אתמול שוב השתמש שביט בתירוץ של האיום הגרעיני האיראני כדי לקדם אג'נדה פוליטית. הפעם הוא רוצה ממשלת אחדות בין קדימה והליכוד. הוא צריך לעקוף החלטה ברורה למדי של הבוחר, והוא משתמש בדחליל הקבוע כדי לנסות ולשכנע את פרס "להיות נאמן לממלכתיות" על חשבון "נאמנותו לדמוקרטיה", ומבקש ממנו להטיל את הקמת הממשלה על נתניהו – תוך דרישה ממנו שיקים אותה עם לבני.

לא ברור מדוע רוצה שביט, בהתחשב במה שכתב לפני שבועיים על לבני, את נוכחותה בממשלה; הוא מוסיף שממשלת לבני-ליברמן "לא תוכל להתמודד עם האתגר האיראני מפני שתהיה חסרת כישורים וצינית". אז מה, בעצם, מוסיפה לבני לממשלת נתניהו, חוץ משכפ"צ כלפי חוץ, מראית-עין של ישראל לא-לגמרי-פסיכית? לתרגיל המסריח מס' 2 הזה, אגב, קורא שביט "לפעול במסגרת החוק כדי להקים ממשלת אחדות לאומית".

בינתיים כבר נפל הפור; כצפוי, המליץ ליברמן על נתניהו כראש ממשלה. לפרס לא נותרה ברירה: לבני לא הצליחה להציג אפילו תומך אחד בה מחוץ למפלגתה. בהתחשב ברומן הלוהט שניהלה לבני עם ליברמן בשבוע האחרון – חושי הארכי של המפלגה, חיימון איש הלשון, הודיע שיש הסכמה של 90% בין קדימה ובין ליברמן; קדימה אפילו הבטיחה, כותב הבוקר ב. מיכאל, להקים "יחידה לבירור היהדות", כדי להחליט מי מתושבי ישראל אכן יהודי – זה גם היה צפוי.

נתניהו, אם כן, יהיה ראש הממשלה. ונתניהו הוא האיש שטבע את הסיסמה "השנה היא גרמניה ואיראן היא 1938", או משהו כזה. על ההפחדה הגרעינית הזו חי האיש כבר יותר משנתיים, והגוף השולט בישראל – הבהמה הירוקה – מתפרנס ממנה כבר שני עשורים. ראוי, אם כן, לבחון שוב את שאלת סכנתה של איראן.

שביט מציין בקצרה שלוש אפשרויות: האחת, בניית קואליציה בינלאומית שתפעיל לחץ עצום על איראן, כדי שזו תפסיק את תכנית הגרעין שלה. הוא מודה שהסיכוי לכך נמוך במיוחד. השניה היא התקפה ישראלית על איראן – אפילו הוא כבר הבין שהתקפה אמריקנית לא תהיה. נתייחס, אם כן, לשאלה הזו.

איראן למדה את לקחו של פרויקט אוסיראק העיראקי, ותכנית הגרעין שלה לא מרוכזת בנקודה אחת אלא מפוזרת בין 70 מתקנים שונים, מה שמקשה מאד על התקפה אווירית. אפילו אם נניח שלישראל יש מודיעין מדויק על כל אחד מהמתקנים הללו, שלחיל האוויר יש את היכולת לתקוף את כולם בגל אחד ולפגוע בכולם – הנחות לא סבירות – ההתקפה הזו עדיין תסב לישראל נזק בל ישוער.

כדי לתקוף את איראן תצטרך ישראל לטוס בשמי עיראק; אפילו ממשל בוש אמר שאם ישראל רוצה אישור לכך, היא תצטרך לתאם את זה עם הממשלה העיראקית – שבלשון המעטה, ידידותית יותר לטהראן מאשר לתל אביב. היא תצטרך לטוס גם בשמי ירדן, וזאת צפויה להיות פרובוקציה אחת יותר מכדי שהירדנים יוכלו לבלוע.

התקפה על איראן תעורר לא רק את זעמה של איראן; היא צפויה להצית את המזרח התיכון כולו. הסכמי השלום עם ירדן כנראה יקרסו, ויתכן שזה יהיה הזרז שיעביר את מצרים לשליטת האחים המוסלמים. רוב מוחלט של העולם השפוי לא יתמוך במתקפת-מנע ישראלית: מתקפות מנע יצאו מהאופנה אחרי כיבוש עיראק על ידי ארה"ב. גם ארה"ב לא תתמוך בהתקפה כזו, והתוצאה שלה תהיה שברגע חולשתה הגדולה של ישראל, מגינתה הקבועה לא תעמוד לצידה. ישראל פשוט לא שווה את זה, אפילו לא לידידיה הגדולים ביותר בארה"ב.

צה"ל, אגב, כבר מיילל שהוא לא יוכל לעמוד במשימה. הנה עוד אחד מנזקיה של מלחמה מתמדת כנגד מתבגרים חמושים למחצה: ברגע האמת, ב-40 השנים האחרונות, צה"ל תמיד נכשל. טייסינו האמיצים, שהתרגלו להפציץ אזרחים או חמושים שלא מסוגלים להפיק נגדם אש יעילה, מתבכיינים על כך שבמשימה הזו הם אשכרה יסתכנו באש נ"מ. שר צבאנו, שנהדר בשפיכת דמם של ילדים וקצת פחות בכל דבר אחר, טען שהעובדה שאיראן שיגרה לאחרונה לוויין לחלל היא עוד סיבה לסנקציות עליה. לוויין איננו נשק, ושיגורו אינו הפרה של שום אמנה – אבל הממסד הצבאי הישראלי פאבלובי בכל מה שקשור לאיראן. ואולי המטרה היתה לקושש עוד כמה קולות לקראת הבחירות?

בקצרה, כלל לא בטוח שיש לישראל אופציה צבאית נגד איראן, וגם אם יש – סביר שנזקה גדול מתועלתה. מה הלאה? שביט מעלה אפשרות שלישית – ראוי לציין שזו הפעם הראשונה שהיא עולה אצלו, מה שעשוי להעיד על כך שהאמת על יכולותיו של הצבא-המוסרי-יותר-מהחמאס מתחילה לחדור לקודקודו – ופוסל אותה מיד: "השלמה עם איראן גרעינית פירושה לקחת את הסיכון שישראל תלך ותדעך תחת החרדה מהפצצה".

ולמה תדעך ישראל? בשנות החמישים והשישים, חי המערב כולו תחת חרדה מהשמדה גרעינית קרובה. לפחות בשני מקרים, הסיכון למלחמה גרעינית היה ממשי. אבל בשנות השבעים חלה התנערות: העובדה שהאיום תמיד יהיה שם הובנה, הופנמה – והמערב עבר הלאה. הוא התחיל לחיות כאילו אין איום גרעיני. איום קבוע חדל, בשלב מסוים, להיות איום: לומדים לחיות איתו. ויום משמח אחד הוא חדל. הוא, ולא המערב.

צה"ל מאיים על ישראל בנשק גרעיני איראני כבר 20 שנה. יש מתאם מובהק בין רמת האיום ותאריכו ובין עונת התקציב הישראלית. הגיע הזמן שישראל, במיוחד ישראל של נתניהו, תתחיל להבין שישראל איננה מרכז היקום, אפילו לא מבחינתם של האיראנים, אותם טיפחנו כנאצים החדשים; שגם אם תהיה לאיראן פצצה, היא לא תמהר להשתמש בה, ודאי לא כנגד ישראל – משום שתפקידו של נשק גרעיני הוא הרתעה, ומדינה שתשתמש בו ללא פרובוקציה מספקת תחשב לכה משוגעת, כה לא יציבה, עד ששאר העולם ימהר למחוק אותה.

אירוני הוא שמר "השנה היא 1938" נכנס לתפקידו דווקא כשהדחליל הקבוע של המנטרה הזו, מחמוד אחמדניג'אד, מסיים את שלו. יהיה אשר יהיה נשיאה הבא של איראן, הוא ודאי יפעל להוציא את ארצו מעמדת המצורע העולמי, ומנוף התעמולה הישראלי העיקרי יאבד. אז גם אולי נזכור שלנשיא האיראני יש אולי יכולת לנהל מערכת תעמולה גרועה במיוחד, ולהקריב את האינטרסים של ארצו לשם אינטרסים פוליטיים פנימיים בדיוק כמו ברק, נתניהו או אולמרט – אבל סמכויות צבאיות אין לו. בנאומיו, הצליח אחמדינג'אד להסתיר בדיוק את זה, בסיוע ישראלי נמרץ.

בחירתו של אובמה אומרת שהתקפה ישראלית על איראן לא תזכה לתמיכה אמריקנית, ותהיה על כן התאבדותית. מה שנותר לעשות הוא מה שעשו האירופים: לנשום עמוק, ולהמשיך לחיות. ציטטתי בעבר את תשובתו השקולה בנושא של סי. אס. לואיס; ראוי לצטט אותה שוב.

"If we are going to be destroyed by an atomic bomb, let that bomb when it comes find us doing sensible and human things — praying, working, teaching, reading, listening to music, bathing the children, playing tennis, chatting to our friends over a pint and a game of darts — not huddled together like frightened sheep and thinking about bombs. They might break our bodies (a microbe can do that) but they need not dominate our minds."

(יוסי גורביץ)