זו הפעם השניה בפחות משלושה חודשים, שהמשטרה מודיעה שהיא כל כך מפחדת מהפרות סדר מצד ערביי ישראל, עד שהיא מונעת מאנשי ימין מימוש זכויות שהוקנו להם על ידי גופים מוסמכים. במקרה הראשון, של הצעדה באום אל פאחם, פשוט ביטלה המשטרה החלטה של בית המשפט העליון, ועכשיו היא מתמקחת עם בית המשפט על תאריך חדש לצעדה, הרבה אחרי הבחירות. אפשר בהחלט לטעון שהמשטרה חיבלה בקמפיין של מרזל.

במקרה החדש, שוללת המשטרה ממפלגה זכות המוקנית לה בחוק להציג יו"ר קלפי מטעמה. היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, פנה ליו"ר ועדת הבחירות, השופט העליון אליעזר ריבלין, וביקש ממנו למנוע ממרזל לבצע את תפקידו מחשש למהומות. ריבלין, בצדק רב, גלגל את מזוז מכל המדרגות, וכתב לו ש"הייתי מצפה כי תפנה מתוקף מעמדך למשטרה ולשירות הבטחון הכללי, כדי להעמידם על אחריותם. עתירה זו או אחרת איננה מסירה את החובה ואת האחריות מעל שלטונות האכיפה".

נו, אז אם הקרב המשפטי אבד, המשטרה פשוט מבטלת את החלטת השופט, ולוקחת לעצמה חירות "למנוע את כניסתו של מרזל לאום אל פאחם או לכל ישוב אחר שבו יתעורר חשש שנוכחותו תסעיר את הרוחות". למה לא להכניס אותו למעצר מנהלי ולסגור עניין? האיש "מסעיר את הרוחות" מעצם קיומו.

כן, השטיק של מרזל הוא פרובוקציה. כן, מערכת הבחירות הזו רוויה בהסתה כלפי ערביי ישראל. כן, לכולם ברור מדוע נכנסת הכלה לחופתה. ובכל זאת כניעה לבריונות היא כניעה לבריונות (ובמקרה שלנו – כניעה לצילה של בריונות), ובכל זאת פקיד המבטל החלטת שופט בשל חשש מעורפל מאלימות זו גלישה לעבר קריסת שלטון החוק, ובכל זאת לברוך מרזל יש זכות חוקית לשמש כיו"ר קלפי באום אל פאחם (כפי שיש לאחמד טיבי בתפוח), ובכל זאת ובסיכומו של דבר – מי שנכנע כך לבריונות שאפילו לא הציגה את עצמה, תורם את חלקו למאמץ הבחירות של ליברמרזל. הוא ממחיש מעבר לכל המחשה את טענתם שהישובים הערביים הם שטח אקס-טריטוריאלי, שבו המשטרה איננה מעיזה לאכוף את החוק, והדרך מכאן ללגיטימציה לטרנספר קצרה מאד.

(יוסי גורביץ)