אתמול הותר לפרסום דבר מעצרם של אמיר מח'ול – על המעצר החשאי עצמו כבר כתבתי – וד"ר עומר סעיד, שמסתבר שהוחזק במעצר חשאי מזה כשבועיים. השניים חשודים במגע עם סוכן זר וריגול חמור.

וואלה. מה אפשר לומר? קודם כל, שיכול להיות שזה נכון. אני לא מכיר את האנשים, אבל גם אם הייתי מכיר אותם, כל תפקידו של המרגל הוא להטעות את סביבתו. הם בדרך כלל האנשים השקטים האלה, שנשמרים לעצמם. עדויות אופי עליהם לא יכולות, אם האיש אכן אשם, לומר את האמת: מרגל משקר בעקביות לסביבתו. בנוסף, נראה לי שמדובר באנשים שיתקשו לגייס להט אידיאולוגי להתנגדות לריגול נגד ישראל, להוציא כמובן הסכנות הברורות.

ואחרי שאמרנו שיכול להיות שזה נכון, צריך לזכור שהאמת במקרים כאלה כמעט אף פעם לא ברורה. לשירותים חשאיים מעולם לא היו עכבות בהסתרת האמת או בשימוש בזיוף. זיופים של קציני מודיעין צרפתיים הפלילו את דרייפוס (ובכך חיפו על המרגל האמיתי); האוכרנה הצארית הסתבכה כל כך בהפעלת סוכנים כפולים, עד שאחד הסוכנים האלה – אזף הידוע לשמצה – הצליח לרצוח את השר הממונה עליו בלי שהיא תבין מה קורה; הנ.ק.וו.ד. רצח כעשרת אלפים קצינים פולנים בקאטין באמצעות תחמושת גרמנית וממשלת ברה"מ התעקשה עד 1990 שהרצח בוצע על ידי הנאצים; זיוף מסמכים ושקרים עמדו בלב לבה של פרשת "עסק הביש" (ובה, לאורך כל התקופה, הוסתרו מעשי הטרור של ישראל במצרים מהציבור הישראלי); על פרשת השב"כ, הידועה גם כפרשת קו 300, מיותר להרחיב את הדיבור.

אז יכול להיות שמח'ול וסעיד מרגלים. יכול להיות. אבל יכול להיות שעובר עליהם מה שעבר בזמנו על ראעד סאלח: הוא הואשם בריגול עבור איראן, נעצר באישון ליל על ידי לא פחות מאלף שוטרים, ובסוף הורשע בסעיף זניח של תרומה לעמותת צדקה שהיתה קשורה לחמאס. אגב, סלאח זוכה היום מאשמת תקיפת שוטר, לאחר שהשופט מצא שעדויות השוטרים כללו זיופים ושקלטת שצולמה במקום הציגה את העדות שלהם באור מביך. אנשי בטחון שמשקרים – מי היה מעלה את זה על הדעת? יצוין, אגב, שבהתאם למסורת ארוכת ימים של שוטרים ואנשי בטחון שקרנים, הם לא יועמדו לדין על עדות שקר והקריירה שלהם לא תקטע.

יכול להיות שקרה להם מה שקרה לאנשי דרך הניצוץ: מעצר פומבי ורעשני בחשד לשיתוף פעולה בתכנון פיגועים יחד עם החזית העממית, שנסגר בקול ענות חלושה וכמה מאסרים קצרים.

יכול להיות שקרה להם מה שקרה לטלי פחימה: היא הרי נעצרה פעם ראשונה, נדרשה על ידי השב"כ לשמש כמשת"פית, סירבה – וזמן קצר לאחר מכן נעצרה שנית. הפעם היא הועמדה לדין בשורה של סעיפים שהבולט שבהם היה תכנון פיגועים. כל המידע הזה, אגב, היה מוכר לשב"כ עוד קודם למעצר הראשון. הפרקליטות הודיעה ברוב הדר שהיא לא תדרוש עונש מוות. זה נגמר בהרשעה בסעיף עלוב של אימון בנשק – כל השאר נמחק. תוך כדי, השב"כ הפיץ על פחימה שמועות, שהוא ידע שאינן נכונות, שהיא נמצאת בהריון מהחמוש הפוטוגני ההוא, זכריה זביידי.

אם הם יודו בהאשמות נגדם – מה שעד כה לא קרה – אולי זה בגלל שקרה להם מה שקרה לעיזאת נאפסו, שהיה קצין מצטיין: הוא עונה עד שנשבר והודה בפשע שלא ביצע. כמו במקרה של מח'ול וסעיד, השב"כ מנע ממנו עורך דין. ועדת לנדוי, שקמה לאחר פרשת קו 300 ופרשת נאפסו, מצאה שהשב"כ עינה בשיטתיות עצירים לאורך שנות השמונים ולאחר מכן, בבית המשפט, שיקר בעקביות בנושא במאות ואף אלפי תיקים. עם זאת, כמקובל, נמנעה הוועדה מלהעמיד לדין את החוקרים האחראים, ואף לא פסלה את העינויים כשיטה. יצוין כי בתוך עמם השופטים חיים: רוב היהודים בישראל אמרו לבי.בי.סי. ב-2006 שהם תומכים בעינויים כאמצעי חקירה. ישראל, אגב, הובילה אז בעולם מבחינת שיעור אזרחיה התומכים בעינויים. אחרי הכל, אם כבר הגעת לחקירת שב"כ, מבחינת רוב מוחלט של הציבור היהודי בישראל אתה ממילא כבר אשם. נשאר רק להוציא ממך את ההודאה. זה לא משנה שאם אתה אמור להיות מרגל, כדאי שיהיה לך מידע מועיל וסודי – מה שלמח'ול ולסעיד, שנמצאים מזה זמן רב על הכוונת של השב"כ, בעליל לא היה.

ויכול להיות, כמובן, שמה שקרה למח'ול ולסעיד הוא שהם עלו ליובל דיסקין על העצבים. ראש השב"כ כבר הודיע בעבר שארגונו יפעל נגד חתרנות תחת התפיסה של ישראל היהודית, גם אם החתרנות הזו תהיה חוקית. עד שלא יקום ראש שב"כ חדש שיודיע פומבית על שינוי הדוקטרינה הזו – שנוסחה, יש לזכור, בשיתוף פעולה מלא של הפרקליטות ושל היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז – יש להתייחס אל השב"כ בחשדנות כאשר הוא עוצר אנשים שעל פעילותם החתרנית הוא מקפיד לפזר מידע לציבור. יש להקפיד בשבע עיניים שההליך כולו יהיה פתוח יותר מהרגיל, דווקא בשל החשד הזה. ואם משהו בהליך נראה מסריח, צריך לצאת מנקודת הנחה שהוא אכן מסריח. גם הפרקליטות, כזכור, סבורה שזהותה היהודית של ישראל היא מעל לחוק. מה זה אומר עליה, זה כבר עניין לפוסט אחר.

יכול להיות, כמובן, שמח'ול וסעיד אכן נפגשו עם נציג של החיזבאללה ומסרו לו מידע כלשהו. מנסיון העבר, כדאי שלשב"כ יהיו ראיות של "עשר טון בטון מוצק" – כי אנחנו כבר לא בשנות השמונים והתשעים, וכל תרגיל כזה, שמתחיל בהר ונגמר בעכבר, מערער עוד יותר את ההנחה המעורערת גם כך שתפקידו של השב"כ הוא לשמור על הדמוקרטיה הישראלית.

אם לסיים בנקודה אופטימית, בשנות החמישים היה אפשר להעלים את מוטי קידר ("האסיר איקס") ל-16 שנים, והעיתונות צייתה; בשנות השישים, אפשר היה לאסור את מקסים גילן ולאלץ אותו להמשיך לערוך מהכלא את הבטאון שלו, כדי שאיש לא יחשוד, וזאת לאחר שחשף את מעורבותו של המוסד ברצח בן ברקה; את דבר מאסרו של מרקוס קלינגברג, אישיות מוכרת, אפשר היה להסתיר במשך עשור, 1983-1993; לא עוד. מעכשיו נאמד זמן ההעלמה בשבועות, לא שנים. בכל זאת התקדמנו במשהו.

הערה מנהלתית: בימים האחרונים התקבלו תרומות נדיבות בקרן הטבק והאלכוהול, ואני רוצה להודות לתורמים על תרומתם, ולהתחייב בפני מי שביקשו זאת שכספם לא ישמש לרכישת טבק, אלא ככל הנראה מצלמה.

(יוסי גורביץ כתב, איתמר שאלתיאל ליבן ודירבן)