איווט ליברמן, שבפרפרזה על אולמרט הוא הגרוטסקה של שר חוץ שלנו, צווח היום שהמשט לעבר עזה הוא "תעמולה אלימה כנגד ישראל", שישראל "לא תאפשר פגיעה בריבונותה", וטען ש"ישראל מאפשרת הכנסת אלפי טונות של מוצרים וציוד בכל יום". מעריב, שהביא את הדברים, נתן לליברמן אש חיפוי כשכתב ש"משט פעילי השלום הפרו-פלסטינים" צפוי להגיע "למים הטריטוריאליים של ישראל". זו טעות גסה: חופיה של עזה אינם בשום צורה מים טריטוריאליים ישראליים, אבל כשהגרוטסקה טוענת שהמשט הוא "פגיעה בריבונותה" של ישראל, מי יכול להאשים עיתונאי מסכן ולחוץ בערב שבת? "תעמולה אלימה"? זה כנראה ההמשך להגדרת החרם הפלסטיני על סחורות מההתנחבלויות "פעולת איבה".

אבל ליברמן אפילו לא טרח לשקר כמו שצריך. שלשום טען בכיר בצה"ל, אל"מ משה לוי, שישראל העבירה לרצועה מתחילת השנה 24,302 טונות של פירות וירקות, 14,879 טונות של קמח ו-600 טונות של בשר. בחישוב זריז, מדובר (בהנחה שחלפו 150 ימים מתחילת השנה ושיש כמיליון וחצי תושבים ברצועה) במעט פחות מ-100 גר' ירקות ופירות, כ-66 גרמים של קמח, וכשני גרמים של בשר לאדם ליום. לא בדיוק הישג הומניטרי מזהיר. אגב, חישוב מהיר מעלה שהכמות הזו מסתכמת בממוצע ב-265.2 טונות ליום. הרבה, הרבה פחות מ"אלפי הטונות מדי יום" של ליברמן, שסותר את התעמולה הרשמית של ישראל.

המשט לעבר עזה מוציא את המשטר הצבאי מדעתו. מצד אחד, התעמולה הרשמית – מערכת ה-Hasbara עובדת שעות נוספות – מתארת את היחס המיועד לפעילי השלום עם התקרבותם למים הטריטוריאליים של עזה כפיקניק עם ספא: אוהלים ממוזגים, משקאות חמים ועוד. מצד שני, צה"ל מתכוון להטיל מיסוך אלקטרוני מלא על ההתנגשות בין חיל הים והמשט, כדי שאף אחד לא יוכל לראות בזמן אמת מה יקרה שם. זו טיפשות עיתונאית חריגה: בזמן ההתנגשות כל הרשת תתפוצץ משמועות, שכמעט תמיד יהיו גרועות יותר מהאמת – וכמה ימים אחר כך, כשהפעילים יחזרו הביתה, התמונות והסרטונים הרי יצאו החוצה. כלומר, במקום יום היסטרי אחד של דיווח, יהיו לנו שניים. העולם בקושי יתאושש מהראשון, וכבר יגיע השני. אגב, המתקן שבו יוחזקו העצירים יהיה חסום לתקשורת, אולי מאותה הסיבה שחקירות השב"כ אינן מוקלטות – כלומר, כדי לוודא שאף אחד לא יוכל לתת תיאור אמיתי של קייטנת חיל הים. מצד שלישי, קצינים בכירים כבר החלו לדבר על כך שיכול להיות שתהיה סכנת חיים לכוחות ואז "נאלץ להשתמש באש חיה במוצא אחרון". באיזו מהירות מדברים פה על המוצא האחרון, באיזו השתוקקות. יש, למעשה, אפשרות אחרת – לא להתעמת עם הספינות – אבל בצה"ל אפילו לא שוקלים אותה.

ולמה שישקלו? שום דבר אחר לא נשקל. מצד אחד, ישראל טוענת מזה שנים שהיא איננה מטילה מצור על רצועת עזה ושאין לה שום אחריות על מה שקורה שם. מצד שני, היא מאשימה את המשט שהוא מפר את המצור הימי על עזה. מצד שלישי, אנשי ה-Hasbara מייבבים שהמטרה של המשט איננה להקל על המצב בעזה אלא לעשות מעשה פוליטי ולשבור את המצור על הרצועה. רגע, בלבלתם אותי: יש מצור או אין מצור? ומה, לעזאזל, פסול במעשה פוליטי?

במשך שנים דיברו הפלסטינים, ולא כל כך הצליחו לבצע – עד בילעין – על מחאה בלתי אלימה. מסתבר שהיא הכלי היעיל ביותר כנגד הבריונות הישראלית. היא מוציאה את המשטר הצבאי מדעתו. הוא יכול, ורוצה, להפעיל רק כוח; אבל אם יפעיל כוח כלפי מפגינים שלווים, ערוות בריונותו תיחשף לעין כל; לכן הוא חייב שהם יפעילו כוח. מכאן הקשקושים האלה על מחבלים ומטעני חבלה שנמצאים על הספינות; ואיש לא צריך להתפלא אם יתברר לאחר מעשה שחיילים ישראלים ישתלו בספינות, משישתלטו עליהן, כמה מטעני חבלה. מחלקת הטריקים המלוכלכים של צה"ל, אחרי הכל, כבר שתלה מסתערבים בקרב מפגינים לא אלימים – והללו החלו באלימות, כדי לתת לצה"ל תירוץ לעשות את מה שהוא יודע לעשות.

אבל זה כבר לא כל כך הולך. השקרים שקופים מדי. ההיסטריה גלויה מדי. וחשוב מכל: המשחק הוא כבר לא מול הציבור הישראלי, לפחות לא כצופה עיקרי. הפלסטינים, בחוכמה, מפנים את מאמציהם אל העולם. עכשיו צריך להגיע אל השלב הבא: מצעד של עשרות אלפי פלסטינים בלתי חמושים, שעולים על ההתנחלויות. אי-אלימות, חשיפת הכוח העירום של צה"ל, הביאה לפלסטינים הרבה יותר תועלת מכל אלימות כלשהי.

ולכן היא מפחידה כל כך את מנהיגינו. במשך שנים הם נהגו להשען על הוודאות שהפלסטינים תמיד יצליחו לפוצץ את רכבת ההזדמנות. אם ההנהגה הפלסטינית תהפוך לחכמה יותר מזו הישראלית – וכמה מאמץ נדרש כדי להיות חכם יותר מליברמן וברק? – עוד יקרו פה דברים טובים.

(יוסי גורביץ)