ב-20 בדצמבר 2007 פלט נשיאנו, שמעון פרס, טקסט בלתי מובן אפילו בסטנדרטים שלו-עצמו. "קרה כאן בעבר אירוע קשה ביותר, שאנחנו מצטערים עליו מאד", אמר פרס בעת ביקור בכפר קאסם, לקראת חג הקורבן.

בכפר קאסם אין יד ואין מצבת. לא רשמיות, על כל פנים. עשר מילים לא ברורות, לא מחייבות, לא קשורות, כמעט מגומגמות – זו כל ההתנצלות שנתנה ישראל הרשמית לאזרחיה הערבים שרצחה ב-29 באוקטובר 1956. שר החינוך יוסי שריד ספג ביקורת ציבורית קשה על הכנסת הנושא לחומר הלימודים; עד היום אין בכפר אזכרה רשמית לטבח.

ופרס, אחרי הכל, היה באוקטובר 1956 בתפקיד בכיר: מנכ"ל משרד הבטחון. בתוקף תפקידו, היה הקושר הראשי עם בריטניה וצרפת, היה מרכזי בהגררות לאותה הרפתקה – "מלכות ישראל השלישית" – שבעטיה הוטל העוצר ההוא וניתנו הפקודות ההן. הוא קשור לאנשים ההם; אפשר שהיה מעורב במציאת עבודה לפושעים, עם שחרורם השקט; ודאי היה מעורב בטיוח הטבח, בנסיון להסתירו מהציבור, שנמשך ימים ארוכים והופר רק לאחר שחברי הכנסת של מק"י עשו שימוש מופתי בחסינותם והודיעו עליו מעל בימת הכנסת.

חמישים שנים ויותר לאחר מעשה, פרס עדיין חש שפשע המלחמה ההוא, הבגידה ההיא, רציחתם של אזרחים בידי חיילים שאמורים היו להגן גם עליהם, הוא רק "אירוע קשה ביותר", שיש להזכיר בחצי משפט רפה. חמישים שנים אחרי, שומע פרס את לחישתה הארסית של הגרועה שבמידות הצבאיות, "הרעות".

*           *            *            *

"פעלנו כמו נאצים", אמר הרוצח העיקרי, המ"כ שלום עופר לאחר מעשה, וההגנה של רוצחי כפר קאסם היתה הגנה נאצית קלאסית: מילאנו פקודות, לא היתה לנו ברירה. כמו במקרה הנאצי, גם כאן ההגנה היתה שקרית. המח"ט שדמי פלט את הפקודה האווילית "אללה ירחמו" – אבל מג"דים אחרים לא ביצעו טבח. המג"ד מלינקי חזר על פקודתו של שדמי ואף חיזק אותה – אבל שניים ממפקדי הפלוגות שלו נמנעו מלבצע אותן. בפלוגה השלישית, של סרן חיים לוי, רק מחלקה אחת – של גבריאל דהאן – ביצעה טבח.

אבל רוב רובם של האנשים שנמנעו מלקחת חלק בטבח ניסו להצניע את העובדה הזו. לפחות אחד מהם, המ"מ נמרוד למפרט מפלוגתו של לוי, חי עם ספקות בנושא עד עצם היום הזה. במהלך משפטם של דהאן וחייליו, הוא ניסה לתת עדות למענם; הוא אמר לשופטים שהוא היה צריך לציית לפקודה, אבל "בגלל סנטימנט" לא עשה זאת. כלומר, הוא אמר שהצורה שבה פעלו דהאן ואנשיו היתה הנורמטיבית; הוא היה הסטיה. זה לא עזר לו; האיש שלא היה מוכן לירות בזקן לא חמוש ספג איומי רצח במשך שנתיים. הרוצח דהאן גער בו ש"לא היה גבר".

המ"מ השני של לוי היה ניצול שואה, בנימין קול, ששוטר נאצי הציל את חייו בליל הבדולח. הוא קיבל את הפקודה, והיה ברור לו שהוא לא יבצע אותה, והוא אכן מנע טבח. אבל לאחר מעשה, שב הארס הממאיר: בבית המשפט הוא ניסה לסייע לרעיו. כל כך ניסה, כל כך שינה את עדותו – בשלב מסוים אמר שהוא "היה יורה אם היה יכול" ושירה באנשים בסמטאות אך החטיא – עד שהשופטים קבעו ש"נראה לנו כי בביצוע העוצר נהג מר קול ביתר אחריות מאשר במתן עדותו".

למפרט וקול היו אמיצים דיים בשעת מעשה והצילו את חייהם של רבים, אבל לא עמד להם אומץ ליבם מול ההאשמה של בגידה ב"רעות".

*           *            *            *            *

סבסטיאן הפנר, בספרו המופתי "סיפורו של גרמני", הקדיש כמה עמודים ארוכים ל"רעות". ה"רעות" היא דרישה מקבוצת אנשים אקראית, בשם גורל שכבל אותם במקרה יחדיו, לקשור נגד שאר המין האנושי. ה"רעות" דורשת את השעייתם של הצדק, החוק, המצפון; היא מכפיפה את כל המידות הטובות האנושיות לשמירה על קבוצה קטנה של אנשים, ומעצם קיומה היא מעודדת את ביצועם של פשעים – היא מדכאת את כל היצרים התרבותיים שמטרתם למנוע אותם, והיא מלווה תמיד בהנגדה בין "אנחנו", הרעים, ובין כל השאר. ה"רעות" היא הכפפת האני לרצון קולקטיבי, שכמעט תמיד הוא רצון להרע.

האנשים המטפחים את ערכי ה"רעות" – מפקדים צבאיים, מאפיונרים, חברי כנופיות, מנהיגי כתות – משתדלים לקשר אותם עם גבורה. אחרי הכל, ה"רעות" אמורה להיות תכונתן של יחידות-עילית. בפועל, היא מאפשרת לקבוצה של צעירים חמושים – כמעט תמיד צעירים – לשבור את כללי הציוויליזציה, ולעיתים קרובות אין בה שמץ של גבורה. ה"רעות", שהופכת במהירות לתפיסה הממאירה שלמען הרעים יש לעשות הכל, בלי יוצא מן הכלל, היא חומצה המאכלת את כל המחסומים שבנתה התרבות למען הגנתם של החפים מפשע; היא מאכלת את ההבחנה בין פושעים לחפים מפשע עצמה. 

בכפר קאסם, במיי ליי, בכפרים השרופים של אלג'יר המדממת בשנות החמישים, במאות ואלפי הכפרים המזרח אירופאים שנמחקו בעת התקדמות הוורמאכט, באוראדור, בלידיצ'ה –  בכל שאר המקומות שבהם עמדו גברים צעירים מעל גופותיהם החמות של קורבנות לא חמושים – שימשה ה"רעות" כמגן לפושעים, שהריגתם של לא-לוחמים שלא סיכנו אותם היתה לעיתים קרובות שיא גבורתם. אי אפשר לדבר על זה; אי אפשר לתת לצדק את שלו; ה"רעות" תפגע, וכל לוחם יחשוש לצאת לטבח הבא, שמא יתעורר מצפונו של אחד מחבריו.

וה"רעות", כמובן, מבטיחה את הטבח הבא. היא מנציחה את עצמה; היא מבטיחה לרוצחים שבעולם ההובסיאני שהיא יוצרת, הם – חלאות המין האנושי – יהיו הגיבורים שישא הציבור על כפיים, או על פנים הציבור החשוב בעיניהם: זה של הרעים. מי שיעז לומר מילה כנגד הפשע, שייזכר שהעקרון הבסיסי של האנושיות הוא שכולנו בני אדם, כולנו תכליות ולא אמצעים, שאין שום דבר עלי אדמות שיכול להצדיק ירי באדם חף מפשע ובלתי חמוש – הוא-הוא שיהיה הבוגד, הפושע.

תפיסה מורחבת יותר של אחוות-הפושעים הזו היא זו שיוצרת את הדממה הדקה שבה עובר מדי שנה ה-29 באוקטובר בישראל. הרוצחים עדיין חיים ביננו, בחלקם הגדול; החברה הישראלית סגרה סביבם שורות. הם שוחררו זמן קצר לאחר מעצרם והממשלה ששלחה אותם דאגה לוודא שלכולם יהיו עבודות. הם חיו היטב; איש לא הטריד אותם. הם אפילו לא היו צריכים לברוח לדרום אמריקה או לשנות את זהותם כדי להמלט מסנקציה חברתית. הם משלנו. הם נשאו נשק למעננו, ולא רצוי להרחיב את הדיבור על מה שעשו בו. די בכך שהיו "רעים".

ואל לנו להשלות את עצמנו שזה נגמר בכפר קאסם, שהצבא הפנים את ההבדל בין פקודה בלתי חוקית ובין פקודה בלתי חוקית בעליל. כפר קאסם חזר על עצמו כשנרצחה איימן אל המס, שהקצין שנתן לאחר מותה את הפקודה "לירות בכל אחד, גם בילד בן שלוש", מנהל כיום תביעת דיבה כנגד עיתונאית שהעזה לשבור את קוד הרעות ולדבר; הוא חזר על עצמו בניעלין, כשסא"ל עמרי בורברג אחז בעצור כפות וחייל אחר ירה בו, בפקודתו – וכל שרשרת הפיקוד עצמה עיניים, עד שהתברר שבורברג היה ביש מזל עד כדי כך שתועד במצלמת וידאו, ואז טייחה את המקרה שלו כמו את זה של רוצחה של אל המס; לא, כפר קאסם עדיין איתנו.

הוא איתנו עם כל חייל שמפנה את ראשו מלראות את שחבריו עושים, עם כל אדם בעל מצפון שאולץ ללבוש מדים וכעת הוא מהסס מול "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב" – שכן עיקר תפקידה של ה"רעות" הוא לוודא ש"העין עיוורת והלב אטום ומושחת". ו-52 שנים לאחר מעשה, יש לומר שהיא הצליחה מעל למשוער בהשחתת החברה הישראלית.

(יוסי גורביץ)

יובל פרייליך הוא אלוף ישראל בסיף עד גיל 13. הוא גם חושב שהוא נכה.

פרייליך ואביו עתרו השבוע לבג"צ כנגד שר הספורט ואיגוד הסיף הישראלי בדרישה שלא לערוך תחרויות סיף בשבת. ליתר דיוק, הם דרשו ש"יאפשרו לסייפים שומרי מצוות ליטול חלק בתחרויות סיף שמנצחיהן מייצגים את ישראל בתחרויות ספורט בינלאומיות" ודרשו לבטל תחרויות בשבת בטענה ש"תחרויות אלו מונעות מפרייליך וחבריו ליטול בהם חלק רק משום היותם שומרי מצוות".

בקיצור, פרייליך ג'וניור ואביו דורשים מהאיגוד המרושע להתחשב בנכותם הייחודית: יש ימים בשבוע ובשנה שבהם הם מוכים מום. דא עקא, אלה בדיוק הימים שבהם שאר הסייפים הישראלים לא עובדים, ולכן הם אידיאלים מבחינתם לקיום תחרויות. מאליה עולה השאלה מה יעשה פרייליך אם תתקבל דרישתו, אם ינצח בתחרות, וכאשר יעלה לתחרות בינלאומית, הערלים יחליטו לא להתחשב בכך שהעם היהודי סבל מספיק.

פרייליך לא לבד, כמובן. שעון הקיץ מקוצר בישראל מדי שנה ערב יום הכיפורים מסיבות לא ברורות: משך הצום הוא 25 שעות כך או כך, אבל אלי ישי וחברים מתעקשים שרצוי שהשמש תשקע מוקדם יותר, משום שבאופן כלשהו הדבר מקל על הצמים. המצווה "לענות את נפשותיכם" כנראה לא תופסת אצלם.

סיבה מעניינת שמשמיעים חובשי כיפה בשנים האחרונות כנגד פתיחת עסקים בשבת – אני נגד עסקים בשבת, אגב –  היא שהדבר פוגע בכוח ההתחרות של בעלי עסקים דתיים. שוב, אותה התייחסות למצוות היהדות כאל נכות שדורשת הקלות מיוחדות, כמו אלו הניתנות לדיסלקטים בבחינות.

השבתות והחגים תמיד פגעו ביכולת הכלכלית של יהודים; האגדה התלמודית מספרת שהביטוי "ואת דתי המלך אינם עושים" של המן האגגי, נובע מכך שבכל פעם שניסה הוואזיר הראשי של אחשוורוש לגרור כמה יהודים לאנגאריה, כמו פרסים טובים, היה מופיע התירוץ "שבת היום, פסח היום" – לא יכולים לעבוד. אבל בדרך כלל קיבלו היהודים על עצמם בגאווה את המכשולים הללו, כמו את מכשול השמיטה.

לא עוד: מעכשיו העובדה שיהודי נאלץ לשמור שבת דורשת הקלות מיוחדות. פרייליך ואביו מייבבים שהעובדה שהתחרויות נערכות בשבת הן "פגיעה חמורה בעקרון השוויון… ובחירותו של פרייליך ובחופש הדת שלו". קודם כל, טוב לשמוע שיש חובשי כיפה שתומכים בעקרון השוויון, בחירויות בכלל ובחופש דת בפרט. יש לקוות שהם תומכים בהם גם כשלא מדובר בתחרויות סיף בשבת; עולה גם השאלה האם ידרוש פרייליך שלא לערוך תחרויות גם בימי ראשון ושישי, כדי להגן על זכויותיהם של מוסלמים ונוצרים אדוקים, או שיתנגד לכך בנימוק ש"זו מדינה יהודית".

שנית, אף אחד לא פוגע בחופש הדת של פרייליך ג'וניור. הוא החליט – יש לקוות שלא אביו החליט עבורו; זו תהיה פגיעה בתפיסת החירות ובמיוחד בתפיסת חופש הדת – שהוא רוצה להיות יהודי אורתודוקסי. בכך הוא הטיל על עצמו שורה של מגבלות כבדות. יש דברים שהוא לא אוכל. יש מקומות שהוא לא נכנס אליהם. חלק ניכר מיומו מוקדש למטלות ריטואליסטיות. יש ימים שהוא לא יכול להתחרות בהם.

אבל אלה מגבלות שפרייליך הטיל על עצמו; איש לא כפה אותן עליו. הוא יכול להסיר מעליו את המגבלות הללו בהחלטה של רגע, אם יחליט שהסיוף חשוב לו יותר. אבל, כמו יהודי אורתודוקסי טוב, במקום להתמודד עם הנכות שהטיל על עצמו, במקום להתגאות בה, במקום לחגוג את עובדת היותו אדם דוחה-סיפוקים (כמה אוהבים לתאר כך בישיבות את הריטואליסטיקה היהודית) – בקצרה, במקום לומר "אשרי, יהודי אני", הוא מעדיף, בגרון ניחר, לומר "גולגולת רצוצה לי, אב קדוש לי – תנה את תשלומיהם!". את נכותו-שלו, זו שבזמנים אחרים הוא אומר שקיבל עליו מרצון ובשמחה – "קבלת עול מלכות שמיים", קוראים לזה – הוא מטיל כעת על הציבור כולו. יהא הציבור כולו נכה. וכאשר פשטתם יד תפשוטו, וכאשר שנוררתם – תשנוררו.

כבדות מצוות היהדות על פרייליך ג'וניור; על כן הוא רוצה להטילן על הכלל. המוסר הישן של מונטיפיורי הזקן, שוויתר על ראשות עיריית לונדון משום שהטקס נערך בראש השנה, המוסר שאומר שזהותך היא גאוותך ושאין משפילים אותה לשם הנאה ארצית, גדול ממנו. בכך הוא יהודי אורתודוקסי קלאסי: שעוני שבת מאפשרים לו להשתמש בחשמל גם כשאסור, היתרי עיסקה מתירים לו נשך, מכירות חמץ פיקטיביות מתירות לו לשמור על רכושו גם בפסח, חוטים סביב העיר מאפשרים לו לחשוב שאלוהיו מטומטם ושחוטים אלה גורמים לו שלא להבחין בין בית פרטי ובין רשות הרבים. אבל לפעמים, למרבה הצער, ההלכה איננה גמישה די הצורך ואי אפשר לתחמן את אלוהים –  קשה להאמין שיימצא רב שייתן היתר דווקא למלאכה גויית כל כך כמו סיף בשבת –  ואז אין מנוס מלתחמן את הציבור, רצוי בסיסמאות על "שוויון" ו"חופש דת".

(יוסי גורביץ)

המשטרה עצרה בתחילת השבוע שישה צעירים יהודים משכונת התקווה בתל אביב, בחשד שהשליכו בקבוקי תבערה לעבר דירות בשכונה. אחת הדירות נשרפה כליל ולשניה נגרם נזק. העצורים הם בני 17 עד 19. העילה להשלכת פצצות התבערה היא העובדה שבשתי הדירות התגוררו משפחות ערביות.

ידיעה צדדית, קטנה. לא סביר שיהיה לה המשך. שני פיגועי טרור בתל אביב, תוך שימוש בנשק קטלני – אמנם בלי אבידות בנפש – נעלמים. הם היו איתנו לזמן קצר, כשלא היתה ברירה אלא לדווח עליהם, ועכשיו הם מתפוגגים.

מתפוגג גם פוגרום עכו. החג הסתיים והשוטרים הרבים שזרמו לעיר הולכים הביתה. עכו נשארת שם, על מפגעיה היהודים, על ישיבת השנאה הכתומה, התנחלות בגבולות 48', ונעלמת מהזכרון. היא תצוץ שוב, ודאי; אבל לעת עתה אנחנו מדחיקים אותה. גם הפיגוע כנגד פרופסור שטרנהל היה ואיננו.

אנחנו מדחיקים את האירועים הללו כי הם לא מתאימים לנראטיב שאנחנו מספרים לעצמנו על מדינה נטולת טרור פוליטי. ואכן, רובנו – ודאי אלו מאיתנו שהם שמאלנים החיים במרכז – לא נתקלים בו. אבל הוא שם.

בפורים, חג הנקמה היהודי, התפוצץ מטען חבלה מוסווה כמשלוח מנות בידיו של ילד באריאל. הילד היה יהודי-משיחי, היינו יהודי המקבל את אלוהותו ומשיחיותו של ישוע. המפגע היה, כמעט בוודאות, חובש כיפה. הוא לא נתפס וגם לא ייתפס. כמו מציתי הכנסיות המיסתוריים. כמו אלו ששרפו את שני הפועלים הערבים במחסן הנעול ההוא באור יהודה בסוף שנות השמונים.

לפעמים תופסים אותם, את המחבלים היהודים. תפסו את אלירן גולן, שתכנן לרצוח את חבר הכנסת עסאם מח'ול מחד"ש. נסיון לרצח ח"כ; סיפור גדול. רובכם לא שמע עליו, כי גולן שם קץ לחייו במעצר. ומה על שותפיו? פעם היו להם שמות. הם התפוגגו. הם לא קיימים בזכרון הקולקטיבי שלנו. כמו חניאל קורן, החוזר בתשובה שתקף לפני כתריסר שנים בנשק צה"לי את כנסיית סנט אנטוניוס ביפו, שיש לו שני אזכורים בגוגל; אחד מהם נכתב על ידי, השני על ידי עמותה של הכת הסיינטולוגית המתנגדת לפסיכיאטריה.

עיתונות, אומרים, היא הטיוטה הראשונה של ההיסטוריה. רצוי תמיד לזכור שמה שלא נוח לתפיסה הקולקטיבית שלנו מופיע, מחוק כמעט, רק בשולי הטיוטה. אבל הטרור היהודי הוא חלק בלתי נפרד מהמציאות הישראלית; ההתעקשות שלנו לעצום עיניים מולו היא זו שגורמת שנופתע בכל פעם מחדש.

(יוסי גורביץ)

במה שנראה כנסיון נואש להציל את שאריות הקריירה הדועכת שלה, מרב מיכאלי הודיעה ל"ידיעות אחרונות" שהיא שוקלת להוסיף "קסטנר" לשמה. זו זכותה: ישראל קסטנר היה סבה. ואז היא מצליחה, שוב, לצאת הכפית הפחות חדה שבמגירה.

בפעם האחרונה שמיכאלי הואילה לנסות לחנך את הציבור הישראלי, היא הסירה את חולצתה בשידור חי כדי לטעון שאפילו במצב כזה, אסור לנשיא-דאז קצב לגעת בה. זה היה נכון ללא ספק, אבל ספק אם הפגנת הפמיניזם הלוחם הזה הועילה במשהו לעובדותיו המדוכאות של קצב, שצוירו לפתע על ידי מיכאלי כמפתות. כמה משונה – זה בדיוק היה הקו של תומכי קצב.

אבל יתכן שמיכאלי הכניסה לזכרו של סבה גול עצמי מרשים עוד יותר. במהלך הראיון ב"שבעה ימים" – שבו רואיינו מיכאלי ואמה, ז'וזי קסטנר, ובו שימשה מיכאלי כהוכחה עגומה לתזת שקיעת הדורות – מודיעה מיכאלי לכתבת ענת מידן ש"אני מאמינה שדרך הסיפור של קסטנר התגבשה גם השקפת העולם שלי".

מידן, כמובן, בולעת את הפתיון: “באיזו דרך?”, היא שואלת, ומיכאלי ממהרת להפיק את הטקסט המופלא הבא: “בעיני יש הקבלה בין החשיבה של סבא שלי, שהוקע על שדיבר עם הנאצים גם כשמול עיניו עמדה מטרה של הצלת יהודים, ובין התפיסה של אלו הסבורים היום שאסור לישראל לדבר עם חמאס. מגיל צעיר, בגלל הביוגרפיה המשפחתית שלי, ראיתי את מקור הרע בהתחפרות הזו בקונבנציות".

אני מודה שכשהגעתי לפסקה הזו, הגליון הושלך – בשילוב של תיעוב, בוז וסלידה בחלקים שווים – אל המרפסת. די! די כבר! נמאס לי משמאלנים טיפשים! החסר יג"עים* אנוכי, כי הבאתם גם את זו להתלהג עלי?

באותו ברק מופלא של תבונה שבו הפכה מיכאלי את עובדותיו המנוצלות של קצב לשותפות-באשמתן בעיני חלק ניכר של הציבור, היא הצליחה, במחי משפט אחד, להפוך את התומכים במו"מ עם החמאס לאנשים שתומכים במשא ומתן עם אחד מנציגיה הרצחניים בותר של גרמניה הנאצית בעצם ימיה של השואה. בעצם, זה לא גול עצמי –  זה ספוקו בלתי מודע.

אני מתנגד למשא ומתן עם החמאס. יש ארגונים שלא נושאים ונותנים איתם אלא כשאין ברירה, ויש לנו ברירה: סבל עצום ומתמשך לציבור הפלסטיני. מאחר והוא זה שבחר את הכנופיה הזו, ביודעין ובעיניים פקוחות, יש לכבד את העקרון הדמוקרטי ולתת לעם הפלסטיני לחטוף את מה שביקש. ככה זה: לבחירות יש השלכות. משא ומתן עם חמאס, הכרה בו, יתנו דחיפה מיותרת לכוחות האיסלמיסטיים. עדיף שהפלסטינים ישלמו את מחיר בחירתם – הקבועה – לפוצץ את רכבת ההזדמנות.

אני לא מסכים עם מישהו שרוצה לדבר עם חמאס, אבל לא הייתי מתאר אותו כמשת"פ-מרצון של אדולף אייכמן. עם בעלי ברית כמו מיכאלי, מי צריך אויבים?

קסטנר, צריכה נכדתו לדעת, לא "דיבר עם הנאצים": הוא לא אמר לעצמו "המממ, בניגוד לדעת הקהל בבודפסט, אני חושב שיש בעצם אפשרות לקיום הדדי עם הברנשים הלא-נעימים הללו". אלוהים אדירים, לא: הוא זומן לשיחות-סחיטה על ידי אנשים שיכלו להרוג אותו ואת יקיריו ללא הנד עפעף, ושהוא ידע שכבר רצחו רבים. הוא לא “דיבר” עם אייכמן; הוא התמקח והציל את מה שאפשר היה להציל. הוא לא מכר את נשמו לשטן, אבל בהחלט היה איתו במשחק פוקר כפוי.

ולכן אני מסרב לשפוט את קסטנר. לא עמדתי במקומו ובמצבו כנראה הייתי בוחר בהתאבדות. לא עמדו בפניו בחירות טובות; הוא בחר בפחות גרועה מביניהן. על פי כל העדויות, הוא שמר על עצבי ברזל. היום אנחנו יודעים יותר על תסמונת שטוקהולם, וזו עשויה להיות תשובה לשאלה המציקה כל כך, מדוע העיד קסטנר לטובתו של עוזרו הבכיר של אייכמן, קורט בכר.

לומר שקסטנר "דיבר" עם הנאצים מתוך "מחשבה" – זה לא רק טמטום נדיר, זה לא רק נסיון של מיכאלי לגרור את עצמה מתהומות הנשיה בציציות ראשו של אחר וטוב ממנה; פירושו לאמץ את פסק הדין הנורא של השופט בנימין הלוי, על פיו קסטנר "מכר את נשמתו לשטן". הגורם העיקרי להגנתו של קסטנר היה אותו מחנק, מחנק שאי אפשר היה לתאר באולם בית משפט ישראלי עשור לאחר מעשה, שעמד בטרקליניה של עיר כבושה בידי ברברים דורשי קורבנות דם. שום "מחשבה", שום רצון חופשי, לא היו מעורבים; רק כוח כפייתו של תליין. קסטנר לא רצה לדבר עם אייכמן, אבל ברירה לא היתה לו.

אולי הגיע הזמן לאסור על פרסום להגיהם של מפורסתמים בכל נושא שאיננו קשור לתפלותם. מיכאלי תוכל לדבר כאוות נפשה על סלבריטאות  – אם יימצא מי שיתעניין במה שיש לה לומר- אבל תואיל נא ותחסוך מן הציבור את הגיגיה על פוליטיקה והיסטוריה. את אלה יש להשאיר לאנשים רציניים.

* יג"ע: יהודי גא עילג (הזכויות שמורות לנמרוד אבישר)

(יוסי גורביץ)

אם מישהו עדיין נזקק להוכחה לכך שמשטרת ישראל היא מריונטה של בריוני הימין, הוא קיבל אותה הערב, כשהובא תאופיק ג'מאל – הנהג שנסיון הלינץ' בו התחיל את כל המהומה בעכו – בפני שופט, והלה האריך את מעצרו בשלושה ימים.

במה חשוד ג'מאל? בנהיגה במהירות מופרזת, בסיכון חיי אדם, וב"פגיעה ברגשות דת". בכלי התקשורת טען ג'מאל כי נסע במהירות נמוכה, מה שנשמע סביר בהתחשב בכך שהצליחו לפגוע בכלי הרכב שלו ואילצו אותו לנטוש אותו. אליבא דכולי עלמא הוא לא פגע באיש, ואני תוהה מתי בפעם האחרונה עצרה המשטרה אדם חמישה ימים אחרי אירוע תחבורתי שלא גרר נפגעים, ועוד דרשה את הארכת מעצרו. מדובר, נזכיר, בקורבן של האירוע, האיש שהמשטרה לא הצליחה להגן עליו מפני פוגרומצ'קים ושהאיצה בו להמלט.

האשמה המגוחכת מכולם היא "פגיעה ברגשות דת". ראשית, כפי שכבר כתבתי, למשטרה צפוי קרב קשה מאד בנסיון להוכיח שמי שפגע ברגשות דת היה דווקא ג'מאל ולא האנשים שרכבו על אופניים על הכביש – שלא לדבר על הבריונים שרגמו אותו באבנים, שגם זו פעולה אסורה ביום הכיפורים.

שנית, אני מכיר אישית את איסור הפגיעה ברגשות דת כאות מתה. כזכור, הגשתי לפני כחצי שנה תלונה כנגד סגן ראש עיריית אור יהודה, שהתהדר בפומבי בשריפת ספרי הברית החדשה. החוקרת שאיתה דיברתי עשתה מאמצים ניכרים לא לקבל את התלונה, ומבדיקות שנעשו בחודש לאחר שהוגשה – עד שהתייאשתי ועד שהתייאשו אחרים – מתקבל הרושם שהתלונה אפילו לא הגיעה לתחנת המשטרה. כנראה ששריפת ספרי קודש חשובה למשטרה פחות מנסיעה בחג.   

אבל לא מה זה שהחוק אומר. סעיף 170 לחוק העונשין דורש שכדי להעמיד אדם לדין על "פגיעה בכבוד הדת", צריך יהיה להוכיח שהדבר נעשה ב"כוונה לבזות דתם, או ביודעין שהם עשויים לראות במעשה זה עלבון לדתם". אני קורא בזאת למשטרת ישראל לעצור אותי: במהלך שני החגים האחרונים הסתובבתי בפרהסיה וצילמתי. אני יכול להעיד שהדבר פגע ברגשותיהם הדתיים של כמה אנשים, אף שהקפדתי להתרחק מן האזורים המקודשים המסומנים (בעירנו, אזור בית הכנסת הגדול מגודר במחסום מפני כניסת כלי רכב מדי שבת וחג). אני "פגעתי ברגשות דת" בדיוק כמו ג'מאל. 

כמה נלעג, כמה רופס, כמה בזוי. אין בליבי על השופט האוטומטי שהאריך את מעצרו של ג'מאל; הוא כנראה לא ראוי לשמש בתפקידו, אבל לא יותר מכל שופט מעצרים אחרים שמקבל ללא חקירה ודרישה את דברי המשטרה – היינו, רובם. לא, המשטרה היא זו שראויה ללעג, לבוז, לקלון.

מדובר, נזכיר, בגוף שלא הצליח להגן בזמן אמת על ג'מאל או על רכושו, וקרא לו להמלט. מדובר בגוף שלא מצליח לפזר את המון הפוגרומצ'יקים היהודים המנסים, מזה ארבעה ימים, להביא לבריחת תושביה הערבים של עכו. מדובר בגוף שמצא את הפתרון הפשוט ביותר – להטפל לקורבן.

נציגו המובהק של הימין הבריוני, פושע המלחמה ומשיח השקר אפי איתם, קרא במהלך דיון בכנסת לעצור את ג'מאל; הוא לא התעסק בשטויות כמו סעיפים בחוק, והמשטרה, כנראה, מיהרה לציית לו ולבריוני עכו היהודים. היא חושבת, בטעות, שבכך תביא לסוף המהומות; אבל כשהיא עושה זאת, היא מנסרת את הענף עליו היא יושבת: היא משדרת לאוכלוסיה הערבית שהיא משטרה של צד אחד בלבד. ודאי שהדבר כך כשהיא מצליחה לעצור את הקורבן, להפוך אותו לשעיר לעזאזל – אבל לא מצליחה לעצור את תוקפיו. כשהחלה תגובת הנגד של תושבי עכו הערבים, אחרי נסיון הלינץ', צווחו בימין שמדובר ב"ליל הבדולח", לא פחות. מאז, הוצתו דירותיהם של ערבים המתגוררים בעכו באמצעות בקבוקי תבערה. אני בספק אם התוקפים נמצאו, או יימצאו.

לעובדה שמשטרת ישראל הופכת למשטרת היהודיסטים יהיו השלכות, רובן שליליות. כי כשהחוק משמש באופן כה בוטה כפטישו של צד אחד, כשאין אפילו העמדת פנים של שוויון, החוק עצמו הופך לאויב. מי ששכנע את ערביי עכו שהם אינם יכולים לסמוך על החוק, לא יוכל לבוא אליהם בתלונות כשהם יחליטו להפר אותו.

לכל זה קדמה הפארסה של נסיונם של ערביי עכו להתנצל על "הפרובוקציה". יש לקוות שבעקבות המעצר הזה הם יחזרו בהם מההתרפסות הזו, שמעניקה זכות ווטו לכל בריון יג"ע (יהודי גאה עילג) על התנהגות שלא מוצאת חן בעיניו ושבכל זאת היא חוקית. אתמול לגלגה יעל משאלי, שמכירה מקרוב את נפש הבהמות היהודיסטיות, שבחג הקרוב, יידרשו ערביי עכו להוכיח שרכשו ארבע מינים.

אתמול זה היה מצחיק. היום הרבה פחות.

(יוסי גורביץ)

למרות התקרית בראש השנה, יצאתי לצלם גם ביום כיפור. בחלקו הראשון של הסיור התלווה אלי חבר ש, איך נאמר, נראה כמו מישהו שלא כדאי להתעסק איתו. זמן קצר לאחר שפרש – דקות ספורות בלבד – ניגש אלי טיפוס חשוד למראה בשנות העשרים לחייו, ודרש לדעת "מה אתה מצלם ביום כיפור".

נצמדתי לפירוש המילולי של דבריו ואמרתי לו שאני מצלם דברים שאפשר לצלם רק ביום כיפור – כבישים ריקים, אנשים על אופניים וכו' (תוצאות אפשר לראות כאן). הוא אמר בקול תוקפני: "אתה יודע שאתה מפחיד הרבה אנשים?" את מי, שאלתי. "אנשים דתיים," הוא אמר, "הם מפחדים שאתה מצלם אותם". הבטחתי לו שזה לא המצב. הוא עבר לאיומים: "אתה יודע, אסור לך לצלם סתם ככה אנשים ברחוב". הוא טועה, אמרתי לו, הוא לא מכיר את החוק. הוא עבר לשלב השקרים: "אני לא טועה. אני כבר לקחתי מישהו לבית משפט על כזה דבר והפשטתי לו את התחתונים". אם כך, אמרתי לו, אני מזמין אותו להפגש איתי בבית משפט. כשהבין שהאיומים לא עשו את שלהם, עזב את המקום באכזבה. כשהסתובב, הבחנתי בכיפת-עבריינים – אתם יודעים, כיפה סרוגה בגודל אסימון – שעשתה מאמצים נואשים להשאר על שערו.

לא הבחנתי בו על אופניים, אבל לא הייתי מופתע אם כן. זה היה בערב החג; בחג האופניים עצמו, במסלול ההליכה המסורתי שלי, ילדים רבים ביקשו שאצלם אותם. אבל היו שהתנגדו: "אנחנו לא נוצרים," הטיח בי ילד, מזדקף באוכפו, "אל תצלם אותנו". משועשע, שאלתי אותו אם הוא יודע שרכיבה על אופניים היא הרבה יותר עבירה על ההלכה היהודית מאשר צילום. הוא לא ידע. גם הילדה האתיופית שעצרה מרכיבתה כדי להעיר לי על כך שאסור לצלם לא ידעה זאת.

פתח תקווה היא מקום בורגני למדי, או זעיר בורגני. מתחים כמעט שאין, והיא מעולם לא היתה "עיר מעורבת"" – הביטוי המכוער למדי שמשמעותו שהטיהור האתני של 1948 לא צלח בה לחלוטין. אבל אני תוהה כמה מהערסים שנמרוד כינה יפה כל כך יג"עים (יהודים גאים עילגים), שתקפו ערבי בשל "חילול קדושת החג" (הכותרת האומללה והמדויקת, מבחינת היג"עים, של "ידיעות") היו מסוגלים להסביר לי את ההבדל המדויק, איפה עובר קו ההיתר והאיסור, בין רכיבת האופניים שלהם והנסיעה ברכב בחג.

יש יסוד סביר להניח שהמהומה התלקחה כאשר האספסוף הקדוש הבחין שנוסעי הרכב הם ערבים, ואז קיבלה החלטתו לנקום על הפגיעה בגאוותו היהודונית משנה תוקף. אבל, אלא אם מדובר באמבולנס, במקום כמו עכו, כמעט כל רכב היה מותקף.

משיצא החג, כמובן, יצאו הפוגרומצ'יקים הרשמיים של עכו – הגרעין החרד"לי שנשתל שם במכוון כדי להביא ל"ייהוד העיר" – למסע חבלה משלהם. אבל הם, בניגוד לאספסוף של ערב החג, לא היו מעיזים לזרוק אבנים בו עצמו; הם היו יודעים שהדבר אסור הלכתית במפורש.

האספסוף של היג"עים לא יודע. הוא לא יודע שרכיבה על אופניים חמורה באותה מידה כמו נסיעה ברכב והרבה יותר מצילום. האספסוף הזה, וזה מה שהוא, קיבל לאורך כל חייו מסרים ברורים מאד: יש דת יהודית; היא קדושה; אנחנו לא מבינים בה; הדתיים כן; והמסר המשתמע, והמדויק, הוא שהם יהודים דפוקים.

עכשיו, אדם שהיה רציני בקשר לאמונתו היה עושה משהו בנידון – לומד קצת, מרחיב השכלה, אולי חוזר בתשובה. אבל אצלנו, למרבה האסון, הדת מעורבת בלאום. כל מי שאיתרע מזלו להיוולד להורים יהודיים ולא טרח להמיר רשמית את דתו מוגדר על פי חוק כיהודי (ויצוין שהעובדה שהמרת דת מוציאה אדם מכלל היהדות, על פי חוקי ישראל, היא עדות ניצחת לכך שהחוק הישראלי תופס את היהדות כדת ולא כלאום). אבל רוב האנשים הללו לא קיבלו חינוך יהודי כלשהו, אלא משהו חיוור עם דגש על כך שהתנ"ך הוא ספר קדוש, והמון, המון חגי ישראל.

האספסוף שטוף בתאוותיו. הוא לא יוותר על החיים הטובים. הוא לא יעלה על דעתו להתקין שעון שבת אצלו בבית. קידוש כן, שעון שבת לא. למה מי מת. הוא גם יצא לחגוג בשבת, וישמיע מוזיקה, ויבשל, והכל. אבל הוא יודע שאלה תאוות, הוא יודע שהוא חוטא, והתוצאה היא קנאות גדולה בקשר לסמלים. במרק האפונה שהוא התודעה של הישראלי הממוצע, שרידים זכורים למחצה של יהדות הופכים לסמלים רבי השפעה – ולעובדה שלרבים מהם אין קשר לכל מציאות הלכתית לא קשורה.

האספסוף לא יאכל חזיר – חזיר זה סמל. אין לו בעיה לאכול שרימפס, נניח, או סתם משהו שלא נשחט כראוי. אבל לא חזיר. ומאחר והלאום והדת מעורבבים אצלו, הרעיון של חנות שמוכרת בשר חזיר בעירו הוא, בעיניו, עלבון לעצם היהדות – והוא לא ישרוף אותה, אולי, אבל יגיד שמי ששרף הוא אחלה גבר. הוא לא יודע מה משמעותו של יום הכיפורים – הוא נוטה להאמין, בטעות, שאם יגיע לבית הכנסת ויתאמץ לומר את הטקסטים הקדושים בדיוק כפי שצריך לומר אותם, הכל ייסלח לו והוא יוכל לשוב לסורו למחרת – אבל הוא משוכנע שמדובר ב"יום קדוש".

לכן מי שמצלם ביום כיפור, עבירה שחבר האספסוף הממוצע לא מורגל בה, הוא "נוצרי" – היינו, הדבר הרחוק ביותר מיהודי. לכן מי שנוסע ברכב ביום כיפור יזכה למטח אבנים – עבירה חמורה לא פחות על ההלכה. הידיעה של חבר האספסוף, הידיעה שנשתלה בו מגיל צעיר – שהוא יהודי פגום, חוטא, לא ראוי – גורמת לו להתפרץ, לעיתים באלימות או באיומים, במקומות לא צפויים.

התוצאה היא מה שהמגיב ד.ט. טועה לעיתים קרובות לראות כחילוניזציה של ישראל. כן, יש יותר חנויות פתוחות בשבת – היג"ע הממוצע הוא בהמה צרכנית מן המניין, ואין לו בעיה להעביד אחרים בשבת. אבל, בו זמנית, הסובלנות לחילוניות צוללת: נסו לומר פעם בפורום פומבי, לא כזה של הבועה האקדמית-תל אביבית, שיש לכם ספקות באשר לקיומו של אלוהים, או, חס וחלילה, באשר לעליונותו של היהודי על כל הברואים, ותראו את התוצאה. שני המהלכים מזינים זה את זה: העובדה שיש יותר חנויות פתוחות בשבת היא זו שמזינה את הפיכת ישראל לחברה דתית יותר – דתית במובן שמי שמותח ביקורת, בחברה לכאורה-חילונית, על עקרונות דת שרוב תושבי המדינה לכאורה לא מקבלים, מוקא מן החברה; במובן שהשיח החילוני והליברלי הופך לבלתי לגיטימי. 

התוצאה של "חינוך מסורתי" היא פוגרומצ'יקים כמו אלה מעכו. התוצאה של חינוך שפוסח על שני הסעיפים – שאיננו דתי אבל איננו מעיז להיות חילוני – היא יצירתו של עדר קדוש, נבער, מנשק מזוזות ומניח תפילין, שחונק בעקביות את אפשרות קיומה של ישראל חופשית. כבר כמעט עדיף שהיו דתיים – היה על מה לדבר איתם. היה אפשר להתווכח. היה אפשר למוטט את אושיות עולמם באמצעות דיון. עם הבהמות אכולות הדיסוננס הקוגניטיבי שהעדיפו ליצור ממשלות ישראל, אחת אחרי השניה; עם האספסוף שיהדותו היא גאוותו ובורותו; עם החוטאים הרוצים לכפר על חטאם בקנאות לאל – איתם אין על מה לדבר.

(יוסי גורביץ)

גוף הפרסום העיקרי של האנטישמים ברחבי העולם, הליגה נגד השמצה (ADL), שחרר ערב החג חיבור משעשע למדי, שטוען שהמשבר הכלכלי גורר עליה באנטישמיות. העליה הזו באנטישמיות, שבה נאחזת הליגה כטובע בקש, מתרחשת בפורומים באינטרנט.

אלא שאבוי: הליגה נאלצת להודות, בשפלות רוח מסוימת, שכאשר הערות אנטישמיות הופיעו בפורומים מיינסטרימיים, הן נמחקו במהירות – וגרוע מכך, רבים מהמשתתפים בפורומים סירבו לשחק את תפקיד הגוי שאליו נקלעו שלא ברצונם, ומחו נמרצות כנגד ההערות הגזעניות.

(כהערת שוליים, יצוין שהערה שליהודים יש "ראש לעסקים" או סתם יתרון אינטלקטואלי היא הערה אנטישמית רק כאשר היא נאמרת על ידי לא-יהודי; בקרב היהודים עצמם היא מקובלת למדי, לעיתים קרובות תחת שם הקוד "הגניוס היהודי". למעשה, התפיסה הזו מושרשת היטב בקרב היהודים; וראוי לעיון נוסף הביטוי היידישאי "גוייש קופ", 'ראש של גוי', המציין טיפש).

הליגה היתה כה נואשת, עד שהיא נאחזה בקנה הרצוץ באמת של פורומים ניאו-נאציים. באתרים כמו StormFront אכן נרשמה גאות במספר ההודעות הקושרות בין יהודים ומשברים כלכליים. אכן, יופי של מציאה, יופי של תגלית – מסתבר שניאו נאצים הם אנטישמים! מהר, ארגנו מהדורה מיוחדת!

הנסיונות של ארגונו של אייברהם פוקסמן להשאר רלוונטיים היו משעשעים את הצופים הרגילים בתיאטרון האבסורד של הפראנויה היהודית, אלמלא היה מדובר במשחק ציני, ברור ובוטה על פחדיהם של רבים – ואלמלא המשחק הזה היה פוליטי כל כך.

*           *            *            *

בזמן שפוקסמן רדף אחרי צלליהם של ניאו נאצים בפורומים, אירעה תקרית אנטישמית של ממש. לפני כשישה שבועות, הכומר דיוויד בריקנר – המנהל של הארגון המיסיונרי "יהודים למען ישוע" – נשא דרשה בכנסיה אמריקנית, בה תיאר בין השאר את פיגועי הטרור כנגד יהודים בישראל כזעם האל כנגד יהודים שלא אימצו את הנצרות.

שומו שמיים, הזעקי ארץ. ומה היתה תגובת הליגה נגד השמצה, כשסוף-סוף נמצא לה אנטישמי של ממש, שחושב שהדין השמיימי הראוי של יהודים שאינם מתנצרים הוא מוות אלים במיוחד?

קול דממה דקה.

למה? אה! כי בריקנר נשא את הדברים בכנסיה באלסקה, בעיירה וואסילה. ואם השם נשמע לכם מוכר, לא טעיתם: אחת שרה פאלין, בעוונות אזרחי אלסקה מושלתם, ישבה בקהל. היא לא יצאה החוצה. האירוע היה זמן קצר לפני שמונתה למועמדת הרפובליקנית לתפקיד סגן הנשיא, והנושא נחשף זמן קצר לאחר אחרי המינוי;. ואם פוקסמן היה מתייחס אליה כמו שהוא מתייחס לפורומים מכובדים שמיהרו למחוק שיקוצים אנטישמיים, הוא היה מעלה את הקריירה שלה באש.

אבל פוקסמן, כמובן, הוא קודם כל ניאו-קונסרבטיב ורפובליקני. הוא לא יהין לצאת נגד המועמדת של המפלגה שלו. זה לא חכם פוליטית. באופן חריג למדי, פוקסמן אפילו הגן על העובדה ש"יהודים למען ישוע" ערכו התרמה בכנסיה של פאלין: הוא אמר לג'ואיש ג'רנל שיש הבדל חד בין קתולים המתפללים למען המרת דתם של היהודים – פעולה שהליגה גינתה בחריפות – ובין פרוטסטנטים המטיפים להם להמרת דתם. "להם לא היתה אינקוויזיציה, הם לא יצאו למסע צלב, הם לא הרגו יהודים במשך 2,000 שנים. יש להם אמונה; מותר להם להחזיק בה", נער פוקסמן.

אוי. מאיפה להתחיל. ראשית, במובן הצר ביותר של המונח, אף כנסיה איננה קיימת 2,000 שנים. שנית, הכנסיה הקתולית – במובן הרחב ביותר של המונח – לא רדפה יהודים עד המאה השישית. אז היתה הרדיפה יותר הדרה מאשר רדיפה. שלישית, תפקידה של האינקוויזיציה מעולם לא היה לרדוף יהודים, אלא לרדוף נוצרים החשודים באמונות אסורות; היא יכלה לגרור יהודים למרתפיה רק אם קודם לכן העבירו היהודים הללו את עצמם לסמכותה, על ידי התנצרות. רביעית, מסע הצלב היה מיועד כנגד מוסלמים, לא יהודים, והרשויות – במידה והיו רשויות – ניסו להגן על היהודים מפני מעשי טבח. התפיסה הקתולית של היהודים בימי הביניים היתה שעליהם לחיות מושפלים, אך לחיות. מעשי טבח באו, בדרך כלל, "מלמטה"; הכנסיה הממוסדת התנגדה להם בחריפות. לעיתים קרובות, היה הרובע היהודי סביב ארמון הבישוף.

חמישית, וגרוע מכל, פוקסמן מוחק בנדיבות 500 שנים כמעט של אנטישמיות פרוטסטנטית – שבהשראת מייסדה הארור, מרטין לותר, היתה ארסית באופן משמעותי מזו הקתולית. למרבה האסון, כתביו של לותר הפכו לחלק מכתבי היסוד של הלאומיות הגרמנית – הוא ידע לכתוב, השרץ – וככאלה, יש קו ישיר בינם ובין התקופה הנאצית. הדר שטירמר, כתב העת האנטישמי הפרוע – כה פרוע, עד ש"אינטלקטואלי האס.אס." התביישו בו ובוולגריות שלו; כה פרוע, עד שעורכו יוליוס שטרייכר הוצא להורג בנירנברג – נהג לצטט בחופשיות מלותר. כל זה נעלם.

אם היה רק מדובר בבורות איומה וטיפשות קולוסאלית, לא היה לנו אלא למשוך בכתפינו ולהציע לפוקסמן את המקום הבכיר במערך ההסברה הישראלי שהרוויח ביושר. אבל זה לא המצב.

כי כשהוועדה התיאולוגית של הברית האוונגלית העולמית – גוף פרוטסטנטי לעילא – העזה לומר שאולי, בעצם, נוצרים מאמינים שרוצים בטובתם של יהודים ובגאולת נשמתם צריכים להטיף להם, פוקסמן נכנס באם-אמא שלהם. הוא צווח ש"קידום קמפיין להמרת יהודים מאמונתם הוא עלבון חמור לעם היהודי וחוסר כבוד ליהדות כאמונה עצמאית…זה בעייתי במיוחד כאשר הברית האוונגליסטית כוללת ונותנת תוקף חוקי לפרקטיקות של המרת דת הנהוגות על ידי קבוצות של יהודים משיחיים או של 'יהודים למען ישו'. [ההדגשות שלי – יצ"ג]… המסמך האוונגליסטי איננו הצעה לאהבה, אלא מרשם לשנאה. כל עוד הברית האוונגליסטית מלמדת שהיהדות איננה שלמה או חסרת הנחייה, האנטישמיות תמשיך להתקיים…. על מנת שיבינו את הכאב העצום שהם גורמים בעצה החולנית שלהם ועמדתם התיאולוגית המופרכת".

ועל זה נאמר: וואו. ממש המקרה המוזר של דר' פוקסמן ומר אייברהם. מצד אחד, כאשר פוקסמן רוצה להגן על המועמדת הפוליטית שלו, פרוטסטנטיות בכלל ו'יהודים למען ישוע' בפרט הם "אמונה שמותר להחזיק בה"; אבל, מצד שני, שבועיים לאחר מכן, כשכולם שכחו מדברי ההגנה שלו על הכנסיה של פאלין, הוא מודיע שהפרקטיקות של 'יהודים למען ישוע' הן 'בעייתיות', ושבעצם הנצרות האוונגליסטית היא מכשיר ל"המשך קיום האנטישמיות".

אז הנה, בשידור חי: כך משמש המאבק באנטישמיות, עאלק, ככלי פוליטי מובהק שבמובהקים. לזכור לפעם הבאה שבה פוקסמן והארגון מכחיש השואה שלו יוציאו דו"ח, שהתקשורת הישראלית תקנה בשקיקה ובלי חקירה ודרישה.

(יוסי גורביץ)

במוסף השבת של "ידיעות אחרונות" יש כותרת מרעישה: "מכרנו אתכם". במקור היא מופיעה בלי מרכאות, וזאת בשל העובדה המצערת שאף אדם המצוטט בכתבה לא אמר את המילים הללו, ומדובר בפרשנות ולא בציטוט.

וזו רחוקה מלהיות הבעיה היחידה בכתבה הזו, שזכתה לפמפום בולט. בקצרה, לטענת הכתב מנחם גנץ, חתמה ממשלת איטליה בשנות השבעים, בהנהגתו של ראש הממשלה אלדו מורו, הסכם עם אש"ף שמאפשר לו חופש פעולה באיטליה, כל זמן שהוא נמנע מפגיעה במטרות איטלקיות – אבל מותר לו לפגוע במטרות ישראליות על אדמת איטליה, ואף ביהודים איטלקים.

יש בעיה מרכזית בטענה הזו: "ידיעות" לא מספק לה שום הוכחות. הוא לא מביא צילום של "ההסכם", אם אכן היה כזה. הטענה שהיה הסכם כזה נשענת על שלוש רגליים: טענה של בסאם אבו שריף על קיומו, שפורסמה באוגוסט 2008 באיטליה; המרכיב המרכזי של הכתבה, עדות ארוכה של נשיא איטליה לשעבר, פרנצ'סקו קוסיגה; ועדות קצרה של שופט חוקר, רוסריו פריודה. כל הטענות, יש לציין, מתפרסמות 30 שנה לאחר מעשה, ופריודה הודה שהוא רק "שמע" על ההסכם, ומעולם לא ראה אותו.

העדות הבעייתית מכולן היא זו של קוסיגה. ראשית, הוא מודה שמעולם לא ראה את ההסכם: במקרה אחד הוא אומר "אני לא ידעתי דבר, הסתירו את זה ממני. אני רק הערכתי שהסכם כזה קיים בגלל המברק ההוא מביירות [ועל כך בהמשך]." בהזדמנות אחרת הוא אומר: "הסכם מורו לא הובא לידיעתי באופן חד וברור; רק הנחתי שהוא קיים". כלומר, אפילו עד התביעה המרכזי של "ידיעות" מודה שבעצם, הוא לא יודע על הסכם; הוא רק מניח שהיה כזה.

ולמה "הסכם מורו"? אבו שריף טוען שההסכם נחתם בתקופתו ובידיעתו. "ידיעות" מתייחס בקצרה לכך שאלדו מורו נרצח. הוא לא מציין את תאריך הרצח, 1978. הוא גם לא מציין את העובדה ששר הפנים והאחראי על השירותים החשאיים בעת הרצח היה אחד, פרנצ'סקו קוסיגה, שהתפטר זמן קצר לאחר הרצח. רצח מורו היה טראומה לאומית; אפשר לטעון בלי מאמץ רב שלקוסיגה יש עניין להכפיש את דמותו של האיש שאת חייו נכשל להציל – אם אכן ניסה, ועל כך מיד.

ישנם עוד פרטים מעניינים על קוסיגה, שבדיקה מהירה בוויקיפדיה – שב"ידיעות" לא טרחו לעשות – מעלים. ראשית, שמאז 1990, עת עדיין היה נשיא, הוא עשה לו למנהג לתקוף את הממסד האיטלקי. שנית, שבאותה שנה, 1990, הודה קוסיגה כי היה מעורב בהקמת ארגון "גלאדיו", לאחר שאחרים חשפו אותו. הדבר הוביל לנסיון, כושל, להדחתו מתפקיד הנשיא.

*           *            *            *

גלאדיו הוא קופת שרצים שגורמת כאבי ראש קשים גם למומחי קונספירציות. בתמצות מהיר ולא הוגן לנושא המרתק הזה, מדובר בצבא גרילה של "נשארים מאחור", היינו אנשי קומנדו שמטרתם לנהל קרבות כנגד צבא סובייטי כובש. צבאות כאלה הוקמו ומומנו על ידי ה-CIAבכל רחבי אירופה בתחילת שנות החמישים, כשכיבוש סובייטי של היבשת נראה כמו ממשות סבירה. מדרך הטבע, הארגונים הללו כללו בעיקר אנשי ימין ותיקים – ובמונחים איטלקים, המשמעות היא פאשיסטים ותיקים. בשנות ה-70, משהתחוור שפלישה סובייטית לא תקרה בעתיד הנראה לעין, זנח ה-CIA את הארגונים הללו, ורובם התפרקו בשקט.

אבל כמו כל דבר באיטליה, גלאדיו (לטינית: חרב דקירה קצרה) הפך למשהו הרבה יותר מסובך. בשנות השישים והשבעים, התמזג גלאדיו עםP2, קבוצת בונים חופשיים ימנית קיצונית, והחל לקבל מימון מהבנק של הוותיקן (!). הוא גם הפך מקבוצת מגננה לעת פלישה לקבוצת טרור ימנית, והחל ביצירת מה שכונה על ידי ועדת חקירה פרלמנטרית איטלקית "אסטרטגיית המתח": הוא ביצע פיגועים, תוך שהוא טופל אותם על ארגוני שמאל. המטרה היתה שמירה קבועה של חשש מפני פעולות של השמאל הקיצוני ומצד הקומוניסטים, והרחקת המפלגה הקומוניסטית מהשלטון. אף שהפרלמנט האירופי דרש חקירה ממצה בפרשה בשנת 2000, עד כה לא בוצעה חקירה כזו; כנראה שהפוליטיקאים האיטלקים מהימין והמרכז יודעים היטב מדוע. 

זו פוליטיקה איטלקית, פוליטיקת צפעונים שאין דומה לה, אז כנראה שרק אלוהים יודע מה קרה שם. על כל פנים, עלתה הטענה העקשנית שגלאדיו היה מעורב ברצח אלדו מורו, או על כל פנים שמקור בגלאדיו מסר מידע מדויק לאחד פרנצ'סקו קוסיגה, אז שר הפנים והיום מובטל ממורמר, על המקום בו הוחזק אלדו מורו. מורו עצמו, בחקירתו על ידי "הבריגדות האדומות" – אם אכן אלו היו הבריגדות האדומות, בהתחשב בכך שפעילי גלאדיו אהבו להשתמש בזהות הזו לצורך פיגועי "הדגל השקרי" שלהם – חשף בפניהם את קיומו של גאלדיו. אם קוסיגה ידע על כך – והסיפור מסובך לאין שיעור, שכן הרשויות ניהלו מערכה שלמה של טשטוש ראיות בפרשה, כולל הסתרת מכתבי השבי של מורו לשנים ארוכות – יש להניח שבהיותו אחד ממייסדי גלאדיו, הוא לא מיהר להחלץ לעזרת האיש שחשף את ארגונו.

*           *            *            *

כך או כך, קוסיגה תולה את ההסכם עם אש"ף במורו. הבה נבחן את הכרונולוגיה. מורו נרצח ב-1978, והפסיק לכהן כראש ממשלה ב-1976, שזה, אם כן, התאריך המאוחר ביותר שבו יכול היה לאשר הסכם כזה. הפיגוע הראשון כנגד מטרה יהודית באיטליה, בית הכנסת ברומא, התרחש באוקטובר 1982 – שש שנים ויותר אחרי ההסכם; הפיגוע השני, כנגד משרדי אל על בנמל התעופה ברומא, התרחש ב-1985, תשע שנים לאחריו. כלומר, למרות ש"ידיעות" טוען שמורו העניק לפלסטינים רשות מפורשת לפגוע ביהודי איטליה, הם לא ניצלו אותה בתקופתו של מורו וחיכו ארבע שנים לאחר מותו עד שיעשו זאת. משונה.

זה הופך למשונה יותר כשמסתבר שכאשר קוסיגה היה ראש ממשלה, בשנים 1979-1980, עצרה המשטרה האיטלקית קבוצה של פלסטינים חמושים בטיל קרקע-אוויר (!), ועצרה אותם מיד. זמן קצר לאחר מכן, שחררה ממשלתו של קוסיגה את הפלסטינים ואת הטיל – לטענתו של קוסיגה, משום שהגיע מברק מנציגות המודיעין הצבאי בביירות שהורה על כך. כך, לדבריו, מלשונו של המברק – שאמר שהפלסטינים לא תכננו פגיעה במטרה איטלקית ועל כן "לא חרגו מתנאי ההסכם" – למד קוסיגה על "הסכם מורו".

וזה כבר סיפור משונה מאד. ממתי ראש ממשלה מקבל הוראות מאיזה נציג עלום של המודיעין הצבאי? אפילו נניח שהחליט לציית לאותו נציג מודיעין צבאי, האם אין בכך משום אשרור של "הסכם מורו" על ידי ראש הממשלה קוסיגה, שלדבריו לא היה מודע לו? האם בכך הוא לא הופך ל"הסכם קוסיגה"? האם העובדה, שקוסיגה איננו מכחיש, שב-1984, כשהיה נשיא הסנאט, נתן מחסה בארמונו ליאסר ערפאת, שהיה באותה שעה מבוקש באיטליה, לא היתה צריכה לעורר קצת חשדנות באשר לשאר סיפוריו?

הסיפור הופך למשונה עוד יותר: קוסיגה, בעצם, מעולם לא ראה את המברק. אף אחד אחר לא ראה אותו. "ידיעות" לא מציג אותו. קוסיגה טוען שהוא שמע על המברק מ"גרון עמוק" במודיעין הצבאי – ואף שהמברק היה ממוען אל קוסיגה, לדבריו, הוא מעולם לא הגיע ליעדו. קוסיגה אף טוען שהוא נזף בממונה על השירותים החשאיים על כך שהוא מסתיר ממנו מידע – אבל, שוב, הנזיפה הזו לא הביאה לכך שהמברק המסתורי יגיע אליו. זו התנהגות אימפוטנטית מאד מצד אדם שהיה ראש הממשלה ושמתגאה כעת שהוא אחד משלושת הפוליטיקאים האיטלקים שידעו לנצל את שירותי המודיעין.

האם אכן היה מברק? האם אכן היה "הסכם אלדו מורו"? אם אכן היה הסכם כזה, מדוע המתינו הפלסטינים שש שנים עד שביצעו פיגוע על אדמת איטליה? אם חיפשו תירוץ לפיגוע שם, הוא לא חסר; כחלק ממבצע הנקמה על טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, חיסלו השירותים הישראליים אחד מאנשי החזית העממית ברומא.

יתר על כן, האם "ההסכם" – אם היה כזה – באמת התיר את דמם של יהודי איטליה (שלא לדבר על "התירה למעשה את דמו של כל יהודי באשר הוא", כלשון הפסקה השניה)? תלוי איך הבנת הנקרא שלכם. קוסיגה אמר ל"ידיעות" ש"בתמורה ליד חופשית באיטליה, הפלסטינים הבטיחו את בטחון מדינתנו ויעדים איטלקיים מחוץ לגבולות המדינה, כל עוד היעדים הללו לא שיתפו פעולה עם הציונות או עם מדינת ישראל". הממ. זה יכול להסביר פיגוע במשרדי אל על, למשל. אבל יהודים איטלקים? לא במיוחד. על כן, ממהר "ידיעות" להסביר: "במילים אחרות, באיטלקים אסור לגעת, אבל אם הם יהודים זה כבר סיפור אחר". יופי של ביטוי, "במילים אחרות": אפשר להכניס באמצעותו מילים לפיו של בן שיחך.

קוסיגה טוען עוד כי כיום יש לצבא האיטלקי הסכם דומה עם החיזבאללה בלבנון – אבל אומר שאם יגררו אותו בפני השופטים, הוא יסרב להעיד משום שמדובר ב"מקורות חסויים". כלומר, הוא מוכן לומר לעיתון זר את מה שהוא לא מוכן לומר לבתי המשפט של ארצו. משונה. משונה עוד יותר, בהתחשב בכך ששישה עמודים קודם לכן, באותו מוסף, מציין אלוף פיקוד הצפון גדי אייזנקוט הערכה רבה מאד דווקא לגנרל האיטלקי שמפקד על כוחות יוניפי"ל בלבנון.

לסיכום, כל מה שיש ל"ידיעות" הוא עדות מפוקפקת מאד, של אדם מפוקפק מאד, שהיה מעורב במעשים מפוקפקים מאד. "ידיעות" מתלונן שטענותיו החמורות של קוסיגה לא עוררו הדים בציבוריות האיטלקית. יכול להיות; אבל יכול להיות שבאותה מידה, הציבור האיטלקי מכיר לעייפה את קוסיגה ולא רואה עוד טעם להתייחס לדבריו. "ידיעות", אחרי הכל, מציג אותו רק כפוליטיקאי בכיר, איש שידו בכל ויד כל בו, ונמנע מלהתייחס ולו במילה לצדדים הבעייתיים שלו. עיתון זהיר לא היה תולה בחוט שברירי כל כך כותרת טעונה כל כך כמו "מכרנו אתכם". אבל זו התקשורת הישראלית, וכנראה שהיא סובלת הכל.  

(גילוי נאות: הח"מ מספק שירותי פרילאנס לעיתון של קבוצת מוזס, "כלכליסט").

(יוסי גורביץ)

אמש הלכתי לי לתומי ברחובות עיירת השינה שלי, פתח תקווה, כשאני חמוש בערימה של ציוד צילום, בנסיון לסחוט כמה צילומי לילה ראויים מאחת העיירות האפורות ביותר בישראל. פלייר שנשר לאחרונה על מפתן דלתי הכריז על הקמתו של מגדל חדש ברובע העתיק של העיירה; נסיונותי למצוא את הרובע העתיק עלו בתוהו, אלא אם מדובר בקרעים של רחוב חובבי ציון וסמטת עגלונים מסוימת.

כך או כך. בהצטלבות רוטשילד-פרנקפורטר (הנקודה האסטרטגית ביותר בעיר, שכן בה ניצבת התחנה הפופולרית של קו 66 לתל אביב), הבחנתי במה שעשוי להיות תמונה בעלת עניין: מנורה מטה ליפול על רקע פרצופו המדוכא של המשיח המת מברוקלין. עשיתי את דרכי אל אי התנועה שמולה, והחלתי בהכנות הנדרשות לצילום לילה: פריסת חצובה, הרכבת המצלמה עליה, בדיקה שהאוטו-פוקוס מואיל בטובו לעשות את שלו, והגעתי לשלב הקריטי: הפעלת השלט-רחוק.

"אתה פוגע ברגשות הציבור!", אמר קול נסער מימיני.

מופתע משהו, פניתי ימינה. לצידי על אי התנועה עמד כעת חרדי מבוגר, על כל ציוד הפנגווין הנלווה. פניו נראו אדומות קמעה. על המדרכה מאחוריו עמד מי שנראה כמו ידיד שלו ועשה תנועות נואשות של "בחייאת". "סליחה?", אמרתי לו.

"כאן זה לא הבית הפרטי שלך. כאן זה פרהסיה. רשות הציבור."

"אז?"

"אז אסור לך לפגוע ברגשות הציבור. תצלם מחר בערב. לא היום. היום ראש השנה. אסור לצלם".

"דווקא מותר. אני מכיר את החוק."

"אתה פוגע ברגשותי."

"ואתה פוגע בשלי."

"איך אני יכול לפגוע ברגשות שלך? אם אני מזמין אותך…" הוא פצח במשל מסובך שמטרתו היתה, ככל הנראה, לטעון שחילונים צריכים לכבד את רגשותיהם של חרדים ולהכין אוכל כשר אם הם רוצים שהחרדים יגיעו למסיבות שלהם. קטעתי אותו.

"מה שאתה מדבר עליו הוא עניין פרטי. זכותי להחליט לא לבוא למסיבה שלך, זכותך להחליט שלא לבוא למסיבה שלי. כאן יש עניין ציבורי. החוק מתיר לי לצלם. אנחנו לא חיים במדינת הלכה. עדיין לא."

"אתה בטוח?", הוא חייך.

"כן".

"זו צריכה להיות מדינה יהודית".

"יכול להיות. החוק אומר שמותר לי לצלם. עכשיו, אם לא אכפת לך…"

"מה אתה רוצה להשיג מהתמונה הזו? מה, אתה איש של מרצ? מה אתה רוצה מהתמונה של הרעבע?"

"אולי תצא מזה תמונה טובה."

גברת מבוגרת עלתה אף היא על אי התנועה, סקרנית למראה המהומה. לזכותה ייאמר שלא קרו הרבה דברים אחרים ברחוב. "מה קורה פה?", שאלה במבטא רוסי בולט.

"הוא רוצה לצלם כאן, עכשיו," התנדב איש שיחי להסביר לה, "בראש השנה."

"בראש השנה? אין לו בושה?"

"אתה רואה," צהל הנודניק, "תראה אותה – היא באה מרוסיה ואפילו היא יודעת שאסור לצלם בראש השנה!"

"בעוד עשרה ימים," התחלתי. הוא קטע אותי.

"מה?"

"בעוד עשרה ימים יהיה יום כיפור. על כל מטר פה יהיה ילד עם אופניים. אני לא רואה אותך מוחה נגד זה. שנינו יודעים שזה הרבה יותר 'מלאכה' מהלחיצה שלי על כפתור השלט. מה נטפלת למצלמה שלי?"

המילה 'מלאכה' הביאה אותו במבוכה; היא העידה על רמת ידע גבוהה מדי. "אה, תשמע, הרב (כאן באו שם וספר שאני לא זוכר – יצ"ג) כבר פסק שאם על האופניים אין דינמו, אז יש מקום להקל". לא האמנתי לו לרגע.

"מה, באמת? רכיבה היא כבר לא מלאכה? כי ממה שאני זוכר מהתלמוד, כשאלישע בן אבויה רכב על סוס בשבת, זה צוין כמשהו שלילי".

זה בכלל בא לו בהפוכה; הוא התחיל לגמגם משהו, לחבר שלו נמאס, הוא חצה את הכביש את אי התנועה, תפס אותו, וגרר אותו משם. צילמתי. התוצאה, למי שמעוניין, פה.

עכשיו, יכול להיות שכפי שאמרה עדי בהגיון כשהתקשרתי אליה, קצת מזועזע, בהחלט יכול להיות שמדובר בחרדי משועמם עד מוות, שבזבז היום כבר איזה שש-שבע שעות בבית הכנסת, יודע שיצטרך לעשות אותו הדבר גם היום (החג השני), ושלפני זה הוא צריך לחזור הביתה, לארוחת חג עם ערימת ילדיו המיותרים והמציקים, ושבסך הכל חיפש פורקן לכל התסכול הזה. סביר גם שהוא לא היה מנסה לעשות את אותו תרגיל לכל הזאטוטים שנראו כמו עברייני צעצוע ושהרעישו את הסביבה – פתח תקווה, אחרי הכל – בטלפוני הדור הרביעי שלהם, כי כנראה שהוא היה מפחד להדקר. 

אבל אני תוהה אם הוא היה מעז לעשות את זה, נניח, בתל אביב או ברעננה. אחוז החרדים בפתח תקווה גואה, וסביר שזה נסך בו בטחון. תהיתי, כשהמשכתי בסיבוב הצילום, איך זה היה נגמר אם החבר שלו לא היה אדם שפוי שלא אוהב סצינות באמצע הרחוב אלא חמום מוח אחר. כנראה שפחות טוב. לפני שנה, כשצילמתי ביום כיפור (!), לא היו שום בעיות.

איך זה יסתיים בשנה הבאה?

(יוסי גורביץ)