החברים של ג'ורג'

ובינתיים, בחצר האחורית

חמוש כלשהו הרג בשבוע שעבר עובד של מערכת הבטחון הישראלית, שתיקן את הגדר מול רצועת עזה. זמן קצר לאחר מכן, חמושינו העוקצניים סיפקו תגובה ציונית הולמת, והרגו ילדה בת שלוש, ופצעו עשרה פלסטינים נוספים. הראינו להם! וארור האומר נקם: נקמת דם ילדה קטנה עוד לא ברא השטן.

הפוליטיקאים הישראלים מיהרו להתחרות מי מהם יצא יותר גבר-גבר על דמה של ילדה. ראש הממשלה, אל קאפו… אה, סליחה, בנימין נתניהו, הודיע ש"אני מציע לכולם לא לנסות אותנו. מי שניסה, חטף. מי שינסה, יחטוף." פוליטיקאי בכיר אחר אמר את הדברים הבאים: "אם עזה רוצה שקט עליה לנהוג בשקט ולא, היא תסבול תוצאות של אי שקט עשרות מונים. עזה אינה תחת שום כיבוש. אם היא חושבת שהעולם יוסיף לתמוך בה ולגרום לקורבנות היא טועה. […] אתם משחקים באש, בלי עזרה מבחוץ לא תוכלו להתקיים – והעזרה תיפסק אם תמשיכו להרוג אנשים חפים מפשע. תפסיקו עם זה – למענכם. אנחנו את הביטחון שלנו נבטיח." ההדגשה שלי.

מי היה הפוליטיקאי שמיהר לאיים על תושבי עזה בהשמדה ("לא תוכלו להתקיים"), תוך שהוא מקפיד להדגיש שהעובדה שישראל יכולה, ברצונה, לחנוק את עזה אין משמעה חס וחלילה שהיא שולטת בה ("עזה אינה תחת שום כיבוש")? כלום היה זה נפתלי "הרגתי ערבים" בנט? אביגדור "אסואן-טהראן" ליברמן? שר האוצר, יאיר "זועביז" לפיד, שמיהר להצטלם בצפון במעיל קרב? לא, לא, זה היה נשיא המדינה, חתן פרס נובל לשלום שמעון פרס.

למה פרס יוצא בהצהרות כאלה? כי הכהונה שלו עומדת להגמר וגם בגיל 92 האיש לא יודע מה לעשות עם עצמו, אם אין לו תפקיד רשמי. המערכת הפוליטית רוחשת שמועות על כך שהוא מתכוון לסחוט את נתניהו כדי שזה ישנה את חוק יסוד הנשיא ויאריך את הכהונה שלו, או יתן לו להתמודד לכהונה שניה. הוא יעשה זאת על ידי איום בהתייצבות בראש קואליציית מרכז-שמאל. פרס פיקח מספיק כדי לדעת שאין צל של סיכוי שמישהו יצביע עבורו, אבל על נתניהו זה עשוי לעבוד. כדי להפוך את האיום שלו לאמין, פרס חייב להשיל את שאריות עברו כ"איש שלום" (be my friend for peace, זוכרים?), ולחזור להיות הבטחוניסט שהיה.

למזלם של ילדי עזה, פרס לא בשום תפקיד ביצועי, אחרת הוא לא היה מהסס לספסר בדמם עבור הג'וב הבא שלו. אבל את זה אי אפשר לומר על בוגי "משה" יעלון. בהנחיית הלז, שינה צה"ל את דפוס הפעולה שלו, והוא התחיל לירות על פלסטינים שהתקרבו למרחק של 300 מטרים מהגדר – עד לאחרונה הוא התיר להם להתקרב עד 100 מטרים. המשמעות חמורה במיוחד מבחינת החקלאות העזתית: עד 30% מהשטחים החקלאיים של הרצועה הפכו לשטחי הרג.

כדי להוכיח לעזתים שהוא יכול לחנוק אותם כאוות נפשו, הורה יעלון לסגור את מעבר כרם שלום ביום חמישי האחרון. 300 משאיות של סחורה שאמורות היו להכנס לרצועה לא נכנסו. כמו כן, לא נכנסו 600,000 ליטרים של סולר עבור תחנת הכוח של עזה, כ-400,000 ליטרים של סולר עבור המגזר הפרטי, ו-200 טונות של גז בישול. כדי להתקיים, רצועת עזה זקוקה ל-500,000 ליטרים של סולר עבור תחנת הכוח, 350,000 של סולר עבור המגזר הפרטי, וכ-250 עד 300 טונות של גז בישול.

רצועת עזה ספגה מכה קשה במיוחד עקב הסופה. חלקים ניכרים מהרצועה הוצפו. בדיוק ברגע זה, בשל פעולה של אדם אחד, נקט בוגי "משה" יעלון בענישה קולקטיבית כלפי אוכלוסיה של יותר ממיליון בני אדם. חשבו על הקשיש שלא יכול להתחמם, על הילדים שרועדים מקור ושאין להם ארוחה חמה. מזעזע אתכם? שתקו! כך עלה ברצון מפני יעלון.

ענישה קולקטיבית היא פשע מלחמה. הישראלים רגילים כל כך להשתמש בענישה כזו, רגילים כל כך לתקנות ולחוקים שמאפשרים אותה ומסווים את הזוועה, שהם אדישים לה. המצב בעזה בימים כתיקונם לא טוב משמעותית יותר: מחשבות של אשה עזתית שנחלצה משם עשויות לתת פרופורציה על החיים במצב שבו יש לכם שש שעות חשמל ביממה. ישראל מנהלת מול הרצועה מדיניות של מצור שנמשכת כבר מספר שנים. פעם זה היה מצור חונק, מצור שבמסגרתו התעללה ישראל בתושבי הרצועה ומנעה מהם, בין השאר, גם שוקולד וצעצועים; עכשיו זה מצור נושם.

ועדיין, מצור לא אמור להיות ענישה קולקטיבית – ענישה קולקטיבית, נזכיר, משום שרצועת עזה בחרה בממשלה שישראל לא אוהדת. מצור אמור להיות כלי צבאי להכרעת כוח אויב; ככזה הוא אמור להיות קצר. המצב של מצור נצחי הוא לא טבעי וספק אם הוא חוקי. ולא, אי אפשר לטעון ש"אין מצור על עזה." כל הפעולות של חיל הים, המניעה של כניסה ויציאה של כלי שיט, הם מצור. (התקדים של המצור הצפוני על מדינות הקונפדרציה גם אומר שבעצם הטלת המצור הימי יש הכרה בצד השני כצד לוחם, מה שאומר שאם ישראל לוכדת לוחמים עזתים היא צריכה להתייחס אליהם כאל שבויי מלחמה, אבל לא נכנס לזה עכשיו.)

ואנחנו התרגלנו. התרגלנו לענישה קולקטיבית, התרגלו לאכזריות האגבית שבמניעת גז בישול ואמצעי חימום בחורף קר במיוחד. התעלמנו מהמדיניות האכזרית של חיל הים, שמשתלט על סירות דייגים עזתיות כשאלה מנסות לחצות את קו שש המילין ולהגיע אל הדגה, כשהוא מחרים אותן או, על פי כמה וכמה דיווחים, מטביע אותן. סירה מוחרמת או מוטבעת משמעה עוד משפחה שנאלצת להשען על הסעד של אונר"א או החמאס.

לא טוב לכם, עזתים? כדאי לכם, למרות הגזל של אדמותיכם החקלאיות, למרות החנק, למרות הירי לעבר חקלאים, למרות הטבעת סירות הדיג העלובות (איזו גאווה להיות בחיל הים הישראלי, הא?), להיות בשקט. אם לא תהיו בשקט, אם תעזו להרים ראש נגד האויב שמעולם לא הפסיק להלחם בכם, נגד האויב שבשלו ילדיכם אינם יכולים לישון מבעת הזמזום הבלתי פוסק של כלי הרצח המעופפים שלו, אם תזכרו שאינכם תולעת אלא איש, אז – אומר לכם חתן פרס נובל לשלום – תסבלו עשרות מונים, אז "לא תוכלו להתקיים."

והאיש שהשמיע את האיום הג'נוסיידלי הזה, שהתקבל בשתיקה אדישה כזו במולדתו, רב כעת עם ראש הממשלה סביב השאלה מי מהם יהיה הנואם המרכזי בדאבוס. יש לקוות שיהיה מי שישבש את החגיגה שלו, שיזכיר למדושנים שהגיעו למקום עם מי יש להם עסק.

הערה מנהלתית: אני רוצה לברך את הקוראים בשנה טובה, נובי גוד למי שחוגג. תכלה שנה וקללותיה.

(יוסי גורביץ)

ג'ון קרוסמן, אסיר ציון

בשבוע שעבר הגיע ג'ון קרוסמן (מרדכי ואנונו) לבג"צ לריטואל שנתי-כמעט: הוא עתר כנגד מערכת הבטחון בדרישה לאפשר לו לצאת מישראל, כמו גם להפגש עם זרים. הריטואל, שחזר על עצמו בפעם השביעית, חזר על עצמו על פי כל כללי הטקס: קרוסמן, באמצעות עורכי דינו אביגדור פלדמן ומיכאל ספרד, שטח את טענותיו; המדינה טענה שהוא עדיין מסוכן, כי הוא עדיין יודע חומר סודי ועדיין מתכוון לפרסם אותו, ולשם כך הציגה "חומר סודי" לבית המשפט; ובית דינו של אשר גרוניס, אחר שעלעל ב"חומר הסודי" – מידע שהאיש שגורלו נידון לא יכול היה לראות כלל, קל וחומר לא לערער על הנאמר בו – שיחק את תפקידו בקומדיה, והטביע חותמת "חוקי" על המשך ההתעללות באדם זקן. עד השנה הבאה.

תמצות מהיר של הפרשה: עד 1985 עבד ואנונו כטכנאי בכור הגרעיני בדימונה, שם (פתח מנטרה מגוחכת) על פי פרסומים זרים, שחלקם הניכר נשען על הפרטים שיספק קרוסמן (סגור מנטרה מגוחכת) מפתחת ישראל את הנשק הגרעיני שלה. בעקבות מלחמת לבנון הראשונה, בה הרג צה"ל כ-17,000 לבנונים, חלק ניכר מהם בהפצצות שקשה להגדיר אותן אלא כהפצצות טרור על ביירות, עבר ואנונו רדיקליזציה. הוא הגניב מצלמה לכור וצילם בהרחבה, ואסף מידע נוסף. כשנודע למעסיקיו על ארגוני השמאל שאיתם הוא הסתובב, הוא פוטר. ואנונו יצא למסע בעולם, הגיע לסידני, התנצר שם ולקח על עצמו את השם ג'ון קרוסמן. הוא שוכנע להגיע ללונדון ולמסור את המידע שבידיו לעיתון סאנדיי טיימס.

פרצה סערה, שחלקה הוסתר מהציבור הישראלי. קרוסמן שיגר טורפדו הישר ללב קונספציית ה"עמימות" הישראלית, שאמורה לאפשר לישראל להתנהל כאילו יש לה נשק גרעיני (פתח מנטרה מגוחכת) רק על סמך מקורות זרים (סגור מנטרה מגוחכת) מבלי שתיאלץ להודות בכך. זאת, למרות ש(פתח מנטרה מגוחכת)על פי מקורות זרים (סגור מנטרה מגוחכת) היא ערכה ניסוי גרעיני בדרום אפריקה. המשך הסיפור ידוע: קרוסמן פותה, נחטף לישראל, הוחזק בחשאי, הועמד לדין על "ריגול חמור", ונמצא אשם אף על פי שנשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, נאלץ להודות שהוא לא בא במגע עם שום סוכן זר אלא רק הדליף את המידע שבידיו לעיתון. קרוסמן נידון ל-18 שנות מאסר. הוא ריצה את כולן, 11 מהן בבידוד. בשנה האחרונה למאסרו נכנסה מערכת הבטחון לתזזית, וניסתה למצוא כל מיני פרטי שטיקים וטריקים להאריך את המאסר. אחרי הכל, אף אחד לא חשב ברצינות שהוא ישרוד אותו.

קרוסמן הוא מהדורה מוקדמת של אדוארד סנודן: הוא ניסה להתריע בפני הישראלים והעולם על המפלצת שבונה מערכת הבטחון. בשיר שכתב ב-1987, כבר מאחורי סורגים, ושמו "אני המרגל שלך," הוא כתב כך:

"ענֲה להם, חשב לעצמו, בינו לבינו
האזרח הקטן. האיש עם הראש אבל
לא קטן. מי כאן הבוס, מי יודע
לאן הרכבת נוסעת?
איפה הראש שלהם. גם לי יש ראש
.
מדוע אני רואה את כל המכונה

מדוע אני רואה את התהום
האם יש נהג לרכבת הזאת?
הפקיד הנהג הטכנאי המכונאי הרים

ראש. התרחק מעט וראה איזו מפלצת.
לא מאמין חזר שיפשף עיניו ואכן

היא בסדר. אני בסדר גמור. אני אכן

רואה מפלצת. אני חלק מהמערכת אני
חתמתי על הטופס הזה. ורק עכשיו אני קורא
את המשכו. הבורג הזה הוא חלק מפצצה.
הבורג הזה הוא אני. איך לא ראיתי

ואיך אחרים ממשיכים להבריג.
מי עוד יודע. מי ראה, מי שמע

המלך אכן עירום. אני רואה אותו.
מדוע אני. זה לא בשבילי. גדול עלי
.
קום קרא. קום והודעת לעם הזה
.
אתה יכול. אני הבורג, המכונאי
,
הטכנאי. אתה כן. אתה הסוכן החשאי

של העם הזה. אתה העיניים של המדינה.
סוכן מרגל גלה מה ראית. גלה

לנו מה מבינים, החכמים, מסתירים מאיתנו.
אם אין אתה לנו תהום לנו
.
שואה לנו. אתה ורק אתה יושב

על ההגה ורואה את התהום.
אין לי ברירה. אני קטן, אזרח, עמך

אבל אני אמלא את חובתי. אני שמעתי
את קולו של מצפוני. ואין לאן לברוח."

קרוסמן שוחרר מהכלא באפריל 2004, לפני כמעט מעשור. שוחרר? טכנית, כן. בפועל, הוא הפך לאסיר ציון. אין לו מה לעשות בישראל. הוא שנוא על רוב האוכלוסיה המוסתת. מבחינת היהודים הישראלים, הוא בגד פעמיים: פעם כשהעביר מידע שרוב האוכלוסיה לא יודעת מהו ולא רוצה לדעת מהו, ופעם כשהמיר את דתו. קשה לחשוב על מעשה קיצוני יותר בישראל מאשר המרת דת – ועוד לנצרות. הפרובוקטור הגדול פרופ' ישעיהו ליבוביץ', ששמאלנים רבים העריצו מבלי להבין, גרם למעריציו תדהמה כשחירף וגידף את קרוסמן – מבחינתו, מי שהמיר את דתו היה חלאה. המעריצים המובכים העלימו את האמירה הבעייתית. קרוסמן שב ומבקש לצאת מישראל, כדי שיוכל לחיות את מה שנותר מחייו בשלווה ובקרב אנשים שאוהבים אותו. לשווא.

המעשה של קרוסמן היה, במהותו, מעשה שנולד מאימי המלחמה הקרה. והוא נכשל טוטאלית. האוכלוסיה הישראלית ("זה לא בשבילי, גדול עלי. קום קרא! קום הודע לעם הזה!") לא רצתה לדעת. עדיין איננה רוצה. בכך היא נכשלת לחלוטין במבחן שהעמיד לה קרוסמן. הוא ציפה ממנה להיות פוליטיאה, קרי חבר אזרחים עצמאי, חושב, שמסוגל לחקור בכוחות עצמו ומסרב להיות עדר שמואכל בכפית על ידי האליטה; הוא ציפה שהיא תתעורר, ותשאל לאן כל זה הולך, האם יש נהג לרכבת הזו. הוא הסתובב יותר מדי בחוגים רדיקליים, כמסתבר. הוא שכח איפה הוא ואיפה ה"עם."

במהלך שנות המלחמה הקרה, שבה ידענו כולנו – ידענו ממש, והדחקנו כדי להמשיך לחיות – שסופנו עתיד לבוא או בחטף של פיצוץ פטריה או בהרעלה הגדולה שתבוא אחריה, הנושא הגרעיני לא ירד מסדר היום של המדינות החופשיות. הוא עורר אי נחת אפילו בברית המועצות, שנאלצה להתמודד עם ממציא פצצת המימן שלה, אנדריי סחרוב, כשזה החליט להפוך לאויב קולני של הנשק ושל תפיסת ההשמדה הכוללת המובטחת (mutually assured destruction, MAD). בישראל, הנושא כלל לא היה על סדר היום. הוא לא יכול היה להיות: הצנזורה לא אפשרה זאת. בישראל, לכאורה מדינה דמוקרטית, הנושא החשוב שבחשובים נסגר בחדרי חדרים. לאזרחים או לנבחריהם לא היתה כל אמירה בנושא. אפשר להתווכח האם הצבא הישראלי נמצא תחת פיקוח אזרחי או לא; אין שום אפשרות לטעון שהנשק הגרעיני הישראלי, שקיים (פתח מנטרה מפגרת) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה מפגרת) נמצא בפיקוח.

המצב היה יכול להשתנות. קרוסמן העניק לישראלים את המפתח. הם יכלו לדרוש דיון. הם יכלו לצאת לרחובות במאות אלפיהם ולדעת מה נעשה בשמם באחד מכלי הנשק המסוכנים ביותר שידועים לאדם. עד היום אנחנו לא יודעים מה מערכות הבקרה על הנשק הגרעיני שיש לישראל (פתח מנטרה מגוחכת) על פי מקורות זרים (סגור מנטרה מגוחכת). מי אחראי להפעיל אותו? עם מי הוא אמור להתייעץ? כמה אנשים מעורבים? כמה מהם מגיעים מחוץ לאותה מערכת סגורה? מה בעצם קרה באותם רגעים מעורפלים במהלך מלחמת יום הכיפורים? היתה שעת רצון, אבל זה לא קרה. הישראלים העדיפו להסב את מבטם, לראות במי שניסה להפוך אותם לאזרחים מודעים בוגד.

אותם האזרחים עצמם גם הסבו את מבטם, במקרה הטוב, או הפטירו "כמו שצריך," כשמערכת הבטחון הפכה ללעג ולקלס את המושג של "ריצוי עונש." קרוסמן ריצה את עונשו – והיא ממשיכה להעניש אותו עשור ויותר אחר כך. היא עושה זאת בתמיכה מלאה של רוב הישראלים, שלא יבינו למה הוא בעצם חי ויאמרו לך בלי למצמץ שב"מדינה מתוקנת" הוא היה מוצא להורג, אם בכלל היה מגיע לבית משפט. ברור למה מערכת הבטחון עושה זאת: היא מתנהלת כלפי קרוסמן כפי שמערכת הבטחון האמריקאית מתנהלת כלפי צ'לסי (לשעבר ברדלי) מאנינג וכפי שהיא מריירת להתנהל כלפי אדוארד סנודן. המערכות הללו נקמניות תמיד כלפי מי שמעז לחשוף את ערוותן. הן חייבות להתנהל כך: הן חשופות יותר מכל לאיש החושב שבא מתוך המערכת. הן צריכות, בו זמנית, אנשים אינטליגנטיים במיוחד – אבל רק כאלה שחושבים בנתיבים ברורים מראש. אם כל האנשים הנבונים שפועלים במערכות האפלה שלנו יפתחו מצפון, המערכות הללו יחוסלו תוך זמן קצר, או על כל פנים יאלצו לעבור מהפכה שתשנה אותן מן היסוד. אז הן עושות את מה שהן יודעות לעשות – מטילות אימה.

על מערכת הבטחון אין טעם לכעוס. מדובר בעקרב. טיבו ידוע. אבל לא רק הציבור הישראלי נכשל במבחן שהעמיד לו קרוסמן: נכשלה גם מערכת המשפט הישראלית. החל מהפרקליטות שהגישה כתב אישום כנגד קרוסמן, דרשה את המעצר הסודי שלו בראשית הדרך ומייצגת את מערכת הבטחון גם כיום, וכלה בבתי המשפט. החל מהפסיקה האיומה של שמגר, שהופכת העברת מידע לעיתונאי ל"ריגול חמור" – במקום, נניח, להפרת אמון או להוצאת דבר שלא בסמכות – ועבור בשופטים ששוב ושוב מסכימים לקבל "חומר סודי," ומשחקים את התפקיד שהמערכת דורשת מהם.

המשמעות של "חומר סודי" היא שלאדם הנפגע אין כל אפשרות להתגונן מפני הטענות נגדם. יש כאן בעיה נוספת: גם לשופטים אין את היכולת להתמודד עם ה"חומר." השופטים צריכים לקבל, למעשה, את טענותיה הבלתי מבוססות של מערכת שכבר הוכיחה שהאמת איננה נר לרגליה ושהיא מנהלת מסע רדיפה כנגד קרוסמן.

בית משפט שלא היה מזנה את תפקידו היה אומר למערכת הבטחון דבר פשוט מאד: האיש כבר ריצה עונש מאסר של 18 שנים. היו לכם 18 שנים להפוך את המידע שלו למיושן ולא רלוונטי. לא עשיתם את זה? התעוררתם בבהלה כמה חודשים לפני שהגיע מועד שחרור? וואלה. ביקשתם וקיבלתם מניעת יציאה מהארץ למשך שנה. למה לא דאגתם להפוך את המידע ללא רלוונטי במהלך השנה הזו? או, לצורך העניין, בתשע השנים שחלפו מאז?

בית משפט שלא עומד על זכויותיו של אדם שהורשע וריצה את עונשו, בית משפט שלא דורש ממערכת הבטחון לעשות גם היא את חלקה, בית משפט שמקבל חומר סודי ושכופף את ראשו מול גחמותיה של מערכת הבטחון שנה אחרי שנה, מוציא שם רע לחותמת הגומי. הוא מוכיח לנו משהו שהיינו צריכים לדעת כבר מזמן: ששלטון החוק, גם בישראל בגבולות 49', נגמר כשזה מגיע למערכת הבטחון. כשהוא נושק לגבולה, פתאום הכללים משתנים. פתאום יש חומר סודי ותקנות חשאיות ומידע שהציבור לא אמור להיות מודע לו. פתאום הכל מתעוות, פתאום לכמה פקידים שלעולם לא נדע את שמם – ואם נדע, לא נוכל לפרסם – יש כוח להרע שאין דומה לו אלא במדינות משטרה.

וזה עוד שירות שסיפק ג'ון קרוסמן לאנשים המעטים החיים בישראל שאפשר לקרוא להם ציבור. וגם כעונש על כך, תמשיך מערכת הבטחון – גם בשנה הבאה ובשנים שתבואנה אחריה, עד שיבוא קץ לקרוסמן עצמו או למדינה המאמללת אותו – לוודא שקרוסמן ימשיך לשאת את צלבו.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המשטר הציוני נגד אלדד ציון (ואחרים)

ביום שני נערך דיון בבית המשפט המחוזי בבאר שבע, ובו קיבל השופט אריאל "כאשר מדובר במסוכנות של משתתף באירוע כזה, אין הרבה משמעות לשאלה מה חלקו המדויק והספציפי" ואגו את הערעור של אלדד ציון ופרקליטיו על מעצר הבית של ציון. לפני שנגיע להחלטה הבעייתית מאד של ואגו, צריך לומר עוד כמה מילים רעות על הפרקליטות.

זו המשיכה את קרב המאסף כנגד ציון. אחרי שדרישתה להחזיק אותו במעצר עד תום ההליכים נדחתה על ידי בית משפט השלום, שבתמורה קבע תנאי מעצר בית דרקוניים שמשמעותם המעשית היא פיטוריו של ציון והפסקת לימודיו, הגיעה הפרקליטות כדי לדרוש את ישומם של תנאי מעצר הבית. היתה לה טענה מעניינת: היא אמרה שאף שהיא עצמה לא טוענת שציון הפעיל אלימות במהלך ההפגנה, הרי שלדבריה בהנתן שמתווה פראוור לא בוטל – זו עמדתה הרשמית של הפרקליטות, והיא סותרת את העמדה הרשמית של לשכת ראש הממשלה – ציון עשוי להיות מסוכן בהפגנות עתידיות. כמו כן טענה הפרקליטות ש"הרי מספיקה דקה אחת, ואפילו לא דקה, לסכן את חיי השוטרים. העורר חסם בגופו את השוטרים כדי לעצור מפגינים והשוטרים היו נתונים בסכנת חיים." כלומר, אם אתה מתייצב בין שוטר מתפרע ובין אנשים שחוטפים ממנו מכות, אתה "מסכן את חיי השוטר." האחראית לטיעון היצירתי הזה היא נציגת המדינה, עורכת הדין שירה חרל"פ. זכרו את השם, אתם עוד עלולים להתקל בו כשחרל"פ תפנה לשוק הפרטי. אני ממליץ בנימוס על בחירת עוכר דין יצירתי פחות.

יצוין, עם זאת, שוואגו אימץ במידה מסוימת בהחלטה שלו את העמדה שלה. אף שהוא ביטל את מעצר הבית, הוא אסר על ציון להיות מדרום לקו אשדוד-קרית גת, ובכך אסר עליו בעצם את הכניסה לחצי מהמדינה. כמו כן, הוא אסר על ציון להגיע לכל הפגנה – כולל הפגנות שיש להן רשיון.

במדינה עם מערכת צדק מתפקדת, הייתי ממליץ לערער על ההחלטה הזו. היא רומסת ברגל גאווה את זכותו של אדם להביע את עמדתו ולהשתתף בשלווה באסיפה, שתיהן זכויות יסוד, וזאת מבלי שהוא הורשע בדבר. ציון הוא נאשם, לא מורשע, ולנאשמים עומדת חזקת החפות. והרי אפילו עו"ד שירה חרל"פ לא טוענת שהוא אחראי לאלימות במהלך ההפגנה עצמה. מצד שני, בהתחשב בכך שכל עורך דין סביר יאמר לכם שהתוצאה של העתירה, הערעור או התביעה שלכם מושפעת לא פחות מזהותו של השופט מאשר מהראיות שלצדכם, ובהתחשב בכך שאתם יכולים לפגוש בערעור לעליון את אליוקים רובינשטיין – מי שהפך את החלטת המחוזי לשחרר את טלי פחימה ממעצר, והחזיק אותה במעצר עד תום ההליכים – זה כנראה לא חכם. ככה זה כשהמדינה מחליטה לדרוס את המחאה שלכם ויהי מה: זכויות יסוד הופכות להמלצה בלבד.

לכל זה התווספה פארסה: המשטרה טענה שהיא מופתעת שציון דיווח על אלימות כלפיו מצד הקלגסים שלה רק לאחר שחרורו. זה לא היה מדויק: ציון העיד בפני השוטרים על האלימות בה נתקל, ועל פי חוק הם היו צריכים לפנות בעצמם למח"ש; כמו כן, הגישה עורכת הדין שלו, מיכל פומרנץ, תלונה למח"ש. זו סגרה את התלונה אחרי יומיים של "חקירה", שהיתה כל כך יעילה עד שהיא לא טרחה לחקור את ציון עצמו. פומרנץ אמרה ל"הארץ" שיש עדות תומכת בזו של ציון, אבל שמצד שני, אף אחד לא יודע מי בדיוק השוטר שלכאורה ציון תפס בחולצתו.

זה מה ששווה תלונה למח"ש, למקרה שתהיתם. הפתרון צריך להיות אחר: תביעה אישית, אזרחית, כנגד כל שוטר שמעורב באלימות, כמו גם הוקעה בפומבי. שוטר שמעורב באלימות צריך לדעת שאין יותר כפפות: הוא לא רק יצטרך להוציא את הכסף שלו על התגוננות מתביעות, הוא גם יצטרך להסביר לבת הזוג שלו, לילדים שלו ולשכנים שלו איך בדיוק הוא מבצע את עבודתו.

ההליך של ציון מושך את עיקר תשומת הלב, משום שציון הוא יהודי בעל פריבילגיות ובדרך כלל המשטר לא פועל כנגד כאלה. ביום שלישי האחרון, יממה אחרי הדיון של ציון, עצרה המשטרה לחקירה 17 בדואים בחשד להשלכת אבנים במהלך ההפגנה בחורה. באותו היום, עדיין היו עשרה עצורים מההפגנה – שלושה שבועות קודם לכן – וארבעה מהם היו קטינים. עורכי הדין שלהם אמרו שמדובר בצעד חריג במיוחד.

העצורים, למותר לציין, לא היו יהודים. הם היו בדואים ופלסטינים. הם מעניינים את התקשורת פחות. זה לא המקרה הראשון: במהלך ההפגנות שנערכו בזמן "עופרת יצוקה," עצרה המשטרה עשרות מפגינים פלסטינים ישראלים, ופרקליטים חרוצים הגיעו להסביר לבתי המשפט למה הם מסוכנים למשטר.

זוכרים את המתנחלים שנעצרים בחשד לאלימות חמורה ומשתחררים תוך יומיים? אז זה הצד השני של התנהלות המשטר הציוני מול מה שהוא מכנה אלימות אידיאולוגית. יש מי שהאלימות שלו היא מהאידיאולוגיה הנכונה, מי שהוא לכל היותר שובב שקצת הגזים, ועל כן הוא יקבל חנינה גורפת; ויש מי שכל פעולה שלו מנופחת לכדי "סיכון חיים של שוטרים."

זה טיב המשטר, וזה לא ישתנה עד שהוא לא ישתנה.

ועוד דבר אחד: שלשום (ה') פרסם גדעון לוי טור שאמור היה להיות התנצלות על הגזענות הבוטה שלו כלפי האוכלוסיה הרוסית. הוא לא הצליח להתאפק מלכתוב "הרוסים הרוסים" ושמדובר ב"סערה בסמובר, " כמו גם לספק תירוצים עלובים למדי. על זה נאמר: ההתנצלות היתה גרועה מהפשע.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מדינת כל יהודיה, גרסת פליטת הפה

ראש ממשלתנו היקר מכל יקר, בנימין נתניהו, הקליט בימים האחרונים ברכת חג מולד לנוצרים בישראל – אה, סליחה: לא לנוצרים בישראל, קבוצה שמהווה שמונה אחוזים מכלל האוכלוסיה, אלא אל האב גבריאל נדאף, "המנהיג הרוחני של פורום גיוס בני העדה הנוצרית לצה"ל", ואל הפורום עצמו. נתניהו מברך נוצרים, אבל בתנאי שהם מקדמים גיוס לצה"ל. הוא מבטיח להם תמיכה ו"שנעמוד מאחוריכם ללא סייג, אני אומר את זה מעומק לבי, אני רוצה שתדעו את זה." לומר שגיוס בני העדה הנוצרית, שפטורים על פי חוק משירות בצה"ל, הוא נושא שמקטב את הקהילה ושרוב בניה מתנגדים לו, יהיה חתיכת אנדרסטייטמנט. אבל אלה הנוצרים שבחר נתניהו לברך.

אלא שבדקה 2:20 בערך נתניהו מסתבך. הוא אומר "אנחנו נאכוף את החוק, ונמצא את הדין נגד כל גורם שינסה למנוע ממכם להתגייס ולתרום למדינה היהו…" הוא מתחיל לומר "יהודית," קולט שזה לא מה שהוא אמור לומר, וממהר לתקן ל"למדינה שלנו ולחברה שלנו."

כמה הערות קצרות. נתניהו כל כך רגיל להוסיף "היהודית" למילה "המדינה" שעד שהוא כבר מדבר מול לא-יהודים, הוא כושל בלשונו. צריך לזכור גם מי הם הנוצרים שאליהם הוא מדבר. נתניהו איננו ראש הממשלה של אזרחי ישראל, הוא ראש הממשלה של היהודים. אין בכך חדש, כמובן; אבל רצוי להזכר בכך מדי פעם.

עד כמה מעריך נתניהו את האנשים שמנסים נואשות להשתלב במדינה היהודית על ידי גיוס בצבאה? עד כדי כך שהוא לא טורח להשקיע את הכמה דקות הנוספות הנדרשות כדי להקליט מחדש את דבריו ולסלק את פליטת הפה שלו. הם לא מספיק חשובים עד כדי כך.

אירונית, ההקלטה הזו של נתניהו משכה תשומת לב כיומיים אחרי שיו"ר הכנסת הודיע שהוא לא יאפשר את הצבתו של עץ אשוח בכנסת. הוא הודיע לח"כ חנא סווייד (חד"ש) שזה רשאי, אם הוא ממש חייב, להציב עץ כזה בלשכתו, אבל בכנסת עצמה לא יהיה עץ אשוח. כי הכנסת לא מייצגת את אזרחי ישראל, והיא לא תציין את חגם של שמונה אחוזים מהם; היא מייצגת את היהודים.

יש בקרב הנוצרים לא מעט אנשים טובים שחושבים שהם יצליחו, אם רק ילבשו את מדי הזית, יבלעו את הקיא, וילכו להרוג אנשים שדוברים את שפתם ולעתים חולקים את דתם. הם חושבים שבישראל שולטים ערכים רפובליקניים, שאומרים שאם אתה לובש את המדים ומסכן את חייך, אתה הופך לשווה ערך.

האנשים האלה מתעלמים מהדוגמא הבוטה של המגזר הדרוזי, שבניו אומרים במרירות שהוא המופלה ביותר בישראל: בניו משרתים בצבא, ועדיין זוכים להתעלמות ולהזנחה מהממסד. הם מתעלמים מכך שהרמטכ"ל הוכיח השנה שאם אתה לא יהודי, אתה חייל סוג ב', גם אם הקרבת את הקורבן העליון ונהרגת למען המדינה היהודית.

אז הנה, ראש הממשלה אומר לכם מה שווה קורבנכם: לא מספיק בשביל עריכה מחדש של הברכה. אז הנה, יו"ר הכנסת אומר לכם מה אתם שווים: לא מספיק כדי להציג את האשוח בכנסת. אם אתם חייבים, תציגו אותו מאחורי דלתיים סגורות, אבל למה כולם צריכים לדעת?

ושניהם אומרים לכל העולם, אם הוא שם לב, מה ערכה של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון."

ועוד דבר אחד: חמושים כלשהם מעזה הרגו הבוקר (ג') עובד צה"ל שתיקן את גדר המערכת. מוקדם יותר היום ירו חמושי צה"ל ופגעו בפלסטיני ש"התקרב לגדר." לפני ארבעה ימים, הרגו חמושי צה"ל עוד פלסטיני ש"התקרב לגדר" ברצועת עזה. התקשורת הישראלית לא דיווחה על ההרוג, היא דיווחה על הירי מהרצועה כאילו היה כוח עליון, כאילו חמושי צה"ל לא יורים אל הרצועה יום אחרי יום, כאילו הם לא עשו לעצמם למנהג לירות על סירות דייגים ברצועה, להוריד את הדייגים ולהטביע את הסירות, מחסלים בכך את פרנסתן של משפחות שלמות. אולי אחד מבני המשפחות האלה, שרואה איך הן מתדרדרות לרעב בשל מעשה טרור של חמושים חסרי מנוח, החליט היום להרים רובה. כך או כך, זמן קצר אחרי הריגת עובד צה"ל, הגיעה התגובה הציונית ההולמת: טייסינו האמיצים הרגו פעוטה בת שלוש ואת אמה.

עד מועד פרסום הפוסט, טרם הראה צה"ל מה עשתה הילדה קודם לחיסולה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

מרסני החיה

(לאמילי שפר)

הצליל הנחוש ביותר המהדהד בהיסטוריה של האדם הוא תיפוף תופי המלחמה. – ארתור קוסטלר

ב-16 במארס, 1968, תקפו חיילי פלוגת צ'ארלי של הגדוד הראשון, רג'ימנט החי"ר ה-20 של ארה"ב, ארבעה כפרים שזכו אחר כך לכינוי הקולקטיבי מיי לאי (My Lai). אחרי הרעשה קצרה, הם נחתו שם ממסוקים. הם לא נתקלו בהתנגדות, ותוך ירי לעבר דמויות שראו בשדות, הם ריכזו את התושבים במרכז הכפר.

אף אחד לא ידע להסביר אחר כך איך פרץ הטבח; מה שברור הוא שכשהוא הסתיים, היו במקום לפחות 347 גופות. חלק ניכר מהנשים שבמקום נאנסו. ילדים שופדו בכידונים. אחר כך, כמקובל מאז המצאת המצלמה, צילמו הרוצחים את הגופות; חלקם הצטלמו איתן. אף שכאמור, התוקפים לא נתקלו בשום התנגדות, הדו"ח הראשוני דיבר על מותם של יותר מ-120 אנשי ויאטקונג וכנזק נלווה, גם כ-20 אזרחים. הדו"ח הזה טבע בשפע הדו"חות על קרבות בשפך הדמים הגדול שליווה את דעיכת מתקפת הטט.

אף שכמה חיילים ניסו לשבור את קשר השתיקה – חיילים ומאפיונרים נוקטים בו אוטומטית; זה פירושה הפרקטי של ה"רעות" הממאירה – ההצלחה שלהם היתה חלקית למדי. הצבא האמריקאי מיהר לעשות את הדבר המתבקש, ופתח בטיוח נרחב, שבמהלכו הוא יזם דו"ח שהפיל את התיק על ארבעה קצינים שבאופן מועיל למדי מתו מאז הטבח.

כשנה וחצי לאחר מכן, קנה לעצמו העיתונאי סיימור הרש שם עולם, כשחשף את דבר הטבח. הוא מצא חייל במחלקה של הקצין שנחשב כאחראי מכל לטבח, סג"מ וויליאם קולי (Calley), והלה דיבר בהרחבה על האירועים, ואף הציג תמונות. זה לא עבד: שנתיים אחרי החשיפה של הרש, כלומר שלוש שנים וחצי אחרי מעשה טבח שבוצע בנוכחות יותר מ-100 אמריקאים – בכלל זה צוות מסוק שהתערב באומץ ומנע את המשך הטבח, תוך שהמפקד שלו מגן על ילדים תוך איום באקדח על אנשי חי"ר שהתקרבו למסוק – הסתיים ההליך המשפטי של 22 קצינים וחיילים שהיו מעורבים בטבח. כולם, פרט לקולי חסר המזל, שהיה שנוא מאד על אנשיו (לימים יאמרו חלקם שהם שקלו להתנקש בו), זוכו. לימים יודה המ"פ של קולי, סרן מודנה, שהואשם באחריות פיקודית, שהוא שיקר לאורך כל הדרך. הקצינים שישבו בדינו בלעו את השקרים הלא סבירים של מודנה בלי יותר מדי בעיות.

קולי, שהפך – לטענת תומכיו, והיו כאלה – לשעיר לעזאזל, לא סבל יותר מדי. אף שהורשע ברציחתם של 104 אזרחים ויאטנמים, הוא ישב בכלא שלוש שנים בלבד. בהוראה של הנשיא ניקסון, הוא הוחזק בתנאים של מעצר בית. ב-1974, הוא קיבל בפועל חנינה.

מיי לאי לא היתה אירוע בודד, רחוק מכך. בתחילת 1971, נערך אחד האירועים המדהימים ביותר במסגרת ההתנגדות למלחמה: עדותם של "חיילי החורף" (Winter Soldier). הללו היו חיילים ששבו מן המלחמה המומים, ונחושים להתנגד לה. 109 מהם העידו על פשעי מלחמה שביצעו או היו עדים להם. לימים הם יהפכו – במיוחד אחד מהם, קצין צעיר בשם ג'ון קרי – לסמליה של ההתנגדות למלחמה ושל הצד הטוב יותר של הצבא; באותו הזמן הם היו אויבי הציבור.

והם ידעו מעט מאד. הם לא ידעו על מבצע פניקס (Operation Phoenix), שבמסגרתו הרג ה-CIA, בהשתמשו ביחידות המיוחדות של צבא ארה"ב וצבא אוסטרליה, יותר מ-26,000 איש (יש מי שמדבר על מספרים גבוהים הרבה יותר, עד כ-50,000 הרוגים) בחשד שתמכו בוויאטקונג. ההיקף המלא של התכנית נחשף רק בשנות השמונים. במהלך המבצע, שנמשך שנים, עינו אנשי המודיעין באופן שיטתי עשרות אלפי אנשים.

ועל כל "חייל חורף", על כל שובר שתיקה שהעיד על מה שראה, היה מספר גדול הרבה יותר של חיילים שידעו אבל שמרו על הרעות הממאירה, מה שהמאפיה מכנה האומרטה.

* * *

ויאטנם לא היתה החריג. ויאטנם היתה הכלל. את מה שעשו האמריקאים בוויאטנם, עשו לפניהם הצרפתים, שיפעילו את אותן השיטות גם באלג'יר. המתקוממים הוויאטנמים היו אכזריים לא פחות ולעתים קרובות יותר מהצבאות שנגדם פעלו. השיטות שהופעלו בוויאנטם היו אותן השיטות עצמן שיפעיל הצבא האדום פחות או יותר בכל מקום שיגיע אליו, אבל במיוחד באפגניסטן. הבלגים בקונגו ידועים לשמצה; הבריטים לא דכאו את מרד המאו מאו על ידי הצעת תה של חמש, והם היו מעדיפים שלא נדבר על המקור של הביטוי "מחנה ריכוז"; ומה שקרה בלבנון בשנות הסיוט 1982-2000, כשצה"ל שיחק בתפקיד צבא ארה"ב והשב"כ בתפקיד ה-CIA, טרם תועד כראוי.

זה טיבה של החיה הצבאית. אנו מגדלים ילדים ומתרבתים אותם; מלמדים אותם מותר ואסור; ויום אחד הם הולכים – או, במקרה שלנו, נלקחים – אל הצבא, ושם מחזירים אותם אל עידני הדמדומים של המין האנושי. תפקידה של הטירונות, ההתעללות המכוונת בצעירים בני 18, היא לשבור אותם – לחסל את ההגנות שבנתה החברה סביבם, שכלאה את החיה הנוהמת. אנחנו מלמדים אותם שאלימות אסורה; הצבא מלמד אותם שאלימות היא הכלי הראשון. אנחנו נרתעים באימה מרצח; הרצח הוא כלי העבודה הבסיסי ומטרתו של הצבא.

אי אפשר לומר שאין בכך הגיון. בזמן קרב, כשקליעים עפים, אתה רוצה חיילים מתפקדים, לא ערימה של ילדים מבוהלים שמחפשים מחסה במקרה הטוב, מתכרבלים סביב לשיח הקרוב במקרה הפחות טוב, או משליכים את כלי נשקם ונמלטים במקרה הרע. אתה רוצה שהם יגיבו במהירות למצבים שהפסיכה האנושית לא בנויה אליהם, כמו רצח. אתה רוצה שהם ילמדו להרוג בלי לחשוב. יש סיבה שהמטרות במטווח הצבאי נראות כמו אדם: אתה מרגיל אותם לירות בבני אדם.

הצבא מנסה לשחרר את החיה שבאדם, אבל לעשות את זה בצורה מדורגת. הוא רוצה כלב תקיפה מאומן, שיזנק אל הצוואר על פי פקודה, אבל לא יסתובב וינשוך את המפעיל. על כן, בין השאר, הוא מלמד את החיילים לפחד מן המפקדים שלהם, כשבו זמנית הוא מעניק להם סמכות. אחרי הכל, כפי שלימדה מלחמת ויאטנם את הצבא האמריקאי – צבא שבו החיילים של קולי יכלו לחשוב ברצינות על חיסולו – חיילים שאיבדו יראה בהחלט מסוגלים להפנות את כישורי הרצח שלהם כלפי מפקדיהם. התופעה היתה כל כך רחבה, עד שניתן לה שם: fragging, על שם רימון הרסס ששימש לעתים קרובות לרצח הקצין הלא פופולרי.

הצבא מלמד את החיילים שיש קבוצה שמותר להם להרוג. לרוע המזל, כמעט ללא יוצא מן הכלל כל המלחמות המודרניות הן מלחמות עממיות, כלומר מלחמות שבהן הצד הלוחם מקבל סיוע לא רק מהצבא שלו, אלא גם מהעם שלו. מול צבא מסודר, למדו כבר הספרדים בימי נפוליאון, שנתנו לנו את המונח 'גרילה' – לחימה זעירה – הפתרון המתבקש הוא לא להציב מטרה ברורה, אותה הוא יכול לרסק בקלות; לא להציב קו מול קו, אלא להציב אוסף כאוטי של נקודות. לוחמי הגרילה מתערים באוכלוסיה. זה מקור העוצמה שלהם כמו גם מקור החולשה. תוך זמן קצר, יודע מפקד הגרילה הנחוש והאכזר – ונראה שרק מלחמת אזרחים אכזרית מלוחמת גרילה – ימצא הצבא התוקף את עצמו במצב בלתי אפשרי: אם לא ינהל חיפוש אגרסיבי על האזרחים ובבתיהם, הוא יאפשר לאנשי הגרילה לנוע בחופשיות; אם ינהל חיפוש כזה, הוא יהפוך לסוכן הגיוס של הגרילה.

במלחמה מודרנית, על כן, ההבחנה בין אזרחים ולוחמים מתטשטשת במהירות. המגע עם האוכלוסיה שוחק במהירות את המשמעת הצבאית, ותוך כמה זמן החיה מתפרצת: יש ביזה, מדי פעם אונס, ומעשי טבח. רוב מעשי הטבח אינם ספונטניים; הם תוצאה של פקודה, ישירה או עקיפה, של קצין זוטר, כשהפיקוד שמעליו מסתכל הצידה או, במקרים קיצוניים יותר, מורה על הטבח. רוב החיילים, בקבלם פקודה לבצע טבח, מבצעים אותה ללא עוררין. במקרה שלהם, האימון הצבאי הצליח: האדם דוכא.

במחקר הקלאסי "אנשים פשוטים" (Ordinary Men) בחן כריסטופר בראונינג יחידת מילואים של משטרת הסדר (Ordnungspolizei), גדוד 101 שלה. המדובר היה באנשים נורמטיביים לגמרי, שחלק ניכר מהם היו קודם למשטר הנאצי אנטי-נאציים, שקיבלו פקודות בלתי סבירות: לסייע בהשמדת האוכלוסיה היהודית של פולין. הפקודות האלה, כמובן, הגיעו אחרי תשע שנים של משטר שקידם את התפיסה שיהודים אינם כלל בני אדם ולמעשה הם מזיקים בדמות אדם. המסקנות של בראונינג הן שבמצב כזה, רוב מוחלט של החיילים יצייתו לפקודה, הן משום שהיא פקודה הן משום שהם לא ירצו להשאיר את רעיהם לבצע מלאכה מלוכלכת במיוחד לבדם. יהיה מיעוט של סרבנים, ויהיה מיעוט של סאדיסטים מתלהבים. הרוב יציית.

המשמעות בפועל היא שאם יש מלחמה, יתלוו לה פשעי מלחמה.

ועם כל הדיבורים שלו על משמעת, הצבא לא יהיה מסוגל לעשות הרבה.

* * *

צבא נבחן בתגובתו לפשעי מלחמה. במקרה של מיי לאי, התגובה היתה כשלון טוטאלי: תחילה טיוח, ואחר כך זיכוי של רוב הפושעים וענישה קלה מאד לקולי. זו אותה התגובה עצמה כמו לטבח כפר קאסם, כמו לשורה ארוכה-ארוכה של פשעים דומים. כמו פשעי המלחמה עצמם, הכשלון הצבאי בטיפול בפשעי מלחמה גם הוא נובע מעצם קיומה של המלחמה.

אביו של אחד החשודים בטבח מיי לאי התפרסם בתגובתו: "זה לא קרה ובכל מקרה זה הגיע להם." משהורגל הציבור לכך שיש מלחמה, מאליה מתבצעת דה-הומניזציה של האויב. הם לא בני אדם יותר, רק צללים חורשי רע. 347 נשים, ילדים וגברים בערימת גופות? אונס קבוצתי של נשים? אבל למה לא מראים לנו מה קרה קודם?

הרי בטוח קרה משהו קודם, לא? הרי אלה הילדים שלנו, שרק אתמול שיחקנו איתם בכדור, שרק אתמול סייענו להם בשיעורי הבית, עמדנו לצד המיטה שלהם והקשבנו לנשימתם השקטה בלילות. אני לא גידלתי רוצח, אני לא חינכתי אנס, זה לא יכול להיות. זה לא הילד שלי. משהו קרה לו. משהו חייב היה לקרות לו. למה לא מראים לנו מה קרה קודם?

ופה ניצב הצבא חסר ישע. הארגון שיכול לשלוח מישהו למחבוש כי הנעלים שלו לא היו מצוחצחות כיאות, מבלי שמישהו יערער על כך, לא יכול להעמיד אותו לדין על רצח המונים. הצבא יודע שהוא מעורב, בין השאר, במלחמת תעמולה ושאם הוא יודה בכך שהחיילים שלו טבחו אזרחים, זו המקבילה של תבוסה בקרב. הוא יודע שאם הוא יעמיד לדין את החיילים שלו ואת קציניו הזוטרים, הללו יתחילו לטפח את המרירות הייחודית לחיילים, את אגדת הסכין בגב שלגמרי איננה יחודית לגרמניה; את התפיסה – המוצדקת לעתים קרובות, ומכאן כוחה – שכמה אוכלי חינם עם דרגות בכירות, מנותקים מהמתרחש בשטח, הקריבו את החייל הפשוט. התוצאה תהיה פגיעה במוראל, אולי אפילו בגיוס. ככל שיתבררו מימדי התופעה, יתגבר בסופו של דבר חלק מהציבור על הדיסוננס הקוגניטיבי ויפנה בזעם כלפי המוסד שקיבל לידיו ילדים והחזיר כלים שבורים ומסויטים. הצבא האמריקאי נדרש ל-20 שנים כמעט כדי להתגבר על טראומת ויאטנם, והוא חווה משהו דומה מאד לה עכשיו.

כלומר, לצבא כמוסד יש את כל הסיבות לא לחקור כיאות פשעי מלחמה, ודאי לא לענוש אותם כיאות. יש פשעי מלחמה, בעיקר ביזה, שהוא בכל זאת יעניש – אחרי הכל, היא פוגעת במשמעת. אבל הרג? הפעלת כוח מיותר? עינויים? לא עדיף הרבה יותר לטייח את כל זה?

וזה מה שקורה. לא רק בצה"ל. בכל צבא כמעט. לכל צבא יש אגדה הירואית על המשפטן שהתעקש ובכל זאת העמיד מישהו לדין. יש כמה דוגמאות נגד בולטות: שר ההגנה הגרמני התפטר לפני כמה שנים אחרי תקיפה אווירית שהרגה אזרחים אפגנים; ממשלת הולנד התפטרה שנים ארוכות אחרי הטבח בסרברניצה, כשהתברר שכוחותיה עמדו מנגד בזמן שהסרבים טבחו באזרחים שעליהם היו אמורים להגן. ויש מי שיכניס את ועדות האמת והפיוס של דרום אפריקה לקטגוריה הזו. הבעיה, כמו בכל אגדה ליברלית, היא ההתעקשות להסתכל על השביל המואר שעובר ביער, ולא על היער עצמו.

* * *

וכאן נכנסים לתמונה ארגוני זכויות אדם ועיתונאים. הם אלה שעושים את העבודה שהצבא כל כך לא רוצה לעשות. הם אלה שמדברים עם הקורבנות. הם אלה שגובים את העדויות שהצבא לא רוצה לגבות. הם אלה שנוברים בחקירות, מוצאים את הסתירות, מצביעים על הפרכות בהחלטות הפרקליטות הצבאית, על השגגה שיצאה מתחת ידי השופטים. הם, בקצרה, אלה שבראותם את החיה החופשיה, מנסים בכל זאת לרסן אותה. הם אלה שמנסים להשיב מעט צדק למקום ששכח מהו, הם אלה שמנסים להשמיע את קולה של הנערה האנוסה והטבוחה, של הילדה "הקטנה, המתה מפחד", שיבוצע בה וידוא הריגה; הם אלה שיעלו מאוב את קולו של הילד שיצא מביתו לקנות ממתק עם חצי שקל בידו ולא שב, של האיכרים שהומתו על אדמתם ללא סיבה ושלאחר מכן נטען שהחזיקו בידם בקבוק משקה.

ומשום כך הם שנואים כל כך. Human Rights Watch אמר לאמריקאים דברים שהם לא רצו לדעת על אפנגיסטן ועיראק. ארגוני זכויות האדם הישראלים אומרים לישראלים דברים שהם לא רוצים לדעת כבר הרבה מאד זמן. הנטיה היא לשבור את המראה.

אבל מי ששובר את המראה, בין אם בהפניית המבט בין אם בנהמה שצריך לטפל בבוגדים האלה, הוא שותף לפשעי המלחמה. הוא יודע – גם אם הוא מעדיף לא לדעת – שהם שם. הוא מספר לעצמו שמדובר בשקרים, אבל הוא יודע את האמת: "זה לא קרה" מלווה כמעט תמיד ב"ובכל מקרה זה הגיע להם." הוא השותף השקט שבלעדיו הצבא לא יכול לטייח את מעשיו.

כל חייל שהיה בצבא יותר מכמה שעות יודע כיצד למרוח חקירה צבאית. החוקרים גם יודעים, ברוב גדול של המקרים, שלא כדאי להם לשאול שאלות קשות מדי. אם הם לא יודעים, אז כבר יבוא איזה דורון אלמוג ויבהיר להם את תפקידם. בלי ארגוני זכויות אדם שנושפים על עורפם, החוקרים הצבאיים והפרקליטים הצבאיים לא יעשו את תפקידם. כל ההגיון המוסדי ניצב נגד חקירה ראויה.

וכשהאנשים שלא מוכנים – בצדק! – שהצבא יחקור את עצמו במקרים של תאונה, שלא מוכנים – בצדק! – שהוא יפקח על הוצאותיו-שלו, מוכנים לפתע שהוא ינהל את החקירה במקרה של רצח או פשע מלחמה אחר, הם צריכים לשאול את עצמם שאלות קשות. האם אתם מתנגדים לביצועם של פשעי מלחמה? האם אתם מוכנים להכיר בכך שקיימת אפשרות שהצבא שלכם יבצע פשעי מלחמה, או שאתם חושבים שבניגוד לכל צבא מאז ימי אשור, דווקא זה שלכם מאוכלס במלאכים?

אם התשובה שלכם לשתי השאלות הראשונות היא "כן," אז חובה מוסרית עליכם לתמוך בארגוני זכויות אדם ולדרוש שיינתן להם עוד כוח. כן, לעתים הם יטעו; אין ארגון שנקי מטעויות. עם זאת, שיעור הטעות שלהם יהיה נמוך משמעותית מזה של מערכת החקירה הצבאית.

אם החיה הבלתי מרוסנת מפחידה אתכם, יש לתמוך ברסן היעיל ביותר – ברסן שמפחיד אותה עצמה.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים, במיוחד אלו שניגשו אלי אישית.

(יוסי גורביץ)

מכתב פומבי לעמוס שוקן

נכבדי,

אני מחזיק במנוי למהדורה הדיגיטלית של "הארץ," שלדעתי הוא העיתון הטוב ביותר במדינה הזו. אני רגיל להחזיק בשלל דעות מיעוט, ואחת מהן היא שיש צורך דוחק, אם אנו רוצים בעיתונות חופשית, לשלם עבורה. המודלים העסקיים של השענות על רצונו הטוב של הציבור, על הרצון לעוצמה של בעל ממון, או על מכירת פרסומות בעייתיים כולם מבחינת קיומה של עיתונות חופשית; הראשון משום שהוא איננו מבטיח קיום, השני משום שהוא מכפיף את העיתון לצרכיו של בעל ההון (דוגמא רעה במיוחד ראינו בימיו של נוחי דנקנר כבעלי "מעריב," ועל "ישראל היום" אני לא רוצה להרחיב את הדיבור), השלישי מכפיף את חופש העבודה של העיתונאים לצרכיה של מחלקת הפרסום. אז כן, אני מודע לכך שעבור עיתון רציני צריך לשלם, וכמו אוליבר וונדל הולמס והמסים שלו שבהם קנה ציוויליזציה, אני משלם בשמחה.

אבל אתה מקשה עלי.

מילא שאני צריך להתמודד עם חרחור המלחמה הבלתי פוסק של ארי שביט, שבשלב מסוים אפילו נתתם לו מדור-איראן ייחודי. מילא בני ציפר; אותו, לטובת שאריות שפיותי, הפסקתי לקרוא. יצחק לאור הוא צפרדע קשה יותר לבליעה, לאור הדיווחים על עברו, אבל כל זמן שהוא שומר על המיזוגניה שלו תחת שליטה, אני חי עם זה. אני מזכיר לעצמי שכן, אני משלם את שכר הסופרים של לאור, אבל גם את זה של עמירה הס הנהדרת, של ברק רביד שידו בכל, ושל שורה של עיתונאים מוצלחים מאד אחרים, שמספקים לנו את המקבילה הישראלית של הניו יורק טיימס. לא נטול פגמים, אבל הכרחי.

אלא שהבוקר, כתב גדעון לוי את הדברים הבאים: "צבעם של המהגרים הוא הבעיה. מיליון מהגרים מרוסיה, כשליש מהם לא יהודים, שגם בדם של חלקם התגלתה מידה של אלכוהול ופשע, לא היוו בעיה." ההדגשה שלי.

Gideon Levi 2_small

עכשיו, נכבדי, אם מישהו היה כותב בעיתון שלך משפט נוסח "מיליון פלסטינים, שבדם של חלקם התגלתה מידה של אלכוהול ופשע…", יש להניח – כך, על כל פנים, אני רוצה להאמין – שהוא לא היה עובר עורך, ושתוך זמן קצר הייתם מפסיקים את ההתקשרות עם הכותב ושולחים אותו לנסות את מזלו אצל בן דרור ימיני.

אז איך, לעזאזל, עבר המשפט הזה? האם אנחנו צריכים להודות למזלנו הטוב שלוי לא הוסיף הערה על מקצוען המועדף של מהגרות מחבר העמים? הוא הזכיר את האלכוהול, אחרי הכל. יש הרבה צפרדעים שאני מוכן לבלוע. זו, לצערי, גדולה מדי בשבילי.

אני אמנע מלהתייחס לנקודה הברורה מאליה – שהמשפט הזה של לוי חותר תחת כל שאר המאמר המוצדק מאד שלו, שבו הוא מייחס גזענות לחברה הישראלית; בתים מזכוכית, אבנים וכן הלאה; כמו גם לחוסר הקוהרנטיות של העמדה של לוי, שמצד אחד מקונן על רדיפת האפריקאים בישראל ומצד שני קרא לתושבי תל אביב לתמוך באחד מגדולי רודפיהם, רון חולדאי. אפילו לעיוורון ההיסטורי של לוי – אני זוכר היטב את שנות התשעים, ואני זוכר שלחלק ניכר מהישראלים היתה גם היתה בעיה עם המהגרים מרוסיה – לא אתייחס. יש לי רק שאלה אחת: האם "הארץ" עומד מאחורי המשפט הזה?

כי בהנחה שלא תהיה התנצלות פומבית על הטור הזה – ללוי יש נסיון בכאלה – ובהנחה שלוי ימשיך בתפקידו כאילו לא קרה כלום, חוששני שלא אוכל לחדש את המנוי שלי. אני אקלל את יומי כשזה יקרה, כי "הארץ" הוא כלי חיוני עבורי; אבל יש גבול. והגבול, מבחינתי, עובר בבעל טור בכיר שחוזר על השמצות גזעניות כאילו היו עובדה, ותוך לשון שהדעת איננה סובלת, שמזכירה ("בדם של חלקם התגלתה מידה של…") תקופות אפלות (TM).

אני מקווה שתסלק את עננת החשד הטורדני שכל זה היה מלכודת קליקים, שהמשפט הזה עבר עורך בדיוק בגלל שהוא יקפיץ את הפיוזים לכמה אנשים ויביא עוד כמה קוראים. לאסטרטגיה הזו אין קיום. אני מקווה שאתם טובים יותר מזה.

שלך,

יוסי גורביץ

שקרנים, שקרנים ארורים, ומתנחלים (פרק 4,782)

לפני כחודש, שמתי לב לתופעה חשודה משהו: שני מתנחלים בעמדות תקשורתיות בכירות, יהודה יפרח ונדב העצני, נשאו שניהם קולם בילל על כך שוועדת הערר של המנהל האזרחי בגדה המערבית הורתה לעקור 80 דונמים של גפנים "של יהודים", אף שהיא מצאה שהטוען הפלסטיני לא הוכיח בעלות בקרקע, הכל בזכות העוול הנורא שנגרם ליהודים טובים בגדה בשל הצו המשפטי הנורא של "צו שימוש מפריע." יפרח כתב כאן, העצני כאן.

היתכן, תהיתי? הכזעקתה? ובכן, בירור קצר העלה שכרגיל אצל אחינו מגולת פלסטין, האמת משחקת תפקיד משני, אם בכלל, ושכרגיל מדובר בתעמולה שקרית. אני חייב לציין שרגע ה"כאן חשדתי" שלי הגיע כאשר ראיתי שיפרח הוא אחד הכותבים: הלז, עורך המוסף המשפטי של "מקור ראשון", הודה בפומבי שהוא גנז תחקיר על שחיתות – כמסתבר, בישיבת בית אל – משום שהוא הגיע למסקנה שהמושחתים, שהוליכו שולל משפחות, "לא לקחו כסף לכיסם," ושחשיפת הפרשה תפגע "בהתיישבות." גם זכרתי את הרגע שבו יפרח תקף את עו"ד מיכאל ספרד (גילוי נאות: הוא ידיד אישי והיועץ המשפטי של "יש דין," שעבורה אני כותב כפרילאנסר), מבלי להביא גילוי נאות על כך שהוא התגורר באחד מתשעת הבתים שנהרסו בעמונה, כתוצאה מעתירה של ספרד.

נניח כרגע למוסר העיתונאי המפוקפק של יפרח, ונעסוק בשאלה. מה קורה כאן בעצם? ובכן, המדובר בצו שימוש מפריע שהוצא בשנת 2008 כנגד משק אחיה, ארגון מתנחלים, צו שהורה לו לכרות 80 דונמים של גפנים ששתל המשק בשטח לא-לו. משק אחיה טען שמתנחל אידיאולוגי בעל שם, בועז מלט, מכר לו את האדמה הרלוונטית. מלט עצמו הגדיר את הפעילות שלו, בראיון ל"בשבע" ("יש קמח (אורגני) ויש תורה," גליון 77), כך: "שנן קרקעות שהמדינה לא הצליחה להכריז עליהן בגלל בעיות בירוקרטיות. יש מקורות שמוסרים לנו באיזה קרקעות מדובר. אלו אדמות שלא שייכות לערבים למעשה, ואנחנו על ידי פעולה פיזית בשטח מעבירים אותן לבעלות יהודית. כעת הכול נמצא בתהליכי רישום." הכתבת, חנית רוטנברג, הוסיפה ש"הוא [מלט – יצ"ג] מסרב בחיוך לפרט על היקפם המדויק של שטחי החקלאות."

כאן יש צורך לתרגם משפת מתנחלים לשפת בני אדם. ב"פעולה פיזית" הכוונה היא "גזל"; ב"להכריז עליהן" הכוונה היא "להכריז עליהן כעל אדמות ציבור" , והכוונה היא לקרקע פרטית שלא הוסדרה בטאבו. כשלישראל יש בעיה להכריז על אדמה כ"אדמת ציבור" (הנוסח המקובל והשגוי הוא "אדמות מדינה") המשמעות היא שיש שם טענות בעלות חזקות למדי, שמשפטני האוון שלה לא מצאו דרך לעקוף. אז בועז מלט וחבריו, בסיוע שקט של סוסים טרויאנים במנהל האזרחי, משתלטים עליהן ו"יוצרים עובדות בשטח."

משק אחיה טען שהוא נטע את הכרמים שלו בשטח שרכש מידי בועז מלט, שלטענת המשק, ישב שם ועיבד את הקרקע במשך יותר מעשור. אממה, המשק סירב לקרוא למלט להעיד בפני ועדת הערר, בטענה שהוא "לא באזור." מעבר לכך, המשק גם נמנע מלהציג לוועדת הערר את מסמכי המכירה שכביכול קיבל ממלט, או את יפויי הכוח הרלוונטיים.

כתוצאה מכך, נאלצה ועדת הערר המאד אוהדת למתנחלים של המנהל האזרחי בגדה המערבית לכתוב את הדברים הבאים:

"ההמנעות מהעדתו של העורר 2 [מלט – יצ"ג], שהוא-הוא מי שנטען שעיבד את המקרקעין במשך עשור ויותר לפני, איננה מאפשרת את אלא את המסקנה כי עדותו היתה מזיקה לעוררים, ולכן נמנעה העדתו. […] בהעדר הסבר סביר אחר, גם ההמנעות מהצגת הסכם הרכישה ומצירוף נספחי יפוי הכוח הבלתי חוזר שצורף לערר (נספח ב' לערר) אינם מאפשרים אלא את המסקנה, כי הסכם הרכישה ויפוי הכוח לא כללו את המקרקעין נשוא הערר. […] ולסיכום, ראיות הצדדים מחייבות, לעניות דעתי, את המסקנות הבאות: א. לא הוכח עיבוד המקרקעין נשוא הערר על ידי העורר 2 כלל (גם אם יתכן כי "ישראלים" עבדו את החלקה במחצית הראשונה של העשור הקודם). ב. לא הוכח שהקרקע נשוא הערר נמכרה על ידי העורר 2 לעוררת 1 [משק אחיה – יצ"ג]."

כל ההדגשות שלי. להלן צילום של החלקים הרלוונטיים מפסק הדין:

liars

אתם הבנתם מה קרה כאן? ועדת העררים של המנהל האזרחי קבעה שמשק אחיה, לכאורה הנגזל, כלל איננו בעלי הקרקע הרלוונטית. כן, היא גם קבעה שהתובע הפלסטיני לא הוכיח את טענתו כנדרש, אבל לו יש חלקי הוכחות: למתנחלים אין כלום.

משום מה, גם יפרח וגם העצני, אף שפסק הדין הזה היה לפניהם, בחרו שלא להביא לידיעת הקוראים את העובדה המינורית הזו. הם כנראה בנו על כך שאף אחד לא יחפור את פסק הדין ואשכרה יברר מה כתוב בו. אז זה לקח זמן, אבל הנה. אני רוצה להודות לעורכת הדין קמר מישריקי, שייצגה את הבעלים הפלסטינים מטעם "רבנים לזכויות אדם," על כך שהעבירה לידי את פסק הדין.

המסקנה: בפעם הבאה שאתם נתקלים בה"ה יפרח והעצני, כשהם כותבים משהו על התנחלויות, שימו לב: נוכלים לפניכם, שמטרתם להונות אתכם לשם hasbara. שומר נפשו ירחק.

(יוסי גורביץ)

הימין הישראלי: צה"ל הוא, במשתמע, פושע מלחמה

ועדת השרים לחקיקה קיבלה בתחילת השבוע את הצעת החוק שנכתבה על ידי השרלטן הפוליטי רונן שובל ונדחפה על ידי איילת שקד ורוברט אילטוב, ושמטרתה לחסל את ארגוני זכויות האדם בישראל. הצעת החוק נקראת רשמית " הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (תמיכה של ישות מדינית זרה בעמותות בישראל), התשע"ג–2013," וניתן למצוא אותה כאן (זהירות, מסמך.) גילוי נאות: הח”מ כותב, כפרילאנסר בתשלום, בלוג עבור ארגון זכויות האדם “יש דין.”

הממשלה קיבלה את ההצעה באופן חלקי: היא פסלה את סעיף בן דרור ימיני בחוק, שקבע שאם יש "במעשיו של חבר הנהלתה" של עמותה תמיכה בפעולות האסורות בחוק, די בכך כדי לפסול את הארגון כולו; והיא סילקה את סעיף ג' של החוק, שקבע ש"שלילת קיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" היא עילה לפגיעה בעמותה. אם הם היו עושים את זה, הציפוי הדק של "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" היה עף; אחרי הכל, מדינה שיש לה משטר אידיאולוגי ושאוסרת על פעולות שמטרתן שינוי האידיאולוגיה הזו, לא יכולה להיחשב כדמוקרטית. השרים יודעים שזה בסדר: אנשים יכולים לדבר, הם יכולים להפגין – אבל דבר אחד הם לא יכולים לעשות, וזה להבחר לכנסת על מצע שקורא לביטול המשטר הציוני. זה לא חוקי, וכל זמן שאף אחד לא שם לב לזה, ההונאה של "הדמוקרטיה היחידה" יכולה להמשיך כסדרה.

מה רוצה חוק שובל-שקד? הוא אומר ש"הכנסה של עמותה מישות מדינית זרה תהיה חייבת במס של 45%, אם יש במטרותיה או במעשיה של העמותה או במעשיו של חבר הנהלתה, במפורש או במשתמע, אחד מאלה." ההדגשה שלי. לסעיפים עצמם אתייחס מיד. אבל אני רוצה להתעכב רגע על ה"במשתמע."

חוק שובל-שקד לא אוסר רק על פעולות גלויות, מובהקות; הוא מיועד לאסור, והשרים העבירו אותו כפי שהוא, גם על פעולות "משתמעות." כלומר, גם אם אתה לא תומך בחרם על מדינת ישראל, אבל "משתמע" מהפעולות שלך שאתה תומך בו, רונן שובל יאלץ אותך לבזבז זמן יקר וכסף בנסיון להסביר למס הכנסה למה מה שהוא חושב ש"משתמע" לא באמת משתמע.

במילים אחרות, זהו חוק לרדיפה פוליטית. הוא לא אוסר על פעולות מובהקות, ברורות, חד-משמעיות; הוא אוסר על אידיאולוגיה. הוא אוסר על "השתמעויות." האיש שכתב את הצעת החוק, אחרי הכל, מדבר כבר שנים על כך שהסכנה האמיתית היא לא פוסט ציונים גלויים אלא "פוסט ציונים בלתי מודעים." שובל, איש משטרת מחשבות מודרני, צד את פושעי המחשבות האלה, עם קצת סיוע מאנשי תקשורת נוסח בן דרור ימיני; ועכשיו משטרת המחשבות שלו תקבל גילום בחוק. צריך להיות מחוקק לא רציני, או כזה שיודע בדיוק למה החוק מיועד, כדי להעביר חוק כזה. ועדת השרים העבירה אותו.

מה אומרים הסעיפים? איזו "פעולה משתמעת" יכולה להביא לשלילת זכות הדיבור של עמותה באמצעות שלילת הכנסה? יש שלושה סעיפי עיזים בחוק הזה. לסעיף ג', שוועדת השרים סילקה, כבר התייחסתי. סעיף ד' של החוק, שאוסר על הסתה לגזענות, הוא בדיחה. אין מדינה שמקדמת את זה. הוא שם כדי לתת אצטלת מכובדות, כביכול החוק מכוון גם נגד ארגוני הימין. רק שאלה מקבלים את הכסף המושחת שלהם מאוליגרכים ימנים מחו"ל, עם הרבה פחות פיקוח עליו, והחוק ספציפית לא חל עליהם.

גם סעיף ה' – " תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או של ארגון טרור נגד מדינת ישראל" – הוא בדיחה. מה שהוא אוסר עליו כבר אסור בחוק הפלילי, עם ענישה הרבה יותר כבדה, וקנס לעבירה כזו הוא לא רציני.

אז נשארנו עם סעיפים א' וב'. נתחיל עם א'. הוא אוסר על "קריאה להעמדה לדין של חיילי צה"ל בערכאות בין-לאומיות." אגדת הסכין בגב הנפוצה בקרב אנשי ימין, במיוחד בקרב אנשי "אם תרצו," טוענת שעמותות ישראליות מנסות להעמיד לדין חיילי צה"ל בחו"ל. זה שקר, ושקר מטומטם. מכמה סיבות.

מאיפה להתחיל? נתחיל מזה שהעמדה לדין היא פעולה של מדינה. כדי להעמיד מישהו לדין פלילי, צריך פרקליטות או שופט חוקר. ארגוני זכויות אדם לא מכילים כאלה. גם אם המטרה היא ללכת לבית משפט מקומי ולשכנע אותו לעצור אדם בשל פשע מלחמה, זו לא פעולה שארגון זכויות אדם ישראלי מסוגל לעשות: כדי לעשות את זה, אתה צריך לשמש כעורך דין במדינה שבה אמור להתבצע המאסר (הדוגמאות הקלאסיות הן ספרד ובריטניה, אבל חוקים אוניברסליים קיימים במספר מדינות אחרות.) כלומר, לארגוני זכויות אדם בישראל אין שום יכולת להעמיד את חמושי צה"ל לדין – לא בישראל ועל אחת כמה וכמה לא במדינות אחרות.

אבל רגע, החוק לא אוסר על העמדה לדין; השרים וחברי הכנסת שמקדמים אותו לא עד כדי כך מטומטמים. הם יודעים שזה לא מעשי. הם לא אסרו על "העמדה לדין"; הם אסרו על "קריאה להעמדה לדין." למה הם מתכוונים? בנט נתן דוגמא שלשום: לדבריו, " עו"ד מעדאלה הגיש בבית משפט בספרד חוות דעת שמסבירה למה שבעה בכירים ישראלים הם פושעי מלחמה. הארגון הזה גם האשים את צה"ל בפשעים נגד האנושות ובפשעי מלחמה וכיכב בדו"ח גולדסטון 38 פעמים מהצד האנטי ישראלי."

אני לא יודע אם בנט אומר אמת או משקר – הנחת היסוד שלי, לאור ההיכרות עם התולעת, היא שהוא משקר – ואם אכן עורכי דין של עדאלה (שהפכו ל-bogeyman של הימין, כמו שאפשר לראות כאן) מסרו עדות כזו. נצא מנקודת הנחה שאכן כך היה.

עם מה זה משאיר אותנו? עם איסור חוקי על דיווח על פשעי מלחמה. בנט, שקד, שובל וכל השאר רוצים שאנשים שמקבלים מידע על פשעי מלחמה, לא יעבירו אותו הלאה. אם עורכי הדין של עדאלה ימצאו מידע על פשעי מלחמה שביצעו חיילים ישראלים, הם יהיו בבעיה. מצד אחד, בנט והחברים סומכים על מערכת המשפט הצבאית – יש לה נסיון עשיר בכך – שהיא כבר תטייח את הממצאים; מצד שני, בישראל אין בכלל חקיקה נגד פשעי מלחמה; ומצד שלישי, אם הם יעזו לדווח על מה שהם רואים כפשעי מלחמה, החוק שכותבים שובל ושקד יעניש אותם.

המסקנה המתבקשת מהפעולה הזו היא כזו: שובל, שקד, בנט ושאר הכנופיה יודעים שצה"ל מבצע פשעי מלחמה והם מנסים למנוע את העמדתם לדין של הפושעים. מהפרקליטות הצבאית הם לא מפחדים. אבל החשש שמא עוד קצינים ישראלים יצטרכו, כמו בוגי יעלון בשעתו – שעל פי הודאתו-שלו ("הרשנו לעצמנו להרוג את האשה", בפרשת שחאדה) הוא חשוד מובהק בפשעי מלחמה – לברוח ממדינות מתורבתות; הידיעה שפושעים כמו אבירם בוניאל, ההורג של מוסטפא תמימי, יוכלו תמיד לחמוק מה"צדק" הצבאי, אבל ששופטים-חוקרים כמו בלתזר גרסון הספרדי בהחלט עשויים להעמיד אותו לדין, אם יגיע לשטחם; הידיעה שככל שהעולם מבין שאי אפשר לצפות לצדק מהמערכת הישראלית, הדרישה להעמיד פושעי מלחמה ישראלים בחו"ל רק תגבר, היא זו שעומדת מאחורי הצעת החוק. חוק שובל-שקד הוא חוק להגנת פושעי מלחמה, ובמשתמע, שובל ושקד עצמם אומרים זאת. אולי כדאי שיטילו על ההכנסות שלהם קנס של 45%?

נעבור לסעיף ב'. הוא אוסר על "קריאה לחרם, משיכת השקעות או סנקציות על מדינת ישראל או אזרחיה." כלומר, הוא אוסר על מהלך בלתי אלים שמיועד להפסיק את הכיבוש הישראלי או את משטר העוול הציוני.

הביטוי "משטר העוול הציוני" מקומם אתכם? טוב מאד. צאו נא רגע מהקונכיה שלכם. כיהודים – ואני מניח שרוב קוראיו של הבלוג הזה הם יהודים, ולו משום שהוא נכתב בעברית – אתם בני עם האדונים במדינה הזו. המשטר הציוני אולי נראה לכם טבעי, כיוון שאתם המוטבים שלו (במידה; אשכנזים מבוססים מוטבים יותר, מזרחים, רוסים ואתיופים פחות), אבל לתושבים הערבים של המדינה המשטר הציוני הוא משטר עוול. הוא תמיד היה כזה, ולא הפסיק להיות כזה. בימים אלה, מתכננת הממשלה סוג כלשהו של המשך למתווה פראוור – אולי אפילו אותו עצמו. המדינה הזו תמיד היתה, כמכתם של אחמד טיבי, דמוקרטית ליהודיה ויהודית לשאר תושביה. אנחנו מדברים על משטר שחמס את רוב אדמותיהם של התושבים המקוריים, ואת עיקר הגזל ביצע אחרי 1948; שמאז שולל מהם בעקביות את הזכות לשוויון, מנשל אותם בכל הזדמנות אפשרית – לאחרונה שמענו על נסיון לשלילת אזרחות מאזרח פלסטיני-ישראלי שאיבד את תעודת הזהות שלו – ושעדיין מפעיל בקרבם את השב"כ כמשטרה חשאית, באופן שהשב"כ לא העז לפעול בו בחברה היהודית מאז שנות השישים.

אז כן, לחלקים ניכרים של האוכלוסיה הישראלית, שלא לדבר על האוכלוסיה הכבושה בגדה המערבית וברצועה, המשטר הציוני הוא משטר עוול. ויש להם זכות להתנגד לו במאבק לא אלים. חרם הוא סוג של מאבק לא אלים. מי ששולל מהם את הזכות הזו, דורש מהם להסכין בפסיביות עם מה שנראה להם משטר עוול. חלק יעשו זאת; חלק קטן יותר, משנשללה מהם הזכות למאבק לא אלים, עשויים לפנות לאלימות.

זה, כמובן, יהיה גול עצמי שישמח מאד את הבנטים, השובלים והשקדים. אבל מי שחושב שחברה איננה צריכה להתנהל כאילו היא נמצאת תמידית על סף מלחמת אזרחים, כאילו תמיד ירחף איום בטיהור אתני על 20% מתושביה – ואם אתם לא חשים אותו, הם ודאי חשים בו – צריך לדחות בשאט נפש את הנסיון להפוך חוק של המדינה לכלי למאבק פוליטי שתפקידו נישול צד אחד של המפה מהיכולת שלו לנהל דיון, ויכוח, וכן – גם לשנות בדרכי שלום את פניה של המדינה.

מחובשי הכיפות הסרוגות ומהסייענים הנקלים שלהם, דוגמת שובל ושקד, אנשים שאיבדו כל ערך ושכל מה שנותר להם הוא השתוקקות נואשת לערכים הנובעים מלהט דתי שהם לא מרגישים, אי אפשר לצפות לכלום; אבל ישראל עדיין לא מורכבת רק מהם. ישראל, על כל עוולותיה, עדיין טובה יותר מנפתלי בנט וממלחכי הפנכה שלו. היא ניתנת לתיקון, היא ניתנת לשיפור, ועל כן צריך להפיל את החוק הזה, שכל מטרתו היא מניעת תיקון עולם ושימור משטר עוול.

עוד דבר אחד: בית המשפט המחוזי בבאר שבע שחרר אתמול (ג’) את אלדד ציון למעצר בית, למרות התנגדותה של הפרקליטות.

(יוסי גורביץ)

כשהפרקליטות היא כלי לרדיפה פוליטית

בסוף חודש נובמבר נערכה ההפגנה הגדולה בחורה שבדרום כנגד תכנית פראוור, שהפכה – כמיטב המסורת של שירותי הבטחון הישראלים, מיום האדמה והלאה – להתפרעות משטרה. במהלך ההפגנה נעצרו מפגינים רבים, ביניהם איש שמאל יהודי, אלדד ציון.

באופן חריג – ביחס למפגינים יהודים, על כל פנים; למפגינים פלסטינים, גם אלה המחזיקים בקליפה המכונה אזרחות ישראלית, זה קורה הרבה יותר – הפרקליטות דורשת את המשך מעצרו של ציון עד תום ההליכים. למה?

המשטרה טוענת – יצוין כי הנכתב כאן מתבסס על שיחה עם מספר פעילים, כמו גם עם עורכת דינו של ציון, מיכל פומרנץ – כי במהלך ההפגנה, ציון אמנם לא השתתף במה שהיא טוענת שהיה התפרעות, אך טוענת שניסה למנוע את מעצרו של אחד המתפרעים. ציון מכחיש זאת; הוא טוען שהוא ניסה למנוע אלימות כלפי עצור. אחר כך, טוענת המשטרה, הובא ציון לתחנת משטרה, שם הפריע לחקירה וקרא לעצורים לא לשתף פעולה עם החוקרים; ציון, מצידו, אומר שהוא בסך הכל הזכיר לעצורים את זכות השתיקה שלהם. כאן, טוענת המשטרה, תקף ציון שוטר. זה מה שיש לציון עצמו לומר על הטענה הזו:

"האם תקפת שוטר בתחנת העיירות? נכנסתי לחדר העצורים בתחנת המשטרה, חדר שאת קירותיו מעטרות כתובות בכתב-יד "כהנא צדק" ו"משה ציווה להרוג כל ערבי", עם סמלי מג"ב. ראיתי שוטר נותן סטירה לעצור. אז הרמתי את קולי. בתגובה לכך שניים-שלושה שוטרים תקפו אותי כשגבי מופנה לעברם, הוציאו אותי מן החדר, כאשר הם מכשילים ומפילים אותי לרצפת מסדרון תחנת המשטרה, בועטים בי ושוברים את משקפיי (דבר שמאוד הקשה על תפקודי בשלושת ימי המעצר הראשונים, בהם לא הצלחתי לזהות פנים או לקרוא דבר). לבסוף אזקו אותי כשידיי מאחורי גבי. עשיתי את חובתי האזרחית מול אלימות שרירותית של שוטר."

אלדד ציון (צילום: התחברות-תראבוט)

אם יש למשטרה הקלטות או צילומים שיחזקו את טענתה, היא לא הציגה אותן עד כה. בשלב זה, זו המילה של שוטרים מול המילה של ציון. בהתחשב בכך שאנחנו יודעים שהמנהג המקובל של שוטרים הוא להגיש תלונה אוטומטית על תקיפת שוטר כלפי אנשים שהם תקפו, כדי שיהיה להם מה לנפנף מול הכלב המנומנם של מח"ש, ובהתחשב בכך שמח"ש עצמה כבר הודתה שבמשטרה פושה תרבות שקר (עמדה שנקטה גם ועדת אור, עמדה שנוקט כל אדם שלרוע מזלו היה לו מגע עם משטרת ישראל), צריך לומר בקול ברור: כל עוד אין המשטרה מציגה ראיות לכך שמישהו תקף שוטר, חזקה שהיא משקרת. על אחת כמה וכמה אם הדבר מתרחש בתוך תחנת משטרה.

עד כמה אפשר לסמוך על טענות המשטרה באופן כללי? לא משהו. עורך הדין איתמר בן גביר תפס חוקר של משטרת אריאל בשקר: הלז טען בבית המשפט שהוא הודיע להוריו של קטין שחקר על מעצרו בשעה 23:00, כשהוא טוען שקיבל את מספר הטלפון שלהם מהעצור, ושהמספר מופיע בראש מסמך העדות שכתב. אלא שהחוקר לא תיאם בין השקרים שלו, ובן גביר הציג בפני בית המשפט את מסמך העדות – כשהשעה עליו 04:14. למותר לציין שהחוקר לא יועמד לדין בשל עדות שקר. זו רמת האמינות של המשטרה במקרים פשוטים ביחס; מה רמת האמינות שלה באשר לטענה שמישהו תקף שוטר?

אשר לטענת שיבוש החקירה – היא משונה למדי. איזה סוג של שוטר עורך חקירה בנוכחות עצורים אחרים? יתר על כן, הודעה לעצורים על כך שיש להם זכות שתיקה, היא לא שיבוש חקירה, היא אזרחות טובה. האזהרה המשטרתית אומרת שכל מה שתאמר ישמש נגדך; היא בכוונה לא אומרת שכל מה שתאמר ישמש לטובתך. המשטרה בהחלט רשאית לא להציג דברים שאמרת בחקירה ושיחזקו את עמדתך. אם אתם עצורים, במיוחד לאור העובדה שבישראל אין לכם זכות לעורך דין במהלך החקירה, סתמו את הפה. שום דבר שתאמרו לא יעזור לכם, לכל היותר אתם קוברים את עצמכם או את חבריכם. זו זכותכם החוקית להמנע מהפללה עצמית. שימו לב: זה חשוב גם, ולמעשה במיוחד, אם השוטר טוען שיש לו ראיות חד משמעיות נגדכם, ולמה לכם וכדאי שתודו. אם יש לו ראיות, הוא לא צריך הודאה. הוא רוצה הודאה כי הודאה, בישראל, היא מלכת הראיות והיא תחסל אתכם. נחקרתם? אל תגידו כלום. הנה, משטרת ישראל מוזמנת עכשיו להעמיד אותי לדין על שיבוש כל החקירות העתידיות שלה.

עד כאן, שום דבר יוצא דופן: בריונות ושקרים שהורגלנו להם מהמשטרה. אבל אז התערבה הפרקליטות. זו, כאמור, דורשת את מעצרו של ציון עד תום ההליכים. עורכי דינו של ציון הציעו חלופת מעצר, מעצר בית. במאמר מוסגר, זו חלופה רעה מאד: השופט יואב עטר מבית המשפט השלום בבאר שבע רוצה את ציון במעצר בית עד תום ההליכים, כשלאחר 30 יום, תבחן האפשרות לתת לו לצאת לעבודה או לימודים – כל זה, כמו גם הפקדה כספית של ציון בסך 10,000 ₪ והפקדה דומה מצד הערבות לציון. עטר אוסר על ציון לצאת לעבודה או ללימודים במשך חודש; צריך כנראה להיות שופט כדי לחשוב שאחרי חודש במעצר בית, שמגיע אחרי יותר משבועיים של מעצר, תהיה לציון עבודה או שיישאר משהו מהלימודים שלו. מעצר הבית של השופט עטר דן, בסבירות גבוהה, את ציון לפיטורין. לזה קוראים להרוס למישהו את החיים לפני שהורשע.

אבל זה לא הספיק לפרקליטות. היא התנגדה למעצר הבית ודרשה להשאיר את ציון עד תום ההליכים. היא פסלה את הערבות לציון בנימוק המדהים שהן תומכות בו אידיאולוגית: "כל הערבות המוצעות היו ביחד עם המשיב באותה הפגנה מדוברת, ובהתחשב בכך שהעבירות התבצעו על רקע אידיאולוגי, בהמצאות המשיב והערבות במקום ההפגנה על רקע זה, אני חושבת שיש בערבות המוצעת מרמת הציניות […] אני סבורה שאין מקום שהחלופה תהא אצל ערבות אשר היו במקום של הפגנה שהפכה להיות לא חוקית, בעצם הערבות חולקות את הרעיון האידיאולוגי של המשיב שהוא הרקע לביצוע העבירות." ההדגשות שלי.

hura2

אף אחד לא טען שהערבות שהציעו את עצמן ביצעו עבירה כלשהי. גם הפרקליטות לא טענה זאת. הטענה שלה היתה מסוכנת הרבה יותר: אם אתה תומך אידיאולוגי בחשוד, אתה פסול מלשמש לו כערב. המילים שריחפו אם גם לא נאמרו בחלל בית המשפט היתה "הן שמאלניות." אם אתה שמאלני, אתה אוטומטית שקרן, אתה אוטומטית לא אמין, אתה אוטומטית פסול לשמש כערב.

לזכותו של השופט עטר ייאמר שהוא דחה את התפיסה הזו של הפרקליטות, אבל זה פחות או יותר הדבר היחיד שאפשר לומר בזכותו. בהחלטה שלו, הוא ציטט את שופט המחוזי ואגו: "אותה התפרעות אלימה והמונית, בכניסה לחורה, נדמה, כי לא ניתן לחלוק על כך שמדובר באחד האירועים הקשים מסוג זה, ובעלי פוטנציאל נפיץ שהיו בעשרות השנים האחרונות בתחומי המדינה. כאשר מדובר במסוכנות של משתתף באירוע כזה, אין הרבה משמעות לשאלה מה חלקו המדויק והספציפי. […] אמנם, [כותב השופט עטר] בניגוד לעניינו של אותו קטין, המשיב דנן לא אחז באבן בידו, אך כאמור, אבחנה זו אינה משמעותית בשים לב לעובדה שהמשיב דנן הינו בגיר, ולאור אותו רצף נמשך של התנהלות שפורט." כל ההדגשות שלי. ה"רצף" שעליו מדבר עטר הוא ההפרעה לכאורה למעצר של ציון, האזהרה שלו את העצירים האחרים, והתקיפה לכאורה שלו של השוטר.

hura

כמה הערות. קודם כל, כשהשופט ואגו כותב חגיגית על "אותה התפרעות אלימה והמונית" ש"לא ניתן לחלוק על כך" ש"מדובר באחד האירועים הקשים," הוא, במחילה, מחרטט. האירוע לא נחקר. שום בית משפט עוד לא הגיש פסק דין בנושא. במונחים משפטיים, זהו "אירוע קשה לכאורה." ודאי שאפשר לחלוק על כך; רבים מן המשתתפים אכן חולקים. הבעיה האמיתית מגיע במשפט המזעזע "אין הרבה משמעות לשאלה מה חלקו המדויק והספציפי" של חשוד מסוים.

הלו, ואגו! אתה אמור להיות שופט! אתה לא אמור להיות חותמת גומי להיסטריה מוסרית מלובה של המשטרה! כל מה שיש לך הוא המקרה שלפניך – מה עשה אדם ספציפי, במקום ספציפי, בשעה ספציפית. אם לכל אלה "אין הרבה משמעות", אז מה שיש לנו הוא לא משפט, הוא שיפוט צבאי בעת מצב חירום. אם אתה חושב שלעובדות הנוגעות לחשוד מסוים "אין הרבה משמעות," שהוא אמור להישפט כחלק מהמון אמורפי שלדעתך ביצע או לא ביצע משהו באירוע שלא נחקר לעומק אבל זה לא באמת משנה, אתה צריך להוריד את הגלימה וללכת הביתה. אתה לא ראוי לתפקידך. אתה בעליל לא מבין אותו.

קשה לומר משהו טוב יותר על עטר. "אמנם המשיב דנן לא אחז באבן בידו, אך אבחנה זו איננה משמעותית"? וואלה, טוב לדעת שהעובדות לא משחקות תפקיד מי יודע מה חשוב בבית המשפט שלך. אם הוא לא החזיק באבן, למה כרכת את שמו בהחזקת אבן?

ההתנהלות הזו צריכה להטריד כל ישראלי. אדם מוחזק במשך יותר מ-14 יום – שני הצדדים הגישו ערעור, המחוזי בבאר שבע אמור להחליט מחר על מועד קיום הדיון – משום שהשתתף בהפגנה. הפרקליטות מוציאה את תומכיו של החשוד מכלל אלה שרשאים לסייע לו – כנראה שהיא מצפה שהוא יישען על חסדיהם של זרים גמורים. השופטים אומרים שהעובדות הספציפיות לא משנות, מה שמשנה הוא נראטיב גבוה יותר. חייהם של אנשים קטנים נדרסים בגלגל הגדול.

כך נראית רדיפה פוליטית כשמערכת המשפט הופכת לחלק ממנה. בניגוד לכמה מעמיתי בשמאל – אנשים שאני מעריך ומכבד – אני יודע שהרדיפה הזו לגמרי לא מוגבלת לשמאל. כשההיסטריה הציבורית גדולה מספיק, הגלגל מסתובב גם ימינה. ראיתי את זה בתקופת ההתנתקות, כשבתי המשפט שלחו ילדות בנות 12 שסירבו להזדהות למעצר של שבועות ארוכים; ראיתי את זה כששופטת איבדה את בינתה בהתקף חימה על ילדה חצופה, שהעזה לא להכיר בסמכותה, וקבעה שהסביבה האידיאולוגית שלה משפיעה עליה לרעה ועל כן יש להוציא אותה ממשפחתה הדתית ולהעביר אותה לקיבוץ חילוני. למרבה השמחה, הזוועה הזו – המקבילה המודרנית של החוק האנגלי הישן, שהורה למעוך אדם באבנים, עד שיכיר בבית המשפט – נבלמה בערכאה עליונה יותר.

אבל הדוגמא ההיא צריכה להבהיר: כשהממשלה מתחילה לתופף בתופי הטם-טם ואומרת לנו שהאויבים מתקבצים, יהיו פרקליטים שיאמצו את הנראטיב שלהם ויציגו אותו לבתי המשפט, ויהיו שופטים שימהרו לשרת את המשטר. המטרה של הפרקליטות כיום ברורה, כפי שהיא היתה ברורה בימי ההתנתקות: להשתמש בכלים משפטיים כדי לשבור התנגדות פוליטית. להשתמש בכלים משפטיים כדי לשבור אנשים קטנים, כדי להטיל אימה בשם המשטר על אחרים. רוצה לצאת להפגנה? לא כדאי לך. גם אם לא תפעיל אלימות, זה לא ישנה. אם תהיה במקום, אתה עשוי להיעצר. אם תהיה במקום, הפרקליטות תאמר לבית המשפט שאתה אדם לא אמין ולא ישר.

למה לך? הורד ראש. שב בבית. הם בסך הכל באו לקחת את הבדואים. תורך עוד לא הגיע; אם תהיה כלב טוב, אנחנו מבטיחים שהוא גם לא יגיע. שב מול המסך, שחק במשהו, הבט בחתולול. אל תסתכל מה קורה לאחיך בני האדם בדרום. למה לך? מה, אין לך צרות? מה, בא לך לאבד את מקום העבודה שלך בלי פיצויים? אין לך חובות? אין לך ילדים? אהובים? בעלי חיים? אתה באמת רוצה לראות מה אנחנו יכולים לעשות לחיים שלך? למה, מישהו יעזור לך לשקם אותם אחר כך? היה נתין טוב,

ככה ראש הממשלה אוהב אותך. ואתה, בבוא הזמן, תאהב אותו. או, על כל פנים, תתרגל.

(יוסי גורביץ)

אוהל בן הדוד תמימי

בשנת 1852, הוציאה הרייט ביצ'ר סטאו (Harriet Beecher Stowe), סופרת צעירה וחסודה מקונטיקט שבצפון ארצות הברית את אחד הספרים המשפיעים במאה ה-19, אם לא בהיסטוריה של העולם. Uncle Tom's Cabin, שזכה לתרגום העברי הבעייתי "אוהל הדוד תום", עוסק בגורלם של עבדים בדרום ארצות הברית.

הספר, שלא שרד טוב את השנים שחלפו – הוא כמעט בלתי קריא לעיניים מודרניות, עמוס בהטפות נוצריות – הפך לפגיון בלב העבדות. הוא תוכנן כך ביד אמן: יש סצינה אחת שכל מי שקרא את הספר לא ישכח, וזו הסצינה של השפחה אלייזה שנמלטת, בנה הקטן בזרועותיה, מפני ציידי עבדים על הקרח השביר של נהר האוהיו. אלייזה היתה מוכנה לסכן את חייה ואת חיי בנה כדי להמנע ממכירתו הצפויה של הילד דרומה.

הנה, הצביעה סטאו בפשטות בפני התושבים הטובים של הצפון, הנה מה שאתם תומכים בו כשאתם מסיטים את מבטכם: עקירת ילדים מזרועות הוריהם ומכירתם לבתי זרים. היא כתבה לדור שהכיר היטב את התנ"ך, שידע מיד לאילו פסוקים היא מרמזת: "לא תסגיר עבד אל אדוניו" (דברים, 23:17), והפסוק הנורא מפרשת הקללה, "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר, ועיניך רואות וכלות אליהם כל היום, ואין לאל ידך" (שם, 28:32). סטאו מצאה את הסדק בשריון שקרים הנוצץ של העוול, והכתה דרכו בכל הכוח.

בצפון העריצו אותה. הספר הפך לרב מכר חסר תקדים – רק התנ"ך מכר יותר עותקים ממנו במאה ה-19. הוא נחשב לאחד הגורמים הישירים למלחמת האזרחים: הוא גרם רדיקליזציה יוצאת דופן בדרום. אנשים שעד אז התחבאו בין שלל תירוצים, החל מ"זה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע" ועד "אבל זה יוביל למלחמת אחים", התקשו להסתתר. לימים, אחרי שתפגש עם הנשיא לינקולן, בלב המלחמה, לינקולן יעיר: "אז זו האשה הקטנה שהתחילה את המלחמה הגדולה הזו." אני, אגב, חושד שלינקולן גנב את אחת השורות היותר מוצלחות שלו – הוא הטיח בדרומיים, לקראת סוף העשור, שהם יודעים שהעבדות היא עוול; הם מניחים לילדיהם לשחק עם ילדי העבדים, אבל לא עם ילדיו של סוחר העבדים – מאחת הסצינות של סטאו. גם אצלה, סוחר העבדים הוא השפל שבשפלים, והוא מגעיל גם את בעלי העבדים.

נהוג לדבר על ההערכה שזכה לה הספר, ועל ההשפעה שלו בצפון ובבריטניה; ניתן לתהות עד כמה ההצלחה הפנומנלית שלו שם בלמה את שאיפתה של הממשלה הבריטית להכיר במדינות הדרום, מתוך רתיעה מהזעם הצפוי בדעת הקהל. אבל זה הסיפור המוכר והצפוי. הסיפור המעניין יותר הוא התגובה הדרומית.

דעת הקהל הדרומית הגיבה בהלם טוטאלי. פתאום מוסד שהיה זניח לרוב התושבים הדרומיים – רוב הדרומיים לא היו בעלי עבדים; המלחמה היתה מלחמתה של האליטה – הכתים את כל הדרום בפשעים החמורים ביותר שניתן להעלות על הדעת. העיתונות הדרומית הפעילה מאד התמלאה מאמרים אחוזי פלצות, שאמרו שדברים כאלה לא קורים כמעט, ואם הם קורים בכל זאת הרי שמדובר באירוע נקודתי, של בעל מטע ברברי ולא מחונך, והרי לא יעלה על הדעת לשפוט תרבות שלמה על פי כמה אירועים שביחס לכלל הם זניחים. וחוץ מזה, העבדים רוצים להיות עבדים, שהעבדות מתרבתת אותם (נראה שרק יהודי אורתודוקסי יכול לחזור על הטענה הזו במאה ה-21), ועל כל פנים שהמצב שלהם טוב ממצבו של העובד הממוצע בצפון. מישהו כתב ספר בשם – אני מצטט מהזכרון – "לדוד טום יש בקתה, ג'וני הצפוני קופא מקור ברחוב." עלתה, בקיצור, יללה גדולה השמימה של "למה לא מראים מה קרה קודם", ולצד הטוּבַּה שהרעימה שמצבו של העבד טוב ושהוא מאושר, שקיומם של העבדים הכרחי לקיומם של בעלי החורין, נשמע גם הפיקולו שאמר שמה אתם רוצים, אם לא נראה להם מי האדון, הם יקומו בלילה וישחטו את כולנו.

ואלה היו האנשים המנומסים, כאלה שכותבים לעיתונים ומוציאים ספר. אחרים פשוט שרפו את העותקים של הספר שמצאו, והבריחו מהעיירה את האנשים שהעזו למכור אותם. פסיכי אחד אפילו שלח לסטאו בדואר אוזן של עבד. אחרים כתבו במרירות שהספר הוא הוכחה שבצפון שונאים אותם ולא מהססים להפיץ עליהם עלילות.

כמעט אף אחד בדרום, בקצרה, לא העז להתבונן במראה שהציבה מולם סטאו.

נשמע מוכר?

* * *

השימוש ב"למה לא מראים מה קרה קודם" לפני שלוש פסקאות היה מכוון, כמובן. ישראל 2013 נמצאת במצבו של הדרום האמריקאי ב-1852: אספסוף קסנופובי שלא מסוגל להתבונן בדמותו האמיתית.

אנחנו כובשים עם אחר כבר 45 שנים, וככל שחולף יותר זמן, רובנו מתקשחים יותר בעוולתם. שני דורות לפני סטאו, יכול היה ג'פרסון לכתוב ש"אני רועד למען ארצי, ביודעי שהאל הוא אל צדק ושצדקתו לא תינם לעד"; דור אחר כך, בימיו האחרונים, הוא היה מהקשוחים שבבעלי העבדים, משוכנע שהשחרור שלהם יביא לקץ הדרום בדם ואש. לפני ארבעים שנה, היה חלק ניכר מהישראלים שלא רצה לכבוש את השטחים, חלק שבשלב מסוים גם היווה רוב.

הרוב הזה התאדה. חלק מהסיבות לכך הן המלחמה הפראית שניהלו הנכבשים שלנו. חלק אחר הוא שפשוט התרגלנו. רוב האנשים שחיים היום בישראל, כולל כותב שורות אלה – ואני מעריך שאני מבוגר מרוב גדול של קוראי הפוסט – נולדו אחרי 1967. הם נולדו למצב שבו הכיבוש הוא מצב נתון וקבוע, הם גדלו מתוך הבנה שכאשר יתבגרו הם יצטרכו לבלות חלק מחייהם בכיבוש של עם אחר, או בהושטת סיוע לוגיסטי/שלישותי לכיבוש הזה. שנים של הקפדה על מחיקת על הקו הירוק, בסיוע פעיל מאד של משרד החינוך, הולידו דור שלא יודע בכלל על מה מדובר. הוא לא מבדיל בין השטחים הכבושים ובין ישראל ופחות ופחות הוא מבדיל בין פלסטינים תושבי השטחים ופלסטינים אזרחי ישראל – ומאחר והוא לא חונך כישראלי אלא כיהודי הוא לא מבין מה כל הקטע הזה של אזרחות.

רוב הישראלים לא נהנים ישירות מהכיבוש. רובם המוחלט איננו מתגורר בשטחים ואיננו מרוויח ישירות מהניצול של השטח הכבוש. בהתחשב במספר הנמוך מאד של חיילים קרביים מכלל הצבא ובירידה בשירות הצבאי בכלל, מותר אף להניח שרובם לא שירתו בשטחים. אף על פי כן, כמו הדרום, הם מוצאים את עצמם נאלצים להגן על המתנחלים ועל ההתנחלויות, על הכיבוש ועל הכובשים, כי הכיבוש הפך לכתם שלהם. הוא בן משפחה. בן משפחה מפגר, אולי, כזה שלפעמים מתביישים בו, אבל עדיין מגינים עליו בחירוף נפש מפני כל ביקורת.

אז אנחנו לא מדברים על זה שהכיבוש מפר 15 מתוך 30 עקרונות של הכרזת זכויות האדם האוניברסלית. אז אנחנו מתעלמים מכך שעל בסיס קבוע, כוחות הכיבוש שלנו הורגים ילדים. אנחנו לא שואלים "איך הגענו למצב שבו אנחנו יורים בילדים"; אנחנו שואלים "למה לא מראים מה הוא עשה קודם," מחפשים בזעם רוטט ובוורידים תפוחים את התירוץ שיאפשר לנו לומר שהילד הזה פשוט הכריח אותנו להרוג אותו. בדרך, אנחנו משחיתים את מערכת המשפט שלנו, שלא מסוגלת למצוא פרקליט לתיק של ילד הרוג גם 14 חודש לאחר שנורה; בדרך אנחנו מכשירים כל מעשה זוועה. אנחנו יודעים, או על כל פנים אין לנו שום תירוץ לא לדעת, שילדים נחטפים מדי לילה מבתיהם על ידי חמושים רעולי פנים, שהם מועברים לחדרי חקירות ללא נוכחות מבוגר שיגן עליהם, שהם עוברים התעללות ועינויים. אנחנו גם יודעים, בתנאי שאנחנו לא משקרים לעצמנו, שזה לא התחיל אתמול. שזה תמיד היה כך.

אנחנו יודעים שיש עם שלם שאין לו את הזכות הבסיסית למחאה, ושמבחינת החמושים שלנו, עצם הגעתו של אדם להפגנה היא עילה מספקת לירי. אנחנו יודעים, בתנאי שאנחנו לא משקרים לעצמנו, שהחמושים שלנו מפעילים אלימות יוצאת דופן כלפי המפגינים הללו, אלימות שהם לא היו מרשים לעצמם כלפי אזרחים ישראלים. אנחנו יודעים שהחמושים משקרים לחוקרים, שהם מחפים זה על זה, שהם מייבאים תרבות עבריינית עם השחרור. אנחנו יודעים. ומי שאומר שהוא לא יודע, רוצה לא לדעת.

החמושים שלנו יורים בצעירים פלסטינים כשהם באים לשבור לחם, יורים בהם כשהם עומדים בשדה ואחר כך טוענים שהם תקפו אותם בגרזן, שהופך תוך יממה לבקבוק, שהופך תוך זמן קצר למזרק; אנחנו יורים בהם כשהם תופסים מחסה בבתי הקברות שלנו – ואז אומרים שהם ניסו לדקור אותם, טענה שתוך יום הופכת ל"הוא הרים משהו מהרצפה והיה סיכוי שזה היה סכין, אז יריתי בו." אנחנו יודעים שכוחות הכיבוש ישחררו את הרוצחים בתואנה ש"הם חשו סכנת חיים."

סטאו אמרה שהביקורת שלה הופנתה בראש ובראשונה כלפי מערכת המשפט, במיוחד כלפי האכיפה של חוק העבדים הנמלטים. היא כתבה את ספרה שש שנים לפני פסיקת דרד סקוט, אבל כבר אז היה ברור את מי משרת הממסד המשפטי. גם אנחנו יודעים שהכיבוש הופך את מערכת המשפט שלנו לשותפה, מאונס ולעתים מרצון, למערכת העוול. אנחנו יודעים שהחוקרים ימרחו את החקירה, שהפרקליטים ימשכו זמן ושחלק מהם, כמו פליאה אלבק, יוציאו חוות דעת שהיו מרשימות משפטנים נאציים בחוסר האנושיות שלהן; אנחנו יודעים שהשופטים יעצמו עין או ייאנחו, יכתבו כמה מילים צבועות שמביעות את מורת הרוח שלהם מכך שמאלצים אותם להיות חלק ממשהו דוחה – אבל אך לעתים נדירות יסכימו לבלום "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב," משום שהעין עיוורת והלב נאטם מזמן, נאטם בימים שבהם בכיה של משפחה שהיתה עומדת לאבד את ביתה בשל מעשה של אחד מבניה היה נדחק הצידה בטיעונים על הסבירות שבהחלטה של המפקד הצבאי.

הדרום נהג לאיים על הצפון שאם דברים לא ייעשו כפי שהוא רוצה – אם לא יתנו לו להרחיב את העבדות למדינות החופשיות, אם יעזו לומר שהיא לא מוסרית – אז לא תהיה לו ברירה אלא לפרוש או לצאת למלחמת אזרחים. איומים כאלה הגיעו מדי חמש שנים בערך מאז 1830. גם עלינו מאיימים בעלי העבדים, דרך קבע, במה שהם מכנים "מלחמת אחים." הדרום נהג לומר, במידה ניכרת של צדק, שאנשיו איישו חלק יוצא דופן מהתפקידים בכוחות המזוינים, אשר על כן מותר לו לקבוע מה הם אמורים לעשות. כשהגיעה עת המשבר, ארה"ב מצאה את עצמה כשמדינות שהיוו פחות משליש מכלל אזרחיה יצאו נגדה למלחמת אזרחים – אבל זכו לשירותם של כמחצית מהקצינים של צבאה. השירות הצבאי של בעלי העבדים, כאן ושם, היה על תנאי. ברגע שהמדינה לא תעשה את מטרותיה המיועדות, הם יפנו את כלי נשקם ואת ההכשרה שרכשו על חשבונה נגדה.

לפני כשנתיים, הרג חמוש צה"ל בשם אבירם בוניאל – איש חטיבת כפיר, תושב אשדוד – את מוסטפה תמימי בעת הפגנה בכפר נאבי סלאח. בוניאל ירה בתמימי רימון גז בכינון ישיר מטווח של כחמישה מטרים מדלת פתוחה של רכב נוסע. תמימי נהרג שעה שהפגין בכפרו, על אדמתו, נגד הכיבוש; מעשה מובהק של אדם בעל חורין שלא מוכן להפוך למשועבד. לפני שבוע, סגרה הפרקליטות – לכל פושע יש שם, אז נציין גם את שמו של הפרקליט האחראי, סא"ל רונן הירש – את התיק. רונן בלע את הצ'יזבט של בוניאל, על פיו הוא בסך הכל ירה לעבר הקרקע מרכב נוסע ובכלל לא ראה את תמימי, ושאופס, הרימון ניתז מהקרקע ופגע ישירות בפניו.

גם אם זה נכון, ואני חושב שצריך להיות מטומטם קליני או רשע כדי לקבל את הטיעון הזה – הירש מוזמן לבחור – הרי שבוניאל אשם לא ברצח, אלא בהריגה. אלא שהירש קבע שהירי "בוצע בהתאם לכללים ולהנחיות הרלוונטיים, ולא היה בביצועו משום עבירה כלשהי." כך מטייחים היום מעשי הרג: אומרים שירי מרכב נוסע, לכאורה לעבר הקרקע, "בוצע בהתאם לנהלים." לא משנה שאין נוהל כזה.

ורוב הישראלים המשיכו לישון. מבחינתם, הרג של צעיר פלסטיני שהעז להתנגד לשלטון הכיבוש של ארצם הוא לא משהו שצריך להטריד את מנוחתם. הם התרגלו לכך שזהו סדר העולם. אלא שלסדר דברים כזה יש מחיר. תמיד.

משטר העבדות של הדרום מוגר בדם ואש. ראוי לצטט כאן, שוב, את נאום ההשבעה השני של לינקולן: "אנו מקווים בחיבה, ומתפללים בקדחתנות, שהיסורים האיומים של המלחמה יחלפו במהירות. ועם זאת, אם ירצה אלוהים שהיא תמשך עד שכל העושר שהצטבר במאתיים וחמישים שנות עבודתו המאולצת של העבד ישקע; עד שכל טיפה של דם שהוקזה על ידי המגלב תיענה בזו שתוקז על ידי החרב, חובה עלינו לומר, כפי שנאמר לפני שלושת אלפי שנים: 'משפטי יהוה אמת צדקו יחדיו.'"

כדאי שנעצור לפני שנגיע לשם.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

הערה מנהלתית ב': היום הוא היום האחרון שבו אפשר לתמוך בפרוייקט גיוס הכספים של "איך נפלו גיבורים." אנחנו, עדי אלקין ואנוכי, רוצים להודות בכל מי שתמך בנו עד כה, ואם נובלה גרפית בלשית בעברית מעניינת אתכם, ממריצים אתכם לתרום בזמן שנותר.

(יוסי גורביץ)