יש הרבה מה להגיד על המשט עוד לפני הפארסה שראינו הבוקר. יש מה להגיד על אידיוטים מועילים, הומניטרים נעלים בעיני עצמם שחולקים ספינות ופורשים כנף על כמה מהגרועים שבפונדמנטליסטים. שום דבר לא מנע מהם לארגן משט בלי שום ראאד סלאח ותומכי חמאס, ולהצהיר בפה מלא שעם אלה הם לא רוצים שום עסק, הם בעד אזרחי עזה, לא בעד ממשלת הטרור שלהם. אבל הם לא עשו זאת.

יש הרבה מה להגיד על ממשלות ישראל האחרונות, שמצליחות שוב ושוב להכניס אותנו לפינות שבהן כל מה שנותר לנו לבחור זה על איזה סלע נדפוק את הראש בדרך למטה. השליטה שלנו על האוויר והמים הטריטוריאליים של עזה היתה טעות קולוסאלית. מצור כזה קל להטיל, אבל קשה להסיר, והמשט של היום, על תוצאותיו, היה צריך לעלות כתוצאה סבירה של המצור כבר בישיבת הממשלה הראשונה שדנה בו. ספק אם זה נעשה.

התירוצים של צה"ל לפיאסקו של הבוקר גורמים לי להתבייש בו. צה"ל הוא כנראה הצבא היחיד בעולם בו שמירה על שלום הלוחמים חשובה מהשלמת המשימה. נכון, לא נעים שאני, ג'ובניק שכמותי, טוען שחיילים צריכים להיפגע, אבל ככה צבא עובד. בגלל זה מלחמה זה דבר שרצוי להימנע ממנו עד כמה שאפשר. היה ברור שהמשט הוא פרובוקציה שמטרתה לשדר לכל העולם חיילים ישראלים פוגעים בפעילים הומניטאריים, ומשימתו של צה"ל היתה להשתלט על הספינות, מבלי לתת להם את מבוקשם. ואכן, השתלטות על שש אוניות עמוסות באזרחים מתנגדים בלב ים בלי לספק להם תמונות זוועה לשדר לכל העולם זו משימה קשה, אולי בלתי אפשרית. אם צה"ל חשב שזה לא יעבוד, הוא היה צריך להגיד לממשלה שהיא דורשת את הבלתי אפשרי.

הבה נבהיר את המצב. פעולת צה"ל לא נועדה רק למנוע את הגעת הספינות לעזה. בשביל זה, לא היה צריך להעלות חייל אחד על הסיפון. הפעולה נועדה להוציא את העוקץ התקשורתי מהפרובוקציה. כלומר, במקום לספק לתקשורת העולמית הצגה של חיילים ישראלים חמושים עד השיניים מכסחים אזרחים, לספק הצגה של טיפול "קשוח אבל הוגן", עם אוהלים ממוזגים, עמדות מחשב וכיבוד קל. אחרי הבוקר, התוצאה ברורה: התמונות הם של חיילים ישראלים חמושים עד השיניים מכסחים אזרחים. הפעילים ניצחו, אנחנו נכשלנו, אחד אפס להם. במדינה מתוקנת, מפקד חיל הים היה מתפטר. אבל אצלנו, במקום לקחת אחריות על הכישלון-מתרצים, שלא לומר מתבכיינים.

האם צה"ל באמת ציפה שלא תהיה התנגדות? הרי לכל אחד יש זכות להתנגד להשתלטות על ספינתו במים בינלאומיים. דובר צה"ל, כמובן, "לא ידע להגיד" האם ההשתלטות נעשתה במים בינ"ל או לא. למי שלא יודע, "מים טריטוריאליים" הם 16 מייל ימי מהחוף (מייל ימי=1653 מטרים). כלומר, החל משעה לאחר היציאה מהנמל בקפריסין ועד שעה טרם הגעתו לעזה, המשט נמצא במים בינ"ל. האם צה”ל סמך על כך שאף חייל לא יחוש בסכנה? האם באמת הצבא הזה שלנו תלה את ביצוע המשימה, השתלטות בלי תמונות מכוערות לתקשורת, בכך שהפעילים לא יתנגדו? ואם הם יתנגדו, האם חשב צה"ל שחיילים לא ייפגעו? באיזה סרט האנשים האלה חיים? כשמאות לוחמים מצוידים היטב מיחידות שנחשבות בין המובחרות בעולם מתמודדים עם מאות אזרחים, גם אם כמה מהם חמושים ב"סכינים ארוכות" ומקלות, כטענת צה"ל, אני מצפה שיבצעו את המשימה, ויספגו אבידות אם צריך. ואם הממשלה לא מוכנה שחיילים יספגו אבידות, שלא תשלח אותם לפעילות מבצעית. ואם היא שולחת אותם לפעילות מבצעית נגד אזרחים ובכל זאת לא מוכנה שיספגו אבידות, שתדע שזה אומר שהאזרחים יספגו אבידות, על כל הנזק הדיפלומטי שכרוך בכך. הסיפור שהאזרחים אשמים במותם שלהם משום שהעזו להתנגד לצבא שפלש אליהם, וזה בכלל לא משנה מאיזו סיבה, היא קשקוש שבו יכולים להאמין רק ישראלים שטופי מוח. אני מת לדעת מה לעזאזל שמו לנו במים שגורם לאנשים להאמין שמטיסים לוחמי שייטת 13 ללב ים רק כדי שיעסקו בהגנה עצמית.

ההישג של הפעילים על הספינות לא מסתכם בכך שהפרובוקציה הצליחה, והתמונות הקשות סופקו. הצבא הוכיח בהתמודדות אתם את אותו הדפוס שהראה ב"עופרת יצוקה". גם שם, הוא הכניס לוחמים ללב עזה כדי שיעסקו בהגנה על עצמם מפני האזרחים הסובבים אותם, ולא כדי לבצע משימה, גם אם המחיר הוא בפגיעה בהם, כמו שעושה כל צבא נורמאלי. על זה אמר ליבוביץ' זצ"ל שהוא לא יודע אם מדובר ברשעות מטופשת, או בטיפשות מרושעת.

(שלום בוגוסלבסקי)

הערה מנהלתית: מאחר ו"אחר" ביקשו ממני לכתוב על מאורעות היום, לא אכתוב פוסט עצמאי בנושא. עם זאת, הטקסט שאכתוב ל"אחר" יעלה, באופן חריג, לבלוג מחר בערב.

(יוסי גורביץ)

פעיל הימין נריה אופן נעצר שלשום (ג') במקום עבודתו, וזמן קצר לאחר מכן הוגש לו צו ייחודי: צו הרחקה לשלושה חודשים משתי שכונות-התנחלות של ירושלים, נווה יעקב ופסגת זאב. הצו נחתם לא על ידי שופט, אלא על ידי גנרל: אלוף פיקוד העורף, יאיר גולן.

אופן, שנמצא בפסגת זאב משום שהורחק בצו אלוף מההתנחבלות בה הוא מתגורר בדרך כלל, יצהר, חשוד בכך שהוא מעודד הסתה נגד ערבים בפסגת זאב. זו לא הפעם הראשונה שאופן נמצא על הכוונת של הרשויות: בהיסטריה שקדמה להתנתקות, הוא הוכנס למעצר מנהלי.

כלומר, אופן היה על הכוונת של השב"כ שלוש פעמים לפחות. בכל אחת משלוש הפעמים הללו, העדיף השב"כ לא לטפל בו באמצעים חוקיים רגילים, אלא להשתמש אקסטרא-לגאליות כמו מעצר מנהלי וצווי הרחקה – שכנגד אף אחד מהם לאופן לא היתה אפשרות להגן על עצמו. בעוד שאפשר להבין, בדוחק, את השימוש בצווי הרחקה ומעצר מנהלי בעת שהותו של אופן בגדה – אחרי הכל, הפניית האמצעים הללו כלפי הפלסטינים בלבד היא סוג של אפרטהייד; כמותם, אופן חי שם תחת שלטון צבאי – הפעלת הצו על ידי אלוף פיקוד העורף צריכה להדאיג את כולנו.

הצווים הללו מופעלים לעיתים נדירות – מקרה נוסף של אדם שמוגבל על ידי צווי אלוף פיקוד העורף הוא ג'ון קרוסמן (מרדכי ואנונו); טלי פחימה נעצרה אף היא בשעתו בצו מנהלי של אלוף פיקוד העורף, ואנחנו זוכרים איזו סכנה גדולה לציבור היא היתה, משהו שראוי לזכור כאשר, כמוה, מואשם היום אמיר מח'ול ב"סיוע לאויב במלחמתו בישראל" – אבל הם מעידים על דבר שאנחנו נוטים להדחיק: שבסופו של דבר שלטון החוק בישראל הוא משחק שמתבצע בהסכמתה השלווה של מערכת הבטחון.

אופן וקרוסמן הוגלו או נעצרו על פי צווים צבאיים בהיותם בתוך ישראל גופא, או על כל פנים מה שישראל הרשמית מגדירה כישראל גופא, בהסתמך על תקנות שעות חירום 1945 של הבריטים, שהוגדרו על ידי מנחם בגין כגרועות מאלה של הנאצים ושמעולם לא בוטלו. יתר על כן, לא רק שהן לא בוטלו, הן תקפות גם בתחומי מדינת ישראל. די בלחישה של השב"כ, ובהסכמה של גנרל, כדי לעצור כל אחד מאיתנו בלי משפט, או לעקור אותנו מבתינו ומעבודתנו. כולנו חיים את חיינו על פי טוב ליבו של "המפקד הצבאי" מאותן תקנות. כן, יש מידה מינימלית של פיקוח שיפוטי על ההליכים האלה, אבל ההיסטוריה מלמדת שבתי המשפט מקבלים בלי פקפוק את "החומר הסודי" שמוגש להם ושהם מהססים מאד לבטל צווים כאלה – אם אכן ביטלו אי פעם.

המקרה של אופן מזכיר מאד את העונש שהיה מקובל בחלקים שונים של האימפריה הבריטית, של הגליה פנימית – העברתו של אדם מעיק לחלק אחר של האימפריה. אופן יצטרך עכשיו להפסיק את עבודתו ולמצוא לעצמו מקום מגורים אחר, בהתראה אפסית. כל זה, בלי שמישהו יצטרך להציג ראיות כלשהן כנגדו.

יכול להיות שאופן הוא אכן פרובוקטור סדרתי, אבל זה – מה לעשות, קשים החיים בדמוקרטיה – חוקי. יכול להיות, בנוסף, שהוא חרג מעבר להטפה אל תכנון פיגועים או עידודם. אם זה המצב, יואיל נא השב"כ להציג את הראיות נגדו. אם אין לו ראיות, שיחרוק שיניים, יעבוד טיפה יותר קשה ויאסוף אותן. ככה עובדים שירותים מסכלים בדמוקרטיות. המצב הנוכחי, שבו ניתן לעצור אנשים על סמך "מידע סודי", שהם לא יכולים לראות ולא יכולים להתגונן נגדו, קורה הרבה יותר מדי בזמן האחרון. לאנשי שמאל אסור לעשות הנחות לעצמם בנושא הזה, בהתחשב בכך שאופן הוא מתנחל קנאי במיוחד: אם הם ישתקו כשמפעילים נגדו צווי אלוף בתוך ישראל, אחרים ישתקו כאשר סמכויות כאלה יופנו גם נגדם. והחודשים האחרונים נתנו לנו מעט מאד סיבות לסמוך על שיקול הדעת של המחלקה היהודית של השב"כ.

הערה אישית: אני מנסה להגיע להפגנה מחר בשייח' ג'ראח. האם יש מישהו שיוכל להחזיר אותי לפתח תקווה? אני מבטיח הרצאה על האלביגנזים בדרך חזרה.

(יוסי גורביץ)

ההפיכה האמונית עושה עוד צעד קדימה: אליקים לבנון, שבעוונותיהם הרבים של תושבי אלון מורה משמש כרב ההתנחלות, הורה בתחילת השבוע לאחת מהמתנחלות במקום שלא להתמודד על תפקיד בוועד המקומי. לבנון העלה שני נימוקים: ראשית, ההלכה אוסרת על הענקת שררה לנשים; שנית, ישנה בעיית "התערובת בין נשים וגברים".

הטענה השניה, הנפוצה כל כך, על הפרת צניעות, נראית מופרכת מאי פעם. האם מעלה לבנון על דעתו שחברת המועצה תגיע לישיבותיה באופן שבו תיארו הסוטים שבכותבי התלמוד את הופעתה של ושתי לפני אחשוורוש? האם הוא מאמין באמת ובתמים שעצם נוכחותה של חברת מועצה בקרב מספר גברים – ביניהם הוא עצמו – תגרום לפריצת אורגיה המונית? תגרום לחברי מועצה מקשישים ומכובדים לפרוץ בריקודי חשק? כנראה שלא, והיא הנותנת: טענת ה"צניעות" לא מיועדת, בבסיסה, למנוע הילולות בכחנליות; היא מיועדת להשאיר את האשה "במקומה".

לבנון כלל לא מסתיר זאת. כשפרצה המהומה התקשורתית, הוא כתב בנחת מזכר עבור וויינט, ובו טען שכל העסק הוא בעצם הסדר טבעי. תפקידו הטבעי של הגבר הוא להיות בחוץ, תפקידה הטבעי של האשה הוא להיות בפנים הבית, וכל נסיון לערער על הטבע לא יצלח. הטיעונים לא חדשים: אותם הטיעונים עצמם, בשינויים קלים, מופיעים כבר אצל קסנופון, מושמים בפיו של סוקרטס. הם ימשיכו לשמש כטיעונים הבסיסיים של כל משטר פטריארכלי באשר הוא. לבנון דורש ש"אשה תשפיע במזכירות דרך בעלה", כי זה הסדר הטבעי של הדברים.

עכשיו, תגובת הנגד האוטומטית שלי לדרישה הזו היתה לשלול את זכות ההצבעה של נשות אלון מורה, כי אחרי הכל אם הן נדרשות להשפיע במועצה דרך בעליהן, אז אין שום סיבה לתת להן להשפיע על החיים של כולנו. אבל, במחשבה שניה, לבנון היה מאמץ את העצה בשתי ידיים.

הנושא לא חדש והוא אף פעם לא היה צניעות. כאשר כמה חיילי הסדר יצאו מהופעתה של זמרת, זה לא היה משום שהם חששו שהם לא יעמדו בפרץ ולא תהיה להם ברירה אלא לאנוס אותה לעיני היחידה כולה; זה היה נסיון להעמיד נשים "במקומן", כלומר מחוץ למרחב הציבורי. מקומה של אשה הוא רק במרחב הפרטי, כרכושו ("בשלושה דברים האשה נקנית…") של בעלה או של אביה.

נזכיר שחיילי הסדר כבר פרצו במרד וסירבו לקבל הדרכה מחיילות – באישור הרבנים שלהם, ביניהם לבנון, שאסרו על חיובם של חיילים לקבל הדרכה מחיילות. למה? הם לא אמרו, אבל המדובר הוא בדיוק באותו איסור שעכשיו לבנון חושף בפה מלא: איסור על הענקת שררה לנשים. עוד קודם לכן, בקריצה המוכרת לעייפה, הורה הטרוריסט המורשע מרדכי "היה לא תהיה" אליהו לחיילים דתיים שלא לקבל פקודות מנשים, כשאמר שאסור אפילו להקשיב לאשה "נואמת", אם היא מניעה את ידיה. זה היה אחרי שחייילים דתיים סירבו לנסוע ברכב אחד עם אשה, אף שהרבנות הצבאית אישרה זאת. לפני כשנתיים, כשהארגון הדתי "מעיינות הישועה" פרסם את תמונות פעיליו, הוא השחיר את תמונות הנשים. גם אז השתמשו בתירוץ ה"צניעות"; גם אז הוא לא היה רלוונטי. נזכיר גם את יצחק לוי, החרד"לניק הבולט הראשון בממשלה, שכשר התרבות – אבוי לאותה בושה – יצא מאולם בירדן כדי שלא לשמוע זמרת ישראלית שרה.

אז אזהרות לא חסרו לנו. היו המון ניסויי כלים מצד החרד"לניקים לפני שהם הציבו איל ניגוח כזה מול הדמוקרטיה הישראלית. התעלמנו מהן. ומה קורה עכשיו? המועמדת מסירה מיד את מועמדותה, המועצה של אלון מורה מתייצבת לצד הרב, ושדולת הנשים פוצחת בצעד המגוחך של דרישה מאלי ישי להדיח את לבנון. כן, זה בדיוק מה שהוא יעשה. אין ספק.

בארגון "קולך" איימו לעתור לבג"צ כנגד ההחלטה של לבנון. כנגד מה, בעצם? לבנון נתן פסק הלכה. לפסקי הלכה אין, עדיין, משמעות חוקית. המועמדת הסירה את מועמדותה. כנגד מה אפשר לעתור?

ההתנחלות אלון מורה איפשרה, בשתיקתה, את הדרתן של נשים מהמרחב הציבורי שלה. כמה רבנים אחרים, מתונים יותר לכאורה, גמגמו כמה מילים אבל נזהרו מאד שלא לתקוף ישירות את לבנון. שאר אישי הציבור והפוליטיקאים כלל לא התערבו: אחרי הכל, מדובר לכאורה בעסק פנימי של דתיים.

אבל, מאחר וההתקפה הצליחה בלי שום התנגדות ראויה, נסיון העבר מלמד שבקרוב ינסה רב אחר – שמואל אליהו? – לחזור על השטיק בישוב שלו, בתנאי שזה ישוב שבו יש רוב דתי ושחבריו מהססים להתעסק עם רבנים. ואחר כך יהיה עוד אחד. ועוד אחד. עד שסוגיית שלילת זכות ההבחרות של נשים תהיה סוגיה לגיטימית בישראל. זה יקרה, כנראה, תוך שנתיים. וכשזה יקרה, אפשר לסמוך על ראש האופוזיציה היקרה שלנו, ציפי לבני, שתדע היטב את תפקידה כאשה ותתקפל אל המרחב הפרטי – כפי שעשתה עכשיו. אחרי הכל, כבר יש לה נסיון בזה.

במובנים רבים, ההפיכה האמונית של לבנון ושותפיו גרועה יותר מהמצב בקרב החרדים. שם מעולם לא היו לנשים זכויות ולא היתה העמדת פנים של זכויות. המקבילה האמיתית היא החמאס ותנועות האחים המוסלמים: כמוהן, לבנון והחרד"לניקים שוללים זכויות שכבר הוענקו – ברוב המקרים, באפס התנגדות.

בקרוב אצלכם.

(יוסי גורביץ)

ג'ון קרוסמן (מרדכי ואנונו) נכנס היום (א') לכלא לשלושה חודשים. הסיבה: לפני שלוש שנים הוא הפר את תנאי השחרור שלו ודיבר עם עיתונאים. בית המשפט העליון ניסה להמיר את המאסר בעבודות שירות, אך קרוסמן סירב לעבוד במערב ירושלים, בשל חשש מוצדק שיותקף על ידי תושבי המקום היהודים, וביקש לעבוד במזרח ירושלים. הפרקליטות דחתה את הבקשה, והוא נכלא.

קרוסמן מאתגר את הדמוקרטיה הישראלית מאז מאסרו ב-1986, ובדרך כלל מכשיל אותה. הוא הורשע בריגול חמור למרות שמעולם לא נפגש ולו עם סוכן אויב אחד; מאסרו הוא זה שקבע את הנורמה שאומרת שעיתונאי יכול להיחשב, לצורך הדברים, לסוכן אויב. הוא נידון ל-18 שנות מאסר ושוביו עשו הכל כדי להוציא אותו מדעתו; בין השאר, הוא ישב 11 שנים בבידוד. עם הגעת מועד שחרורו, ב-2004, עלו קריאות ממערכת הבטחון להמשיך לכלוא אותו גם לאחר מועד השחרור.

זה לא הסתייע – כנראה שזה היה מוגזם מדי למדינה שעדיין משתדלת להעמיד פנים שאיננה מדינת שב"כ – אבל על קרוסמן הוטלו הגבלות ממגבלות שונות, שהעיקרית שבהן היא איסור על יציאתו מישראל. אין לו כל עתיד בה, אבל המנגנונים מתעקשים. התירוץ שלהם הפעם הוא שקרוסמן עדיין יודע סודות מהמתקן שבו עבד לפני 25 שנה, ואפילו "שיש דברים שהוא לא יודע שהוא יודע". מערכת המשפט שלנו, כהרגלה, משתפת פעולה עם מערכת הבטחון כמעט ללא ציוץ.

מדוע התנגדה הפרקליטות לכך שקרוסמן יעבוד במזרח ירושלים? כנראה מתוך רשעות לשמה. בתוך כך, אגב, היא חתרה תחת עצמה. מבחינת החוק, אחרי הכל, לא צריך להיות שום הבדל בין מזרח ירושלים למערב ירושלים; שניהם חלק מירושלים המאוחדת לנצח. מסתבר שלפחות לדעת הפרקליטות יש הבדל. צריך יהיה לזכור את זה.

* * * * *

ממשלתנו אישרה היום הצעת חוק שקוראת להחריף את תנאי המאסר של אסירי החמאס, כנראה מתוך תפיסה מוטעית שהדבר יגרום לחמאס להתפשר ולרדת מדרישותיו בעניין גלעד שליט. ח"כ אחמד טיבי, שבכלל מפגיז לאחרונה – את שר החוץ שלנו הוא הגדיר כהיפוכו של יורג היידר, קרי מהגר שרוצה לגרש את הילידים – אמר את המובן מאליו: "אפילו מצור מוחלט על רצועת עזה כולה, שהיא הכלא הגדול ביותר, לא הביא לשינוי שהממשלה מייחלת לו. סנקציה מתלהמת כזאת תביא נזק ולא תועלת לענין שליט".

הממשלה משתמשת באסירי החמאס כבבני ערובה. היא ירדה למדרגת שפלותו של ארגון טרור. היא מתייחסת אליהם לא כאל בני אדם, אלא כקלפי משחק. ועל רוב הציבור שלנו, זה מקובל, אפילו רצוי. משפחת שליט והאפרט התקשורתי שלה מתייחסים לכך כאל משהו שצריך היה לקרות לפני שנים.

שיא החוצפה שייך למיקי גולדווסר. במאמר דוחה שפרסמה היום בנרג' היא גינתה את העובדה שישראל העזה, שומו שמיים, לשחרר את בכיר החמאס מוחמד אבו טיר לפני כמה ימים. אבו טיר נשפט בבית דין ישראלי ונידון לארבע שנות מאסר. השנים הללו חלפו, כל יום ויום, כל דקה ודקה שבהן. למדינת חוק אין שום אפשרות אלא לשחרר אותו. שמענו הרבה מאד דרישות מתומכי משפחת שליט, בכללן הדרישה להשעות את חוקי זכויות היוצרים כשזה מגיע אליהם – אבל הדרישה שנשעה את עצם קיומה של ישראל כמדינת חוק כדי ש"הילד יוכל לחזור הביתה" היא באמת חריגה.

כמובן, תומכי שליט לא התחילו את הסיפור הזה. התחילה בו משפחת ארד, כשעתרה לבג"צ כנגד שחרורם של כמה לבנונים שחטפה ישראל – ביניהם אדם שהיה בן 15 כשנחטף, ובילה שנים על לא עוול בכפו בכלא ישראלי, רק כי היה באותו הבית עם שייח' עובייד – בטענה ששחרורם משמיט "קלפי מיקוח". הם ניסו לעשות את זה גם בגרמניה.

אסירים אינם קלפי מיקוח. הם אנשים שנידונו ושיש להם תאריך שחרור שנקבע על ידי בית משפט. מאסרם אינו יכול להתארך בשרירות ליבו של פקיד, רק כי זה לא מתאים למדינה. זה משהו שמובן בכל מדינה שבה לא השתלטו שירותי הבטחון על תפיסת החשיבה של אזרחי המדינה.

ישראל רוצה "קלפי מיקוח"? שתכריז על עצירי החמאס הבאים שתתפוס כעל שבויי מלחמה. אותם היא אכן תוכל להחזיק ולשחרר כרצונה. הסיכויים שזה יקרה הם אפסיים, כי ישראל – כרגיל – רוצה להחזיק במקל בשתי קצותיו: גם להגדיר את ההתנגדות הפלסטינית כטרור וכפשע (והיא אכן כזו לעיתים, ופושעי מלחמה צריכים לעמוד לדין) ולשלול בכך את הלגיטימיות שלה, וגם להתייחס אליהם כאל שבויי מלחמה בלתי מוכרזים, שאין להם את הזכויות שיש לאסירים.

והשאלה העולה מכל זה היא אם יש בכלל טעם להמשיך ולדבר על שלטון חוק במדינה שממשיכה להתעמר באדם שכלאה במשך 18 שנים,שאיננה מוכנה להכיר בכך שריצה את עונשו, ושאיננה מוכנה להניח לו לממש את זכותו הבסיסית וללכת ממקום בו הוא שנוא ונרדף.

(יוסי גורביץ)

בסוף השבוע, לאחר שהובסו בנסיונם למנוע את בניית חדר המיון הממוגן בבית החולים ברזילי – ולאחר מערכה קצרה וכושלת של "תג מחיר" כנגד מטרות חילוניות ברחבי הארץ – ערכו היותר סהרורים שבין החרדים מסע הלוויה לעצמות שנמצאו במקום. אלו, נזכיר, בוודאות כמעט מוחלטת עצמותיהם של פגאנים, שהיו בוודאי מופתעים לגלות שהם הפכו ליהודים לאחר מותם.

התבקשה האמירה הסרקסטית שלחרדים קל מאד לקבל אנשים כיהודים לאחר מותם, הרבה יותר מאשר בחייהם, אבל זו תהיה שגיאה. החרדים עושים ככל יכולתם כדי לוודא שלא יהודים לא ייקברו בקרבת יהודים – על כך, מיד – ובמקרים קיצוניים הם לא מהססים גם לחלל קברים.

מה שמעניין באימוצם האוטומטי לחיק ישראל סבא של אותם ביזנטים מופתעים – היו חרדים שרצו לקרוא להם "אבות" – הוא הסירוב האוטומטי לא פחות לקבל את עמדתם של החוקרים. מצד אחד, נמצאת כאן התפיסה האווילית – מקבילה באיוולתה לטענה שמנהל צריך להבין רק ב"ניהול" – שרב יודע הכל, גם יותר מהמומחים הגדולים בתחומם. דוד שמידל, שמנהל את המאבקים הללו כראש ארגון "אתרא קדישא", לא מעוניין לדעת מה מצאו הארכיאולוגים. הבורים שמקיפים אותו גם לא יבינו.

מצד שני, נמצאת תפיסה אפלה יותר: ההנחה היא שה"אחרים" עוינים ורודפים את החרדים, ושהם לא יהססו לשקר כדי לקדם את מטרותיהם. על פי ההנחה הזו, אם ארכיאולוג ימצא ראיה שהשלדים שייכים לזרע ישראל, הוא יעלים אותה – לא כי זה יפריע לבנייתו של חדר המיון, אלא משום טבעו. הוא, כפי שאמר לי ילד חרדי בשייח' ג'ראח, "עובד את השקר". התפיסה הזו מחלחלת יותר ויותר גם לחוגי הדתיים: כביכול יש איזו קנוניה ענקית נגדם. הפער בין המציאות – יהודים דתיים, וחרדים שפרנסתם על הציבור בעיקר, נהנים מפריבילגיות בכל אשר יפנו – ובין ההזיה עצום. מאיפה הוא מגיע?

אולי מכך שקושרי קשר מניחים שכל האחרים גם הם קושרי קשר. "7 ימים" פרסם אתמול כתבה ארוכה על העובדה שחברא קדישא מסווגת את הנקברים בשטחה על פי קריטריון של קרבה להלכה: חרדים נקברים בנפרד, דתיים נקברים יחד עם מסורתיים (מה שאומר הרבה על מה שחושבים החרדים על שני הפלגים האלה), יוצאי רוסיה ואתיופיה נקברים בשורות או טורים נפרדים. החברא קדישא, כמובן, מכחישה בתוקף. אבל ההכחשות שלה נראות רפות מול הראיות של "7 ימים", שכוללות כרטיסי קבורה שעליהם נרשמים הקודים לסוגים השונים של יהודים.

עכשיו, זה לא צריך להפתיע אף אחד. הענקנו לחרדים שליטה על שירותי הקבורה שלנו, כפי שנתנו להם שליטה על שירותי הנישואים והגירושין, ואף אחד לא יכול להתלונן שהם מנהלים אותם על פי ערכים יהודים ולא אנושיים. העקרון שמנחה אותם הוא שאין לקבור רשע לצד צדיק, ומבחינתם כולנו רשעים.

אבל, כמובן, הם לא יכולים לומר את זה. אז הם מרמים, במעשה ובדיבור. כפי שרימה השופט החרדי פיליפ מרכוס, שסירב להעניק לאב גאה זכות שגרתית בתואנה שיכול להיות שהוא "פדופיל או רוצח סדרתי". כפי שדיינים חרדים לא מהססים להודות שהם מעוותים זה שנים את הדין, כדי למנוע מהורים חילוניים את זכויותיהם על ילדיהם. כפי שעובדים דתיים של משרד הפנים מנצלים את מעמדם כדי לרדוף יהודים משיחיים (שם). כפי שאמר מאיר פורוש את מה שהוא באמת חושב באירוע פרטי. כמו שהרב ה"ממלכתי" חיים דרוקמן קרא באיזה עלון פנימי לסרבנות לפינוי התנחלויות. כמו ששר המשפטים אמר בכינוס פנימי – איכשהו, כשהם לא חושבים ששומעים אותם, הכל יוצא החוצה – ש"להפוך את משפט התורה למחייב במדינת ישראל, זו באמת הדרך הראויה להנחיל לנו את משפט התורה – צעד אחר צעד".

אז כשהציבור שלך מורגל בכך שכלפי חוץ מותר לומר רק שקרים מתקתקים ואת האמת אומרים רק בקרב אנ"ש, אולי קל לו יותר – מהיותו קושר – להניח שכל האחרים קושרים קשר גם הם.

(יוסי גורביץ)

הפורטרט העצמי הראשון עם המצלמה החדשה, שהגיעה הבוקר. ושוב תודות לכל מי שתרם.

(יוסי גורביץ)

נשיאנו היקר, שמעון פרס, מצא לנכון לפתוח שוב את פיו – דבר שבשל אפסותה של ממשלתנו מתאפשר לו יותר ויותר – והפעם הוא תקף את סוריה. לזו האחרונה, הוא אומר, יש מנהג נפסד לדבר על שלום ולאגור טילים.

מה יש לומר, הפתגם "טול קורה מבין עיניך" קצת חלש על המקרה שלפנינו. אולי יש צורך בעדכון – משהו כמו "טול יריחו מבין עיניך". מאז קיומה של ישראל היא "מדברת על שלום ואוגרת נשק". לפרס היה חלק נכבד בתהליך הזה: כידוע, הוא היה מנכ"ל משרד הבטחון כשהחליטה ישראל שהיא צריכה נשק גרעיני. ישראל כל כך רצתה שלום אז, שהיא היתה נערכה לאייד בשבילו את המזרח התיכון. (במאמר מוסגר, אף פעם לא אמרו לנו – במסגרת העמימות – כמה עלה כל העסק. הפרויקט הגרעיני של סין כמעט רושש אותה וזה של פקיסטן הכביד עליה מאד כלכלית. כמה עלתה לנו דימונה, ומי פיקח על זה?)

לישראל יש ארסנל נכבד של כלי משחית, ועל פי פרסומים זרים הוא כולל גם יכולת מכה שניה מצוללות. למרות שישראל טוענת – בעודה מרחיבה את תחום שליטתה ומתנהגת כבריון שכונתי – שהיא רוצה שלום, היא מעולם לא פירקה ולו מערכת נשק אחת אלא אם נמצא לה תחליף קטלני ממנה. על פי המימרה של פרס, שנראית באופן חשוד כמו פרויקציה, אין מנוס אלא להגדיר את ישראל כצבועה.

שמעתי, והדברים לא הוכחשו, שישראל מקדישה כשמינית מהתקציב הרשמי שלה לצרכי מה שפרס מכנה "אגירת טילים". שמעתי שהיא השקיעה אגמים של דולרים בחיל אוויר שתפקידו הרשמי בעשור האחרון הוא לפגוע במדינה שאפילו אין לה גבול עם ישראל. ובכל זאת, ישראל לא מפסיקה לדבר על שלום – המילה החשובה כאן היא "לדבר" – כשהדובר המוצלח ביותר שלה הוא פרס עצמו. העורך של הכתבה כנראה הרגיש סרקסטי במיוחד, כי התמונה שהוא צירף אליה היתה של פרס בוחן מערכות נשק. פרס העז לטעון שישראל לא איימה על סוריה; כנראה שהוא לא שמע את שר החוץ שלנו מודיע על נכונותו להפיל את משטר אסד. הסורים, כמסתבר, שמעו גם שמעו.

האמירה של פרס על טילים סוריים מגיעה לאחר שסוריה חתמה על הסכם נשק עם ברית המוע… אה, סליחה, הרגל ישן – רוסיה. כחלק מעסקת הנשק, תקבל סוריה כמה מטוסים חדישים ביחס, כתחליף לעפיפונים ולארונות הקבורה המעופפים שלה. כמו כן, היא תקבל טילי נ"מ. לא מהזן החדיש ביותר, אבל מתקדמים ביחס למה שכבר יש לה. גם הם, סביר להניח, נכללים ברשימת הטילים האסורים של פרס.

ישראל הרשמית נעמדה על רגליה האחוריות וזעקה צעקה גדולה ומרה. אחרי הכל, טילי נ"מ – אמצעי הגנתי מובהק – לא יאפשרו לחיל האוויר של המדינה שוחרת השלום לעשות בתחום האווירי של סוריה ככל העולה על רוחו. נגמרו הבאזים העל קוליים מעל ארמונו של אסד, נגמרו התקפות על מתקנים סוריים. כלומר, הם לא נגמרו – הם פשוט יהיו כרוכים בסיכון. וסיכון הוא משהו שהצבא הישראלי לא מוכן לקבל. לא בשביל זה אימנו טייסים במשך שנים, כדי שהם יסתכנו, ועוד בשבי.

וסוריה צריכה להזהר, כי ההתנהגות התוקפנית הזו שלה – צבירת אמצעי מגן – עוד עשויה לעלות לה ביוקר. ב-1956, קשרה ישראל קשר עם שתי מעצמות קולוניאליסטיות שוקעות, צרפת ובריטניה, כנגד מצרים. הסיבה המיידית למלחמה, מבחינת ישראל, היתה עסקת הנשק הגדולה שמצרים בדיוק חתמה עם צ'כוסלובקיה. צה"ל רצה להכות את המצרים לפני שהם יספיקו ללמוד איך להפעיל את הנשק. כלומר, החשש ממלחמה עתידית שבו יהיה בנחיתות יחסית הוציא את צה"ל למלחמה תוקפנית (תוך הטעיה מסיבית של הציבור – זו היתה מלחמת השולל הראשונה – ובלי שום דיון ראוי בכנסת או בממשלה, אבל זה כבר סיפור אחר).

פרס מכיר היטב את הדוגמא הזו: אחרי הכל, הוא היה אז הקושר הראשי מהצד הישראלי. מעטים זוכרים את זה היום. פרס, אם טרם הכה בו השטיון, זוכר גם זוכר. בהחלט יתכן שגם הפעם הוא משחק את התפקיד ששיחק בממשלותיו של שרון: המטהר המושלם של כל שרץ. אם ישראל תתקוף את סוריה – מחוסר ברירה, כמובן, או לפחות כך נאמין עד שייפתחו הארכיונים – פרס יסביר לנו ולעולם שאנחנו בעצם רוצים שלום.

הוא טוב בזה.

(יוסי גורביץ)

במאהל הסולידריות עם שייח’ גראח, היום. לחיצה על התמונה תוביל לקישור לתמונה גדולה יותר.

(יוסי גורביץ)