בסוף השבוע, לאחר שהובסו בנסיונם למנוע את בניית חדר המיון הממוגן בבית החולים ברזילי – ולאחר מערכה קצרה וכושלת של "תג מחיר" כנגד מטרות חילוניות ברחבי הארץ – ערכו היותר סהרורים שבין החרדים מסע הלוויה לעצמות שנמצאו במקום. אלו, נזכיר, בוודאות כמעט מוחלטת עצמותיהם של פגאנים, שהיו בוודאי מופתעים לגלות שהם הפכו ליהודים לאחר מותם.
התבקשה האמירה הסרקסטית שלחרדים קל מאד לקבל אנשים כיהודים לאחר מותם, הרבה יותר מאשר בחייהם, אבל זו תהיה שגיאה. החרדים עושים ככל יכולתם כדי לוודא שלא יהודים לא ייקברו בקרבת יהודים – על כך, מיד – ובמקרים קיצוניים הם לא מהססים גם לחלל קברים.
מה שמעניין באימוצם האוטומטי לחיק ישראל סבא של אותם ביזנטים מופתעים – היו חרדים שרצו לקרוא להם "אבות" – הוא הסירוב האוטומטי לא פחות לקבל את עמדתם של החוקרים. מצד אחד, נמצאת כאן התפיסה האווילית – מקבילה באיוולתה לטענה שמנהל צריך להבין רק ב"ניהול" – שרב יודע הכל, גם יותר מהמומחים הגדולים בתחומם. דוד שמידל, שמנהל את המאבקים הללו כראש ארגון "אתרא קדישא", לא מעוניין לדעת מה מצאו הארכיאולוגים. הבורים שמקיפים אותו גם לא יבינו.
מצד שני, נמצאת תפיסה אפלה יותר: ההנחה היא שה"אחרים" עוינים ורודפים את החרדים, ושהם לא יהססו לשקר כדי לקדם את מטרותיהם. על פי ההנחה הזו, אם ארכיאולוג ימצא ראיה שהשלדים שייכים לזרע ישראל, הוא יעלים אותה – לא כי זה יפריע לבנייתו של חדר המיון, אלא משום טבעו. הוא, כפי שאמר לי ילד חרדי בשייח' ג'ראח, "עובד את השקר". התפיסה הזו מחלחלת יותר ויותר גם לחוגי הדתיים: כביכול יש איזו קנוניה ענקית נגדם. הפער בין המציאות – יהודים דתיים, וחרדים שפרנסתם על הציבור בעיקר, נהנים מפריבילגיות בכל אשר יפנו – ובין ההזיה עצום. מאיפה הוא מגיע?
אולי מכך שקושרי קשר מניחים שכל האחרים גם הם קושרי קשר. "7 ימים" פרסם אתמול כתבה ארוכה על העובדה שחברא קדישא מסווגת את הנקברים בשטחה על פי קריטריון של קרבה להלכה: חרדים נקברים בנפרד, דתיים נקברים יחד עם מסורתיים (מה שאומר הרבה על מה שחושבים החרדים על שני הפלגים האלה), יוצאי רוסיה ואתיופיה נקברים בשורות או טורים נפרדים. החברא קדישא, כמובן, מכחישה בתוקף. אבל ההכחשות שלה נראות רפות מול הראיות של "7 ימים", שכוללות כרטיסי קבורה שעליהם נרשמים הקודים לסוגים השונים של יהודים.
עכשיו, זה לא צריך להפתיע אף אחד. הענקנו לחרדים שליטה על שירותי הקבורה שלנו, כפי שנתנו להם שליטה על שירותי הנישואים והגירושין, ואף אחד לא יכול להתלונן שהם מנהלים אותם על פי ערכים יהודים ולא אנושיים. העקרון שמנחה אותם הוא שאין לקבור רשע לצד צדיק, ומבחינתם כולנו רשעים.
אבל, כמובן, הם לא יכולים לומר את זה. אז הם מרמים, במעשה ובדיבור. כפי שרימה השופט החרדי פיליפ מרכוס, שסירב להעניק לאב גאה זכות שגרתית בתואנה שיכול להיות שהוא "פדופיל או רוצח סדרתי". כפי שדיינים חרדים לא מהססים להודות שהם מעוותים זה שנים את הדין, כדי למנוע מהורים חילוניים את זכויותיהם על ילדיהם. כפי שעובדים דתיים של משרד הפנים מנצלים את מעמדם כדי לרדוף יהודים משיחיים (שם). כפי שאמר מאיר פורוש את מה שהוא באמת חושב באירוע פרטי. כמו שהרב ה"ממלכתי" חיים דרוקמן קרא באיזה עלון פנימי לסרבנות לפינוי התנחלויות. כמו ששר המשפטים אמר בכינוס פנימי – איכשהו, כשהם לא חושבים ששומעים אותם, הכל יוצא החוצה – ש"להפוך את משפט התורה למחייב במדינת ישראל, זו באמת הדרך הראויה להנחיל לנו את משפט התורה – צעד אחר צעד".
אז כשהציבור שלך מורגל בכך שכלפי חוץ מותר לומר רק שקרים מתקתקים ואת האמת אומרים רק בקרב אנ"ש, אולי קל לו יותר – מהיותו קושר – להניח שכל האחרים קושרים קשר גם הם.
(יוסי גורביץ)
תגובות אחרונות