החברים של ג'ורג'

הטרול הטראומטי מכה שנית


בפרפרזה על האמירה הידועה ההיא של גולדה, לעולם לא אסלח לעמוס גלעד על כך שאילץ אותי לכתוב דברים חיוביים על לולמרט. עד כמה זה נלעג, לשמוע את אהוד "ראשונטורס" לולמרט מדבר על מנהל תקין; אבל אין מה לעשות, במקרה הזה הוא צודק.

ומאחר ולכל הקלחת הזו נדחפה הקבוצה התמוהה– אם לא הקנויה – ההיא, המכונה "מטה החברים למען גלעד שליט", צריך קודם כל להבהיר לאסופת הלוזרים הזו שעמוס גלעד לא בצד שלהם. לחלוטין לא. גלעד ניסה לגרור אותנו לעוד תהאדייה מפוקפקת עם החמאס, במסגרתה היתה ישראל אמורה להפסיק את המצור על הרצועה, והחמאס, בחסדו, היה נמנע מפשעי מלחמה. אולמרט, בצדק, לא הסכים לשידור החוזר של סרט שכבר היינו בו, ודרש שאם החמאס רוצה את הסרת המצור – יואיל נא להחזיר את השבוי.

בתגובה, פצח גלעד בהתקפה הפרועה ביותר שנראתה בשנים האחרונות מצד פקיד על נבחר ציבור. תחת האמתלה השקופה שביותר שבאפשר (לכאורה, "מקורב" של גלעד השפריץ 700 מילים מתוסכלות שכביכול אמר לו גלעד לבן כספית) תקף האיש שלא צדק מעולם, האיש שהבטיח שהעולם יעמוד המום כשיתבררו היקפי הנשק להשמדה המונית בעיראק, האיש שהבוס שלו אמר בגלוי שסילף את עמדת אמ"ן, האיש שהגיש תביעת פיצויים כי הוא סובל מטראומה בגלל מלחמת לבנון אבל בו זמנית רוצה לשמש בתפקיד מדיני בכיר (טענה שאלוף הפיקוד דאז דחה בבוז כאווילית, שלא לומר שקרית), את ראש הממשלה הנבחר.

לולמרט, עם כל הלעג שזכה בו ביושר, הוא ראש הממשלה הנבחר. עד שיוחלף. לגלעד יש החוצפה להודיע שהוא מסרב להתנצל על הדברים שאמר. במדינה מתוקנת היה הטרול שטוען שהוא בטראומה עף על טיל מהשירות הציבורי, בלי הפנסיה שלו; אבל בישראל, שהיא מדינת קסרקטין, הקצין – וקצינים, יש להזכיר, הם בסך הכל פקידים ממונים – תמיד יגבר על נבחר העם. וכמובן, אהוד ברק – תחת שם הקוד "גורמי בטחון" – העניק פיקוד לאיש שלו, שניסה לתחמן את ראש הממשלה. מברק אף אחד לא ציפה לשום דבר, ודאי לא לשמירה על כללים בסיסיים של ממשל תקין – מדובר, אחרי הכל, בגנרל שהוצנח לפוליטיקה לאחר שהיה מעורב בכיסתו"ח כושל של מעורבותו באימונים רבת נפגעים, ושבאופן שעדיין לא הוסבר צבר הון עתק בתוך שנים ספורות – אבל התגייסותם של עיתונאים להגנתו של גלעד דווקא כן. עד לרגע שבו זוכרים שגלעד ידוע בנדיבותו בראיונות רקע, ומבינים שהעיתונאים האלה פועלים כבעלי עניין ומתגייסים להגנתו של מקור.

ברק – וראוי לציין גם הוא אזרח שלא נבחר לשום תפקיד; כשר בטחון הוא לא היה חבר כנסת – וגלעד כעוטפים את עצמם בגלעד שליט כדי לנגח את אולמרט, ולעזאזל העובדות. זה מגעיל אך צפוי מקצינים בכירים, שכבר התרגלו שחפ"שים הם בשר התותחים שלהם. ישנה נקודה שקשורה בעקיפין לנושא, שבכל זאת ראוי להעלות: שאין לנו שום סיבה להאמין שגלעד שליט בחיים. החמאס טען לאחרונה שהוא נפצע במהלך התרגיל הצה"לי הגדול ברצועה ("עופרת יצוקה"), וזה נשמע כמו הכנה לקראת ידיעה על כך שהוא מת, כנראה נרצח על ידי שומריו. גם העובדה שהחמאס רוצה לפתע לשנות את נוהל השבתו – פעם הם הסכימו שהוא יועבר למצרים ורק אחר כך הם יקבלו את העצורים שלהם, עכשיו הם רוצים שזה יקרה בו זמנית – עשויה להצביע על כך שיש להם בידיים רק גופה, ושהם מנסים לחזור על התרגיל שעשה לנו החיזבאללה לפני כחצי שנה. גם כך אין שום הגיון בעסקה של מאות עצורים תמורת גלעד שליט; יש לקוות שלא יתברר לנו שבשביל קצת פופולריות ופאתוס מזכך של "שבו גופות לגבולן", ינסה ברק לבצע את העסקה מבלי לוודא ששליט אכן חי.

הערה: הערב, אעביר הרצאה במסגרת "הרצאות ההם" על מלחמת האזרחים האמריקנית. פרטים כאן. בואו בהמוניכם! (הפוסט, וההזמנה, היו אמורים להתפרסם מוקדם יותר, אך השרת קרס)

(יוסי גורביץ)

אמא, הבטחת לנו קריקטורה לשבת!

tomjerry

ללמוד לחיות עם הפצצה


ארי שביט חזר אתמול לשטיק החביב עליו: הצדקת עמדתו המופרכת תוך נפנוף באיום הגרעיני האיראני. ב-2006 הוא יצא חוצץ כנגד תכנית ההתכנסות, והתקפה אמריקנית מדומיינת על איראן ב-2007 היתה התירוץ שלו; ראוי לציין שהוא התנגד להתכנסות קודם לפרסום המאמר המוזר ההוא. ביוני 2008, הוא קבע שיש להקדים את הבחירות, כדי להיות ערוכים לאפשרות שממשל בוש יתקוף, בימיו האחרונים, את איראן. זה היה סתם תירוץ עלוב להפסקה מוקדמת של כהונתו של לולמרט, מטרת התקיפה הקבועה של שביט.

אתמול שוב השתמש שביט בתירוץ של האיום הגרעיני האיראני כדי לקדם אג'נדה פוליטית. הפעם הוא רוצה ממשלת אחדות בין קדימה והליכוד. הוא צריך לעקוף החלטה ברורה למדי של הבוחר, והוא משתמש בדחליל הקבוע כדי לנסות ולשכנע את פרס "להיות נאמן לממלכתיות" על חשבון "נאמנותו לדמוקרטיה", ומבקש ממנו להטיל את הקמת הממשלה על נתניהו – תוך דרישה ממנו שיקים אותה עם לבני.

לא ברור מדוע רוצה שביט, בהתחשב במה שכתב לפני שבועיים על לבני, את נוכחותה בממשלה; הוא מוסיף שממשלת לבני-ליברמן "לא תוכל להתמודד עם האתגר האיראני מפני שתהיה חסרת כישורים וצינית". אז מה, בעצם, מוסיפה לבני לממשלת נתניהו, חוץ משכפ"צ כלפי חוץ, מראית-עין של ישראל לא-לגמרי-פסיכית? לתרגיל המסריח מס' 2 הזה, אגב, קורא שביט "לפעול במסגרת החוק כדי להקים ממשלת אחדות לאומית".

בינתיים כבר נפל הפור; כצפוי, המליץ ליברמן על נתניהו כראש ממשלה. לפרס לא נותרה ברירה: לבני לא הצליחה להציג אפילו תומך אחד בה מחוץ למפלגתה. בהתחשב ברומן הלוהט שניהלה לבני עם ליברמן בשבוע האחרון – חושי הארכי של המפלגה, חיימון איש הלשון, הודיע שיש הסכמה של 90% בין קדימה ובין ליברמן; קדימה אפילו הבטיחה, כותב הבוקר ב. מיכאל, להקים "יחידה לבירור היהדות", כדי להחליט מי מתושבי ישראל אכן יהודי – זה גם היה צפוי.

נתניהו, אם כן, יהיה ראש הממשלה. ונתניהו הוא האיש שטבע את הסיסמה "השנה היא גרמניה ואיראן היא 1938", או משהו כזה. על ההפחדה הגרעינית הזו חי האיש כבר יותר משנתיים, והגוף השולט בישראל – הבהמה הירוקה – מתפרנס ממנה כבר שני עשורים. ראוי, אם כן, לבחון שוב את שאלת סכנתה של איראן.

שביט מציין בקצרה שלוש אפשרויות: האחת, בניית קואליציה בינלאומית שתפעיל לחץ עצום על איראן, כדי שזו תפסיק את תכנית הגרעין שלה. הוא מודה שהסיכוי לכך נמוך במיוחד. השניה היא התקפה ישראלית על איראן – אפילו הוא כבר הבין שהתקפה אמריקנית לא תהיה. נתייחס, אם כן, לשאלה הזו.

איראן למדה את לקחו של פרויקט אוסיראק העיראקי, ותכנית הגרעין שלה לא מרוכזת בנקודה אחת אלא מפוזרת בין 70 מתקנים שונים, מה שמקשה מאד על התקפה אווירית. אפילו אם נניח שלישראל יש מודיעין מדויק על כל אחד מהמתקנים הללו, שלחיל האוויר יש את היכולת לתקוף את כולם בגל אחד ולפגוע בכולם – הנחות לא סבירות – ההתקפה הזו עדיין תסב לישראל נזק בל ישוער.

כדי לתקוף את איראן תצטרך ישראל לטוס בשמי עיראק; אפילו ממשל בוש אמר שאם ישראל רוצה אישור לכך, היא תצטרך לתאם את זה עם הממשלה העיראקית – שבלשון המעטה, ידידותית יותר לטהראן מאשר לתל אביב. היא תצטרך לטוס גם בשמי ירדן, וזאת צפויה להיות פרובוקציה אחת יותר מכדי שהירדנים יוכלו לבלוע.

התקפה על איראן תעורר לא רק את זעמה של איראן; היא צפויה להצית את המזרח התיכון כולו. הסכמי השלום עם ירדן כנראה יקרסו, ויתכן שזה יהיה הזרז שיעביר את מצרים לשליטת האחים המוסלמים. רוב מוחלט של העולם השפוי לא יתמוך במתקפת-מנע ישראלית: מתקפות מנע יצאו מהאופנה אחרי כיבוש עיראק על ידי ארה"ב. גם ארה"ב לא תתמוך בהתקפה כזו, והתוצאה שלה תהיה שברגע חולשתה הגדולה של ישראל, מגינתה הקבועה לא תעמוד לצידה. ישראל פשוט לא שווה את זה, אפילו לא לידידיה הגדולים ביותר בארה"ב.

צה"ל, אגב, כבר מיילל שהוא לא יוכל לעמוד במשימה. הנה עוד אחד מנזקיה של מלחמה מתמדת כנגד מתבגרים חמושים למחצה: ברגע האמת, ב-40 השנים האחרונות, צה"ל תמיד נכשל. טייסינו האמיצים, שהתרגלו להפציץ אזרחים או חמושים שלא מסוגלים להפיק נגדם אש יעילה, מתבכיינים על כך שבמשימה הזו הם אשכרה יסתכנו באש נ"מ. שר צבאנו, שנהדר בשפיכת דמם של ילדים וקצת פחות בכל דבר אחר, טען שהעובדה שאיראן שיגרה לאחרונה לוויין לחלל היא עוד סיבה לסנקציות עליה. לוויין איננו נשק, ושיגורו אינו הפרה של שום אמנה – אבל הממסד הצבאי הישראלי פאבלובי בכל מה שקשור לאיראן. ואולי המטרה היתה לקושש עוד כמה קולות לקראת הבחירות?

בקצרה, כלל לא בטוח שיש לישראל אופציה צבאית נגד איראן, וגם אם יש – סביר שנזקה גדול מתועלתה. מה הלאה? שביט מעלה אפשרות שלישית – ראוי לציין שזו הפעם הראשונה שהיא עולה אצלו, מה שעשוי להעיד על כך שהאמת על יכולותיו של הצבא-המוסרי-יותר-מהחמאס מתחילה לחדור לקודקודו – ופוסל אותה מיד: "השלמה עם איראן גרעינית פירושה לקחת את הסיכון שישראל תלך ותדעך תחת החרדה מהפצצה".

ולמה תדעך ישראל? בשנות החמישים והשישים, חי המערב כולו תחת חרדה מהשמדה גרעינית קרובה. לפחות בשני מקרים, הסיכון למלחמה גרעינית היה ממשי. אבל בשנות השבעים חלה התנערות: העובדה שהאיום תמיד יהיה שם הובנה, הופנמה – והמערב עבר הלאה. הוא התחיל לחיות כאילו אין איום גרעיני. איום קבוע חדל, בשלב מסוים, להיות איום: לומדים לחיות איתו. ויום משמח אחד הוא חדל. הוא, ולא המערב.

צה"ל מאיים על ישראל בנשק גרעיני איראני כבר 20 שנה. יש מתאם מובהק בין רמת האיום ותאריכו ובין עונת התקציב הישראלית. הגיע הזמן שישראל, במיוחד ישראל של נתניהו, תתחיל להבין שישראל איננה מרכז היקום, אפילו לא מבחינתם של האיראנים, אותם טיפחנו כנאצים החדשים; שגם אם תהיה לאיראן פצצה, היא לא תמהר להשתמש בה, ודאי לא כנגד ישראל – משום שתפקידו של נשק גרעיני הוא הרתעה, ומדינה שתשתמש בו ללא פרובוקציה מספקת תחשב לכה משוגעת, כה לא יציבה, עד ששאר העולם ימהר למחוק אותה.

אירוני הוא שמר "השנה היא 1938" נכנס לתפקידו דווקא כשהדחליל הקבוע של המנטרה הזו, מחמוד אחמדניג'אד, מסיים את שלו. יהיה אשר יהיה נשיאה הבא של איראן, הוא ודאי יפעל להוציא את ארצו מעמדת המצורע העולמי, ומנוף התעמולה הישראלי העיקרי יאבד. אז גם אולי נזכור שלנשיא האיראני יש אולי יכולת לנהל מערכת תעמולה גרועה במיוחד, ולהקריב את האינטרסים של ארצו לשם אינטרסים פוליטיים פנימיים בדיוק כמו ברק, נתניהו או אולמרט – אבל סמכויות צבאיות אין לו. בנאומיו, הצליח אחמדינג'אד להסתיר בדיוק את זה, בסיוע ישראלי נמרץ.

בחירתו של אובמה אומרת שהתקפה ישראלית על איראן לא תזכה לתמיכה אמריקנית, ותהיה על כן התאבדותית. מה שנותר לעשות הוא מה שעשו האירופים: לנשום עמוק, ולהמשיך לחיות. ציטטתי בעבר את תשובתו השקולה בנושא של סי. אס. לואיס; ראוי לצטט אותה שוב.

"If we are going to be destroyed by an atomic bomb, let that bomb when it comes find us doing sensible and human things — praying, working, teaching, reading, listening to music, bathing the children, playing tennis, chatting to our friends over a pint and a game of darts — not huddled together like frightened sheep and thinking about bombs. They might break our bodies (a microbe can do that) but they need not dominate our minds."

(יוסי גורביץ)

הכלב שלא נבח


קשה להגן על היחסים בין ישראל וטורקיה; בהחלט יתכן שהם הכרחיים. השותפות האסטרטגית עם בעלת הבית לשעבר, הכוח המודרני המוביל בעולם המוסלמי, מועילה לישראל במגוון דרכים. אבל היא באה עם תג מחיר בעייתי במיוחד: כדי לשמור על הברית השבירה, נאלצת ישראל להעמיד פנים כאילו טורקיה איננה מכחישה את השואה הארמנית (ולשתף פעולה עם הכחשת השואה הזו), וכאילו איננה מנהיגה דיכוי ברוטלי כלפי מיעוטים בתחומה.

הלחץ מגיע לשיאו מדי שנה, כשבקונגרס האמריקני עולה הדרישה להכיר ברצח הארמנים כרצח עם, למרות דעותיו של שמעון פרס. אז מפעילה טורקיה לחצים על ישראל כדי שזו תלחץ על סוכני ההשפעה שלה שם – סליחה, על הלובי היהודי – כדי שאלו ילחצו על הקונגרס כדי שזה לא יהפוך את האמת ההיסטורית להצהרה רשמית שלו. משנה לשנה, כוחה של ישראל להכחיש שואה מתמעט; הדור הצעיר של יהודי ארה"ב לא מוכן לקבל עוד את תפיסת השקר האציל הזה.

כמה טוב, אם כן, שיש במקומותינו אחד, אלוף אבי מזרחי, שקוטם את כל הלבטים הללו באבחה אחת מהירה, משל היה אלכסנדר מוקדון והם הקשר הגורדי. מזרחי, שעלה לתודעה הציבורית כאשר המליץ בחום לחיילים הישראלים המנותקים בלבנון לבזוז מזון – הוא היה, שלא במקרה, מי שהיה אחראי לכך שלא היה להם מזון – לא היה יכול לשאת את העלבון שהטיח ראש ממשלת טורקיה בנשיא שמעון פרס, והוא הראה לטורקים מאיפה משתין הדג.

הוא קרא לארדואן "לקשוט עצמו תחילה", שלח רמיזות ברורות לרצח הארמנים ולדיכוי הכורדים, ועד לכיבוש צפון קפריסין הגיע. הוא קרא לאו"ם, אם הוא כבר מגרש את ישראל, לבעוט גם את טורקיה החוצה. המטרה הושגה: הטורקים יודעים עכשיו למי יש יותר ארוך, ויחסי ישראל-טורקיה עלו על עוד שרטון.

פשר להבחין כאן בשלושה דברים מעניינים. ראשית, שבניגוד להערכות השחצניות בישראל, הצבא הטורקי לא הבליג על עלבונות כלפי ראש הממשלה שלו. שנית, בקרב בכירי הבהמה הירוקה נהוג להלעיג על שיקול הדעת של בכירי הפוליטיקאים. מסתבר ששיקול הדעת שלהם לא הרבה טוב יותר, והוא מסוגל להעלות בעשן מאמצים דיפלומטיים של שנים.

ושלישית, וחשוב מכל, שהבוקר נכנס מזרחי למשרדו כאילו לא קרה שום דבר. הוא לא הועמד לדין על התנהגות שאיננה הולמת קצין, הוא לא הודח מתפקידו, ושר הבטחון לא הוציא אותו לחופשה עד שיתברר למה, לעזאזל, קצין בכיר לוקח לעצמו את תפקיד מנכ"ל משרד החוץ והשגריר בטורקיה. יתר על כן, השאלה הזו כלל לא עלתה על סדר היום. כל כך התרגלנו לאופן שבו הצבא – או אף בכירים בלתי מתואמים בצבא – עושים ככל העולה על רוחם, עד שעצם השאלה מעלה תמיהה: מה אתה רוצה, בעצם? הרי דובר צה"ל אמר שהדברים אינם מייצגים את עמדת צה"ל.

מדוע, אם כן, משמיע קצין בכיר דברים שאינם מייצגים את עמדת צה"ל – ויתר על כן, גורמים נזק מדיני ניכר? מדוע מזרחי עדיין בתפקידו? מדוע לא התכנסה הממשלה והורתה לרמטכ"ל להדיח אותו?

כי בישראל הצבא נמצא מעל לממשלה, בכל תחום. אין ממשלה שתהיה פופולרית כמו גנרל, גם כשלון מהלך כמו מזרחי. ולממשלה אין אומץ. ומאחר ומזרחי אמר את שאמר וזה עבר, זה ימשיך לקרות. ונמשיך לא להבין למה זה לא בסדר.

(יוסי גורביץ)

אמא, הבטחת לנו קריקטורה לשבת!

carc142

שקרים כרותי רגליים

בחישובים הקבועים על הגוש החוסם שניצב לימינו של בנימין נתניהו, נכללים הליכוד, ישראל ביתנו, ש"ס, יהדות התורה ושתי המפלגות היודו-נאציות. החישוב הוא אוטומטי כמעט; הפרשנים לא עצרו לחשוב עליו.

אין פירוש הדבר שהוא לא נכון; אבל ראוי לציין את עובדת התפוגגותם של מיתוסים. בשנות השמונים והתשעים רווח – בעיקר בקרב אנשי מפלגת העבודה – המיתוס בדבר מתינותם של החרדים. התפיסה היתה שיש תהום תרבותית בין השמאל ובין החרדים, שזו תהום היסטורית במהותה, אבל שניתן לגשר על תהום זו באמצעות שפה משותפת בתחום הבטחוני והחזון העתידי על ישראל.

התעתוע הזה – שהחרדים, הן הספרדים והן האשכנזים, ניצלו בכשרון רב – נשען על שני פסקי הלכה, אחד של אלעזר מנחם מן ש"ך ואחד של עובדיה יוסף. שניהם הובנו שלא כהלכה: פסק ההלכה של יוסף התבסס על תפיסתם של מומחי בטחון, ובשנות האלפיים הוא נסוג ממנו רשמית, בציינו – לחלוטין בצדק, מבחינתו – שדעתם של המומחים השתנתה. זה של ש"ך התבסס על התפיסה התלמודית ש"אין להתגרות בגויים" ועל כן יש לסגת מן השטחים. אבל 40 שנות התנחלות הפכו את מצב החירום למצב של קבע, וההתנחלויות לא נראות עוד כהתגרות; העובדה שהפלסטינים העדיפו לתקוף את אזרחי ישראל ולא את המתנחלים יצרו את הרושם שהסכנה לישראל ולישראלים שווה משני צדי הקו הירוק. פסק ההלכה של ש"ך התפוגג עם מותו; שוב הוא איננו מוזכר; והעובדה שמצוקת הדיור בקרב החרדים מוצאת פתרון זול במיוחד מעבר לקו הירוק, הופכת את ההתנחלויות לאינטרס כלכלי חרדי.

מעולם לא היתה תהום אידיאולוגיות בין החרדים ובין כתומי הכיפה בתפיסת הזר; כל חובשי הכיפות מאוחדים בתפיסת הלא-יהודים כלא-אדם. זו תפיסה הלכתית, אינהרנטית ליהדות, שבנויה לתוך הליטורגיה שלה ברמות שהאנטישמיות הקתולית מעולם לא הגיעה אליהן: מ"ברוך שלא עשני גוי" מדי בוקר, עבור ב"עלינו לשבח" שלש פעמים ביום, ו"המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים" בתפילת ההבדלה המפרידה בין השבת ובין שבוע החול. התהום, אם היתה, היתה בשאלת קבלתה של הציונות כאידיאולוגיה ובשאלת מעמדה של מדינת ישראל.

השאלות הללו לא קיימות עוד. מדינת ישראל קיימת, והחרדים יונקים מעטיניה כבר דורות. הרבנים המאובנים של יהדות התורה עדיין מורים לשליחיהם שלא לקבל תפקידי שרים אלא רק תפקידי סגני שרים, אבל זו שאלה של זמן עד שהשריד האחרון הזה יתפוגג גם הוא. לש"ס מעולם לא היתה בעיה עם הציונות, או לשמש כשרים. הציונות הפסיקה, מזה זמן ניכר, להיות בעלת משמעות כלשהי.

הציבור החרדי, על כל גווניו – להוציא חריגים קטנים וחסרי משמעות כמו נטורי קרתא – לאומני באופן ניכר מהממוצע בציבור, או על כל פנים מהממוצע בציבור החילוני. אולי זה עוד פיצוי שלוקחים בחורי הישיבה על עצמם, כחיפוי על כך שאינם משרתים בצבא: כמו הטיולים האידיוטיים שהם עורכים כדי להוכיח את גבריותם, אלה שמסתיימים לעיתים קרובות בחילוץ מאיזה מצוק, גם שנאת הזרים המוגברת מיועדת להוכיח את שייכותם לעדר הלאומי. הם מעצבים את דמות הרחוב החרדי לא פחות, ואפשר לומר הרבה יותר, מאשר הישישים שעדיין זוכרים את גורה קלווארה ואת הסיים הפולני.

והפעם, בלי לשים לב, לא התעכבו הפרשנים אפילו לרגע על האפשרות שיהדות התורה או ש"ס יעניקו ללבני את ראשות הממשלה. זמנן של שתי אלה כ"לשון מאזניים" חלף; תרגיל מסריח מהסוג שיכול היה שמעון פרס עדיין לנסות ב-1990, הקמת ממשלת שמאל תמורת אתנן לחרדים, לא יכול עוד לקרות היום. ומן הראוי לציין שגם פרס נכשל; שש"ס בגדה שוב ושוב בממשלת רבין, ושלאחר שהבטיחה "להיות כוח נאמן של 17 ח"כים בממשלת ברק", בגדה בו בהזדמנות הראשונה. הם מעולם לא היו לשון מאזניים; הם רק העמידו פני כאלה. טוב שהמיתוס הזה מת מיתת נשיקה. טוב שאיש אינו מעמיד עוד פנים, כאילו אין החרדים חלק אינטגרלי מן הימין.

ובקרוב נוכל ללוות לקבורה מיתוס אחר: זה של דר' עובדיה ומר יוסף, הפיצול בנפשו של מנהיג ש"ס בין גאון הלכתי ותמים פוליטי. בשבוע שעבר, הגדיר יוסף את ההצבעה עבור מפלגתו של ליברמן כ"הצבעה עבור השטן", ומנע בכך מחובשי כיפה רבים – אבי, בין השאר, והוא מעולם לא היה מחסידיו – מלהצביע עבורו. בכך הצליח יוסף להציל למפלגתו מנדט, אולי מעט יותר. ובעוד חודש, אלא אם יקרה משהו חריג מאד, הוא יורה לשלוחיו לשבת סביב אותו שולחן עם השטן. יש להניח שש"ס לא תדבר יותר מדי על האופן שבה העמיד מנהיגה את יוקרתו ההלכתית לצורך פוליטי בוטה כל כך. זה לא אומר שאנחנו צריכים לשכוח זאת. אל יוסף יש להתנהג כפי שהוא: מנהיג פוליטי בוטה, שלוח רסן ופרוע אפילו בקנה המידה הנמוך למדי של ישראל. לגאונותו ההלכתית יהיה די והותר זמן להתייחס לאחר שיירד מהבמה.

(יוסי גורביץ)

היידה ביבי

ובכן, זה היה לא צפוי.

בהנחה שקולות החיילים לא יגזלו מנדט מקדימה ויעבירו אותו לליכוד – הנחה בעייתית – יצרו הבחירות מצב משונה. נתניהו עומד בראש הגוש הגדול ביותר, לבני מובילה את המפלגה הגדולה ביותר.

מבחינה חוקתית היתרון – הזמני? – של לבני לא משנה דבר. מה שמשנה הוא מספר הממליצים באוזני הנשיא על ראש ממשלה. המצב כרגע אומר שיש לנתניהו גוש חוסם של 64. ליברמן לא יחסל את עצמו ויזרוק את נתניהו לאופוזיציה.

אפשר, כמובן, להתחיל לדבר על כך שרצוי שתהיה ממשלת אחדות, אולי עם הזנב שנותר מהעבודה. לדעתי חבל על הזמן. זה יהיה עיוות של רצון העם המובהק.

תנו לו למשול, לאיש הקטן שמחפש מרפסת. תנו לו להקים ממשלת ימין מובהק. הרי בעשור האחרון, מאז שהרס אהוד ברק את חיינו, לא היתה פה ממשלת ימין אמיתית. תמיד היה איזה עלה תאנה שמאלי-לכאורה. ממשלת שרון הראשונה השתמשה בשמעון פרס כבובת-פיתום שחיפתה על מלחמת ההתשה שניהל שרון. בממשלת שרון השניה היו תחילה לפיד ושינוי – לא שמאל, אבל דומים – ואחר כך שב שימעל'ה לחיק הממשלה, תוך שהוא מקפיד לנהל משא ומתן על מעמדו כמשנה לראש הממשלה וראש האופוזיציה במקביל. אחר כך הגיע המישמש האולטימטיבי, קדימה, שערבב אנשי ימין מהליכוד יחד עם פליטי מפלגת העבודה ויצר מראית עין של מרכז.

תמיד היה, בקיצור, איזה עלה תאנה. הגיע הזמן להסיר אותו. הבה ניתן לימין למשול קצת. הוא הרי תמיד טוען שהשמאל מקלקל לו; הבה נראה מה הוא יודע לעשות בלי שיהיה שם מישהו שינופף בפרס נובל לשלום או במתינות מיתולוגית כדי לחפות עליו. הבה נראה כמה זמן זה יחזיק. זה ממילא, נראה לי, הכיוון ההגיוני של נתניהו: אם הוא רוצה לפרק את קדימה, אם הוא רוצה לגרום למופז ושאר חסרי החוליות לזחול חזרה לליכוד, הוא צריך קודם כל לייבש אותם באופוזיציה. בדיוק כמו בוז'י ופואד, הם לא בנויים לזה. אנחנו נשב מהצד, עם הפיצוחים, ונתבונן בקרבות שאול בבוגי, שיגמדו את סיפורי התהילה של "עופרת יצוקה".

יהיה רע לתפארת, כמובן. מישהו רע מאד – אלי ישי או אפילו יעלון – יקבל את משרד החינוך. האוצר הממלכתי יבוזבז על גבעות הגדה המערבית, ישיבות יקומו במקום כל עץ רענן, המשבר הכלכלי – מוזר, הוא לא הוזכר כמעט במערכת הבחירות הזו – יוריד לאשפתות מאות אלפי תושבים. הממשלה החדשה תעמוד בפני התנגשות עם ממשל אובאמה.

אבל כך היתה גם 1996: היא הולידה ממשלת ימין. אולי, בהתאם, תהיה לנו גם 2012: יש לקוות שהמטוטלת תנוע שוב, בעוז, אל הצד האחר, שאחרי שתושבי ישראל יבינו מה עומד מאחורי הסיסמאות הריקות של הימין, הם יזרקו אותו לאופוזיציה לשנות דור – או, במונחים ישראליים, לקדנציה אחת לפחות. ואם זה יקרה, אנחנו צריכים להיות מוכנים אז עם משהו מבטיח ומוצלח יותר מאהוד ברק, ועם תכנית חדשה. בינתיים, הבה ניתן לימין הישראלי לעשות את מה שהוא יודע לעשות: להרוס. ובינתיים, נתחיל לתכנן את הבניה מחדש.

(יוסי גורביץ)

העיתון לאנשים לא רציניים (קצר)


מי שפתח הבוקר את מאמר המערכת של "הארץ" ודאי שפשף את עיניו בתדהמה: העיתון לאנשי עסקים חשובים הודיע לנו שהמועמדת שלו לראשות הממשלה היא ציפי לבני. התדהמה נובעת מהעובדה הפשוטה שרק לפני שבוע, במאמר מערכת אחר, קרא "הארץ" שלא להצביע מרצ.

כפי שציינה נעמה כרמי, מאמר כזה – מאמר-אנטי – הוא תמוה, בלשון המעטה. הוא משונה עוד יותר כשבוחנים את שני המאמרים יחדיו: מצד אחד, אומרים לנו אנשי "הארץ", מרצ לא שמאלית מספיק, משום שהיא תמכה במבצע "עופרת יצוקה" כשהחל; מצד שני, אנחנו נקראים להצביע ללבני, שנמצאת לימינה של מרצ ושלא רק תמכה במבצע – היא גם מתפארת בכך שהיא אחראית לו.

איך משלבים את שני אלה יחדיו? איך עושים זאת, במיוחד כשזוכרים שאין עוד בישראל בחירות ישירות, ושאי אפשר להצביע ללבני – אפשר רק להצביע לקדימה? כשזוכרים שמס' 2 התככן מאד של קדימה הוא שאול "חסר חוליות" מופז, שמסוגל לערוק מקדימה לליכוד באותה מהירות שבה ערק מהליכוד לקדימה? שיש בה אנשי ימין מובהקים כמו המתנחל עתניאל שנלר, שני החסונים, רונית תירוש, זאב בוים, ושאר "הבררה" – כביטויה המדויק של גילה גמליאל – של פליטי הליכוד? שמדובר במפלגה שהצביעה בעד פסילתן של המפלגות הערביות?

למערכת "הארץ" פתרונים. כרמי, שחזתה במדויק את הפליק-פלאק הזה, גם ציינה ש"הארץ" יעז אולי לתקוף את מרצ, אבל לכדי המלצה להצבעה לחד"ש לא יגיע: הקוראים של דה מארקר עשויים להתקף בהלה. ועל זה כבר נאמר, אל תתייראי לא מן הפרושים ולא מן הצדוקים, אלא מן הצבועים, העושים מעשה זמרי ודורשים שכר כפנחס.

(יוסי גורביץ)

הבוקר שאחרי


מחר נלך להצביע. רובנו, לדעתי, יבצעו את חובתם הדמוקרטית ברטינה ובשפיפות: לאף אחד לא ברור על מה נערכות הבחירות הללו. ממשלת אולמרט היתה צריכה לבוא לקיצה באוגוסט 2006, אבל גררה הלאה שנתיים ויותר, ונפלה עקב תרגיליו האובר-מחוכמים של השוטה ההוא (סליחה, הלא-חכם ההוא) שאמר לנו היום שהוא חייב בדחיפות 20 מנדטים, ולא – ייאלץ להפרד ממשרד הבטחון.

הבחירות של מחר יהיו עוד הפלה דמוקרטית מבית מדרשו של ברק: את הראשונה ארגן לנו ב-2001, כשבזחיחות הודיע שאם הכנסת רוצה בחירות – יהיו בחירות, אבל רק לראשות הממשלה. התוצאה היתה שהוא נמרח בבחירות בהפרש חסר תקדים, ויורשו נאלץ להתמודד עם מעין rump parliament, כנסת שנבחרה בתנאים השונים לחלוטין של 1999.

התוצאה היתה שבבחירות 2003 לא היה כל מתח: היה ברור, מלכתחילה, שהליכוד בראשות אריאל שרון יזכה ברוב גדול, והוא אכן התקרב, עם 38 מנדטים, לגודלה של "מפלגה גדולה" אמיתית. אבל רק התקרב.

2003 החלה את מסורת מפלגות התחליף-לרצינות. חוסר המתח – הידיעה שהקרב אבוד, שאלו יהיו בחירות נקמה על האינתיפאדה השניה – שלח רבים, ואני ביניהם, להצבעה עבור מפלגת-בועה: שינוי. ב-2003 היו לה 15 מנדטים, ב-2006 היא לא עברה את אחוז החסימה.

תחליף הרצינות, הטרנדיות, התחושה הטהרנית שאין עוד טעם במפלגות "ממסדיות", העלו ב-2006 את הבדיחה הגרועה ביותר מאז צומת של רפול: הגימלאים של רפי איתן. כל מיני ילדים טיפשים וריקנים, שלא ידעו דבר ולא למדו דבר, חשבו שההכרעה הדמוקרטית היא בדיחה, ונתנו לקריקטורה הזו שבעה מושבים בכנסת.

ועכשיו אנחנו שוב לפני בחירות, "בחירות החאקי" הראשונות באמת שלנו – להוציא, אולי, 1973 – ואנחנו עומדים שוב להצביע, הפעם כשהדם עדיין רותח. ואנשי הטרנד, אנשי הקש החלולים, שוב צריכים לבחור טרנד חדש.

אני חושב שסוציולוגים שיבחנו את הבחירות לאחר מעשה יאמרו שהטרנד הגדול של 2009 היה ליברמן. ההתנפחות הצפויה הזו, מ-11 מנדטים ל-19 או יותר, לאחר כנסת רוויית כשלונות, יכולה להסביר לאיפה יתאדו הגימלאים.

אבל הצבעת הטרנד היא גם עניין שמאלי, אם כי בארץ שהופכת גזענית יותר ויותר בגלוי מימדיה בהתאם קטנים יותר. עיקר הטרנד מתרכז, הפעם, בחד"ש. וכמו מצביעי הגימלאים ב-2003, שהיו ניחמים על הצבעתם אילו היה להם די שיקול דעת לכך, גם מצביעי חד"ש צפויים להתעורר עם כמה הפתעות לא נעימות אחרי הבחירות, במיוחד אם קמפיין המריחה של חד"ש יצליח והיא אכן תגביר את כוחה.

* * * * *

איתמר כתב כאן שהצבעה לחד"ש היא הצבעה בעד הדו-קיום, שמנדט יהודי לחד"ש יתן תקווה לערביי ישראל. זה עשוי היה, אולי, להיות נכון אם אפשר היה להשפיע על מדיניותה של חד"ש.

וכפי שציין יפה היום שחר (כל הפוסט שווה קריאה), אין בעצם אפשרות כזו. אי אפשר להתפקד לחד"ש, אפשר רק להתפקד למק"י. ומק"י היא בדיוק אותה מפלגה קומוניסטית ישנה ודוחה, שהצעירים של היום פשוט לא מכירים, ועל כן אינם מבינים את האנטגוניזם האוטומטי שפוקד כמעט כל מי שזוכר את המלחמה הקרה כשהוא שומע את השם.

חד"ש היא בעצם אותו זומבי שפעם קיבל הוראות ממוסקווה, שחיפה על הגולאגים ושתמך בהפיכת הקג"ב והגנרלים נגד גורבצ'וב. מפלגות קומוניסטיות באירופה התנתקו מהקו של מוסקווה אחרי דיכוי האביב של פראג; הקומוניסטים הישראלים נשארו נאמנים עד הסוף, וגם אחריו. היא הכל חוץ מחדשה. הסיסמאות שלה הן אותן סיסמאות משנות השישים והשבעים, ולפעמים – כמו הנוסחה שלה בנושא ישראל, שהיא "תומכת בזכותם של היהודים הישראלים להגדרה עצמית" – גם עד שנות החמישים.

דב חנין באירוע ההם

דב חנין באירוע "ההם"

את הגוויה המרקיבה הזו קצת קשה לשווק לצעירים שוקקי גאדג'טים, אז חד"ש עברה תהליך הסוואה מרשים: היא משווקת ליהודים לא כמפלגה קומוניסטית, אלא כמפלגה "חברתית" ו"ירוקה". הלאומנים הערבים שלה טוטאטו הצידה, הם מפחידים מדי, והפנים שחד"ש מפנה לציבור הישראלי הם אלה של דב חנין. פנים סימפטיות, אדם מוכשר ופרלמנטר ראוי. אבל גם הוא נאלץ להודות שהמפלגה מדברת בשני קולות; הוא ניסח את זה בכך שיש לה שני קהלים, שכל אחד מהם מצריך שפה אחרת.

דב חנין הוא אחד מתוך שלושה חברי כנסת של חד"ש, והזוטר שבהם. אבל מי שיסתכל בבלוגים העבריים שתומכים בחד"ש, יטעה בקלות לחשוב שהוא מנהיג המפלגה. הבלוג "מי שלא פוחד אדום", למשל, נקרא "האתר הלא רשמי הרשמי של תומכי חד"ש ודב חנין".

אחת התופעות של "בחירות חאקי" היא שעמדות מורכבות הופכות לקשות מאד להסברה. הבעיה העיקרית של מרצ, לדעתי, היא שקשה מאד להסביר שאתה מתנגד להרג אזרחים אבל בו זמנית גם סבור שאם החמאס בוחר להפגיז את ישראל, פעולה צבאית נגדו היא כורח מוסרי. כל כך ללעוג לעמדה מורכבת – וחד"ש ההו-כה-טרנדית בחרה לעשות זאת באמצעות הפרסומת השחצנית מכולן, זו של "מק מול PC". הקבוצה האולטרה-מתוחכמת שארגנה את הפרסומות ודאי התמוגגה מעצמה ומכמה היא שיקית, ואפשר היה לומר כמה מילים עוקצניות על האופן שבו הפרסומת הקפיטליסטית מכולן – זו שמזהה מותג יקר עם קוליות, עם הפרדה של קהל נבחרים מההמון המזוהם – נבחרה לייצג דווקא מפלגה שמתיימרת להיות קומוניסטית ועממית, אבל באמת אין טעם. מי שהתמוגג מהסרטון הזה, כנראה איבד את חוש האירוניה שלו עם הלידה.

בואו אלינו, אומרים לנו החניניסטים, ותיהנו גם אתם מההילה של המק. גם אתם תהיו קוליים, גם אתם תחיו בעולם מונוכרמטי. עזבו עכשיו את כל הדברים המציקים – את המפלגה המיושנת שלא התעדכנה מאז ימי חרושצ'ב, את הלאומנות הפלסטינית, והייתי מוסיף "עזבו את העבר," אילו חשבתי לרגע שהכירו אותו – והתמקדו בכמה קולי זה להיות חדשניק וירוק.

מרצ לא תהיה חלק מהקואליציה הקרובה – אלא אם התוצאה תהיה מפתיעה במיוחד – אבל היא מרצ היא מפלגה שיכולה להיות חלק מממשלה ישראלית. חד"ש/מק"י/רק"ח מעולם לא היתה, ולעולם לא תהיה. היא מפלגתם של אלו שבחרו לברוח מהמציאות המייאשת אל עולם פנטזיה, של מי שהחליטו לוותר על פוליטיקה ולחבק כת גנוסטית שרק לחבריה ידועה המציאות האמיתית. וגם מההזיה הזו, כמו מחלום העיוועים של הגימלאים, תבוא יקיצה. היא תבוא, כמובן, מאוחר מדי.

(גילוי נאות: הצבעתי לחד"ש ב-1999, כשידעתי הרבה פחות על קומוניזם ועל ההיסטוריה שלה. כלומר, הייתי שם בערך עשור לפני שזה היה טרנדי. וכמו בפתגם ההוא, מי שלא היה קומוניסט בגיל 20 הוא חסר לב, ומי שנשאר קומוניסט בגיל 40 הוא חסר שכל).

(יוסי גורביץ)

שני פתקים בקלפי

למה חד"ש

אני לא יודע הרבה על מה שקורה היום באפריקה. פעם ידעתי. עבדתי אז בחדשות נענע, ואפריקה היתה הסלוט הבלתי רשמי שלי. מרחוק, דרך הפילטר המאופק של ה-BBC והניו-יורק טיימס, אפריקה היתה קוץ בעין. היבשת הפנטסטית היחידה שנותרה. ילדים לוחמים באוגנדה ואדוני מלחמה סומליים; באפריקה יש הכל.

כשעזבתי את נענע, לא יכולתי לראות עוד חדשות. למשך זמן מה ניסיתי להתעדכן, אבל גם זה נגמר. קצת בגלל שהחיים זרמו פנימה וקצת בגלל שאי אפשר היה להמשיך עוד ככה, באין האונים המוחלט הזה. למעט שיחות קצרות ומיואשות עם יוסי, לא חשבתי על אפריקה זמן רב. עד המלחמה בעזה.

התיאורים של עזה התרבו כל כך, והם כה דומים זה לזה, שאני לא בטוח איך לכתוב זאת כך שיקראו. War Photographer, סרט תיעודי על צלם המלחמה ג'יימס נכטווי, הוא סוג של התחלה. בפתיחת הסרט, רואים אישה זקנה בקוסובו שביתה הושמד באחת ההפצצות. היא בוכה. מול נכטווי, מול האנשים שמצלמים אותו, מול האנשים שיורדים מהמשאית. היא לא ילד או אזרח מת, סתם אישה שאיבדה את כל מה שהיה לה, אחת מאלו שלא מצליחים להגיע לסטטיסטיקה הנזכרת. בעזה, מספרים ב-BBC, יש יותר מ-50,800 אנשים כאלו. לא צריך סטטיסטיקות אחרות. אבל הן שם, הסטטיסטיקות. הן נראות כמו דיווחים מקונגו. עשינו שם אפריקה, ויו"ר הליכוד טוען שלא עשינו מספיק.

זו לא הסיבה שאצביע לחד"ש, זו הסיבה שלא אצביע לתנועה הירוקה-מימד. יש דיבור כזה עכשיו, מסתבר. אם לא חד"ש, אז לפחות הירוקה-מימד. אני מכיר חלק מהפעילים של הירוקה-מימד, והם אנשים טובים. אבל התנועה הירוקה היא מפלגה שיכולה להתקיים רק עבור יהודים, אלו שיכולים להרשות לעצמם לדאוג לעניין הסביבתי. ואני חושב גם על המבצע הבא, ולא יודע איך יצביע אז מלכיאור.

אני מצביע לחד"ש כי זה המעט שאוכל לעשות. על פי ויקיפדיה, כ-16.5 אחוזים מאוכלוסיית ישראל הם ערבים. עזבו מים וחשמל וקרקעות, עזבו את ליברמן. אפילו שלטי תנועה בערבית צריך להשיג כאן בבית משפט. יש לי פתק אחד, והוא ממילא ישב באופוזיציה. אבל לו חד"ש יקבלו מנדט אחד מקולות היהודים, אולי ערביי ישראל יתפתו פחות לייאוש. את זה הפתק האחד שלי יכול לעשות: אפילו לא תקווה, רק הפוגה רגעית.

למה גאולה

אבל אני גם מצביע למפלגת הגאולה של הרטוגזון. אתמול פרסם עידו פוסט שבו הוא מסביר חלק ממה שעומד מאחורי המפלגה, למה זו לא בדיחה או התחכמות רשת. הוא צודק. שווה לצטט את אורוול בנושא הזה:

Progress is not an illusion, it happens, but it is slow and invariably disappointing. There is always a new tyrant waiting to take over from the old — generally not quite so bad, but still a tyrant. Consequently two viewpoints are always tenable. The one, how can you improve human nature until you have changed the system? The other, what is the use of changing the system before you have improved human nature? They appeal to different individuals, and they probably show a tendency to alternate in point of time. The moralist and the revolutionary are constantly undermining one another. Marx exploded a hundred tons of dynamite beneath the moralist position, and we are still living in the echo of that tremendous crash. But already, somewhere or other, the sappers are at work and fresh dynamite is being tamped in place to blow Marx at the moon. Then Marx, or somebody like him, will come back with yet more dynamite, and so the process continues, to an end we cannot yet foresee. The central problem — how to prevent power from being abused — remains unsolved. (מכאן)

שתי הגישות שמציין אורוול, המורליסט הרדיקל, לא יכולות לדור בנפרד. פוליטיקה באה עם סט נתונים מוכן, מאגר עובדות רלוונטיות שנורות באוטומט ממאות ערוצי התקשורת שמקיפים אותנו. זה מקל עלינו מאוד לשכוח שהפוליטיקה מתקיימת בתוך העולם עצמו, ולא רק בתוך מערכי חוקים וכסאות מוזיקליים. אנחנו יוצרים פוליטיקה שמורכבת מסטטיסטיקות והיסטוריה, ורק מהם.

הנתק הזה יצר את האוטופיות הפוליטיות של תחילת המאה העשרים, אוטופיות שיכלו להתקיים רק מתוך הכחשת הזמן, מתוך אמונה שיום אחד יוכל העולם להיות סטטי. "קץ ההיסטוריה" של פוקיאמה אינו שונה. הנתק הזה הוא שיצר את הניאו-שמרנים, שאחד מהם אמר פעם לליברל (ואלוהים יודע איפה המקור לציטוט הזה עכשיו) כי "אתם עסוקים בלחשוב על המציאות. אנחנו יוצרים אותה".

זה אותו נתק שגורם לנו לחשוב שפוליטיקאים צריכים להיות אך ורק יצורים פרלמנטריים, שחוקים יכולים לתקן חברה. לא כך זה עובד. חוקים חברתיים שהעניקו תנאים סוציאליים למי שעובד מעל ל-10 חודשים לא הטיבו את מצב העובדים, הם רק גרמו למעסיקים לפטר את עובדיהם בתום פרק הזמן הזה. חוקים לא יוצרים מוסר, הם, כפי שאמר בארי שוורץ, מקלים על השעייתו.

הנתק הזה יוצר פוליטיקאים ללא ענווה ואידיאולוגיות חסרות חמלה; הוא יוצר תאווה לסוף, לפתרון, וייאוש כאשר אלו ממאנים להגיע. מצד הבוחר, הנתק הזה גורם לנו לשקול אפשרויות פוליטיות כאילו היו צעדים במשחק מחשב. בוויכוחי הלו-הייתי-ראש-הממשלה האלה, השליטה היא תמיד אבסולוטית. הצבא תמיד עושה את שאומרים לו, העם תמיד מבין את החלטותיך, העולם מסתדר בשורות. זו התפיסה שגורמת לנו לשנוא ערבים, כי הם לא נאמנים; זו התפיסה שגורמת לחלק מהשמאל להציג את הייאוש הכן של רבים כל כך כאן כדבר מה נלעג. העולם לא מסתדר בשורות; הזמן לא עוצר; וללעוג לייאוש אינו שכנוע, הוא התבצרות. לכן, מפלגת הגאולה היא עניין רציני עד מאוד.