אזרחית ישראלית שמתגוררת בעזה, הודא וחידי, מבקשת בימים אלה להכנס לישראל – ונתקלת בסירוב. וחידי, שהפקידה את תעודת הזהות הישראלית שלה במנהל האזרחי בשנות השמונים, לא מצליחה להכנס לישראל למרות שמדינת ישראל מודעת לכך שהיא אזרחית ישראלית.

המקרה של וחידי איננו בודד. שלוש אזרחיות ישראליות אחרות, האחיות דבאס, מבקשות גם הם להכנס לישראל מהרצועה, והממשלה מונעת את כניסתן. הממשלה טוענת שאין די בתעודות הזהות הפלסטיניות כדי לזהותן כאזרחיות ישראל, למרות שבשנת 2011, כאשר הן ביקשו להכנס לישראל לחתונת אחותן, די היה באמצעי הזיהוי הזה. עמותת "גישה" (גילוי נאות: אני מספק לה שירותי תרגום מדי פעם) פנתה בשמן של וחידי והאחיות דבאס לבתי המשפט בישראל.

מה שמעניין פה הוא פחות ההתעמרות השגרתית בתושבי הרצועה, שעליה מעדיף הציבור הישראלי שלא לדעת; מה שמעניין הוא פריכותה של תפיסת האזרחות הישראלית. מדובר באזרחות ישראליות, שבסך הכל מבקשות את השירות הבסיסי ביותר שאפשר להעלות על הדעת: כניסה למדינה שבה הן אזרחיות. ופקידים עלומים מרשים להתעלם מהזכות הבסיסית ביותר הזו.

הסיבה לכך פשוטה מאד: מדובר בפלסטיניות, לא ביהודיות. מדינת ישראל מגדירה את עצמה כמדינה יהודית. רשמית, היא לא מכירה בלאום הישראלי. היא מכירה בלאום האשורי, אבל לא הישראלי. הכרה בלאום ישראלי תאלץ אותה להתייחס לכל אזרחיה כשווים, וזה יהיה סופה של המדינה היהודית. ישראל העניקה אזרחות לתושביה הפלסטינים – אלה מהם שלא גירשה – אבל הקפידה לוודא שהזכויות המוענקות באמצעותה יהיו מינימליות. הסיבות לכך היו פשוטות: מניעת אזרחות פורמלית מילידי המדינה היתה מציירת את ישראל כמדינת אפרטהייד מהר מאד, וכנראה היתה גם גוררת התקוממות מוצדקת לגמרי מצד שלולי האזרחות. בצד השני של המתרס, משקיעה ממשלת ישראל סכומים ניכרים של כסף ביהודים שאינם ישראלים החיים בחו"ל, במסגרת מה שמכונה "קשר עם התפוצות."

אז העניקו אזרחות פורמלית, אבל מבהירים שוב ושוב שהמדינה היא מדינת עם האדונים, ושלו בלבד. כפי שגילו וחידי והאחיות דבאס, אזרחות לבדה, ללא ציון העובדה שאתה יהודי, לא שווה הרבה באתנוקרטיה היהודית היחידה במזרח התיכון.

ואולי הגיע הזמן להכיר במציאות העגומה שכל המסגרת של מדינה מצריכה תפיסה מחשבתית שעדיין רחוקה משמעותית מזו שרוב היהודים החיים בישראל מסוגלים לה; שכמו המדינות שסביבנו, הלבשנו את השבט שלנו במחלצות של מדינה, כדי שלא יהיה מביך כשיגיעו אורחים מחו"ל – אבל, כשהם לא בסביבה, אפשר להתרווח ולהתנהל כמו שאנחנו אוהבים.

(יוסי גורביץ)