, אשף ה-hasbara רון פרושאור, נפגש עם מנהיגת הימין הקיצוני בצרפת, מארין לה פן – יש לציין שלה פן עצמה מתונה משמעותית מליברמן, למשל, והיא כבר אמרה שאם היתה אומרת חלק מהדברים שהימין היהודי מרשה לעצמו, היא היתה בכלא – ואחר כך טען שזו היתה אי הבנה. כנראה שהוא לא הבין עם מי הוא מצטלם, או שהוא חושב ששאר העולם מטומטם.

מה קורה כאן? איך הפכה מפלגת החירות האוסטרית בתוך עשור ומשהו ממוחרמת רשמית על ידי ישראל למושא ערגה של חלקים מהימין היהודי, שמנסה לספק לה לגיטימציה? חלק מזה, כמובן, הוא הרצון למצוא בעלי ברית. הניאו נאצים האירופאים זקוקים ללגיטימציה; היכולת שלהם לומר ברצינות שחלק מחבריהם הטובים ביותר הם יהודים מספקת כזו. בתמורה, הם מביעים תמיכה בעמדותיו של הימין היודו-נאצי בישראל. זה, מצידו, יכול לטעון בפני שאר הציבור הישראלי – או ליתר דיוק היהודי – שמה שהוא עושה זוכה ללגיטימציה באירופה.

שימו לב לרטוריקה של "צעד ימינה": המדובר במאבק שיקבע "אם אירופה תיפול לידי מהגרים בלתי חוקיים אשר מנסים לפרק את התרבות היהודית נוצרית ביבשת לטובת אידיאולוגיה דתית אסלאמית או שזו תשמר את ערכי הליברליזם והמוסר המערביים." כי אין שימור טוב יותר של ערכי הליברליות והמוסר המערביים מאשר במפלגות החזית של הניאו-נאצים. "צעד ימינה" בלעה את הרטוריקה של הימין האוסטרי ולא נודע כי בא אל קרבה.

לימין היהודי, לפחות לחלקו, יש בעיה. הוא נורא רוצה להיות נאצי, אבל אסור לו. אחרי הכל, הוא מחזיק בעמדות נאציות: הוא משוכנע שיש גזע עליון ("עם נבחר"), שיש לו זכויות עליונות על פני אחרים, שהם כלל אינם בני אדם ושאין כל מקום להתחשב בזכויותיהם, שכן אין להם כאלה כלל והם אף אינם בגדר של בני אדם. ניתן לראות זאת בקלות, למשל, בשמחה הזולגת מעמודי הימין ברשת על מותם של פלסטינים, סורים, או עובדים זרים. חשוב לציין שלחלק מהימין היהודי אין כל בעיה: הפלג הדתי תמיד היה פרוטו-נאצי בחלקו הגדול. לכותבי "תורת המלך" לא היתה שום בעיה לאמץ עמדות נאציות, ולאחים היהודים לא היתה שום בעיה עם קרבה עם אנשי "תורת המלך."

אבל לימין היהודי החילוני זה קשה יותר. אחרי הכל, הוא גדל על התפיסה שמה שהנאצים עשו היה "לא בסדר," והוא למד בבית הספר שהדרך לאושוויץ נסללה בחוקי נירנברג. ספק אם זה נכון – ספק גדול אם ההנהגה הנאצית החליטה על השמדה לפני אוגוסט-ספטמבר 1941 – אבל זה מה שלימדו אותו. והוא יודע שהוא מתקרב מאד לעמדות הנאציות הקלאסיות. והוא זקוק ללגיטימציה כדי לדלג על העכבות שלו.

ואת הלגיטימיציה הזו הוא מקבל מהימין הכמעט ניאו-נאצי האירופאי. אתם בסדר, אומר שטראכה לאנשי הימין היהודי, אתם ואני באותה הסירה. יש לנו אויב משותף וערכים משותפים. אתם לא באמת יודו-נאצים כמו שאני לא באמת ניאו-נאצי. תראו, אנחנו כבר לא שונאים אתכם. יש לנו אויב חדש – כזה שאותו גם אתם יכולים לשנוא בלי להרגיש אשמים עם זה, כזה שאפשר לרדוף בלי להרגיש את סבא שלך מביט עליך בבעתה. אנחנו שונאים מוסלמים וגם אתם; אנחנו חושבים, כמוכם, שעובדים זרים מביאים את קץ הציוויליזיזציה המערבית, והפעם אנחנו ניתן לכם להעמיד פנים שאתם חלק ממנה. ואפילו החלק הליברלי והמוסרי שלה! הנה, אנחנו משחררים אתכם מהטאבו שלכם. היש ידידים טובים מאיתנו?

מעניין, בהקשר זה, להביט על מה שחושב הימין היודו-נאצי על זכויות העובדים. בפוסט של "צעד ימינה," הם כותבים שהמאבק הוא לא רק נגד האיסלם ונגד יהודים שונאי עצמם (כאלה שמסרבים לפתוח סניף של מקדונלדז בהתנחלויות), אלא גם כנגד "האיגודים השמנים אשר הינם תלויים כגופה שמנה על רגלי הכלכלה האירופית." האיגודים, אומרים לנו, הם כלי שבולם את הכלכלה. תראו את גוגל ואפל – שם אין איגודי עובדים, תראו איזו יזמות.

מאיפה להתחיל? אפל לא יזמה דבר מימיה. היא לא המציאה שום דבר חדש. לכל היותר היא לקחה המצאות קיימות – רובן, אגב, פותחו בכספי ציבור – וארזה אותן מחדש עם עיצוב משוכלל. גוגל היא אכן חברה חדשנית במיוחד ואכן אין בה איגוד עובדים. אבל עובדי גוגל זקוקים לאיגוד פחות משאר העובדים משום שהם פועלים בשוק שבו יש מחסור בעובדים (בארה"ב, על כל פנים.) הם מקבלים משכורות יוצאות דופן והטבות חריגות משום שהם יכולים לקחת את עצמם למקום עבודה אחר בקלות. הימין – לא רק הישראלי – מקפיד להביא דוגמאות משוק ההייטק, בדיוק משום שהוא לא מהווה דוגמא לכלום. רוב מוחלט של העובדים פועל בשוק שבו ניתן להחליף אותם בקלות יחסית, וכדי שלא יתדרדרו לעוני הם זקוקים לאיגוד כאוויר לנשימה. ואגב, אולי גם עובדי ההייטק זקוקים לאיגוד: גוגל, אפל, אינטל וערימה של חברות נוספות קשרו בחשאי נגד העובדים שלהן ונכנסו להסכם חשאי שקבע שהחברות לא ידוגו זו את עובדיה של זו, ובכך דיכאו את יכולת המיקוח של עובדיהן. עובד שהיה מחבל במקום העבודה שלו היה הולך לכלא; בוס שקושר מאחורי גבו של העובד שלו כדי שזה לא ימצא מקום עבודה טוב יותר יקבל, במקרה הקיצוני, קנס. מנפלאות השוק החופשי.

אבל, אם לחזור לנושא, כאשר הימין היודו-נאצי מוחה כנגד זכויות עובדים ומנסה לשבור אותן, הוא פוסע במסלול שבו פסעה גם גרמניה הנאצית. זו אילצה את העובדים שלה, מהמאוגדים ביותר בעולם בשעתו, להצטרף לאיגוד ממשלתי שפשוט מכר את הזכויות שלהם למעבידים. הרבה מזה היה תחת האצטלה של בטחון לאומי והצורך לנהל משק בזמן מלחמה, איכשהו, הבוסים הגדולים יצאו מהמלחמה עם הרבה יותר כסף מאשר העובדים שלהם, שאיבדו את הזכויות שלהם במהירות. לגמרי לא במקרה, גרמניה של היום היא אחת המדינות עם האיגודים המקצועיים החזקים ביותר.

ככה זה: האצטלה של דיבור נמלץ על עם אדונים תמיד מסתירה את העובדה שגם במשטר שבו "אם עבד, אם הלך, נוצרת בן מלך", יש מעמדות, יש מי שמרוויח יותר – הרבה יותר – ופשוט אסור לדבר על זה. הרצון לעוצמה של הימין היודו-נאצי לא יוביל אפילו לחברה שבה כל היהודים יהיו אדונים שווים: שימו לב למה שכותבים אורי אליצור ובמיוחד משה פייגלין: הקפיטליזם שלהם חזירי במיוחד. האידיאולוגיה של "עם האדונים," בסופו של דבר, משרתת תמיד את האדונים ולא את העם. צבת בצבת עשויה: מי שמפתה את ההמונים להביא לשלילת זכויותיהם של אחרים, ישלול במהלך הבא גם את זכויותיהם שלהם.

אם ההיסטוריה חוזרת על עצמה, כתב מישהו, הרי זה משום שלא הקשיבו לה בפעם הקודמת. רצוי שנכרה אוזן. משהו ישן מתחיל כאן.

עדכון: באדיבות הקורא אמיר וקסמן, נחשפתי לקישור הזה, ממנו עולה שכמה פעילים בכירים במפלגת החירות הביעו את דעותיהם האמיתיות במה שאמורה היתה להיות קבוצת פייסבוק סגורה. אין כאן הפתעות, רק אישוש למה שידע כל מי שעיניו בראשו.

(יוסי גורביץ)

לאוהליך, ישראל!

שר האוצר של מדינת ישראל, יאיר לפיד, הכריז שלשום (ב') בעמוד הפייסבוק שלו בעליצות על קיצוץ קצבאות הילדים וכתב שם, בין השאר, ש"כשאדם מביא ילדים לעולם, הוא זה שאחראי עליהם. לא המדינה אמורה לפרנס אותם, גם לא הורים אחרים." לפיד, כהרגלו, קשקש. הוא אמר שבמשפחות שבהם שני ההורים עובדים, העוני ירד אל פחות מחמישה אחוזים; בפועל, בעשור האחרון – מאז שבנימין נתניהו שימש כשר אוצר והגביר את ההילוך במלחמת המעמדות – שיעורן של המשפחות העניות שבהן שני ההורים עובדים יותר והוכפל, והוא עלה משני אחוזים ל-4.6%. הביטוח הלאומי מעריך שהגזירות של לפיד ידרדרו עוד עשרות אלפי ילדים אל מתחת לקו העוני. גם כך, שיעור הילדים העניים בישראל עומד על כ-33%; בעקבות גזירות לפיד, השיעור יעלה לכ-37%.

לפיד מסווה את המהלך הזה כחלק מהמלחמה שלו בחרדים. בפועל, הפגיעה של המהלך תהיה רחבה הרבה, הרבה יותר: החרדים מהווים כעשרה עד 12% מהאוכלוסיה, תלוי את מי שואלים ואיך סופרים. כ-83% מכלל המשפחות שייפגעו מגזירות לפיד מגדלות רק שלושה ילדים ומטה. בניגוד לשקרים של לפיד, קצבאות מונעות עוני, ובאבוה. ועוד לא דיברנו על כך שבעקבות הקדנציה באוצר של אויב העניים האחר, נתניהו, הקצבאות בישראל הן מהנמוכות ביותר ב-OECD: רק אלו של צ'כיה, סלובקיה ופולין נמוכות יותר.

אבל אני לא רוצה לדבר על המספרים. גם השמחה לאיד של לפיד, על כך שהוא מצליח, מעשה מוגאבה, להוריד את ילדיהם העניים של אויביו הפוליטיים לעוד קצת תת תזונה מבלי לוודא שלהוריהם יהיו בכלל מקומות עבודה לתפוס, מחליאה ככל שתהיה, איננה הנושא. הנושא הוא נתון אחר.

מרכז המידע והמחקר של הכנסת דיווח לפני כשבוע שכ-14 אלף חיילי צה"ל נידונו לתקופת מאסר בשנה האחרונה, כ-70% מהם בשל עריקות. כשזוכרים ש(על פי פרסומים זרים) מספר חיילי הסדיר בצה"ל עומד על מעט יותר מ-100,000 איש, הנתון הזה הוא לא פחות ממדהים: אחד מכל עשרה חיילי צה"ל ערק או נפקד בשנה האחרונה. לשם השוואה, יחידה צבאית שספגה 10% אבידות נחשבת ליחידה שספגה אבידות כבדות, ויחידה שסופגת 20% אבידות נחשבת ללא ראויה לקרב.

רוב מקרי העריקות בצה"ל, על פי החיילים, נובעים מעוני. גם הקצונה מודה בכך שרוב גדול של העריקים מגיעים מרקע סוציו-אקונומי נמוך. שיעור העריקות בקרב חיילים יוצאי אתיופיה, אחת הקבוצות הסוציו-אקונומיות הנמוכות בישראל, עומד על שיעור מזעזע של כ-50%. רבים מהם נכנסו לכלא משום שהם ניסו לפרנס את המשפחות שלהם. צריך לזכור שני דברים: קודם כל, שחיילי צה"ל מקבלים תשר מחפיר (אי אפשר לקרוא לו "שכר" מבלי לצחוק), בזמן שהם משמשים עובדי כפיה של המדינה, בעלות – מבחינתם – של מאות אלפי שקלים; ושנית, שהנתונים האלה מתייחסים רק לחיילים שנכלאו בשל עריקות. מי שמכיר את הצורה שבה צה"ל פועל מבין שהשיעור האמיתי גבוה יותר, אולי גבוה הרבה יותר, משום שבמקרים רבים הסיפורים האלה נסגרים בתוך היחידה.

ושני הדברים קשורים. ישראל העניקה בשעתו קצבאות ילדים גבוהות יחסית לא בגלל החרדים, אלא משום שהיא תמיד היתה אחוזת אימה מפני ה"מאזן הדמוגרפי" ומשום שהיסטורית, היא נזקקה לבשר תותחים. בן גוריון אפילו חילק מענקים לאמהות שילדו עשרה ילדים עבור הרמטכ"ל – קשה לדעת עד כמה הוא היה מודע לכך שמענקים דומים מאד חולקו בגרמניה הנאצית לאמהות מצטיינות שהולידו חיילים קטנים עבור הפיהרר.

מטבע הדברים, מאחר ויש קשר מובהק בין ילודה גבוהה ובין עוני, עידוד הילודה פגע בעיקר בשכבות המוחלשות ממילא. הן קיבלו קצבה נמוכה יחסית עבור רתימת הרחם המשפחתית לעגלה הציונית. הילדים שנולדו למשפחות מרובות ילדים נולדו לעתים קרובות לחיי עוני. מדיניות שפויה יותר היתה פועלת אחרת: היא היתה מקצצת חדות את הקצבאות אחרי הילד השלישי. עוני נקשר לדת, והאתוס הדתי היהודי מדבר על הבאת ארבעה ילדים לפחות לעולם, רצוי שני בנים ושתי בנות, כדי להכפיל את הדור הקיים. הילדים האלה אמורים להיות חיילים. הם גם אמורים להיות, על פי התפיסה של לפיד, עניים. אחרי הכל, "כשאדם מביא ילדים לעולם, הוא זה שאחראי עליהם. לא המדינה אמורה לפרנס אותם, גם לא הורים אחרים."

וואלה. זו היתה יכולה, בספק, להיות תפיסה סמי-לגיטימית במדינה מערבית שאין בה גיוס חובה, שאיננה משיתה חובת שירות כפוי שהיא מצד אחד הפיכת המשרת למטרה מותרת לפגיעה מצד חיילי אויב ומצד שני שווה ערך של מס עצום על אדם צעיר שבקושי נכנס לשוק העבודה. לזה יש להוסיף את שלילת החירות של אנשים, שאינם מסוגלים – בניגוד לכל כללי השוק החופשי – לפעול בחופשיות במשך שלוש שנים, שנמצאים תמידית בסכנת כליאה בשל גחמותיו של מש"ק זה או אחר, וכמובן נמנע מהם לפתח את עצמם במשך שלוש השנים הללו. לדעתי זו לא היתה תפיסה לגיטימית; אנחנו חברה, לא אסופה של אטומים, לא להק צרכנים, לא יחידות יצור.

אבל מה שאי אפשר לעשות הוא לנסות להחזיק את החבל הזה משתי קצותיו. גם לקצץ את השירותים החברתיים עד לבשר החי (ההוצאה של ישראל עליהם, על פי נתוני דה מארקר שהובאו בתחילת הפוסט, היא הקטנה בקרב מדינות ה-OECD), גם לדרוש ילודה גבוהה לצרכי צבא (ראו היללות הקבועות מכיוון צה"ל על קטינת שנתון המתגייסים), גם לקצץ את קצבאות הילדים, גם לתת לחיילים תשר במקום שכר וגם להכניס אותם לכלא כשהם מנסים לאפשר להוריהם לשרוד במדינת לפיד-נתניהו – זה לא. עד כאן.

לפיד רוצה חיילים? שישלח את הבנים שלו לצבא. איך זה עבד לבן של נתניהו, כבר ראינו. מישהו צריך להגן על מדינת הטייקונים? שיהיו אלה הטייקונים ויורשים. מי שאין לו חלק בעוגת ההכנסות הלאומית, אין לו על מה להגן. שיתייצב בנו של לפיד, יעטה שכפ"צ, וילך להגן על איזה מאחז בלתי חוקי. שיתייצבו בני 18 המשפחות להגן על מה שהפך לנחלתם.

אשר לשאר האזרחים? לאהליך, ישראל! מה לכם חלק ביאיר, לא נחלה בבן טומי. כן, המדינה יכולה לכפות עליכם גיוס. שקרו לו. העמידו פני חולים ומשוגעים. הציפו את המערכת. ואם יגייסו אתכם בכוח למרות זאת, אל תסתפקו בהליכה שקטה לכלא בעוד הוריכם מנסים לדחות את הנושים. חבלו בנוגשי העבדים שכופים עליכם שירות ללא תמורה. אתם תמצאו את הדרך.

איך אמר האויב הגדול של החברה הישראלית? "יתנו, יקבלו. לא יתנו, לא יקבלו." להתחמקות כזו משירות יש היסטוריה מפוארת, החל מהפרישה ל"הר הקדוש" של הפלבאים הרומאים עד שהאוליגרכיה נאלצה לחלוק איתם את המדינה. עד שמי שהפר את החוזה החברתי בישראל יבין שהפרה כזו לא יכולה, אסור לה, להשאר חד צדדית. עד שישראל תעבור חזרה מידי המאיון העליון שלה לידי אזרחיה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

בן דרור ימיני לומד לאהוב את המגף על הפרצוף

לפני כחודש וחצי, כתב בן דרור ימיני, בעוונותינו פרשן פוליטי מוביל, את הדברים הבאים על ההפיכה במצרים: "אפשר לקרוא לזה הרבה דברים. דמוקרטיה לא הייתה שם. כשהמונים יוצאים לכיכרות, וגורמים להדחת נשיא נבחר, זו לא דמוקרטיה. כשהצבא, פעם נוספת, מגיע לארמון הנשיאות כדי להדיח את הנשיא, זו לא דמוקרטיה. כשנשיא נבחר של מדינה נלקח למעצר בית, זו לא דמוקרטיה […] עם כל הכבוד לקהל הכיכרות, זה הקהל העירוני. זה לא הקהל שמייצג את מצרים. כמובן שמדובר בציבור עם הרבה מאוד כוח, הרי קריינים ופרשנים הצטרפו למהפכת הכיכרות וקראו לסילוקו של מורסי. האם זה מה שהעם המצרי רוצה? פעם אחת כבר התברר שזו הייתה אשליה." מותר לתהות מדוע הציבור העירוני מייצג פחות את מצרים מאשר הציבור הכפרי, ולתהות האם ימיני נופל כאן למלכודת הרומנטית הקלאסית שאומרת שהעיר היא מושחתת ותלושה בעוד שהכפר הוא אותנטי וישר, אבל בתחילת יולי הוא דייק.

היום חוזר ימיני להשתוללות הרגילה שלו. עכשיו הטבח שמבצע המשטר באחים המוסלמים הוא משהו אחר לגמרי, הוא קו ההגנה האחרון על המערב. "המשטר הזמני של מצרים הוא רעה גדולה, אבל הוא האלטרנטיבה היחידה לרעה הרבה יותר גדולה. כך שאניני הטעם יכולים לעקם את האף ללא הפסקה. הבעיה היא שהאנינות הזאת תגרום להנצחת השליטה של האסלאם הרדיקלי במדינה הערבית החשובה ביותר. במקום איראן אחת נקבל שתיים. במקום חמאס ששולט על 1.3 מיליון איש, נקבל חמאס ששולט על למעלה מ-80 מיליון , מצויד באחד הצבאות החזקים ביותר במזרח התיכון. זה לא יהיה ניצחון לדמוקרטיה. זה יהיה ניצחון לאידאולוגיה רצחנית, גזענית ודכאנית. […] לעולם החופשי הייתה הזדמנות להתייצב באופן חד-משמעי לצד המחנה החילוני. לא משום שהוא הטוב ביותר, אלא משום שהוא הטוב ביותר שיש. אובמה, מנהיג העולם החופשי, ומדינות אירופה מתעקשים להחמיץ אותה."

ככה מצדיקים כל דיקטטורה. הרי תמיד יכולה להיות אלטרנטיבה גרועה יותר. אז בואו נתמוך באנשים שחיסלו את הדמוקרטיה, כלאו את הנשיא הנבחר ואמורים לשחרר בשעות הקרובות את הדיקטטור הקודם מכלאו. בואו נתמוך בחזרתה לשלטון של הכת הצבאית ששלטה במצרים מאז 1952 ביד חזקה ובטרור גדול.

וזה הרי בטוח יעבוד. אחרי הכל, גל הדיכוי הגדול של נאצר הוא שהוליד את הרדיקליזציה של האחים המוסלמים בשנות החמישים והשישים ואת האידיאולוגיה של הג'יהאד האיסלמי, אידיאולוגיה שהמשטר הנאצריסטי הקפיד לספק לה את מנת הקדושים המעונים שהיא נזקקה לה. אחר כך בא הכשלון הגדול של הנאצריזם, מלחמת ששת הימים, והציג את הלאומנות הצבאית הערבית במלוא נביבותה הנלעגת. ומהכשלון ההוא, עלה כפניקס מן האפר האיסלם הרדיקלי. המדינה המערבית-לכאורה – הסתכלו על המדים של הקצינים המצרים; הסתכלו על הטנקים האמריקאים שלהם – נכשלה; הנסיון להתמערב, שבוצע בהיסוס ובאופן חלקי מזה כ-150 שנה, קרס סופית; אם אנחנו רוצים לחזור אל ימי הגדולה שלנו, אנחנו צריכים לאמץ את ערכי האיסלם המסורתיים. ועזבו את זה שאנחנו דומים למוסלמים המקוריים בערך כמו שהחרדים דומים לפרושים של בית שני.

וראה זה פלא: ימיני מזכיר לנו שבדיוק כזה כשלון עומד בפנינו. מצרים, הוא אומר, נמצאת על סף קריסה: "מצרים היא מדינה חולה. הכסף לקניית חיטה, המזון הבסיסי והעיקרי, הולך להסתיים. מורסי עיכב את היבוא בתקווה, או פנטזיה, שיצליח להסתדר עם אספקה עצמית. התוצאה היא התקרבות מדאיגה לקו האדום. במדינה שרבע מתושביה חיים על פחות מ-1.64 דולר ליום, הקריסה היא רק עניין של זמן." וכשהרעבים ימותו בהמוניהם ברחובות, כי הרי ידוע שמה שמעניין את כת הקצינים המנותקת של מצרים הוא הפלאח או הפרולטר מהנקרופוליס של קהיר, אין ספק שהם יאמצו את הפתרון הפחות גרוע שמציע להם ימיני – אותו פתרון עצמו ששלט במצרים כבר 60 שנים בהצלחה מסחררת כל כך.

וכשהכל ייגמר, ויאספו את מאות אלפי המתים של הרעב של א סיסי – אתה תפסת את השלטון, זה הרעב שלך – האחים המוסלמים יחזרו, חזקים יותר. והפעם, אם יהיו בהם פלגים מתונים שיפצירו ברעבים הזועמים לנסות את הפתרון הדמוקרטי, הם יזכו בבוז מוצדק: כבר ניסינו את זה. כבר הלכנו לבחירות וניצחנו בקלפי, ואז האליטות והצבא בגדו בנו, מייצגיו האמיתיים של העם המצרי, והפעילו את הנשק שאמור היה להגן על העם נגדו. איך אפשר יהיה לשכנע את האחים ללכת שוב אל הקלפי, לנסות שוב את דרך האי-אלימות, כשהצבא טובח בהם והליברלים של מצרים עומדים לצידו או זזים הצידה?

ככה זה. אין קיצורים בדרך לדמוקרטיה. הפיכה צבאית היא אף פעם לא הפתרון. האדם שתומך בחופש יתייצב תמיד נגד זה שנוהג בטנק. כל התפיסה של "הם לא מבינים/לא בשלים/לא מסוגלים/התרבות שלהם לא ערוכה" לדמוקרטיה היא תמיד תפיסה של אליטה מדכאת, בדרך כלל חונטה צבאית. האחים המוסלמים ניצחו בבחירות; מן הראוי היה לתת להם להתמודד עם משבריה של מצרים בלי לעצור את הנשיא שלהם ובלי לטבוח בהם ברחובות.

אם הם היו מצליחים, אז כל הכבוד. הם הצליחו, הם ניצחו, הם הרוויחו ביושר את בחירתם מחדש. אם הם היו נכשלים, אז היו בועטים אותם בקלפי. או שהם היו עושים מעשה יאיר לפיד, מוליכים שולל את הבוחרים שלהם ונבחרים שוב. זה עדיין היה דמוקרטי. כנראה שמה שהיה קורה היה סוג של פשרה: ברית בין האחים המוסלמים ובין הכוחות שלהם הם היו נזקקים כדי לשרוד את המשבר. ככה זה אמור היה לעבוד.

אגב, הפנטזיה המזועזעת של ימיני על "במקום איראן אחת נקבל שתיים. במקום חמאס ששולט על 1.3 מיליון איש, נקבל חמאס ששולט על למעלה מ-80 מיליון , מצויד באחד הצבאות החזקים ביותר במזרח התיכון"? האחים המוסלמים היו בשלטון במשך שנה. הם לא הגבירו את הדיכוי הדתי במצרים באופן ניכר – היא לא היתה חברה ליברלית גם קודם לכן – ואיך לומר, הם לא בדיוק שלטו על "אחד הצבאות החזקים ביותר במזרח התיכון."

הליברלים והחילונים של מצרים, כל אלה מהם שלא התייצבו נגד ההפיכה, עומדים בצד הלא נכון של ההיסטוריה. הם ביצעו את הבגידה הקלאסית: הקריבו את חירותה של האומה כדי לשמור על מעמדם. החשש מעלייתם של המעמדות הנמוכים מילא אותם בכזו אימה, עד שהם עשו את מה שניבא אורוול שיעשה ליברל טוב אחרי מגע אמיתי עם השכבות הנמוכות: ירוץ ישר לזרועותיו של הפאשיזם.

אין, כמובן, בכל זה לתמוך באחים המוסלמים, במטרותיהם, בטבח הנתעב שהם מבצעים בימים האחרונים בנוצרים שבמצרים; רק להצביע על כך שזכויות אדם וחופש אינם מוענקים רק לדומים לנו או לאלה הנושאים חן בעינינו, אלא לבני האדם כולם.

אז תבוא הפיכה, כי היא חייבת לבוא. כי למשטר הצבאי במצרים, למרות התמיכה של בן דרור ימיני והממסד הישראלי במשטר א סיסי ("ישראל מתכננת קמפיין שיבהיר למערב שהיציבות במצרים דחופה יותר מדאגה לזכויות אדם" – טוב, בזה יש למערכת ה-Hasbara נסיון רב שנים בישראל עצמה) אין לגיטימציה. רוב העם מתנגד לו, והשכבה הדקיקה שתומכת בו היא בדיוק השכבה שלא תלחם עבורו עד המוות. האיסלמיסטים דווקא ילחמו. בעיה נוספת של המשטר הצבאי הוא ההרכב שלו: הקצינים והחיילים בצבא מצרים באים ממעמדות שונים לגמרי, וזו רק שאלה של זמן עד שהחיילים יקלטו שיש הרבה יותר מהם מאשר קצינים. ושלקצינים אין סמכות מוסרית, רק מקל. ושלחיילים יש יותר מקלות. ובבוא הרעב, הם ייזכרו שהצבא הוא לא מגן האומה, כמעט לעולם איננו מגן האומה; כמעט תמיד הוא שותה את דמה. הם ייזכרו בכך שהצבא המצרי הוא קודם כל מועדון חברים סגור, קודם כל מפעל שמוכר את כל טוב מצרים לשאר העולם, ומכניס את ההכנסות לא לכיסו של העם אלא למספר כיסים מצומצם מאד. ואם הם לא יזכרו בכוחות עצמם, יהיה מי שיזכיר להם.

ואז יגיע ליל סכינים ארוכות של ממש, ובהתאם גם משטר איסלמיסטי מטורף מהרגיל – כמו שהוא צפוי להיות, אחרי שהתגבר במלחמת אזרחים על אנשים שבצדק נתפסים כבוגדים. וכן, המשטר הזה יזכור את העובדה שבעת צרה, ישראל חברה למשטר הבוגדים ופעלה למענו במדינות זרות, כשהיא מנסה להקנות לו את הלגיטימציה נוסח עדיף השטן שאתה מכיר. השגריר הישראלי יגורש, הסכם השלום ייקבר, וימיני והממסד הישראלי יתכווצו לתנוחה החביבה עליהם, העוברית, וייללו על הברברים שמעבר למדבר, שלא הסכימו לקבל על צווארם את מגפו של משטר קצינים – משטר שהם כבר למדו להכיר היטב. אבל מה זה משנה, הרי הם ערבים. וכידוע, שלא כיהודים ושאר בני אדם מפותחים, אין להם עיניים; אין להם ידיים, איברים, מידות, חושים, חיבות, רגשות; הם אינם ניזונים מאותו המזון, אינם נפגעים מאותם כלי הנשק; אם דוקרים אותם, לא ידממו; אם מדגדגים אותם, לא יצחקו; וכאשר עושים להם עוול, לא ינקמו.

כבר היינו בסרט הזה. קראו לו ההפיכה של 1953 באיראן – לגמרי במקרה, ה-CIA שחרר היום (ב') את התיקים של ההפיכה – ובה הודח מועמד פופולרי, מוסאדק, בהפיכה צבאית של מועמד פרו-מערבי לכאורה. זה לקח זמן, אבל התוצאה היתה המהפכה האיסלמית של 1979. כשישראל רותמת את צווארה לכרכרה של החונטה של א סיסי, היא מציבה את עצמה כאויבת העם המצרי. בסיבוב הקודם, ראש אמ"ן העריך שמשטר מובארק יציב שלושה ימים לפני שקרס; ההיסטוריה של אמ"ן מלמדת שלא נקבל הערכה טובה יותר שלושה ימים לפני שמשטר א סיסי יפול אל פח האשפה של ההיסטוריה. כך, בן דרור ימיני, יוצרים את איראן 2.

ההמונים המצרים עוינים לישראל, על כך אין ויכוח; הממסד הישראלי, ושופריו בתקשורת, פועלים להפוך אותם לאויביה. בזה, לשם שינוי, הם כנראה צפויים להצליח.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

הפרוטוקולים של ציון, גרסה 3,648

או: למה ממשלת ישראל מתעקשת לשחק לידי האנטישמים?

אחת מתיאוריות הקונספירציה היותר מצליחות בהיסטוריה היא זו של הפרוטוקולים של זקני ציון. המדובר בזיוף שבוצע להזמנת השירות החשאי של הצאר, האוחרנה, ושהתבסס על ספר שכתב באמצעה המאה ה-19 ברנש בשם אז'ן סי (Eugene Sue), שתיאר בכלל קונספירציה של הישועים נגד העולם החופשי. הספר של סי עבר אחר כך עיבוד על ידי עיתונאי מוריס ז'ולי (Joly), שהשתמש בו כדי לתקוף את נפוליאון השלישי. הספר של סי היה להיט קצר ימים בקרב שונאי הישועים (שנאה שבניגוד לכל דבר אחר, הישועים הרוויחו ביושר); הספר של ז'ולי הצליח לעניין בעיקר את המשטרה החשאית של נפוליאון השלישי, והוא ישב בעטיו בכלא. ה"פרוטוקולים" בגרסת האוכרנה, מצד שני, הם אחד מרבי המכר של כל הזמנים. הם עדיין יוצאים במהדורות חדשות, בעיקר בעולם הערבי ובאסיה (שם, כך נטען, הספר נקרא לא ככלי פרנואידי-אנטישמי אלא כמדריך לסודות ההצלחה היהודית.)

הפרוטוקולים היו זיוף כל כך מוצלח, שהטיימס הלונדוני – בשעתו, כשופר הממסד הבריטי, כנראה העיתון החשוב בעולם – תהה אם יש בהם משהו במאמר ידוע לשמצה ב-1920, שבו קישר אותם למהפכה הבולשביקית, שרבים ממנהיגיה נולדו יהודים. שנה אחר כך, היהודי האנגלי האנטי ציוני לוסיאן וולף (שכבר הוזכר בבלוג הזה) פרסם בטיימס את הראיות הראשונות לכך שמדובר בזיוף, ובסוף 1921 הטיימס כבר פרסם ראיות חד משמעיות לכך שמדובר בזיוף. כמובן, העובדה שזיוף מוכח כזיוף לא שוללת את הכוח שלו; ראו את הדוגמא של התנ"ך. מי שרצה להאמין בתיאוריית הקונספירציה – או, במילים אחרות, מי שרצה למצוא אחרים אפלים ונסתרים שאשמים בחוסר ההצלחה שלו – מיהר, כמובן, להצביע על עצם חשיפת הקונספירציה כחלק בסיסי שלה.

מנהיגי הציונות, בהיותה דמות ראי של האנטישמיות, דווקא ראו בפרוטוקולים לא פעם כלי מועיל: הם ניצלו את החשש הבריטי העמום מפני קנוניה יהודית עולמית (עם שלוחות בברה"מ המהפכנית) כדי לרמוז שהם-הם נציגיהם של "זקני ציון" ושהם נושאים ונותנים עם הבריטים כשווים אל שווים, בהיותם נציגיה של מעצמת סתרים. לימים, אחרי מלחמת העולם השניה והקמת ישראל, ינסה נחום גולדמן – ראש הארגון הריק מתוכן, הקונגרס היהודי העולמי, שלא ייצג איש פרט לגולדמן – לרכב גם הוא על הגל הזה ולקושש ממנו קצת פרסטיז'ה.

זה לא באמת נגמר. הגרסה המודרנית של הפרוטוקולים טוענת שישראל שולטת בעולם באמצעות שליטתה בארה"ב. הניאו-נאצים בארה"ב מדברים על ZOG, Zionist Occupied Government, כתיאור למצב שבו הקונגרס שרוע פרקדן בפני הלובי הישראלי שם. כבר דנתי באופן שבו ההתנהלות הישראלית בארה"ב, במיוחד ההתנהלות של ממשלת נתניהו, גורמת לביטוי הזה להשמע לגיטימי.

הבוקר קיבלנו עוד דוגמא. מקורות בארה"ב מדווחים שישראל הודיעה למשטר סיסי במצרים, שעסוק בטבח באזרחים מצריים שמתנגדים להפיכה הצבאית שהוא ביצע, שאין לו ממה לדאוג: למרות הקולות שנשמעים בארה"ב, היא לא תפסיק את הסיוע הצבאי למשטר סיסי.

על פי החוק האמריקאי, אסור לממשל לספק סיוע צבאי למדינה שבוצעה בה הפיכה צבאית, ואף אחד לא יכול לטעון מבלי להקרע מצחוק שמה שקרה במצרים – הדחתו של נשיא נבחר ומעצרו על ידי כוחות הצבא; האשמה שלו בקשר מופרך עם חמאס; והרג סיטוני של תומכיו המפגינים ברחובות – לא היה הפיכה צבאית. לארה"ב יש כמובן בעיה פה: אין לה מנופי לחץ על הצבא, ומאחר והסיוע הצבאי למצרים הוא חלק מהסכמי קמפ דיוויד, אפשר לסמוך על תומכי ישראל בארה"ב שייעמדו על הרגליים האחוריות כדי למנוע את הפסקת הסיוע הזה, שישמיט סיבה חשובה מבחינת הצבא המצרי לקיום הסכם השלום.

מה קרה פה? פשוט מאד. ישראל אמרה למשטר סיסי, בשחצנות אופיינית, שאין לו מה לחשוש מהליברלים בארה"ב שדורשים את הפסקת הסיוע הצבאי למבצעי ההפיכה, כי לארה"ב אין מדיניות חוץ עצמאית במזרח התיכון; המדיניות שלה שם מוכתבת על ידי ישראל. איפא"ק התייצבה נגד הצעה להפסקת הסיוע והסנאט דחה אותה ברוב גדול. למה בעצם איפא"ק מנהלת דיונים על סיוע למצרים? כי הוא מקרין על ישראל. תומכי תיאוריית הקשר של ZOG לא יכלו לכתוב זאת טוב יותר. פלא שהאחים המוסלמים במצרים טוענים שהמצב שם הוא תוצאה של קשר של ישראל וארה"ב?

הרושם המתקבל, כשעוקבים אחרי התגובות בישראל ובמיוחד בממשלתה על האביב הערבי, הוא שישראל איננה יכולה להתקיים אלא אם כל שכנותיה יהיו תחת שלטון צבאי. ישראל קיבלה באנחת רווחה את הפלת משטרו של מורסי, היא מקוננת על היעלמותו האיטית מהמפה של משטר אסד (תוך שהוא כמובן משמש אותה לצקצוק לשון שבע רצון, נוסח "תראו את הברברים האלה"), והיא אחוזת אימה ממה שיקרה אם וכאשר המשטר ההאשמי בירדן יקרוס. לא די לה בדיכויים של הפלסטינים; היא צריכה לדכא את הערבים כולם. אם אלה אכן התנאים לקיומה, ספק אם יש איזושהי אפשרות להצדיק אותו מבחינה מוסרית.

אז למה מתעקשת ישראל לשחק את המשחק המטומטם הזה? למה היא נופלת לבור הזה פעם אחר פעם? למה היא מתעקשת לתדלק את התחושות האנטישמיות? חלק אחד הוא שחצנות. הגנרלים והפוליטיקאים שלנו אוהבים להרגיש שיש להם הרבה יותר כוח משיש להם בפועל. זו בעיה רווחת ולא ייחודית לישראל. גם על טיפשות אין לפוליטיקאים שלנו מונופול, למרות שלפעמים קשה לזכור את זה כשרואים את יאיר לפיד.

אבל חלק אחר, אפל יותר, הוא התפיסה שככל שיהיה רע ליהודים, כך יהיה טוב יותר למפעל הציוני. זה זקוק לאנטישמיות כאוויר לנשימה. היא ממלאת שתי פונקציות: הראשונה היא hasbara שמאפשרת לשכנע ישראלים להשאר במה שהופכת יותר ויותר להיות מדינת קסרקטין שבמקביל לכך שהיא מנהלת מלחמה בלתי פוסקת ומפעילה גיוס חובה, מפרקת את מדינת הרווחה שלה והופכת 99% מתושביה לעניים יותר. במקביל, היא גורמת ליהודים הישראלים לא להסתכל החוצה ולראות צורות רעננות ופתוחות יותר של יהדות. הפונקציה השניה היא הגברת מספר היהודים שמהגרים לישראל ומחזקים בכך את המאזן הדמוגרפי הרופף לקראת הפיכתה של ישראל רשמית למדינה דו לאומית (בפועל, היא כבר כזו.) ח"כ ציפי חוטובלי דיברה, כחלק מתכניתה להקמת מדינה דו לאומית, על יבוא של מיליוני יהודים. איך היא תעשה את זה? המדינה היהודית, כרגע, היא לא בדיוק אטרקציה. צריך שיהיה רע יותר. רוב יהודי העולם, אחרי הכל, לא היו מוכנים מעולם להפוך את עצמם לחלק מהמדינה היהודית. אז נצטרך לשכנע אותם בניגוד לרצונם.

איך אמרה הבדיחה הישנה? אלפיים שנה חיכו היהודים למדינה, ודווקא לי זה היה חייב לקרות.

עוד דבר אחד: זוכרים את הפעלת הטייזר לצרכי עינויים כנגד מתנחל מיצהר, שתועדה בווידאו? אז מפכ"ל המשטרה הורה היום (א') על השעיית השימוש בטייזר עד לבדיקת הנושא. מצלמות, כמסתבר, הן הקריפטונייט לא רק של חמושי צה"ל, אלא גם של קלגסי המשטרה. כמעט לכל אחד מכם יש מצלמה בכיס; למדו להשתמש בה, ואל תפחדו כלל.

(יוסי גורביץ)

הסוס הטרויאני של האחים היהודים

המרירות של הח"כים החרדים, עם בעיטתם מהקואליציה, נובעת בין השאר מכך שהם ידעו לאורך השנים שהכסף הגדול לא הלך אליהם – כפי שדימה לחשוב, או שיטה בתומכיו, האיש שדימה אותם לכלבים רטובים – אלא למגזר של האחים היהודים, חובשי הכיפות הסרוגות. ההבדל היה בשיטה: לחרדים לא היה אכפת במיוחד ממה שחושב עליהם שאר הציבור. הם ראו בו ממילא ציבור עוין, ועל כן לא היה אכפת להם במיוחד להשתין מהמקפצה. מבחינת חברי הכנסת שלהם, פרסום שלילי בציבור החילוני היה אפילו סוג של בונוס: הם יכלו לנופף בו מול הרבנים שמינו אותם, כסוג של הוכחה לכך שהם עושים עבודה טובה. כרגיל במצבים כאלה, מה שהועיל לח"כים החרדים דפק את הציבור שלהם והקל על בניית הדימוי שלו כאויב האומה: גם לא משרתים בצבא, גם מעיזים לדרוש תקציבים. ולא משנה שהתקציבים האלה לא היו גדולים במיוחד.

המתנחלים ושאר אנשי הכיפות הסרוגות למדו בשלב מוקדם מאד שלא כדאי לעצבן את הרוב. אין בזה דיווידנדים. הם הקפידו על עריכת ערימה של דילים מסריחים – לעולם לא נדע כמה כסף באמת נקבר בגדה המערבית – אבל הם תמיד עשו זאת בשקט, בלי הצהרות, הרחק מאור הזרקורים.

וכמו שבראש מעייניה של ש"ס עומדת מערכת החינוך שלה, שבראיה צינית – שהח"כים שלה שותפים לה, יש להניח, לפחות חלק מהזמן – מבטיחה מאגר עתידי של מצביעים, כך גם למפז"ל לדורותיה היתה את מערכת החינוך הנפרדת שלה, שגם אותה צריך היה לטפח כי גם היא היתה (בין השאר) מערכת אידיאולוגית מאד שמבטיחה, או על כל פנים מנסה להבטיח, מאגר של מצביעי עתיד.

אם אפשר לעשות השוואה גסה בין האחים היהודים לסניף הפלסטיני של האחים המוסלמים, החמאס, אז 1987 והאינתיפאדה הראשונה היו קו שבר בשני המקרים. אם עד סוף 1987 הדעווה, פעילות הצדקה והתשתית החינוכית, עמדו בראש מעייניה של חמאס, הרי שאם תחילת האינתיפאדה הדגש עבר לפעילות הזרוע הצבאית, שהלכה והתחזקה עד שביצעה בפועל הפיכה נגד ההנהגה האזרחית של הארגון – זו היתה המשמעות של חטיפת גלעד שליט. החל מ-1988, עם ההבנה שאי אפשר יהיה עוד להמשיך במדיניות ההתנחלות השקטה כאשר רוב הציבור היהודי מוכן לשלם במחיר ההתנחלויות תמורת שקט, הלכה המפד"ל והקצינה. ממשלת רבין של 1992 היתה הממשלה הראשונה בהיסטוריה של ישראל שהמפד"ל לא היתה חלק ממנה – ואז החלו להשמע הקריאות הפנימיות שעבור ההתנחלויות, מקריבה התנועה גם את מפעל החינוך שלה, שהצריך שליטה במשרד החינוך, שהמפד"ל התרגלה לקבל.

ועם זאת, אף שמערכת החינוך של האחים היהודים עברה למבער האחורי לעומת המאבק בתחום ההתנחלויות (וכאן המקום להזכיר שמערכת החינוך הזו מספקת חלק ניכר מהמפגינים של המגזר, שמוסעים בהמוניהם מן הישיבות אל ההפגנה ובחזרה), הרי שהאחים המשיכו לשמור גם עליה. מהבחינה הזו, מינויו של חבר האחים שי פירון לשר חינוך בהחלט משרת את מטרותיהם, והוא אחת הסיבות לכך שהברית בין "יש עתיד" והאחים היהודים חזקה כל כך: לאחים יש סוס טרויאני במשרד החינוך.

השבוע קיבלנו לכך שתי דוגמאות. הבולטת שבהן היא זו שפורסמה הבוקר: כמחצית מהתיכונים שהמורים שלהם יקבלו בונוס על "חינוך לערכים" הם ממערכת החינוך הממלכתית דתית. מרכיב מרכזי מבונוס ה"ערכים" נובע ממספר יוצאי התיכון שמתגייסים לצה"ל ו/או לשירות הלאומי. כמובן, המתגייסים חובשי הכיפות הסרוגות הם בחלקם הניכר משתמטים ברשות שמשרתים פחות ממחצית השירות של האזרח החילוני, אבל את הבונוס בתי הספר מקבלים בכל מקרה. זו שיטה מצוינת להעדפה תקציבית תקנית לכאורה של בתי הספר הדתיים על בתי הספר החילוניים – ועל אחת כמה וכמה, כשמדובר בבתי הספר של ערביי ישראל. הכללת ה"שירות הלאומי" צריכה להרגיז במיוחד, משום שמדובר בלאטיפונדיה שנמצאת בשליטה מובהקת של חובשי הכיפות ושמיועדת בעיקרה לצעירות דתיות: כשצעירים ערבים ניסו להתקבל למסגרת הזו, הם נדחו לא פעם בתירוץ של "אין תקציב."

האחריות של פירון למהלך הזה חלקית, כי במקור מדובר בתרגיל של גדעון סער, ומותר לחשוד שפירון – שכנראה למד את השטיק מהבוס שלו – גוזר כאן קופון על מהלך של מישהו אחר. ההחלטה השניה, מצד שני, מגיעה לגמרי מכיוון פירון.

משרד החינוך התייצב השבוע רשמית לצד הדרת הנשים, והודיע שהוא יממן הפרדה במוסדות הממלכתיים דתיים בין ילדים וילדות החל מכיתה ד'. עד כה, הפרדה כזו היתה רווחת למדי – אם כי היא התגברה מאד בשנים האחרונות – אבל מומנה לעתים קרובות מכיסם של ההורים. עכשיו המימון שמיועד להבהיר לנשים שהן ערווה מהלכת שמהווה סכנה לכל גבר יגיע ישירות מקופת משרד החינוך. זה משהו שסער, כשר חינוך חילוני, לא העז וכנראה לא היה מעז לעשות. הדרך המשותפת שלו ושל האחים היהודים נפסקת בהדרת נשים יהודיות.

חשוב לציין שפירון הרג כאן שתי ציפורים באבן אחת: הוא לא רק העניק גושפנקא רשמית לתמיכה של המגזר שלו בהדרת נשים, הוא גם הצליח באמצעות המהלך הזה להקטין את מספר התלמידים בכל כיתה – ובעצם, העביר מימון להקטנת מספר התלמידים בכיתה בבתי הספר של האחים היהודים. המשמעות היא שאם עד כה היה מיעוט של בתי ספר ממלכתיים דתיים שהתנגדו להפרדה כזו, עכשיו הם ימצאו את עצמם בעמדת נחיתות נוספת מול בתי הספר שכבר ביצעו הפרדה: הם לא צריכים עוד לבקש מימון מההורים או מהמועצה המקומית, הם יוכלו לקבל אותו ישירות ממשרד החינוך – ובמאבק הפנימי בין הורים שתומכים בהפרדה ובין המתנגדים יקבלו הראשונים רוח גבית משר החינוך.

אז יש לנו שר חינוך מ"יש עתיד," שמקדם את הדרת הנשים ואת החינוך של בני המגזר שלו על חשבון החינוך של כל השאר. או, בקיצור, שמשמש כסוס טרויאני של האחים היהודים. מצביעי "יש עתיד" שגילו שהם הכניסו מפד"לניק מהזן הישן למשרד החינוך (כן, הוא נאבק במערכת החינוך של ש"ס – זו, כזכור, לקחה את התלמידים שלה ממערכת החינוך של המפד"ל), שיש לו עניין בהדרת נשים, יוכלו להאשים רק את עצמם: פרצופו האמיתי של פירון נחשף בנובמבר 2012, שלושה חודשים לפני הבחירות. מי שלא ידע, העדיף לא לדעת.

אבל זה נכון, כמובן, ל"יש עתיד" כולה, בדגש על מנהיגה.

עוד דבר אחד: חמושי יס"מ הסתערו על בית ביצהר והשתמשו בטייזר כנגד אדם לעיני ילדיו, במצב שאין עוררין שבו הם לא היו בשום סכנה. אחר כך הם איימו לענות אותו באמצעות הטייזר גם כשכבר היה בידיהם, ויש יסוד לסברה שהם גם עשו זאת. הסרטון – זהירות, תמונות קשותכאן. זמן קצר לאחר מכן, ועל זה התקשורת הישראלית כבר לא דיווחה, יצאו מתנחלי יצהר לפוגרום "תג מחיר" הקבוע, כשהם מתפרעים בצומת יצהר ומנסים לתקוף את הכפר ידוע הסבל בורין. חמושי צה"ל הגיעו למקום וכהרגלם, ירו גז מדמיע על הקורבנות. ישנם דיווחים שלא אוששו על ירי חי כנגד הפלסטינים.

(יוסי גורביץ)

נגיף ושמו גזענות

(תודה לגלינה ווקס.)

מגפת הפוליו חוזרת לישראל, ונלווים לה צלילים צורמים במיוחד. הבהרה: הפוסט הזה לא יעסוק בוויכוח הדמה סביב שאלת החיסון. אין לי כוח לעובדי אלילים ומתנגדים למדע שממשיכים להתבסס על מחקר שהוכח כמזויף. הנושא הוא אחר, והוא שאלת יחסה של ישראל היהודית לאחרים החיים בקרבה.

הנגיף הגיע, על פי ההערכות, ממצרים. שרת הבריאות, עוד הברקה מוצלחת של יאיר לפיד, מיהרה להודיע ש"חדר לטריטוריה שלנו אויב," והרטוריקה של חלק ניכר מכלי התקשורת בהתאם. כלי התקשורת המרכזיים מסרבים לתת פתחון פה לטענה חסרת הבסיס שמקור המחלה הוא בפליטים ("מסתננים," בז'ארגון התקשורתי הישראלי, שבלע את העמדות של משרד ראש הממשלה), אבל מי שעוקב אחרי הטוקבקים ואחרי אתרי ההסתה הקבועים, כולל זה של תושבי דרום תל אביב, ימצא אותה פושה מתחת לפני השטח.

לטענה הזו אין בסיס, ומכמה סיבות. ראשית, כבר כמעט שאין הגעה של פליטים לישראל. השיטה של בניית מחנות ריכוז כנראה מוכיחה את עצמה. ראש הממשלה התהדר לאחרונה בכך שהשיעור ירד לאפס פליטים מדי חודש, אבל ככל הנראה הוא מפריז כהרגלו ומגיעים שלושה-ארבעה מהם; אלה נלקחים מיד למחנות הריכוז. ניתן היה לצפות, אם כן, שאם הם נושאי המחלה, היא תופיע במחנות. אבל לא, היא מופיעה בעיקר בערים ערביות או מעורבות – רמלה, לוד, קלנסואה, ג'לגוליה, כפר ברא והיוצאת מן הכלל היא אשדוד – וגם בקרב בדואים בנגב.

האם האשמה היא בילידים המפגרים, כפי שרומזים חלק מכלי התקשורת? לא ממש. מצב מערכת הבריאות במגזר הערבי מחפיר, שיעור תמותת התינוקות שם גבוה משמעותית מזה שבישראל היהודית, והבעיה היא בספקית שירותי הבריאות, המדינה הציונית.

מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו, אמר בצדקנות ש"קשה לי עם שיעור החיסון הנמוך ברהט." וואלה. אם ככה, אולי רצוי היה שהוא ידאג לכך שיהיה שם צוות רפואי שיכול לספק חיסונים: ברהט אין אחיות ובפזורה הבדואית גם אין ניידות. הורים בדואים שרוצים לחסן את ילדיהם צריכים לעבור הרבה יותר מכשולים מאשר הורים יהודים.

זו לא טעות, זו מדיניות: בסוף שנת 2009, הודיע משרד הבריאות שהוא סוגר שלוש תחנות טיפת חלב בישובים הבדואים. התירוץ שלו היה שיש מחסור באחיות במחוז. כלבתא, במטותא. אם היה נרשם מחסור באחיות בישוב יהודי, קשה להאמין שמשרד הבריאות היה מושך כך בכתפיו. הוא היה מעניק לאחיות תמריצים גבוהים לטפל בחולים בישוב ההוא. אגב, הורים לילדים בדואים התלוננו על כך שהם לא יכולים לחסן את ילדיהם כבר אז.

בשנת 2010, לקח ארגון עדאלה את משרד הבריאות לבג"צ בטענה לאפליה. וראה זה פלא: כשזה הגיע לבית המשפט, הסכים משרד הבריאות לפתוח מחדש שתיים מתוך שלוש התחנות שסגר – לאחר שהודה שהוא גיבש תכנית לתמרוץ אחיות אבל, באופן משונה, לא מצא לנכון ליישם אותה. כשהסכים משרד הבריאות, בלחץ בית המשפט, לפתוח שתיים משלוש התחנות, הוא טרח להדגיש שהן תפעלנה במתכונת חלקית בלבד. ככה זה כשאתה לא יהודי במדינת כל יהודיה: החיים שלך ושל ילדיך שווים פחות.

יש רק בעיה אחת. בניגוד לפקידי משרד הבריאות ולגזענים הקטנים מהתגובות, נגיף הפוליו לא מבחין בין דם לדם. הוא משתק והורג בלי הבחנה. באירוניה מרה, ההזנחה המכוונת של משרד הבריאות חוזרת אליו כבומרנג, וכעת היא מסכנת את חייהם של בני העם הנבחר.

במדינה נורמלית יותר, אפשר היה לצפות שהממשלה ופקידיה ילמדו את הלקח: שהזנחת מגזר אחד בשל מוצאו תפגע בסופו של דבר בכולם.

אבל אנחנו חיים בישראל, אז לא הייתי בונה על זה יותר מדי.

(יוסי גורביץ)