החברים של ג'ורג'

הרעות הממאירה ההיא

ב-20 בדצמבר 2007 פלט נשיאנו, שמעון פרס, טקסט בלתי מובן אפילו בסטנדרטים שלו-עצמו. "קרה כאן בעבר אירוע קשה ביותר, שאנחנו מצטערים עליו מאד", אמר פרס בעת ביקור בכפר קאסם, לקראת חג הקורבן.

 

בכפר קאסם אין יד ואין מצבת. לא רשמיות, על כל פנים. עשר מילים לא ברורות, לא מחייבות, לא קשורות, כמעט מגומגמות – זו כל ההתנצלות שנתנה ישראל הרשמית לאזרחיה הערבים שרצחה ב-29 באוקטובר 1956. שר החינוך יוסי שריד ספג ביקורת ציבורית קשה על הכנסת הנושא לחומר הלימודים; עד היום אין בכפר אזכרה רשמית לטבח.

 

ופרס, אחרי הכל, היה באוקטובר 1956 בתפקיד בכיר: מנכ"ל משרד הבטחון. בתוקף תפקידו, היה הקושר הראשי עם בריטניה וצרפת, היה מרכזי בהגררות לאותה הרפתקה – "מלכות ישראל השלישית" – שבעטיה הוטל העוצר ההוא וניתנו הפקודות ההן. הוא קשור לאנשים ההם; אפשר שהיה מעורב במציאת עבודה לפושעים, עם שחרורם השקט; ודאי היה מעורב בטיוח הטבח, בנסיון להסתירו מהציבור, שנמשך ימים ארוכים והופר רק לאחר שחברי הכנסת של מק"י עשו שימוש מופתי בחסינותם והודיעו עליו מעל בימת הכנסת.

 

חמישים שנים ויותר לאחר מעשה, פרס עדיין חש שפשע המלחמה ההוא, הבגידה ההיא, רציחתם של אזרחים בידי חיילים שאמורים היו להגן גם עליהם, הוא רק "אירוע קשה ביותר", שיש להזכיר בחצי משפט רפה. חמישים שנים אחרי, שומע פרס את לחישתה הארסית של הגרועה שבמידות הצבאיות, "הרעות".

 

*           *            *            *

 

"פעלנו כמו נאצים", אמר הרוצח העיקרי, המ"כ שלום עופר לאחר מעשה, וההגנה של רוצחי כפר קאסם היתה הגנה נאצית קלאסית: מילאנו פקודות, לא היתה לנו ברירה. כמו במקרה הנאצי, גם כאן ההגנה היתה שקרית. המח"ט שדמי פלט את הפקודה האווילית "אללה ירחמו" – אבל מג"דים אחרים לא ביצעו טבח. המג"ד מלינקי חזר על פקודתו של שדמי ואף חיזק אותה – אבל שניים ממפקדי הפלוגות שלו נמנעו מלבצע אותן. בפלוגה השלישית, של סרן חיים לוי, רק מחלקה אחת – של גבריאל דהאן – ביצעה טבח.

 

אבל רוב רובם של האנשים שנמנעו מלקחת חלק בטבח ניסו להצניע את העובדה הזו. לפחות אחד מהם, המ"מ נמרוד למפרט מפלוגתו של לוי, חי עם ספקות בנושא עד עצם היום הזה. במהלך משפטם של דהאן וחייליו, הוא ניסה לתת עדות למענם; הוא אמר לשופטים שהוא היה צריך לציית לפקודה, אבל "בגלל סנטימנט" לא עשה זאת. כלומר, הוא אמר שהצורה שבה פעלו דהאן ואנשיו היתה הנורמטיבית; הוא היה הסטיה. זה לא עזר לו; האיש שלא היה מוכן לירות בזקן לא חמוש ספג איומי רצח במשך שנתיים. הרוצח דהאן גער בו ש"לא היה גבר".

 

המ"מ השני של לוי היה ניצול שואה, בנימין קול, ששוטר נאצי הציל את חייו בליל הבדולח. הוא קיבל את הפקודה, והיה ברור לו שהוא לא יבצע אותה, והוא אכן מנע טבח. אבל לאחר מעשה, שב הארס הממאיר: בבית המשפט הוא ניסה לסייע לרעיו. כל כך ניסה, כל כך שינה את עדותו – בשלב מסוים אמר שהוא "היה יורה אם היה יכול" ושירה באנשים בסמטאות אך החטיא – עד שהשופטים קבעו ש"נראה לנו כי בביצוע העוצר נהג מר קול ביתר אחריות מאשר במתן עדותו".

 

למפרט וקול היו אמיצים דיים בשעת מעשה והצילו את חייהם של רבים, אבל לא עמד להם אומץ ליבם מול ההאשמה של בגידה ב"רעות".

 

*           *            *            *            *

 

סבסטיאן הפנר, בספרו המופתי "סיפורו של גרמני", הקדיש כמה עמודים ארוכים ל"רעות". ה"רעות" היא דרישה מקבוצת אנשים אקראית, בשם גורל שכבל אותם במקרה יחדיו, לקשור נגד שאר המין האנושי. ה"רעות" דורשת את השעייתם של הצדק, החוק, המצפון; היא מכפיפה את כל המידות הטובות האנושיות לשמירה על קבוצה קטנה של אנשים, ומעצם קיומה היא מעודדת את ביצועם של פשעים – היא מדכאת את כל היצרים התרבותיים שמטרתם למנוע אותם, והיא מלווה תמיד בהנגדה בין "אנחנו", הרעים, ובין כל השאר. ה"רעות" היא הכפפת האני לרצון קולקטיבי, שכמעט תמיד הוא רצון להרע.

 

האנשים המטפחים את ערכי ה"רעות" – מפקדים צבאיים, מאפיונרים, חברי כנופיות, מנהיגי כתות – משתדלים לקשר אותם עם גבורה. אחרי הכל, ה"רעות" אמורה להיות תכונתן של יחידות-עילית. בפועל, היא מאפשרת לקבוצה של צעירים חמושים – כמעט תמיד צעירים – לשבור את כללי הציוויליזציה, ולעיתים קרובות אין בה שמץ של גבורה. ה"רעות", שהופכת במהירות לתפיסה הממאירה שלמען הרעים יש לעשות הכל, בלי יוצא מן הכלל, היא חומצה המאכלת את כל המחסומים שבנתה התרבות למען הגנתם של החפים מפשע; היא מאכלת את ההבחנה בין פושעים לחפים מפשע עצמה. 

 

בכפר קאסם, במיי ליי, בכפרים השרופים של אלג'יר המדממת בשנות החמישים, במאות ואלפי הכפרים המזרח אירופאים שנמחקו בעת התקדמות הוורמאכט, באוראדור, בלידיצ'ה –  בכל שאר המקומות שבהם עמדו גברים צעירים מעל גופותיהם החמות של קורבנות לא חמושים – שימשה ה"רעות" כמגן לפושעים, שהריגתם של לא-לוחמים שלא סיכנו אותם היתה לעיתים קרובות שיא גבורתם. אי אפשר לדבר על זה; אי אפשר לתת לצדק את שלו; ה"רעות" תפגע, וכל לוחם יחשוש לצאת לטבח הבא, שמא יתעורר מצפונו של אחד מחבריו.

 

וה"רעות", כמובן, מבטיחה את הטבח הבא. היא מנציחה את עצמה; היא מבטיחה לרוצחים שבעולם ההובסיאני שהיא יוצרת, הם – חלאות המין האנושי – יהיו הגיבורים שישא הציבור על כפיים, או על פנים הציבור החשוב בעיניהם: זה של הרעים. מי שיעז לומר מילה כנגד הפשע, שייזכר שהעקרון הבסיסי של האנושיות הוא שכולנו בני אדם, כולנו תכליות ולא אמצעים, שאין שום דבר עלי אדמות שיכול להצדיק ירי באדם חף מפשע ובלתי חמוש – הוא-הוא שיהיה הבוגד, הפושע.

 

תפיסה מורחבת יותר של אחוות-הפושעים הזו היא זו שיוצרת את הדממה הדקה שבה עובר מדי שנה ה-29 באוקטובר בישראל. הרוצחים עדיין חיים ביננו, בחלקם הגדול; החברה הישראלית סגרה סביבם שורות. הם שוחררו זמן קצר לאחר מעצרם והממשלה ששלחה אותם דאגה לוודא שלכולם יהיו עבודות. הם חיו היטב; איש לא הטריד אותם. הם אפילו לא היו צריכים לברוח לדרום אמריקה או לשנות את זהותם כדי להמלט מסנקציה חברתית. הם משלנו. הם נשאו נשק למעננו, ולא רצוי להרחיב את הדיבור על מה שעשו בו. די בכך שהיו "רעים".

 

ואל לנו להשלות את עצמנו שזה נגמר בכפר קאסם, שהצבא הפנים את ההבדל בין פקודה בלתי חוקית ובין פקודה בלתי חוקית בעליל. כפר קאסם חזר על עצמו כשנרצחה איימן אל המס, שהקצין שנתן לאחר מותה את הפקודה "לירות בכל אחד, גם בילד בן שלוש", מנהל כיום תביעת דיבה כנגד עיתונאית שהעזה לשבור את קוד הרעות ולדבר; הוא חזר על עצמו בניעלין, כשסא"ל עמרי בורברג אחז בעצור כפות וחייל אחר ירה בו, בפקודתו – וכל שרשרת הפיקוד עצמה עיניים, עד שהתברר שבורברג היה ביש מזל עד כדי כך שתועד במצלמת וידאו, ואז טייחה את המקרה שלו כמו את זה של רוצחה של אל המס; לא, כפר קאסם עדיין איתנו.

 

הוא איתנו עם כל חייל שמפנה את ראשו מלראות את שחבריו עושים, עם כל אדם בעל מצפון שאולץ ללבוש מדים וכעת הוא מהסס מול "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב" – שכן עיקר תפקידה של ה"רעות" הוא לוודא ש"העין עיוורת והלב אטום ומושחת". ו-52 שנים לאחר מעשה, יש לומר שהיא הצליחה מעל למשוער בהשחתת החברה הישראלית.

 

(יוסי גורביץ)