החברים של ג'ורג'

מבט מהיר, חטוף

הוי, הוי כהני יהוה אלוהים,

צאו וחשבו, חקרו ותמצאו:

מתי ימלך אדוני לבדו

כמאמר-נביאיו ותורת-כהניו,

אם לא לכשתושרשו מן הארץ

ותתלשו כהתלש היבלית מן הקרקע?

וחקותם חוקות, ונדרים וסייגים

למעשר ותרומה – באפס תנובה;

הלכות-קודשים תעמיקו תדרשון –

ועולותיכם וזבחיכם לא תקריבו;

דיני שבתות ומועדים תגבירו –

כי ידיכם מעבודה ומעשה שבתו;

אחרים יחרשו – ואתם תאכלו;

נכרים ירעו – ואתם תשבעו;

זרים יבנו – ואתם תשבו…

 

(שאול טשרניחובסקי, "חזון נביא האשרה")

 

זה לא היה בגלל ההומוסקסואלים. אף פעם לא.

 

המחאה כנגד מצעד הגאווה היתה רק אמצעי לסחיטת אמפתיה מהמוני ההומופובים וההומופובים-לייט (אתם יודעים, אלה שאומרים "שיעשו מה שהם רוצים, רק שלא ידברו על זה בפומבי") המהווים את רוב מניינו ובניינו של העם הנבחר. המטרה היתה, ונשארה, כפיה של ההלכה שונאת האדם על כלל הציבור.

 

הם אף פעם לא חשבו לעצור בהומוסקסואלים. זה היה רק מקרה מבחן. המבחן התפקשש: צעירי הציבור החרדי התחילו לשאול שאלות. כשכל הזמן מדברים על "סדומיות", יש מי שינסה לברר במה מדובר.

 

תקרית גשר המיתרים איננה מקרה – היא ניסוי כלים. הם תמיד שנאו נשים או פחדו מפניהן. האגדה ההלכתית ברורה מאד בנושא הזה: מרבה נשים, מרבה כשפים; רוב נשים מצויות בכשפים; אשה חמת מלא צואה, פיה מלא דם, והכל רצים אחריה. אל תרבה שיחה עם האשה, שכל שיחתה של אשה אינה אלא דברי ניאופים. תנו רבנן: רחב בשמה זינתה, יעל בקולה, אביגיל בזכירתה, מיכל בראייתה. ועוד, ועוד.

 

על ההלכה עצמה מיותר להרחיב את הדיבור. נזכיר רק שבשנת 1969, לא כל כך מזמן, פרשה אגודת ישראל מן הממשלה, משום שראש הממשלה אשכול הוחלף בגולדה מאיר. המודיע כתב על כך (ושוב תודה לעבודת הקודש של דעת אמת) ש"נציגי אגו"י אמרו כי יש להם הערכה כנה לגברת מאיר בנוגע אליה, אך זה לא גורע מעמדתם השלילית שלמשרת ראש הממשלה תבחר אשה – דבר הנוגד את השקפתם". וכמה שהם שנאו את שולמית אלוני! (לידיעת הקוראת ציפורה לבני, שכנראה חושבת שש"ס תתמוך בה כראש ממשלה אם תרבה בהצהרות על זהותה היהודית. מי שמעמדה ההלכתי הוא זה של רכוש לא תוכל למשול ביהודים כשרים וזכרים.)

 

מקרה הרקדניות בגשר לא היה מקרה ראשון. בעוונותינו, שר החינוך היה פעם יצחק לוי, חרד"לניק. הוא עורר שערוריה כאשר, בעת ביקור ממלכתי בירדן, נעדר במכוון מהופעתה של להקת זמרות, ואף התחמק מלחיצת ידיהן. אותו שר הטיל צנזורה דומה למדי על הופעת ריקוד של להקת "בת שבע" בחגיגות ה-50 להקמת המדינה.

 

בעיות, בלשון המעטה, עם מעמדן העצמאי והחופשי של נשים קיימות בכל תרבות. המאה ה-20, במידה משמעותית, היתה המאה של הנשים, או למצער הנשים המערביות. מי שנולד בשנות השבעים, יתקשה להבין עד כמה. ב-1913, כשהטילה אמילי דייויסון את עצמה אל מסלולו של סוסו של ג'ורג' החמישי, היא עשתה זאת במחאה על העדר זכויות לנשים, והציבור המהוגן היה מזועזע לא מהעדר הזכויות שעליהן מחתה אלא מההפגנה הבוטה. חוק "החתול והעכבר" (Cat and Mouse Act) של ממשלת אסקווית' – אנו מדברים, להזכיר, על 1913 ועל ממשלה ליברלית, ופחות מ-95 שנים חלפו מאז – היה מיועד להטרדה ומעצר חוזר, שוב ושוב, של סופרג'יסטיות.

 

כל כך הרבה השתנה מאז, וכל כך מהר. אחרי מלחמת העולם הראשונה, שהפכה את הנשים לכוח עבודה חיוני למשק בעוד הגברים, "המתים נטולי התהילה, מזון תותחים", אי אפשר היה למנוע מהן עוד את זכות הבחירה. המהפכות של שנות השישים הפילו את החומות הפורמליות האחרונות.

 

לא בישראל. אצלנו עדיין יש מערכת משפטית חוקית לחלוטין שקובעת כי אשה היא רכוש, שהיא שקולה לשוטה ולקטין, שעדותה איננה נחשבת, שהיא איננה יכולה לדון, שאיננה יורשת (ואיך יכול רכוש לרשת רכוש?), ושעל אחת כמה וכמה לא תכיר באשה כשליטה.

 

ב-1900 שנות קיומה של ההלכה הרבנית – משהושמד בית המקדש השני ויריביה הגדולים חלפו מן העולם עמו – היא היתה נטולת כוח, אלא הכוח שהעניקו לה שליטים זרים. תחילה מאונס ואחר כך מרצון, התנתקו כותבי ההלכה מן המציאות. הם קיבלו עליהם ברצון את הגטאות, והעולם המודרני היה עליהם למעמסה; מרגע שיכלו לעזוב, חלק עצום של היהודים החושבים ברח.

 

ב-1900 השנים הללו, חפרה ההלכה בתוך עצמה. וחפרה. וחפרה. מה שהיה גדר של חסידים בלבד, הפך להלכה עם חלוף הזמן. המהפכה ההומניסטית דילגה על השרויים בחושך. הדרך לאור היתה אחת – החוצה. מי שבחר להשאר, בחר בפיגור. המהלך הייחודי של הקהילה החרדית בישראל הוביל אותה לחיי טפילות: המלאכה אסורה על בחורי הישיבה. ידיהם ממעשה ומלאכה שבתו, אחרים יחרשו והם יאכלו, זרים יבנו והם ישבו.

 

"צניעות" היא מילת קוד לאמצעי שליטה שמטרתו למנוע מן הנשים החרדיות את שחרורן. רבות מהן אינן נוהגות – החשש הוא כמובן ל"איסור ייחוד". דווקא בקהילה כמו הקהילה החרדית הישראלית, יש צורך בהידוק האיסורים הללו – משום שגרסה מעוותת של המהפכה התעשייתית פועלת גם פועלת עליה: הנשים הן המפרנסות של בטלני הישיבות. הפוטנציאל המהפכני קיים, ונראה שהרבנים מודעים לו, ומגבילים אותו היטב:

 

לו סוחרת פאות אהיה ואקום,

יאמרו: חשש עכו"ם.

ואם אמכור מטפחות בכמות הגונה,

יתחילו ההודים להשתחוות לכותנה.

 

הציבור החרדי מרגיש שמשהו קורה, שהקרקע זעה. השיר הזה לא היה מתפרסם אלמלא משהו זז. וכשהחרדים מרגישים את פלישתה של המודרנה – הם דוחפים חזרה. ההשפלה המכוונת של הילדות בגשר המיתרים היתה אמצעי פוליטי של עסקן חרדי, סגן ראש העיריה יהושע פולק, לגרוף רווח פוליטי בציבור שלו. הוא איים שאם לא ייענו לדרישותיו, הוא יוציא את האספסוף הקדוש לרחוב וישבש את הטקס. בהתחשב בזהותו של ראש העיריה, הוא לא היה צריך לאיים יותר מדי בקול.

 

ולרגע נחשף הכל. לרגע הבנו – או לפחות יכולנו להבין, אלה מאיתנו שלא עסוקים במשחק הקרנבל הפוסט מודרני ובהעמדת פנים שכל תרבות דומה לכל תרבות – שזה לא ויכוח על רגשות, שתמיד יהיו עדינים יותר אצל חובשי הכיפות. עסקן חרדי אילץ את עירית ירושלים להודיע שנשים, בכל גיל, הן ערווה. שהן מלכוד. שהן בור לגברים. זה לא היה מקרה וזו לא היתה התפרצות רגשות. זו היתה אידיאולוגיה. האידיאולוגיה הזו, אגב, לא ממש נשענת על ההלכה: אין שום בעיה הלכתית בשמיעת שירתן של ילדות, או בצפיה בריקודן. זו שנאת הנשים, הפחד מהן, שטרם קודדה לחוק, מהותה של ההלכה שטרם התגשמה בכתב, שהתפרצה השבוע.

 

ושנאת הנשים הזו עברה. בקלות. בלי מאמץ. כמו אצל יצחק לוי, לפני עשור. כמו כשאגו"י לא הסכימה לשרת בממשלת גולדה מאיר –  מתוך ידיעה ברורה שראש הממשלה הבא יבליג על העלבון ולא ישליך אותה לאופוזיציה. כן, כמה חילונים מחו, אבל – כרגיל – מתוך תחושה עמומה שמשהו לא בסדר ולא מתוך הבנה של מה שקרה. ישנה תמיד האמפתיה ההרסנית הזו, שאומרת שהם קצת הגזימו אבל הם שומרי הגחלת האמיתיים, שההגזמה הזו נשענת על החוק היהודי האותנטי, שצריך להיות סלחני כלפיו כי אנו במדינה יהודית. המודרנה של רוב הציבור המתכנה יהודי היא קליפה דקה מאד. 

 

אם איזה חבר מועצת העיר של לונדון, איזה אנגליקני קנאי ושמרן, היה מנסה את השטיק שניסה השבוע פולק, הוא היה עף מהכסא שלו כמו טיל, והיה צריך כנראה להגר, כי הוא היה מתקשה למצוא עבודה בבריטניה. חבר קונגרס אמריקני, אפילו במדינות הדרום, שהיה עושה תרגיל כזה, היה מנשק את הכסא שלו לשלום ומסתגר במוסד לגמילה ממשהו. בישראל, ככל הנראה, פולק נועד לגדולות.

 

כי זה יימשך. השבוע מכרה הכנסת את בחורי הישיבה לעבדים נרצעים לראשי הישיבות שלהם, והעבירה בקריאה ראשונה הצעת חוק, הקובעת שתלמידים חרדים פטורים מחינוך, פרט לחינוך יהודי. לבערות, לבורות, ולשנאת האדם יהיה דור המשך – דור שיתחיל בתנאים נחותים לאין שיעור משאר בני גילו, דור שכל החברה שלו שואבת אותו אל קיום טפילי שאין ממנו מנוס. יהיו מי שיימלטו – אבל מי שירצה לסייע להם יגלה שברדיו הישראלי לא יפרסמו את המודעות שלו. השבוע העמדנו עוד גייסות עתידיים ליהושע פולק ודומיו.

 

ואם מישהו יעז לומר שאין לו ולו שמץ של כבוד להלכה היהודית, שאין בו ולו שמץ הבנה לתפיסה ש-51% מהתושבות כאן עומדות בחוק הזה במדרגתן של בהמות הנקנות במשיכה, שהוא לא מוכן לשמוע דיבורים על 'טומאת נשים', שאת יהושע פולק יש לבעוט מכל תפקיד ציבורי (רצוי מכוסה בזפת ונוצות), שאת הישיבות יש להפסיק לממן ושאת תלמידיהן יש לגרור, ולו בועטים וצורחים, אל המאה ה-21 – הוא יואשם מיד ב"שנאה עצמית" מצד אחד ו"חוסר רגישות תרבותי" מצד שני. יהיה, עד כמה שזה לא סביר, מישהו שאפילו יטען שטשרניחובסקי היה אנטישמי, בגלל השורה הראשונה שצוטטה. הרי, כפי שטוענים החרדים, מי שמתריס נגדם חייב להיות אנטישמי.

 

די. די כבר. ההלכה איננה "תרבות אחרת שיש לכבד"; היא זוהמה מחשבתית. הרבנים אינם "מורי דרך להארה", אלא בראש ובראשונה סוכני דיכוי, שנאה ואומללות. הדת היהודית איננה ראויה לכבוד, היא אמונה תפלה מפלצתית. הגיע הזמן שנזכור שסובלנות, נכונותנו לשאת אמונות נתעבות, איננה בשום פנים כיבודן או לגיטימציה שלהן; ושכאשר המפלצת זוחלת אל מחוץ למאורתה ומרימה את ראשה בגלוי, יש לכרות אותו, לא לנסות לתרץ אותו.

 

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

הוולגריות של המציאות

יונה מצגר, בעוונותינו, משמש כרב ראשי בישראל. מי שחשב שהרקב המוסרי הישראלי מוגבל לפוליטיקאים ולאנשי עסקים, צריך להעיף מבט גם לכיוונם של הרבנים. התרגלנו לכך שש"ס היא בעצם סוכנות עבודה לקרובי משפחתו של עובדיה יוסף ורבני מועצת החכמים, אבל הם לגמרי לא לבד.

 

מצגר, צעצוע של יוסף שלום אלישיב, נבחר לתפקידו משום שזו היתה הבדיחה הגרועה ביותר שיכלו הליטאים לחשוב עליה, אצבע בעין ליריבים המזרוחניקים. לפני כשנתיים, ניסה מני מזוז להביא להתפטרותו, בעקבות איזו פרשיית קבלת טובות הנאה. מצגר, באטישות (שילוב קטלני של אטימות ואדישות) שהיתה מעוררת אפילו את קנאתו של אולמרט, פשוט סירב לזוז, ולפני כשנה מזוז התקפל. מצגר אפילו הצליח לחזור לתפקיד כדיין בבית הדין הרבני הגדול. שלט במפסע הגאווה, 2006

 

לפני כשבוע, קרא מצגר להטלת הגבלות על מצעד הגאווה. הוא כנראה לא שמע על ישוע והאשה הסוטה, או על הפתגם העממי שמי שגר בבית זכוכית, מוטב שלא ישליך אבנים. נטיה – מגונה, יש לומר – של תומכי הגאים היא לטעון שכל הומופוב הוא גם הומו מודחק. דווקא המקרה של מצגר מוכיח את האמרה הזו.

 

נרג יהדות פרסם היום ידיעה, על פיה הטריד מצגר מינית צלם צרפתי במהלך כנס בין דתי בספרד. מצגר, כמובן, מכחיש. עורך דינו של מצגר הוא עורך דינו לשעבר של משה קצב, דוד ליבאי. הממ. מארגני הכנס לא מאמינים להכחשה של מצגר. כל כך לא מאמינים לה, שהם לא מוכנים להזמין אותו לכנס הבא.  

 

ובצדק גמור. שכן זמן קצר לאחר בחירתו של מצגר לתפקידו, צצו מספר גברים שטענו כי גם הם מוששו על ידי מצגר. מצגר הכחיש, אף אחד לא חקר את הנושא – כנראה שאנחנו יכולים לחיות עם נשיא מטריד מינית, אבל רב ראשי כבר יהיה הגזמה – והנושא נשכח. עד עכשיו. נשכח די הצורך כדי שמצגר יוכל לומר את דברי הבלע שלו מבלי לחשוש שמישהו יזכור.

 

המציאות וולגרית יותר מהדמיון. תסריטאי שהיה מגיע עם רעיון כזה – איש דת שמטיף נגד הומוסקסואליות שהוא הומוסקסואל בעצמו – היה נבעט מהאולפן. במציאות זה קורה, ולא פעם אחת. הכנסיות בארה"ב זועזעו משורה של מקרים כאלה בשנים האחרונות. אולי כדאי שמישהו ילך במצעד הקרוב עם שלט שמזמין את מצגר להשתתף.

 

החדשות הטובות הן שההתקפה של מצגר מסמנת, ככל הנראה, את שיא המאבק החרדי במצעד הגאווה השנה. המצעד – כרזות יאות לו, שציירה עדי גינת, ניתן לראות כאן –  צפוי לצעוד מחר ללא תקלות. אמנם, השבאב שרף פחי אשפה, כהרגלו הציורי; אמנם, הכלבים השוטים באמת – הלל וייס, גש בבקשה למשרד –  צווחו ויללו; אבל אלישיב ובני חוגו הבינו ככל הנראה שבעצם פמפום הנושא הם מספקים מידע לא רצוי לבני קהילתם. כמה מהילדים עוד עשויים להבין מה עשו בהם. הרבנים החרדים שבו ונזכרו שבעצם, הומוסקסואליות לא אסורה יותר מאכילת חזיר וסימבולית הרבה פחות, ושהצוהר הפרטני הזה אל העולם המודרני מסוכן להם ולגטו שלהם. לא סביר שהם ידברו הרבה על מצגר והעבירה המיוחסת לו. 

 

ההקצנה של הציבור הדתי-לאומני בנושא שמייצגים וייס והסנהדרין שלו – צריך לזכור שמי שארגן את "מצעד הבהמות" היה המתנקש הכושל ביוסי שריד, איש מועצת יש"ע אהוד ברט – לא מפתיעה. הם עוברים כעת את המרד שלהם כנגד המודרנה שהכזיבה, מרד שהחרדים מנהלים כבר מאתיים שנה. ההיזון ההדדי שלהם עם גורמי ימין נוצרי בארה"ב, שמאבק בזכויות גאים הוא אחד מדגליהם, גם הוא תורם את שלו. אבל נראה שלפחות בינתיים, הם לא מצליחים לגרור את האספסוף אחריהם. יש לקוות שזה יימשך.

 

בג"צ אמר השבוע ש"חשוב שמצעדים כאלה [כמו מצעד הגאווה – יצ"ג] יהפכו להיות חלק מן השגרה ולא יעוררו מהומה מדי שנה". נראה שזה מצליח, ונראה שבשנה הבאה מצגר לא יפער את לועו.

 

אבל מי שחושב שהוא לא ימשיך להיות רב ראשי משלה את עצמו. הוא לא יתפטר ואיש לא ידיח אותו. שערוריית הכמרים הפדופילים, והתעקשותה של הכנסיה הקתולית שהכומר איננו אמור להיות דמות מופת, ושחטא אינו סיבה להדחה, הביאו לתוצאה שמספר הקתולים המגיעים למיסה עולה, בעוד מספר הנשארים לדרשה שלאחר הסקרמנט צולל. אירונית, המאמינים הפנימו את עמדת הכנסיה: הם מקבלים מידי הכומר את הנס, את התגשמותו של האל בבשר – אבל הם אינם מוכנים לשמוע מה יש לו לומר. אחרי הכל, הוא לא אמור להיות דמות מוסרית, רק צינור של חסד.

 

עם קצת מזל, מצגר ישאיר את הכנסיה הרשמית שלנו, הרבנות הראשית, במצב דומה מאד. יש לקוות שהיא תהפוך לכל כך לא רלוונטית, כל כך נלעגת, עד שאיש לא יטרח להגיע להצבעה הבאה, ב-2013. אם כך יקרה, הרב הממשש – יחד עם עמיתו למשרה, הרב המנמנם בעת שבנו חוטף ומענה – יעשה לנו טובה גדולה.  

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

קורי עכביש, או: תכתובת פנימית

אל: מנהיג הדע'ווה, איסמעיל הנייה

מאת: מפקד הזרוע הצבאית, רצועת עזה, מוחמד דף

הנדון: השבוי הציוני גלעד שליט

 

בשם אללה הרחמן והרחום,

 

נכבדי,

 

מכתבי זה, כרגיל, יהיה קצר וזאת משום הצורך בשינוי מהיר של דירת המסתור. אנא אל תראה בכך פגיעה בכבודך או אות לכך שהזרוע הצבאית חדלה מלציית למורי ההלכה.

 

לענייננו.

 

הידיעות שהגיעו אלינו בימים האחרונים מישראל מעידות כי הציונים יחליטו בימים הקרובים על עסקה עם המינים השיעים מארגון החיזבאללה, וכי הם יעבירו לידי החיזבאללה את חביב העם הפלסטיני סמיר קונטאר, ארבעה לוחמים נוספים שנפלו בשבי הציוני במהלך המערכה של 2006, וכן עשרה גופות של שאהידים. בתמורה, יקבלו הישראלים את שתי גופות החיילים שעבורם יצאו למתקפת 2006.

 

האירועים הללו, ותמיכתם הרחבה של "קורי העכביש", היינו הציבור היהודי, במהלכים אלו, גורמים לי להציע לכבודו לנקוט בפעולה דרסטית ולהוציא להורג את השבוי הציוני גלעד שליט.

 

ניתן כמובן לטעון כי תנועת החמאס לא תוכל לקבל מחיר דומה עבור הגוויה מאשר תמורת החייל החי. סבורני כי האירועים האחרונים מוכיחים כי אף שוודאי שלא נוכל לקבל את כל 450 אחינו שבשמותיהם נקבנו תמורת גופה, הרי שהישראלים ממילא לא עמדו להעבירם לידינו.

 

נותרנו, אם כן, עם שאלת העלות והתועלת. אין מחלוקת כי נוכל לקבל יותר תמורת השבוי מאשר תמורת הגוויה, אבל שאלה זו מתעלמת משורה של בעיות הקשורות בהחזקתו של השבוי.

 

מאז נלכד שליט ביוני 2006, נאלצו אנשי הזרוע הצבאית להעבירו יותר מ-20 פעמים ממקום מחבוא אחד למשנהו. הסיכונים שבחילופי מחבוא אלו גבוהים מאד: יתכן כי משת"פ יבחין בתנועה, יתכן כי המזל"טים הישראלים המרחפים דרך קבע מעל הרצועה יבחינו בה, יתכן כי השבוי יימלט, ויתכן כי בעת העברתו – המתבצעת תדיר בתוך תא המטען של רכב – ייחנק למוות. אם יצליחו הציונים לחלץ את השבוי, או אם ימות, תשלם תנועת החמאס מחיר גבוה מאד, ללא תועלת.

 

מאז חטיפתו של השבוי ספגו המאמינים ברצועת עזה יותר מ-1,500 הרוגים מידי צבא הכיבוש – מספר העולה משמעותית על מספר ההרוגים שספגה לבנון במהלך התוקפנות של 2006 – ובין ההרוגים היו כמה מהשובים עצמם. יתר על כן, חוסר היכולת להביא לסיום מהיר של המו"מ הביא לסכסוך דמים בינינו ובין האחים שהגיעו מסומליה, אנשי ג'ש איסלם, דבר העשוי לפגוע בקשרינו העתידיים עם תנועת-האם העולמית; המאבק עם אנשי הג'ש איסלם אף הוביל לחטיפתם של כמה אנשי תקשורת והשחיר את שמה של תנועת החמאס ברגע שבו היתה זקוקה לתקשורת חיובית כאוויר לנשימה. עד כה, במשך שנתיים כמעט, הסב לנו השבוי נזק רב והביא לנו אפס תועלת. 

 

באחזקתו של השבוי מתגלמת בעיה נוספת. אני סמוך ובטוח בנאמנותם של כל אחד מאנשי, אבל גם לפדאיונים יש רגשות. מותם של כה רבים מאזרחינו עשוי לעורר רגשות נקמה בקרב מי משומריו של השבוי, והוא עשוי לנקום בו את מות קרוב משפחתו.

 

חוסר יכולתנו להביא את המו"מ לסוף מתקבל על הדעת מגדיל, מדי יום, את הסכנה שהפרשה תסתיים שלא בטובתנו ולא בשליטתנו. הריגתו של השבוי – תירוץ לכך ימצא על נקלה, ואין מי מאנשינו שלא יסכים לקפד את חייו – תגרום לנו לאבד חלק מיכולת המיקוח שלנו, אבל תמנע אפשרות של כשלון מוחלט, שיהווה מכה קשה לתנועת החמאס.

 

את הגופה לא יהיה כל קושי להסתיר. יש לנו נסיון בדבר. נוכל לשמר רקמות די.אן.איי. ללא בעיה. נסיון העבר, בעקבות הפיגועים בציר פילדלפי, מלמד אותנו כי הישראלים ישאו ויתנו לא רק על גופות, אלא גם על חלקי גופות.

 

עם זאת, אינני סבור שיש לבצע את ההוצאה להורג בעריפה בסכין בת קרן הפרה, כפי שהציעו האחים שמבחוץ; האירועים שבעיראק הוכיחו כי רברבנות כזו פוגעת משמעותית במעמד האחים המוסלמים בדעת הקהל, הן במערב והן בקרב החלקים הרגישים יותר שבקרב המאמינים. כדור רובה אחד בעורף יספיק בהחלט.

 

נושא נוסף שיש להביא לידיעת כבודו. שומריו של השבוי מעידים כי הערבית שבפיו משתפרת, וכי בשיחות עמם – הותרנו להם לשוחח עמו משום שאי שפיותו תוביל להגברת הסיכון לאובדן עצמי, אך הם מדווחים על כל שיחה – הוא מגלה עניין גובר והולך בדתנו הקדושה. באם יחליט השבוי להמיר את דתו לדת האמת, נמצא עצמנו בפני בעיה יחודית. על פי ההלכה, כמובן, לא נוכל להמשיך ולהחזיק בו. בימיו של צלאח א-דין, שחרורו היה מובן מאליו וגורר רגשי כבוד; כיום, עם שקיעת הדורות, יביא הצעד הזה, שבפני עצמו הוא אצילי ומעיד על עליונותה של דת האמת על אתניות זולה, רק לעג וקלס לתנועת החמאס. הפדאין, מעיראק ועד אפגניסטן, יהפכו אותנו למשל ולשנינה. האויב, מצידו, צפוי לאבד כל עניין בשבוי עם המרת דתו, או על כל פנים להציע הרבה פחות תמורתו; כך שאנו, האמונים על הפצת דבר האל ועל דחיקתם של הכופרים מאדמות הוואקף, מוצאים עצמנו בין הפטיש לסדן. דבר זה עשוי להביא בלבול לא רצוי בין שורותינו, במיוחד בקרב הלוחמים הפשוטים, אנשי הזרוע הצבאית, ורצוי למונעו.

 

אודה לך אם תכנס את המועצה בהקדם למען קבלת החלטה בנושאים דחופים אלו.

 

ברגשי כבוד ונאמנות,

 

מוחמד דף

 

 

 

 

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

על הפסקת דיונים (מנהלתי, קצר)

ענר רבון, מגיב קבוע בבלוג הזה, עשה לעצמו מנהג להעליב אותי וקוראים אחרים. היום, לאחר שטרח על שורה של להטוטים רטוריים לא מי יודע מה מרשימים – שעיקרם שינוי זריז, תוך כדי דיון, של הטענה שלו מ"השואה היא אחד האירועים המשמעותיים ביותר בתולדות האנושות בכלל" ל"השואה היא אירוע מעצב" – הוא חצה את הגבול.

 

רבון כתב ש"כחומר רקע, אני סבור שיוסי, אור ודומיהם השתכנעו שלנאצים היה צידוק כלשהו לעשות את מה שהם עשו. הרי היהדות היא דת שטן מתועבת ופועלי הנאצים בסופו של דבר אינם יוצאי דופן, סתם איזה אירוע רקע במלחמת העולם השניה".

 

רבון, יאמר לזכותו, התנצל תוך כשעה מרגע כתיבת ההודעה. על הטענה שלו שאני כותב תעמולה איראנית – שהגיעה אחרי הערה טכנית שלי על מספרם של הרוצחים במלחמת העולם השניה - דווקא לא. מבחינתי זה היה קצת מאוחר מדי. כתבתי לו תגובה מפורטת וחסמתי את אפשרות הגישה שלו לבלוג.

הטענה שיריבך לדיון הוא נאצי/דמוי-נאצי/ניאו-נאצי רווחת מאד בציבוריות הישראלית. בדרך כלל, למשמיעים אותה יש מספיק בושה להסתתר מאחורי כינוי. הפעם דווקא לא. אני חושב שראוי שכותבים אחרים בבלוגוספירה הישראלית ינהגו בענר רבון באותו אופן.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)


ולא תהא למוות ממשלה

שום דבר לא ברור, כל הצדדים מקפידים לפזר דיסאינפורמציה, אבל על פי מה שפורסם, ביום ראשון תצביע הממשלה על העברתו של הרוצח סמיר קונטאר ועוד ארבעה אחרים לידי החיזבאללה, וכן כעשר גופות של אנשי חיזבאללה; ובתמורה תקבל ישראל – מה?

 

לא ברור. אף אחד לא יודע. החיזבאללה לא מסר אות חיים מאהוד גולדווסר ואלדד רגב. על פי איתותים שמפזר אהוד ברק, מערכת הבטחון מעריכה כי השניים אינם בחיים. ברק שלח רמז עבה ל'ידיעות אחרונות' הבוקר: לדבריו,  אם העסקה תהיה שבויים תמורת גוויות, הוא יצביע כנגדה.

 

ובצדק מוחלט. אם גולדווסר ורגב אינם בין החיים, הדבר הוא בין השאר באשמת עסקת הגופות מ-2004, כשישראל העבירה עצורים חיים וקיבלה בתמורה שלוש גוויות וספק סוחר סמים, ספק בוגד. העלטה שעטפה את העסקה אז מנעה מן הציבור לדעת שבין הנוכל שעמד אז בראש הממשלה ובין הנוכל שהיה בידי החיזבאללה היו קשרי משפחה ועסקים. מה למד החיזבאללה מן העסקה? שהציבור הישראלי, שהיה מוותר בשמחה על טננבאום, משלם מחיר מלא גם עבור גוויות.

 

המסקנה המתבקשת: בפעם הבאה שחטף החיזבאללה חיילים, הם נפצעו באורח כה קשה שמומחי צה"ל שהגיעו לזירה הגיעו למסקנה שהם מתו זמן קצר לאחר חטיפתם. את המידע הקריטי הזה, אגב, הסתיר צה"ל מראש הממשלה אולמרט – היי, הוא היה יכול להגיע למסקנה שאם הם מתים, אולי אין טעם לצאת למלחמה – וחלק גדול מהציבור כלל לא נחשף לו.

 

אם נשלם לחיזבאללה את חשבון הקצב שהגיש לנו גם הפעם, נקבע במסמרות ברזל את התפיסה שלחיי חיילי ישראל אין ערך. אינני יודע אם גולדווסר ורגב בחיים או לא; ההנחה הסבירה היא שאילו היו בחיים, החיזבאללה היה מציג ראיות לכך. לחיזבאללה יש נסיון ארוך, בן 25 שנים, בעסקות בני ערובה; בכל פעם שבן הערובה היה בחיים, היתה צצה קלטת המעידה על כך. כשזה לא קרה, כמו במקרה שלושת החטופים ב-2000, הם היו מתים.

 

על כן אין להיענות לעסקה הזו. על הממשלה לעמוד בלחצן של המשפחות ולזכור את האינטרס הציבורי, ולסרב. העמדה הזו נכונה, אגב, גם במקרה של גלעד שליט, שיש לנו סיבות טובות להאמין שהוא בחיים. שליט, כמו רגב וגולדווסר, היה חייל. מוות הוא סכנה מקצועית לחיילים. אין להניח לחטיפתם של מספר חיילים להפוך מדינה שלמה לבת ערובה.

 

זו מה שהיתה הממשלה אמורה לומר, אילו היתה רציונלית. אבל כדי שתהיה לנו ממשלה רציונלית, רצוי להתחיל מציבור שפוי. בסקר שערך 'ידיעות אחרונות', אמרו 61% מן הנשאלים כי הם תומכים בהעברת קונטאר והאחרים לידי חיזבאללה, גם אם כל מה שתקבל ישראל בתמורה הוא גופות.

 

במדינה שבה זק"א הוא גיבור תרבות, במדינה שזה הציבור שלה, במדינה שמוכנה להקריב שני חיילים חיים כדי להביא שרידי גופות חיילים שכבר מתו, אין להתפלא שאלו ההחלטות שמקבלת הממשלה. פעם אחר פעם, מתוך האתוס היהודי הפרימיטיבי של 'כבוד המת', מתוך התפיסה שהמת ממשיך לחיות לאחר המוות ושהוא קשור לאברי גופו, מתוך רעיון העוועים שהדמון יהוה לא מסוגל להשיב גופות חלקיות לחיים, אנחנו מקריבים את החיים על מזבח המוות. הגיע הזמן, אם חפצים חיים אנחנו, אם עוד אנו מסוגלים לכך, להפסיק. 

 

 

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

 

(יוסי גורביץ)

הקלות הבלתי נסבלת של התביעה

יאיר לפיד מסתבך והולך: עוד הוא מתמודד עם תביעת דיבה מצד המתנחל חננאל דיין, ובעוד נחשפים במשפט הזה פרטים מביכים על שיתוף הפעולה בין יאיר לפיד ובין העלוב אלעזר שטרן, שעל פניהם מסבכים את שטרן בהוצאת דבר מרשות הצבא, הוגש נגדו כתב תביעה נוסף על הוצאת דיבה.

 

התביעה של דיין בעייתית מאד. אמת, לפיד רמס אותו בעפר (בטורו הוא השתמש שוב ושוב במילות גנאי החורזות עם 'חננאל' – 'המחלל', 'הסובל', 'המשתולל' ועוד רבים) – אבל דיין, משהחליט לבצע את המחאה הפומבית ביותר שבאפשר, סירוב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל בטקס בבית הנשיא, הפך את עצמו במו ידיו לדמות ציבורית. ודמויות ציבוריות חשופות לסאטירה.

 

אם לדיין יש עדיין שריד של טענה להשען עליה, ולמשפטו יש טעם ציבורי כלשהו – חשיפת פרשיית שטרן, למשל – הרי שלתובע החדש של לפיד אין אפילו את זה. תושב שכונת אלעזר בכפר סבא, אחד יוסף ויינשלוס, תובע את לפיד על הוצאת לשון הרע משום שלפיד השווה בין התנהלות ועד מקומי במקום (שהתנגד להקמת הוסטל למפגרים בשכונה) ובין השמדת הנכים של הנאצים.

 

עכשיו, אין ספק שהיתה כאן הגזמה מסוימת. יש הבדל ניכר, שלפיד מתעלם ממנו, בין התנגדותם של אנשים לנוכחותם של אחרים בסביבתם ובין תמיכה בהשמדתם. וכשויינשלוס אומר שנגרמה לו עוגמת נפש יתרה כשלפיד שאל "מי הוריהם של האנשים הללו", בעוד שהוריו הם ניצולי שואה, זה נשמע אמין. לטענת תושבי השכונה, ההוסטל המדובר היה אמור להיות השלישי – ועל פניו זה נראה קצת מוגזם במקום שיש בו רק 90 משפחות.

 

אבל הוצאת דיבה לא היתה כאן. לפיד לא נקב בשמו של ויינשלוס. ובלי שם, או רמיזה בוטה, אי אפשר לטעון להוצאת שם רע. דיין יכול לטעון, לפחות, שלפיד ביזה אותו אישית; לויינשלוס אין אפשרות כזו.

 

אז למה התביעה הוגשה? כי אפשר. כי זה קל יחסית. כי יקח שנתיים לבית המשפט לזרוק את התיק מכל המדרגות. כי זה יקנה מעט פרסום למר ויינשלוס. ובעיקר, משום שרוב האנשים שירצו אחרי זה לכתוב על הסיפור הזה יחשבו שוב.

 

התופעה הזו פושה בישראל. אתר הספורט וואן תובע את הבלוגר ייגרמאסטר על כך שכתב עליו דברים לא נעימים. כפי שתואר כאן, חברת הכנסת אסתרינה טרטמן ניסתה לסתום לי את הפה. אתר הקונספירציות דבקה ניסה לסתום לבלוגר אחר, “עמוס חוקן", את הפה, כשחשף חלק מהפנטזיות היור פרועות שלו. יש מקום לחשוד שמדובר בתופעה.

 

הנפגעים האוטומטיים הם בעיקר בלוגרים. הם קטנים, אין להם גב משפטי, ולרובם אין את ההשכלה העיתונאית שתאפשר להם לדעת מה מותר ומתי הם חורגים. בארה"ב הקימו הבלוגרים העוסקים בביקורת תקשורת ופוליטיקה איגוד; אולי צריך לשקול הקמת איגוד דומה גם כאן, אחרת כל מי שיש לו כמה שטרות להרעיף על עוכר דין, יוכל לסתום פיות.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

אחריו, לתהום

שר בטחוננו, אהוד ברק, הודיע בסוף השבוע קבל עם ועדה – בכנס פעילי עבודה, כך שהיה ברור שזה יצא לתקשורת – שהרגיעה עם הפלסטינים לא הושגה בשל שיקולי פריימריז פנימיים של קדימה. לטענת ברק, גורמים בקדימה – הוא התכוון, ככל הנראה, לחיים 'ללא קלון' רמון, ולשאול 'החמקן' מופז – מפמפמים אווירת מלחמה לצרכים פוליטיים.

וזהו. ההודעה הועברה ונבלעה בתקשורת ללא מצמוץ. מעמדה של הממשלה הנוכחית בדעת הקהל כה רעוע, עד שהאשמה בספסרות בדם לשם רווח פוליטי לא הרימה אף גבה, אפילו לא בקרב הפוליטיקאים: בוז'י לא צייץ, פואד לא געה.

האמון בממשלת אולמרט שואף גם אצלי לאפס, כך שגם אני, בקריאה ראשונה, לא ראיתי שום בעיה. זה היה נראה כמו עוד דיווח עובדתי שגרתי על שקיעתה של הרפובליקה, מסוג שכבר התרגלו לקבל. ואז קראתי את זה שוב, וזה נראה אחרת.

ממה נפשך: אם אהוד ברק סבור שהממשלה שבה הוא יושב מחרחרת מלחמה לשם רווח פוליטי מגונה, ואם הוא חושב שהדבר מובהק עד כדי כך שיש להתריע עליו בציבור, מדוע הוא יושב עם אסופת הבוגדים הזו – ושלא תהיה טעות: חרחור מלחמה, או הרעת המצב הבטחוני, מתוך כוונה פוליטית היא בגידה שאין גדולה ממנה – באותו חדר מדי יום ראשון? למה הוא לא קם ומתפטר?

כי הוא קצין, אמרתי לעצמי, וקצינים לא מתפטרים עד שלא מאלצים אותם. היו בסך הכל שני קצינים בכירים בתולדות צה"ל שהתפטרו מתוך מחאה: יגאל ידין ואלי גבע. מסורת הפחדנות האזרחית טבועה חזק בארגון הזה. ברק היה בו רוב ימיו, והגיע לתפקידים שאליהם אנשים שמעיזים להצמיד מעשים לדיעות לא מגיעים.

אבל למה ההודעה היתה טבעית כל כך? משום שהתרגלנו לראות את ראשי מערכת הבטחון תוקפים את הממשלה שאליה הם כפופים. ברק פשוט לקח את אגדת הסכין בגב – זו שמפיץ צה"ל על עצמו כבר 40 שנה, לאמור אנחנו נכשלים בגלל האזרחים הפחדנים, אבל רק תסירו מעלינו את הכבלים, או הו תראו מה נעשה – והעלה אותה דרגה אחת למעלה. עכשיו היא לא באה מהרמטכ"ל או מהאלופים, אלא משר הבטחון, היינו אותה חולית פיקוד לא ברורה, ספק צבאית ספק אזרחית, שמטרתה העיקרית היא להשכיח מהציבור שהפיקוד על צה"ל נתון, על פי חוק, לממשלה כולה.

ובכך שבר ברק כל חוק של אחריות במדינה דמוקרטית. שר בטחון לא יכול לומר שהממשלה מחרחרת מלחמה, להודיע שהצבא דווקא מתנגד – ולהשאר בתפקידו. הסיום הטבעי של הודעת ברק היה צריך להיות "ועל כן אני מתפטר". מאחר ולא זה מה שקרה, צריך להסיק אחת משתי מסקנות: או שברק נטול אחריות בסיסית והוא מניח לממשלת זדון כזו להמשיך ולהתקיים, או שההודעה הזו, מול פעילי מפלגה, היא עוד ספין של ברק עצמו, היינו שהוא טפל אשמה שאין חמורה ממנה על ממשלתו כדי לקדם את עצמו.

כך או כך, הוא הוכיח שהוא מסוכן מכדי לשמש כשר בטחון, על אחת כמה וכמה כראש ממשלה. לא שלא ידענו, אבל טוב שהוא הזכיר. יש סיכוי שמישהו שכח.

באותה מידה, כמובן, ראש ממשלה שלא מפטר שר בטחון כזה, שהאשים אותו בהאשמה חמורה כל כך, לא ראוי לשמש בתפקידו – ודאי אם האשמה נכונה, אבל גם אם היא שקרית. אבל אי התאמתו של אולמרט לתפקידו היא חדשות קטנות מאד. העובדה שאף אחד לא דרש את פיטוריו או התפטרותו של ברק, מצד שני, אומרת שהתקדמנו עוד קצת לעבר חידלון שלטוני מוחלט.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

יהדות מדומיינת ונזקיה

יאיר לפיד, האיש וידיעת האנגלית, התייחס השבוע בטורו – באיחור אופנתי של חודש – לשריפת הספרים שבוצעה באור יהודה. לפיד הקפיד שלא לדייק בעובדות: הוא טען שהשריפה בוצעה "יום לפני" ל"ג בעומר (היא בוצעה שבוע קודם לכן), ולומר ש"איש לא מחה". אולי אם היה קורא בלוגים, אותם הוא מתעב כל כך, הוא היה שם לב שהבלוגוספירה רעשה במשך שבועות. אם היה טורח לקרוא את "מעריב" – שחשף את הפרשה, ושלו מקפיד לפיד שלא לתת קרדיט – הוא היה יודע שהיועץ המשפטי לממשלה הורה לחקור את עוזי אהרון. ולא באשמת "הסתה" (הסתה למה?) כפי שטוען לפיד שצריך לעשות, אלא על השמדת ספרי דת. אה, ולידיעת לפיד: השר לבטחון פנים לא יכול להגיש כתבי אישום נגד אף אחד. בשביל זה יש פרקליטות. משרד אחר.

זו כמות מרשימה של טעויות לטור אחד בן כ-800 מילה. אבל יש עוד. כמו הישראלי הממוצע, שמבחינתו יש רק תקופה היסטורית אחת – גרמניה ומזרח אירופה בין 1933 ל-1945 – ממהר לפיד להשוות את שריפת הספרים באור יהודה לזו של ברלין ב-1933. שריפות ספרים מקבילות יותר, למשל אלו שבוצעו על ידי רשויות דתיות לאורך הדורות, אינן מוכרות לו. לכן הוא סבור שהשורה ההיא של היינה, שצוטטה עד זרא, היא "נבואית". לא ממש. היינה הסתכל אחורה, לא קדימה.

אבל הטענה העיקרית של לפיד היא זו המרגיזה אותי. היא מופיעה בכותרת המאמר, והיא חוזרת בסופו: "יהודים אינם שורפים ספרים". לפיד טוען שזו "העובדה הבסיסית ביותר בתולדותינו". וזה מופיע בסוף מאמר שכולו קינה על גזענות.

ובכן, שריפת הספרים הזו מגובה הלכתית. התלמוד כבר קבע ש"ספר תורה שכתבו מין יגנז" (גיטין מה:ב'). המילה "מין", במשמעה התלמודית, היא בדרך כלל "נוצרי"; מכאן קללת המינים (שבלחץ הצנזורה, מאות שנים אחר כך, שונתה לקללת "המלשינים") שאומרים יהודים אורתודוקסים שלוש פעמים ביום. זו גם הסיבה לעובדה הבולטת ביותר בכל הסיפור, זו שלפיד מתעלם ממנה: שאף רב אורתודוקסי לא גינה את שריפת הספרים, ושהיא זכתה להסתייגות כה רפה עד שהיא דומה לתמיכה מצד מנהל מכון ויזנטל בישראל, שבעוונותיו הוא יהודי אורתודוקסי.

יהודים תמיד שרפו ספרים. לעיתים קרובות הם שרפו את ספריהם-שלהם. רבנים בצרפת הסגירו לאינקוויזיציה את ספרי הרמב"ם ב-1232. ביאליק, במאה ה-20, עדיין מתאר איך מגורשים תלמידים מן הישיבות בשל קריאת "מורה נבוכים". לא קשה לתאר מה קרה לספר שהביא לגירוש. 'מתנגדים' השמידו את ספריהם של החסידים (אם כי שכאן ההשמדה היתה חד כיוונית, שכן החסידים קיבלו את ספריהם של ה'מתנגדים'), וספרי השבתאים נשרפו.

הרחק מעין הציבור, שומרי הגחלת היהודית ממשיכים לשרוף ספרים. בנובמבר 2007, אספו אנשי "יד לאחים"  – באותן שיטות ממש שנקט בהן אהרן – מאות ספרי ברית חדשה שחולקו בשדרות. מה קרה לספרים? הם "נאספו כדי להשמידם", בסיוע התושבים, אבל נראה שאז היה לאנשי "יד לאחים" די טקט לשרוף אותם הרחק מעין המצלמות, כדי שלא תפרוץ שערוריה בינלאומית כזו, שתאלץ את משרד החוץ להנפיק התנצלות.

אבל מי שחי, כמו לפיד הרפורמי, בעולם מדומיין, שבו היהדות מבוייתת כמו הנצרות, ושהיא נטולת כל חלקיה הדוקרניים, מטשטש את האמת ההיסטורית. ולאחר מכן, כשהזוועה החיה של שנאת האדם ותאוות נקמה בת אלפיים מתפרצת אל פני השטח, הוא נשאר מגמגם, בלי טיעונים, ונאלץ לסגת לשקר שמוסכם רק עליו ועל מי שטרח שלא להכיר את החיה: שהיהדות היא משהו חמוד ולא מזיק, שהאלוהים שלה הוא "אהבה". מי שמאמין שיהוה, הדמון הנוקם והנוטר, הוא אהבה, אם להוציא מהקשרו את רעי לספסל הלימודים דרור פויר, יכול להאמין באותה מידה של אמינות שאלוהים הוא בורקס תרד.

בחיה התיאופאשיסטית היהודית – שאגב, הנפיקה התנצלות לצרכי "דרכי שלום", אבל כלל איננה מצטערת – צריך להיאבק. והדרך להיאבק בה היא קודם כל לדעת שמדובר בחיה, ולא באיזה משהו פרוותי שגורם לנו להרגיש טוב. לפיד, כביכול החילוני האולטימטיבי (מדובר, נזכיר, במישהו שכתב ברצינות גמורה על כך שנשמות מתגלגלות בציפורים), הוא סמל לכשלון המובהק במאבק הזה, כשלון שמקורו בנטייתם של חילונים לדמיין לעצמם יהדות טהורה, כזו שכביכול טימאו האורתודוקסים אבל בו זמנית כזו שהם לא ממש תומכים בה, כי הם חילונים.

חוקים כנגד רצח וגזל קיימים כמעט בכל האומות. מה שהחזיק את היהדות ככוח לא היה "לא תגזול" ולא "לא תרצח"; זה היה ה"גזול, רצח" שהפנתה כלפי שאר העולם, תפיסת עליונותו האינהרנטית של היהודי על אחרים. היהדות האורתודוקסית מעולם לא עברה רפורמה, איננה יכולה לעבור רפורמה; היא נשארה בתפיסת העולם של המאה החמישית, והוסיפה עליה עוד 1,500 של מרירות ושנאה. עד שלא נבין את זה, נמשיך להיות מופתעים. עד שלא נבין את זה, עד שלא נעבור את חומות הדבש הדביק של "אהבת ישראל" ו"דברי נועם", נמשיך להפסיד במלחמת התרבות הזו.

 

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

עוד חורבן קטן, על החשבון

ראש הממשלה, אהוד אולמרט, עשה היום צעד מזיק באופן חריג אפילו לו. בעוד השרים ועיתונאי החצר רבים האם דבריו של אולמרט על "המנעות מהתבטאות בסוגיות רגישות" היו מכוונים לשר התחבורה, שהקפיץ ביום שישי את מחירי הנפט כשהפציץ בהבל פיו את מולדתו, הצליח אולמרט לתקוף את הממשל הדמוקרטי הבא בארה"ב עוד קודם שנכנס לתפקידו.

אם לסמוך על ויינט, אמר אולמרט, בנוסח מפותל משהו, ש"הממשל הזה ידידותי במיוחד… לא בטוח שזה יהיה המצב עם הממשל הבא". על פי "הארץ" הוא אמר דברים דומים. קשה לחשוב על הצהרות חסרות מחשבה יותר, במיוחד אם אולמרט חושב שהן נכונות.

ממשל בוש מסיים את ימיו. על פי הסקרים, הממשל שיחליף אותו יהיה דמוקרטי. הדמוקרטים צפויים, בנוסף, להרחיב את אחיזתם בשני בתי הקונגרס. מה היה כל כך דחוף לאולמרט להעליב את הנשיא הבא?

עכשיו הכניס אולמרט, בדמדומי שלטונו, את ישראל למלכודת. אם ינצח אובאמה בבחירות, הוא יזכור שראש ממשלתה תקף אותו והתערב למעשה במערכת הבחירות האמריקנית. לא יהיה לו תמריץ מיוחד להיות ידידותי לממשלה כזו – ודאי אם הוא יפסיד בפלורידה ובכל זאת ינצח בבחירות, כפי שנראה שיקרה.

אם ג'ון מק'קיין ינצח בבחירות, ודאי אם מדינת ההכרעה תהיה פלורידה, על הפנסיונרים היהודים שבה, ההשלכות של דברי אולמרט צפויות להיות גרועות עוד יותר: במו ידיו הוא האכיל את מדורת ה"נאמנות הכפולה", התפיסה האומרת שיהודי ארה"ב נאמנים לממשלת ישראל. המחנה האנטי מלחמתי, שממילא האשים את ישראל במעורבות בחרחור מלחמת שולל, רק יהפוך למריר יותר – וזה המחנה שמהווה חלק ניכר מבסיס הבוחרים של חברי הקונגרס הדמוקרטים. כלומר, גם אם ג'ון "להפציץ את איראן" מק'קיין ייבחר, צפוי לו קונגרס עוין – ודבריו של אולמרט יהפכו אותו לעוין יותר לישראל.

הפילוח בקרב מתנגדי אובאמה איננו עובר בין יהודים ונוצרים; הוא בעיקרו פילוח גילי. ככל שאדם מבוגר יותר, ככל שחי בתקופה שבה גזענות היתה מקובלת, כך גדל הסיכוי שהוא יהיה ממתנגדי אובאמה. רוב היהודים האמריקנים הצעירים תמכו באובאמה; המבוגרים יותר, אלה שמגדירים מהו "הממסד היהודי", בחרו בקלינטון. אבל המבוגרים הללו, שהחוויה המעצבת מבחינתם בשנות השישים היתה החרדה שפמפם צה"ל ערב מלחמת ששת הימים, חולפים מן העולם.

הצעירים היהודים גם כך מעידים על פחות קשר לישראל. וזה טוב: המצב הנוכחי איננו נורמלי. אבל המרירות שבתבוסה של אובאמה, בעלייתו לשלטון של ממשל בוש השלישי, עשויה להפוך את הדור הצעיר של יהודי ארה"ב מקרים לעוינים.

וכמובן, ההצהרה של אולמרט תהיה חגיגה לכל תומכי הקונספירציות, שחושבים שמילה של אולמרט היא הנחיה לממשלת הכיבוש הציונית בארה"ב. אם אובאמה יובס, רבים מהם יראו בכך עוד פעולה של "הציונים". רוב יהודי ארה"ב אינם ציונים ורובם – כמו ממשלות ישראל ב-16 השנים האחרונות – יוניים יותר מן הממסד שלהם, הפושה ניאו-קונסרבטיבים, שהיו יותר מדי אפילו לבנימין נתניהו. באדיבותו של אולמרט, המסר הפשוט הזה יהפוך קשה מאד להבנה.

במדינות אחרות, פשלה דיפלומטית כזו מצד ראש ממשלה היתה גוררת התפטרות. מצד שני, אנחנו מדברים על אולמרט. יש לו די והותר סיבות להתפטר, אלא שהפוליטיקאים שלנו מזמן ויתרו על אחריות לאומית ואינם מאלצים אותו לעשות זאת. ודאי שהם לא ישלחו אותו הביתה בגלל דיפלומטיה-שמיפלומטיה, או"מ-שמום ושטויות דומות; כידוע, חשוב לא מה אומרים הגויים אלא מה עושים היהודים. וזה מה שהביא אותנו עד הלום.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)

חרטוט עולם: דרש לשבועות

חביב עלי שבועות מכל החגים היהודיים. הוא איננו כרוך בטבח בחושבים אחרת, כחנוכה ופורים; שלא כבפסח, אין בו צום כפוי על חופשיים בדעתם; כל כולו חג של מוצרי חלב. אשרי חובצי הגבינה, כי הם יתעשרו.

הוא חביב אלי מסיבה אישית יותר: בשבועות של 1987 עדיין הייתי כלוא בישיבת נחלים. מנהג נלוז היה להם, להשאר ערים כל אותו הלילה ולהעמיד פנים שהם הוגים בתורה. חלק מהם, יש להודות, אכן עשו זאת, שכן בחינות הבגרות בתלמוד עמדו בפתח.

אבל לי היתה מתנה יקרת ערך: הכרך הראשון של תרגום פלוטארכוס לעברית, שכלל את הביוגרפיות של המדינאים היוונים. פלוטארכוס, פילוסוף יווני בן המאה הראשונה לספירה, קנה את שמו דווקא כביוגרף: הוא ערך "ביוגרפיות משוות", מדינאי יווני מול מדינאי רומאי, ככל הנראה בנסיון לומר שאלה אינם עדיפים על אלה. ההשוואות היו לעיתים צולעות, אבל הוא מכיל חומר ביוגרפי יקר ערך שאבד בשנים שלאחר מכן. הוא שווה קריאה עד מאד.

הביוגרפיה הראשונה היתה של ליקורגוס, המחוקק – המיתולוגי למדי – של ספארטה. היום אני יודע ומבין עד כמה פאשיסטית ומדכאת היתה ספרטה, מדינת-המוצב הראשונה בהיסטוריה, אבל אז, בגיל 17, היה משהו משחרר שקשה לתפסו במילים במנהגים הללו. הספרטנים נראו כמעט כחיזרים, המוסר שלהם היה כל כך אחר, כל כך נקי לעומת הזוהמה הרוחנית שהיתה סביבי – והם היו ההוכחה הברורה שיש משהו גדול הרבה יותר מעבר לחומות כלא היהדות.

הם הגו בהבלי אביי ורבא, ואני הייתי מנתר מדי חצי שעה לחדרי, קורא בגניבה עמוד או שניים, וחוזר להעמיד פנים שלתלמוד יש איזושהי משמעות. אמנם, קשה לומר שהתלמוד נטול עניין; יש בו סוגיות קריטיות, כגון שאלת טומאתה של אשה היולדת תנין; דינו של פסל קיסר המחזיק צואה בידו, אם מותר הוא או אסור בשימוש; הסוגיה הקשה של נישואי בתולה הרה לכהן גדול; גלגוליו המרתקים של הערפד התלמודי; שיטות שימושיות להערמה על מלאך המוות היהודי, שהוא שוטה ידוע; ושאר פנינים. מה רבה חוכמתם של גדולי ישראל – אבל אותנו הכווינו אל סוגיות מסוכנות פחות, כגון דיני נזיקין מהעידן החקלאי.

ומן הבוקר שלאחר מכן הייתי מתיוון. חביב עלי, אם כן, חג שבועות כיום אישי של שחרור; והעיקה עלי העובדה שמעוננים ומנחשים ולוחשים לאובות ועובדי כוכבים ומזלות ודורשים אלי אבן הפכו את החג לחגם, וכל רחוב יש בו "מניין ניו אייג'י חילוני", ורובם קוראים בשם הקבלה כאילו יש בה משהו מלבד הבל, שטות ורעות רוח. הנה, אם כן, מעשיה לחג, ש(כמעט) כולה אמת.

* * * * *

מעשה ברבי יוסי הקטר ורבי אסף הקנאי (לפועל ולשם) ורבי איתמר בעל הנס (קפה), שהיו מסבים, לפני שנים ארוכות, במסעדה תאילנדית בפתח תקווה (אותה מסעדה איננה עוד, ואולי לא היתה אלא משל למצבה של פתח תקווה), והיו מתעמקים ברזי קונספירציה. פתח רבי אסף ואמר: מה אומלל מצבם של בני יפת, שכל תרבותם חיפוש נואש אחר החסר. שאל רבי יוסי: מדוע? ענה רבי אסף: בשל חרדת הדי גמא. וינחר רבי איתמר נחרת בוז.

שאל רבי יוסי: מהי חרדת הדי גמא? ענה רבי אסף: אות יש ביוונית ודי גמא שמה, והיא וו' בלשוננו; והנה, מן ימות הומרוס והלאה, אין אות זו משמשת עוד, ואם בעבר נקרא האי הידוע ורודוס, ובלשוננו אי הוורדים, הן כיום הוא נקרא רודוס ותו לא, והדי גמא פרחה לה. הוסיף רבי יוסי ואמר: והן וו' היא האות החשובה ביותר לקב"ה עליו השלום, שנאמר שש כנפיים למלאך; ראה מה גדולה מעלתה של הוו', שגנזי גניזתם של ל"ו צדיקים קשורים בה, וו' פעמים וו'. וינחר רבי איתמר בבוז.

אמר רבי אסף: ומכאן ריקנותם של בני יפת, שמנסים הם לחזור אל האות האלוהית אשר איבדו, ואינם מוצאים אותה, וכגודל חיפושיהם כך גודל תסכולם, וימציאו פילוסופיות ותיאוריות ואל האינסוף אינם מגיעים. ענה רבי יוסי: מצאנו ולמדנו שמניין יהוה כו' הוא, וכו' מספר מושלם בתורת רבינו פיתאגורס הינו; והם, הטועים, באין להם הדי גמא, יגיעו עד כ' ולא יוסיפו, ונמצאו חסרים מן המספר המושלם. וינחר רבי איתמר נחרת בוז, ויכהו רבי יוסי במזלג אשר בידו. והיו יושבים ודנים בתוהו, עד שבאו מלצריהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן חשבון של נעילה.

* * * * *

והנה, הערב אני קורא בספרו המרשים של גרשם שלום, "פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה", ומוצא שבמאה ה-13 הגו כמה קבליסטים קדושים תפיסה – "תורת השמיטות" – שחלק מרכזי בה הוא שהעולם פגום משום שבעידן זה שלו, עידן הדין, חסרה לנו אות מאותיות הא'-ב'. כלומר, מבלי ידיעה, ולשם לצון בלבד ותוך דברים בטלים, ומבלי שאיש מאיתנו לקח ולו בדל של קורס בקבלה, המצאנו אסף, איתמר ואני באותו פונדק נידח תורה קבלית שלמה, וזאת בתוך פחות משעה. ואני מצהיר בזאת שלא שתינו שום דבר יותר חריף מבירה, ולא הרעבנו את עצמנו 40 יום ו-40 לילה; פשוט נתנו לדמיון לרוץ ולמוח לקשור כל קשר אווילי.

לרבי אסף הקנאי ולי מסורת מטרידה של הגיית רעיונות אוויליים שלאחר מכן מתבררים כנכונים. אצתי, אם כן, לעדכנו. חייך ואמר: וכיצד, חושב אתה, הגיעו הקבליסטים ההם לתורתם, אם לא מתוך דיבור בטל? ותיפול עלי שתיקה. לא ברעש יהוה, לא ברוח יהוה, לא באש יהוה, ולא בקול הדממה הדקה, כי אם בהבל. הבל המוח הטוחן את הריק.

ומלבד זאת, יש להפסיק את רצח העם בדארפור.

(יוסי גורביץ)