אסתר חיות אישרה היום שמערכת המשפט שלנו היא אינקוויזיציה. גם על כך היא תצטרך לעמוד לדין
אסתר חיות, נשיאת העליון, דחתה היום (ג’) את עתירתו של עמירם בן אוליאל, שהורשע ברצח בני משפחת דוואבשה. ערעורו של בן אוליאל (שכתבתי עליו גם כאן) נשען על העובדה שחוקריו עינו אותו. על הטענה הזו אין עוררין: בית המשפט, בהליך נדיר מאד, פסל שתי הודאות של בן אוליאל משום שהן בעליל נגבו בעינויים, אבל אישר את ההודאה השלישית משום שזו נגבתה יומיים לאחר העינויים ועל כן היא לכאורה “הודאה שניתנה מרצון.”
זה, במחילה, קשקוש שרק משפטן חסר נשמה, מסוגה של אסתר “תקנה 119” חיות, יכול לחתום עליו. המעונה נמצא תחת חסדיו של המענה. המענה יכול ללחוש לו “רק שיחקתי איתך עד עכשיו”, כפי שלחשו מעני האינקוויזיציה לפני שהביאו את העציר לבית המשפט; המעונה יודע שבית המשפט לא יגן עליו. אין פה, בשום צורה, רצון חופשי.
אני לא יודע מה קרה בדומא. אני לא יודע מי רצח את בני משפחת דוואבשה. יתכן שבן אוליאל היה מעורב, אבל ברגע שהופעלו עינויים, אין לנו שום דרך לדעת יותר שום דבר. נזכיר שתצפית צבאית זיהתה חמישה מתנחלים שחזרו מדומא אחרי ההצתה; נזכיר שהפשע המיוחס לבן אוליאל – שתי הצתות בזמן קצר מאד – לא סביר ונראה כמו מלאכתם של כמה וכמה אנשים.
המקרה שלפנינו הוא מקרה מובהק שבו הנאשם צריך היה להיות מזוכה מחמת הגנה מן הצדק: רשויות הצדק הרשו לעצמן לבצע בנאשם פשע נגד האנושות, פשע העינויים, והפרו את זכויותיו באופן הזועק ביותר שבאפשר. המענים הם אלו שצריכים היו לעמוד לדין; זהותם ידועה; וכמובן שזה לא התרחש.
אסתר חיות דחתה את טענתו של בן אוליאל בטענה שמערכת המשפט הישראלית איננה מכירה בדוקטרינת פרי העץ המורעל, וכי קבלת הודאות כאלו “איננה הלכה חדשה.” נכון. זו אינה הלכה חדשה. היא מרעילה את מערכת המשפט הישראלית מיומה הראשון. אסתר חיות עומדת כאן לצד מנגנון האופל, שב”כ, בין השאר משום שהיא יודעת שאם תקבע שלבן אוליאל עומדת ההגנה מן הצדק, היא תצטרך לפתוח אלפי ועשרות אלפי תיקים שבהם הראיות הושגו בעינויים. אסתר חיות יודעת היטב על מה היא מגוננת. גם על הפשע הזה, על הסבת המבט מן האדם המעונה המתחנן לרחמים, היא תצטרך לתת יום אחד הדין. מי יתן ותסבול כפי שסבלו הקורבנות שמהם הסבה את מבטה.
יש מתח קבוע בין חוק לצדק. בית המשפט של חיות מותח אותו עד שהחוק הופך לעוול זועק, זועק לא פחות מן הפשע שעליו הוא אמור להעניש. זה איננו בית משפט, זוהי אינקוויזיציה, ויש להתייחס לשופטיו כאל אינקוויזיטורים.
גלי בהרב-מיארה מייללת שממשלת הימין לא מבינה שהיא מטייחת עבורם פשעי מלחמה. ובכן
היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, הנפיקה בסוף השבוע חוות דעת משפטית מלומדת, כזו שגם חולד יכול היה לכתוב, שאומרת שההפיכה המשפטית שמתכננת ממשלת נתניהו היא, ובכן, הפיכה משפטית. כמקובל במקומותינו, התגובה התפלגה מיד על פי קווים ביביסטיים-רל”ביסטיים: תומכי הדיקטטור בהתהוות צווחו שבהרב-מיארה היא שיקוץ, בעוד שמתנגדיו העלו אותה למדרגת קדושה בעודה בחיים.
כמי שאמון על התפיסה של “מארה על שני בתיכם,” אני רוצה להצביע על נקודה קטנה: בהרב-מיארה נימקה את ההגנה על מערכת המשפט, שהיא אחת הבכירות בה, בנימוק הבא. “’מערכת המשפט היוותה עד כה ‘חומת מגן’ משפטיתשהגנה על מעמדה של מדינת ישראל ויכולתה לקדם את האינטרסים שלה בפורומים בינלאומיים משפטיים שונים […]’ היועמ”שית מציינת [כותב הארץ] כי יישום התכנית עשוי לפגוע ביכולתה של המדינה להתמודד עם ‘הליכים פליליים במדינות זרות כנגד בכירים ישראלים על רקע פעולות בטחוניות בהם הם מעורבים.’” ההדגשות שלי. בהרב-מיארה, בפועל, חוזרת על דבריו של פושע המלחמה בוגי “הרשנו לעצמנו להרוג את האשה” יעלון בהפגנה לפני מספר שבועות: שמערכת המשפט היא מה שניצב בינו ובין בית הדין הבינלאומי בהאג.
נניח עכשיו לעובדה שהציטוט-בפועל של יעלון במה שאמורה להיות חוות דעת משפטית צוננת מעידה על כך שבפועל, היא הכל חוץ מזה; שבהרב-מיארה התייצבה לצד שורות האופוזיציה. חשוב יותר לעמוד על כך שבהרב-מיארה, בעודה מקוננת על אובדן ‘העצמאות’ של מערכת המשפט, מעידה לפי תומה על כך שהמערכת הזו מעולם לא היתה עצמאית. היא תמיד היתה כלי של הממשלה הישראלית.
בהרב-מיארה אומרת כאן בעצם את מה שארגוני זכויות אדם אומרים מזה זמן: מערכת המשפט הישראלית, בבואה לדון בפשעי מלחמה ופשעי הכיבוש, כלל אינה עצמאית. היא מכשיר של הממשלה, שמטרתו כפולה. ראשית, מניעת העמדת חיילי צה”ל לדין על פשעי מלחמה שהם מבצעים. אף חייל צה”ל מעולם לא הועמד לדין על פשעי מלחמה, משום שהחקיקה הישראלית לא מכירה במושג הזה. ועדת טירקל, לפני עשור (כמעט בדיוק עשור), המליצה על חקיקה כזו בחוק הצבאי הישראלי: מערכת המשפט הצבאית והמערכת האזרחית, שאמורה היתה להיות המפקחת על יישום המלצות ועדת טירקל, התחמקה מכך.
מערכת המשפט הישראלית, במיוחד זו הצבאית, מקפידה לוודא שחיילים לא ייענשו על פשעי מלחמה שהם מבצעים (על בסיס יומי-כמעט, יש לציין): היא עושה זאת בעיקר על ידי משחקי מריחת זמן, שמטרתם לוודא שהחייל יוצא מתחולת חוק השיפוט הצבאי (שכאמור, לא מעניש על פשעי מלחמה, כי אין משפטית כאלה). אבל היא מוודאת שהיא מייצרת המון ניירת.
למה? עקרון המשלימות (Complementarity). העקרון הזה, שצריך לעבור מהעולם אבל בינתיים עדיין איתנו, קובע שבתי דין בינלאומיים לא יעמידו לדין חשודים בפשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות ורצח עם כל זמן שהמדינה שחמושיה היו מעורבים בפשע מנהלת הליכים משפטיים ראויים. וזה מה שבהרב-מיארה ושאר המשפטנים של המדינה עושים: מייצרים מצג-שווא של משלימות. בהרב-מיארה אומרת זאת כמעט במפורש: זו המשמעות של “חומת מגן משפטית.”
תקשיבו, דפקטים, אומרת בהרב-מיארה לממשלת נתניהו, אתם לא מבינים במה אתם משחקים. אם אתם מחסלים דה יורה את העצמאות של מערכת המשפט, שאף פעם לא היתה עצמאית דה פקטו, אתם אומרים לכל בית דין בינלאומי מזדמן שבעצם, מערכת המשפט שלנו מנוהלת על ידי קבוצה של קנגרו ופסקי הדין (שנשמעים בדרך כלל “אוי, אוי, אוי, זה נורא, אבל עבר יותר מדי זמן ואין מה לעשות”) שלנו כתובים מראש. תקשיבו לי, בהמות! הם לא יילכו על משה מגולני שהרביץ לפלסטיני במחסום [פשע מלחמה ברמה נמוכה, שלא עומד בתנאי של gravity, חומרה – יצ”ג], הם יילכו על הראש של המח”ט שלו. אידיוטים! הם יילכו על הראש שלכם. של שרי הבטחון, שרי בטחון הפנים, וראשי הממשלה. ראבק עארס, למה אתם מתעקשים לא להבין שאתם הופכים גם אותי ואת אסתר חיות למטרה לגיטימית של בית דין בינלאומי?
כן, בהרב-מיארה חוששת גם לגורלה. בצדק. כפי שהראיתי, לפני שבוע בלבד היא היתה מעורבת בפשע המלחמה של ענישה קולקטיבית. אם הפסאדה של מערכת החוק הישראלית תקרוס, בהרב-מיארה תצטרך עורך דין טוב שמבין במשפט בינלאומי. רובם, אפעס, בצד השני.
הפלסטינים שחמושינו רוצחים על בסיס יומי כמעט, הריסות הבתים שעליהן היא חותמת בלי לשים לב, העברת האוכלוסיה האסורה לשטח כבוש שעליה היא רגילה להגן בבג”צ – כל אלה לא מעניינים אותה באמת. צה”ל יוכל לרצוח את מי שהוא רוצה, מבחינתה. מה שמטריד אותה הוא העובדה שהאש מגיעה אל ההיכל: כאשר מערכת המשפט הישראלית תוצג כפי שהיא באמת, כלומר כשכפ”ץ (’חומת מגן’ בלשונה של בהרב-ביארה) של פשעי המלחמה המובנים של המערכת הישראלית, בהרב-מיארה ובני מעמדה (יועמ”שים אחרים, שופטים) ימצאו את עצמם כנאשמים. יש תקדים: משפטם של השופטים הנאציים אחרי המלחמה. בהרב-מיארה ודאי מכירה אותו היטב.
ומה אפשר לומר על זה? תדלקו את הדיניין. ודאו שכל החלקים שלו משומנים. ואז, בנסיעה מדודה וזהירה, הרסו את ‘חומת המגן’ של בהרב-מיארה. הטיט שלה רווי בדם אדם. זמנה ליפול הגיע. השליכו את בהרב-מיארה להאג: זה מקומה הראוי.
הנשיאה חיות ודאי רטטה מאושר: נמצא שימוש בזוי חדש לתקנה 119, והמושל הצבאי שלכם – אלוף פיקוד העורף – הורה על אטימת בית משפחה במה שהוא (רשמית) ישראל
צה”ל אטם בתחילת השבוע (א’) את בית משפחת המפגע בשכונת נווה יעקב, שנמצא במזרח ירושלים, תוך שימוש בהמצאה חדשה של משפטני האוון שלנו: “צו איטום זמני.” הצו מאפשר לצה”ל לאטום בית בלי שום הליך משפטי, ואז להודיע למשפחה שיש לה עשרה ימים לערער על האיטום אחרת הוא ייהרס. עד כה, כשרשויות הדיקטטורה הצבאית (וכפי שתראו מיד, גם אתם תחת סמכותן) רצו לבצע את פשע המלחמה של הריסת בית, למשפחה היו 48 שעות לערער על ההחלטה.
זו, כמובן, היתה פורמליסטיקה ריקה: בג”צ כמעט שאף פעם לא מנע הריסת בית, אלא אם הצבא העליב את השופטים והגיש להם הצעה מגוחכת, כמו הריסה של בית שנים אחרי “פיגוע.” הרי בג”צ מחזיק בעמדה שמשפטני האינקוויזיציה היו מתגאים בה, שהריסת בתי משפחות – ונזכיר שוב: כמעט בלי יוצא מן הכלל, אלה בתי משפחות; המפגע עצמו כבר נהרג או נכלא – איננה ענישה אלא הרתעה. אסתר חיות, נשיאת בית המשפט, בכלל מאוהבת בהריסת בתים ובתקנה 119, שמאפשרת למפקד הצבאי לעשות מה שבראש שלו ברכוש, כך שהיא ודאי רטטה מאושר כשנמצא שימוש חדשני לתקנה הבריטו-נאצית הזו.
למה אני בכלל מטריח אתכם בנושא? חמושינו הרגו שני פלסטינים ביממה האחרונה, כאשר במקרה אחד הצבא העז לטעון שלמרות שהוא ירה לעבר פלסטיני, הרי שזה מת כתוצאה מ”תאונת דרכים.” חמושי נצח יהודה, שהועברו לגזרת הגולן, הרגו אתמול צייד סורי ופצעו אחר, והבוקר נאלץ הצבא להודות שהם, אפעס, “כנראה” לא היו מעורבים בפעילות חבלנית. הצבא טוען אמנם שהאנשים שבהם ירה היו בתחום ישראל, אבל זו – חשוב תמיד לזכור – טענתם של הרוצחים, וזו טענה מתפתחת.
כי הבית שנאטם, בצו שנרקח במהירות על ידי משפטנים צבאיים וזכה להסכמתה של היועצת המשפטית לממשלה, היה במזרח ירושלים. כלומר, לטענתה של ממשלת ישראל, הוא היה בתחום ישראל. האטימה בוצעה על ידי צה”ל, לא על ידי עיריית ירושלים או על ידי המשטרה, למרות שצה”ל לא אמור לפעול בתחומי ישראל.
אבל פה היה צורך להפעיל את תקנות שעת חירום הבריטיות, אלה שמנחם בגין השווה לרעה עם החקיקה הנאצית, ולשם כך צריך את המפקד הצבאי. בבדיקה מהירה מול המוקד להגנת הפרט, התברר שהחשד שלי היה מוצדק: המפקד הצבאי הוא אלוף פיקוד העורף. משפחתו של עלקם חיירי, כמו רוב תושבי מזרח ירושלים הכבושה, איננה מחזיקה באזרחות ישראלית – אבל היא מתגוררת בשטח שסופח לישראל. ורשמית, המפקד הצבאי שלכם – אלוף פיקוד העורף – יוכל מחר בבוקר לאטום את ביתכם, אם יעלה הרצון מלפניו. תקנה 119 גורפת: היא מאפשרת למפקד הצבאי לתפוס ולהחריב כל מבנה “בכל שטח, עיר, כפר, שכונה או רחוב שבהם נוכח לדעת כי תושביהם, או מקצת מתושביהם, עברו, או ניסו לעבור, או חיזקו את ידי העוברים, או היו שותפים לאחר מעשה לעוברים עבירה על התקנות האלה, עבירה שבה היו כרוכות אלימות או הטלת אימה או עבירה שעליה נידונים בבית דין צבאי.”
עכשיו, שימו לב: התקנה החדשה (”צו איטום זמני”) נחקקה במהירות על פי דרישת הממשלה. הממשלה, כידוע, לא בדיוק אוהדת את זכויות הפרט ואת מתנגדיה. שר המשטרה הוא עבריין שהורשע בתמיכה בטרור. הוא יכול להחליט מחר שאם קיללתם שוטר, או צעקתם “בן גביר, בן גביר, אל תדאג/עוד נראה אותך בהאג”, הרי שביצעתם (או ניסיתם לבצע!) עבירה של “הטלת אימה.” מכאן יש רק שאלה של כמה שיחות טלפון עם אלוף הפיקוד, והבית שלכם תלוי עכשיו ביכולת של אלוף בצה”ל לומר “אני לא אמלא את הפקודה הזו.” ולא רק הבית שלכם: החבר שבא להפקיד עבורכם ערבות? האח, שבא לחזק את ידיכם במעצר? הם “חיזקו את ידי העוברים”, וגם הבית שלהם תלוי עכשיו ביכולת סירוב הפקודה של אלוף פיקוד העורף.
עכשיו, כן: אני מניח שלרוב קוראי הבלוג הזה עומדת הגנה משפטית מעולה – הם יצאו מרחמה של אשה יהודיה. הם בני הגזע העליון. ובג”צ כבר קבע שיהודים, בניגוד לפלסטינים, לא נזקקים להרתעה. זו הסיבה שהבתים של שורה של רוצחים יהודים עדיין עומדים. האם לאלוף פיקוד העורף יהיה אומץ להשתמש בהגנה הזו? שאלה מעולה.
ואוי לנו מהמצב שבו מה שעומד בינינו ובין היכולת של דיקטטורה צבאית להרוס את בתינו ואת בתי יקירינו הוא מוצאנו ויסורי המצפון של אלוף בצה”ל שייגררו מכך – אלוף שיודע שברגע שיעמוד בין הממשלה הפסיכית הזו ובין רצונה, הוא יהפוך לאויב של הימין הישראלי. ילדיו יירדפו, אשתו אולי תותקף ברחוב, יעלילו עליו שהוא פדופיל, בוגד ושותף לירי על אלטלנה. קידום לא יהיה לו (אם כי, יש להודות, מרחב הקידום של אלוף פיקוד העורף מצומצם משהו).
למה לו להגן עליכם? מה, אתם מצפים ממנו לאומץ אזרחי?
כאן יש מקום לכמה מילים מגונות כלפי היועמ”שית, גלי בהרב-מיארה, שמיהרה לשתף פעולה עם התחדיש בתקנה 119. בפעם הבאה שיאמרו לכם שאתם צריכים להגן עליה, כי היא “שומר סף” בפני דיקטטורה, זכרו את האופן שבו מכרה במהירות במורד הנהר את ביתה של משפחה שלא פשעה רק כי המשפחה לא יהודית וכי זו לא גבעה שעליה שווה לה להלחם. אל תצפו ממנה להרבה. הציונות דוהרת אל תכליתה ההיסטורית, דיקטטורה יודו-נאצית (לא, הממשלה הזו איננה תאונה); ואיך לומר, גלים היסטוריים לא נבלמו אי פעם על ידי משפטנים.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
הדם על ידי קצינים להוטים מדי בכוחותינו המזוינים – ועל ידי הכתבלבים הצבאיים, שמדווחים על כל שקר של צה”ל כעל אמת
אחד המושגים שצה”ל מעדיף שלא להטמיע הוא “הרב”ט האסטרטגי” – היכולת של החלטה שגויה של מ”כ בשטח להדליק גזרה ולגרור את כל המדינה לסיבוב דמים. צה”ל מדבר על המונח הזה כבר 20 שנים, ובדיבורים הוא טוב, אבל יש לו בעיה: הוא לא יכול לרסן את החיילים שלו. על כל פנים, לא כשזה מגיע לרצח פלסטינים והתעללות בהם. הציבור לא יאפשר זאת.
דוגמא לכך קיבלנו בתחילת השבוע, כשצה”ל נאלץ להודות שחמושי גדוד 92 של כפיר רצחו את אחמד חסן כחלה, לאחר שדובר צה”ל שיקר ושיקר ושיקר בפרשה. אדם בן 45 שיצא לעבודת יומו נורה למוות על ידי חמושים שהתעללו בו שלא כדין, אבל עד כה איש לא הועמד לדין. כשצה”ל רוצה, הוא יודע להעמיד אנשים לדין במהירות. פה הוא מהסס.
שלשום (חמישי) ביצע צה”ל טבח קטן במחנה הפליטים ג’נין. הוא הרג עשרה בני אדם, ביניהם אשה מבוגרת. דובר צה”ל מיהר להודיע שהאשה “כנראה” נורתה על ידי חמושים פלסטינים, כשהוא חוזר בדיוק על התו”ל שהפעיל בפרשת הרצח של שירין אבו עאקלה. הרג של עשרה בני אדם בתקרית אחת זה לא רב”ט אסטרטגי, זה גודזילה אסטרטגי, ועל כן מיהר דובר צה”ל לשקר ולהודיע שהפשיטה על ג’נין מנעה “פיגוע גדול.” הכתבלבים הצבאיים מיהרו להעביר את השקר המוסכם הלאה.
כמה מההרוגים בג’נין היו חמושים? אין לדעת. עדיין יש ערפל קרב. אבל אפשר לדחות על הסף את הטענה של צה”ל שכולם היו חמושים, וזאת משום שחייליו שומרים על משמעת אש. אנחנו מכירים את משמעת האש של צה”ל. וראה זה פלא, כמה שעות לאחר התקרית, כשהרשות הפלסטינית הודיעה שהיא משעה את שיתוף הפעולה הבטחוני עם צה”ל, “קצין בכיר” הודיע ש”לא היה מידע קונקרטי על כוונה להוציא פיגוע” ושהוחלט לפשוט על המחנה בכל זאת “כדי להסיר את החוליה משולחן ההתרעות של צה”ל.”
כלומר, לא פיגוע מיידי ולא נעליים. יש איום, ומישהו החליט לבצע פשיטה בכל זאת, מתוך הבנה שיהיו נפגעים. הוא לא בנה על מספר כזה של הרוגים פלסטינים, שיוביל בסבירות גבוהה להתקפות-נגד (שתיים כאלה נרשמו ביממה האחרונה, אחת מהן עם שבעה אזרחים שנרצחו בירושלים), אבל אף אחד לא ריסן אותו.
הממשלה, סביר להניח – וכאן אני יוצא נגד זרם קונספירטיבי במרכז הרדיקלי – לא רצתה את התקרית הזו. רק זה היה חסר לנתניהו, שבדיוק מנסה לכבות את השריפה שהכלכלנים הדליקו כשהתריעו שחיסול מערכת המשפט הישראלית יוביל לפגיעה כלכלית חמורה. מרבים להשוות את ישראל להונגריה של אורבן, אבל הונגריה לא מנהלת מאבק אנטי-גרילה מתמשך ועם כל הצרות שיש בה, בודפסט לא חשופה להתקפות-נגד של אוכלוסיה מדוכאת.
(כן, התקפות-נגד. כפי שנכתב מיד אחרי הכיבוש,
“שלטון זר גורר אחריו התנגדות.
התנגדות גוררת אחריה דיכוי.
דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי.
קורבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע.”)
אם השווקים בחו”ל הביטו בדאגה על הממשלה הנוכחית ומזימותיה, הדבר האחרון שהממשלה היתה צריכה הוא סכסוך אלים. לא, לא היתה ישיבה אפופת עשן סיגרים ושמפניה שבה נתניהו שלח את צה”ל להדליק את הגדה.
מה שקרה הרבה יותר פשוט. יש סא”ל, או כמה סא”לים, ואל”מ, או שניים-שלושה מהם, שהגיעו למסקנה שהקידום שלהם עובר דרך גופות של פלסטינים. לציבור הישראלי הרי לא אכפת, יכולת ההתנגדות הפלסטינית כבר שבורה, והרמטכ”ל היוצא התפייט על צבא קטלני. ובצבא קטלני, מי שמתקדם הוא מי שמסמן הכי הרבה גולגלות על החגורה.
עכשיו, זה לא מה שאלוף הפיקוד רוצה, וזה כנראה לא מה ששר הבטחון – ככל שהוא מסוגל למחשבה עצמאית – רוצה. אבל היכולת שלהם לבלום את הסא”לים שלהם, בהתחשב בהיסטוריה של צה”ל (”מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעיה היא איך לבלום אותם, מאשר לדחוק ולהאיץ שוורים המסרבים לזוז” של דיין) מוגבלת מאד. בסופו של דבר האתוס של צה”ל מבוסס על פעולות תגמול: תקיפה של האויב תוך “גרימת נזק מקסימלי לרכוש ולאוכלוסיה” (מתוך פקודת טבח קיביה). אז כמה סא”לים הביאו לאלוף הפיקוד תכנית, והוא החליט שזה פחות כאב ראש לאשר אותה מאשר לריב עליה, וכמה שעות אחר כך, הגדה נדלקה.
הבעיה, על כן, היא במידה ניכרת הסא”ל הטקטי, לא הרב”ט האסטרטגי. אף אחד עוד לא קודם בגלל אנשים שלא הרג. הבעיה איננה מוגבלת לצה”ל ולא מתחילה איתו: כבר חיילים רומאיים הבינו שהמפקדים שלהם מוציאים אותם לקרבות מיותרים מתוך שאיפה לקבל אחר כך טריומפוס, מסע נצחון יוקרתי בבירה. זו בעיה של כל צבא לוחם.
בקצרה, צה”ל הוא גולם שקם על יוצרו. וזה לא משהו שמסובך להבין. בעיה עיקרית פה היא הכתבלבים הצבאיים. זה כינוי גנאי, אני נוהג בו במכוון, משום שלהוציא מעט מאד מהם, כמו עמוס הראל מ”הארץ”, מדובר בסטנוגרפים של דובר צה”ל. הם מוציאים החוצה את מה שצה”ל רוצה שהם יוציאו החוצה. הכתבלבים חייבים לעשות את זה: כתבלב שלא ילקק היטב את פנכתו ייענש. הוא לא יקבל את הצ’ופרים של דובר צה”ל, כמו כתבה בלעדית ויחודית בפעם ה-287 על מפקד סיירת נועז, או התלוות ללוחמינו האמיצים בנחיתה במסוקים בשכם – שלאחריה, לאחר שאיבדו את כל יסוד ההפתעה, הלוחמים האמיצים בכל זאת יילכו ברגל קילומטר וחצי בתוך שכם, אבל זה נראה מגניב לאללה, זה מצטלם מצוין, הלב של הכתב פועם, האדרנלין זורם, וצה”ל זוכה בעוד כתבת יח”צ.
כתבת יח”צ שלעולם לא תתעכב על אובדן יסוד ההפתעה או על כך שמבצע כזה לא באמת יכול להשיג תוצאות. בכל זאת, כתבלב לא יכול לנשוך את היד שמאכילה אותו, על כל פנים לא יותר מדי: אחרת הוא יגלה שאף אחד לא מדבר איתו, שההודעות של דו”צ מגיעות אליו באיחור קריטי (רבע שעה, לא צריך יותר), ותוך כמה זמן הוא יגיש מחדש את אוזנו לרציעה. או יפרוש. וכמובן, לצה”ל יש את היכולת שאין לשום גוף מסוקר אחר – לקבוע מי יהיו הכתבים הצבאיים. דו”צ פשוט יאמר לעורך ספציפי שהוא מצטער, הוא לא יעבוד עם הכתב הזה. ודו”צ הוא מכונת היח”צ המשומנת והממומנת ביותר בישראל. לעורכים אין באמת ברירה.
הכתבלב יטען להגנתו שמה אתה רוצה מהחיים שלי, אם אני אביא לקוראים את מה שקורה באמת בשטח – טוב, זה בחיים לא יקרה, אתה יודע שהעורך שלי לא יעביר את זה. אבל נניח שהוא שיכור, ונניח שזה עבר, ונניח שהעורך לא ניסה לפטר אותי יום אחר כך, הרעש מהקוראים יוודא שזה אף פעם לא יקרה שוב. אתה לא יכול, יאמר הכתבלב במרירות, להכריח קוראים לקרוא מה שהם לא רוצים. בטח לא היום, כשהכל דיגיטלי. הקורא ישאיר תגובת נאצה ויילך לכלי תקשורת אחר.
ואני אענה שאתה צודק. אבל אתה חלק מהבעיה. אתה יודע שלא נותנים לך לעשות את העבודה שלך, את העבודה שאני בטוח שרצית לעשות כשנכנסת לג’וב. ואתה מעדיף לקחת את הכסף (אוקיי, לא יותר מדי ממנו), ואת התהילה, ואת היכולת לחלטורות (שבתרבות, נניח, על תקן המומחה הצבאי). אתה לא תדבר על סא”ל יואל פסיכוסוב כמו שצריך לדבר עליו, סוג של קולונל קורץ, אלא תשבח אותו כגאון הטקטי הבא של צה”ל, יוצא קיבוץ/מושב/עיירת פיתוח שהוא עילוי בדורו, האיש שאין כמוהו בהרג אנשים חמושים למחצה כשכטמ”מים (כלי טיס מאויש מרחוק, הז’רגון החדש של צה”ל למל”טים) מלווים את החמושים שלו, שבעצמם נושאים טילי נ”ט למקרה שהחמוש למחצה יתעקש להתבצר.
גלמים קמים על יוצרם. זה בנוי לתוך ההגדרה. אבל אם אתה היית עושה את עבודתך, כמה מהם היו נופלים מהר. הם בנויים מחימר, אחרי הכל. התרגלת לעליונות הצבאית המוחלטת של צה”ל. ואף על פי כן, דמם של ההרוגים בירושלים אתמול נמצא גם על ידיך.
ועוד דבר אחד: המפגע מירושלים אמש, חיירי עלקם, נקרא על שם סבו, שנרצח על ידי מחבל יהודי. עלקם הושפע לא רק מהטבח בג’נין: לפני כמה ימים, בלי שמישהו פה שם לב, הרגו חמושי מג”ב את מוחמד עלי, בן 17; הוא החזיק חפץ דמוי נשק, והחמושים ירו בו אחרי שהפיל אותו וניסה לברוח. החמושים היו שם כדי להרוס את בית משפחתו של עודאי תמימי, שחיסל את החמושה הישראלית נועה לזר במחסום שועפט. אם תדקרו אותם, כלום לא יזבו דם? אם תדגדגו אותם, כלום לא יצחקו? אם תרעילו אותם, האם לא ימותו? ואם תתעללו בהם – כלום לא ינקמו?
הערה מנהלתית: הכתיבה בבלוג הזה נעשית ללא תשלום, והיא מצריכה זמן ומאמץ ניכרים. אם אתם מעריכים את מה שנכתב כאן, אודה לכם אם תוכלו לתרום לקרן הבעת הרצון הטוב והתודה.
דובר צה”ל מאמץ את התו”ל של ה-hasbara הסובייטית כדי להגן על ‘הפגנת הנוכחות’ של צה”ל
ב-15 בינואר 2023 רצחו חמושי גדוד 92 של כפיר, חטיבת הכיבוש הייעודית של צה”ל, את אחמד חסן כחלה, בן 45. דובר צה”ל אץ לסייע להם.
מה קרה? החמושים היו ב”יזומה,” כלומר משימה שמונפצת באותו הרגע ממוחו של קצין ושאיננה מתבצעת לפי תכנון כלשהו. ה”יזומה” הספציפית הזו היתה צ’קפוסט סמוך לכפר סילוואד. צ’קפוסט הוא המונח בעגה הצבאית למחסום פתע. למחסום פתע אין כל תכלית בטחונית. סיורים צבאיים נדרשים לעתים קרובות לבצע צ’קפוסט כלשהו, מתישהו במהלך הסיור. העיכוב הוא רנדומלי, החיפוש על פי שרירות ליבו של מפקד המחסום. מפגע, אם יש כזה, יבחין בצ’קפוסט ממרחק של מאות מטרים, שכן מה שהוא גורם הוא פקק תנועה ענקי. והפקק הוא המטרה: צ’קפוסט לא מיועד להשיג מטרה צבאית כלשהי; הוא לא נשען על מודיעין; סיבת קיומו היא לאמלל את התושבים, להזכיר להם שצה”ל פה, שהוא יכול לדפוק אותם מתי שהוא רוצה, איפה שהוא רוצה.
אז מה קרה שם? על פי הגרסה השקרית הראשונה של דובר צה”ל, שממנה חזר עוד באותו היום, כחלה התקרב ברכבו ל”עמדה” (לא היתה עמדה, היה צ’קפוסט, מחסום מאולתר) של צה”ל, רגם את החמושים באבנים ואז התקדם אליהם עם סכין, ואז, כמובן, לא נותרה לחמןשים כל ברירה אלא להרוג אותו. בנו היה איתו ברכב, וסימן בסיסי לכך שהגרסה הצבאית היתה שקרית כמו אמירה רנדומלית של נתניהו היא שהוא נעצר ושוחרר זמן קצר לאחר מכן.
לרוע מזלו של דובר צה”ל, היה צילום וידאו של התקרית והוא לא הספיק להעלים אותו כפי שהעלים את הצילומים מהטבח על המרמרה, אז הגרסה השניה היתה שהחמושים קראו לכחלה לעצור, הוא סירב, ואז הם השתמשו נגדו בתרסיס גז מדמיע; הוא סירב לצאת מהרכב, הם ניסו להוציא אותו, הוא ניסה לחטוף נשק, ואז לא היתה ברירה אלא לירות בו.
יש בעיה בולטת אחת בתיאור הזה, כזו שהשקרנים של דו”צ לא הבחינו בה: הצבא לא משתמש בתרסיסי גז מדמיע. לא באופן חוקי, על כל פנים. זה לא נשק שהצבא מצטייד בו. שימוש בתרסיס גז מדמיע מנוגד לפקודות של הצבא עצמו.
אז מה קרה שם? יש לצבא גרסה חדשה, מה שבמונחים משפטיים ייקרא גרסה מתפתחת, אבל נראה שיש לה קשר למציאות. החמושים הציבו צ’קפוסט; הרבה אנשים התעצבנו; החמושים זרקו עליהם רימון הלם; וזמן קצר לאחר מכן הגיע כחלה למחסום, ברכב עם בנו. הוא חזר מהעבודה. הוא רצה לחזור הביתה והיה עצבני. הוא ניסה לצאת מהרכב, מפקד הצ’קפוסט סגר עליו את הדלת וריסס אותו בגז פלפל שהביא מהבית. יש שמות לכוחות חמושים שמשתמשים בנשק שהביאו מהבית. ‘צבא’ הוא לא אחד מהם. בשלב הזה, אחרי שהוא רוסס בפרצוף בגז פלפל – מנסיון, חוויה מאד לא נעימה – החמושים ניסו להוציא אותו מהרכב (אחרי, כזכור, שניסו למנוע ממנו לצאת מהרכב), אחד החמושים היכה אותו בקנה הנשק, כחלה ניסה לתפוס את הקנה שבו הוכה, והחמושים ראו בכך אישור לרצוח אותו במקום. נגעת בנשק? אתה מת.
וכן, לרצוח. לא להרוג. החמושים לא היו בשום סכנה. הם היו קבוצה של אנשים חמושים, מול אדם שהרגע רוסס בגז פלפל באופן המנוגד לפלקודות, כשבנו מביט באימה במתרחש. הם ידעו שהם לא בשום סכנה. הם ידעו שדובר צה”ל ימהר לשקר עבורם. הם ירו כדי להרוג באדם שלא סיכן אותם כלל. הרג מכוון בטווח קצר בגלל מחסום פתע שקצין הזה ממוחו זמן קצר קודם לכן.
נניח לחמושים. זה מה שהם יודעים לעשות. פה יהיה גם סוף התקרית מבחינתם. כן, דובר צה”ל אמר שהנושא הועבר לחקירת מצ”ח. אז נזכיר איך זה עובד: מצ”ח לא פותחת בחקירה על דעת עצמה. יש צורך בהחלטה של הפרקליטות הצבאית, שתורה לה על כך. הפרקליטות לא ממהרת והחלטה כזו יכולה להמשך שנה או יותר. חקירת מצ”ח עצמה תמשך שנה או שנה וחצי, ואז היא תוחזר לפרקליטות הצבאית לעיון מחדש. עד שחקירת מצ”ח תתחיל, לא יהיו ראיות. אחרי הכל, אף אחד לא בדק את הזירה, לא אסף תרמילים, ולכל החיילים המעורבים יהיה מספיק זמן לתאם ראיות. כל ההליך ייקח שלוש-ארבע שנים, ובסופו תודיע הפרקליטות הצבאית בצער רב וביגון קודר שלא היו די ראיות להעמדה לדין. המטרה של החקירה הזו היא לא להגיע אל הרוצחים, אלא לתת להם להמלט מאימת הדין: למשוך את הזמן עד שהם לא יהיו יותר תחת תחולת החוק הצבאי, קרי שנה אחרי שחרורם (במקרה של הרג/רצח).
וזו, אגב, הסיבה שבצה”ל מאד מבוהלים מהרעיון של בן גביר, להפסיק בכלל את החקירות. בצבא יודעים שהחקירה היא טיוח, אבל זה טיוח שאפשר לנפנף אחר כך מול בתי דין בחו”ל ולומר מה אתם רוצים, היתה חקירה. אם החקירות יבוטלו, החיילים המעורבים יפלו לבית הדין הראשון בחו”ל שאקטיביסטים ישכנעו אותו לדון בתיק. ולכן, כמובן, אני בעד ההצעה של בן גביר.
אבל נניח רגע לשרצים מהפרקליטות הצבאית ולחסרי החוליות של מצ”ח: כל משטר אופל צריך ‘חוקרים’ ומשפטנים כאלה. בואו נדבר על דובר צה”ל. השיטה שלו קבועה: דבר ראשון, הוא מוציא את עמדת החיילים בשטח. הוא יודע שהעמדה הזו שקרית בחלק גדול מהמקרים, ובכל זאת הוא יוצא אותה. אחר כך הוא מוציא בלי בושה גרסה שניה ולפעמים שלישית, כשתמיד המטרה היא לאפשר לחיילים לחמוק מעונש, כשתמיד המטרה היא לוחמה פסיכולוגית נגד הציבור הישראלי, לומר לו שהכל בסדר, אפשר להמשיך לישון, זה רק עוד הרג על פי הנהלים, ואם משהו לא בסדר, הנהלים יחודדו.
זו העתקה של התו”ל הסובייטי במקרים כאלה: קודם כל להציף את הזירה בכמה שיותר שקרים, כדי שאי אפשר יהיה להצביע על אמת, כדי שכל נסיון לברר מה קרה ייראה כמו עוד גרסה ותו לא – וחשוב מכל, להשכיח את האירוע. להפוך אותו ללא חשוב כשהוא מתרחש, ולמי יהיה כוח לחזור אליו עוד שבועיים. הרי כבר יהיו עוד שניים כאלה.
דובר צה”ל הוא משרד התעמולה החזק ביותר בישראל, והמטרה שלו היא לאפשר לחמושים להמשיך בשגרת ‘הפגנת הנוכחות’ שלהם. להפגנת הנוכחות יש שם מנומס פחות: טרור. הטלת אימה על אוכלוסיה אזרחית למטרה פוליטית. וטרור צריך להצדיק איכשהו, כי הציבור לא אוהב לחשוב שהוא טרוריסט. בדיוק בשביל זה נמצא שם דובר צה”ל: כדי להגיד לו שהכל בסדר, שלא היה פה רצח, שהיו פה חיילים שהרגו מחבל, או, אם הוא לא היה מחבל, הוא בטח היה מפחיד נורא, והיה שם ערפל קרב, ובערפל קרב קורים דברים. לילה וערפל, אתם יודעים. נחדד משהו.
במשפטי נירנברג הוציאו להורג את יוליוס שטרייכר בשל התעמולה הרצחנית שהפיץ. ספק אם נחזה בדוברי צה”ל מתנדנדים על חבל, אבל הם צריכים להיות, אם לא בשורה הראשונה של פושעי המלחמה – בוגי יעלון, בני גנץ, בנימין נתניהו, יאיר לפיד, ציפי לבני, ואביב כוכבי יתקוטטו על המקומות בשורה הזו – אז בשורה השניה. בשלישית, יצטרכו לשבת המשפטנים. אבל להם אצטרך להקדיש פוסט אחר.
שלוש דמויות בולטות, לצערנו, בציבוריות הישראלית מיהרו ללהג על מלחמת אזרחים (הם קראו לה ‘אחים). תזכורת: זו סכנת נפשות
בשבוע האחרון הזהירו שלוש דמויות בולטות בציבוריות הישראלית – האדמו”ר החלול אהרן ברק, שר הבטחון עד לפני שבועיים (!) בני גנץ, וההוא ששיחק בתפקיד ראש ממשלה ביוטיוב, יאיר לפיד – מכך שבנימין נתניהו “מדרדר את המדינה למלחמת אחים”, והח”מ חיפש קיר לדפוק בו את הראש.
כמובן, ברק, גנץ ולפיד לא דיברו על מלחמת אזרחים. הם דיברו על ‘מלחמת אחים’. אחרי הכל, אם הם היו מדברים על מלחמת אזרחים, מישהו עוד היה עשוי לחשוב שהם סופרים את האזרחים הערבים. הם לא. לפיד אפילו לא מזמין את המשותפת לישיבות האופוזיציה. לא שמישהו פרט למרב מיכאלי מכיר בו כראש האופוזיציה או המליץ עליו לראשות הממשלה. האזרחות הישראלית, כמו האזרחות של המדינות הערביות שסביבנו, תמיד היתה קליפה קלושה: היא ניסתה לטעון בפני מדינות זרות שיש דבר כזה, אזרחים ישראלים ולא רק יהודים ובני מילטים אחרים. (במקרה של הלאומיות הערבית, הדיבורים על אזרחות הסוו את העובדה שמדובר בשלטון סוני.) צריך להזכיר, שוב, שמדינת ישראל איננה מכירה באזרחות ישראלית. אינך יכול לקרוא לעצמך ישראלי בתעודת הזהות שלך: הממשלה והזרוע המשפטית שלה, בג”צ, לא מכירים בישראליות. הדיבורים על ‘מלחמת אחים’ – כי, כמובן, אין שום בעיה לשפוך את דמו של אזרח ישראלי שאיננו יהודי; זה מה שהמדינה היהודית עושה – מזכירים שוב עד כמה אין כאן לאום, ולא משנה כמה חוקי לאום יתפרו לו, אלא שטעטל.
מלחמת אחים, אם כן, לא מלחמת אזרחים. ומשהו פה החזיר אותי ליונתן רטוש ול”כתב אל הנוער העברי” שלו מ-1943. מדובר בטקסט מכונן של התנועה הכנענית שהוא טקסט מזעזע לקריאה היום. האגביות שבה רטוש מדבר בשנת הדמים ההיא על כך שאיינו פונה אל הנוער העברי (המדומיין) ‘מפני שנשמדו כך וכך יהודים בכך וכך גלויות’ מחרידה; ההתייחסות לפזורה היהודית המושמדת באותה העת כאל ‘הערב-רב הזה של פליטים ועולי-רגל’ מצמררת. ולמרות הכל, רטוש (”איך זה מצלצל אצלו!” קרא אלתרמן אחרי קריאת ‘על חטא’) עמד היטב על נקודה אחת:
“שוב לא תוכל לראות טעם ומופת בתקופת הזוהר העלובה של הבית השני, זו התקופה הקלסית של היהדות, הדוגמא לכל הציונים מאז ומעולם; כל עזי הנפש והמורדים והמלכים הקנאים וגיבורי המוות של מצדה והבונים הגדולים של היהדות – רקבונו בו. סבך הדורות של היהדות אי אפשר להתיר אותו – אותו אפשר רק לחתוך.”
האם אמנם אפשר לבצע את הקפיצה הזו? האם באמת אפשר לחתוך את סבך הדורות? מה יישאר אחרי הקטיעה הזו, הטלת המום העצמי הזו? זו אחת השאלות הגדולות שמעלה הכנענות, אבל היא לא נושא פוסט זה. הנקודה היא שרטוש צדק: הציונות בחרה את תקופת הבית השני כתקופת המופת שלה, וזו הסיבה שאם תלמיד ישראלי יהודי מכיר איזושהי נקודה בהיסטוריה היהודית פרט לשואה (מותר להיות אופטימי), זו היא. כמובן, אבות הציונות בחרו את התקופה הזו בפינצטה מסיבה ברורה מאד: זו הפעם האחרונה שבה אפשר לטעון, גם אם זו טענה לא נכונה, שהמרכז היהודי היה בפלסטינה.
אבל הבית השני נושא איתו קללה מיוחדת. אם המקדש הראשון, טענו כותבי התלמוד, נהרס בשל עבודה זרה, הרי שהמקדש השני נחרב בגלל מלחמת אחים. אם רוב ימיו של המקדש היו שקטים [או, בציניות ההיסטוריונית הנדרשת, אין לנו מקורות עליהם], הרי שמהרגע שהחשמונאים מגיחים על במת ההיסטוריה, כל מה שיש לנו הוא מלחמות אזרחים. ראשית, כמובן, המלחמה של החשמונאים במתיוונים, שנמשכה כ-20 שנים והסתיימה בטבח גדול; אחר כך באה מלחמת האזרחים בין העם ובין החשמונאים, שלקחו לעצמם לא רק כתר כהונה אלא גם כתר מלוכה. אחר כך הסיקריקים, שורת משיחי השקר, וכמובן, ההתלקחות הענקית של המרד הגדול, שבה רצחו המורדים כהנים גדולים ואחר כך רצחו זה את זה.
כמובן, לטענה שהמקדש השני נחרב בגלל מלחמת אחים יש קשר קלוש למציאות. בפועל, הוא הוחרב על ידי הרומאים, שכותבי התלמוד היו משת”פים שלהם במשך מאות שנים, ועל כן העדיפו לעמעם את האמת הזו. הטינה של הפרושים/הרבנים לחשמונאים גם היא שיחקה פה תפקיד. אבל מאחר והארס התלמודי הוא חוט השדרה של היהדות הרבנית, דור אחרי דור של יהודים חזר על האגדה הזו.
וכשאתה חוזר שוב ושוב על האפשרות של מלחמת אזרחים, היא מתנגנת שוב ושוב. כשברק, גנץ ולפיד העלו באוב את מלחמת האחים השבוע, הם לא רק מעלים זכרון מפוברק: הם יוצקים יסודות למלחמת אזרחים חדשה. ברגע שמשהו הופך נושא לדיון פוליטי, הוא הופך ללגיטימי. פתאום יש אופציה חדשה.
כמובן, ברק, גנץ וההוא לא קוראים ישירות למלחמת אזרחים: הם מבצעים, כמקובל, פרויקציה וטוענים שיריבם הפוליטי הוא זה שעושה זאת. אבל נתניהו לא רוצה מלחמה. הוא בונה על כך שהאוכלוסיה הישראלית תשאר צייתנית כהרגלה. הוא פחדן מכדי להסתכן במלחמת אזרחים. האליטה הציונית הלבנה יוצאת למאבק אחרון, והיא שואפת את אדי הבית השני – הדוגמא לכל הציונים מאז ומעולם – ויורקת את האיום הגדול ביותר שבאפשר.
ובכך, היא מקרבת אותו להתגשמות. היא הופכת אותו לחלק מהשיח.
מלחמת אזרחים היא הרעה הגדולה ביותר הידועה לאדם. מלחמה סתם מגיעה למקום השני, אבל מלחמת אזרחים מנצחת בהליכה: כל הזוועות של מלחמה, הפעם כשהן מופנות בין שכנים. מלחמות אזרחים מצטיינות באכזריות ובמעשי זוועה, אלו של המאה ה-20 במיוחד. במהלך מלחמת האזרחים בין קייסר ופומפיוס, שהדהדה בתודעה הרומאית עשרות ומאות שנים לאחר מעשה, סיפרו על קאטו הצעיר – שהיה לו חלק לא קטן בפרוץ המלחמה – שכאשר ראה את תוצאות מעשיו, שדה קרב, הוא התמוטט: קרע את הטוגה שלו ופרץ בבכי (בכי בפומבי היה טאבו בקרב שמרנים רומאיים, וקאטו בהחלט היה כזה). יוליוס קייסר עצמו מקדיש בערך שליש מהספר שלו על מלחמת האזרחים להצטדקויות. אחד מתלמידיו של קאטו, כשהקושרים נגד קייסר פנו אליו, סירב להצטרף לקשר כשהוא אומר שעריצות עדיפה ממלחמת אזרחים. אני לא בטוח שאני מסכים עם הנקודה האחרונה, אבל אי אפשר לדחות אותה בלי מחשבה.
הבחירה של גנץ, ברק וההוא לדבר על מלחמת אחים מעידה, מעבר לכך, על העובדה שבשיח הישראלי אין שטח ביניים: אין, למשל, מחאה אזרחית ומרי אזרחי בלתי אלים. ומובן מאד למה אין כזה: כי מרי כזה בישראל יעניק לגיטימיות למרי פלסטיני כזה, וכפי שציין עמוס גלעד, הטרול הטראומטי של אמ”ן, We don’t do Ghandi very well.
רוצים למחות? סבבה. רוצים לשתק את המדינה? שביתה כללית? לחסום כבישים? לעמוד מתחת לחלון של אמיר אוחנה עם מגאפון? הכל הולך. אל תעלו מלחמת אזרחים כאופציה. במיוחד לא אם אתם שרי בטחון לשעבר. זה לא משחק. זה פתיל בוער. וביחס לחוסר האחריות של גנץ, ברק ומה שמו – טוב, כבר למדנו להכיר אותם. אין סיבה להסחף אחריהם.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
בוויקיפדיה לא משוכנעים שאני אנטי-ציוני. הגיע הזמן לנסות שוב
עבדכם הנאמן גילה להפתעתו ביום חמישי האחרון שיש לו ערך בוויקיפדיה, ושאם לא היה די בכך מתנהל בקרב העורכים דיון סוער בשאלה האם הח”מ הוא אנטי ציוני, או, כפי שהרהיב אחד העורכים לטעון, כל הטענות שלי על אנטי-ציונות הן סרקסטיות או אירוניות.
בהתחלה זה היה משעשע, אחר כך (אחרי שהמשיכו להתווכח בשאלה גם אחרי שכתבתי במדיה החברתית שכן, אני אנטי-ציוני) פחות. יש משהו מעליב בכך שליברלים ציונים מתעקשים שאתה לא מבין את המילים שאתה כותב ושהם, פרשניך המוסמכים מטעם עצמם, יודעים טוב ממך מהן דעותיך.
אז הבה נבהיר, ברחל בתך הקטנה, ואולי יהיה בכך רווח גם לקוראים אחרים. אני אנטי-ציוני כי:
א. אני שולל את זכות קיומה של מדינה יהודית, כאן, באוגנדה, או בכל מקום אחר; משום שמדינה יהודית בהכרח תצטרך להעניק זכויות-יתר ליהודים, ואין הגדרה של “יהודי” שרוצה לחיות במדינה יהודית שאיננה מתדרדרת בסופו של דבר לשאלה מהרחם של מי יצאת. יתר על כן, ההיסטוריה של הזרם המרכזי של היהדות – הזרם הרבני – היא במהותה היסטוריה של שנאת המין האנושי, שנאת נשים, ושנאת כל מי שאיננו רב. אפילו המדינה היהודית הנוכחית, שלכאורה הוקמה על ידי מורדים ברבנות, נזקקה לשירותיה כדי להגדיר מיהו יהודי.
יש, כמובן, זרמים יהודים אחרים, חזקים יותר וחשובים יותר. הם לא נזקקים למדינה יהודית ועושים כמיטב יכולתם לא לגור בכזו.
ב. אני שולל את המיתולוגיה הציונית, קרי את הטענה שיש “עם” יהודי, את הטענה שמוצאו של ה”עם” בפלסטינה הרומאית, ואת התוצאה של שני המיתוסים הללו: המיתוס שליהודים יש זכויות יתר בפלסטינה. לרוב יהודי העולם הנודע בשנת 70 היה מספיק שכל לא לגור פה, ורוב יהודי העולם כיום הם צאצאי היהודים ההם וצאצאי גרים – רוב יהודי האימפריה הרומאית התנצרו במאה הרביעית.
ג. אני שולל את תפיסת המיתולוגיה הציונית כעולה על ההיסטוריה, כלומר התפיסה שרק ההיסטוריה של יהודים בפלסטינה היא בעלת חשיבות. תקופת השלטון היהודי בפלסטינה זניחה, כ-80-90 שנה בערך, וברוב ההיסטוריה שלה שלטו בה כוחות אחרים, מהפרסים וההלניסטים והרומאים והפרסים והביזנטים וכן הלאה. הקבוצות הללו, במיוחד הפגאניות, הנוצריות, והמוסלמיות תרמו לפלסטינה הרבה, הרבה יותר מהיהודים שחיו בה.
ד. אני רואה את הציונות כצורה החזקה ביותר כיום של עליונות יהודית, תפיסה שנובעת מעצם ההנחה שליהודים יש זכויות יתר בפלסטינה, ועליונות יהודית היא מבחינתי גזענות גרידא.
ה. אני מתנגד לעצם הקמתה של המדינה היהודית, מתוך תפיסה שלגיטימיות שלטונית מגיעה מהסכמת הנשלטים, וכל מסמך בינלאומי שמכיר במדינה היהודית – מהצהרת בלפור עבור בהחלטת סן רמו עבור בהחלטת האו”ם 181 – התעלם מרצונם של רוב תושבי הארץ בזמן קבלתם. הקמת המדינה היהודית היא אקט קולוניאליסטי אחרון של מעצמות אירופאיות, שנובע מן הרצון שלהם לכפר על השמדת העם של היהודים באירופה ומתוך תפיסה שמדינה יהודית תוכל לסייע להן במלחמה הקרה.
ה. בהתאם, אני רוצה בפירוקה של המדינה היהודית/ציונית, משום שאין לה קיום אלא על טיהור אתני, הנמשך גם בימינו אלה (ראו מספר יטא); משום שהיא איננה יכולה אלא להיות מדינת עוול לרוב תושביה, ומשום שהתפיסה הדתית שלה עוינת למין האנושי. מדינה עם תועפות שנאת המין האנושי ונשק גרעיני היא לא שילוב מרנין.
ו. אני מבחין בין פירוקה של המדינה היהודית/ציונית ובין השמדתה: המסגרת המדינית הישראלית שולטת כעת, ושלטה מאז יוני 1967, בכל חלקי פלסטינה המנדטורית. השמדתה של המסגרת המדינית הזו יוביל כמעט בוודאות לשפיכות דמים גדולה ולאסון הומניטרי עצום. על כן המטרה שלי היא להביא לפירוקה של המדינה היהודית/ציונית והחלפתה במדינת כל תושביה, שתעניק זכויות שוות לכל היושבים בין הים לירדן. אין לראות ברצון שלי בפירוקה גרידא של המדינה היהודית/ציונית ולא בהשמדתה סוג של תמיכה בציונות (ראיתי נסיון נואש כזה). לכל דבר ועניין המדינה היהודית לא תתקיים יותר אחרי שינוי משטר כזה.
אם הציונים בישראל יבחרו במלחמת נצח ויסרבו לפירוק מדינת העוול שלהם, אז מן הדין שהמדינה הזו תושמד, עם כל המחיר ההומניטרי האיום הכרוך בכך; שכן החלופה היא המשך שעבודם של הפלסטינים לנצח. למדינה הציונית אין קיום אלא על שעבודם של הפלסטינים, ועצם התפיסה שמותר לקיים מדינה כזו מגיעה, שוב, מתפיסת העליונות היהודית המובנית בציונות ומהתפיסה שליהודים יש זכויות מיתולוגיות בפלסטינה.
אני מקווה שכעת דברים ברורים יותר. בפירוק המדינה היהודית ננוחם.
ועוד דבר אחד: כתבתי שלשום (ה’) פוסט קצר בפטראון על תפיסתו המגונה של השופט דוד מינץ. הפוסט פתוח כעת לקהל הרחב.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
עצרת האו”ם קיבלה אמש (ו’) החלטה הקוראת לבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ה-ICJ, בית הדין לדיונים בין מדינות, לא ה-ICC, בית הדין הפלילי הבינלאומי) כדי שזה יקבע האם ישראל סיפחה בפועל את הגדה המערבית. הנער לעניינים מלוכלכים של נתניהו, גלעד ארדן, שמשמש כשגריר באו”ם, נכנס לטנטרום והודיע שהוא לא יגיע להצבעה כי היא נערכה בשבת; ואחר כך חילל את השבת, והוציא הודעת יח"צ שבה כינה את ההחלטה “בזויה” ו”אות קלון,” בתוספת ההערה הלעוסה עד מיאוס על כך ש”שום גוף בינלאומי לא יכול לקבוע שישראל כובשת בארצה ושנוכחותנו בירושלים או בגדה המערבית אינה חוקית.”
עצם העובדה שהנער לעניינים מלוכלכים הוא השגריר באו”ם אומרת מה חושבת ישראל על הקהילה הבינלאומית ועל הצורך להתחשב בה; גם העובדה ששר החוץ הפך לסרח עודף בממשלה (יהיו לנו שני שרי חוץ בקדנציה הקרובה, שניהם אפסים גמורים, והם יחלקו את התפקיד ברוטציה של שנה-שנתיים-שנה) מעידה על כך. לא שזה צריך להפתיע במיוחד: שר החוץ תמיד היה חלש בישראל, מימי שרת והלאה. גם הקשקשת על “אין כיבוש” שגרתית, למרות שהיא נוגדת את מה שישראל אומרת לבתי המשפט שלה-עצמה (שהסמכות שלה בשטחים הפלסטיניים הכבושים נובעת מהיותם ב”תפיסה מלחמתית”), שגם הם, יש לקוות, לא יהיו רלוונטיים בקרוב.
אבל מה שבאמת צריך למשוך תשומת לב הוא העובדה שישראל הרשמית המומה, המומה, מהתפיסה שהיא מבצעת סיפוח דה פאקטו – יממה לאחר שהממשלה הכריזה על קווי היסוד החדשים שלה, שהראשון שבהם הוא “לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל. הממשלה תקדם ותפתח את ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל – בגליל, בנגב, בגולן, ביהודה ושומרון.” אני מופתע שהציונות הדתית לא יצרה משבר קואליציוני בשל ויתור על נחלת האבות בירדן, אבל המשמעות של ההצהרה הזו היא שחסל סדר העמדת הפנים הממשלתית על כך שאי פעם, מתישהו, יהיה פתרון מדיני עם הפלסטינים. קווי היסוד האלה קובעים שלפלסטינים אין שום זכות בשטחים הפלסטיניים הכבושים; שכל השטחים הללו שייכים ל”עם היהודי.”
למדיניות כזו קוראים סיפוח דה פאקטו. ישראל לא ביצעה סיפוח רשמי – זה יהיה מאד לא נוח להנהגה שלה ולצבא שלה – אבל שלשום היא הכריזה על סיפוח בלתי רשמי. לפני 25 שנים נהג בנימין נתניהו להעמיד פנים שהמטרה המדינית שלו היא מדינה פלסטינית שהיא “פחות ממדינה”; הוא חזר על העמדת הפנים הזו בנאום בר אילן; ועכשיו, במסגרת הסרת המסכות הכללית שהממשלה הזו מביאה איתה, הוא מצהיר על סיפוח בלתי רשמי.
עוד צעד של סיפוח בלתי רשמי הוא מינויו של בצלאל “אני עדיין לא מתנדנד” סמוטריץ’ לשר במשרד הבטחון שממונה על הגדה המערבית. עד כה, השתמשה ישראל בפיקציה משפטית כביכול לא הממשלה אחראית על הגדה המערבית, אלא המפקד הצבאי, עלוב פיקוד המרכז. מה אתם רוצים, התממה הממשלה, אנחנו מקפידים על דיני הכיבוש הצבאי. בפועל, כמובן, עלוב הפיקוד כפוף לשר הבטחון, שהוא, אפעס, חלק מהממשלה. וכמעט אף אחד לא שם לב לפיקציה, אבל עכשיו המינוי של סמוטריץ’ מושך אליה תשומת לב – והיא לא תהיה שימושית יותר. האדם שהציע לבצע רצח עם בפלסטינים הוא עכשיו המושל הצבאי שלהם. בהצלחה עם ה-hasbara.
וכל זה, בסופו של דבר, הגיוני מבחינת ממשלת ימין שמימינה יש רק גדר תיל מחושמלת. מה שלא הגיוני הוא הסכיזופרניה של, מצד אחד, הכרזה על סיפוח, ומצד שני היבבות על כך שהעולם קורא למה שאנחנו עושים סיפוח. וכן, צריך להזכיר: האו”ם מייצג את העולם. לא רק את מדינות המערב בעלות רגשי האשמה המיותרים כלפי ישראל. הניתוק הזה מגיע לרמה סובייטית, וזה לא ייגמר טוב.
נקווה רק שהעברתה של המדינה היהודית מן העולם תתבצע מהר ובמינימום נפגעים. בדרום אפריקה זה נגמר טוב יחסית.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
אנחנו צריכים לומר לסטרוקים ולסמוטריצ’ים: לא יהיה חלקנו עמכם. אם אתם יהודים, נצטרף לרוב היהודים ונותיר את הזבל הזה מאחורינו
אורית סטרוק, המיועדת לשרת המשימות הלאומיות, הבהירה היום (א’) מה המשימה העליונה בעיניה: למנוע כפיה על רופא יהודי להעניק טיפול שעומד בניגוד לאמונתו הדתית, כי “לא יכול להיות שהמדינה שהעם הזה הקים אחרי אלפיים שנות גלות של מסירות נפש תהיה מדינה שקוראת להלכה הדתית אפליה,” וזאת כדי למנוע מצב שבו “ההלכה והאמונה היהודית לא תהיה מושפלת למול ההלכה.” זה הנר האחרון של חנוכה שהיא מדליקה.
לא מסובך להבין למה סטרוק מתכוונת: הקדוש הלאומי של הציונות הדתית, ברוך גולדשטיין, התפרסם בכך שסירב להעניק טיפול רפואי לחיילים לא יהודים. הלכתית, לגולדשטיין היה על מה להשען: שורה של פוסקי הלכה, ביניהם הרמב”ם, אוסרים על ריפוי לא יהודים: “מכאן שאתה למד שאסור לרפאות עכו”ם [עובד כוכבים ומזלות], אפילו בשכר; ואם היה מתיירא מהם, או שהיה חושש משום איבה, מרפא בשכר; אבל בחינם אסור.” שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה! במשך מאות שנים האשימו לא-יהודים רופאים יהודים בכך שהם מסובבים את המיתה לחולים שאינם יהודים, והנה באה שרה (מיועדת) בישראל ואומרת לאנטישמים: צדקתם. הזהרו ברופאים יהודים אורתודוקסים.
אבל לא רק הם צריכים להזהר. באותו הפרק כותב העיט הגדול ש”מוסרי ישראל [והאפיקורסין] [והמינים] מצווה לאבדן ביד ולהוריד אל באר שחת, מפני שהן מצירים לישראל ומסירים את העם מאחורי ה’.” הוא לא היחיד: יוסף קארו, המרא דאתרא של ארץ ישראל, כתב (שולחן ערוך, יורה דעה, קנ”ח ב’) ש”מיני ישראל, והם שעובדים לעבודת כוכבים, או העושה עבירות להכעיס, אפילו אכל נבילות או לבש שעטנז להכעיס; והאפיקורסים, והם שכופרים בתורה ובנבואה מישראל, היו נוהגין בארץ ישראל להרגן. אם היה בידו כח להרגן בסייף, בפרהסיא, הורגו. ואם לאו, היה בא בעלילות עד שיסבב הריגתו. כיצד, ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלקו ואומר: הריני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך, וכיוצא בדברים אלו."
אם אתה חולה חילוני, ר”ל, עד כמה אתה יכול לסמוך על הרופא האורתודוקס, שלא יסובב לך את מותך? האם אתה סומך על כך ששבועת היפוקרטס שלו – גוי טמא, אחרי הכל – תגבר על אמונתו ברמב”ם ובשולחן ערוך?
ואל תאמרו: אלה זוטי דברים. זהו לב הדברים. אלה ההלכות שבישיבות לומדים בהתרגשות עצומה. היהדות הרבנית תמיד היה מסע נקמה נגד ההיסטוריה: זו הליבה שלקחה ממנה הציונות, זו הסיבה שקוק יכול היה לראות במדינת ישראל “ראשית צמיחת גאולתנו.” הוא ידע שחברת הלומדים החיוורת, המותשת, לא תוכל להקים את דת משה בחרב: לשם כך היה צורך בחלוצים שלמדו כיצד לנשל את ילידי הארץ. ואחר כך, הוא לימד, הם יסיימו את תפקידם ההיסטורי, ודור חדש של לומדי תורה, שלמד גם אכזריות ושימוש בנשק, יעלה במקומם.
זו הליבה של הציונות הדתית. זו הליבה, בשינויי הטעמה, גם של החרדים המודרנים בישראל. לא במקרה, שוב ושוב, הם שונאי הזרים הגדולים ביותר. ולא רק פלסטינים ולא- יהודים אחרים: האויב הגדול תמיד היה יהודים אחרים, אלה שהרמב”ם וקארו קראו לרצוח בערמומיות. והפעם, שומו שמיים, היהודים האלה פועלים בפרהסיה. נשים, חמת מלא צואה ופיה מלא דם והכל רצין אחריה, מעיזות לדרוש שוויון – שוויון, שקוק ראה בו מידת קין בעולם, שהרי ברור לכל שהעולם איננו שווה: שהטבע מסודר, בדרג עולה, מדומם, צומח, חי, מדבר, יהודי.
ועכשיו לאנשים האלה יש ממשלה. עכשיו, הם מאמינים, מגיע זמנם. עכשיו הכוח בידם. ובדיוק מסיבה זו עכשיו הוא הזמן להשיל מעל עצמנו את היהדות. להמיר דת, אם רצונכם בכך; ללכת למשרד הפנים בדרישה למחוק את המילה ‘יהודי’ מהתיאור שלכם; להתאגד, וזה יהיה מעשה נועז, ולדרוש ממשרד הפנים להכיר בקבוצה חדשה, מתיוונים, ולהצטרף אליה.
אחרי הכל, ההיסטוריה איתנו. רוב מוחלט של היהודים לאורך ההיסטוריה אמרו “חשבון, בבקשה,” והצטרפו לקבוצות אחרות. רובם הגדול עשו זאת ללא כפיה: הם פשוט לא מצאו שום דבר בחשבונאות הדם והגזע של היהדות שמושך אותם. רוב היהודים התנצרו במאה הרביעית, עם התנצרות האימפריה. בתחילת המאה החמישית, היו כל כך מעט יהודים ברחבי האויקומנוס – העולם הידוע היווני-רומאי – שהקיסרים הרומאים, המזרחי והמערבי כאחד, ביטלו את הנשיאות, הדיחו את הנשיא האחרון (רבן גמליאל השישי), וכמעט אף אחד לא שם לב.
להיות יהודי במדינת האדונים היהודית תמיד עורר אי נוחות בליבם של אנשים רגישים וחושבים; להמשיך להקרא יהודי תחת סטרוק וסמוטריץ’ זו חרפה. זו הסכמה בשתיקה עם משטר העליונות היהודית בדיוק כשהוא הופך למובהק. אין דבר שיערער את הציונות הדתית מאשר מספר גדול של אנשים שמכריזים שהם משליכים את היהדות בבוז.
וכמובן, אחרי הסרת היהדות יגיע השלב הבא: סירוב לשרת בצבאה. אחרי הכל, מדובר בצבא של מדינה יהודית, שמנהיג משטר טרור כנגד לא-יהודים בגדה המערבית וברצועת עזה. איננו יהודים; לא נתגייס. די לנו באזרחות הישראלית. אתם מגעילים אותנו, לא נבוא בקהלכם.
וכבר נשמעות יללות הצבועים: חלק מאנשי הציונות הדתית אמרו לטל שניידר שהמפלגה “הציונות הדתית” עושה “השמדת ערך” ל”מותג” הציונות הדתית. ובכן, חברים, מה אתם רוצים מאיתנו? אתם אלה שבחרתם בהם. אם הם היו מחללים שבת בפומבי, הייתם בועטים אותם מבתי הכנסת שלכם. אבל גזענות ממאירה, שנאת אדם, שנאת להט”בים – את אלה קיבלתם בקריצה וחיוך יודע. אכלו את שבישלתם.
ונסיים, שוב, בלוסיאן וולף, מראשי יהדות בריטניה קודם החורבן של הצהרת בלפור, שידע מראש לאן כל זה הולך. מדינה יהודית בפלסטינה “תביא בפלסטינה עצמה ליצירת מדינה יהודית המתבססת על הגבלות אזרחיות ודתיות מהסוג המדיוואלי ביותר; מדינה שכתוצאה מכך לא תוכל לעמוד ושתגרום חרפה מתמשכת ליהודים וליהדות. אכן, אי אפשר שיהיה אחרת, כאשר לאום פוליטי נשען על מבחנים דתיים וגזעיים, ואין כל לאומיות יהודית אפשרית אחרת."
את החרפה המתמשכת הזו השאירו לסמוטריצ’ים ולצבועים המייללים. אל תתנו לה לדבוק בכם. הוציאו את עצמכם מהסיפור הזה, ולילדיכם תאמרו שכאשר היהדות הפכה לנאצית, אתם בחרתם לפרוש מהקהל. זה לא יהיה הרבה, אבל זה עדיף על “ואז הפניתי את מבטי.”
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
אני מציע לקחת את בצלאל “אני עדיין לא מתנדנד” סמוטריץ’ ברצינות. לאחרונה אמר שר האוצר המיועד שניסינו את הפאקיטליזם (שגיאת הקלדה שהתאהבתי בה), ניסינו את הסוציאליזם, ועכשיו הגיע הזמן לשיטה כלכלית חדשה: “בחוקותי תלכו.” לשיטתו של סמוטריץ’, אם רק כולנו נשמור על תורה ומצוות, השפוט שלו, יהוה, ידאג שלכולנו יהיה טוב.
הבעיה עם סמוטריץ’ היא שהוא כנראה מאמין בזה. הוא באמת חושב שתפקידו הוא לקדם את הגאולה, ושכדי לקדם את הגאולה צריך להכריח את כולנו לקיים מצוות, ואז יהוה יירד מהשמיים, אנחנו נבנה (או שהוא יבנה) את בית המקדש, וההיסטוריה תגמר, ולכולנו יהיה טוב.
חשוב לזכור: החלאה אכן מאמין בזה. והיהודים הטובים של ישראל נתנו לו כוח עצום. למה? כי, בסופו של דבר, זה הסיפור של כולנו. זה היה הסיפור ב-2,000 השנים האחרונות בערך. פעם, עוד היה פה מי שזכר כמה נזק החזון הזה המיט על אלו שהאמינו בו; היה דור שהזהיר שוב ושוב מהשגיאה של בר כוזיבא.
אבל אז החלטנו להעביר את משרד החינוך למפד”ל. זה היה לפני יותר מ-40 שנה, ועכשיו אנחנו משלמים את המחיר. שוב: רוב הציבור לא תומך בסמוטריץ’, והוא יתקומם אם יקחו לו את הכדורגל ואת ה-VOD בשבת, או – אם לדייק – ירטן מאד; אבל אין לו נוגדנים לסמוטריץ’. רוב הציבור היהודי מאמין באמת ובתמים שהוא עם נבחר, שאלוהים – למרות כל הראיות – נמצא בצד שלו, ושמגיע לו להיות עם אדונים. זוכרים איך פעם, לפני עשור בערך, עובדיה יוסף פלט באיזו דרשה שהלא יהודים צריכים להיות עבדים של היהודים, והיה בלגאן לאיזה שבועיים? אז מה שאמר יוסף הוא מה שהרבה מאד יהודים בישראל מאמינים בו. סמוטריץ’ הוא פשוט פטרת שחזרה.
רק דלקתית טיפה יותר, ולוקחת את עצמה ברצינות מוגזמת. אז איך זה אמור לעבוד, בעצם? אנחנו נכריח את כל היהודים להיות יהודים טובים, ואז… ואז מה? סמוטריץ’ יוכל להקים אינקוויזיציה (לבג”ץ יש נסיון בתחום). אבל הבעיה עם אינקוויזיציה היא שהיא מגדילה, לא מצמצמת, את המינות והכפירה. אנשים יעמידו פנים שהם יהודים טובים, אבל יאכלו חזיר בסתר. גם אם הם לא אכלו קודם לכן. מי שעבר בבני ברק בתחילת שנות השמונים, שם אסור היה לצפות בטלוויזיה, ראה את הזוהר הכחול כמעט מכל חלון. בשום סלון לא היתה טלוויזיה, כמובן: הן היו מוסתרות בארונות מעוצבים לשם כך והאנוסים הישראלים? הם מגיעים מחברה אלימה למדי. הם ינשקו ידי רבנים בפומבי ויחכו להם בסימטה אפלה עם אלה.
ובסופו של דבר, לא כל כך מסובך לדפוק לאדוקים שלנו את החיים: תארו לעצמכם מה יקרה אם מישהו יעלה על דעתו לחתוך את חוטי העירוב מסביב לערים, למשל, או סתם לתלות כרזות שעשה זאת; או לפזר בלילה פירורי חמץ בפסח בשכונות דתיות; או פשוט לכתוב “יהוה מוצצת” בלילה מחוץ לבתי כנסת. או להעתיק את ענף הספורט האיראני החדש, להגיע בריצה ולהעיף לרבנים את הכובע היקר אל הבוץ. אם סמוטריץ’ וחבר מרעיו רוצים להגדיל את מספר האתאיסטים הישראלים ב-400%, ולהעביר אותם לפעילות מחאה אלימות למחצה, כל מה שהם צריכים לעשות הוא לנסות לשלוט. אישית, אשקיע באופציות של פופקורן.
יתר על כן, מבט מהיר על ההיסטוריה היהודית מראה ש”בחוקותי תלכו” הוא בולשיט. נתחיל מהדוגמא שכולם הצביעו עליה: האוכלוסיה האדוקה ביותר בישראל, החרדים, היא גם העניה ביותר. ילדים בבני ברק סובלים, אם לא מתת תזונה, אז מירידה בצמיחה הגופנית בהשוואה לדור הקודם.
חשוב מכך: לאורך כל ההיסטוריה, יהודים פשוט סירבו לעשות מה שיהוה וסרסוריו דרשו מהם. התנ”ך מלא ביללות האלה. אחת הפעמים הבודדות שבהן אנחנו שומעים את העם הפשוט בתנ”ך ראויה לציטוט: ירמיהו (פרק מד’) דורש מהיהודים שגלו למצרים להפסיק את המנהג הנלוז של, ובכן, סגידה לאלים זרים, והם עונים:
“ויענו את ירמיהו כל האנשים היודעים כי מקטרות נשותיהם לאלוהים אחרים, וכל הנשים העומדות – קהל גדול – וכל העם היושבים בארץ מצרים, בפתרוס, לאמור: הדבר אשר דיברת אלינו בשם יהוה – איננו שומעים אליך. כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו: לקטר למלכת השמיים והסך לה נסכים, כאשר עשינו אנחנו ואבותינו, מלכינו ושרינו, בערי יהודה ובחוצות ירושלים. ונשבע [אז – יצ”ג] לחם ונהיה טובים, ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמיים והסך לה נסכים, חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו.”
וזה ממשיך משם. עזרא מקושש מספר קטן של יהודאים בבלים וגורר אותם לירושלים, ומיד דורש מהיהודאים המקומיים לגרש את נשותיהם “הנכריות”; התוצאה היא שהוא נשאר די מבודד, והאוכלוסיה מסביב הופכת לעוינת. הכהנים העלו עליהם את חמת האוכלוסיה; כשהפרושים החליפו אותם כאליטה ומשת”פים רומאיים, תוך חמש דקות בערך נוצר פילוג בין “תלמידי חכמים” בעיני עצמם ובין “עם הארץ.” כשהאימפריה התנצרה, רוב היהודים אמרו “ביי ביי” לרבנים והתנצרו. בעקבות השיעה, במאה השביעית, עלו הקראים – שהמסר העיקרי שלהם הוא פחות או יותר מחיקה של כל מה שהרבנים כתבו. עד המאה ה-10 או ה-11 הם היו כנראה רוב היהודים.
רבנים ויהודים היו על סכינים לאורך כל ההיסטוריה המתועדת. פעם אחר פעם, יהודים ניסו לזרוק מעל עצמם את העול הרבני. כשהגיעה המאה ה-19, ואיתה האמנציפציה, בערך שליש מיהודי אירופה השאירו את הרבנים לחפש את החברים שלהם. עוד קודם לכן, במאה ה-18, החסידות שברה את כוחה של הרבנות המאורגנת. כתות צדיקים מיסטיים נראו כמו רעיון יותר מוצלח מיוצמחים שלמדו כל החיים שלהם להתפלפל ולא לעבוד, ונתמכו לקיומם על ידי הקהילה.
וחשוב מכל: לאורך כל ההיסטוריה הזו, מעולם לא היה מצב של שגשוג כלכלי של כל, או אפילו רוב, היהודים. אפילו בתקופת התנאים והאמוראים זה לא קרה. ואם סמוטריץ’ חושב שיש לו קשר ישיר יותר ליהוה מאשר רבי יהודה הנשיא, או רבי עקיבא – שחזיונות השווא שלו הרגו יותר יהודים מכל אדם עד היטלר, כנראה – אני ממליץ על טיפול תרופתי דחוף. המצב של “בחוקותי תלכו” לא התקיים אף פעם. סמוטריץ’ מנסה להפוך תפיסה משיחית, תפיסה של קץ הימים, לתפיסה כלכלית. זה ייגמר בבכי: זה לא יכול להגמר אחרת.
ואולי, אולי, אז מי שיישאר פה יבין את זה. ואולי, אולי, למרות כל המטען ההיסטורי, נשליך את הסמוטריצ’ים לפח האשפה הבוער של ההיסטוריה – וכשנראה אותם בוערים, נסרב אפילו להשתין עליהם.
הערה מנהלתית: מאז הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות בקרן הבעת הרצון הטוב והתודה. אני רוצה להודות בזאת לתורמים.
הערה אישית (טריגר אלימות): ב-25 לנובמבר חדרה בת הזוג לשעבר שלי, גלינה ווקס (מייל: [email protected]) לדירה שלי, תקפה אותי בגז מדמיע (במיוחד בעיני), היכתה אותי בחפצים קהים, כבלה אותי, איימה עלי בעקירת עיני אם אתנגד ("אתה אוהב לכתוב, איך תכתוב בלי עיניים"), גנבה את שני החתולים שלי, ווילי וצ'ארלי, כמו גם דיסק קשיח שהכיל את כל הגיבויים שלי ואת הסמארטפון. זמן קצר לאחר מכן שוחררתי על ידי המשטרה, וכנגד גלינה יש כעת צו מעצר.
אם יש לכם מידע על מקום הימצאה, אם אתם עובדים איתה או יודעים היכן היא עובדת, אנא העבירו לי את הפרטים לכתובת המייל [email protected] ואני אעביר את המידע לקצינת המשטרה שמטפלת בתיק. אם אתם עובדים איתה, או אם היא מחפשת עבודה בחברה שלכם, דווחו למנהלים שלכם שהיא מבוקשת על ידי המשטרה.
מטבע הדברים, לא מעט בשל מצב הפגיעה בעיני (שהרופאים אומרים שהוא זמני) הפעילות שלי פה ובטוויטר הצטמצמה. אני רוצה להודות לכל האנשים שעמדו לצידי (הרבה יותר משהאמנתי) בתקופה קשה זו, אולי הקשה בחיי.
תגובות אחרונות