המרירות של הח"כים החרדים, עם בעיטתם מהקואליציה, נובעת בין השאר מכך שהם ידעו לאורך השנים שהכסף הגדול לא הלך אליהם – כפי שדימה לחשוב, או שיטה בתומכיו, האיש שדימה אותם לכלבים רטובים – אלא למגזר של האחים היהודים, חובשי הכיפות הסרוגות. ההבדל היה בשיטה: לחרדים לא היה אכפת במיוחד ממה שחושב עליהם שאר הציבור. הם ראו בו ממילא ציבור עוין, ועל כן לא היה אכפת להם במיוחד להשתין מהמקפצה. מבחינת חברי הכנסת שלהם, פרסום שלילי בציבור החילוני היה אפילו סוג של בונוס: הם יכלו לנופף בו מול הרבנים שמינו אותם, כסוג של הוכחה לכך שהם עושים עבודה טובה. כרגיל במצבים כאלה, מה שהועיל לח"כים החרדים דפק את הציבור שלהם והקל על בניית הדימוי שלו כאויב האומה: גם לא משרתים בצבא, גם מעיזים לדרוש תקציבים. ולא משנה שהתקציבים האלה לא היו גדולים במיוחד.

המתנחלים ושאר אנשי הכיפות הסרוגות למדו בשלב מוקדם מאד שלא כדאי לעצבן את הרוב. אין בזה דיווידנדים. הם הקפידו על עריכת ערימה של דילים מסריחים – לעולם לא נדע כמה כסף באמת נקבר בגדה המערבית – אבל הם תמיד עשו זאת בשקט, בלי הצהרות, הרחק מאור הזרקורים.

וכמו שבראש מעייניה של ש"ס עומדת מערכת החינוך שלה, שבראיה צינית – שהח"כים שלה שותפים לה, יש להניח, לפחות חלק מהזמן – מבטיחה מאגר עתידי של מצביעים, כך גם למפז"ל לדורותיה היתה את מערכת החינוך הנפרדת שלה, שגם אותה צריך היה לטפח כי גם היא היתה (בין השאר) מערכת אידיאולוגית מאד שמבטיחה, או על כל פנים מנסה להבטיח, מאגר של מצביעי עתיד.

אם אפשר לעשות השוואה גסה בין האחים היהודים לסניף הפלסטיני של האחים המוסלמים, החמאס, אז 1987 והאינתיפאדה הראשונה היו קו שבר בשני המקרים. אם עד סוף 1987 הדעווה, פעילות הצדקה והתשתית החינוכית, עמדו בראש מעייניה של חמאס, הרי שאם תחילת האינתיפאדה הדגש עבר לפעילות הזרוע הצבאית, שהלכה והתחזקה עד שביצעה בפועל הפיכה נגד ההנהגה האזרחית של הארגון – זו היתה המשמעות של חטיפת גלעד שליט. החל מ-1988, עם ההבנה שאי אפשר יהיה עוד להמשיך במדיניות ההתנחלות השקטה כאשר רוב הציבור היהודי מוכן לשלם במחיר ההתנחלויות תמורת שקט, הלכה המפד"ל והקצינה. ממשלת רבין של 1992 היתה הממשלה הראשונה בהיסטוריה של ישראל שהמפד"ל לא היתה חלק ממנה – ואז החלו להשמע הקריאות הפנימיות שעבור ההתנחלויות, מקריבה התנועה גם את מפעל החינוך שלה, שהצריך שליטה במשרד החינוך, שהמפד"ל התרגלה לקבל.

ועם זאת, אף שמערכת החינוך של האחים היהודים עברה למבער האחורי לעומת המאבק בתחום ההתנחלויות (וכאן המקום להזכיר שמערכת החינוך הזו מספקת חלק ניכר מהמפגינים של המגזר, שמוסעים בהמוניהם מן הישיבות אל ההפגנה ובחזרה), הרי שהאחים המשיכו לשמור גם עליה. מהבחינה הזו, מינויו של חבר האחים שי פירון לשר חינוך בהחלט משרת את מטרותיהם, והוא אחת הסיבות לכך שהברית בין "יש עתיד" והאחים היהודים חזקה כל כך: לאחים יש סוס טרויאני במשרד החינוך.

השבוע קיבלנו לכך שתי דוגמאות. הבולטת שבהן היא זו שפורסמה הבוקר: כמחצית מהתיכונים שהמורים שלהם יקבלו בונוס על "חינוך לערכים" הם ממערכת החינוך הממלכתית דתית. מרכיב מרכזי מבונוס ה"ערכים" נובע ממספר יוצאי התיכון שמתגייסים לצה"ל ו/או לשירות הלאומי. כמובן, המתגייסים חובשי הכיפות הסרוגות הם בחלקם הניכר משתמטים ברשות שמשרתים פחות ממחצית השירות של האזרח החילוני, אבל את הבונוס בתי הספר מקבלים בכל מקרה. זו שיטה מצוינת להעדפה תקציבית תקנית לכאורה של בתי הספר הדתיים על בתי הספר החילוניים – ועל אחת כמה וכמה, כשמדובר בבתי הספר של ערביי ישראל. הכללת ה"שירות הלאומי" צריכה להרגיז במיוחד, משום שמדובר בלאטיפונדיה שנמצאת בשליטה מובהקת של חובשי הכיפות ושמיועדת בעיקרה לצעירות דתיות: כשצעירים ערבים ניסו להתקבל למסגרת הזו, הם נדחו לא פעם בתירוץ של "אין תקציב."

האחריות של פירון למהלך הזה חלקית, כי במקור מדובר בתרגיל של גדעון סער, ומותר לחשוד שפירון – שכנראה למד את השטיק מהבוס שלו – גוזר כאן קופון על מהלך של מישהו אחר. ההחלטה השניה, מצד שני, מגיעה לגמרי מכיוון פירון.

משרד החינוך התייצב השבוע רשמית לצד הדרת הנשים, והודיע שהוא יממן הפרדה במוסדות הממלכתיים דתיים בין ילדים וילדות החל מכיתה ד'. עד כה, הפרדה כזו היתה רווחת למדי – אם כי היא התגברה מאד בשנים האחרונות – אבל מומנה לעתים קרובות מכיסם של ההורים. עכשיו המימון שמיועד להבהיר לנשים שהן ערווה מהלכת שמהווה סכנה לכל גבר יגיע ישירות מקופת משרד החינוך. זה משהו שסער, כשר חינוך חילוני, לא העז וכנראה לא היה מעז לעשות. הדרך המשותפת שלו ושל האחים היהודים נפסקת בהדרת נשים יהודיות.

חשוב לציין שפירון הרג כאן שתי ציפורים באבן אחת: הוא לא רק העניק גושפנקא רשמית לתמיכה של המגזר שלו בהדרת נשים, הוא גם הצליח באמצעות המהלך הזה להקטין את מספר התלמידים בכל כיתה – ובעצם, העביר מימון להקטנת מספר התלמידים בכיתה בבתי הספר של האחים היהודים. המשמעות היא שאם עד כה היה מיעוט של בתי ספר ממלכתיים דתיים שהתנגדו להפרדה כזו, עכשיו הם ימצאו את עצמם בעמדת נחיתות נוספת מול בתי הספר שכבר ביצעו הפרדה: הם לא צריכים עוד לבקש מימון מההורים או מהמועצה המקומית, הם יוכלו לקבל אותו ישירות ממשרד החינוך – ובמאבק הפנימי בין הורים שתומכים בהפרדה ובין המתנגדים יקבלו הראשונים רוח גבית משר החינוך.

אז יש לנו שר חינוך מ"יש עתיד," שמקדם את הדרת הנשים ואת החינוך של בני המגזר שלו על חשבון החינוך של כל השאר. או, בקיצור, שמשמש כסוס טרויאני של האחים היהודים. מצביעי "יש עתיד" שגילו שהם הכניסו מפד"לניק מהזן הישן למשרד החינוך (כן, הוא נאבק במערכת החינוך של ש"ס – זו, כזכור, לקחה את התלמידים שלה ממערכת החינוך של המפד"ל), שיש לו עניין בהדרת נשים, יוכלו להאשים רק את עצמם: פרצופו האמיתי של פירון נחשף בנובמבר 2012, שלושה חודשים לפני הבחירות. מי שלא ידע, העדיף לא לדעת.

אבל זה נכון, כמובן, ל"יש עתיד" כולה, בדגש על מנהיגה.

עוד דבר אחד: חמושי יס"מ הסתערו על בית ביצהר והשתמשו בטייזר כנגד אדם לעיני ילדיו, במצב שאין עוררין שבו הם לא היו בשום סכנה. אחר כך הם איימו לענות אותו באמצעות הטייזר גם כשכבר היה בידיהם, ויש יסוד לסברה שהם גם עשו זאת. הסרטון – זהירות, תמונות קשות – כאן. זמן קצר לאחר מכן, ועל זה התקשורת הישראלית כבר לא דיווחה, יצאו מתנחלי יצהר לפוגרום "תג מחיר" הקבוע, כשהם מתפרעים בצומת יצהר ומנסים לתקוף את הכפר ידוע הסבל בורין. חמושי צה"ל הגיעו למקום וכהרגלם, ירו גז מדמיע על הקורבנות. ישנם דיווחים שלא אוששו על ירי חי כנגד הפלסטינים.

(יוסי גורביץ)