שר הכלכלה שלנו, נפתלי בנט, נאם אמש (ג') בכנס כלשהו, ושם הפריח את האמירה הבאה: "הפצצה אחת על מחנה ההשמדה אושוויץ היתה עוצרת את מכונת ההשמדה הנאצית. עשרות אלפי גיחות, ואף אחד, כולל ארה"ב, לא הפציץ." האמירה הזו מצטרפת לאמירה של התוכי של בנט, איילת שקד, שכתבה מאושוויץ "למה האמרקאים לא הפציצו את אושוויץ?"

חתיכת שאלה, יש להודות. יש כמה וכמה תשובות. אחת מהן היא שזה לא היה מעשי. כלומר, אפשר היה לבצע גיחת התאבדות, או גיחת "אצבע בעין," כמו ההתקפה של דוליטל על טוקיו באפריל 1942, אבל התקפה של ממש לא היתה מעשית. הבעיה העיקרית היתה טווח וניווט. רק בסוף 1944 היו מטוסים אמריקאים, בצפון איטליה, בעמדה להפציץ בעקביות את אושוויץ – ואז כבר לא היה טעם בכך. יתר על כן, גם כשירדה שאלת הטווח, נשארה שאלת הניווט. היכולות של התקופה לא היו מרשימות. אחת הגיחות של חיל האוויר התשיעי האמריקאי – שההתמחות שלו היתה דווקא הפצצה של כוחות הקרקע שלו-עצמו, עד שאלה איימו לירות במטוסים שלו אם יופיעו בשמיהם – כללה 15 מפציצים שיצאו לעבר מטרה בגרמניה. מפציץ אחד הגיע למטרה ופגע בה. 13 מפציצים הפציצו מטרות כלשהן בגרמניה. המפציץ האחרון החריב כפר בבלגיה (!). כשחיל האוויר הבריטי ניסה לבצע גיחת הזדהות עם המורדים בווארשה, באוגוסט 1944, רק שבעה מטוסים הגיעו למטרה. ישנה גם השאלה המעיקה של הרג האסירים: התקפה כבדה על אושוויץ הייתה, בוודאות קרובה, הורגת לא מעט אסירים במקום. הפצצה כזו היתה בהחלט עשויה, בפני עצמה, להכנס לקטגוריה של פשע מלחמה.

אבל גם אם היתה מערכת הפצצה ניכרת נגד אושוויץ, הטענה שהיא "היתה מפסיקה את מערכת ההשמדה" היא מטומטמת. לרשות הנאצים עמד מערך שלם של מחנות, יותר מאלף מהם. כן, רק ארבעה עד שישה היו מחנות השמדה, אבל במידת הצורך פשוט היו מורים לכמה hiwi (חיילים רוסים סובייטים שערקו אל הצד הגרמני ונחשבו אמינים מספיק כדי לשאת נשק; חלקם היו פעילים אקטיבית ב"פתרון הסופי") לחפור בורות ביערות הסמוכים ולירות באנשים, תוך ויתור על הסיוט הלוגיסטי של איסוף והסעה שלהם. כך, למשל, הושמדה כל יהדות המדינות הבלטיות. ההפצצה על אושוויץ, הרי, לא היתה מרפה את האחיזה הנאצית בשטחים הכבושים.

רצוי גם לומר שבנט ושקד בזבזנים מאד בשפיכת דמם של נערים אמריקאים. הפצצה מהאוויר היתה עסק מסוכן מאד למפציצים. בהתקפה אחת מעל המבורג, איבדו האמריקאים 66 מפציצי בי-17, כל אחד מהם עם צוות של עשרה אנשים. האם בנט היה מוכן לאבד 660 אנשי צוות אוויר ישראלים כדי, למשל, למנוע את רצח העם ברואנדה? לא, אה?

אבל כל אלה הם דיבורים בעלמא. בנט לא דיבר על מערכת הפצצה מרוכזת. הוא דיבר על "הפצצה אחת" שהיתה "עוצרת את מכונת ההשמדה הנאצית." וזה כבר שטויות מוחלטות. או שבנט הוא אוויל משריש, או שהוא חושב שהשומעים שלו כאלה. או, כמובן, ששתי התשובות נכונות.

אז למה האמירה הזו?

או. ההיסטוריה של אי הפצצת אושוויץ לא מעניינת את בנט. אילו התעניין בה באמת, הוא היה עשוי לזכור שבזירה היה שחקן אחר, אמנם שולי וחסר משמעות, בשם הצבא האדום. אתם יודעים, ההוא ששחרר את אושוויץ בסופו של דבר. וכבש את ברלין. ומחק את הרוב המוחלט של הצבא הנאצי. הגורם הזניח ההוא. אז למה בנט לא שואל מדוע הצבא האדום לא הפציץ את אושוויץ?

נורא פשוט. אין שום רווח פוליטי בשאלה הזו. אף אחד לא מצפה ברצינות מרוסיה, על שלל גלגולי המשטר שלה, לאיזושהי אחריות מוסרית. יתר על כן, אי אפשר לשלהב את הציבור הישראלי נגד רוסיה, ודאי לא בשאלה הזו. המטרה היא לשלהב את הציבור הישראלי, או ליתר דיוק היהודי, כנגד ארצות הברית.

הסיבה לכך פשוטה למדי. בשבועות הקרובים צפוי מזכיר המדינה קרי להציג לצדדים תכנית אמריקאית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לא ראיתי אותה וממה שאני שומע היא צפויה להיות תוכנית גרועה מאד, אבל בנט הולך להתנגד לה בכל מקרה. והוא הולך להתנגד לה על ידי שילהוב הציבור נגד ארצות הברית. הוא הולך לומר לנו שהאמריקאים, בהנהגת קרי ואובמה המוסלמי השחור, הולכים לדחוק אותנו לגבולות אושוויץ – ואז להזכיר לנו שאת אושוויץ הם לא הפציצו.

זה פשטני, מטומטם, מדרבן שנאה, ויגרום נזק מסיבי ליחסי ישראל-ארה"ב, כלומר יחסיה של ישראל עם הפטרונית שלה ובעלת הברית הכמעט יחידה שלה. פשטני, מטומטם ומדרבן שנאה – נשמע כמו נפתלי "רסיס בישבן" בנט. זה האיש שהרי אמר לנו לפני כמה חודשים, ביהירות יוצאת דופן, שלאף אחד בעולם לא אכפת מהפלסטינים ושכל מה שהעולם רוצה הוא את ההייטק שלנו.

פשטני, מטומטם, מדרבן שנאה וגורם נזק – אבל בהחלט יכול לעבוד, להיות המהלך שיטה את כף המאזניים. אחרי הכל, הלקח מהשואה שלימדו ממשלות ישראל את היהודים הוא שכל העולם נגדם, תמיד, ושלעולם אין לשכוח. ואם כדי להגן על הלאטיפונדיות של המצביעים של בנט בגדה המערבית צריך לחסל סופית את סיכוייה של ישראל להשתלב בעולם, ואם צריך לעשות לשם כך שימוש ציני ומטומטם מהרגיל בשואה, אז גם זה הולך. אחרי הכל, הם כבר שמו על עצמם טלאים כתומים לפני תשע שנים.

ונתניהו, מה הוא יוכל לומר? לטעון שזה ניצול לרעה של זכר השואה? שזה מעשה מגונה בהיסטוריה? מדובר, אחרי הכל, באיש שנופף בתכניות של מחנה ההשמדה אושוויץ בעצרת האו"ם כדי… לגנות את איראן. זה היה ב-2009. אתם זוכרים, השנה ההיא שבה איראן עמדה במרחק של שנה וחצי מפצצה גרעינית. כמו כל שנה ב-15 השנים האחרונות.

ואם היסטוריה מעוותת של השואה היא מה שיהפוך את ישראל סופית לגטו חמוש, אפשר יהיה רק לפלוט צחוק מריר ולזכור שרוטשילד ולוסיאן וולף צדקו.

ועוד דבר אחד: ובפינתנו, "החסר מטומטמים אנוכי כי הבאת גם את זה לחרטט עלי," שר הבטחון שלכם, בוגי "משה" יעלון, טען שהכיבוש הישראלי בגדה איננו אפרטהייד, שהרי "אם זה אפרטהייד, למה אפריקנים באים הנה?" אם זה לא היה שר הבטחון שלי, גם אני הייתי צוחק.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים ולאחל להם שיזכו להגיע לימים שבהם נפתלי בנט יהיה אך זכרון רע.

(יוסי גורביץ)

במהלך הבחירות של 1999, היה לי חוסר המזל להפגש עם מספר חב"דניקים, ובמהלך השיחה תהיתי איך הם, אנשים שאמורים להיות מוסריים, מוכנים לתמוך בנתניהו, שעל השקרנות שלו אין חולק. הם קרנו מאושר: הוא שקרן, אמר אחד מהם, אבל הוא השקרן שלנו. אלו היו הימים הטובים של הברית בין חב"ד לנתניהו, לפני שהוא היה צריך להמלט מאסספוף זועם שלהם ב-2005, עקב תמיכתו בהתנתקות.

שקרן שכולם יודעים שהוא שקרן הוא שקרן די גרוע. מי שצריך היה לקבל עוד הוכחות לכך, קיבל אותן ב-72 השעות האחרונות. ביום שישי, בדאבוס, אמר נתניהו שהוא לא מתכוון לפנות אף מתנחל. זמן קצר לאחר האמירה הזו, הוא נלחץ; המשמעות הברורה שלה הוא שלא יהיה שום פינוי בגדה, כלומר היא אומרת לכולם שנתניהו לא באמת מנהל משא ומתן. אז אמש (א'), לשכת נתניהו הפריחה בלון ניסוי חסר תכלית, שבו נאמר שבכוונת נתניהו להשאיר התנחלויות בשטח שבשליטה פלסטינית.

ברור לכל שהרעיון לא מעשי ושהשארת מתנחלים בשטח בשליטה פלסטינית היא הזמנה לטבח – אחרי מה שהמתנחלים האכילו את הפלסטינים בארבעים השנים האחרונות, הפלסטינים יצטרכו להיות מלאכים כדי לא להחזיר קצת נקם ושילם, ויש מחסור ניכר במלאכים בגדה. גם לפלסטינים יש ימין קיצוני משלהם. המתנחלים נוהגים להתרברב שהם יטבחו בפלסטינים במצב כזה, אבל מה שווים הגיבורים הגדולים האלה בלי צבא פעולות התגמול לישראל ראינו בקוסרא. ברור לכולם שההצהרה של לשכת נתניהו היתה מיועדת להרחיק אותו מהדברים שהוא אמר ביום שישי.

נפתלי בנט, שכנראה מריח שהממשלה הזו עומדת להתפרק, מיהר להודיע שההצעה של נתניהו היא "אובדן עשתונות ערכי." פעם, כששמעון פרס היה ראש הממשלה, אריאל שרון כינה אותו "ראש ממשלה מעופף" בכינוי לגלגני כלשהו, ונאלץ להתנצל בפומבי אחרי שפרס שיגר לו מכתב פיטורין. יש דברים, אפילו בישראל, שאתה לא יכול לומר על ראש הממשלה ולהשאר שר.

נתניהו לא פיטר את בנט – כתמיד, הוא מקריב את האינטרס הישראלי על מזבח האינטרס האישי שלו; הוא יודע שפיטורי בנט הם קץ ממשלתו – אבל הוא לא נשאר חייב. לשכת ראש הממשלה האשימה את בנט ב"פגיעה חסרת אחריות לאומית במהלך שמנסה לחשוף את פניה האמיתיות של הרשות הפלסטינית, כדי לקבל כותרת לדקה. […] בנט פוגע בנסיון של ראש הממשלה להוכיח כי סרבנית השלום האמיתית היא הרשות הפלסטינית."

בואו נחשוב על זה רגע. נתניהו אומר בהודעה רשמית שההכרזות שלו לא מיועדות לצרכי משא ומתן אמיתי, אלא מיועדות בסך הכל לשמש כמוקש לרשות הפלסטינית. המשמעות היחידה שאפשר לתת להצהרה הזו היא שנתניהו נושא ונותן בחוסר תום לב; שהוא לא מנסה להגיע להסדר, אלא בסך הכל להפיל את האשמה לכשלון במו"מ על הפלסטינים. לשם כך הוא מגיע עם הצעות מופרכות.

כלומר, נתניהו מצהיר בפומבי שהוא שקרן, מי שמצהיר הצהרות שאין לו כל כוונה לעמוד מאחוריהן. התלונה שלו היא על כך שבנט מפריע לו לשקר. אם הייתי השגריר האמריקאי, הייתי שולח הבוקר מברק בהול וקצר לשר החוץ שלי, ואומר לו שראש הממשלה הישראלי מצהיר בפומבי שהוא מסבן אותו.

או שנתניהו לא מבין את המשמעות של מהלך כזה, ולגמרי יכול להיות שהוא כל כך הסתבך בשקריו שהוא כבר לא מבין, או שפשוט לא אכפת לו ובשביל כמה נקודות בדעת הקהל של הימין הקיצוני הוא מוכן להסתכן במשבר – לא רק עם בנט, אלא עם כל העולם כולו. מי יאמין להצהרות של נתניהו אחרי הפאדיחה הזו? אם הייתי ממתנגדי ישראל, הייתי מצרף את ההצהרה הזו של נתניהו לכל אמירה שלו, מעתה ועד עולם: דעו שיש לכם עסק עם שקרן שאיבד את הצפון וכבר שכח למי הוא אמור לספר איזה שקר.

מילא נתניהו. הוא שקרן פתולוגי, על גבול הפנטזיונריות. השאלה האמיתית היא מה עושה עדיין ציפי לבני בממשלתו של נתניהו; מתי היא תפסיק להעמיד פנים שיורקים עליה ושהיא בסך הכל עלה תאנה שמאפשר לנתניהו להמשיך את הסיפוח הזוחל.

אלא אם, כמובן, לבני פחות טיפשה מכפי שההתנהלות שלה מעידה, וכמו נתניהו, היא מעדיפה לשקר לציבור על מהות תפקידה בממשלה – הכל לצרכי השרדות פוליטית זמנית.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

המתנחלים וסייעניהם בממשלה ובתקשורת לחוצים מאד לאחרונה. תופי הטם-טם של החרם הבינלאומי עליה רועמים, ויש סימנים מעידים שמגן השואה של ישראל – זה שאפשר לה להפנות אצבע מאשימה לעבר עמים אחרים באיום שאם הם ידברו על הכיבוש והסיפוח, ישראל תכנס להתקף זעם ילדותי ותדבר על השואה – נסדק ושוב איננו מתפקד כבעבר. ישראל מוצאת את עצמה במקום שבו היתה צריכה להיות כבר ב-1982: כמדינה שנשפטת על פי פעולותיה, לא על פי פעולות של מדינות אחרות כלפי אנשים שלא היו אזרחיה בשנות השלושים והארבעים. באיחור ניכר אחרי משטר האחות, האפרטהייד הדרום אפריקני, יש סימנים שישראל תצטרך להתחיל לשלם את מחיר פשעיה.

גרמניה הודיעה השבוע, במהלך שהלחיץ מאד את משרד החוץ, שהיא לא תעביר כסף לחברות הייטק ישראליות אם אלה תפעלנה גם בשטחים. היא גם לא מתכוונת לממן מחקר כלשהו של "אוניברסיטת" אריאל, ה"אוניברסיטה" היחידה בעולם שהוקמה בצו המפקד הצבאי. בשבוע שעבר, זומנו שגרירי ישראל במדינות האיחוד האירופי לשיחת נזיפה אחרי ההכרזה הישראלית השגרתית על המשך הבניה בשטחים. כשניסה משרד החוץ לארגן לשגריר האיחוד האירופי בישראל, לארס פאבורג-אנדרסן, את המקבילה הוורבאלית של הושבה על כסא נמוך, העז הערל להתחצף ולהבהיר למשרד החוץ שאם השיחות של קרי ייכשלו וישראל תמשיך לבנות בשטחים, היא תמצא את עצמה תחת חרם: זה יקרה, הוא אמר, לא בשל החלטה של ממשלות אירופה – אלה, יש לציין, מפגרות משמעותית אחרי דעת הקהל וחוששות מהצל הישן של האשמה ב"אנטישמיות" – אלא מלמטה, מהציבור הכללי באירופה, שנשבר לו.

ישראל כבר התחמקה, בקושי, מהתנגשות כזו עם אירופה לפני מספר חודשים, כשהסכימה – על אף הימין הקיצוני מהרגיל בממשלה – להכנע לדרישה האירופית שכסף מדעי אירופי שמוענק לישראל במסגרת הסכם הורייזון 2020 לא יחצה את גבולות הקו הירוק. זה היה מעט מאד ודי מאוחר. עכשיו מתחילים בממסד הישראלי לקלוט שזו היתה רק המנה הראשונה.

התוצאה, בשבוע האחרון, היא פאניקה כללית. "בכירים במשרד החוץ" – ניחוש: קוראים להם אביגדור ליברמן, תושב ההתנחלות המבודדת נוקדים – האשימו בחרם המתקרב על ישראל את… ציפי לבני. לטענתם, הקריאות לחרם הן חלקן של קבוצות מבודדות ולא חשובות, ובכך שלבני מזהירה מהסכנה, היא מחזקת אותן. וואלה. מסתבר שממשלת גרמניה ושגרירות האיחוד האירופי הן "קבוצות מבודדות ולא חשובות" ולא עדכנו אותן בנושא.

אחד הדוברים הוותיקים ביותר של ממסד המתנחלים, ישראל הראל, כתב מאמר שוצף שכותרתו היא "לא חרם ולא נעליים." הוא מאשים את קרי בכך שהידיעות על החרם המתקרב, בעגלא ובזמן קריב, הן תוצאה של מלחמה פסיכולוגית נגד הציבור הישראלי. בדרך הראל משקר שקר מעניין: הוא טוען ש

"איש אינו מזכיר, שהמשבר הכלכלי הגדול ביותר בעשורים האחרונים החל ב–1993, ימים ספורים לאחר צלצול פעמוני השלום והדפסת הצילומים וכותרות ההונאה העצמית מרחבת הבית הלבן, בדבר "השלום בימינו". למרות כמה שנות צמיחה, הטרור שהפלסטינים פתחו בו גרם ליותר מאלף נרצחים, וגם לשיתוק המשק ולמשבר כלכלי ממושך."

ההדגשה שלי. שמתם לב לתרגיל הזה? הראל רוצה לומר לנו שההסכם עם הפלסטינים ב-1993 הוביל למשבר כלכלי. מאחר ויש עדיין די הרבה אנשים שחיו אז ועדיין זוכרים ששנות רבין-פרס היו שנות פריחה כלכלית כמעט חסרת תקדים, צריך לסייג את השקר: צריך לומר ש"למרות כמה שנות פריחה" – שנבלמות באיבן ב-1997, כשהעולם קולט שנתניהו לא מתכוון ליישם את ההסכמים וחברה אחרי חברה יוצאת מכאן – בסוף חטפנו משבר כלכלי.

רק שבין 1993 ל-2000 קרו כמה דברים. קרו שלוש השנים של נתניהו, שבהן מזמז כמיטב יכולתו – כפי שכבר הודה – את הסכמי אוסלו; קרתה הקריסה של השיחות של ברק וערפאת. הוכפל מספר המתנחלים בגדה והפלסטינים קלטו, בלשון הדימוי של אבו נימה, שישראל נושאת ונותנת איתם על פיצה בעודה בולסת לתאבון פרוסה אחרי פרוסה; הפלסטינים קלטו שמשטר ההיתרים שהחלה ישראל להפעיל אחרי 1993, שיצר בפועל בין הים לירדן חמישה מעמדות של פלסטינים – פלסטינים ישראלים, שנומינלית יש להם זכויות אזרח; פלסטינים תושבי ירושלים המזרחית, שמחזיקים בתושבות ישראלית; פלסטינים בשטחי A ו-B, שיש להם אוטונומיה מוגבלת מאד; פלסטינים שמתגוררים בשטחי C, שחייהם אינם חיים ומתנחלים ואנשי ממשל ישראלים עושים כמיטב יכולתם לנשלם; ופלסטינים שחיים בעזה – ושההצעה של ברק לא הולכת לשנות את זה. השיחות התפוצצו ב-25 ביולי 2000; האינתיפאדה השניה התחילה בסוף ספטמבר, חודשיים אחר כך.

למה אני חוזר שוב לשם? כי מאמר אחר, של אורלי גולדקלנג – עורכת ב"מקור ראשון" – לוקח את השקר של הראל ויוצא איתו לריצת מרתון. "נסיון העבר מלמד שבכל פעם שיש מו"מ פורצת אינתיפאדה," מנסה גולדקלנג להונות את דעת הקהל כדי לחפות על המחנה שלה. אה, לא, זה שקר: לפני האינתיפאדה הראשונה לא היה שום משא ומתן, והאינתיפאדה השניה פרצה אחרי כשלון המשא ומתן.

למה צריכים המתנחלים לשקר? קודם כל, כי בטבעם הם שקרנים. אין התנחלות שלידתה איננה בכזב, הונאה או גזל. כשהם צריכים לעבוד על החוק, אז התנחלות היא "מאחז צבאי", "מאחז נח"ל", "אתר ארכיאולוגי" ושאר הונאות – אבל כשבאים לפנות אותן, הן הופכות מיד ל"הבית." ככה זה: האינסטינקט הראשון של המתנחלים הוא לשקר. הם והאמת לא מסתדרים, מימי מלון פארק והלאה.

ושנית, משום שהם יודעים שהציבור הישראלי מוכן לתמוך בהתנחלויות כל זמן שהוא לא צריך לשלם עליהן מחיר. או, אם לדייק, כל זמן שהוא לא מודע למחיר שהוא משלם עליהן. הם לא רוצים שנזכור, אז הם מנסים להעמיד פנים שההתנתקות לא זכתה לתמיכה ציבורית – למרות שבעקביות, 70% מהציבור תמכו בה. למה הציבור תמך בה? משום שהחמאס הצליח להעלות את מספר ההרוגים הישראלים ברצועה לבלתי נסבל. נקודות השבר הגיעו כשחמושים פלסטינים תקפו את מגורי החיילות בהתנחלות נצרים, ואחרי שחיילי צה"ל צולמו זוחלים בחולות של רפיח כשהם מחפשים את שרידי הגופות של חיילים שהנגמ"שים שלהם עלו על מטען – שני נגמ"שים שונים.

המתנחלים יצאו מהסרת גוש קטיף עם לקח חד משמעי: לא הצלחנו "להתנחל בלבבות." הציבור היה אדיש כלפיהם. כשהם התחילו לתקוף מטרות אזרחיות בישראל ואת צה"ל, חלק ניכר ממנו הפך עוין. הם יודעים שבאותה האדישות, יקבל הציבור הישראלי את הסרתן של התנחלויות בגדה – אם יצליח להתגבר על הרתיעה האוטומטית שלו מ"לצאת פראייר" מול הפלסטינים. כשהציבור הישראלי יצטרך לבחור בין זינוק ביוקר המחיה שלו יחד עם קריסה כלכלית ועליה באבטלה, יחד עם הפיכה למצורע בינלאומי וחיסול הטיסות לחופשה באירופה, ומן הצד השני בהסרת ההתנחלויות, די ברור במה הוא יתמוך.

וזה מה שמפחיד את השקרנים המקצועיים, שבנו לעצמם מדינת רווחה משלהם ממזרח לקו הירוק תוך שהם מצביעים עקבית בעד חיסול מדינת הרווחה בישראל גופא. אז הם צורחים כמיטב יכולתם שלא קורה שום דבר ושהכל בסדר. מה יקרה כשהציבור יתעורר? אז תהיה בעיה, אבל אולי אם לא נדבר על זה, זה לא יקרה.

אחרי הכל, אנחנו מדברים על אנשים שמאמינים ש"אין נסיגה בגאולה" ושיהוה עומד מאחוריהם כשהם גוזלים את אדמתו של דל, עושקים אלמנה, ומנשלים יתום. והם מריחים שהם שוב עומדים מול עוד איזו ימית, עוד הסרת גוש. השלב הראשון הוא הכחשה.

ואחריו בא הזעם. זה השלב שממנו אנחנו צריכים להזהר מאד.

ועוד דבר אחד: אתמול (ו') נפטרה שולמית אלוני. כתבתי כאן כמה דברים לזכרה. .

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

אני לא יודע מה אמר המורה אדם ורטה לכיתה שלו, שהביא עליו את חמתה של רשת אורט, עד כדי כך שהיא החליטה לפטר אותו; נראה לי שגם הרשת לא יודעת, ולא כל כך מעוניינת לדעת. אני משוכנע למדי שבין מה שאמר ורטה ובין מה שטענה התלמידה המוסתת ספיר סבח אין שום קשר. סבח, במכתב ששלחה לשר החינוך שי פירון ושהופץ על ידי מחרחר השנאה המוביל מיכאל בן ארי, טענה שוורטה "מסביר שהוא שמאלני קיצוני, שמבחינתו המדינה שלנו היא כלל לא המדינה של היהודים אלא של הפלסטינים, ושאנו, היהודים, לא צריכים להיות כאן." מה שסבח מציגה כאן הוא לא את דמותו של ורטה – אין מורה שיאמר דברים כאלה לכיתה יהודית בישראל – אלא את השתקפותו באספקלריה החשוכה שלה: הוא שמאלני, אז הוא חייב לתמוך במסירת ישראל לפלסטינים.

אבל סבח לא מעניינת. עד כמה שזה מצער, מערכת החינוך הישראלית וידאה שיש כמוה מיליונים. גם התנהלותה של רשת אורט, בעייתית ככל שתהיה, לא אמורה להפתיע אותנו. בישראל, המילה "לא ציוני" מקבילה מזה כעשור ל-unAmerican באנגלית אמריקאית בשנות הארבעים והחמישים, ו"שמאלן" הוא כבר חבר נושא כרטיס במפלגה הקומוניסטית. למרבה הצער, יש לנו אפילו מקבילים לא רעים בכלל למק'קארתי: ממירי רגב הלא-גנבה עבור ברונן שובל, דרך גדעון סער (אם כי הדג החיוור הזה מקביל כנראה יותר לעורך הדין המנוול של מק'קארתי, רוי קון), עבור באופיר אקוניס, מעריץ מושבע של מק'קארתי.

ישראל בימיו של מק'קארתי היתה משטר דיכוי לא קטן בזכות עצמו. כבר היינו בצומת הזה: בשנת 1950 הורה בן גוריון למנכ"ל משרד החינוך לפטר את ישראל אלדד (שייב), בתואנה שדעותיו של אלדד – בן גוריון, שמעולם לא נגמל מאי אמירת אמת, ייחס לו הטפה לשימוש בנשק נגד צה"ל – די בהן כדי למנוע את העסקתו כמורה. בג"צ בעט את בן גוריון מכל המדרגות, כשהשופט חשין (האב) כותב ש"גם אם דעותיו של אזרח פסולות, חייו אינם הפקר ודמו אינו מותר, ואין נועלים בפניו שערי פרנסה." בימין אוהבים להתרפק על ימי הדיקטטורה דה-לה-שמאטע של מנגנון החושך ומפא"י ולהזכר בגעגוע כמה רע היה אז, ולמען הסר כל ספק היה רע לתפארת; "ישראל הישנה והטובה" היתה טובה לשיעור זניח מכלל אזרחיה, אלה שהשתייכו מרצון למוסדות המשטר. בימין, עם זאת, מתעקשים לא להבחין כיצד הם יוצרים העתק דוחה אפילו יותר מהמקור של מדינת מפא"י.

בן גוריון רצה לפטר את אלדד בשל עמדות המתנגדות לצה"ל; מנהל בית הספר בטבעון מנכ”ל אורט ישראל,, צבי פלג, אמר אתמול (ג') ש"צה"ל לא מעורר ויכוח בשום מקום. אנחנו מחנכים להתגייס לצבא. יש פרות קדושות שלא אתן לשחוט. אם ורטה יגיד (בשימוע החוזר) שצה"ל הוא צבא לא מוסרי הוא לא יהיה מורה באורט. נקודה. […] אסור לדבר על צה"ל כעל צבא לא מוסרי."

שניה. אם צה"ל לא מעורר ויכוח בשום מקום, מדוע צריך לחנך לגיוס אליו? הרי אין על כך שום ויכוח. אם הוא לא מעורר שום ויכוח, אז איך אפשר לשחוט את הבהמה הירוקה? היא לא נמצאת בשום סכנה. הרי אין ויכוח. ומדוע "אסור" לדבר על צה"ל כעל צבא לא מוסרי, אם הוא בכלל לא מעורר ויכוח?

או. עלינו כאן על משהו. הימין היהודי יודע יפה מאד שצה"ל הוא כנראה הגוף מעורר המחלוקת ביותר בישראל. מדובר, בסופו של דבר, בסייען נלהב מאד של פושעי ההתנחלויות. מדובר בארגון שמתחכך, בלשון המעטה, עם פשעי מלחמה על בסיס יומיומי כמעט. אפילו אם נניח לאתיקה המבצעית הבעייתית שלו, מדובר בארגון מנופח ובזבזני, ששותה את דמה של המדינה שעליה הוא טפיל. את זה יודע גם איש ימין כמו משה פייגלין.

אבל מאחר ובישראל, ביקורת צה"ל היא שוות ערך להכחשת שואה, אז הימין יוצא בשצף קצף נגד כל ביקורת כזו. השאלה היא אם מה שמותר לימין הפוליטי צריך להיות מותר גם למנהל רשת חינוך. בסופו של דבר, אם מנהל במערכת החינוך הישראלית מוכן לפטר מורה ובלבד שהוא לא יגרום לבשר התותחים לעתיד לחשוב רעות על הצבא, באיזה מובן מערכת החינוך היא לא חלק מצה"ל?

זה מביא אותנו לשאלת הליבה: אם מתיחת ביקורת על צה"ל היא פעולה פוליטית, וככזו היא אסורה, איך תמיכה בצה"ל איננה פעולה פוליטית? איך האמירה שצה"ל הוא "צבא מוסרי", ושזו תפיסה שאסור לערער עליה, איננה אמירה פוליטית? היא פוליטית מאין כמוה. היא פשוט פוליטית מצד אחר, הצד השקוף.

בכל מערכת יש הנחות יסוד שהן כל כך ברורות מאליהן, כל כך מעל לכל מחלוקת, שהן שקופות. הן אידיאולוגיות לחלוטין אבל כל כך מובנות שאף אחד לא שם אליהן לב. דוגמא קלאסית היא תפיסת כלכלת הזרזוף, שהפכה לפופולרית מאד בשני העשורים האחרונים: אנחנו צריכים להקטין את הוצאות הממשלה ובהתאם להוריד את המסים; הורדת המסים תוביל לכך שהעשירים יצרכו יותר, ובהתאם גם נקבל חזרה יותר מסים וגם מצבם של העניים ישתפר, כי הם יספקו שירותים לעשירים.

זו כלכלת וודו, ויש מעט אנשים חושבים שממשיכים להתייחס אליה ברצינות אחרי המפולת של 2008, ובישראל – אחרי ההתעוררות של 2011. אבל במשך שנים ארוכות התפיסה השמרנית הקיצונית הזו נתפסה כמובנת מאליה, כשכל ישר. אף אחד לא שם לצבעים הפוליטיים העזים שלה, כי הם הפכו לשקופים.

עמדות הבסיס של הימין הקיצוני, בסיוע ניכר של ממשלות נתניהו, הפכו לשקופות לגמרי. אפשר למנות כמה עמודי תווך שלהן, שנתפסים בישראל כמובנים מאליהם: שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם; שמי שמערער על כך הוא בוגד; שכל הערבים רוצים להשמיד את ישראל וששאר הלא יהודים חשודים על כך; שאנשים שמתנגדים למשטר הציוני הם יהודים שונאי עצמם (אם הם יהודים) או אנטישמים (אם הם לא); שיש מסע דה-לגיטימציה כלל עולמי, תמנוני, שמדינת ישראל המסכנה לא יודעת איך להתמודד איתו ושהוא חזק הרבה יותר ממנה.

כל אלה הם, בפשטות, שקרים. אבל הם מטופטפים לציבור בעקביות על ידי מערכת ממשלתית, שחודרת גם למערכת החינוך ולא פחות מכך, לתקשורת. ואחרי עשור של הטפה בלתי פוסקת, השקרים האלה לא נתפסים כטענות שיש להתמודד איתן, או כתפיסה של המציאות כפי שרואה אותה צד אחד; הם מתמזגים אל הרקע, הם הופכים למובנים מאליהם.

וזו הבעיה העיקרית שאיתה אנחנו מתמודדים. רק על רקע השקיפות הזו, יכול היה פלג להרשות לעצמו לפטר מורה "שמאלני." פלג יידה כאן חתיכת סלע בתוך בית זכוכית: מדובר באדם שהוא לא רק בעל דעות פוליטיות, אלא גם במי שהיה מעורב בפעילות פוליטית פר אקסלנס, קרי ייסוד מפלגת הבית היהודי. העובדה הזו נחשפה תוך יומיים בערך, וזה מה שהיה לפלג ולאורט לומר על כך:

"פלג לא היה מעולם חבר מפלגה כלשהי. לקראת הבחירות האחרונות, מתוך חברות אישית עם פרופ' הרשקוביץ, הצטרף לבית היהודי, ומרגע שפרופ' הרשקוביץ הסיר את מועמדותו, ביטל פלג את חברותו במפלגה. הנושא תואם עם היועץ המשפטי של אורט". עוד מסר דובר הרשת, רני רהב, כי פלג "מעולם לא השתתף בגוף כלשהו ובדיונים כלשהם בבית היהודי".

נניח עכשיו לכך שעצם העובדה שאורט הרשתה לעצמה לשכור את רני רהב כדובר צריכה להטיל ספק חמור על יכולתה להעמיד דוגמא חינוכית. אתם שמתם לב מה קרה כאן? פלג "מעולם לא היה חבר מפלגה כלשהי […] הצטרף לבית היהודי […] ביטל את חברותו במפלגה." אז הוא גם לא היה חבר מפלגה, גם הצטרף אליה וגם ביטל את חברותו בה? וואלה.

פלג הצטרף לבית היהודי כשמפלגת הימין הקיצוני הזו כללה בשורותיה גם את מיכאל בן ארי. האם הוא לא ידע שהדבר הזה יצוף, כשפיטר את ורטה? יש להניח שידע, אבל לא חשב שזה חשוב כל כך. הוא הרי "לא פוליטי," הוא נוקט בעמדות מקובלות. רק עמדות "שמאלניות" הן "פוליטיות." הימין הקיצוני, הימין היהודי, הוא אחרי הכל הסדר הטבעי של הדברים.

וזה המחסום המנטלי שבפניו ניצבים שוחרי החירות בישראל, וזה המחסום שצריך להפיל. וזאת הולכת להיות חתיכת עבודה.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה התקבלו שתי תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות לתורמים ולאחל להם שיחיו במדינה שבה חקייני מק'קארתי שלנו יזכו גם לסופו.

(יוסי גורביץ)

או: יד רוחצת יד

הביצה של הציונות הדתית כמרקחה: בסוף השבוע שעבר, גנז הבטאון "בשבע" מאמר של הבדרן ידידיה מאיר, שתקף את זאב חבר על כך שהעז לספוד לאריאל שרון. לא סתם גנז: אסף 100,000 עותקים של המאמר וגרס אותם. חבר נולד בשם פרידמן; בשם זה היה חבר במחתרת היהודית וניסה לרצוח את ד"ר אחמד נתשה; הוא מוכר יותר לציבור בשם זמביש, האיש שידו בכל ויד כל בו בגדה המערבית. חבר הוא מנכ"ל אמנה, אחד הארגונים הגדולים לגזילת קרקעות של המתנחלים, והוא ממסד המתנחלים בהתגלמותו.

בניגוד לכמה אנשים אחרים, כלל לא הופתעתי מכך ש"בשבע" גנז את המאמר של מאיר, משום שמעולם לא חשבתי ש"בשבע" הוא עיתון, או שיש סבירות בציפיה ליושרה ממתנחלים – אנשים שכל קיומם מושתת על שקר לעצמם ולאחרים. אבל המהלך של "בשבע" יצר רעש, ורעש משך סקרנים. ביניהם, חיים לוינסון מ"הארץ", שיושב על הצוואר של מקורבי "בשבע" כבר די הרבה זמן.

בואו נסביר מה הולך כאן. "בשבע" הוא בטאון של זלמן מלמד, מאבות ההתנחלויות, והוא מנהל את העיתון יחד עם ברנש בשם יואל צור. כפי שחשף לוינסון אתמול (ב'), שתי עמותות שחבר יושב בדירקטוריון שלהן – "בנייני בר אמונה" ו"הקרן לטיפוח הרעיון הציוני" – העבירו בשנת 2012 663,000 ₪ לעמותה שנקראת "סוכת עובדיה." המנהלים של "סוכת עובדיה" הם ה"ה זלמן מלמד ויואל צור. במילים אחרות, כשמלמד (שכנראה לא מהדר ב"ושוחד לא תקח") וצור גרסו את המאמר שתקף את חבר, הם יצאו להגנת מי שהעמיס על הצלחת שלהם לא מעט כסף.

ושניה, רק התחלנו. לצור ומלמד היתה עוד סיבה טובה שלא לאפשר התקפה בעיתון שלהם כנגד חבר: אם הוא יפתח את הפה, צור ומלמד יכולים למצוא את עצמם בחדר החקירות. "בשבע" מנוהל על ידי החברה לפיתוח קרית הישיבה בבית אל, כשרב הישיבה הוא מלמד. המנהל של החברה לפיתוח קרית הישיבה בבית אל הוא (ניחשתם?) יואל צור.

סביר להניח שהפרויקט המפורסם ביותר של החברה לפיתוח קריית הישיבה בבית אל הוא הבניה הבלתי חוקית בג'בל ארטיס, או כפי שכונתה על ידי גוזלי האדמות "גבעת האולפנה." כפי שמצא לוינסון לפני שנתיים, צור הודה בחקירתו במשטרה שידע שהאדמות שעליהן בנה בג'בל ארטיס היו אדמות פלסטיניות פרטיות. צור עדיין לא הועמד לדין על כך. הוא טען במהלך חקירתו ש"אמנה" ניסתה לרכוש את הקרקעות הרלוונטיות. באופן משונה למדי, צור טען בחקירתו שהוא לא יודע מיהו מנכ"ל "אמנה." אתם ודאי זוכרים: זאב חבר. או שצור שיקר בחקירתו, או שהוא לקה בשטיון זמני, כי חבר מנהל את "אמנה" מאז 1989 ואין ילד בגדה שלא יודע את זה. וכפי שראינו, לצור – יותר מסתם אנשים – יש סיבות טובות מאד לדעת מיהו זאב חבר: האיש הטוב שמעביר לעמותה שלו מאות אלפי שקלים.

סיפור ג'בל ארטיס לא נגמר שם: לפני כשלושה חודשים חשף לוינסון שמשפחות המתנחלים שרכשו או שכרו דירות ב"גבעת האולפנה" סבלו מהונאה. מישהו זייף את המסמכים כדי לגרום לחלקות שבג'בל ארטיס להיראות כאילו הן חלקות במקומות אחרים, כשרים. החלקות הכשרות ("כשרות" במסגרת שלטון הכיבוש, הכוונה) נמצאות בשכונת מעוז צור, שנקראת על שם אשתו ובנו של יואל צור, שנרצחו. בדיקה לגבי 250 מבנים בבית אל, חלקם הניכר בשטח שנשלט על ידי קריית הישיבה (שכזכור, מנוהלת על ידי צור), העלתה שנקשרו אליהם מסמכים מזויפים.

חבר נחקר על ידי המשטרה בעקבות ההודאה של צור ביחס לג'בל ארטיס, אבל למרבה התמיהה המשטרה חקרה אותו כעד, לא כחשוד – אף שבעליל היה צריך להתייחס אליו כחשוד. המשטרה, בהתאם, נמנעה מחיפוש במשרדי "אמנה" או במחשבים שלה. יש להניח שיש הרבה מאד אנשים שמתאמצים מאד לא לדעת מה יש על המחשבים האלה. חבר נחקר כעד, למרות שמסמכי הרכישה של "אמנה" בג'בל ארטיס התגלו כמזויפים – הזיוף היה כל כך מפוקפק, שעורך הדין שערך את החוזה הוסיף לו סעיף חריג, שקבע שהמכירה תושלם כאשר המוכר יגיע עם ראיות שהוא אכן הבעלים החוקי של הקרקע. שמו של עורך הדין? דוד רותם. אתם עשויים לזכור אותו כיו"ר ועדת חוק, חוקה ומשפט מטעם "ישראל ביתנו."

היו לא מעט מתנחלים בבית אל שהתרעמו על ההונאה שבוצעה כלפיהם, והתרעומת הזו כמעט שפרצה במהלך הבחירות האחרונות בהתנחלות, בחירות שבהן התמודדו מקורבים לחברת פיתוח קרית הישיבה בבית אל. נמצא פתרון: העיתון "מקור ראשון" ערך תחקיר נוקב בנושא – אבל אז החליט העורך המתנחל של המוסף המשפטי, יהודה יפרח, לגנוז את התחקיר. ככה זה עם עיתונאים מתנחלים: אלא במקרים יוצאים מן הכלל (רועי שרון, למשל) הנאמנות לאידיאולוגיה עולה על הנאמנות לאמת.

אגב, החברה שמחזיקה בבעלות על החברה לפיתוח קרית הישיבה בבית אל? קוראים לה הולילנד הולדינגס, והיא יושבת באיי מרשל. הולילנד הולדינגס היא גם הבעלים של "בשבע". למה ציונים טובים צריכים להפעיל חברה בארצות ניכר? נורא פשוט: החוק באיי מרשל מאפשר להסתיר את זהות בעלי החברה והדירקטורים שלה, כמו גם חלק ניכר מהפעילות של החברה. ככה קל יותר לגנוב, לשקר ולזייף. זכרו את זה בפעם הבאה שהקונספירציה הימנית תנסה לומר לכם שארגוני זכויות האדם מסתירים את התרומות שלהם.

ואם חשבתם שהפירמידה המורכבת של שמור לי ואשמור לך של ה"ה מלמד, צור וחבר מסריחה עד השמיים, עוד לא ראיתם כלום. בתחילת השבוע חשף לוינסון את העובדה שהמועצה המקומית בנימין מממנת את המאחזים, נכנסת לגרעונות – ואז הממשלה סוגרת לה את הגרעון. כלומר, כספי המסים שלכם מממנים את הפוגרומצ'קים של "אש קודש," את גוזלי האדמות של עדי עד, ואת שאר פרחי הרעל.

ועוד דבר אחד: שלשום (א') עצרו שוטרי מפלג הפשיעה הלאומנית (שם מוצע: פשל"א) של משטרת ש"י מתנחל מחוות גלעד בשם יהודה לנדסברג. הם הסתירו את דבר מעצרו של לנדסברג במשך יממה, ואחר כך הצליחו לשכנע שופט מאולף לאסור על לנדסברג להפגש עם עורך הדין שלו, עדי קידר. בדרך, הם דרדרו את חירויות הפרט של כולנו. פוסט קצר בנושא, כאן.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם. כמו כן, שבתי מן החופשה ואני זקוק בדחיפות לעוד אחת.

(יוסי גורביץ)

שר החינוך הפעלתן מאד שלנו, שי פירון, מיהר להודיע אמש (ז'), עם התקבל הידיעה על מותו של אריאל שרון, על כך שהמורים יקדישו חלק מהשיעור היום ל"מורשת שרון," וזאת בהתבסס על מערכי שיעור שהוכנו מראש ושאמורים היו להיות מחולקים הבוקר. כמה מעריך השר את המורים שלו וכמה את הצורך בפרסום, אפשר להבין מהידיעה הזו: כמה זמן יהיה למורה להכין ברצינות מערך שיעור כזה? כמה זמן יהיה לו ללמוד חומר שלא נמצא במצגת?

עוד זה מדבר וזה בא: השר לבטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', מיהר להורות למשטרה לפתוח בחקירה סביב פרסומים שהביעו שמחה על מות שרון. "מדובר בהתנהלות בזויה," רשף השר, "ואיני מתכוון לעבור לסדר היום בנושא זה. אני רואה בחומרה רבה התנהלות עבריינית שכזו וביקשתי מגורמי המשטרה לטפל בנושא במהירות ובמקצועיות." אוי. השר לבטחון פנים איננו יודע את תפקידו. תפקיד המשטרה איננו לאכוף קונפורמיות מחשבתית, אלא לחקור עבירות על החוק. הבעת שמחה על מותו של אדם איננה עבירה על החוק, גם אם זה מעצבן המוני קרנפים.

אז הנה כמה מילים על מורשת שרון, ואני מזמין את אהרונוביץ לחקור אותי בעקבותיהם.

מי שיעקוב אחרי התקשורת הישראלית בימים האחרונים, עשוי לחשוב ששרון היה סבא חביב, שנכנס לפוליטיקה הישראלית לפני קצת יותר מעשור, ושהאירוע מעורר המחלוקת ביותר בחייו היה ההתנתקות. סוציולוגים מדברים על סוכני זכרון, הגופים הממסדיים שתפקידם לשמר זכרון, ותמיד זכרון מסוים: בן גוריון מקים המדינה, לא התככן הערמומי שכמעט גרר את המדינה הצעירה למלחמת אזרחים כדי לשמר את עליונותו הפוליטית, לא הגמד הארסי וקר הדם שהשמדת יהודי אירופה עניינה אותו רק ככלי לקידום התכנית הציונית; את בגין הם זוכרים בגלל הסכם השלום עם מצרים, ומלחמת לבנון, יחד עם מערכת הבחירות האיומה של 1981, נמוגות אל הערפל; מרבין הם זוכרים רק את הרצח, וגם אותו בזווית מרוככת במיוחד, שבה אין רוצח ואין הסתה; וכן הלאה. ולצד סוכני הזכרון ישנם סוכני השכחה, אלה שדואגים שיהיה לכם קשה מאד לשמוע על כך שבן גוריון העדיף להציל חצי מיליון ילדים ולא מיליון, ובלבד שמחצית המיליון תנחת בחלקת הארץ שבה הוא כבר היה עסקן פוליטי בעל מעמד. סוכני השכחה מעלימים את חלקו של בגין במלחמת לבנון, הם מעלימים את העובדה שקבוצה שלמה באוכלוסיה שאגה "בדם ואש/את רבין נגרש" לפני פחות מ-20 שנה.

סוכני השכחה משייפים את הקצוות, מעלימים את הצדדים הלא סימפטיים, ומתיישרים תמיד למרכז. חריגה לימין או לשמאל עשויה, אחרי הכל, לעורר מחלוקת, וסוכני השכחה שונאים מחלוקת. זו עוד עשויה לגרור עניין בסוגיה המושכחת.

ואחרי ההקדמה הזו, אריאל שרון כפי שיש לזכור אותו: איש דמים היה מנעוריו. הוא שימש כמפקדה של יחידה 101, שביצעה שורה של פשעי מלחמה, כפי שאנשיה מתחילים להודות אחרי שנים. אחד היותר ידועים שבהם הוא ההתקפה על קיביה, פעולת תגמול (מבצע שושנה, בשמה הרשמי, על שם ששונה קניאס שנרצחה עם ילדיה ביהוד ושמותה היווה את העילה לפעולה). בפקודת המבצע שכתב שרון לקראת הפשיטה, הוא קבע ש"הכוונה: תקיפת הכפר קיביה, כיבושו, ופגיעה מקסימלית בנפש ורכוש."  הפקודה בוצעה במלואה, וכ-60 אזרחים נרצחו בבתיהם. שרון וחייליו יטענו אחר כך שהם לא הבחינו בהם בעת שפוצצו עליהם את בתיהם. טענה זו, איך לומר, לא מתיישבת עם לשון הפקודה – ששרון יודה בה רק עשרות שנים אחר כך.

בחחילת 1955, יצא אחד מפקודיו של שרון, מאיר הר ציון, עם שלושה חברים אחרים מיחידה 101 למסע נקמה פרטי בירדן: הוא רצח בני שבט בדואי שנחשד ברצח אחותו של הר ציון. שרון ידע על מסע הנקמה, ועל פי חלק מהעדויות אף מסר להר ציון את כלי הנשק שישמש אותו. לא הר ציון ולא שרון הועמדו לדין על כך.

פחות או יותר באותה התקופה, שולח שרון צנחנים להכות את אורי אבנרי, עורך עיתון האופוזיציה "העולם הזה," שהעלה להשחית את חמתו של משטר בן גוריון. לא ברור אם ההתקפה הזו נעשתה בידיעתו, באי ידיעתו או בקריצתו של הגמד הארסי.

שלוש שנים אחרי קיביה, שרון גורר את חטיבת הצנחנים לקרב המיותר במיתלה. הוא לא קיבל אישור להסתער על המיצרים, ולכן שכנע את הפיקוד שיותר לו לשלוח "כוח סיור" למקום. הוא שלח גדוד שלם. התוצאה היתה קרב שבו נהרגו 38 צנחנים לשווא. סוכני הזכרון של צה"ל מיהרו לבלשט את הציבור, ולשכנע אותו שזה היה קרב גבורה, מה שאכן היה, תוך השמטת העובדה שהוא היה המיותר שבקרבות המלחמה. בשולי הקרב, רצח אחד מפקודיו של שרון, אריה בירו, מ"פ בגדוד 890, עשרות שבויי מלחמה מצרים. לימים יתחרט על כך שלא טרח להסיר את החבלים שקשרו את ידיהם של השבויים לאחר הרצח; הדבר איפשר למצרים לגלות שהם נרצחו לאחר שנלכדו. בירו המשיך בצה"ל והגיע לדרגת תא"ל. אף אחד לא טרח לברר מה ידע המפקד שלו, שרון, על הטבח.

ערב מלחמת ששת הימים, כשהממשלה מגלה סימנים של עמידה בלחץ שמפעיל עליה הצבא לצאת למלחמה, מציע שרון לפורום מטכ"ל לבצע הפיכה צבאית. הוא מעריך שהדבר אף יתקבל באנחת רווחה על ידי הממשלה. ההצעה מוסרת ללא דיון, ושרון לא מועמד לדין ומוצא להורג, כנדרש, בעוון בגידה.

מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים הן השעות היפות של שרון, והוא מתגלה כטקטיקן בחסד. במלחמת יום הכיפורים, עם זאת, מגלים המטכ"ל והממשלה ששרון, כדבריו של בן גוריון, לא נגמל מאמירת אי אמת. הנצחונות – אף אחד לא מדבר על ההזנחה המכוונת שנהג שרון, כאלוף פיקוד, בקו בר לב, מתוך סלידה אישית מהרעיון של מגננה – מזניקים את שרון אל הזירה הפוליטית.

כשר חקלאות ועוד יותר מכך כשר בטחון, שרון הוא אבי ההתנחלויות בגדה המערבית כפי שאנחנו מכירים אותן כיום. חלק ניכר מהתרגילים המסריחים, השקרים וההונאות שמלווים כל בניה יהודית מעבר לקו הירוק רשומים על שמו. הוא תוקע התנחלויות כמסמרים ללא ראש, מתוך ידיעה מוחלטת שחוסר היכולת לפנות אותן הוא מה שימנע את הקמתה של המדינה הפלסטינית. המסמרים נטולי הראש האלה, שמבטיחים מלחמת נצח, הם המורשת הקבועה ביותר של שרון.

ב-1982, מוליך שרון שולל – בסיוע נרחב של צה"ל – את ממשלת ישראל ויוצא למבצע רחב הרבה יותר מהמתוכנן בלבנון. הוא אומר לממשלה שהוא מיישם את תכנית "אורנים קטן," כשבפועל הוא מיישם את "אורנים גדול." המטרה של התכנית – לגרש את אש"ף מלבנון ולהנחית מכת מוות על השאיפות הלאומיות הפלסטיניות. היא מוצגת לציבור כמבצע קצר, שמטרתו היא להרחיק את הקטיושות של הפלסטינים מגבול ישראל. סוכני השכחה מצליחים להעלים את העובדה שבין ישראל לאש"ף היה הסכם שביתת נשק שנשמר היטב במשך 13 חודש, ושהופר כשישראל תקפה מהאוויר את בסיסי אש"ף.

המלחמה היא האירוע המפלג ביותר עד אז בהיסטוריה של ישראל. השקרים של צה"ל, שרון והממשלה הם בלתי סבירים ונחשפים כמגוחכים תוך זמן קצר. התקשורת, כמובן, עוברת לדום: מאחר ושרון הודיע לבגין שלא היו הרוגים בעת כיבוש הבופור – לא ברור אם טעה או שכהרגלו שיקר – ובגין חזר על הדברים בפני כתבים, אף עיתון לא מעז לשבור את המילה של ראש הממשלה. מי שרוצה לדעת מה קרה בבופור, צריך לקרוא את מודעות האבל.

נקודת השפל במלחמה, מבחינת חלקים ניכרים של הציבור הישראלי, היה הטבח בסברה ושתילה. סוכני הזכרון נטעו בלב הציבור הישראלי שזה היה טבח שביצעו נוצרים במוסלמים. טכנית זה היה נכון – אבל הועלמו כמה עובדות קריטיות. כגון, שצה"ל חימש את הטובחים; כגון, שצה"ל כיתר את מערב ביירות; כגון, שהם נכנסו למערב ביירות בהזמנה של צה"ל ובסיוע של צה"ל; כגון, שצה"ל ירה פגזי תאורה שאיפשרו את הטבח ואחר כך סייע לפלנגות להעלים את הגופות.

הטבח מכה בתדהמה את הציבור הישראלי, מגיעה הפגנת ה-400 אלף המיתולוגית, ובסופו של דבר מוקמת ועדת כהן. זו פוסקת שקציני צה"ל ידעו על הטבח בזמן אמת ולא פעלו בנחרצות לסיומו. היא ממליצה לשרון, כשר האחראי, להתפטר. שרון מסרב. הממשלה שוקלת לדחות את המלצות הוועדה. הפגנה נערכת בירושלים. אספסוף מוסת תוקף אותה באלימות חסרת תקדים; אחד מראשי המסיתים הוא צחי הנגבי. בסוף ההפגנה, משליך עבריין קטן ואיש ימין, יונה אברושמי, רימון לתוך קהל המפגינים. אמיל גרינצווייג נרצח, שבעה אחרים נפצעים. הפצועים מותקפים על ידי האספסוף גם בתוך חדר המיון.

ההלם מרצח גרינצווייג מאלץ את הממשלה להעביר את שרון מתפקידו. הוא מעביר שני עשורים בדשדוש במי אפסיים, תוך תככים בלתי פוסקים, ועם פרישתו של נתניהו מראשות הליכוד ב-1999, ממהר להשתלט על המפלגה. הוא הופך לראש ממשלה אחרי תחילת האינתיפאדה השניה – שהוא, בסיור הפרובוקטיבי שלו בהר הבית, אחד הזרזים לה.

השנים 2001-2004 היו שנות הדמים הגדולות. תחת שליטתו של שרון, נהרגו יותר ישראלים מפעולות טרור מאשר בכל תקופה אחרת. שרון מנהל מאבק התשה אכזרי. המטרה שלו היא לכתוש את הרשות הפלסטינית ולטחון את הסכמי אוסלו לאבק. על כל פיגוע של החמאס, צה"ל, בהוראתו, פוגע במתקני הרשות ובאנשיה. שרון שופך דם ישראלים כמים על מזבח הטרנספר הלא כל כך שקט. המטרה: פגיעה אנושה במעמד הביניים הפלסטיני, עד שיברח.

מוקדם מדי לומר אם האסטרטגיה הזו השיגה את מטרתה. כמויות הדם, היהודי והפלסטיני, שמוכן שרון לשפוך כדי להכניע את הרשות היא פנומנלית. בתוך כל זה, מוצא את עצמו שרון בבעיה לא צפויה: מעשיו המושחתים לאורך השנים שבים וחוזרים אליו. הפרקליטות מנסה לברר איך לעזאזל קיבל בנו, גלעד, שלושה מיליונים כדי לגלוש באינטרנט מהקבלן – שלימים יורשע בפלילים – דודי אפל.

לחוץ על ידי החקירות ועל ידי השחיקה במעמדה של ישראל, חושש מיוזמת ז'נבה, יוצא שרון לתכנית ההתנתקות. המטרה: העמדת פנים של נסיגה, כדי להוכיח את חוסר האפשרות בנסיגה. שרון מסרב לנהל משא ומתן עם הפלסטינים בנושא, גם אחרי שערפאת מת ומוחלף באבו מאזן. הוא מתעקש על מהלך חד צדדי. הוא מתעקש, למעשה, על נצחון החמאס. זה לא היה באג: זה היה פיצ'ר.

בדרך, צריך שרון להתמודד עם המתנחלים. אלה, שהעריצו את שרון, מגלים כעת איך נראים החיים כשדחפור השקרים הדורסני מתהפך עליהם. שרון מתעלם מהתבוסה במרכז הליכוד, מעביר את חוק ההתנתקות בכנסת – ומאלץ את נתניהו להצביע עבורו ארבע פעמים, אחרי שהאחרון מובס בליל ה"פוטש בננה," ה-26.10.2004 , נסיון כושל להדיח את שרון – ואחר כך פשוט מיישם. כשהרמטכ"ל בוגי "משה" יעלון אומר לתקשורת שנסיגה תהיה "רוח גבית לטרור," שרון לא ממצמץ ויעלון הופך לאחד הרמטכ"לים הבודדים שלא מקבלים שנה רביעית בתפקיד.

והשוטים אוהבים את הכוח, מאמינים ועוזרים לו לצמוח: אחרי ההתנתקות, פושע המלחמה אריאל שרון הוא גיבור ישראל. הוא אלילה של התקשורת, שקושרת לו כתר אחרי כתר. בליכוד מעריצים אותו פחות, אז הוא מפצל אותו ויוצר את "קדימה", מפלגת שלד נטולת אידיאולוגיה ששרון תופר למידותיו.

המהלך הזה היה המהלך האחרון של שרון. זמן קצר לאחריו, ואחרי סקרים שהראו ש"קדימה" בראשותו צפויה לזכות בכ-50 מנדטים, הוא לקה בשבץ הראשון שלו. מקורביו, כהרגלם, שיקרו ואמרו שהכל בסדר. חודש אחר כך לקה שרון בשבץ השני.

ואתמול הוא מת סוף סוף, אחרי שנים ארוכות של נזק בלתי נתפס לישראל, לצבאה, למוסר שלה, לחייה הפוליטיים, אחרי עשורים ארוכים של שפיכת דם נקיים. התקשורת הישראלית, ברובה, מיהרה לטאטא חלק גדול ממה שנכתב כאן. זה יעצבן קוראים. הם יכולים להפסיק לקרוא. זה לא בריא לתפוצה.

אז כותבים אגדות יפות.

הערה מנהלתית: ביממה האחרונה, התקבלה תרומה בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורם.

(יוסי גורביץ)

עוד כספות של בן דרור ימיני וחבר מרעיו

ארכיבישוף תעשיית השקרים, בן דרור ימיני, קם על צד שמאל השבוע. אתמול (ה') הוא פרסם מאמר, שלזמן מה היה אף הכותרת הראשית של אתר נרג, שכותרתו היא "הארגונים שאירופה מממנת אחראים למחאת המסתננים."

פתחתי בעניין, כי הנחתי שאם הכותרת הראשית של אתר חדשות היא פסקנית כל כך, ודאי מונח לפני תחקיר מעמיק. ציפיתי לראות הקלטות חד משמעיות מחדר אפוף עשן, עמוס בשמאלנים בולסי טופו ושותי אספרסו, שמעידות איך המחושים שלהם מקיפים את העולם כולו, מעוררים מחאת מסתננים היום, מחאת בדואים אתמול, והכל בגלל שהם תלושים, שונאי עצמם, וחותרים תחת עמם, אותו הם שונאים מבלי לדעת למה.

אז כל הקונספירציה האנטישמית הזו אכן היתה במאמר, אבל מאחר וקונספירציות הן סימן ההיכר של לוזרים – ראו את העולם המוסלמי ואת האחים המוסלמים – בן דרור ימיני הביא את כל הטענות, אבל לא סיפק שום הוכחה. למעשה, כפי שדיווח "העין השביעית," מי שהיה קורא את יובל גורן ב"סופשבוע" של מעריב, היה מגלה שהוא הגיע למסקנה ההפוכה: שהפליטים ארגנו את המחאה בעצמם. אבל בשביל זה, כמובן, צריך לדבר עם פליטים, לא לעסוק בהזיות אנטישמיות.

נתחיל לפרק את זה. הטענה הראשונה של ימיני היא שלמרות שמאבק הפליטים נראה לנו לא אלים, בפועל הוא אלים מאד:

“עד עכשיו לא הייתה אלימות, לפחות לא בראש חוצות. אבל אין צורך באשליות. מאחורי הקלעים מתנהל משהו אחר. עובד אחד שהגיע שלשום לעבודה, והפר את השביתה, חטף מכות רצח מקבוצה מאורגנת מאוד של עשרה אחרים. האחרים הבינו את הרמז. האלימות ניצחה.”

הייתי מצפה ממישהו שיוצא עם כותרת פסקנית כל כך לכמה ראיות. כמו: מה שמו של המותקף? מי תקף אותו? האם הוא התלונן במשטרה? אם הוא לא התלונן במשטרה, האם הוא העיד אישית בפני ימיני? אם לא העיד אישית בפני ימיני – ולא נראה לי שהלז מסתובב בקרב הפליטים ומחפש עדויות – איך ימיני יודע על כך? מי המקור שלו? (לשאלה הזו עוד נחזור.)

אבל נניח לצורך הענין שהסיפור אמיתי. היה פליט שהפר את השביתה וחטף מכות משובתים אחרים. במה זה שונה מהיחס הרגיל של שובתים כלפי מפירי שביתה? ימיני ודאי מכיר את המונח Scab, שובר שביתה, ואת המנון השנאה לו שחיבר ג'ק לונדון:

After God had finished the rattlesnake, the toad, and the vampire, he had some awful substance left with which he made a scab.
A scab is a two-legged animal with a corkscrew soul, a water brain, a combination backbone of jelly and glue.

Where others have hearts, he carries a tumor of rotten principles.
When a scab comes down the street, men turn their backs and angels weep in heaven, and the devil shuts the gates of hell to keep him out.
No man (or woman) has a right to scab so long as there is a pool of water to drown his carcass in, or a rope long enough to hang his body with.

האם בשל תקיפה של מפר שביתה אנחנו יכולים לטעון ברצינות ש"מאחורי הקלעים" מתנהל משהו אחר? כנראה שאם אתה ימיני, התשובה חיובית.

הטענה השניה של ימיני היא שהמסתננים הם בעצם מריונטות של פעילי זכויות אדם ערמומיים:

"גרוע מכך: המסתננים אינם עומדים מאחורי המחאה. אלה פעילי הגופים שממומנים מאירופה. הם סיבכו את ישראל במגזר הבדואי. הם מנסים לסבך עכשיו את ישראל במגזר המסתננים. [..]

מה שחשוב הוא, כמו תמיד, שהגופים הללו יעשו כל מאמץ כדי להציג את ישראל כמפלצת. מטעמים הומניים כמובן. המסתננים עצמם רחוקים מעוינות כלפי מדינת ישראל וכלפי החברה הישראלית. באחד ממוקדי העבודה שלהם בתל אביב, בשוק הכרמל, הם זוכים ליחס אנושי. אבל פעילי הארגונים דוחפים את האף. הם כבר ידאגו לשנות את התמונה.” 

הטענה של ימיני פסקנית מאד. האם הוא מגבה אותה בעובדות? כמובן שלא. אין כאלה. נכחתי לזמן קצר במוצאי השבת האחרונה בגינת לווינסקי, שעה שהפליטים ארגנו שם את השביתה. לזמן קצר – כי כל הדיונים נערכו בטיגרינית, שפה שלא אני ולא רוב פעילי זכויות האדם שאני מכיר דוברים. כן, בין הצועדים היו מספר פעילי זכויות אדם. אנחנו מגיעים לשם כדי להפגין סולידריות. אנחנו לא מובילים את המאבק.

הטענה של ימיני היא טענת הקו קלוקס קלאן: השחורים רגועים, אוהבים את מצבם, אבל יש כל מיני ליברלים תלושים שמרעילים אותם ("הם כבר ידאגו לשנות את התמונה.") יתר על כן, "סיבכו את ישראל במגזר הבדואי"? אני לתומי חשבתי שמי שסיבך את ישראל במגזר הבדואי היא ממשלת ישראל, שעמדה לגרש אותם מבתיהם. האם ימיני באמת חושב שבדואים ופליטים לא מסוגלים להתארגן בכוחות עצמם? שהם סוג של תת אדם?

עוד שאלה. מה אמור לעשות אדם שחושב שיש לכל בני האדם זכויות שוות, כשהוא נתקל במדיניותה של ממשלת ישראל? להשתחוות בכניעה ולזוז הצידה? כאן צריך להביא עוד דוגמאות לרטוריקה דומה של ימיני. במאמר שכתב מוקדם יותר השבוע, הוא כותב כך:

"צריך גם להודות שיש משהו מפחיד בפעילים הללו. הרי אחת הפעילות "למען" זכויות המסתננים טענה שאין צורך ברוב יהודי בישראל. היא כבר מפנטזת לקלוט את חצי אפריקה. לא כל הפעילים שם שייכים לזן האנטי ציוני הזה, אבל קשה גם לומר שהפעילה שייכת למיעוט מבוטל."

מיהי אותה פעילה? למה ימיני לא נוקב בשמה? אולי כי הוא יודע שאם יעשה זאת, הוא מסתכן בתביעת דיבה איומה. הרי "היא כבר מפנטזת לקלוט את חצי אפריקה" הוא משפט שאין לימיני שום דרך להוכיח, וכל המטרה שלו היא ללבות שנאה נגד פעילי זכויות אדם. ואולי היא בכלל לא קיימת – אחרי הכל, אם אתה מסוגל לטעון שמישהי "מפנטזת" על משהו, בלי כל הוכחה ובלי ציון שמה, למה לא לפנטז את עצם קיומה? ומיד לאחר מכן, כמובן, מגיע הטיעון האנטישמי הקלאסי: לא כל היהודים כאלה, אבל אנחנו לא יכולים להבחין ביניהם ועל כן צריך לפגוע בכולם. במאמר הנוכחי, כותב ימיני כך:

" כך שצריך להזכיר משהו: הארגונים הללו והפעילים הללו והחוגים שלהם שייכים בדיוק לאותו חלק באוכלוסייה שהתנגד לחוק האזרחות.
גם אז הם אמרו: מדובר רק בעשרות אלפי פלסטינים, שיבצעו איחוד משפחות, אז מה הבהלה. והיא הנותנת. מדובר בעוד עשרות אלפים ועוד עשרות אלפים, שיביאו בעקבותיהם עוד עשרות אלפים, שביחד יהפכו למאות אלפים."

אני מכיר פעילים למען פליטים. אני לא חושב שיש רבים מהם שהיו מעורבים במאבק נגד חוק האזרחות, או בשמו המדויק יותר החוק לאפליית האוכלוסיה הפלסטינית בישראל. בתור התחלה, המאבק ההוא – שנערך בשנות האינתיפאדה השניה – היה בעיקרו מאבק משפטי, לא ברחוב. שימו לב ללשון המעורפלת של ימיני: "הארגונים הללו והפעילים הללו והחוגים שלהם שייכים בדיוק לאותו חלק באוכלוסיה." בדיוק. לאותו חלק. יאללה, ימיני, לך על זה עד הסוף. תפסיק לשחק. אמור את המילים המפורשות: קוסמופוליטים. תלושים. פרוצות מינית או הומואים. הכלבים הנרצעים של בעלי ההון שלגמרי במקרה גם מקדמים את הקונספירציה הקומוניסטית. למה אתה עצור כל כך? תן לעצמך להשתחרר, פרוץ בצווחת "יהודונים מלוכלכים" ובוא נגמור עם זה.

אחר כך חוזר ימיני לטענה הקבועה שלו: הם לא פליטים.

"המסתננים, ברובם, אינם פליטים. הם מהגרי עבודה. הם זוכים להגנה קבוצתית, משום שלא ניתן להחזיר אותם בצורה מאורגנת. אבל זה לא אומר שהמדינה אינה רשאית להפעיל לחץ מתון כדי שהם יעזבו מרצונם למדינות שמהן באו, או למדינות אחרות. זה כבר התחיל לקרות בטפטוף שהחל להתגבר. אבל הארגונים דוחפים את האף. הם ידאגו לשנות את התמונה."

מאד פסקני. איך ימיני יודע שאינם פליטים? הרי זה לב הבעיה: ישראל מסרבת לבדוק את מעמד הפליט שלהם. במדינות אירופאיות שערכו את הבדיקה, יותר מ-80% מהאריתראים שהגישו בקשה למעמד פליט גם קיבלו אותה, ויותר מ-70% מהסודאנים קיבלו אותה. אז הנה, דרישה לא מסובכת: שממשלת ישראל תבדוק ברצינות את מעמד מבקשי המקלט.

אלא שימיני לא רוצה לבדוק, כמובן. הוא יודע מה יהיו התוצאות. הוא פשוט מעדיף לשקר לקהל הקוראים שלו, וללבות את השנאה שלהם. אגב, כשימיני כותב ש"הם זכו להגנה קבוצתית משום שלא ניתן להחזיר אותם בצורה מאורגנת," הוא טועה או משקר: ה"הגנה הקבוצתית" נובעת מכך שישראל יודעת שאסור לה להחזיר פליטים לסודאן או אריתריאה, והיא מאפשרת לה להתחמק מחובתה לבדוק את מעמד הפליטים – חובה שבסיומה היא תיאלץ להעניק להם מעמד פליט. מיד לאחר מכן, עושה ימיני מירי רגב, ופולט את המשפט המופלא הבא: "המסתננים ראויים לצלם אנוש." לא, ימיני, לא: הם לא "ראויים" לצלם אנוש. יש להם צלם אנוש. בהגדרה. מרגע לידתם. כאשר אתה מעמיד בסימן שאלה את צלם האנוש שלהם, אתה לא פוגע בו – אבל אתה מאבד את שלך.

כאן מגיע ימיני להצעת פתרון: שוד של מבקשי המקלט.

"שוק העבודה יכול לקלוט אותם. אבל יש צורך בתוספת קטנה: בין שליש לחצי מהשכר יעבור לקרן מיוחדת, שתעמוד לרשותם ביום העזיבה. את כל המנגנונים שפועלים היום אפשר להפנות לכיוון הזה. אין צורך בכוח אדם נוסף. “

ופה חשדתי. כי שלושה ימים קודם לכן, פרסם יהודה יפרח גם הוא מאמר בנושא הפליטים, ובו העלה את ההצעה הבאה:

"כל מסתנן שיסכים לכך יוכל לעבוד בישראל ולקבל את שכרו כחוק, כנגד התחייבות שבתום תקופה של שנה עד שנתיים הוא יחזור לארץ מוצאו. רוב המשכורת שלו תישמר בקרן שאותה הוא יוכל לשחרר רק בשדה התעופה ובינתיים יקבל את צרכי הקיום הבסיסי." ההדגשות שלי.

ההדגשות שלי. המממ. שני כותבים, אחד ב"מקור ראשון" ואחד ב"מעריב," מעלים הצעה דומה עד כדי להחשיד: יינתן לפליטים לעבוד, אבל הם לא יוכלו לקבל את עיקר הכסף שלהם אלא כאשר יעזבו את הארץ. כי, כידוע, כל פליט מחזיק במשרה יוקרתית במיוחד, כזו שמאפשרת לו להסתדר בלי מחצית או יותר מהשכר שלו. היתכן שהשניים אינם כותבים עצמאיים, חופשיים, נחושים בדעתם, אלא מצטטים את אותו דף המסרים עצמו? של, נניח, היחצ"ן של שר הפנים?

הלאה. יפרח מדבר על מעמד פליט כאילו הוא משהו נחשק במיוחד: מבחינתו, הפליטים יוכלו להשאר בישראל תמורת "ויתור על חלום הפליטות." חלום! תגיד, ילד, מה תרצה להיות כשתהיה גדול? אני, אבא, ארצה להיות פליט!

יפרח מתיימר להיות כתב משפטי. שאין לו אתיקה, אנחנו יודעים. שהוא מסוגל לבצע מעשה מגונה בטקסט ולקרוא מתוכו רק את מה שמתאים לאג'נדה של המחנה שלו, תוך הסתרת העובדות – גם את זה אנחנו יודעים. אבל בכל זאת, מכתב משפטי מצפים להבנה מסוימת בחומר. יפרח היה מסוגל לפלוט בלי למצמץ את המשפט הבא:

"למדינת ישראל אסור לתת למסתננים מעמד של פליטים משום שלפי החוק הבינלאומי מי שמחויבת להעניק להם את המעמד הזה היא מצרים, שכן הם הגיעו אליה לפני שהסתננו לארץ."

זה אכן סנטימנט רווח בקרב הימין והמרכז היהודים, אבל הוא נטול בסיס ולמעשה הוא שקר. זה מה שהיה לשרון הראל, שיצגה בכנסת את נציבות האו"ם לפליטים, לומר בנושא (זהירות, מסמך):

"זו גם סוגיה שבאמת עולה לבקרים. פליט הוא אדם שנמלט על חייו. הוא לרוב נאלץ לעזוב את מקום מגוריו מבלי לארוז מזוודה, מבלי להצטייד בדרכון ובמסמכים מתאימים והוא נמלט על נפשו. הוא נמלט ומגיע ליעד הראשון שלו. הבוקר שמעתי ראיון ברדיו עם פליט מדרפור שסיפר שהוא נמלט בשלב ראשון ללוב השכנה, וכשהוא ראה שבלוב אין מנגנון מקלט. בלוב האו"ם לא הורשה לפעול במדינה. השליט קדאפי לא התיר לנציבות האו"ם לפליטים לפעול במדינה ולכן אין מנגנון לטיפול בפליטים. הוא עבר למצרים השכנה וגם שם הוא סבל אי אילו בעיות, וכאשר פליט עובר ממקום למקום, הוא מחפש את המקום הראשון שבו הוא ירגיש בטוח. הוא יכול לעבור מדינה, שתיים ולפעמים גם יותר מכך, כדי להגיע לאותה נקודה שבה הוא מקבל הגנה. היתה תקופה שאזרחי ליבריה, בתקופת מלחמת האזרחים, נרדפו בקהיר על ידי השלטונות במצרים וכתוצאה מהרדיפה הזו הם נמלטו לישראל. היתה תקופה כזו, קבוצה מסוימת קטנה של כ – 40 איש, ויש לזה תקדימים שונים במקומות שונים בעולם. אז כשאדם לא מרגיש בטוח במקום שאליו הוא מגיע, הוא רשאי גם לעבור גבול נוסף."

ההדגשות שלי. אם יפרח יכול להצביע בפנינו על המקום בו קובע המשפט הבינלאומי שהמדינה הראשונה היא זו שחייבת להעניק מקלט, ניחא. אם לא, יואיל נא ויחפש תפקיד שבו לא ישקר על בסיס קבוע לקוראיו ויוריד מדי יום את סך הידע בעולם. נניח, מגדל תרנגולות או משהו.

מה מדריך את ימיני ואת יפרח? החשש שישראל "לא תוכל לעכל" את הפליטים, שהמדינה היהודית לא תוכל לסבול גוף זר בתוכה. לצורך הטענה הזו, מגיע ימיני לטענה מופרכת במיוחד:

"ישראל היא מדינת לאום. היא לא מדינת הגירה. ישראל דומה יותר לצ'כיה, לסלובקיה, לקרואטיה, לארמניה, ולעוד עשרות מדינות. ישראל היא לא קנדה ולא ארה"ב, שנוצרו כמדינות הגירה, למרות שגם הן מגבילות הגירה. בנסיבות הגאו-פוליטיות של האזור שבו ישראל חיה – איבוד הרוב היהודי הוא מתכון להתאבדות לאומית. את האסון הזה רוצים פעילי הארגונים להאכיל אותנו בכפיות קטנות. לפעמים בשוגג. לפעמים בזדון."

וואלה. בואו נראה. ניקח דוגמא אישית. ימיני עצמו הוא בן למהגרים. הם הגיעו מתימן. המקרה שלי טיפה יותר מורכב: סבא אחד מליטא, סבא אחר מפולין, סבתא מפולין וסבתא מרומניה. ישראל מורכבת מאוכלוסיות שהגיעו מפחות או יותר כל מדינה אירופאית, קבוצה גדולה מאד של פליטים שהגיעו משורה של מדינות באפריקה (מרוקו, טוניסיה, מצרים, לוב); ורק לפני כ-30 שנה, יצאה ישראל למבצע צבאי כדי להביא לישראל מספר גדול של מהגרים מאתיופיה. לומר שישראל היא "לא מדינת הגירה" זו שטות, שטות בערך כמו הטענה שהיהודים בישראל הם ילידים נוסח צ'כיה.

"איבוד הרוב היהודי הוא התאבדות לאומית," אומר ימיני. וואלה. כלומר, במשתמע, הלא-יהודים בישראל הם לכל היותר נסבלים. כלומר, מדינה איננה יכולה להיות "יהודית" אם אין בה רוב יהודי; כלומר, "המדינה היהודית" היא שם קוד למדינה שבה היהודים הם הקבוצה השלטת. ומה יעשה ימיני כאשר היהודים לא יהיו בה רוב?

בישראל יש כשמונה מיליוני בני אדם. ימיני ויפרח אומרים לנו שישראל איננה יכולה להכיל פחות מ-60 אלף פליטים – כשהם מתעלמים בנוחות מכך שבישראל יש כמה מאות אלפי עובדים זרים, רובם ממדינות שם צבע העור, איך לומר, שונה פחות מזה של ימיני ויפרח.

היהודים, אמרו האנטישמים הישנים, הם משהו שהגוף הלאומי לא יכול לעכל. הפליטים, אומרים האנטישמים החדשים, הם משהו שהמדינה היהודית לא יכולה לעכל. ובשני המקרים, מדברים ללא הרף על כוחות איומים מאחורי הקלעים, מפלצת כלל-עולמית שבוחשת בקדירה, ידה בכל ויד כל בה; ברצונה, היא משנעת עשרות אלפי אנשים מעבר לגבולותיהם; ברצונה, היא משתקת את אחת הממשלות החזקות ביותר בהיסטוריה של ישראל; ויש לה גיס חמישי שעושה את רצונה בנסתר.

כדאי לימיני וליפרח להביט במראה מדי פעם: הם יראו שם דמות לא סימפטית מסוף המאה ה-19, דמות שבו זמנית מחפשת קולוניות ואתרי כיבוש ומשוכנעת שהגוף הלאומי חולה בחידק – חידק זר, כמובן. דמות שבו זמנית מחזקת את כל המהלכים שמדכאים את המעמדות הנמוכים, ומאשימה את אסונם של המעמדות האלה בזרים המסוכנים. אסונו של העולם המוסלמי הוא שהוא שבוי בתיאוריות קונספירציה; ישראל כפי שהיא מצטיירת מכתיבתם של ימיני ויפרח נראית דומה באופן חשוד למצרים כפי שהיא נראית דרך משקפי האחים המוסלמים, לצרפת כפי שנראתה בעיניהם של הישועים הריאקציונרים של ימי דרייפוס. והנה השלימה הציונות את מהלכו של הגלגל.

ועוד דבר אחד: בקישור ל"עין השביעית" למעלה אפשר לראות גם ציטוט של רונן שובל, שפרש מהנהגת התנועה הפאשיסטית "אם תרצו," שמפרט את הישגיו. בין השאר, שובל רואה במאמרים של ימיני את אחד ההישגים שלו. כעיתונאי הייתי תולה את עצמי אחרי מחמאה כזו, או עובר לכתוב על אוכל. וחשוב יותר, שובל אומר שהוא קיבל הצעה מנתניהו לשמש כמזכיר הממשלה. מי אמר GONGO ולא קיבל?

(יוסי גורביץ)

(*)

(עוד בעקבות אירועי קוסרא, קצר ביחס)

המשטרה אומרת לנו בחודשים האחרונים שהיא לוקחת ברצינות יוצאת דופן את הלחימה במה שהיא מכנה "פשיעה לאומנית" ומה שצריך לכנות טרור המתנחלים. זה האחרון לגמרי לא מוגבל ל"תג מחיר", וכולל התקפות על בסיס יומי כמעט כנגד פלסטינים ורכושם, במטרה לגרום להם לעזוב – טרנספר שקט, במילים אחרות.

שר הבטחון, בוגי "משה" יעלון, אמר שלשום (ג') בעקבות אירועי קוסרא שהתקפת המתנחלים היתה "טרור", ושהוא לוקח את הנושא ברצינות מוחלטת.

מילים נאות. העובדות, לא כל כך.

המשטרה שחררה את כל הפורעים מקוסרא תוך פחות מיממה. אלו היו אנשים שעל פי הודאת הצבא זוהו יורדים רעולי פנים אל קוסרא על ידי תצפית צבאית, שאחר כך איבדה איתם קשר (למה הצבא לא עשה כלום, זו שאלה אחרת.) עד כה, עד כמה שידוע, לא הוגש נגדם כתב אישום. השוו את זה למקרה של אלדד ציון, שהמשטרה והפרקליטות הזדרזו להגיש נגדו כתב אישום ודרשו את מעצרו עד תום ההליכים, ותראו מה באמת קורה כשהמשטרה לוקחת אותך ברצינות. פורעי קוסרא, נדגיש שוב, אפילו לא במעצר בית.

הפורעים יצאו מאש קודש, מאחז בלתי חוקי. לא סתם מאחז בלתי חוקי; מעין ראש נחש, שהיה מעורב בעשרות אירועים כנגד פלסטינים וישובים פלסטיניים בשנות קיומו. ארגון "יש דין" (גילוי נאות: אני כותב עבורו בלוג כפרילאנסר ומחשיב את אנשיו כידידים, חלקם קרובים) מצא 28 תקריות שבהן היה מעורב המאחז בשנתיים האחרונות: 15 מהאירועים היו אירועי אלימות ועשרה היו אירועי פגיעה ברכוש.

אילו יעלון לקח ברצינות את דבריו, אש קודש לא היתה קיימת ביום רביעי בבוקר. כוחות צה"ל היו מגיעים למקום, מפנים את הפולשים – אין מחלוקת על כך שהם פולשים, המדינה מודה בכך – אוספים את רכושם ומוחקים את המבנים. כשהיתה מוגשת עתירה, לאחר מעשה, המפקד הצבאי היה אומר שעקב מצב החירום והצורך להתמודד עם "תג מחיר," היה בכך צורך צבאי דוחק כדי לצרוב תודעה. וזהו.

זה לא קרה, כמובן. יעלון אפילו לא מעלה על דעתו לפנות את אש קודש. הדיבורים שלו מיועדים בסך הכל לאוזני האמריקאים, שלחוצים מאד לאחרונה מהטרור היהודי. יעלון לא הולך להסתבך עם המתנחלים; הם הבסיס הפוליטי שלו. אלה, בצדק לשיטתם, לא יסכימו אפילו לפינוי אש קודש; הם חוששים מתקדים נוסח מדרון חלקלק.

בינתיים, הצליחו הצלמים של "בצלם" ללכוד את המציאות בשטחים: איך חמושי צה"ל מתלווים לפורעים יהודים בתחילת השבוע בכפר עוריף, ואיך החמושים מתעלמים באדישות מרעולי הפנים – עד שהפלסטינים מתקבצים להגן על עצמם ועל בתיהם. אז צה"ל יורה על הפלסטינים גז מדמיע.

ובאחת נחשפה המציאות בשטחים, כפי שמי שעיניו בראשו מכיר כבר שנים: אין הפרדה בין חיילים ומתנחלים, אין הפרדה בין התנחלויות "מוכרות" ובין "מאחזים לא חוקיים," כולם נקודות שונות על רצף סיפוח ציוני, שמצריך טרור מתמיד כלפי האוכלוסיה הכבושה. נערי "תג מחיר" הם כלים בלתי רשמיים של הממשלה; כשהם מוצאים את עצמם בסכנה, הצבא יורה כדי להגן עליהם. כשהם מסכנים פלסטינים, איכשהו התצפית "מאבדת" אותם.

והדיבורים החגיגיים על "מלחמת חורמה" ב"פשיעה לאומנית"? כינוים של הפורעים "טרוריסטים" וההבטחה להלחם בטרור הזה? קצף על שפתי עוג.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.

(יוסי גורביץ)